בע"ה

כ"ו מנחם-אב ע"ו – כפ"ח

קבלת פנים יוסף-שלום ואפרת-אילנה שי' פריסמן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סודות השידוך בשמות החתן והכלה

נגנו "קול דודי", "שיר השירים".

לחיים לחיים, שיהיה בנין עדי עד, בית שמח, בית של "ופרצת".

יוסף בעל החלומות

השמות של החתן והכלה הם יוסף-שלום ואפרת-אילנה. יוסף הוא הכח של לקחת יהודי ולקרב אותו לה', "יוסף הוי' לי בן אחר". יש ליוסף עוד סגולה שרוצים להדגיש היום – הוא בעל החלומות, בעצמו חולם חלומות וגם יש לו חוש לפתור חלומות של אחרים. אם קוראים לו "בעל החלומות" סימן שזה ענין עיקרי שלו, כמו שהבעל שם טוב הוא הבעלים של שם ה-טוב, שם אהוה, זהו ענין עיקרי שלו. כנראה שליוסי יש הרבה חלומות – שכל החלומות הטובים יתממשו בפועל ממש.

עיקר החלום הוא גאולה לעם ישראל, ביאת משיח, אבל צריך שהחלום יהיה מבורר, חלום אמתי. בחלום יכולות להיות הרבה שטויות, "אין חלום בלא דברים בטלים", אבל יש חלום שהוא בחינת "בר לבב". מי שבר לבב – כמו שיוסף הצדיק הוא שומר הברית, לשון בר לבב – חלומותיו מתקיימים, אפילו שצריך לחכות זמן. אנחנו אנשים של 'משיח נאו', יוסי החתן הוא חשמונאי, אבל בכל אופן החלום יכול לקחת קצת זמן, כמו שיוסף הצדיק חכה כב שנים. בדור שלנו הכל יותר בזריזות.

בכל אופן, הכל מתחיל מחלום. כל הצבור פה צעירים, אבל בימי קדם – אצל הדור הקודם בשכם – כל הדבור היה רק על יוסף בעל החלומות. המסר של שכם, של קבר יוסף, היה לברר את החלום. לחלום את החלום, לברר את החלום ולפעול כדי לממש את החלום.

יוסף ואפרת – "בן פורת יוסף"

אם כן, השם הראשון של החתן הוא יוסף, יוסי, בעל החלומות. שה' יתן לו הרבה כח לחלום טוב, לממש את החלומות וגם לפתור חלומות. יש כל מיני צורות איך לקרב יהודים, "יוסף הוי' לי בן אחר", וכנראה שיוסף מקרב יהודי כשהוא פותר לו את החלומות שלו ובכך מקרב אותו. הוא מגלה לו מה החלום האמתי שלו וגם פותר אותו נכון.

כתוב "בן פורת יוסף", וזה בעצם הקשר לשם הראשון של הכלה – אפרת. כתוב בחסידות שפורת אותיות פותר. לכן יוסף מתחתן עם אפרת. כמובן, "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" – ביחד הם למעלה מכל העינא בישא, שלא שולטת בהם כלל. פורת גם לשון "פרו ורבו", שיהיו להם הרבה ילדים בעזרת ה' יתברך. גם בגשמיות, וגם כל הנשמות שיקרבו אותן לתורה ומצוות.

שלום ואילנה – דימוי השלום ב"אילנא דחיי"

השם השני של החתן הוא שלום, סימן שכל מה שהוא פועל הוא בדרכי שלום. כמו שגם יוסף הוא בעל הברית, ומתנת הברית, כך מתנת ספירת היסוד – שמכוונים תחת החופה, בהקפה הששית של הכלה את החתן – היא השלום, "וישם לך שלום". שלום הוא המתנה של ספירת היסוד, ולכן גם יוסף-שלום הוא צירוף מצוין, הולך ביחד.

יש את הסיפור הידוע של רבי נחמן, שהשלום הוא שכולם שוכנים בשלום תחת ה"אילנא דחיי", השם השני של הכלה, אילנה. לכן שלום הולך יחד עם אילנה. כולם יחד, כל החיות וכל מה שה' ברא בעולם לכבודו, שוכנים בצל האילן ונהנים מפירותיו המתוקים. אפרת לשון "פרו ורבו", אז יהיו הרבה פירות מתוקים של עץ החיים, וגם כל העופות שוכנים על ענפי האילן, לכל אחד יש ענף שהוא עושה עליו קן. זה המשל של רבי נחמן.

אם כן, שלום הולך יחד עם אילנה ויוסף הולך יחד עם אפרת, "בן פורת יוסף", לכן יש כאן שידוך מאד שלם, שלא יכול להיות יותר טוב מזה.

ב. "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם"

הפסוק של הזוג

אחרי הקדמה זו נעשה את חשבון כל ארבעת השמות יחד – יוסף-שלום ועוד אפרת-אילנה יוצא 1309. זהו המספר הכי טוב שיכול להיות בשביל חתונה, כי הוא שוה מזל פעמים טוב. אז מזל טוב!

לכל זוג יש פסוק בתנ"ך שהוא הגימטריא שלהם. לזוג שלנו היום יש פסוק מאד יפה בפרק פ"ד בתהלים. בכלל, אפשר לומר שהפרק הזה – פ"ד – הוא הפרק שלכם (שם כתוב "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה וגו'"). כדאי אפילו היום, אפילו בחדר יחוד, לומר ביחד את פרק פ"ד בתהלים.

יש שם פסוק עם הגימטריא שלכם, מהפסוקים הכי חשובים, שיש עליו מאמרי דא"ח. המאמר הכי יפה על הפסוק הוא המאמר של הרבי הקודם. "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם" שוה יוסף-שלום ואפרת-אילנה. רק שומעים את זה, מרגישים שמתאים לחתן וגם מתאים לכלה. אני לא כל כך מכיר את הכלה, אבל לפי הרושם זה מאד מתאים.

האריז"ל כותב משהו חשוב ביותר: כל פעם שכתוב "אדם" היינו "ויקרא את שמם אדם", חתן וכלה ביחד. זה ההבדל, כותב האריז"ל, בין אדם לאיש או אשה – אדם כולל את שניהם יחד ואילו איש ואשה הם פרטים, רק אחד מהם. רואים זאת ממש בתוך הפסוק הזה, כי הפסוק מתחיל בלשון יחיד, "אשרי אדם עוז לו בך", אבל ההמשך הוא "מסלות בלבבם", בלשון רבים. זו ממש הוכחה, ראיה ברורה, שהאדם הוא שנים, החתן והכלה יחד. מתחברים עם ה"עוז לו בך" – "לו" עדיין לשון יחיד, וזו גם הבחינה הכי עליונה בה הכלה מתחברת לחתן, "אעשה לו עזר כנגדו", שלש רמות של לו-עזר-כנגדו ממטה למעלה, שב"לו" הם אחד ממש – כאשר "מסלות בלבבם".

"אשרי יושבי ביתך" – בית מקדש מעט שמגדל תורה, עבודה וגמילות חסדים

הפסוק הזה בא על רקע הפסוק הקודם – "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", שאנחנו אומרים כפסוק הראשון של "אשרי", שהוא פרק קמ"ה בתהלים, אבל מתחילים אותו עם הפסוק מפרק פ"ד. תמיד חושבים ש"אשרי יושבי ביתך" היינו שכל אחד יושב מאושר בבית שלו. התורה מתחילה עם בראשית, אותיות בית-אֹשר – שיהיה לכם בית אֹשר, בית של יחוד "את השמים ואת הארץ", שם ה-טוב, "אומר לדבק טוב" – אבל הפשט מדבר על בית המקדש. בכלל, תקראו את כל הפרק, יש שם 'משכן' ו'חצר' ו'בית' וגם 'קן'. בבית של כל אחד צריך לשאוף שהבית שלי יהיה בית המקדש, מקדש מעט.

כמו שהרבי מברך – לא יודע אם יראו בחופה את הוידאו של הרבי, אבל אם לא אני כעת חוזר על הווארט, שהעיקר של הוידאו שבדרך כלל מראים (יש הרבה שונים) – שיהיה בית שבו מגדלים תורה, בו מגדלים תפלה ובו מגדלים צדקה. אלה שלשת העמודים עליהם העולם עומד – תורה, עבודה (תפלה) וגמילות חסדים. הבית הזה הוא בית המקדש, מקדש מעט.

נעשה עוד גימטריא:כמה שוים תורה עבודה גמילות חסדים, שלשת העמודים עליהם העולם עומד? קודם כל, ידוע ש-תורה ו-גמילות חסדים שוים אותו דבר בדיוק. תורה בגימטריא גמילות חסדים, ועל כך אומרים חז"ל – ומובא בתניא של הימים האחרונים – שכל תורה שאין עמה גמילות חסדים לא מתקיימת, "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו" אלא תורה וצדקה, גמילות חסדים. הוא אומר שיש מי שאצלו העיקר הוא תורה, יושב בבית המדרש, עם מעט גמילות חסדים שטפלה ללימוד, ויש מי שכל היום עסוק בגמילות חסדים אבל גם קובע עתים לתורה. הוא העיקר בהבאת משיח. פעמיים תורה עולה 1222 ויחד עם עבודה יוצא בדיוק אותו מספר, 1309! פלא, שאתם, יוסף-שלום אפרת-אילנה, שוים תורה עבודה גמילות חסדים, שלשת העמודים עליהם העולם עומד. הבית שלכם, שהוא כעת מזל טוב, יהיה – כמו הברכה וההוראה של הרבי – בית שבו מגדלים תורה ותפלה וצדקה, שלשת העמודים.

"אחת שאלתי מאת הוי'... שבתי בבית הוי' כל ימי חיי"

שוב, הפשט של "אשרי יושבי ביתך" הוא כמו שדוד עצמו מבקש "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי". איזו עליה קבלת? [מפטיר. זה גם פרשת הבר-מצוה שלי.] יפי, הכי טוב. שם פרשת היראה מתחילה "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי עם ליראה" וממשיך בריבוי דברים שה' מבקש, אהבה וכו' וכו'. ה' אומר שרוצה דבר אחד ואז נותן רשימה, ודוד המלך אמר שלמד ממנו – מבקש "אחת שאלתי מאת הוי'" ואחר כך מוסיף עוד כמה וכמה דברים (יוסף), על דרך גלגול שבועה. דוד למד זאת מ"מה הוי' אלהיך שואל מעמך", העליה לתורה של החתן (המפטיר כולל את כל הפרשה).

פירוש האבן-עזרא: העוז להתקדם לבית המקדש

הפירוש הכי יפה על פי פשט לפסוק שלכם, "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם", הוא פירוש האבן עזרא[ב]. כל כך יפה, שאחרי שהרד"ק כותב מה הבין לפי פשט ומביא פירוש אביו ומציין שהוא נכון, הוא מצטט את כל פירוש האבן עזרא לרוב חבתו. איני זוכר הרבה פעמים שתופעה זו חוזרת. מה פירוש האבן עזרא? הוא אומר שהפסוק הקודם, "אשרי יושבי ביתך", מדבר על בית המקדש. כלומר, דוד המלך רוצה שהבית שלו יהיה בית המקדש – שזה יהיה הבית הקבוע שלו. מה ההמשך, "אשרי אדם עוז לו בך"? הוא רוצה שהעוז שלו – העוז של החתן והכלה יחד, ה"אדם" – הוא העוז להתקדם ולהגיע ליעד שלו, בית המקדש, עוז בתנועה. מדברים על תנועת דרך חיים, תנועה על שם דרך. "כל חי מתנועע" – הסימן שאתה חי הוא שאתה נע – ועיקר התנועה היא בדרך, הליכה עם יעד. אומר האבן עזרא שהיעד של דוד המלך הוא המקדש, וכדי כל הזמן ללכת לקראת היעד צריך עוז.

יש הרבה מלים של כח – פרצוף שלם של מושגים נרדפים של כח בתנ"ך – וכאן כתוב עוז. יש כאן תופעה מיוחדת, שעוז כתוב מלא. יש הרבה פעמים עוז בתנ"ך, אבל כולם עֹז בלי ו ויש רק פעמיים עוז מלא ו – "אשרי אדם עוז לו בך" ו"עוז והדר לבושה" באשת חיל, על הכלה. זה עוד רמז שה"אדם" כולל כאן גם את החתן וגם את הכלה, ברגע שאומר "עוז" מלא רומז לפסוק השני עם "עוז" מלא, "עוז והדר לבושה".

שוב, אומר האבן עזרא שהעוז הוא עוז ללכת בדרך לכיוון בית המקדש, לעלות, "במסלה נעלה" – עולים במסלה, "מסלות בלבבם". לא רק שהוא עולה ברגל, ולשם כך צריך עוז, אלא שצריך גם עוז בלב כל הזמן לחשוב איך אני עולה, לתכנן את העליה שלי במסלה. זו המסלה העולה בית א-ל. יש שבעה שמות של דרך, סוד שהראב"ד כותב בהקדמתו לספר יצירה, ואחד מהם הוא מסלה או מסלול, לפעמים נקרא כך ולפעמים כך. מסלול בעברית המדוברת היום הוא דרך מאד מוגדרת, מסלול כדי להגיע לאיזו מטרה, לאיזה יעד. שוב, הפסוק אומר "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם" והוא מסביר שיש לו עוז להתמיד בדרך העולה. תלמדו את כל הפרק, ותסתכלו גם בפירוש הרד"ק[ג].

"מסלות בלבבם" – כל המצוות כמסלולי עליה למקדש

אמרנו שיש "מסלות בלבבם", צריך בלב לסלול דרך – כמו שסוללים כביש – לתכנן דרכים איך עולים ל"אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". זה דורש עוז – עוז ללכת וגם לתכנן את ההליכה. זה הפסוק של "אשרי אדם עוז לו בך". מה אני רוצה בבית המקדש? להגיע ל"בך", לעצמותך יתברך, "ואני אבטח בך" (כמו ב"פדה בשלום נפשי"). הפסוק החותם את פרק פד ("הכל הולך אחר החיתום") הוא "הוי' צבאות [שם הנצח, בטחון פעיל, כמו שיתבאר] אשרי אדם בטח בך". בית המקדש הוא מקום השכינה, צריך להגיע לגילוי השכינה, גילוי ה', וצריך עוז ללכת לשם ו"מסלות בלבבם".

יש גימטריא יפה, שלא כתובה בפשט, כמה עולה מסלות? אם נחבר סל (שער מסלה) נקבל צ (גם ס-צ מתחלפים במוצא), ואז מסלות יהיה מצות. בזהר כתוב שכל מצוה היא עצה, "תריג עיטין", וכאן יוצא שכל מצוה היא דרך (מצוה ועוד דרך עולה שסה – גם המצות לא-תעשה הן כולן דרכים בעבודת השי"ת), מסלה, בה עולים בית א-ל. שכל המצוות שתקיימו בבית שלכם יחד תהיינה ביטוי של ה"מסלות בלבבם", תכנון העליה לרגל, לתכלית.

מסלה – דרך העליה (בשבעת שמות הדרך)

מה שבעת השמות של דרך? ארח, מסלה, דרך, מעגל (שדוד המלך אוהב), נתיב, משעול, שביל (קשור לחב"ד, ר"ת חנינא בן דוסא, כדלקמן). איך מקביל לספירות? הראב"ד לא כותב. נאמר בקיצור בד"א:

נתיב שייך לחכמה והחכמה מאירה בחסד (ה-י של חסיד) בסוד "השמים מספרים כבוד אל", כמבואר בזהר.

השביל – "בשביל חנינא בני" ש"כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני", השביל שהוא עושה – הוא צינור שמצמצם את כל השפע לרדת דרכו, ולכן הוא בגבורה (בסוד "שלחן [פרנסה] בצפון").

דרך היא כמו "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" היא בתפארת. היא העיקר – כל הלשונות כאן הם לשונות של דרך (דרך = ז פעמים לב, כללות ז מדות הלב).

הכל היה בשביל מסלה – שבה עולים בית א-ל – שייכת לנצח, עומק רום, הכח לעלות בקדש. אמרנו שהמצוות הן גם דרכים וגם עיטין, עצות, "כליות יועצות" – הנצח הוא היועץ העיקרי בנפש, המסלה.

משעול הכרמים הוא מלשון שעל וגם מלשון שועלים. מה הקשר בין שועלים לכרמים (משעול הוא של הכרמים)? הם מחבלים בכרמים. זה ההוד (על ידי השועלים המחבלים "הודי נהפך עלי וגו'"). היין של הכרם הוא בינה ש"עד הוד אתפשטת". שם הולכים השועלים [ההוד הוא בית המקדש ש"שועלים הלכו בו".].

אורח הוא היסוד, "ארח צדיקים" – דרך ואורח כאן הם הכללים, הדרך בתפארת ואורח ביסוד. את הפסוק "במה יזכה נער את ארחו" פירש הרב המגיד (לאדה"ז) שעל ידי הכנסת אורחים זוכים לנער, לזרעא חייא וקיימא, בספירת היסוד.

למלכות, בחינת דוד המלך, נשאר השם שהוא אוהב באופן מיוחד – מעגל, כפי שאומר דוד "ינחני [אותי אישית] במעגלי צדק ["צדק מלכותא קדישא"] למען שמו [שם הוא מלכות]". מעגל לשון עגול (עגול = דוד המלך), רמז לשרש המלכות ב"עגול הגדול", מלכות דאין סוף.

לסיכום, כך נקביל את שבע הדרכים לספירות:

הכל היה כדי לומר ש"מסלות בלבבם" שייך לנצח, שענינו "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", גם בפרשת עקב. לא לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". הכח מתלבש בלב, לכן צריך להיות "מסלות בלבבם", לסלול מסלה בלב – וכל מצוה היא מסלה – איך עולים במסלה העולה בית א-ל. נצח הוא גם מלשון לנצח בשיר, כאשר תכלית השיר הוא ה"סלה" (הסולו) בסוף, שהוא נצחי לעולם ועד ("נצח סלה ועד").

זו דרשת הפסוק שלכם, "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם" שממשיך את הפסוק הקודם, "אשרי יושבי ביתך..." (שממשיך את הפסוק הקודם, "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה..."). כדי להגיע ל"אשרי יושבי ביתך" צריך "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם", שמתייחס לחתן ולכלה יחד.

רמזי צלם ודמות

באותו קטע שהאריז"ל אומר שאדם הוא תמיד זכר ונקבה יחד, לעומת איש ואשה שהם רק מין אחד, הוא כותב שזהו גם ההבדל בין צלם לדמות. על בריאת האדם כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", אדם הוא בחינת צלם, "כדמותנו" היינו האשה בפני עצמה (כאשר נלקחה מצלע האדם ונבנית כפרצוף בפני עצמה). באדם ואיש האדם הוא שניהם ואיש הוא רק האיש, והאשה רק האשה. לגבי צלם ודמות הוא כותב שצלם כמו אדם, שניהם יחד.

יש רמז, שהוא לא כותב, שהכאה של אדם – א פעמים ד פעמים ם – עולה צלם. קודם כל, האריז"ל אומר שאדם ר"ת אדם-דוד-משיח, וראינו שבהכאת האותיות עולה צלם. הוא אומר ש"צלם" הוא בחינת אדם ואילו "דמות" היא רק האשה. אדם ועוד אשה עולה 351, שם הוי' במשולש, ואם נחבר צלם (אדם) ו-דמות (אשה) נקבל 961, 31 ברבוע, ששוה המשפחה היהודית הראשונה, אברהם-שרה-יצחק, ועוד הרבה צירופי שמות חשובים. זו שלמות. יש עוד כמה תופעות מתמטיות בתוך המלים האלה, אדם-אשה-צלם-דמות, שנשאיר אותן.

ג. הסמ"ג בעל החלומות

הסמ"ג – בעל החלומות בין הראשונים

כעת רוצים להגיע לעיקר החידוש, גם משהו מפרשת עקב: אמרנו שיוסף הוא בעל החלומות. אתמול אמרת את המלה הדחקה – למדת מלה בפסיכולוגיה... – אל לך להדחיק את החוש שלך בפסיכולוגיה. קוראים לך יוסף, בעל החלומות, פותר חלומות. זה החוש הכי חשוב שאתה צריך לפתח, ללכת על החלומות. הבאתי כאן את ספר הסמ"ג. למה? בין הראשונים, אף על פי שלא קוראים לו יוסף, הוא "בעל החלומות". יתכן מאד – אנחנו לא קובעים גלגולים, אבל מציעים בדרך אפשר – שבעל הסמ"ג, רבי משה מקוצי (קוצי לשון קץ, היה בין היתר משיחיסט מאד גדול, חשב קצים והלך עליהם), הוא גלגול של יוסף.

היו כמה ראשונים שחלמו חלומות. יש אפילו ספר שלם בשם שו"ת מן השמים של שאלות חלום. גם בעל אור זרוע קרא לספר שלו לפי חלום שלו, בו ראה ש"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" ס"ת ר' עקיבה ב-ה, ולפי החלום פסק שצריך לכתוב ככה (כמו ששמו מופיע בירושלמי, כנראה שתורת ארץ ישראל קשורה לחלומות – בנות יוסף חבבו את הארץ ביותר), וכל כך התפעל מהחלום שקרא לספרו על פי החלום. אבל מי שעולה על כולנה כבעל החלומות בין הראשונים הוא בעל הסמ"ג.

הוא מבעלי התוספות, משמונת עמודי ההוראה לפי הבית יוסף, וכל הספר שלו הוא לפי חלום – כך הוא כותב בהקדמה. מה שהביא אותו לכתוב את הספר הזה – הוא לא רצה, לא חשב שהוא כדאי וראוי לכתוב ספר – הוא חלום שחלם, שהורו לו מן השמים שחייב לכתוב בספר את הדרשות שהוא דורש.

התעוררות הגאולה של רבי משה מקוצי

מה עשה בחיים רבי משה מקוצי? הוא היה דרשן שהסתובב, היה בתחלה בצרפת, יחד עם שאר בעלי התוספות של הדור שלו. דרך אגב, חוץ מהספר סמ"ג הוא בעל תוספות ישנים על מסכת יומא, שמי שמכיר הם משהו מיוחד מאד. הוא חלם חלום, בו אמרו לו ש'נכון שיכתוב בצורת ספר' את הדרשות שהוא דורש. הוא הסתובב ודרש בכל צרפת עד ארבע שנים לפני סוף האלף החמישי, האלף של ההוד, האלף של עיקר חשכת הגלות, עליו נאמר "הודי נהפך עלי למשחית".

אז הוא חלם חלום, קבל מעין נבואה מלמעלה, שהגאולה קרובה לבוא – שתום האלף החמישי הוא קץ (רבי משה מקוצי), והוא הבין שכדי לקיים זאת צריך להחזיר את היהודים בתשובה, כנראה על פי פסק הרמב"ם ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". חייבים כעת לעבוד קשה על החזרת עם ישראל בתשובה.

איפה בעיקר היה צריך לחזק את עם ישראל? דווקא בספרד. באותו דור היתה ירידה עצומה באידישקייט בספרד. כדי להביא את הגאולה לפי החלום שלו הוא עזב את צרפת והלך לספרד. הוא היה שם ארבע שנים ושם הסתובב (ב"מעגלי צדק") ודרש דרשות בכל מקום כדי לחזק את היהודים. על דרשות אלו בפרט אמרו לו בחלום שנכון שיכתוב אותן בספר.

אבל, באותה שנה של תום האלף החמישי ממש היה משפט פריז. משפט פריז היתה שכומר יהודי-משומד פעל גזרה לשרוף את כל הש"ס, כל הספרות היהודית, עיקר התורה שבעל פה. כדי להעיד ולהיות מעורה במשפט פריז הוא חזר מספרד לצרפת. אלה, בקיצור, כמה נקודות חשובות מחייו.

החלום להוסיף את איסור גאוה במנין המצוות

בתוך הספר הזה יש מצוה אחת שהוא מחדש בפרשת עקב, מצוה שלא נמצאת ברמב"ם. כאן המקום לומר שהוא מאד מעריך את הרמב"ם, הכלל שלו שמסדר את המצוות לפי הרמב"ם, אבל יש מקומות שהוא מוסיף וגורע – כל שינוי מחייב גם להוסיף וגם לגרוע, כדי להשאר במנין תריג מצוות. יש מקום אחד, המקום הכי חשוב בכל הספר, בו הוא הוסיף מצוה על פי חלום.

מה היה החלום? נקרא בהמשך בפנים. לאחר שהוא סיים לכתוב חלק גדול מספרו אמרו לו בשמים שהעיקר שכחת, כתבת את כל המצוות אבל את המצוה העיקרית שכחת לכתוב. הוא נחרד, ששכח את העיקר – ושהרמב"ם שכח את העיקר, כי לא נמצא ברמב"ם. מה העיקר שהוא שכח? לאו של גסות הרוח שלומדים מהפסוק הכי חשוב אצלנו, שקשור ל"מסלות בלבבם", הפסוק שלכם, "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", פסוק בפרשה שלך, המזל שלך, פרשת יום ההולדת שמינה מתברך יום החתונה. אחד ממפרשי הסמ"ג הוא המהרש"ל, מגדולי-גדולי האחרונים, שגם הרבה פעמים אמרנו שראוי מאד להתחשב בדעתו ואם אפשר להכריע כמותו. דווקא למצוה הזו, שלכאורה היא רוחנית-פנימית, הוא מקדיש אריכות כדי להסביר את דברי הסמ"ג.

אחרי שהוא חלם את החלום, ששכח את העיקר, "השמר לך פן תשכח את הוי' אלהיך... וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל", הוא מספר שקם בבקר והבין שחייב לכלול זאת בספר המצוות שלו. אבל מה? צריך לכך בכל אופן איזה מקור בחז"ל. אז הוא פתח את הגמרא וראה כתוב בפירוש בתחלת מסכת סוטה "אזהרה לגסי הרוח מניין?". שם כתוב שלומדים זאת מ"השמר לך פן תשכח את הוי' אלהיך", וכל "השמר" ו"פן" הוא לאו. הוא לא ידע קודם את הגמרא הזו?! הוא ודאי למד אותה הרבה פעמים. אם הוא קיים את מנהג חב"ד, הוא למד מסכת סוטה כל שנה בספירת העמר. פתאום הוא גלה את הגמרא שאומרת "אזהרה לגסי הרוח מניין"? גם הרמב"ם וגם הוא שכחו גמרא מפורשת, שכחו "השמר לך פן תשכח"?!

ד. איסור גאוה – לא תעשה ס"ד בסמ"ג

איסור גאוה – חיתום הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים

אחרי הקדמה זו נקרא בפנים. מה אנחנו רוצים כאן? גם כי קשור לפרשת שבוע וגם כי קשור לפסוק שלכם, והעיקר כי עיקר הברכה שלנו לכם הוא שה' יתן לכם הרבה כח לעשות חיל, כח אין סוף לעשות חיל – גם לחשוב עליו, "מסלות בלבבם", "אשרי אדם [השלם, אתה ואשתך] עוז לו בך" – אבל (לא שאני חושד בך, אולי אני חושד בעצמי) העיקר הוא שלא לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". לא חושד בך, אבל בכל אופן זה מה שכתוב בפרשה. הוא כותב זאת כאן כל כך יפה, שרציתי שנקרא בפנים.

חלק מהחלום שלו היה שבחבור שלו יהיו שני כרכים, והוא הבין שצ"ל כרך אחד של מצוות עשה וכרך אחד של מצוות לא תעשה. לא סתם, לכאורה זה משהו פשוט לגמרי, אבל זה חלק מהחלום שלו. במצוות לא תעשה המצוה הזו היא מצוה סד. זו המצוה האחרונה בקבוצה של מצוות, ואחר כך מתחילות הלכות שבת – המצוות של שבת, יחד עם אריכות ב-לט מלאכות שבת, ספר שלם בפני עצמו. כלומר, המצוה הזו היא הקדמה למצוות שבת (עיקר התיקון של ע"ז, כמבואר בחז"ל). את מה היא חותמת ("הכל הולך אחר החיתום")? את הלכות ע"ז וחוקות הגוים.

שוב, "הכל הולך אחר החיתום", וגסות רוח – כפי שכתוב באותה סוגיא במסכת סוטה – נחשבת עבודה זרה. בזמן האחרון בכולל למדנו מסכת עבודה זרה, אז ה"סיום" – המצוה שחותמת את כל הלכות עבודה זרה והאיסור ללכת בחוקות הגוים – הוא המצוה הזו. זה המיקום שלה, גם פרט חשוב ביותר.

מצוה שכוללת את כל ספרי המוסר

נקרא ביחד. זו סגולה, המאמר שאתה אומר. מי שקורא את זה לא צריך שום ספר מוסר. אולי ספר חסידות קצת... אבל תשעים ותשע אחוז מהעבודה שעל פי לימוד פנימיות התורה הוא יכול לקיים רק כשהוא קורא את המצוה הזו בסמ"ג:

השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך (דברים ח, יא). לאו זה נאמר אלי במראה לכותבו ויסדתיו אזהרה לגסי הרוח, ואחרי כן מצאתיו ובמסכת סוטה (ד, ב).

השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך (דברים ח, יא) אזהרה שלא יתגאו בני ישראל [פונה לרבים, כלל ישראל, ולא רק לפרט.] כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה [הסכנה של גאוה היא כשיש טובה גשמית, כמו שהיום יש טובה גשמית מסוימת. אז עלולים להתגאות, שהלב יתרומם, ושוכחים את ה'. הרבי רוצה, כפי שהתורה רוצה, שכולנו נהיה עשירים. אבל זה מסוכן, כידוע שנסיון העושר קשה מנסיון העוני, ועיקר הנסיון הוא "פן תשכח", שתאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". מברכים אותך שתהיה עשיר, שתוכל לממן את כל הפעילות – וגם תעשה את הפעילות בעצמך – ויחד עם זה תקיים את המצוה הזאת.] ויאמרו שבריוח שלהם ועמלם [שהשקיעו הרבה עמל.] הרויחו כל זה ולא יחזיקו טובה להקדוש ברוך הוא [הגאוה הפוכה מהחזקת טובה לה'.] מחמת גאונם [מכיון שמתגאים.] שעל זה עונה זה המקרא [עיקר הלאו הוא בפרשת עקב, כפי שמאריך המהרש"ל, אבל הוא אומר שהסיפור כאן מתחיל בפרשת ואתחנן.]

"השמר פן תשכח את הוי'" בפרשות "ואתחנן" ו"עקב"

כדי להבין את דבריו, וגם את פירוש המהרש"ל, נסתכל בחומש בשני המקורות לאיסור:

לקראת סוף פרשת ואתחנן, מיד אחרי הפרשה הראשונה של קריאת שמע – שמסתיימת ב"ביתך ובשעריך" (בשעריך אותיות עשיר בך, עשירות בבתים מלאים כל טוב), בששי – מתחיל ענין חדש:

והיה כי יביאך הוי' אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדלת וטבת אשר לא בנית. ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וברת חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת. השמר לך פן תשכח את הוי' [אלה המלים שחוזרות גם כאן וגם בפרשת עקב.] אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.

יש בשלשת הפסוקים כאן בן מלים, סוד שם בן, לשון בנין, חשוב להמשך.

בפרשת עקב הענין מופיע ב"שני", בהמשך לברכת הארץ ("ארץ חטה ושערה... ואכלת ושבעת וברכך...") שחותמת את "ראשון":

השמר לך פן תשכח את הוי' אלהיך [מזכיר את הפרשה הקודמת, אבל עם שינוי עקרוני. בפרשת ואתחנן מדובר על הכניסה לארץ בה מוצאים מן המוכן בתים מלאים כל טוב. שם כתוב "פן תשכח את הוי'" וכאן "פן תשכח את הוי' אלהיך". מה ההבדל? שם מדובר בלי השתדלות, וממילא אין חשש שתאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". כאן מדובר עם השתדלות, ולכן עיקר החשש הוא כאן. לכן גם כותב "את הוי' אלהיך", גם בהתחלה וגם בסוף, "וזכרת את הוי' אלהיך", שה' נותן לך כח לעשות חיל.] לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום. פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה [הכל עם ך סופית, הכל שלך, בעבודתך.]. [אז מה קורה?] ורם לבבך ושכחת את הוי' אלהיך [עיקר הדיוק, שמדייק גם המהרש"ל, שרק כאן כתוב "ורם לבבך", גסות הרוח. בפרשת  ואתחנן לא מפורשת הגאוה שמביאה לשכחת ה'. כאן, בפרשת עקב, כתוב עיקר האיסור בפנימיות, שהוא "ורם לבבך", ועליו נאמר קודם "השמר לך פן תשכח את הוי' אלהיך".] המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך. [ואחרי כל הרקע הזה:] ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. [מה המצוה?] וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה.

אם נספור כמה מלים יש כאן נראה שיש 104 מלים, יחס של "שלם וחצי" ל-52 המלים של פרשת "ואתחנן". ביחד עולה ג"פ בן, יוסף, גם לכן אמרנו שהדבר הזה קשור לחתן – קשור אליך בתור בעל החלומות (ובעל החלומות של הראשונים הוא הסמ"ג). עד כאן כדי שנבין טוב את הפסוקים האלה וההבדלים ביניהם.

ספר המצוות החדש בדרך לגאולה

עוד הערה: לכאורה הסמ"ג היה יכול לכתוב את המצוה כאן כמצות עשה, "וזכרת את הוי' אלהיך", אך כותב כמצות לא-תעשה, "השמר לך פן תשכח את הוי' אלהיך". יתכן שבספר המצוות שלנו נכתוב שתי מצוות, גם עשה וגם לא תעשה. זה מאמר מוסגר לגמרי (קצת בדרך צחות), שכדי לאפשר את ביאת המשיח צריך מנין מצוות חדש. זו אחת המשימות, המסלות – מסלה כמו משימה – של הדור שלנו.

אם נקח את כל המצוות שהראשונים עצמם כתבו, לא רק הרמב"ם, יש כבר הרבה מאד יחסית. השאיפה היא להגיע למצב שגם אפילו עכשיו, כשאנחנו בגלות, בעקבתא דמשיחא, גם יהיו לנו תריג מצוות שניתן לקיים, רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא תעשה, ועם ה-תריג שלנו נכנס לימות המשיח (בחינת "'עם לבן גרתי' [בגלות] ותרי"ג מצות שמרתי" שאמר יעקב לעשו, ובכך הצהיר שהוא כבר מוכן לגאולה). זה מאמר מוסגר. לכן צריך לעבור על כל התורה כולה ולבדוק הדק היטב (בבחינת "יגעת ומצאת תאמין"). מה עשו הראשונים? למה חז"ל לא עשו זאת? שאלנו הרבה פעמים. חז"ל השאירו פתוח, לך תבדוק, חפש את תריג מצוות. בדור של עקבתא דמשיחא צריך לעשות חיפוש מחדש, כמו שיש חיפוש ברשת, מה הן תריג המצוות. ברור שהל"ת של הסמ"ג הוא אחד מהן, אבל יכול להיות שתי מצוות, גם עשה וגם לא תעשה.

לרבינו סעדיה גאון יש כלל שאם יש באותו דבר עשה ולא-תעשה הוא לא מונה כשתי מצוות, אלא כולל את העשה בלא-תעשה או את הלא-תעשה בעשה, באיזו מהן שכוללת יותר. הרמב"ם לא עושה ככה, אלא מונה עשה ולא-תעשה כשתי מצוות. זו אחת המחלוקות היסודיות בין הרמב"ם לרס"ג. כמובן, במנין המצוות החדש לא מפסידים שום מצוה, השאלה היא רק מה הכללים ומה הפרטים, מה נמנה בפני עצמו ומה נכלל במצוה אחת (כפי שהרמב"ם לפעמים מפרט הרבה מצוות בענין מסוים ולפעמים כולל הרבה ענינים במצוה אחת). כל זה דרך אגב.

פסוקים ומאמרי חז"ל בשבח הענוה ובגנות הגאוה

[נמשיך לקרוא בפנים:], ואומר גם בפרשת ואתחנן (דברים ו, יא) ובתים טובים מלאים כל טוב אשר מלאת וגומר ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח וגומר וזה הפירוש שפירשתי מפורש בסמוך (דברים ח, יב) פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגומר [ואז כתוב עיקר האיסור:] ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים וגומר ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל.

ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא [דרך אגב, אצל כמה חסידים בקבלת הפנים של חתן נוהגים לרדת עליו. הכלה בכלל צריכה לבכות, אבל גם החתן משתדלים שיבכה. אנחנו לא נוהגים ככה, אבל לצאת ידי חובה קוראים את הקטע הזה בסמ"ג.] הן בממון הן ביופי הן בחכמה [הוא משנה מ"אל יתהלל החכם בחכמתו וגו'", שם יש חכמה-גבורה-עושר והוא מחליף את הגבורה ביפי. כשהמהרש"ל מצטט אותו הוא מתעלם מהיפי לגמרי. למי שייך היפי שהוא מחדש? ליוסף. גם דוד המלך אדמוני עם יפה עינים, אבל מי שיכול להתגאות ואפילו קצת התגאה – במקום "מסלות בלבבם" סלסל בשערו – ביפיו ובהצלחתו, "איש מצליח", היה יוסף, "יפה תאר ויפה מראה".] אלא יש לו להיות ענו מאד ושפל ברך לפני ה' אלהים ואנשים ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה ובמוסר השירה ["האזינו", שירת משה רבינו לפני הסתלקותו, השירה שכנגד ספירת הדעת כנודע, מקום זכרון הענוה.] כתוב (דברים לב, ו) הלי"י תגמלו זאת וגומר הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך [לא להתגאות על מה שה' נותן לך, הכל ממנו, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".].

ושבח הכתוב הענוה שנאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד. ואמרינן בירושלמי דמסכת שבת פרק קמא (ה"ג) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה ["ראשית חכמה יראת הוי'".] עשתה ענוה עקב לסולייתא ["עקב ענוה יראת הוי'". החכמה עשתה את יראת ה' ראשית ועטרה לראשה ואותו דבר הענוה עשתה את היראה עקב לסולייתה. אם כן, רואים שענוה גבוהה מהכל.] פירוש למנעלה שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה' וגומר ונאמר (משלי כד, ד) עקב ענוה יראת ה'. ודרך שתשרה שכינה על הענוים שנאמר (ישעי' נז, טו) אשכון את דכא ושפל רוח. ודרשי' במסכת סוטה (ה, ב) שכל המשפיל עצמו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן [מי שרוצה לחסוך הקרבת כל הקרבנות – הרבה ממנין המצוות (שאפשר בספר המצוות החדש לכלול את כולן כחלק מהמצוה הכללית של בנין המקדש, חלק מהפרטים של חזון "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים") – העצה שלו שיהיה ענו.] שנאמר (תהלים נא, יט) זבחי אלקים רוח נשברה, ולא עוד אלא שתפלתו מקובלת שנאמר (שם) לב נשבר ונדכה וגומר.

[אחרי כל הציטוטים האלה הוא מדבר על חידוש שלו:] ואני דרשתי עוד [כפי שאמרנו, המקצוע שלו היה דרשן, היה מסתובב ודורש והוא כתב בספר את הדרשות שלו.] כי [ה' שומע לא רק לתפלות של הענו, אלא] אפילו משאלות לבם [כמו "מסלות בלבבם".] ותאותם שומע הקדוש ברוך הוא וממלא רצונם אף על פי שלא התפללו על זה שנאמר (תהלים י, יז) תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך, תפלת ענוים לא נאמר אלא תאות תכין לבם, כלומר מה שחושבים בלבם [אתה תכין-תקיים.].

צאו וראו מה פירוש דוד מלך ישראל (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, כלומר יש לי לדמות עצמי לתולעת שהוא תחת העפר בחרפה כך כשאדם מת העפר למעלה מראשו [דומה לווארט של החוזה מלובלין, שגם מתאים לרוח של החסידים לפני החופה: יש פסוק "ונחמתי על עפר ואפר", והוא מסביר שאני כל כך רשע והכעסתי את בוראי יתברך שאין לי שום מקום להתחבא, שום נחמה בעולם. רק נחמה אחת יש לי, שאני חושב שסופי להקבר באדמה ולהפוך להיות עפר ואפר – זו הנחמה היחידה שיש לי. כך אמר החוזה מלובלין על עצמו.] ולכך היה שפל [כפי שכתוב בפרקי אבות, "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה".] לפני האלקים [ומה הסימן לכך? הכי מתאים לך, כך תעשה הערב בחתונה:] שהיה מפזז ומכרכר לפני בוראו כמו שאמר למיכל (שמואל ב ו, כב) והייתי שפל בעיני [מרוב שפלותו הוא מפזז ומכרכר בכל עוז, העוז של "אשרי אדם עוז לו בך". אתה מפזז ומכרכר וכך אתה עולה לירושלים, עולה לבית המקדש, ל"אשרי יושבי ביתך".], ולפני אנשים כשקילל אותו שמעי בן גרא אמר (שמואל ב טז, יא) הניחו לו [כפי שמובא בתניא, מקור של התניא. הוא מניח לו מתוך שפלות וידיעה ש"הוי' אמר לו קלל". איך הוא נהג כך, לפזז ולכרכר ולהניח לשמעי בן גרא?] וכל זה גרמה לו הענוה היתירה.

והאריכו רבותינו בגנאי גסי הרוח במסכת סוטה (ה, א) שנקראו תועבה [לכן חותם במצוה זו את הלכות עבודה זרה שלו.] כדכתיב (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ו[ח"ו ]לא יראו בנחמת ציון [ההיפך מ"עוז לו בך", לעלות במסלה לציון.] כדכתיב (צפני' ג, יא-יב) כי אז אסיר מקרבך את עליזי גאותך ולא תוסיף לג(ו)בהה עוד בהר קדשי והשארתי בקרבך עם עני ודל [הנביא אומר שלעתיד לבוא ה' ישאיר בישראל רק "עם עני ודל".] וחסו בשם ה'. ואינו ר"ל עם עני ממש [בגשמיות, שלא יהיה לו כסף וזהב,] שהרי כתוב (ישעי' ס, ט) כי לי איים יקוו ואניות תרשיש כבראשונה להביא בנייך מרחוק כספם וזהבם אתם [אז מה פירוש "עם עני ודל" לעתיד לבוא? הרי "כספם וזהבם אתם"!], אלא רוצה לומר עם ענו. וכן תרגם יונתן [את הפסוק "עם עני ודל" לא מתרגם שנהיה עניים ח"ו, נהיה עשירים, אבל הוא מתרגם] עם ענוותן. ואומר בספר משלי (כט, כג) גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. ואמרו רבותינו (אבות פ"ד משנ' ד) מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה, ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם עבודת הבורא יוצר הכל ולעשות לו נחת רוח [זה המותר, וצריך לומר שהוא-הוא ה"אין", שאפשר להגיע בעבודת הבורא יתברך למדת אין, המזל שלנו, "אין מזל לישראל". עד כאן.].

סיפור החלום

[כעת כותב את הרקע לכל מה שכתב כאן, זה העיקר:] תוכחת הענוה דרשתי לרבים כך [שכל יהודי צריך להיות ענו.] אבל לחברה על לאו זה ולמנות זה בלאו לא היה דעתי, גם רבינו משה [הרמב"ם] לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאוין, וכשהגעתי להשלים עד כאן הלאוין [לסוף הלכות עבודה זרה.] אקרא בחלום במראית הלילה [בחינת יוסף, בעל החלומות.] הנה שכחת את העיקר, השמר לך פן תשכח את ה' (דברים ח, יא). והתבוננתי עליו בבקר [כשקמתי מהמטה.] והנה יסוד גדול הוא ביראת השם [לא סתם דרשתי אותו כל הזמן, זהו יסוד גדול שראוי לעשותו מצוה במנין תרי"ג.] והואלתי לחברו בעזרת יהיב חכמתא לחכימין.

אחרי כן עיינתי בספר [ב]פרק קמא דסוטה (ה, א) וגרסינן שם בהדיא [ראיתי שכתוב בפירוש:] אזהרה לגסי הרוח מניין רב נחמן ברבי יצחק אמר מהכא ורם לבבך ושכחת את ה' וכתיב (דברים ח, יא) השמר לך פן תשכח את י"י וכדרבי אבין אמר רבי אלעאי דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה.

ה. פירוש המהרש"ל למצות ל"ת ס"ד בסמ"ג

הלימוד מפסוקי "ואתחנן" ו"עקב" והשוואתם

נקרא במהרש"ל. לכאורה הוא בעל נגלה אבל יש כאן אריכות של אגדה (לשון הסמ"ג, המצוטטת בדילוגים בתוך דברי המהרש"ל, מודגשת):

השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך. פסוק זה הוא בפרשת עקב [איך הוא יודע? גם ב"ואתחנן" כתוב "השמר לך פן תשכח את הוי'", אבל בעקב כתוב "את הוי' אלהיך"] ופשוטו [דווקא בפרשת עקב] מדבר שלא ירום לבבו לא בחכמה ולא בעושר [כמו שאמרנו, הוא משמיט את היפי שבסמ"ג וגם את הגבורה שבפסוקים בירמיהו. בזמן הראשונים, בזמן הגלות, כנראה שלהתגאות בגבורה כבר ירד מהפרק. אצלנו, בדור שלנו, זה חוזר. בגלות נשאר להתגאות רק בחכמה ובעושר, שיהודים היו עשירים והיו חכמים. הסמ"ג אומר שגם בגלות יש להתגאות ביפי, יש עדיין יהודים הכי יפים, אבל גבורה לא מזכיר אף אחד. בדור של המהרש"ל כנראה שגם היופי התמעט. בדור שלנו חזרה הגאוה בגבורה, "כחי ועצם ידי". אני לומד מעקב, כי שם יש אזהרה זו.] ובעבור שכתב באותה פרשה ורם לבבך וגו' ואמרת כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל וגו'. שמורה על הגאוה תפס לאו זה [במקום זה.] אבל מכל מקום בפסוק של השמר [פן תשכח את הוי' אלהיך] לא הוזכר מענין גאוה ורוממות אלא השמר פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמור מצותיו ומה שכתוב אחריו פן תאכל ושבעת וגו' [ורק אחר כך כתוב] ורם לבבך וגו'. [לכאורה הייתי יכול לחשוב ש"השמר לך פן תשכח"] אינו לאו גמור שהרי לא נאמר אזהרה להדיא על הגאוה [רוממות הלב] והשכחה [יחד] אלא על אשביעה ונוכל לפרש שלא ישביע את עצמו בתפנוקי הגוף [הייתי יכול לומר ש"פן תשכח" בפסוק הראשון אינו על גאוה, אלא אזהרה שאדם לא יפנק עצמו באכילה ושתיה] שאם ישבע בודאי ישכח [את ה'] והכתוב מזהירו על הזכרון כמו שאומר וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח [וכדי לפסוק את ההלכה כמו הסמ"ג צריך להפוך את סדר הפסוקים, להתחיל מ"ורם לבבך ושכחת" ואז לחזור להתחלה, "השמר לך פן תשכח", כפי שכותב הסמ"ג – המהרש"ל כאן מסביר את הניסוח של הסמ"ג:] אלא שצריך אתה להפוך המקראות ורם לבבך ושכחת וגו' השמר פן תשכח כדאיתא בסוטה [זה הדרוש של "אזהרה לגסי הרוח מניין" בסוטה.] ומביא הספר בסוף המצוה

ולכן מסיק ועל זה עונה המקרא של ואתחנן ובתים מלאים כל טוב וגו'. השמר פן תשכח וגו'. [שכתוב גם שם. הוא מביא את פסוקי ואתחנן אבל לומד את עיקר המצוה מכאן בפרשת עקב. בפרשת ואתחנן כלל לא מוזכר "ורם לבבך", ולכן] תאמר להדיא דהשמר [שם] קאי על רוב העושר [שקבלו מהשמים] אף על פי שאינו מדבר להדיא ברוממות שהרי הוא מצא הכל במזומן [שם אי אפשר לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" כי מצא.] ולא יכול לומר כוחי ועוצם ידי עשה וגו'. אלא [שם המצוה] שלא ישכח טובתו של המקום ב"ה [ה' עושה עמנו טובה, שאין שום הו"א של "כחי ועצם ידי" – כמו השידוך, שהוא מתנה מהשמים – וגם אז לא לשכוח ח"ו את ה', להכיר בטובה. זה גם דבר חשוב בפני עצמו, אבל בכל אופן עיקר איסור גסי רוח הוא דווקא בפרשת עקב. כל הצדיקים פרשו ש"עקב" הוא לשון "עקבתא דמשיחא", שייך לדור שלנו, ואפשר להוסיף לזה – כתוב בהרבה ספרים – ש"והיה עקב תשמעון" גם רומז ל"עקב ענוה יראת הוי'". כלומר, שהעבודה של עקבתא דמשיחא, כל פרשת עקב, היא לשמוע את ה"עקב ענוה יראת הוי'".] ועיקר אפרשת עקב סמכינן [במצוה זו.] מכל מקום הוא [הפסוק בואתחנן] ראיה וסיוע לפסוק של פרשת עקב דהשמר קאי על הבתים והעושר

וזה הפירוש שפרשתי כו' של פרשת עקב שפירשתי שמדבר בגיאות דעושר [יש סתם עושר שאדם יכול לא להכיר בטובה, אבל יש הגאות של העושר, ה"ורם לבבך".] מפורש נמי בסמוך [בפרשת עקב] רוצה לומר לאותו פסוק של של השמר לך כו'. ומהפכינן המקראות כדפי' [צריך קודם לכתוב את "ורם לבבך" ואז "השמר לך".]. ואין להקשות ליחייב עליו שני לאוין מהשמר ופן [כאן אומר הו"א שיש כאן שני לאוים מהכפל של "השמר" ו"פן" ודוחה זאת. בכל אופן, בספר שלנו אפשר לשים כאן שתי מצוות, כי מחכים לכמה שיותר מצוות הנוהגות בזמן הזה. יש מצוה לא להיות כפוי חנם כשה' נותן לך מתנת חנם, ה"השמר לך" של ואתחנן, ומצוה לא להתגאות בהצלחות שלך בעצמך. אם כן, ברמב"ם כאן יש אפס מצוות, ואנחנו הגענו כבר לשלש. יש מצוה לא להיות כפוי טובה לה', בפרשת "ואתחנן", מצוה לא לומר "כחי ועצם ידי" במה שאני עשיתי – הלאו נגד גסות רוח בפרשת עקב – וגם את העשה של "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל".] כי בא ללמוד שלא ירום לבבו לא בחכמתו ועוצם כחו ולא ברוב עשרו והכל ענין אחד הוא.

ביאור המדרשים והפסוקים בשבח הענוה

חכמה עטרה כו', פי' אברבנאל שהחכמה מגדלת היראה לעשות עטרת לראשה [כמו בית שמגדלים בו תורה, החכמה מגדלת את היראה, גורמת ליראה, והיא מגדלת-מרימה אותה להיות עטרה לראשה, כמו שנאמר "ראשית חכמה יראת הוי'". ואותו דבר] עשתה הענוה אותה העטרה דהיינו היראה עקב לה [את העטרה של החכמה הענוה עשתה עקב, "והיה עקב תשמעון", "עקב ענוה יראת הוי'".] עד כאן. והא דאמרינן במדרש ג' דברים שקולים זה כנגד זה חכמה יראה והענוה ואמר ר"י [בעל התוספות] דשקולים היינו הא בלא הא לא סגי [שלא יתכן אחד בלי השנים האחרים, אין חכמה בלי יראה וענוה, אין יראה בלי חכמה וענוה, ואין ענוה בלי חכמה ויראה.]. אבל [אף שכתוב שהם שקולים, יש אחד שגדול מהכל, ענוה:] ענוה גדולה מכולם עכ"ל תו'.

[אחר כך הוא מצטט את הסמ"ג שמביא את הפסוק:] ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם כו'. פירוש וגריע יותר ממנו שלתולעת אין לו עונש [לא עשתה שום דבר רע בחיים] אבל אנכי חרפת אדם יש  לי חרפת אדם שמלוכלך בעונות וביזוי מעמו ואין צריך לומר שיש לו חרפה מיוצרו [בזוי בעם שלו, וכל שכן שיש לו חרפה מה'].

מותר האדם [יש כמה פירושים ל"ומותר האדם מן הבהמה אין":], רוצה לומר מה שאדם אוכל יותר מדאי כבהמה הוא מותרות הבא מצד הבהמות ואין בו ברכה [כולנו נכשלים בזה. אולי יש כאן מישהו שלא נכשל בזה. אם אתה אוכל יותר ממה שאתה צריך, מאיפה קבלת זאת? מהבהמה. כך מפרש המהרש"ל, יש לו כמה פירושים נחמדים. הוא מסביר שאם אדם אוכל יותר מדי זה בא מהבהמה שלו, הנפש הבהמית שלו. מה זה "אין"? אין באוכל הזה שום תועלת, חבל שהוא אכל, כי אכל רק בהמיות – כשהוא אכל יותר מדי הוא הפנים את הבהמה שלו. זה פירוש אחד. וכן גם כתוב בתניא, שהנפש הבהמית מתחזקת מדי יום מריבוי אכילה ושתיה כו'] על זה קאי הספר ואמר מותר האדם כלומר כל מה שאוכל הרבה מצד כח הבהמות ככלום הוא לו ואינו שוה לו [חבל שאכל יותר מדי. זה פירוש אחד. הסימן של גס רוח שהוא אוכל יותר מדי וענו אוכל כמה שצריך, "יאכלו ענוים וישבעו", "צדיק אוכל לשובע נפשו".]. ויש מפרשים אין בלשון יון קכר [לכאורה זו טעות הדפוס וצריך להיות קבר, צריך לחפש בתרגום ליונית, אחרת לא מובן.] ויש מפרשים אין בגימ' ס"א [פירוש נחמד] ומותר האדם ס"א שנה על חיי בהמה שסתם בהמה חייה ט' שנים וחיי האדם [סתם] ע' שנים ["ימי שנותינו בהם שבעים שנה", הוא חי אין שנים יותר מבהמה.] ויש מפרשים [חידוש שהמהרש"ל מוסיף פירושים אלה.] אין ר"ת אבל יש נשמה [בכל אופן יש לו נשמה.] אבל לפי פשוטו כמשמעו [זה הסיכום].

סגולת פתרון החלומות בספר הסמ"ג

צריך עוד קצת לדייק בלשונו, אבל זו התמצית. בכל אופן, זה מוסר השכל מופלא ביותר. כל זה מחלום של רבי משה מקוצי, יהודי שהקדיש חייו להסתובב בצרפת ובספרד להחזיר את עם ישראל בתשובה. יש עוד משהו שכתוב עליו, שחוץ ממה שהיה דרשן היה ממש פותר חלומות של אנשים. לכן הוא יותר קשור לחלומות מהראשונים האחרים שהזכרנו (בעל אור זרוע ובעל שו"ת מן השמים). לפי זה, כל מי שיש לו חלום שרוצה פתרון יכול לקרוא כמה שורות בספר הזה, בפרט במצוה ס"ד שקראנו – סגולה לפתור את החלום שלו טוב. [אפשר ללכת ליוסף.] אם הוא מחפש מקצוע – אפשר להיות גביר מזה, רק שלא יתגאה בפתרון החלומות... [יוסף פותר חלומות בענוה, מדגיש ש'זה לא אני'.] נכון, רואים שיש כאן סכנת גאוה. גודל פותרי החלומות הוא רבי משה מקוצי. הסמ"ק אמור להיות קיצור של זה, חוץ מהחידושים שיש לו.

שתהיה חתונה שמחה, "מפזז ומכרכר בכל עז".