בע"ה

הילולת האריז"ל, ה' מנחם-אב ע"ו – כפ"ח

לקו"ת לאריז"ל לפרשת דברים

שיעור לבנות משפחת הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו שאמיל.

א. "ככם אלף פעמים" – ברכת משה משלו

ברכת משה ("יֹסף עליכם ככם אלף פעמים") וברכת ה' ("כאשר דבר לכם")

לפתוח את החומש, כעת אנחנו בחומש דברים פרק א פסוק יא. באמת היה צריך שלכל אחת יהיו מחברת ועט. היום ההילולא של האר"י הקדוש, צריך ללמוד מתוך התורה שלו. כך הרבי אמר, שהיום ילמדו מתוך תורת האריז"ל.

הפסוק אומר "הוי' אלהי אבותכם יֹסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם". יש פה רש"י, אבל קודם כל – מה הקושי בפסוק? למה רש"י צריך לפרש אותו? החצי הראשון של הפסוק הוא "הוי' אלהי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים" ואחר כך החצי השני "ויברך אתכם כאשר דבר לכם" – מה הקושי? [קודם צריכה להיות הברכה ואחר כך התוספת. ה' דבר יותר מאלף פעמים.] הקושי שיש פה שני דברים, אם הברכה היא "אלף פעמים" די בכך, ולמה צריך להוסיף "כאשר דבר לכם"? סימן שזה לא ה"אלף פעמים" אלא עוד משהו – זה מה שרש"י צריך לפרש כאן.

נקרא רש"י. כמה יהודים היו במדבר? שש מאות אלף הגברים מגיל עשרים עד ששים, ויחד עם הנשים והילדים והזקנים כתוב שהיו פי חמשה, שלשה מליון יהודים בערך. הוא מברך אותם שיהיו אלף פעמים ככה, כמה זה? איך אומרים שלש מליון פי אלף? [שלשה מיליארד?] נכון, שלשה מיליארד יהודים. יש יותר מזה? הוא ברך אותם ככה, ואחר כך הוסיף "ויברך אתכם כאשר דבר לכם". על כך מפרש רש"י:

יוסף עליכם ככם אלף פעמים – מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם אלא אמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכותינו [הרי שלשה מיליארד אינם אין סוף. כמה אנשים יש היום בעולם? יותר משלשה מיליארד. משה מברך שעם ישראל יהיה כמו כל האנשים בעולם. אולי הוא גם מתכוון שכאשר יבוא משיח כולם יעבדו את ה' שכם אחד, ואז אולי רבים יתייהדו, "ורבים מעמי הארץ מתייהדים". משה מברך בהמון יהודים, אבל הם עדיין לא מרוצים, יכולים להיות הרבה יותר:] כבר הבטיח הקב"ה את אברהם אשר אם יוכל איש למנות וגו' [כתוב בחומש בראשית שה' הבטיח לאברהם שלא יוכלו למנות את עם ישראל. אין סוף, בלי מספר בכלל, ושלשה מיליארד זה לא מספיק. מה משה רבינו אמר להם?] אמר להם זו משלי הוא אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם [אני מסכים אתכם. מה שברכתי שתהיו אלף פעמים ככה אני נותן משלי, שתהיו שלשה מיליארד, אבל ה' שהבטיח שיהיו אין סוף יקיים את שלו.].

[אז מה ברכת משה מוסיפה? הרי הברכה שלו כלולה בתוך ברכת ה'.] שאלה טובה מאד, ונראה איך האריז"ל מתרץ אותה.

"אלף פעמים" – בחינתו העצמית של משה

נסתכל בספר לקוטי תורה של האריז"ל. יש לקוטי תורה של אדמו"ר הזקן ויש של האריז"ל, אז כשאומרים לקוטי תורה צריך לדעת במי מדובר. הוא כותב ככה:

יוסף ה' עליכם ככם וגו': פי' רז"ל זו משלי, צריך שתדע שמשה הוא סודו בבריאה [הוא מדבר באותיות של קבלה. אומר ששרש הנשמה של משה רבינו – באמת שרשו הוא באצילות, בחכמה דאצילות ובתוכה בפנימיות החכמה דאצילות, אבל בכל אופן בעולמות בי"ע שה' ברא – הוא בעולם הגבוה ביותר, עולם הבריאה. כתוב שכל התורה שמתגלה לנו, גם הסודות והכל, היא מעולם הבריאה. התורה החדשה שתתגלה כשיבוא משיח היא מעולם האצילות, אבל מה שיש לנו כעת הוא מהתגלות נשמת משה, בעולם הבריאה. לפי האריז"ל בכל עולם יש שם קדוש שמהוה אותו, ובעולם הבריאה יש את שם א-ל ש-די, משם התגלות נשמת משה רבינו. קודם צריך התגלות, כמו שכתוב בתחלת פרשת וארא – "וארא אל האבות באל שדי". מה עולה א-ל ש-די? משה. זהו השם של עולם הבריאה, שיש בו גילוי של תורת משה עכשיו.] ובסוד אל שדי שהם שמות הבריאה [שני שמות של עולם הבריאה.] ועולין כמנין משה

[אבל מה קורה כשכותבים שם א-ל ש-די במילוי? בשביל זה צריך מחשב, נעשה ביחד: אלף למד עולה 185, בגימטריא "אני לדודי ודודי לי", שגם מתחיל בר"ת א-ל. שין דלת יוד עולה 814, ויחד עם 185 עולה 999. אם נחבר ל-999 כולל, הסך הכל, נקבל 1000. אז מה הוא רוצה לפרש כאן?] וזה כשתמלא אל שדי עולה אלף בסוד אלף אלפים מארי תריסין דעלמא קדמאה כנזכר [יש בזהר הקדוש ביטוי שיש אלף אלפים – כבר מליון – "מארי תריסין", לשונות של תלמידי חכמים שעוסקים במלחמתה של תורה. עולם קדמאה הוא סוד עולם הבריאה, העולם הראשון מבין העולמות הנבראים, בי"ע.], וז"ס האלף אלו שאני נותן הם משלי כי גם אני עולה אל שדי שהוא אלף וזהו משלי.

הנתינה העצמית בהוראת התורה

מהו כותב כאן? מה שאני מברך אתכם להיות אלף – "אלף פעמים", ש"יוסף עליכם ככם אלף פעמים" – משלי אני נותן. כי אני בעצמי שוה אלף. אבל ה' כבר יברך אתכם בלי מספר ומנין. כעת הווארט הפנימי, לפי השאלה הנ"ל – אם ה' יתן בלי סוף, למה צריך את האלף משלי, הרי "בכלל מאתים מנה" ובכלל אין סוף אלף.

בכל אופן, האלף כאן הוא שמשה נותן את עצמו. איפה כתוב שמישהו נותן את עצמו? [ב"היום יום", שאם נותן את עצמו הוא מצליח לפעול בעיר גדולה.] נכון, כתוב ב"היום יום". הוא מביא את זה על פסוק ממשלי "מתן אדם ירחיב לו ולפני גדֹלים ינחנו" – "מתן אדם" היינו כאשר אדם נותן את עצמו, מתמסר לגמרי בעד הזולת. מי עוד נתן את עצמו? קודם כל, לומדים זאת מה' עצמו – יש מצוה להתדמות אליו יתברך. ה' מתחיל את מתן תורה ב"אנכי", אני עצמי נתתי את עצמי לכם בתוך אותיות התורה – כשאני נותן לכם תורה אני בעצם נותן את עצמי. ה' נותן את עצמו, וכתוב שגם משה – קראנו שבני אהרן נקראים בתורה בני משה רבינו, ומכאן לומדים חז"ל ש"כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". כתוב שזה דווקא אחד שכאשר מלמד נותן את עצמו לגמרי לתלמיד. אם הוא נותן את עצמו, הוא מוליד את התלמיד מתוך עצמו והוא נחשב ילד שלו ממש.

מי שבעיקר ככה התמסר – זו מסירות נפש לגמרי, תוך כדי שמלמד תורה – הוא משה רבינו. כתוב בתניא שיש ניצוץ של משה רבינו בתוך כל אחד מאתנו, לכל יהודי יש גם את הכח כשהוא מלמד תורה לתת את עצמו. כשהוא נותן את עצמו הוא נותן אלף אורות מעצמו, כל אחד מקבל אלף ולא רק מאה, לא רק עשר, אלא עשר פעמים עשר פעמים עשר.

האור הפנימי ממשיך את האור המקיף (וברכת פו"ר)

אם כן, הכל הולך בשלבים, לפי זה קודם צריך את הברכה של משה רבינו ואז את ברכת ה'. זה גם מסביר בפשטות את התשובה לשאלה: למה צריך את ברכת משה אם יש את ברכת ה' האין סופית? אין סוף תמיד נשאר מקיף, כל פעם מכניסים קצת מהמקיף בפנימיות, אבל העיקר, האור הפנימי, הבסיס שמושך לעצמו את האור המקיף, הוא האלף של משה רבינו. צריך את הבסיס, האלף של משה רבינו, ועליו יש השראה של אין סוף של מה שהקב"ה נותן.

זה פירוש של האריז"ל, וכמו כל הפירושים שלו הוא מחבר זאת לאיזו גימטריא, אבל העיקר להבין את הפנימיות, הכוונה הפנימית. כאן משה רבינו פשוט נותן את עצמו. נותן את עצמו, לא רק שמלמד תורה (אלף מלשון "אאלפך חכמה"), אלא מברך אתכם שתתרבו בגשמיות ממש, ברכת "פרו ורבו", שהיהודים יהיו אלף פעמים ככה. דרך התורה שהוא מלמד ככה הוא פועל במציאות. כתוב שגם בבית המקדש – מתפללים "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" – עיקר הברכה שיוצא מהמקדש הוא שהיהודים יתרבו, כמו ברכת כהנים. בית המקדש הוא מקור אין סופי שיהיו כמה שיותר יהודים בעולם. דבר פשוט, כל זמן שאין בית המקדש אנחנו עם קטן יחסית, וכשיש בית המקדש יש כח להתרבות בלי סוף – קשור לאור הקדושה, שהוא גם אור התורה, המאיר מבית המקדש, "ומעין מבית הוי' יצא" (בחינת "יפוצו מעינתיך חוצה", ופרש ראב"ע "והוא משל על רוב בנים", רש"י מפרש על רוב תלמידים).

עד כאן הדבר הראשון שהאריז"ל כותב על הפרשה, שני השלבים של "הוי' אלהי אבותכם יֹסף עליכם ככם אלף פעמים" ואחר כך "ויברך אתכם כאשר דבר לכם".

הזדהות עם הנפש האלקית וחשיפת האור הגנוז

יש עוד משהו שאפשר להוסיף בזה: בשיר השירים כתוב "האלף לך שלמה". כאן, משה רבינו נותן אלף, מה שהוא בעצמו שוה אלף. עוד משהו שצריך להתבונן – איך הוא שוה אלף? איך לכל אחד יש גם בחינת משה רבינו? קודם כל, הוא מתרגם את שמו הפרטי לשמות קדש של ה'. כלומר, אם כותבים משה במילוי הוא לא שוה אלף. קודם צריך לתרגם את השם שלו, משה, ששוה אל שדי, אחר כך כותב זאת במילוי ואז הוא שוה אלף.

אם רוצים ללמוד ממשה רבינו לעבודת ה' שלנו, קודם על כל אחד להזדהות עם הנפש האלקית שלו שהיא "חלק אלוה ממעל ממש". זה בא לידי ביטוי, בדרך של כתבי האריז"ל שכל מלה, כל שם (אם קוראים לך חנה או חיה מושקא) אפשר לתרגם לצירופים של שמות קדש, השמות של ה' (למשל, חנה היא סוד שם סג – יוד הי ואו הי – וחיה מושקא היא סוד עשר פעמים שילוב שם הוי' ושם אהיה).

אחר כך את השמות של ה' צריך למלא, כלומר לגלות את כל הפוטנציאל שבשם הקדוש. מה זה למלא מלה? לגלות את הכח הטמון בתוך כל אות. א היא רק א, אבל המילוי הוא האור שטמון בה, הפוטנציאל שבה, לף. קודם צריך לתרגם את השם שלך לשם של ה' – איך מותר? כי את "חלק אלוה ממעל ממש". אחר כך צריך למלא את השם, לגלות את כל הכח שבו, ואת זה צריך לתת לזולת. אחרי שהזדהיתי עם החלק האלוקי ומלאתי אותו בכל טוב, כל האור הגנוז – עם כל זה צריך לברך את עם ישראל, את הזולת.

[ה' נותן את האלף שלו לשלמה?] כן. מה הקשר בין שלמה למשה באותיות? שלמה אותיות למשה, כמו "תפלה למשה", או, על ידי צירוף טפה אחר – "לשמה". "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" וצריך ללמוד תורה לשמה. שלמה הוא שלמות, אבל בשביל להגיע לשלמות צריך ללמוד תורה לשמה. כשמשה רבינו נותן את אלף האורות שלו הוא נותן גם את הכח ללמוד תורה לשמה, ואז זוכים לברכה האין סופית של ה' – "כאשר דבר לכם".

עד כאן הפירוש הראשון של האריז"ל, האר"י החי, לפרשת השבוע. כעת

ב. "נבונים לא אשתכחו" – בין בינה לתבונה

"'נבונים' לא מצאתי"

נראה עוד דבר, צריך לפתוח את החומש ולקרוא הלאה. תסתכלו בפסוק ט"ו. קודם את פסוק י"ג – תקראי פסוק י"ג: "הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם". ככה משה רבינו אמר לעם ישראל. כעת תקראי את פסוק ט"ו: "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידֻעים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם". מה ההבדל בין פסוק י"ג לפסוק ט"ו? בפסוק י"ג כתוב שמשה רבינו אמר להביא אנשים חכמים, נבונים וידועים להיות הראשים והשופטים של עם ישראל. כך הוא אמר, אבל כאשר עשה זאת בפועל בפסוק ט"ו כתוב רק אנשים חכמים וידועים ולא כתוב נבונים.

מה קרה עם הנבונים? נראה רש"י: "אנשים חכמים וידועים – אבל נבונים לא מצאתי זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא ג' אנשים צדיקים חכמים וידועים". יתרו אמר לחפש שבע מדות בשופטים, אבל משה רבינו מצא רק שלש. אבל כאן בפסוק מודגש שקודם אמר נבונים וכאן לא כתוב, סימן שלא מצא נבונים. זה פסוק ממש מפורש, יחד עם מאמר חז"ל.

"נבונים" דבינה לא אשכח אך "נבונים" דתבונה אשכח

[אבל בני יששכר כן היו "יודעי בינה"?] תיכף נבין זאת מתוך פירוש האר"י:

שמעתי ממורי ז"ל [אומר רבי חיים ויטאל, שמעתי מרבי האר"י החי, שהיום ההילולא שלו.] במ"ש רז"ל נבונים לא אשכח היינו בינה אבל דתבונה אשכח

הוא מבדיל בין בינה לתבונה. למשל, אנחנו חב"דניקים – מה ראשי תיבות חב"ד? חכמה-בינה-דעת. אבל בתורה בדרך כלל כשמזכירים את שלשת כוחות השכל משתמשים באמצע במלה תבונה, חכמה תבונה ודעת. חכמה היא תמיד חכמה ודעת היא תמיד דעת, אבל בבינה יש שתי מילים. אפשר לחשוב שהן אותו דבר, אבל אם הן שתי מילים שונות לא יכולות להיות אותו דבר.

בבינה יש שתי מדרגות, שתיכף נסביר את ההבדל, בינה ותבונה. אז האריז"ל מסביר שמה שחז"ל אומרים שמשה לא מצא נבונים הכוונה שלא מצא אנשים שיש להם בינה, אבל כן מצא אנשים שיש להם תבונה. כלומר, תבונה יותר מצויה ושכיחה מבינה. בינה נקראת בלשון הקבלה אמא עילאה. בכלל, בינה היא אמא, תכונה של אשה. איך אני יודע? כי "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". יש בזה שתי מדרגות, בינה, אמא עילאה, יותר גבוה, ותבונה, שהיא אמא תתאה יחסית.

בינה ותבונה – כח התפיסה וכח הקליטה

מה ההבדל? האריז"ל לא מסביר באותיות של נפש, אבל כל הענין של החסידות הוא להסביר מהם המושגים של הקבלה בנפש. בחסידות כתוב שבינה היא כח התפיסה ותבונה היא כח הקליטה.

כשיורים חץ הוא עף באויר מאד מהר. בדרך כלל אי אפשר לתפוס את החץ כשהוא באויר, אבל יש בנפש כח שכן אפשר לתפוס חץ באויר. מהו חץ? כשפתאום בא לאדם ברק המבריק על השכל, חידוש נפלא, "תורה חדשה", תורת משיח, פתאום מבריק לו איזה רעיון משיחי לגמרי. בדרך כלל הוא רק מאיר לשניה, ומיד בורח חזרה ללא-מודע, נעלם. יתכן שנשאר לו רושם, שאדם זוכר שהיתה לו הברקה, אבל בדיוק מה היה הוא לא זוכר, לא תפס זאת. אבל יש בנפש כח, שכתוב שהוא יותר עמוק אפילו מההברקה עצמה, שהוא יכול לתפוס את ההברקה, שלא תעלם שוב בלא-מודע אלא תשאר אצלו כל הזמן. זהו כח התפיסה. בכללות כח התפיסה, כשמו כן הוא, שאדם יכול לתפוס משהו – כשזורקים כדור הוא יכול לתפוס את הכדור.

מהי תבונה? אחרי שמשהו נתפס, יש דבר שאדם מבין, השאלה אם מפנימים אותו לתוך הלב. הכח להפנים ללב נקרא כח הקליטה. הכח לקלוט את הדבר על מנת להפנים אותו, לשייך אותו אלי, שהשכל הזה ידבר ויאמר לי משהו, ולא יהיה רק תיאורטי, נקרא כח הקליטה והוא נקרא תבונה. [לקלוט מה שנתפס, או מה שהגיע בלי שתפסנו?] לקלוט מה שנתפס ומתישב טוב בשכל, כמו שכל שתלמיד למד מרבו.

[אז קליטה היא יותר מתפיסה?] אכן יש מעלה בהפנמה, אבל לא אומר שתמיד אפשר לקלוט את הדברים הכי עליונים ומבריקים. כתוב באמת שהתבונה תופסת דברים עמוקים, "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה" – אחד מהפסוקים החשובים על תבונה, שיש "מים עמֻקים עצה בלב איש"  ומי שיש לו תבונה יכול לדלות אותה. בכל אופן, תבונה היא כח הקליטה.

בינה ותבונה – שרה ורבקה

היחס בין בינה לתבונה קשור לשתי אמהות, כתוב בקבלה וחסידות שבינה עילאה היא שרה אמנו ותבונה היא רבקה אמנו. אברהם אבינו הוא הברק המבריק, אור חדש, "מי העיר-האיר ממזרח", ושרה יכולה לתפוס זאת – רק שרה אמנו יכולה לתפוס את אברהם אבינו. היכולת שלה לתפוס אומרת שהיא בעצם יותר גדולה ממנו, לכן כתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", שגדולה מאברהם בנביאות. כמו שאמרנו, הברק בדרך כלל נעלם, והכח שלה לתפוס אותו אומר שיש לה שרש למעלה ממנו.

כתוב "אזן מלין תבחן" – כשתופסים משהו מיד מבחינים ומפרישים אם יש בו איזו פסולת. אפילו בהברקה, ברעיון משיחי, יכולה להיות פסולת. כשתופסים, כח שרה, גם מוצאים הבחנה בין הבר, הנקי הברור, לפסולת. לכן שרה גדולה מאברהם והיא מבררת אצלו את הגרים, חופפת לו את שערות הראש – זה הביטוי – וזה אומר שהיא עומדת מעל הראש שלו ומסתכלת על כל שערה. כל שערה היא גר, יש גרים טובים ויש גרים לא טובים, וצריך לחפוף את הראש – שרה, שלמעלה מראשו של אברהם, היא החופפת. בכל אופן, שרה היא אמא עילאה, אבל רבקה היא התבונה. באמת יש מעלה – כפי שאמרת – בתבונה לגבי בינה.

מציאת התבונה בבנין המשכן ובדור המדבר

בכל אופן, כאן כתוב שמשה לא מצא נבונים, ואומר האריז"ל שהוא לא מצא בעלי בינה, אבל כן מצא בעלי תבונה. (זה כתוב?) הוא מביא כעת ראיה. בפסוק כתובה השלילה, מה שהוא לא מצא, וכעת מביא ראיה שכן מצא בעלי תבונה:

וז"ש [קודם, במלאכת המשכן – קשור להלכות בית הבחירה, שלומדים כעת – כתוב בפירוש שמצא:] כל אשר נתן ה' חכמה ותבונה [והם באו והשתתפו במלאכת המשכן, סימן שהיו הרבה יהודים בעלי תבונה,] ולא בינה וכן [כתוב על בצלאל, הראש של כל מלאכת המשכן:] ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה [ובדעת. אותו הוא ודאי מצא.] ולא אמר בבינה וז"ש בזוהר כי דור המדבר מסטרא דיובלא [כעת מסביר עוד משהו. על כל דור המדבר כתוב שהם משרש היובל, שנת הנון, החמשים, שרומז לחמשים שערי בינה. כל דור המדבר נקרא דור דעה – יש קשר דווקא בין דעת לתבונה – והוא מצד היובל. הוא מסביר ש]היינו תבונה ולא מבינה עצמה אלא מסטרא דיובלא היינו תבונה [היינו שמדייק את תבת "מסטרא", לא עצם ה"יובלא" אל רק "מסטרא דיובלא".].

עד כאן הענין. הוא אומר שלא מצא בעלי בינה עילאה, שכמו שאמרנו יש להם שרש יותר גבוה מחכמה. זה גם מסביר את הקושיא, איך יתכן שחכמים הוא מצא ונבונים לא מצא? בדרך כלל בינה היא פחות מחכמה. חכמים וידועים הוא מצא, ורק את נבונים של בינה הוא לא מצא. איך יתכן? כי בינה עילאה יותר גבוהה מחכמה.

גילוי הבינה לעתיד לבוא – "יש שכר לפעֻלתך"

משה לא מצא, אבל כאשר משיח יבוא הוא ימצא גם נבונים – זה תלוי בשרה אמנו, ש"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה", שהיא אומרת "גרש את האמה הזאת ואת בנה". משה ידע שיש כזה דבר נבונים, כי פעם היתה שרה אמנו.

[ומה עם "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים"?] אכן, אצל בני יששכר יש כבר הארה של בינה עילאה. רוב הסנהדרין היו מבני יששכר. ביששכר יש שתי אותיות שׂ, אבל אומרים רק אחת. למה? כי בעולם הזה מאירה רק ש אחת, ובעולם הבא תאיר גם ה-ש השניה. אפשר לפרש אותו דבר, שה-ש של עולם הזה היא בינתים, יחסית, רק תבונה, אבל בכח יש לבני יששכר גם את הבינה – "יש שכר לפעֻלתך".

יששכר אותיות "יש שכר", למי ה' אמר "יש שכר לפעולתך"? לרחל אמנו. לפי איך שאנחנו מסבירים, שה-ש הנעלמת שלא אומרים שם רומזת לבינה עילאה – מתאים לכך ששרה אמנו גם מתחילה ב-שֹ – אפשר לומר ש"יש שכר לפעולתך" אומר שרחל תזכה לעלות ולהכלל בדרגת שרה. רחל היא האמא האחרונה ושרה היא האמא הראשונה.

"יודעי בינה לעתים" רומז לסוד של כח עתים, סוד מחזור האשה המוזכר אצל שרה ורחל, שבעצם הוא סוד ההשגחה העליונה על כל מה שעובר על האדם במשך כל ימי חייו. תכלית בינה זו שייכת למלך המשיח דווקא ולאנשי הסנהדרין שלו, מבני יששכר. אכן בעולם הזה "יודעי בינה" של בני יששכר היינו יודעי תבונה, בהיות "בינה" שם כללי ולפעמים בתנ"ך הכוונה היא לתבונה בפרט

זה היה הדבר השני מהאריז"ל.

ג. הזמזֻמים ושאר העממים

ארץ הזמזֻמים

נראה עוד משהו, כאן בפרק ב פסוק כ. תקראי את הפסוק: "ארץ רפאים תחשב אף הוא רפאים ישבו בה לפנים והעמנים יקראו להם זמזֻמים". יש פה שם שלא כתוב בשום מקום אחר בתנ"ך – "זמזֻמים". מענין איך התרגום של אונקלוס – איך הוא מתרגם "זמזֻמים"? יש פה עם בשם מיוחד.

קודם כל צריך להבין את הפשט, על פי הפסוקים הקודמים: "וידבר הוי' אלי לאמר. אתה עבר היום את גבול מואב את ער. וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם [לא צריך לעשות אתם מלחמה, לא עם עמון ולא עם מואב] כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה כי לבני לוט נתתיה ירשה [גם עמון וגם מואב הם מבני לוט ובנותיו, והם קבלו את הארץ הזו לירושה]". אחר כך הפסוק שלנו: "ארץ רפאים תחשב אף הוא רפאים ישבו בה לפנים והעמנים יקראו להם זמזֻמים".

רש"י מסביר שקודם היו רפאים במקום הזה, והעמונים שבאו וכבשו מהם את הארץ כינו אותם זמזומים. זה לשון רש"י: "ארץ רפאים נחשבת אף היא לפי שהרפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא שנתתי לאברהם". הרפאים הם אחד העמים, משבעת עממי כנען – לא מהקיני הקנזי והקדמני שנירש רק בימות המשיח, וכדלקמן –  שכתוב בברית בין הבתרים שה' נתן לאברהם, אבל לא ארץ רפאים זו, המקום של הזמזומים שכבשו עמון, ואת עמון לא צריך לכבוש בעולם הזה, עד שיבוא משיח. עד כאן הפשט של הפסוק.

בעלי מחשבה רעה

המלה המענינת כאן היא "זמזֻמים". מה זה יכול להיות? איך מתרגם אונקלוס? "ועמונאי קרי להון חשבני". מענין שהוא מתרגם את המלה זמזומים מלשון חשבון או מחשבה, צריך להבין זאת – האר"י כבר יסביר. אולי מישהו כבר יכול להסביר לי, מה הקשר בין זמזומים ל"חושבני"? מה זה לזמזם בכלל? חושבני לשון חשבון או מחשבה. אחד העמים שכן כבשנו הוא סיחון אשר יושב בחשבון. [יכול להיות שמחשבה לשון מזימה.] יפה, נכון, השער זמ הוא מלשון מחשבה, מזימה וגם יזמה. כשמתכננים לעשות משהו צריך לחשוב טוב מה הולכים לעשות. מה זה היום זום במצלמה? להתמקד באיזו נקודה ולהגדיל אותה כדי לראות אותה ברור. זו סתם מילה. בכל אופן, רואים שגם התרגום מבין שזמזומים לשון מחשבה. מה אומר כאן האר"י הקדוש?

...והזמזומים הן מבירור חכמה [הזמזומים הם משהו שיצא מהחכמה העליונה. גם לגוים יש שרש לנשמות בספירות העליונות, רק שהם מהפסולת, מהחיצוניות. הזמזומים יצאו מהבירורים, מהפסולת שנבררה מתוך ספירת החכמה.] אל מחשבה [זמזומים הם לשון מחשבה.] כד"א אשר זמם [תכנן וזמם לעשות משהו. הוא אומר:] ומהם הע"ר [הערב רב. גם בעם ישראל יש זמזומים. מה יכול להיות בעם ישראל זמזומים? (זמזומים זה אנשים נעלים?) בדיוק ההיפך. יש ביטוי "חכמים להרע" – מי שחכם ומשתמש בשכל שלו להזיק לאנשים, להזיק ליהודים. יתכן שגם בעם ישראל יש כאלה, שיוזמים דברים לא טובים, יתכן שאפילו בלי ידיעתם שזה רע – כמו שלום עכשיו, לעשות דברים לא טובים לעם ישראל, כמו כאן בארץ מי שיושב בממשלה ויוזם להחזיר שטחים או לעשות דברים לא טובים. הכל מתחיל ממחשבה.

צריך רק להזהר שאנחנו לא נהיה זמזומים. (אז זו לא מחשבה חכמה.) יתכן שמישהו מתכנן מאד בחכמה, אבל משתמש בה לרע, לעומת-זה, זו חכמה אנושית, לא אלוקית. כמו היום טכנולוגיה, יש טלפון חכם, סמארטפון, זו חכמה של קדושה? סתם טכנולוגיה. יש אנשים שהם מאד סמארט, הכי סמארט, ולא משתמשים בזה לקדושה בכלל – זו חכמה אנושית. הוא אומר שיש ערב רב, שתולים בתוך חלק מעם ישראל, שהם זמזומים. כתוב "מהרסיך ומחרִביך ממך יצאו", אלה שמחריבים את העם יוצאים מעם ישראל. כשמשיח יבוא הוא יחזיר את כולם בתשובה מתוך אהבת ישראל, אבל בינתים הם "זמזומים".]

וכל מי שיש לו הרהור ומחשבות רעות הוא מהם [קצת מפחיד מה שהוא כותב. הוא אומר שכל יהודי שיש לו מחשבות רעות, חושב דברים רעים, הוא מהזמזומים. (הוא מהזמזומים או שבא לו מהזמזומים?) כתוב כאן "הוא מהם". הזמזומים הם גוים, אבל הוא אומר שהדבר הזה גם נכנס לעם ישראל דרך הערב רב. (לרוב היהודים נופלות מחשבות זרות.) לכל יהודי יש יצר הרע, והיצר הרע מזמזם וצריך להתגבר עליו. (הוא כל הזמן זמזום, או רק כשנופלת מחשבה?) הבינוני תמיד נלחם נגד היצר הרע. כל מה שהוא נלחם נגד מחשבות רעות הוא נלחם נגד הזמזום שבתוך עצמו. (יש מחשבה מטרידה, היא מזמזמת. אבל אם אתה לא מתייחס אליה אתה לא זמזום...). ].

עד כאן פירוש האר"י הקדוש, בעל ההילולא של היום, על הזמזומים.

קליפות סיחון ועוג

גמרנו עם הזמזומים, וכעת מתחיל להסביר[ב] מיהו סיחון, אותו כבשנו. הוא כותב שסיחון הוא לשון סיח. מהו סיח? [הבן של הסוס.] או של סוס או של חמור. [של חמור נקרא עיר.] נכון, בכל אופן כאן הוא כותב "סיח ועגל" וכותב שהוא "קליפת חמור", שייך לחמורים. אחר כך הוא אומר שעוג לשון "עג עוגה", לשון עוגה – צריך להזהר כשאוכלים עוגה [צריך לאכול עוגה, אבל לא גדולה...]. יתכן שמה שהוא כותב "סיח ועגל" הוא גם רומז לעוג במלה "עגל".

כתוב כאן "שני מלכי האמֹרי", אלה סיחון ועוג, לפי חז"ל הם גם היו אחים. הוא אומר ש"שני מלכי האמרי" הם בסוד "שנים שלשה גרגרים בראש אמיר". הוא אומר שאמורי לשון אמיר. מה זה אמיר ב-א? [ענף של עץ.] כן, ענף שעולה. כתוב שיש שנים שלשה גרגרים בראש אמיר. הוא אומר שסיחון ועוג הם גרגרים בראש האמיר, "שני מלכי האמרי". קודם דברנו על זמזומים, וכעת פתאום מכניס מלה – גרגרים. המשיח יתקן את כולם, הגרגרים יהיו גרים – או גרי צדק או גרי תושב.

הוא אומר בהמשך עוד משהו, ש"שני מלכי האמרי" ר"ת משה. הוא לומד מזה שרק משה רבינו יכול לנצח אותם. [משיח הוא משה?] כן, הוא בחינת משה – משיח הוא משה ועוד אחד, כמו שמסביר הרבי הריי"ץ. באמת מי נצח אותם אז? משה. את שאר הכנענים הוא לא כבש, הוא לא נכנס לארץ ישראל, אבל אותם הוא כבש בעצמו, "שני מלכי האמרי" ר"ת משה.

יציאת הקדושה משבעת העממים ולעתיד משלשת העממים

הוא אומר כאן, בהתחלת התורה הזו[ג], ששבעת העממים שצריך לכבוש הם כנגד שבע המדות, מחסד עד מלכות. לפי הקבלה הם חלק ממה שנקרא שבירת הכלים. בתחלת הבריאה ה' גם ברא את שבע הספירות שנשברו, כי היה אור גדול והכלים היו קטנים, והאור שבר את הכלים. משברי הכלים האלה נעשו שבעת העממים של כנען. בתקופה של משה רבינו הקדושה שלהם כבר יצאה מהם, ולכן ה' אומר בתורה "לא תחיה כל נשמה" – צריך להשמיד אותם לגמרי. אבל ב-ג הספירות הראשונות, כתר-חכמה-בינה, עדיין יש בירורים, והם אדום, מואב ועמון. לכן ה' אמר לא להלחם אתם, כי יש בהם עדיין קדושה, ב-ג הראשונות. ב-ז התחתונות הקדושה כבר עזבה, לכן צריך להחרים אותם, אבל ב-ג הראשונות יש עדיין קדושה, ולכן לא להלחם בם.

מי יודעת מה הקדושה במואב ועמון? [רות המואביה, יכול להיות?] נכון, רות המואביה ונעמה העמונית. נעמה היא אשתו של שלמה המלך, גם ממנה יוצא משיח. משיח יוצא מרות המואביה ומנעמה העמונית. כשאשמדאי גרש את שלמה המלך הוא הגיע לארץ עמון והיה טבח במטבח של מלך עמון והבת של המלך, נעמה, התאהבה בו והיא התחתנה איתו.  מכל הנשים רק היא היתה לשם שמים, כל השאר היו לא לשם שמים. היא האמא של רחבעם, המלך הבא אחרי שלמה, וממנה יוצא מלך המשיח. זה נקרא "שתי פרידות טובות" שהיו בשני העמים האלה. לכן ה' אמר לא להלחם בהם. גם באדום יש הרבה גרי צדק שיצאו מהם, רבי עקיבא ורבי מאיר וכו'. בשבעת העממים ה' ראה שכבר יצאה מהם כל הקדושה. לעתיד לבוא, בזמן המשיח, תגמור כל הקדושה לצאת גם מ-ג הראשונות, ואז גם מהם "לא תחיה כל נשמה", והם שעיר מואב ועמון. מואב הוא מאב, לשון אבא, מחכמה, ועמון אותיות נועם שהוא כינוי לבינה.

אם כן, קראנו את עיקר הדברים שהאריז"ל אומר על פרשת דברים, פרשת שבוע.