בע"ה

כ"ז תמוז ע"ו – כפר חב"ד

להתאהב ממבט ראשון

ברית אברהם-דב שי' מתוקי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שם הילד

לחיים לחיים, מזל טוב. הניגון ששרנו כעת הוא ניגון של ר' שלמה מצ'אשניק – ניגון ששרים אחרי היחידות. אם שרים אותו אחרי הברית, אחרי היחידות, מה עם הניגון שלפני היחידות? היה צריך לשיר לפני הברית, אבל אפשר להשלים – הרי "עבר זמנו בטל קרבנו" לא אמרינן. מי שאמר את הברכות יודע זאת. נשיר את בן הזוג של הניגון ששרנו – ניגון הדבקות והגעגועים לפני שנכנסים ליחידות.

לחיים לחיים. יש פה כמה ימי הולדת. מזל טוב!

אברהם-דב – שם של אהבת הארץ

השם אברהם-דב הוא על שם שני סבים, אוהבי ארץ ישראל. בתולדות החסידות יש את הצדיק הידוע, בעל ה"בת עין", ששני דורות אחרי שרבי מנחם מענדל מויטבסק עלה לארץ עם כמה מאות משפחות של חסידים, גם הוא עלה וגם הוא נחשב "מרא דארעא ישראל". ידוע סיפור עליו שבזמן הרעש, רעידת האדמה בצפת, הוא הציל יהודים – הוא קרא לכל הנוכחים להצטופף קרוב אליו, כל מי שנצמד אליו ניצל.

הספר שלו הוא ספר מאד חשוב וכל החסידים חבבו ביותר את הספר בת עין – הספר מדבר הרבה על מדת השפלות, וממשיך את המסורת של רמ"מ מויטבסק, מסורת שקשורה בעצם לארץ ישראל, שפלות ובטול עצמי לאין. כתוב שביום ההולדת המזל גובר, והבן איש חי אומר שיום ברית הוא גם כמו יום הולדת והמזל גובר. מהו המזל שלנו? המזל של כל יהודי הוא אין – "אין מזל לישראל". כתוב "אין מזל לישראל", ואומר הבעש"ט שצריך לקרוא אַיִן, המזל שלנו הוא האין האלקי (אַיִן עם הניקוד עולה מזל!). האין מתגבר ומאיר בנשמה דווקא ביום הולדת וביום הברית.

רמזי השם

נאמר רמז לגבי השם אברהם דב: אם נעשה את החשבון יוצא 254, מספר מאד אהוב עלינו, כל מי שקשור לשכם עיר הקדש (והיום ישיבת "עוד יוסף חי" גולה משכם ליצהר, ישיבת קבר יוסף) – "עוד יוסף חי" שוה בדיוק אברהם-דב. לכבוד אחד מבעלי יום ההולדת שיושב כאן נעשה עוד גימטריא של השם הזה – בזמנו אמרנו שהוא שוה 'צחֹק אחד גדול', קשור ליצחק – אמרנו זאת לכבוד כמה יצחקים הקשורים לישיבה. אז יש גם אברהם, גם יצחק גם יוסף (אַיִן הנ"ל, שהוא המזל לישראל, כאשר מכים כל אות בניקוד שלה עולה יוסף, ו"פ הוי', ג"פ בן-אליהו) – "עוד יוסף חי", הכל קשור למספר הזה, אברהם דב.

שם המשפחה של הרך הנמול הוא מתוקי. הוא ילד מתוק במיוחד (כמו שנראה עוד להלן). אברהם דב מתוקי ר"ת אדם – אברהם (אברהם דב מתוקי) הוא "האדם הגדול בענקים". אברהם דב מתוקי עולה אדם פעמים חי (הר"ת אדם ועוד אדם פעמים טוב – טוב מאד; אדם במספר סדורי = חי). הר"ת = מה, הס"ת = בן, יחוד מה-בן, סוד מהיטבאל. אמצעי התבות עולים 713 = 23 (חיה) פעמים 31, תשובה, שרה יצחק (השלמת משפחת אברהם אבינו).

"אברהם התחיל להאיר" – בהתחלה היה חשך ואחר כך ה' אמר "יהי אור". מי האור? בסוף עשרים דורות של חשך "אברהם התחיל להאיר", "מי העיר ממזרח" וקוראים "מי האיר ממזרח". תכלית האור – אור של ה' ואור של תורה – היא, בלשון חז"ל, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", ר"ת דב. אם כן, הצירוף הזה, אברהם דב, הוא מאד משמעותי – על רקע של "תהו ובהו וחשך" אומרים "יהי אור" ובכך באים להגשים ולממש את רצון ה' בבריאת העולם בכלל, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, לקיים "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל". כשהמזל גובר אפשר לעשות משכן בתוך הלב לקבל את האור של אברהם. עד כאן על צירוף שני השמות של הרך הנמול.

ב. התאהבות בראית האין

ז"ך תמוז – זכות הראיה (משה נתנבא ב"זה")

לגבי היום הזה, יום מיוחד, ז"ך בתמוז. יש לנו עוד בעל יום הולדת שעדיין לא נמצא כאן, חוץ מהשלשה שיושבים כאן. אז רק אצלנו, בין החברים הקרובים, זה מזל מרובע. ושוב, גם הברית היא חלק מהמזל – אז זהו כבר מזל מחומש (סוד השראת השכינה בישראל – שכינה = ה פעמים מזל, הערך הממוצע של כל אות). מה אומר היום הזה, ז"ך תמוז? כתוב בספר יצירה שהחוש של חדש תמוז הוא חוש הראיה, ולפי זה ז"ך תמוז אומר – יש ביטוי כזה – זכות הראיה.

ראשי התיבות של הביטוי זכות הראיה הם "זה". קראנו בשבת בפרשת מטות "זה הדבר אשר צוה הוי'" – החידוש של משה רבינו הוא ש"משה נתנבא ב'זה'". מה התוספת של משה רבינו? כתוב שהיתה לו "זכות הראיה" – זה ה'זה' שלו. אם "זה" הוא "זכות הראיה", מה הר"ת של "כה"? זה ווארט ישן אצלנו – "כה" ר"ת "כונת הלב". כל הנביאים נתנבאו ב"כה", "מי יתן כל עם הוי' נביאים" – כל יהודי לפי כוונת הלב שלו זוכה לנבואה, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", מעין רוח הקדש, "כה אמר הוי'", ובלבד שיכוונו את לבם לשמים. זה גם הבסיס של משה רבינו – הבסיס של כולם הוא "כה", כונת הלב – אבל "מוסיף עליהם משה" עוד קומה, שנתנבא גם ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", יש לו זכות הראיה.

מה הוא רואה? מה שאמרנו קודם – הוא רואה את האין האלקי. איך יודעים זאת? פירוש של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, על פסוק ידוע בשיר השירים – "צאינה וראינה בנות ציון". איך הוא פירש? "צא אני וראה אין". שמי שיכול לצאת מהאני שלו – זו מדת הענוה של משה רבינו, "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", יוצא מהאני שלו לגמרי – ברגע שהוא יוצא מהאני הוא רואה את האין האלקי. "איזהו חכם? הרואה את הנולד" – רואה איך שהוא נולד יש מאין ואפס המוחלט ברגע הזה ממש. בשביל לראות את האין, לחוות את האין, צריך לצאת מעצמי לגמרי – התפשטות הגשמיות, לצאת מהאני.

אם כן, יש כונת הלב – הבסיס, ה"כה" – אבל היא לא לגמרי להתפשט ולצאת מהאני. מוסיף על ה"כה" של שאר הנביאים, כל עם ישראל, הנבואה של משה רבינו ב"זה". היום המיוחד של זכות הראיה הוא היום, ז"ך תמוז, היות שהוא יום ה-זך בחדש של הראיה (זכות הראיה נוטריקון זכר – "זכר חסדו [בחינת זה – חסד = ו"פ זה, סוד "מוליך לימין משה"] ואמונתו [בחינת כה] לבית ישראל [לכל ישראל שהם מאמינים בני מאמינים, בני אברהם אבינו שעליו נאמר 'והאמן בהוי' וגו'' לאחר ההבטחה של 'כה יהיה זרעך' – כל זרעך יזכו לבחינת 'כה']").

אם כן, אמרנו ווארט על שם הרך הנולד וגם ווארט על היום. כמובן, היום הזה הוא גם היום של יוסף הצדיק – קשור למה שאמרנו קודם, שאברהם-דב עולה "עוד יוסף חי".

'צא אני וראה אין' – אהבה ממבט ראשון

נאמר עוד ווארט, עיקר החידוש שלנו היום, בקיצור: אחד שאפילו לרגע זוכה לצאת מהעצמו ולראות אין – אין הוא המזל של ישראל כנ"ל – איך עוד זה בא לידי ביטוי? איזו עוד חויה מבטאת את 'צא אני וראה אין' (ולמה זה שייך לשיר השירים, שיר האהבה כו'), חוץ מההרגשה שלי איך ה' בורא אותי ברגע זה יש מאין ואפס המוחלט?

מה קורה אם אני מסתכל על מישהו, במיוחד מישהו חדש בשבילי, שלא ראיתי אותו אף פעם בחיים, ולרגע כשאני מסתכל עליו אני יוצא מהאני? הוא מהפנט אותי, ולשניה, להרף עין, אני יוצא מעצמי. ברגע שאני יוצא מעצמי אני צריך לראות אין, אבל אני רואה אותו. מה קורה? מה הביטוי של זה? יש משפט שמאד נפוץ בעולם לגבי החויה הזה – קוראים לה אהבה ממבט ראשון. שפתאום אני מתאהב בך – זה משהו לא רצוני, משהו ספונטני לגמרי. אולי אני רואה את עצמי משתקף בפנים שלך? לאו דווקא. מה שכן, אני רואה אולי את המזל המשותף שלנו. מה המזל המשותף שלנו? האין – "אין מזל לישראל", "צא אני וראה אין".

אברהם אבינו הוא איש החסד, איש האהבה. אם יש מישהו שאמור לאהוב כל אחד שהוא רואה אותו, זה אברהם. בספרי הקבלה מובא שאברהם אותיות ראה-בם, החוש שלו הוא חוש הראיה, הוא רואה בם, בתוך כל נשמה ונשמה, את השרש, האין האלקי. איך זה בא לידי ביטוי בפועל? שהוא מתאהב בו.

כוונת הסנדק

למה דברנו עכשיו של הדבר הזה? קודם כל, לכאורה מה צריכה להיות כוונת הסנדק? יש הרבה מאד כוונות – אפשר לכוון לפי קבלה, חסידות, יש סדור כוונות, מקודש ביותר. חשתי לפני הברית שהכוונה האמתית של הסנדק, הרי הוא רואה את התינוק פעם ראשונה בחיים – אא"כ הוא הסבא או קרוב משפחה אחר שכבר ראה את התינוק, אבל כך מן הסתם – ואם הוא זוכה, מה הוא צריך לחוות? אהבה ממבט ראשון כלפי התינוק, שהוא פשוט מתאהב בו. אפשר להעיר שככה הרגשתי – חשבתי לדבר על הנושא, עשינו ניסוי וזה עבד, בתינוק אברהם-דב התאהבתי ממבט ראשון, כמה רגעים לפני הברית. [זה "פנים חדשות".]

גם לגבי ימי ההולדת שיושבים פה – וגם עוד אחד שלא יושב פה – אנחנו פה 'היימיש', אז אפשר גם לדבר על השמות של האנשים...

"עם המלך במלאכתו" – נשמת רות

שלשום היה שיעור על רות. חז"ל דורשים את רות ושאר גבורי מגלת רות מהפסוקים בדהי"א פרק ד, שכתוב שם "ויוקים ואנשי כזבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישבי לחם והדברים עתיקים. המה היוצרים וישבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם".

את סיום הפסוקים, "עם המלך במלאכתו ישבו שם" – "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים" – דורשים בפרט על רות המואביה, שהיא ישבה עם מלך מלכי המלכים ומלך מלכי המלכים התייעץ בה, בנשמתה, כולל כל הסיפור שעתיד להיות, אם היא מסכימה, אם היא הולכת על זה, אם כדאי בשביל רות ובשביל הנין שלה דוד לברוא את העולם או לא.

מכאן דורשים "עם המלך במלאכתו", שהיא זכתה להאריך ימים ולשבת ליד בן המלך, שלמה המלך שישב על כסא ה' למלך "וישם כסא לאם המלך", אמה של מלכות, רות המואביה. היא גם "עם המלך [שלמה] במלאכתו", שמלאכתו – שנקרא על שם "מלך שהשלום שלו" – היא לדון צדק. חז"ל אומרים שבפרט ישבה לידו כשדן את דין שתי הנשים הזונות ובכך הוא קנה את הלב של כל עם ישראל, שראו ש"חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט". מהי "חכמת אלהים"? אין. לפי זה י"ל שמי שנתן לשלמה המלך את ההשראה לומר "גזורו" וכך לגלות מי האמא האמתית, מי מרחמת ומי לא מרחמת (להכיר היטב בסימן הראשון של עם ישראל – רחמנים), היא כנראה רות. העצה הנפלאה הזו (יש פה "בן חמשים לעצה") באה מרות המואביה.

בכל אופן, המלים "עם המלך במלאכתו ישבו שם" אומרים גם שה' מתייעץ אתה אם לברוא את העולם – דווקא אתה – וגם שהיא זכתה לשבת ליד שלמה המלך בזמן שהוא דן את הדין של שתי הנשים הזונות.

"והדברים עתיקים" – "מצאתי דוד עבדי" בסדום

המלים שבסוף הפסוק הקודם, "והדברים עתיקים", הולכות על כל הסיפור – הסיפור המופלא איך ה' מוציא מידי הקליפות את נשמת מלך המשיח, בדרכים לא מובנות לנו, לא על פי תורה, שמחלון התחתן עם מואביה ("אשר בעלו למואב"). מה פירוש "והדברים עתיקים"? "עתיק יומיא אמרן". מה הוא אמר? את הסיפור הזה שאלימלך והמשפחה עזבו את הארץ, בוגדים בעם ובארץ, ואחרי שאלימלך מת בניו עוד יותר בגדו, מתבוללים, מתחתנים עם נשים מואביות, וכל זה "עתיק יומיא אמרן", הכל בהשגחה פרטית נפלאה כדי להוציא משם את נשמת מלך המשיח, להוציא משם את רות המואביה, סבתא רבא של דוד המלך שממנו משיח בן דוד. כל הסיפור הזה "והדברים עתיקים", בא מעתיק יומין – ככה חז"ל דורשים, דווקא על הסיפור הזה.

את המלים אלה, "והדברים עתיקים", חז"ל דורשים בגמרא על פי עוד שני פסוקים, "מצאתי דוד עבדי" ו"שתי בנותיך הנמצאות" – גזרה שוה של מציאה כנגד מציאה. מי הן "שתי בנותיך הנמצאות"? בנות לוט. יש שם שתי פרידות, ניצוצות טובים, רות המואביה ונעמה העמונית שעתידות לצאת משתי בנות לוט הנמצאות. על הפסוק הראשון, "מצאתי דוד עבדי", חז"ל דורשים "והיכן מצאו? בסדום" – לשון מציאה שיש בלוט ובנותיו. המלה "הנמצאות" היא מיותרת, שהרי פשיטא שהן הנמצאות – שהרי בבנות הנשואות החתנים צחקו, פשיטא שהן 'לא בקטע', ולמה צריך לומר "הנמצאות"? כדי לדרוש את הגזרה השוה ל"מצאתי דוד עבדי". מציאה היא יש מאין, כמו "והחכמה מאין תמצא" – זו "זכות הראיה". ראיה היא החוש של חכמה, "חכמת אלהים בקרבו" של שלמה המלך. שוב, מציאה אומרת טביעת עין. ואיפה ה' מוצא את דוד ומלך המשיח? בסדום.

"היכן מצאו?" בארבעת ימי ההולדת

נחזור ל'היימיש' שלנו:

יום ההולדת שיושב כאן, ר' איציק שי' – היכן מצאו? בימית. אפשר לשמוע עוד פרטים מבעל השמחה.

יום ההולדת השני שיושב כאן (איתיאל שי'), היכן מצאו? הולך ברחוב ברמת אביב. הוא אולי זוכר יותר טוב מה היה שם , הוא זוכר את היש, אבל אני זוכר את האין... כל התאהבות היא אהבה ממבט ראשון. זה הסימן של אין. נשים לב שהאין עם א הוא הפנימיות של עין עם ע. עין כבר אומרת שצריך לראות את אין, "צאינה וראינה", את הפנימיות של העין. כל יהודי מוצאים – אם יש מישהו חדש, מצאתי אותו באיזה מקום. אם אני טוב והוא טוב, וה' ודאי טוב, אז הוא מזמן את הפגישה הזו כדי שכל אחד יצא מהאני שלו. בשביל מה צריך בכלל את הזולת – כל זולת הוא היכי תמצי בשבילי לצאת מעצמי, ולראות אותו. אם אני יהודי טוב – על צדיקי פולין אומרים א גוטער איד, יהודי טוב – אז לצאת מעצמי זה להתאהב בו, זו אהבה ממבט ראשון וזו חויה של אין, של המזל של עם ישראל.

יש שמצאתיו בימית, יש שמצאתיו ברמת אביב ויש כאן עוד יהודי (אביחי שי') שבא לדבר אתי כשהייתי בלוס אנג'לס, פתאום בא בחור נחמד – אני לא מכיר אותו, עשה לי רושם של בחור די מסכן. הוא לא היה מסכן, אבל זה הרושם הראשון שהוא עשה. פתאום הוא מוציא מהכיס שלו ונותן לי אלף דולר. מאיפה יש לבחור הזה אלף דולר?! בכל אופן, מאותו רגע התאהבתי בו... לא ידעתי עליו שום דבר. [זה לא כזה אין...] זה היה בהחלט אין, חויה של אין.

יש עוד אחד שלא נמצא פה (אריאל חלפון שי'). ההתאהבות בו היא כשהוא ישב בסעודת משיח ועוד הרבה התוועדויות על הרצפה לידי כאן (ליד רגל ימין) – פה הוא יושב.

ג. שני סוגי אהבה ממבט ראשון

נלך עכשיו עוד פרק בדרוש הזה, לכבוד הברית. שוב, אברהם-דב הילד לגמרי עזר לקיום הווארט.

שני סוגי מלאכים ושני סוגי נשמות

על המלאכים בשמים כתוב – אומרים בכל בקר – "יוצר משרתים ואשר משרתיו". ידוע מה שאדמו"ר הזקן מפרש שיש שני סוגים של מלאכים. יש "יוצר משרתים", שה' יוצר בלשון הוה – כל פעם צריך ליצור אותם מחדש. למה צריך ליצור אותם בהוה? כי כל פעם הם מתאיינים. אפשר לומר שהם נשרפים, שהם שרפים, אבל לכאורה כתוב "יוצר משרתים" – השרפים הם בעולם הבריאה ואלה מלאכי עולם היצירה, לכן צריך לומר שלאו דווקא השרפים, אלא מלאכים שנבראים לרגע ומתאיינים, ואם אתה רוצה אותו מחדש אתה צריך לברוא אותו מחדש. אבל יש סוג אחר, "ואשר משרתיו", שהם המלאכים שנמצאים חיים וקיימים מששת ימי בראשית – מסוף העולם ועד סוף העולם (בלשון המקרא עולם הוא לשון זמן, ממד הזמן).

כמו שמדובר לגבי נבראים – אנחנו הנשמות יותר מהמלאכים, "מהלכים בין העומדים" – גם יש שני סוגים, ובא לידי ביטוי בחויה הזו. יש נשמה אחת שמספיק שפעם אחת התאהבתי בה – אהבה ממבט ראשון, שמהרגע הראשון שהתאהבתי זה מחזיק כל החיים. יש אחד שכל רגע זה כאילו שהוא מתאיין. הרי, כמו שאמרנו, כדי להתלהב ממבט ראשון צריך פנים חדשות, וכדי שיהיה פנים חדשות צריך שמה שהיה קודם יתאפס, יתאיין, ואז הוא פתאום מופיע לי מחדש. יש יהודי שכל פעם, כל יום שאני רואה אותו, הוא כאילו חדש – לא אותו אחד שאני מכיר – וממילא יש לי הזדמנות להתאהב בו מחדש ממבט ראשון (בהלכה ענין זה מוצא ביטוי בברכת שהחיינו ובברכת מחיה המתים). על החויה הזו, המתחדשת, של מבט ראשון – נאמר "יוצר משרתים". על אלה שמספיק לי פעם אחת, חויה כזו עצומה שמספיקה לכל החיים, נאמר "ואשר משרתיו". יש "יוצר משרתים ואשר משרתיו".

נשמות זכריות ונשמות נקביות

איך אפשר להסביר מהם שני הסוגים האלה של נשמות בחויה? אולי אפשר לחשוב, בתור הו"א, שאלה זכר ונקבה. זכר הוא מציאות קיימת יותר, אז אולי להתאהב בזכר מספיק פעם אחת ומחזיק על כל החיים. זכר הוא גם לשון זכרון – מי שהיתה לו פעם אחת חויה של אין, והוא זוכר אותה כל החיים, מחזיק לו כל החיים. הייתי יכול לחשוב שזו חויה זכרית יותר, מלשון זכרון – זוכר, מאיר אצלו. חויה נשית שייכת לנשים, לשון נשיה ושכחה, בדיוק ההיפך מזכר לשון זכרון – החויה הראשונה נשכחת ממני ואני צריך לחדש אותה כל רגע, כל פעם מחדש.

אז אולי "יוצר משרתים" שייך לנשמה דעלמא דנוקבא. אצל מלאכים אין בדיוק זכר ונקבה, אבל יחסית "יוצר משרתים" – אלה שמתהווים ומתאיינים כל רגע – אולי הם יותר בחינת נוקבא, ואילו המלאכים שנבראו פעם אחת לעולם, על כל "שית אלפי שנין דהוי עלמא", הן נשמות דעלמא דדכורא. ההוה-אמינא הזו לכאורה טובה, אבל לא מאה אחוז טובה. אלא אם כן נוסיף לזה משהו, כדי לשכלל ולעשות אותה טוב לגמרי. אצל כל אחד ואחד צריכה להיות התכללות של שתי הבחינות.

מאיפה ההרהור הזה? ההרהור בא מהסיפור, המקור של אהבה ממבט ראשון בתורה – אהבת יעקב לרחל אמנו. צריך להתבונן באהבה הזו של יעקב ורחל. הוא התאהב בה ממבט ראשון. הוא המשיך לאהוב אותה מאד לאורך כל הדרך. הימים שהו אחכה לשאת אותה היו "כימים אחדים באהבתו אותה". איזו סוג אהבה זו? שהחויה הראשונה החזיקה לו כל החיים, או שהוא היה צריך – לא צריך, זה לא משהו רצוני אלא משהו שקורה – לחדש את החויה כל רגע, שזו חויה שמתחדשת. מה היה אצל יעקב?

'אהבה ממבט ראשון' או 'אהבה במבט ראשון'

קודם כל נעשה גימטריא יפה, שתעזור לנו: כמה שוה אהבה ממבט ראשון? 661, בגימטריא כשם בתנ"ך – אסתר. איזה פסוק מחזק את הגימטריא הזו? "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה" – לא סתם 'מוצאת חן' אלא "נושאת חן", כידוע. היא עצמה אומרת כמה פעמים "אם מצאתי חן בעיניך", אבל החויה שכולם חווים כלפיה היא נשיאת חן, וגם שהיא באה לפני אחשורוש במסירות נפש כתוב שהיא נשאה חן בעיניו, נאמר פעמיים אצלה דווקא לשון נשיאת חן. כל מי שרואה אותה, אפילו גויים, יוצא לרגע ספונטאנית מעצמו ומתאהב בה. כתוב בחז"ל שלכל אחד היה נדמה שהיא מאומתו, שייכת לו.

דרך אגב, נאמר משהו חשוב: מאיפה בא הביטוי אהבה ממבט ראשון? זה ביטוי מקורי בחז"ל? לא. ביטוי מתורגם מלועזית, כמו הרבה ניבים היום בשפת העברית המדוברת. לכאורה זה משהו גויי לגמרי. מתורגם מאנגלית – love at first sight. התרגום 'אהבה ממבט ראשון' נכון? זו השאלה טובה, איך מתרגמים – אפשר לתרגם 'ממבט ראשון', אבל יותר טוב לכאורה 'במבט ראשון'. אם תעשו חיפוש קל ברשת בעברית לא תמצאו 'אהבה במבט ראשון' אלא רק 'אהבה ממבט ראשון', אלא אם כן תתחילו לקרוא כמה מאמרים על הנושא הזה, ואז פה ושם תמצאו גם 'במבט ראשון'. זה נפקא מינה גדולה. אמרנו שהשם הראשון של הילד, אברהם, הוא ראה-בם. יש "ודברת בם" ויש "ראה בם" – זו השאלה, האם לתרגם ב-ב או ב-מ. כנראה ש"אלו ואלו", ראה בם.

בכל אופן, היות שמה שמקובל הוא 'אהבה ממבט ראשון' עשינו את הגימטריא – אפשר כמובן לעשות גם את הגימטריא השניה (אהבה במבט ראשון = רוח הקדש) – וראינו שאהבה ממבט ראשון שוה אסתר (661 הוא "מספר מגן דוד", זה שבא אחרי 541, ישראל). אסתר מתחילה מ-אס = אין, והיינו לרמוז למה שאמרנו שאהבה ממבט ראשון באה מתוך חוית האין האלוקי המהוה מחדש את היש בכל רגע תמיד (אין, 61, הוא "מספר השראה" וכן אהבה, 13, היא "מספר השראה" אך היא גם כן "מספר מגן דוד" – נמצא שאהבה דומה גם לאין וגם לאסתר וכך מחברת אותם).

סוד אמר ויחוד יעקב-רחל

מה עוד משנה 'ממבט' או 'במבט'? את ראשי התיבות. אהבה ממבט ראשון ר"ת אמר – "לך אמר לבי", "ויאמר אלהים". עיקר סוד בריאת העולם בכתבי האריז"ל הוא סוד אמר, אור-מים-רקיע – בעשרה מאמרות נברא העולם, "ויאמר אלהים", וכל מאמר הוא תהליך של שלשה שלבים, אמ"ר הוא עיקר תהליך הבריאה יש מאין. איך אני יודע שכל הבריאה היא אהבה ממבט ראשון? על כל דבר כתוב מיד "וירא אלהים את האור כי טוב", "וירא אלהים כי טוב".

כשהוא אומר "יהי אור" זה כמו אשה הרה, העובר נמצא עדיין בתוך הבטן, בתוך הרחם – ב"ויהי אור" כבר יוצא לאור עולם, ואז מיד, יש אהבה ממבט ראשון. הסנדק רואה לראשונה את התינוק בברית, אבל גם אמא ואבא – מהי לידה (עבודת המילדות העבריות, שבזכותן יצאנו ממצרים)? מה החויה האמתית של אמא? היא החזיקה תינוק תשעה חדשים בבטן, ואז הוא נולד והיא מביטה בו מבט ראשון ומתלהבת, ואותו דבר האבא. החויה של ההתאהבות מהרגע הראשון שהתינוק נולד היא לכאורה כל כך עצמתית שמסוגלת להחזיק על כל החיים – רק החויה של הרגע הראשון. כך ה' במעשה בראשית, כל דבר הוא מוליד 'מתוך הבטן' כביכול, "יהי אור", "יהי רקיע", ואז הוא מסתכל ומה הוא רואה? בתוך הבטן זה היה איזה 'יש' (העלם שישנו במציאות), אבל כשהוא מסתכל עליו בחוץ הוא רואה את האין שלו, את המזל שלו, ואז הוא מתאהב בו.

אם כן, יש לנו ראשי תיבות – אמר. אם נוציא את ראשי התיבות, כמה שוה השאר (כבר לא משנה 'ממבט' או 'במבט' – 'אהבה במבט ראשון' ר"ת אבר, גם אברהם הוא אבר-מה או ראה-בם, והוא גם אותיות אמר בה, היינו המשכת סוד אמר, סוד ההריון, בה)? 420. אמרנו שהמקור בתורה של אהבה ממבט ראשון הוא יעקב-רחל, בגימטריא 420. אם כן, רואים שיעקב ורחל באמת נמצאים כאן – כמו "שתי בנותיך הנמצאות" – בתוך הביטוי המחודש 'אהבה ממבט ראשון'.

אופנים של התחדשות האהבה

שוב, יעקב לגבי רחל – איך הוא אוהב אותה, מתחדש כל רגע או ממשיך מהפעם הראשונה? לכאורה האהבה שלו ממבט ראשון החזיק לכל החיים (כולל לאחר הסתלקותה כו'). אצל בני זוג, מתי צריכה להתחדש אהבה ממבט ראשון? אחרי מה? אחרי איזה 'כסאח'. גם זה היה אצל יעקב ורחל, כאשר מתוך קנאה בלאה אחותה רחל תבעה את יעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" וכתגובה ל'התפרצות' זו "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן". גם כל חדש, זה המחזור של האשה – כל חדש היא הולכת למקוה. וצריך לדעת שגם אצל גברים יש סוג של מחזוריות של עליות וירידות ביחס.

בכלל, לגבי חידוש המציאות יש מה שנקרא חידוש בעצם ויש חידוש הישנות. מעשה בראשית, על פי פשט ה' ברא את העולם חד-פעמי, רק שהוא מחדש אותו בכל יום. השאלה אם זהו חידוש אמתי או חידוש הישנות. על זה יש הרבה חסידות, גם מי שעומד פה כתב על זה מאמר. גם לגבי אהבה ממבט ראשון, צריך לחדש את הישנות. כל קורות החיים הן כדי לחדש את האהבה. אבל ודאי וודאי יש משהו ביסוד שהוא החידוש האמתי, האהבה הראשונה, שנמשך הלאה.

שוב, יש בזה אכן זכר ונקבה – אבל יש הרבה התכללות בדבר הזה. נסיים כאן. [חייבים כאסח כדי לחדש?] יש כל מיני דרגות של כאסח. אצל בני זוג עדינים, גם ה'כסאח' הוא מאד בעדינות, בקושי מורגש אפילו להם עצמם. יש כאסח חסידי. הרי מה התפקיד של האשה? לבטש את הגבר, "עזר כנגדו". למה היא טובה בזה? למה זה נוגע לה? כי אם היא תפעל זאת, תבטש אותו לגמרי עד שיהיה אין ואפס, יש סיכוי טוב עוד פעם לאהבה ממבט ראשון. בשביל זה הוא צריך להתאיין (קודם דברנו על ההתאיינות של האשה, המקבל, אבל הוא הדין לגבי ההתאיינות של האיש, המשפיע).

להתאהב כדי להשפיע ברכה

צריך עוד יותר לתת את הדעת, אבל השכלול הוא שודאי וודאי יש כזה דבר שאני מתאהב בך פעם ראשונה – אם זו בת, זו בת הזוג שלי, ואם זה בין בנים זה לכולם. נספר סיפור: שאלו את הרבי בשביל מה הוא משתוקק לבוא לארץ ישראל? זה ווארט שאנחנו מאד אוהבים לחזור עליו. הוא אמר שכאשר הוא יבוא לארץ הוא יפגוש המון יהודים חדשים. כל מה שהוא נהג שיהודים יעברו לפניו והוא יחלק להם דולרים, הוא גם אמר שזו רק היכי תמצי, הזדמנות שאני יכול עין בעין לפגוש יהודים. שוב, הפגישה הזאת – לא יודעים מה זה, מה המהות של הפגישה הזו? המהות של הפגישה היא אהבה ממבט ראשון. החסידים אפילו בלי להבין זאת יותר מדי הבינו שחסיד שהרבי כבר ראה אותו הרבה פעמים לא כל כך חשוב שיעבור – לתת מקום לאנשים חדשים.

בכל אופן, גם החסיד היה בא לפחות פעם בשנה, ביום ההולדת שלו, שהרבי יראה אותו עוד פעם, יתאהב בו עוד פעם או שיזכור את ההתאהבות המקורית. כשהרבי ראה פרצוף של יהודי והתאהב ביהודי – היו צדיקים גדולים שלא קבלו נשים בכלל, אבל אצל הרבי לא ככה, גם נשים עברו בדולרים וגם היו ביחידות. גם נשים מתאהבים ברבי וכך הרבי בהן – לא פיזית, נפשית. כדי להשפיע טוב צריך להתאהב. למי נאמר "והיה ברכה", ש"הברכות מסורות לך"? לאברהם אבינו, כי הוא מתאהב בכולם, עמוד האהבה. למה? כי הוא קשור לאין, למזל, "אין מזל לישראל".

בכל אופן, זה חומר למחשבה – שכולם יתאהבו, שיהיה מזל גובר אצל כולם.

ניגנו ניגון ההשטחות.

[באמצע הניגון:] לגבי אסתר – נשיאת החן שלה היא כי היא הלכה במסירות נפש. בעצם כולם התאהבו בה, כי היא הלכה עם תנועה של מסירות נפש ממש. כשיהודי הולך עם מסירות נפש הוא מוצא חן ונושא חן בעיני כל רואיו, כולם מתאהבים בו, הוא מוצא חן בעיני אלקים ואדם. לחיים לחיים.