בע"ה

כ"ג מנחם אב ע"ו – בית הרב, כפ"ח

שבת שבע ברכות לאליעזר שלמה וחיה מושקא שי' מזרחי

אחרי תפלת שחרית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "תשכון תתגדל", ניגון התוועדות לר' אהרן חריטונוב.

א. "חסד ואמת" – כלה וחתן

"חסד ואמת" – חתן וכלה או כלה וחתן

נעשה כעת השלמה למה שדברנו בקבלת הפנים: אמרנו ש"חסד ואמת" שוה חתן וכלה. השאלה היא מי מביניהם הוא החסד ומי האמת. בפשטות החתן הוא חסד, "זכר חסדו", חסד הוא מים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, וחתן הוא לשון "חות דרגא". הכלה היא האמת, אף על פי ש"איהו אמת [ואיהי אמונה]", אך כאן יתפרש אמת מענין "אמת מארץ תצמח" (ר"ת אמת, וכן "אשה מזרעת תחלה" ר"ת אמת).

כתוב שאמת אמרה על האדם "אל יברא", שכולו מלא שקרים, וחסד אמר "יברא", שכולו מלא חסדים, כמו שמוסבר במאמרים, ובפרט אצל הרבי מהר"ש, שבעולם הזה יש עניים ועשירים כדי שיהיה חסד בעולם – "עולם חסד יבנה". הקב"ה השליך את האמת ארצה, שנאמר "ותשלך אמת ארצה", "השליך משמים ארץ תפארת ישראל", ולכן אי אפשר למצוא את האמת בשמים – מי שמחפש את האמת גבוה לא ימצא אותה, כי היא כבר לא נמצאת בשמים, אלא "אמת מארץ תצמח", מתחת לארץ, כמו שכתוב על משיח "צמח שמו ומתחתיו יצמח" (בבחינת "ונצר משרשיו יפרה").

אבל יש אפשרות הפוכה, שהכלה היא חסד, כמו שכתוב "זכרתי לך חסד נעוריך [ר"ת חן] אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", שהחסד של הכלה הוא ההליכה שלה אחרי החתן בארץ מדבר, לא זרועה. החתן, לפי זה, הוא האמת – הוא זוכר את החסד של הכלה, והוא חותם עליו, "חותמו של הקב"ה אמת". האמת היא הפנימיות של ספירת היסוד, בחינת החתן. זהו פירוש הפוך, "חותם המתהפך", לפיו החתן הוא האמת והכלה היא החסד.

"חסד ואמת" הם זוג בתנ"ך, כמה פעמים הם כתובים ביחד בתנ"ך? 13 פעמים כמנין אחד-אהבה ("ודבק באשתו והיו לבשר אחד" "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"). המקום העיקרי שבו הם מוזכרים הוא ב-יג מדות הרחמים "... ורב חסד ואמת".

פתיחת פרשת עקב: כריתת הברית מצד הזכר

בשתי פרשות בתורה מופיע שם ה-טוב – שם אהוה, על שמו נקרא מורנו הבעל שם טוב – בפסוק הראשון: בפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ובפרשה שלנו "והיה עקב תשמעון... ושמר הוי' אלהיך לך את הברית ואת החסד". כמובן שאפשר להקביל את הביטויים, כך ש"השמים" הם "הברית" ו"הארץ" היא "החסד". זו ראיה לכך ש"החסד" הוא הכלה, בחינת "הארץ", ו"הברית", "אות אמת", היא החתן ("השמים") שמדתו יסוד, כפשוט.

בדרך כלל, הזכר הוא הכורת את הברית (הגם שמצאנו ש"אין האשה כורתת ברית אלא עם מי שעשאה כלי"), כמו שהיה בברית בין הבתרים שהקב"ה כרת את הברית עם אברהם אבינו, ב-יג בריתות של ברית מילה וגם ב-ג הבריתות עם ישראל על התורה ובברית הקשת שה' כרת עם נח. בכולם רואים שכורת הברית הוא הזכר.

עד כאן השלמה ראשונה לקבלת פנים.

ב. רמזי תאריך החתונה ושמות החתן והכלה

כ"ב מנחם אב בשמות החתן והכלה

בהזמנה היה כתוב שתאריך החתונה הוא כ"א מנחם אב, אבל בפועל החופה היתה בלילה, אור לכ"ב מנחם אב. באמת יש כאלה שכותבים אור ל..., אבל המנהג הוא לכתוב את התאריך של יום החתונה. [הנפק"מ היא מתי לחגוג את יום הנישואין... אפשר לחגוג את שניהם, "יומא אריכתא" כמו ראש השנה.] כן, ככה עושים. [בכתובה כתוב כ"ב מנחם אב, כי היא נכתבה אחרי צאת הכוכבים.] א"כ ברור שהתאריך הוא כ"ב מנחם אב.

כמה שוה כב מנחם אב? 163, השמות של החתן והכלה הם 1163 כלומר כב מנחם אב ועוד 1000. על כתר כל הכתרים כתוב ששוה 1345, 1000 האורות שקבל משה רבינו במתן תורה ועוד משה (כלומר שהאלף אורות נתנו למשה). ככה, שמות החתן והכלה עולים 1000 (אורות שמקבלים החתן והכלה – "'ביום חתונתו' זה מתן תורה") ועוד התאריך של החתונה [1000 שוה שבע ברכות], כן, זה קשור לחתונה.

חבור התאריך לשמות החתן והכלה

אם נוסיף 163 לשמות החתן והכלה כמה נקבל? 1326, כפולה של שם הוי' ב"ה, טוב טוב טוב פעמים הוי', כמו הפסוק שמוזכר כמה פעמים בתשורה "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'". 1326 הוא 51 פעמים שם הוי', ומכיון ש-26 הוא הנקודה האמצעית של 51 המספר הוא בעצם 51 במשולש [קשור לפסוק של החתן והכלה "יהי נא חסדך לנחמני כאמרתך לעבדך"], כן, זה נא במשולש – "אנא הוי' הושיעה נא אנא הוי' הצליחה נא". 1326 שוה גם אמונה (נא נא, "הושיעה נא... הצליחה נא") פעמים אהבה (חצי הוי').

יש פסוק חשוב מאד בתורה ששוה למספר הזה, כהנים צריכים לדעת אותו. הברכה השלישית של ברכת כהנים, "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", קשור לנישואין. ["ישא" מלשון נישואין] כן, ברכת כהנים גם מופיעה בפרשת נשא והיא נשיאת כפים. "שלום" רומז לשלום בית.

חתונה – מעבר לבחינת פנים

ב"ישא הוי' פניו" המלה "פניו", לשון פנימיות, מלמדת שבחתונה עוברים לעמידה פנים בפנים. עד אז בני הזוג היו בבחינת אחור באחור, ובחתונה הם עוברים לבחינת פנים בפנים, כמו אדם וחוה שנבראו דו פרצופין אחור באחור, מצב שהם לא מתקשרים ביניהם, וצריכה להיות נסירה כדי לעבור מבחינת אחור באחור לבחינת פנים בפנים.

אחור היינו נר"נ ופנים הם החיה, השם הראשון של הכלה. איך לומדים שנר"נ הם אחור? על בריאת אדם וחוה כדו-פרצופין נאמר "אחור וקדם צרתני" – האשה מצד האחור והאיש מצד הקדם. בשרש העליון, היחס בין איש לאשה הוא היחס בין מקיף (קוב"ה, אור אין סוף הסובב כל עלמין) לפנימי (שכינתיה, אור אין סוף הממלא כל עלמין). לכן, הנר"נ (צ של הצלם), שהם אור פנימי המתלבש במח-לב-כבד, הם יחסית "אחור" והח"י, שני המקיפים (לם דצלם) על הנפש, הם יחסית "קדם"-פנים.

כתוב "אמרתי ימים ידברו ורֹב שנים יודיעו חכמה. אכן רוח היא באנוש ונשמת ש-די תבינם". בסוף ספר איוב מסופר שאליהוא בן ברכאל חכה עד שהזקנים יסיימו לדבר, ואז אמר שהם לא מצליחים לרדת למציאות של יסורי איוב עם החכמה המצטברת ("ימים ידברו וגו'") שלהם, כי חכמה מצטברת – שהיא בבחינת "אחור" (הצטברות שבאה מלימוד יום אחרי יום) – לא מסוגלת לרדת למציאות ממש. זהו המצב לפני החתונה, שיש כל מיני מחשבות ותכניות אבל הכל בגדר תהו. החכמה של הפנים קשורה לבעל הח"י, אחיה השילוני, רבו של מורנו הבעל שם טוב. דווקא באמצעות שני המקיפים חיה-יחידה, ב אמונות, ניתן לתפקד נכון במציאות – "וצדיק באמונתו יחיה".

כל המושג פנים קשור ליחס של החתן והכלה, "כמים הפנים לפנים". על החתן להאיר פנים לכלה והיא מחזירה לו הארת פנים. על גילוי החיה שבנפש נאמר "חכמת [בחינת חיה] אדם תאיר פניו". הרבי הרש"ב כותב שהיחידה שבנפש שורה בנקודה הפנימית של הלב דווקא. והיינו המשך הפסוק "[כמים הפנים לפנים] כן לב האדם לאדם"(מגילוי החיה, פנים, באים לגילוי היחידה, לב). והוא סוד "אחת היא יונתי [עינים = פנים, 'עיניך יונים'] תמתי ['יהי לבי תמים בחקיך', תמימות בלב]". שהחתן והכלה שלנו יזכו לגילוי הח"י (סוד ה-לם של הצלם) כד אשגחן אפין באפין ובבחינת "נפשי [בחינת היחידה שבנפש] יצאה בדברו" בדברים (דברי אהבה) היוצאים מהנקודה הפנימית שבלב.

התפתחות הצלם

ועוד בסוד הצלם – ובהתפתחותו בדרך לנישואין – בדרך מליצה:

במדרגת ה-צ נדמה לאדם שהוא צדיק, כשם שספר הרה"צ רבי הלל מפאריטש שחשב על עצמו בטרם זכה לאור חסידות חב"ד ולמד תניא (שהסביר לו ש"הלואי בינוני"). זו בחינת "אחור", כשאין מודעות של האדם למה שמתחולל בפנימיותו, מעבר ללבושים החיצוניים. חויה אישית זו מאפיינת, יחסית, תודעה רווקית-ילדותית, בטרם שהאדם מבשיל לנישואין.

ה-ל היא לשון לא (כנודע בהלכות נדרים) – השלב בו האדם מגלה כי אינו צדיק, ובכך מתחיל לפנות מאחור לפנים. אז האדם מגיע לפרקו – התפרקות תדמיתו האישית הראשונה – ומכיר ש"לא טוב היות האדם לבדו" (כי מצד עצמו אינו טוב ומתוקן).

ההגעה למדרגת ה-ם היא ההכרה שהכל מה' – תכלית העמידה של "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", המתבטאת גם בנישואין מתוך הבנה ש"מהוי' יצא הדבר" ו"מה' אשה לאיש".

עליות בני המשפחה

מהו המספר 163 בספירות? נצח הוד, "איהו בנצח איהי בהוד". אב החתן עלה לתורה ב"רביעי", שכנגד הנצח, שהוא כנגד החתן. בכלל כל העליות לתורה היום היו מכוונות. אב הכלה עלה ב"שביעי", הכלה לא עולה לתורה ולכן האבא עולה במקומה, ומתאים שעלה ל"שביעי", כנגד ספירת המלכות, בחינת הכלה. החתן עצמו עלה ל"ששי", שהוא היסוד. [בהשגחה פרטית גם בשבת שעברה עליתי "ששי".] כך זכית לעלות גם לפרשה הראשונה של ק"ש וגם לפרשה השניה של ק"ש (וי"א שאמירת שתיהן מדאורייתא) "על פי שנים עדים יקום דבר", מגיע לך "ששי" (אליעזר שלמה ועוד ששי = "שויתי הוי' לנגדי תמיד", היינו כוונת ק"ש).

אם נוציא משמות החתן והכלה את שלמה כמה יעלו שאר השמות? 788, שלום בית. איזה זוג בתנ"ך שוה למספר הזה? דוד בת שבע. השם שנשאר הוא שלמה, הבן שלהם, א"כ יוצא שאליעזר שלמה חיה מושקא שוה דוד בת שבע ועוד הבן שלהם שלמה, הרבי אמר שמשיח הוא צאצא לא רק של דוד אלא גם של שלמה.

ב. פסוקי העבודה בפרשת עקב

ארבעה פסוקי עבודה בפרשת עקב

בקריאת התורה חשבתי על כך שבפרשת  עקב (שבה עיקר העבודה של עקבתא דמשיחא) יש הרבה פסוקים חשובים בענין 'עבודה' דווקא. בכלל, בכל פרשה חשוב לחפש את פסוקי ה'עבודה'. אפשר ליחד ארבעה פסוקים עיקריים בפרשה שקשורים לעבודת ה' הפנימית. אחד ב"ראשון", אחד ב"שני", אחד ב"חמישי" ואחד ב"ששי":

ב"ראשון" כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". שהאדם צריך לדעת שהוא לא מתקיים על הלחם בלבד, אלא על "מוצא פי הוי'" שבלחם. הפסוק נאמר לגבי המן, שענינו בעבודה הוא הבטחון בכל הנוגע לפרנסה, ולכן יש האומרים את פרשת המן כל יום (כמו שכתוב בה, "דבר יום ביומו").

ב"שני" יש פסוק שאנחנו מזכירים הרבה, אזהרה מאמירת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" ועבודת "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". אדם צריך לדעת שכל הכח שלו הוא מה', אשר נותן לנו כח שמתלבש בנו.

ב"חמישי" כתוב "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את הוי' אלהיך". מהפסוק הזה לומדים הלכה: רבי מאיר אומר "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'" ולומד מכאן שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. יש בתניא פרק שלם שמסביר את מארז"ל על הפסוק – "אטו יראה מילתא זוטרתא היא?! אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא" – באמצעות הלימוד שיש בכל אחד ואחת מישראל ניצוץ של משה רבינו.

ב"ששי", הפסוק לפני פרשת "והיה אם שמוע" הוא "ארץ אשר ה' אלהיך דֹרש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה עד אחרית שנה". חז"ל דורשים על כך ש"מרשית" חסר כתיב – לשון רש, "תחנונים ידבר רש" – ש"כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה". מה המשמעות ב'עבודה'? שבהתחלת כל עבודה צריך להיות בשפלות. שנה היא לשון שינוי, בחתונה משתנים מאד ולכן החתן (וגם הכלה) צריך להיות בהתחלה בשפלות. יתכן שהשפלות היא לשניה, כמו שהשפלות של תחלת השנה נמשכת עד תקיעת שופר שבראש השנה – "מן המיצר קראתי י-ה", מתוך החלק הצר של השופר ("רשה בתחלתה"), ומיד מגיעים לסוף השופר, "ענני במרחב י-ה" ("מתעשרת בסופה"). א"כ זהו פסוק של שפלות וענוה.

חבור הענוה והיראה בכניסה לארץ

פסוק ה'עבודה' האחרון, שענינו ענוה ושפלות, מתקשר לפסוק ה'עבודה' הקודם, "כי אם ליראה", ככתוב "עקב ענוה יראת הוי'". יש מחלוקת איזו מדה גדולה מכולם, רבי פנחס בן יאיר אומר "חסידות גדולה מכולם" ורבי יהושע בן לוי (שהיה משיחיסט גדול) אומר "ענוה גדולה מכולם". א"כ יש קשר בין שני הפסוקים.

החוזה מלובלין, אודותיו דברנו בשבת שעברה, וההילולא שלו היתה בתשעה באב, אומר שמשה רבינו לא זכה להכנס לארץ ישראל כי היה בדרגה יותר גבוהה ממנה. הוא היה בחינת ענוה, פרצוף לאה, וארץ ישראל היא בחינת יראה, פרצוף רחל. משה רבינו הבין זאת והוא רצה לרדת לדרגת יראה בשביל להכנס לארץ ולכן הוא אומר שה' מבקש רק יראה, אבל כנראה שהוא לא ירד מספיק.

בתפלתו בפרשת ואתחנן, הוא מזכיר שני שמות, א-דני והוי' בניקוד אלהים – זה צירוף מיוחד, א-דני, מלכות בחינת יראה (בחינת ארץ ישראל, פרצוף רחל) והוי' בניקוד אלהים, בינה, בחינת ענוה (פרצוף לאה). הוא מבין שאם יעלה בידו ליחד שני שמות אלה כראוי הוא יוכל להכנס לארץ. בהפטרה של השבוע גם יש את הצירוף של שני השמות הללו, חמש פעמים.

ארבעת הפסוקים בסוד הוי' ב"ה

הפסוק הראשון, "כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" הוא מוחין דאבא ("החכמה תחיה" – "יחיה האדם", "האדם" היינו סוד מה, "ונחנו מה", בטול, הנאמר בפרשת המן), סוד ההתהוות התמידית ("איזהו חכם הרואה את הנולד"), גילוי האין האלוקי המהוה את היש הנברא (הלחם הגשמי). על הכלה לכוין בבישולים ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם", כך היא מכניסה למאכלים את גילוי ה"אין מזל לישראל" (שכל יום ויום יהיה מזל טוב בבית), ואז כשהחתן יאכל הוא ירגיש זאת. [אם היא לא תבשל הוא עוד יותר ירגיש 'אין'...] זה 'אין' לא טוב, בפסוק כתוב "ויענך וירעבך", מדובר בעינוי שאוכלים בו את המן (בחינת מוחין דאבא, רז לשון רזה, וכידוע ששביעה היא מוחין דאמא), כתוב שמרגישים את הענג שיש בתוך העינוי (ענג "שבת שבתון", "לחיותם ברעב").

הפסוק השני הוא מוחין דאמא, שהיא יש, והכח של ה' מתלבש בנו בבחינת יש מורגש – "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (בשני הפסוקים הראשונים יש שלילת הוה אמינא: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם", "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" – בפסוק הראשון נאמר "למען הודיעך כי לא על הלחם גו'" היינו הוראה מלמעלה, על ידי הנס של "לחם מן השמים", בחינת מוחין דאבא; בפסוק השני נאמר "ואמרת בלבבך", אמירת היצר הרע שבלב, חיצוניות אמא, "בינה לבא", דמינה דינין מתערין).

הפסוק השלישי הוא כנגד שש המדות, החל ממדת היראה, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" (ומתוך היראה באה אהבה – "... כי אם ליראה את הוי' אלהיך [היראה היא פנימיות ספירת הגבורה] ללכת בכל דרכיו [פנימיות התפארת, ה"דרך ישרה שהיא תפארת כו'" וכוללת את כל דרכי הוי'] ולאהבה אתו [פנימיות החסד] ולעבֹד את הוי' אלהיך [פנימיות הנצח והוד, עבודת עבד] בכל לבבך ובכל נפשך [פנימיות היסוד, בחינת 'כל' כו']").

הפסוק הרביעי בפסוקי ה'עבודה' שבפרשה (שנמצאים בין הרבה פסוקים חשובים אחרים)  הוא שפלות, פנימיות מדת המלכות, כנ"ל. תוכן פסוק ה'עבודה' נוגע בעיקר לעבודה של ראית השגחה פרטית במציאות, העבודה של "ובקשו [את הוי' אלהיהם] ואת דויד מלכם" כפי שמפרש מורנו הבעל שם טוב. אם כן, זו עבודה ששייכת במיוחד לדוד המלך, עבודת המלכות.

ולסיכום:

  י        וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ            יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי הוי' יִחְיֶה הָאָדָם.

  ה      וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת                    חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

  ו       וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה הוי' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ           וְלַעֲבֹד אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

  ה       אֶרֶץ אֲשֶׁר הוי' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הוי' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

רמזי הפסוקים

כמה רמזים בפסוקים הנ"ל:

בפסוק הראשון יש 28 (כח, כח מה) תבות ו-100 אותיות (י ברבוע, בחינת חכמה). בכל הפסוקים יחד יש בדיוק 100 תבות, נמצא שמספר האותיות של הפסוק הראשון הוא הוא הסימן של מספר התבות של כל הפסוקים.

הפסוק השני כולל שני פסוקים: "ואמרת בלבבך... וזכרת את הוי' אלהיך...",  ובהם 30 תבות ו-106 אותיות.

בפסוק השלישי יש 26 (הוי') תבות ו-99 אותיות (אם קוראים את "מה הוי' אלהיך שאל מעמך" כ"מאה" אז יש 100 אותיות!).

בפסוק האחרון יש 16 תבות ו-60 אותיות. סך הכל 100 תבות כנ"ל, רבוע של עשר על עשר, ו-365 אותיות, מספר ההשראה של 14 (14 ברבוע, 196, ועוד 13 ברבוע, 169) – שני מספרים צורניים מובהקים, ודוק. "תן לחכם ויחכם עוד".

כמה פסוקים יש בפרשת השבוע? קי"א, פלא [גם בויקרא יש קי"א פסוקים.] כן, פלאי פלאים. בהפטרה יש שלש מלים שהן ר"ת פלא, הפסוק מתחיל בא-דני הוי' (בניקוד אלהים), "א-דני הוי' פתח לי אזן", שצריך לשמוע את הפלא. מה הס"ת של המלים הללו? חין. יש בשבעים פני חן בתנ"ך, שבעים הופעות של המלה חן, ופעם אחת מהן כתוב חין ("וחין ערכו"). חין הוא החן עם י, כמו שכתוב על חסיד שהוא חסד עם ה-י של חכמה [חין גם שוה חכם]. כל פעם שרואים אתכם רואים את הפלא, וצריך גם לשמוע את הפלא, "דערהער", לא רק לראות אותו.

נגנו "אני לדודי", מנחה, רקדו "אך צדיקים", "אשר ברא".