בע"ה

אור לכ"ג תמוז ע"ו – רמת גן

"ברוך א-דני יום יום"

יום הולדת מיכאל מיטלמן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. עבודת "ברוך א-דני יום יום"

הילולת הרמ"ק

בגלל שיום ההולדת, כ"ד תמוז, בשבת הקדימו ביום את ההתוועדות – ובהשגחה פרטית נמצא שאנחנו ביום ההילולא של אחד מגדולי ישראל. יש שני מקובלים גדולים – קבורים זה ליד זה בצפת – הרמ"ק והאריז"ל. ההילולא של האריז"ל גם היא בתקופה זו, בין המצרים, ב-ה' אב. כ"ג תמוז הוא היארצייט של המקובל שקדם לו – רבי משה קורדבורו. לפי המסופר, האריז"ל הגיע לצפת תוך כדי הלויה שלו. הוא ראה על המטה שלו עמוד אור – מה שרואים רק אצל אחד בדור, "חד בדרא", סימן שהרמ"ק היה גדול הדור. זו החויה הראשונה שהאריז"ל חוה כשהוא הגיע לצפת ממצרים (הוא נולד בארץ, אבל ירד למצרים וכשהוא חזר זה מה שהוא ראה). העובדה שהוא ראה את העמוד היא גם סימן שהענין עבר אליו – שמהרמ"ק הוא ירש זאת. זכותו יגן עלינו.

בלשון החסידות קבלת הרמ"ק היא קבלת ההשתלשלות – השתלשלות העולמות. קבלת האריז"ל היא כבר קבלת ההתלבשות – פרצוף בתוך פרצוף, ספירה בתוך ספירה, כמו נשמה בתוך גוף. כתוב שכל הספירות העליונות הן זו ביחס לזו כנשמה ביחס לגוף. הרמ"ק הוא פשט, כמו שלשלת של טבעות, טבעת מתוך טבעת. האריז"ל מחדש שאחד עליון מתלבש בתוך התחתון, כמו נשמה בגוף. אצל הרמ"ק זה כמו דורות, עילה ועלול, ואצל האריז"ל הדור הקודם ממש נמצא בתוך הדור הבא, כמו נשמה בתוך גוף – כמו רבי, שממש מתלבש בתוך כל אחד ואחד מהחסידים שלו, המקושרים שלו. בכל אופן, זה יום חשוב בהשגחה פרטית. לחיים לחיים.

פרק ה-חיים – הפרק של מתן תורה

מיכאל שלנו בן 67 לאורך ימים ושנים טובות בגו"ר, ומחר, בשבת, הוא נכנס לשנת ה-חיים. לקראת שנת החיים – חיים טובים וארוכים. יש בזה הרבה רמזים יפים, במיוחד בפרק התהלים החדש. עד שבת אתה אומר פרק ס"ז, פרק מאד מפורסם, שמציירים אותו כמו מנורה, אומרים אותו בימי ספירת העמר. בכל סידור ספרדי הפרק מצויר כך, וזה נקרא פרק המנורה. בכל ימי הספירה אומרים פרק זה, כי חוץ מפסוק הכותרת יש בו מט מלים ובפסוק האמצעי (לפי כתיב מלא) יש מט אותיות – הכל מסתדר לפי הספירה, בכל יום מכוונים אחת המלים ואחת האותיות.

אחר כך, הפרק העיקרי של יום החמישים של ספירת העמר ("תספרו חמשים יום") הוא פרק ס"ח, כי הוא מתאר את מתן תורה – כל הפרק נאמר על מתן תורה, "כי הם חיינו". הפרק היחיד בתהלים שהנושא שלו מהתחלה עד הסוף הוא מתן תורה הוא פרק ס"ח. מאד מתאים שבכל ספירת העומר אומרים פרק ס"ז, וכעת מ-49 הימים של ספירת העמר – תיקון המדות – אתה מגיע לחמשים, אף על פי שאתה בשנת ה-68, אבל זה שער הנון, מתן תורה. יש בתיקון ליל שבועות כמה פרקים שאומרים מתהלים, אבל הפרק העיקרי הוא פרק סח, כי הוא הפרק של מתן תורה.

"ברוך א-דני יום יום" – תובנת ירידת המן

בכל אופן, אנחנו נקח פסוק אחד מתוך הפרק החדש ונדבר עליו קצת – שתהיה לך התבוננות במשך השנה. הפסוק הוא "ברוך א-דני יום יום [ביטוי ידוע ומפורסם. כתוב בספרים הקדושים שמי שרק אומר את המלים האלה זו סגולה לפרנסה – רק לומר את ארבע המלים האלה] יעמס לנו האל ישועתנו סלה" – יעמוס הרבה ברכה, שיתן לנו, "האל ישועתנו סלה".

ב'סידורים עבים' מופיע שיש לומר בכל יום פרשת המן (אף שלא מנהג חב"ד), כי המן ירד בכל יום מחדש, "דבר יום ביומו" – לא לסמוך על העבר, על יום האתמול, לא על חשבון בנק ורכוש, אלא שה' נותן בכל יום מחדש (היינו לחוות אור פניו יתברך, בכל יום ויום "פנים חדשות באו לכאן"). את המן היה אסור להותיר – כל יום לגמור, ולבטוח בה' שיתן לך מחר מחדש, אין לסמוך על חשבון בנק. רק בשבת היתה ברכה מיוחדת שביום ששי ירד לחם יומים. בעצם יום השבת המן לא ירד בגשמיות, אבל "מינה מתברכין כולהו יומין" (במקור הרוחני נמשך המן ביום השבת עבור כל השבוע הבא). הפסוק המקביל בתהלים לתובנה הזו של פרשת המן הוא הפסוק שלנו, "ברוך א-דני יום יום", "דבר יום ביומו".

הודאה לה' על כל נשימה והתעוררות מדות הרחמים

נראה כמה רמזים יפים: הפסוק האחרון של תהלים, שמסכם וחותם את כל הספר – "הכל הולך אחר החיתום" – הוא "כל הנשמה תהלל יה הללויה". רבי מאיר דורש אל תקרי "נשמה" אלא "נשימה" – שעל כל נשימה שאדם נושם הוא צריך להלל ולהודות לקב"ה. כל נשימה היא מתנה מהשמים – כל החיים, כל נשימה ונשימה היא מתנת חנם מהקב"ה. נעשה חשבון פשוט כמה שוה נשימה. על כל נשימה צריך לומר ברוך ה', להודות לה'. נשימה שוה 405 – שוה בדיוק "ברוך א-דני יום יום". כלומר, כל נשימה צריך לנשום ולומר "ברוך א-דני יום יום", על כל נשימה, וזו סגולה שכל הברכות בגשמיות וברוחניות – את הכל ה' יתן לך ולכולם. זו גימטריא אחת חשובה ויפה של הפסוק הזה.

"ברוך א-דני יום יום" גם שוה "אל רחום וחנון"[ב] – שלש המדות הראשונות של יג מדות הרחמים של ה' (שלש מדות אלו כוללות את כל יג המדות). לומר שתודעה זו של "ברוך א-דני יום יום" מעוררת את מדות הרחמים, כפי שנסביר יותר בהמשך[ג].

"ברוך א-דני יום יום" – מדתו של הלל הזקן (תיקון המלכות)

על הפסוק הזה מסופר בגמרא שהיתה מחלוקת בין שמאי והלל, שני התנאים הגדולים ביותר. מענין ששניהם היו הולכים לשוק לקנות דברים – היו רבנים גדולים, אבל הלכו לשוק שניהם. כבר חשוב להתבונן בזה. שמאי הלך לשוק, מצא משהו יפה – איזה מאכל, מעדן טוב – ואמר שהוא לכבוד שבת קדש. קנה אותו ומיד אמר שזה לכבוד שבת. למחרת הוא גם הלך לשוק, ואם מצא מאותו מין יותר משובח – אכל את הראשון ושמר את החדש לשבת, אבל כל השבוע חשב על השבת. אחר כך הגמרא אומרת שהלל "מדה אחרת היתה לו" – ביטוי מאד מענין. לכאורה משהו מאד יפה אצל שמאי, שכל דבר קונה לכבוד שבת, מקדיש לשבת. אבל הלל – שבדרך כלל פוסקים לפיו, אבל כאן לא פשוט איך פוסקים – "מדה אחרת היתה לו, שהיה אומר 'ברוך א-דני יום יום'".

מביאים את הפסוק מהפרק החדש שלך – זה כבר לא סתם פסוק, אלא שיטה של הלל שאינה כמו שמאי. מה הכוונה? שכל דבר טוב הוא קנה לאותו יום – לא קנה לשבת – ובטח שלפני שבת ה' יזמין לו הכי טוב. הוא לא צריך כעת לחשוב על שבת, הוא עושה כעת לשם שמים. כתוב בתניא שכל האכילה של הלל היתה לגמול חסד עם העלובה, עם הגוף שלו – היה מופשט מהגשמיות, ובשבילו לאכול היה כמו לתת לעני לאכול, מעשה חסד. הוא לא צריך לחשוב מראש על שבת – כל מה שהוא אוכל הוא מצוה. על כל דבר הוא אמר "ברוך א-דני יום יום", על מה שה' נותן לי היום, ובאמת לקראת שבת ה' נתן לו הכי טוב.

בהלכה לא ברור, יתכן שה"מדה אחרת היתה לו" כל כך גדולה שלא שוה לכל נפש, ואולי שוה לכל נפש לנהוג כמו שמאי – לכן כאן אחרת מהכלל. בכל אופן, זו המדה של הלל הזקן. מה שמענין, דייקנו ששם ה' שכתוב כאן בפסוק הוא שם א-דני. בדרך כלל כותבים שם הוי', אבל כאן כתוב שם א-דני, בגימטריא הלל. סימן שהלל קשור דווקא לשם שבפסוק זה, וכך באמת כתוב. שם אדנות הוא שם של מלכות – אדון הוא מלך – סימן שבמדת הלל יש משהו מיוחד של תיקון המלכות. רוצים לתקן את המלכות, ולשם כך צריך לנהוג בדרך של "ברוך א-דני יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה".

שמאי – "עשה תורתך קבע"; הלל – "אל תעש תפלתך קבע"

אחד הספרים החשובים של החסידות הוא מאחד מגדולי תלמידי הבעש"ט. התלמיד הכי גדול שלו הוא המגיד ממעזריטש, שמלא את מקומו. אבל מי שכתב את התורות המקוריות של הבעש"ט הוא רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל התולדות יעקב יוסף. שם הוא מסביר את המחלוקת הזו בין שמאי להלל בווארט מאד יפה[ד]:

הוא אומר שיש צדיק – "ועמך כֻלם צדיקים" – שאצלו העיקר הוא לקבוע, כמו לקבוע יתד במקום נאמן, שיהיה לו קבע בעבודת ה', שתמיד יחזיק במדרגה אחת. כמובן שהוא מנסה לקבוע את היתד במקום הכי גבוה שהוא יכול, ואז הוא נשאר שם קבוע – לא זז מהמקום. זה מתאים דווקא לתלמיד חכם גדול, שלא רק קובע עתים לתורה כמה שעות ביום, אלא קבוע "תורתו אומנתו" – על זה כתוב "עשה תורתך קבע". יש הנהגה כזו, צדיק כזה שעבודת ה' שלו היא מדרגה מסוימת קבועה.

אבל יש לעומתו צדיק אחר, שעבודת ה' שלו היא לא כמו "עשה תורתך קבע", שקבוע במדרגה אחת, אלא שכל יום הוא משהו אחר – מהיום למחר לא אותו דבר. כמו שבימי השבוע על פי הקבלה יום ראשון הוא חסד ויום שני הוא גבורה וכו', כל יום הוא עובד את ה' בצורה אחרת. זה מתאים לעבודת התפלה, בה כתוב "אל תעש תפילתך קבע". אלה שני מאמרים, שמאי אומר "עשה תורתך קבע", ולאידך תנא אחר אומר "אל תעשה תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים". מי שתוקע את עצמו בדרגה אחת של תפלה – זה לא טוב. התפלה צריכה להיות רחמים ותחנונים – לא ראש של קבע אלא ראש שכל יום משהו חדש, לפי מה שאתה מתפלל.

ככה הוא מסביר את המחלוקת. הוא אומר שענינו של שמאי – שאכן אמר "עשה תורתך קבע" – שיהיה לו "קבע" במשהו, קבוע במדרגה גבוהה. כמו שאדם כל הזמן חושב על עולם הבא – עולם הבא הוא שבת – וכל מה שהוא עושה בחיים הוא להכין לעולם הבא, להכין לשבת. יש מישהו שני שעבודת ה' שלו היא, בלשון חב"ד – מהמדרש – רק לעשות את העולם הזה דירה לו יתברך, רק על זה הוא חושב. מי שחושב לעשות את העולם הזה דירה לה' – הוא לא "קבע", העולם הזה לא כל כך יציב, כל יום משהו אחר, סיפור חדש. לכן הווארט שלו שצריך ראש מאד גמיש – הוא לא יכול להיות קבוע, אלא כל יום אחרת. רק מה, המכנה המשותף אצלו בכל הימים הוא "ברוך א-דני יום יום", אבל האופי של כל יום הוא אופי אחר לגמרי.

ברכת אברהם – בת בעולם הזה?

בעל התולדות מקשר זאת בהמשך לעוד דברים, וגם השפת אמת[ה] מקשר את המחלוקת הזו למחלוקת נוספת בחז"ל: יש מחלוקת בחז"ל על אברהם אבינו, כאשר כבר מתבגר – "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל". ידועה דרשת חז"ל ש"בת היתה לו ו'בכל' שמה". אבל יש מי שאומר בדיוק ההיפך – שהברכה היא שלא היתה לו בת. מה הברכה? הרי בית שמאי פוסק שצריך שני בנים לקיים מצות "פרו ורבו". בת היא תיקון המקבל, תיקון התחתון, תיקון העולם הזה. יש מי שבמדרגה מאד גבוהה של עולם הבא, שאצלו העולם הזה בטל בתוך העולם הבא – אין לו בת בגלוי בעולם הזה. יש מי שאדרבא, עיקר הענין שלו הוא שתהיה לו בת, כי זו התכלית של ה' שרוצה שנעשה לו יתברך דירה בתחתונים – להכין את התחתון להיות מקבל את גילוי האלקות.

צדיק מסודר וצדיק בהתחדשות

יש עוד ווארט הנוגע להנ"ל שאנחנו אוהבים לספר: כמה וכמה דורות אחרי בעל התולדות, תלמיד הבעש"ט, היו שני צדיקים גדולים – השפת אמת, מגור, והינוקא של קרלין, הפנרקפורטר. היו מספרים שהיו להם שתי מדות הפוכות – קשור למי שמחזיק יומן. יש לך יומן פגישות? כתוב שהשפת אמת פעם אמר על עצמו שהוא יודע מה הוא יעשה בעוד שנתיים בשעה הזו – יש לו יומן בראש שרשום אצלו היום מה הוא יעשה בעוד שנתיים. לעומתו הצדיק השני, הינוקא מקרלין, אמר שהוא לא יודע מה שהוא יעשה מחר.

אנחנו מאד אוהבים את הווארט הזה, והוא ממש מתלבש על המחלוקת הנ"ל. שמאי הוא בחינה של קבע, עולם הבא, שבת – אצלו כל החיים קבועים, קבוע והוא יודע, כמו השפת אמת, מה שהוא יעשה בעוד שנתיים בדיוק בשעה הזו. אבל השני, שלא יודע מה שהוא יעשה מחר, הוא כמו המדה של פרק ס"ח – "ברוך א-דני יום יום". מה שמענין שכל הפרק הזה הוא פרק של מתן תורה, ואף על פי כן דווקא בו כתוב הפסוק הזה – כנראה שמשלים אותו, הפסוק שהוא ה"בת", לעשות את העולם שלנו כלי על ידי שהאדם גמיש וכל יום יש אצלו עבודה אחרת. סך הכל הוא מתקדם כל הזמן, אבל בפרט מהיום למחר זה שהוא צריך להתאים את עצמו למציאות, לעבוד את ה' לפי המציאות שמזדמנת – זה תיקון המלכות. לחיים לחיים. שיהיה יום הולדת שמח, כל הברכות בגשמיות וברוחניות, שיהיה "ברוך א-דני יום יום".

[השלמות בדרך חזור:]

"ברוך א-דני יום יום" – בטחון פעיל ושינוי אסטרטגיה יום-יום

שם בעל יום ההולדת, מיכאל יואל שי', שוה נצח. פנימיות ספירת הנצח היא בטחון – דווקא בטחון פעיל. בדיוק מתאים לו. נצח היא רגל ימין. הפשט של הפסוק הזה הוא מדת הנצח. פרשת המן היא יותר בטחון סביל, מצד ההוד, רגל שמאל, ואילו "ברוך א-דני יום יום" כולל את רגל ימין, הנצח. בתור בעל עסק, שיוזם דברים, ודאי שמדתו נצח. מי שיש לו עסקים גדולים צריך כל הזמן לנצח – גם לנצח על המלאכה וגם להצליח, שכל הצלחה היא הנצחון. רק שצריך להיות "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל".

מבואר בכתבי האריז"ל שהנצח בונה את החכמה של המלכות – "איזהו חכם? הרואה את הנולד" שמחר בעזרת השי"ת גם תהיה לי הצלחה (בהתאם למציאות החדשה של מחר). צריך כל יום לשנות אסטרטגיה בעסק, כל יום טכסיס חדש (כמו מלכים שלוחמים, בכל קרב צריך טכסיס חדש, מתוך בטחון פעיל). זה לגבי הרמז של השם.

שלשת פסוקי 1644 בתהלים

כל הפסוק כולו – "ברוך א-דני יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה" – עולה בגימטריא 1644 (12 פעמים 137, המספר הכי חשוב היום במדע). הפסוק השני הכי חשוב בתורה, אחרי "שמע ישראל" – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" גם עולה 1644! בעל התולדות אמר עוד משהו, שמי שעבודתו היא קבע, "מעין עולם הבא", שייך לשמאל – כמו שמאי שמצד שמאל. אבל דווקא חסד, ימין, הוא זה שכל פעם משתנה – החסד הוא גמיש ומשתנה, הוא ה"ברוך א-דני יום יום", מכין תמיד את הבת, צריך בת בגשמיות, לא רק בטול הגשמיות בתוך הרוחניות. חסד הוא אהבה, וכל הפסוק שוה פסוק האהבה בתורה – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

הפלא הוא שבספר תהלים יש שלשה פסוקים עם אותה גימטריא, 1644! זהו הערך של הפסוק שלנו, וגם פסוק בפרק יח וגם פסוק בפרק עב (קשר בין הפרק החדש של מיכאל והפרק שלי). הפסוק בפרק יח – הפרק שמקביל לשירת דוד, בסוף ספר שמואל – הוא "ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים". הפסוק בפרק עב – שכולו מתאר את מלך המשיח – הוא "יחֹס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע". דווקא שלשת הפסוקים האלה בתהלים שוים בדיוק אותו מספר.

שלשת הפסוקים כנגד שלש האהבות

אם יש שלשה פסוקים בתהלים ששוים "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", פסוק עם שלש מדרגות של אהבה באופן של "מעלין בקדש", כשיטת בית הלל (משרש החסד והאהבה), מתאים להקביל את שלשת הפסוקים של תהלים לשלש הדרגות של הפסוק בתורה. אגב, בית שמאי בחנוכה סוברים ש"פוחת והולך" לא שהוא חלילה פוחת בקדש, אלא שהוא קבוע בעצם – ההתלהבות, האור, באמת פוחת והולך, אבל העצם קבוע (כמו שהרבי מסביר שבימים של סוף החדש, בהם הלבנה נחסרת – האור פוחת – מתגבר גילוי העצם). לכן לעתיד לבוא, בחינת שבת, הלכה כבית שמאי – עצם, קבוע. יש בכך גם ענין של "ימים אשר אין לי בהם חפץ" – לא מתחדש, לא מענין.

שוב, היה יפה להקביל את שלשת הפסוקים בתהלים לשלש מדרגות האהבה בתורה. ובאמת, בהתבוננות קלה אפשר לראות שאכן כך. בהקדם ש"בכל לבבך" יש מוחין של מעשה בראשית, ב"בכל נפשך" מעשה מרכבה וב"בכל מאדך" – עיקר ה"עושין רצונו של מקום" – כבר למעלה ממעשה מרכבה, כמו שכתוב בחסידות איזו עבודת ה' למעלה ממעשה מרכבה. מעשה מרכבה הוא שם מה, בטול, אבל אורות מרובים דתהו – בחינת משיח, כאשר מתלבש בכלים דתיקון – הוא שם סג, כמו שכתוב בפירוש בסוף התניא על "בכל מאדך". אחרי הקדמה זו, שצריך להסביר טוב, נחזור לפסוקים:

הפסוק הראשון הוא "ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים" – דוד המלך אומר שה' מציל אותי מסכנה. אם ה' מציל אותי, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", אני אוהב אותו בכל לבבי. ה' מציל אותי גם בדרכי הטבע, שנותן לי כח לעשות חיל – זהו תיאור לכל מלחמות דוד, ש"כל משבריך וגליך עלי עברו" וכל נצחון שלו הוא הצלה מן השמים. כן המלך הוא הלב של כל ישראל, ו"כמים הפנים לפנים", "ימשני ממים רבים", כך הוא אוהב את ה'.

הפסוק שלנו, שאמרנו שהחידוש הוא היותו פסוק של מתן תורה. עוד דבר, אמרנו שמיכאל-יואל עולה נצח, ונצח היינו חיים נצחיים – שייך לפרק ה-חיים. הפסוק שלנו באה שני פסוקים אחרי "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן", גילוי מעשה מרכבה במתן תורה, וכל הפרק הוא מעשה מרכבה. מהי אהבת ה' של מעשה מרכבה? "אלפי שנאן" היינו אלפים שאינן – מעשה מרכבה הוא בטול במציאות, ראשי אלפי ישראל שאינם במציאות בפני עצמם. מעשה בראשית הוא בטול היש ומעשה מרכבה הוא בטול במציאות. בטול במציאות היינו "'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך" – להשרף על קידוש ה', כמו שכתוב בצעטיל קטן. מי שמחזיק בזה לא חושב שהכל לכבוד שבת, אלא בטל לה' במציאות בכל רגע מחדש. בפסוק הראשון ה' מציל אותי מכל צרה שלא תבוא, והפסוק השני הוא שה' אתי בכל נשימה ונשימה, לא רק הצלה בשעת הצורך. הפסוק השני הוא התייחסות לה' בכל יום, והוא בשם אדנות – להכליל גם את דוד, המלכות, במרכבה (ב"ברוך א-דני יום יום" יש דוד אותיות). בדרך כלל "האבות הן הן המרכבה" והחידוש של מתן תורה שגם דוד, המלכות, נכלל בסוד המרכבה.

מה יותר ממעשה מרכבה? שהיהודי הצדיק הוא גילוי אלקות. לא שהוא מרכבה לה', שהוא בטל לה' וה' רוכב עליו, אלא שה' מתלבש בו ופועל דרכו. מה הביטוי העיקרי במעשה? "יחֹס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע" – שהוא כבר מושיע. החידוש של שני הפסוקים האחרונים הוא ענין הישועה. בפסוק של פרק סח נאמר "האל ישועתנו סלה" – כל מקום שנאמר בו "נצח סלה ועד" אין לו הפסק, כל רגע, כל נשימה, ה' מושיע אותי מחדש – אבל כאן כבר היהודי, הצדיק (שבבחינת משיח, "בכל מאדך"), הוא המושיע. זה מתאים לדרשת חז"ל ש"'בכל מאדך' – בכל ממונך", להושיע נפשות אביונים. כאן יהודי הוא משפיע בעצם, ולהיות משפיע בעצם זו חתיכת אלקות. זה כבר אחרי שיש בת, שגם הבת היא זכר – "איש ואיש יולד בה". "יחֹס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע" – "בכל מאדך". זו הנוסחא המשיחית של הרבי, אורות דתהו – נתינה בלי גבול – בכלים דתיקון, "ונפשות אביונים יושיע".

על מיכאל (וכולנו) להתבונן בפרק סח בפסוק "ברוך א-דני יום יום" וגם בפסוקים המקבילים בפרקים יח ו-עב. יש פרק חי, פרק חיים ופרק חסד – חסד עולה ד"פ חי ו-חיים עולה ד"פ טוב (הערך הממוצע של כל אות של חיים). בכל אחד משלשת הפרקים האלה יש פסוק ששוה "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".