בע"ה

מוצאי כ"ו מנחם-אב ע"ו – כפ"ח

שבע ברכות אליעזר-שלמה וחיה-מושקא שי' מזרחי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תורת החוזה: "הוי' חננו" – חן בין היהודים

שירת האזינו – לשיר לזולת מה שהוא אוהב

ראוי שכל בעל ידע מה השיר שאשתו הכי אוהבת. זו סגולה לשלום בית. לכך קוראים "שירת האזינו" – צריך להאזין מה הזולת הכי אוהב לשיר ולשיר לו את זה. זו עבודה שמתחילה מהבית. שירת האזינו נקראת שירת משה רבינו. על משה רבינו כתוב שהיה יודע לנגן בכל מיני ניגון – ידע את הניגון של כל אחד ואחד. הוא לא ידע רק את הניגון של אשתו, אלא את הניגון של כל אחד. לא רק שידע, אלא שהיה שר לו, וכך הוא פעל חבור בתוך נשמות עם ישראל.

נגנו שאמיל.

תורת החוזה: "ואתחנן" לשון חן ותחנונים

נשלים משהו מפרשת ואתחנן, שבת חתן ושבת כלה של החתן והכלה שלנו: מתשעה באב והלאה למדנו את התורות של החוזה מלובלין, שהיארצייט שלו בתשעה באב. יש לו עוד תורה על "ואתחנן", שעוד לא דברנו עליה, שמאד מתאימה לחתן וכלה[ב].

"ואתחנן" לשון חן, לשון מתנת חנם – למי ה' נותן מתנת חנם? למי שמוצא חן בעיניו. מי מוצא חן? כתוב "אשת חן תתמך כבוד" וכתוב "שפל רוח יתמך כבוד". מי שמרגיש שלא מגיע לו כלום, שפל רוח, מוצא חן, אצלו "תחנונים ידבר רש" וה' נותן לו את המבוקש. רק שכאן, משום מה, ה' עונה למשה רבינו "רב לך", בגלגול הזה אתה לא יכול להכנס לארץ ישראל, ורק כשתחזור כנשמת משיח בתוך הגוף של דוד המלך תוכל להכנס לארץ.

החוזה מביא על זה פסוק בנביא – "הוי' חננו לך קוינו היה זרועם לבקרים אף ישועתנו בעת צרה". מי זוכר מתי אומרים את הפסוק הזה בתפלה? יכול להיות שכולם לא מקפידים לומר בכל יום, אבל יש תפלה שאומרים בבקר אחרי עקדת יצחק, "רבונו של עולם כמו שכבש אברהם אבינו וכו'", שבהמשכה יש הרבה פסוקים וביניהם גם פסוק זה. מה הפסוק שאומרים מיד אחריו? הפסוק מסיים "אף ישועתנו בעת צרה" והפסוק הבא הוא "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", פסוק מפורסם שגם יש לנו ספר עליו. מה אומר החוזה? ש"ואתחנן" מבקש חן וחנינה, "הוי' חננו".

"הוי' חננו לך קוינו" – חן בין בני ישראל גורם להגעת תקוותינו אל ה'

על פי פשט "הוי' חננו" הוא בקשת חנינה מה', אבל הוא אומר ש"הוי' חננו" היינו בקשה מה' שנזכה למצוא חן אחד בעיני השני, חן בין הנשמות, ואם אנו מוצאים חן אחד בעיני השני ממילא מוצאים חן בעיני הקב"ה. למה קשור לחתן וכלה? חתן וחתונה לשון חן, מתנת המלכות – המתנה שכנגד הכלה בפרט בשבע המתנות – היא מתנת החן, מתנה שכל החיים ימצאו חן אחד בעיני השני. זה מתחיל בבית, אבל התכל'ס שכל היהודים ימצאו חן אחד בעיני השני.

זו אבדה המתבקשת, דבר שלא כל כך קיים במציאות אבל הוא הדבר שהכי מתבקש, וכל זמן שהוא לא קיים במציאות משיח לא יכול לבוא. ביאת משיח תלויה קודם כל בכנישתא חדא, לפחות קהילה אחת שכולם באמת מוצאים חן אחד בעיני השני, וזה צריך להתפשט, להקיף ולכלול את כל עם ישראל. כך הוא מסביר את הפשט של "הוי' חננו", תן לנו חן אחד בעיני השני. שוב, זה מתחיל בבית, חן בין החתן והכלה.

אחר כך ההמשך הוא "לך קוינו". הוא מסביר ש"קוינו" היינו שמקוים לישועת ה', מתפללים לה'. "הוי' חננו" היינו תן לנו חן, בתוך עצמנו, ואם יהיה לנו חן אחד בעיני השני אז "לך קוינו" – כל התקוה שלנו, מה שמתפללים וגם מה שמקוים בלב בלי לבטא בשפתים, הכל יגיע אליך ה'. אם "חננו" אז "לך קוינו", ה"קוינו" יגיע אליך. אם אין "חננו" אין "לך קוינו" – אפילו ש"קוינו" זה לא "לך", זה לא יגיע אליך. מתי יגיע אליך? רק אם "חננו", אם יש לנו חן בתוך עצמנו.

"היה זרועם לבקרים" בגוף שלישי

אחר כך הוא שואל שאלה בפשט הפסוק: מה המעבר מגוף ראשון רבים, "הוי' חננו לך קוינו", לגוף שלישי ברבים, "היה זרועם לבקרים"? "זרועם" על פי פשט הוא התוקף שלהם, הזרוע שלהם. יש מפרשים על פי פשט שאנו מבקשים מהקב"ה להיות התוקף של עם ישראל, ושהתוקף יהיה כל בקר – שכל בקר נקום עם תוקף, כמו שאריה קם בבקר עם כח ותוקף. חתן וכלה צריכים לקום עם תוקף.

אבל למה "זרועם" בגוף שלישי? יש מי שאומר שב"זרועם" הנביא מתפלל על עשרת השבטים. אצלנו עשרת השבטים יכולים להיות יהודים אחרים, אבל אבודים – יהודים שהלכו לאיבוד בינתים, גם זו אבדה המתבקשת. מתפללים שכל היהודים שכאילו אבודים מאתנו, כמו עשרת השבטים, ה' יהיה הכח שלהם ויחזיר אותם. כך מפרש המלבי"ם. בכל אופן, הפירושים האלה לא מיישבים את דעתו של החוזה, למה כתוב "היה זרועם לבקרים" בלשון נסתר. אחר כך, סוף הפסוק חוזר לגוף ראשון, "אף ישועתנו בעת צרה".

אכילת תוקף העמים – האוכל שור מתעשר

הוא דורש, מביא גמרא במסכת ברכות בפרק "הרואה" שיש בו פתרון חלומות (הבקר דברנו על פתרון חלומות), שהרואה בחלום שהוא אוכל שור, מה זה מבשר? בשורה לשון בשר שור. כתוב שכל מי שאוכל שור מתעשר, סימן של עשירות. כולם צריכים להיות עשירים, לכן כדאי – בחלום לפחות – לאכול שור. אם תהרהר ביום, יש סיכוי שתחלום על זה בלילה.

בתורה החוזה אפילו לא אומר שמדובר ברואה בחלום, אלא רק שכתוב שהאוכל שור מתעשר. אחר כך הוא אומר – דבר שדברנו עליו הרבה פעמים – שהביטוי של נצחון עם ישראל על אויביו הוא "ואכלת את כל העמים", לאכול את האויבים. אז הוא מפרש ש"היה זרועם" בגוף שלישי כי לא הולך עלינו בכלל. לפי הפשטנים "היה זרועם" פירושו אתה תהיה התוקף שלהם-שלנו – או שהולך עלינו, או על חלק מאתנו, של מי שאבודים מאתנו. כאן הוא מפרש ש"היה זרועם" היינו עשה שהתוקף שלהם, של הגוים שמשתלטים עלינו, יהיה "לבקרים" מלשון בקר, לשון בשר שור – שאנחנו נאכל את הבקר, הזרוע של הגוי, וכך לא רק שננצח אותו אלא גם נתעשר מהסיפור הזה.

עיקר העושר שלנו בא לנו כשאוכלים את האויב, את התוקף של האויב, וזה כמו מי שרואה בחלום שאכל שור. הוא קם על הבקר מהחלום, חלם שאוכל שור וכעת הוא מיישם זאת – יהודי תמים וטוב שכל מה שהוא חולם הוא מיישם בפועל, על הבקר. הוא אוכל את בשר השור, "היה זרועם לבקרים", ואז הוא מתעשר ו"אף ישועתנו בעת צרה" – נושע בכל הישועות שבעולם.

מעלת "דורו של אחאב" על "דורו של דוד" – אחדות ישראל טבעית

נחזור לתחלת הפסוק: העיקר כאן הוא "הוי' חננו", שתי המלים הראשונות, שמבקשים מה' והכל תלוי בכך שיש מציאת חן בתוכנו, בתוך עם ישראל. הוא מביא עוד גמרא, בה כתוב ההבדל בין דורו של דוד המלך לדורו של אחאב. דוד הוא מלך צדיק, וגם בדור שלו היו צדיקים וגבורים בקדושה, שלחמו את מלחמות ה' יחד עם דוד המלך, הכינו את כל החומרים של בית המקדש – דור של צדיקים. אף על פי כן כתוב שהיו פעמים שנפלו במלחמה, שלא נצחו. למה? הביטוי הוא "דורו של דוד אף על פי שהיו צדיקים היו יוצאים למלחמה ונופלים". למה? כי היו דילטורים בתוך עם ישראל, היו מוסרים, היו מספרי לשון הרע. כלומר, לא היתה אחדות. היו צדיקים, אבל בלי אחדות טבעית, שרשית, שיהודי לא יספר רע על החבר שלו, לא ילשין, לא ימסור את החבר שלו. מי היו המוסרים בזמן דוד המלך? דואג, אחיתופל. היו גדולים. את מי הם מסרו? את דוד עצמו. היו דור של הרבה צדיקים, אבל היו שם אנשים מאד לא בסדר מבחינת אחדות, אנשים שאוהבים להלשין ר"ל. אם יש כאלה דילטורים, שאוהבים להלשין על יהודים, אז אף על פי שכל הדור כאילו בסדר – יוצאים למלחמה ונופלים.

אחר כך הוא אומר "ואילו דורו של אחאב", שרובם ככולם עובדי עבודה זרה ממש, חילונים גמורים, בלי תורה ומצוות כלל, "היות שלא היו דילטורים ביניהם היו יוצאים למלחמה ונוצחים". ככה חז"ל אומרים. למה הוא מביא את זה? להראות שהכל תלוי בחן. זה שאדם לא ילשין על השני, לא יספר עליו לשון הרע, במיוחד שיכול להזיק לו ואפילו מתכוון להזיק לו – זו מציאת החן, שכל אחד ימצא חן בעיני השני. יש חן וחסד, אם יש חן כל אחד חס על השני, לא יאמר דבר שיכול להזיק לשני ולא יעשה דבר שיכול להזיק לשני. זה משהו פלאי, שיש כאן מלך הכי רשע מכל המלכים, אחאב, וכולם עובדי עבודה זרה, אבל "יוצאים למלחמה ונוצחים" כי אין בהם דילטורים. מאיפה יודעים שאין דילטורים? מי היה בדורו של אחאב והכי התנגד לו? אליהו הנביא. אליהו הנביא מעיד, שאף על פי שאחאב ואיזבל רדפו אותי, בתוך העם לא היה אף יהודי פשוט – עובד עבודה זרה – שמסר אותי למלכות. אליהו הנביא מעיד על צדקות היהודים הפשוטים, החילונים לגמרי.

זה ממש שייך לדור שלנו, כמו איזה רב שמדבר נגד הממסד. מה קורה? התקשורת קופצת עליו, כולם צמאי דם, מה שנקרא רצח תקשורתי. מהרצח התקשורתי, שקופצים ומלשינים, מגיע כל מרעין בישין. נתאר אם היה כזה דור שאפילו שיש ממסד לא בסדר, מאד לא בסדר, אבל יהודי בטבע הפשוט שלו לא מלשין על אף אחד אחר, לא קופץ עליו בתקשורת – כך חז"ל מתארים את הדור של אחאב. בזכות זה היו יוצאים למלחמה ונוצחין. אם זה ההיפך, שיש דילטורים, יוצאים למלחמה ונופלים. [כנראה לאחאב היה כשרון  לעשות אחדות בעם.] היה לו כשרון לעשות אחדות שלא ימסרו בידיו את אויביו... לא סתם קראו לו אחאב, כולנו אחים ויש לנו אב אחד, יש לו שם מאד משפחתי, משפחת אחת באהבה.

רמזי חבור דורות דוד ואחאב

נעשה כעת גימטריא, החתן שלנו אוהב לעשות גימטריאות. לפי מאמר חז"ל המשיח הוא לקחת את הצדיקים של דוד, לא הדילטורים, ואת היהודים הפשוטים של אחאב, שתהיינה שתי המעלות יחד. זה דור שכולו זכאי. יתכן שאם לוקחים את שני החסרונות זה דור שכולו חייב, אבל משוים את שני הדורות האלה באופן הראשון. הוא אומר ש"חננו", בקשת "ואתחנן", הוא למצוא חן דווקא כמו דורו של אחאב. בכל אופן, יש כאן שני דורות, שלכל אחד יש מעלה וחסרון, וצריך לחבר אותם.

אחאב ועוד דוד עולים שם הוי' ב"ה. אחאב דוד נוטריקון אחד כאשר שאר האותיות, לפי הסדר – אחאב דוד – הן אבוד = אחד, היינו שאחאב דוד הם אחד אבוד, על דרך משיח בגימטריא מקרה אבוד, הכל בסוד אבדה המתבקשת כנ"ל. והנה, דורו של אחאב ועוד דורו של דוד עולה יחד 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"! כוונה מופלאה. זו כוונה טובה לכוון בקריאת שמע. [החתן: בערבית אמרתי שכל הכוונות שתתחדשנה בשיעור אני כבר על דעתם...] צריך כל פעם מחדש, "חדשים לבקרים", כל בקר לאכול בשר. זה לימוד מאד חשוב ב"דורו של דוד" ו"דורו של אחאב". "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" כולל את כל התורה כולה, וגם כתוב בפרשת ואתחנן, העליה שעלית לתורה.

נראה עוד רמז: ר"ת דורו של אחאב דורו של דוד עולה תריג, מספר שכולל את כל התורה כולה, שוה "הוי' אלהי ישראל", שוה משה רבינו. כל השלמות של תריג היא לחבר את מעלות שני הדורות האלה. [דרך ארץ ותורה.] אפשר לומר כך, ו"דרך ארץ קדמה לתורה" (כמו ברמז של אחד אחאב קודם לדוד). מי שיש לו דרך ארץ שקדמה לתורה יוצא למלחמה ונוצח.

אהבת החתן והכלה – בלי דלטוריא

מה הקשר לחתן וכלה? "ואתחנן", לשון חן, מתחיל מהחן התמידי לכל החיים שהחתן והכלה מוצאים אחד בעיני השני. אם יש חן בבית יש גם חן בחוץ. הרי כתוב "על כל פשעים תכסה אהבה". האהבה הכי עצמית היא שאני לא רואה, "וירא און ולא יתבונן", כמו שכתוב בדרך מצותיך – שאיני רואה בכלל את הלא-טוב של מי שאני אוהב אותו כנפשי ממש. ככה צריך להיות בבית. אם אני אוהב אותו כנפשי ממש אני חס עליו בעצם, חס עליו כמו שאני חס על עצמי. אז חס ושלום לא אלך להלשין עליו, לעשות שום דבר שעלול להזיק לו ח"ו.

בדרך מצותיך הוא מסביר שיש שתי דרגות של אהבה – יש אהבה שאנחנו כאיברים של אותו גוף, ויש אהבה יותר מזה, שאנחנו אותו עצם, אותו אני. עוד פעם, יש אהבה שאני מרגיש כאילו אני יד ימין ואת יד שמאל, אותו גוף. מה לומדים מזה? זו גמרא, חז"ל אומרים, שאם יד ימין פוגעת בטעות ביד שמאל, לוקחת סכין ועושה חתך או חבורה ביד שמאל, יד שמאל לא תרביץ לה חזרה כי הן אותו אחד. זה משל של אהבת ישראל בגמרא, בירושלמי, אבל בדרך מצותיך אומר שיש יותר מזה. במשל הזה מה שמחבר את האברים הוא דם אחד שזורם בכולם, אבל למעלה מכך יש מקיף אחד שעושה אותם אחד בעצם, "על כל פשעים תכסה אהבה", שהוא החן האמתי – שמוצאים חן אחד בעיני השני לגמרי, וממילא לא יתכן בשום פנים ואופן שאחד ילך וילשין על השני, שיעשה משהו שמערער את הקשר הטוב ביניהם.

עד כאן ווארט אחד. עוד מנה, ויהיה עוד ווארט חשוב.

[הגישו בשר בקר.]

"אף ישועתנו בעת צרה" – בריאת הצרות כדי לראות ישועות

לחיים לחיים, "היה זרועם לבקרים". ממשיך "אף ישועתנו בעת צרה". אנחנו אוהבים לדרוש את ה"אף" של "אף עשיתיו", שיש לו הרבה פירושים, גם מאד חיוביים. אחד הפירושים בחסידות ש"אף" מרבה את עולם האצילות דווקא למטה, בעולם הכי תחתון. יש עוד הרבה פירושים, יש לנו רשימה ארוכה, וכאן נוסיף לרשימה ש"אף עשיתיו" הוא שדווקא בעולם העשיה יש "אף ישועתנו בעת צרה". לכוון "אף ישועתנו", את הפסוק "הוי' חננו לך קוינו היה זרועם לבקרים [הבקר הזה] אף ישועתנו בעת צרה", בעולם העשיה דווקא.

ה' ברא את העולם בשביל "אף ישועתנו", שנראה שה' מושיע אותנו, בשביל זה הוא ברא את הצרות. כל הצרות הן רק כדי לראות את הישועות. לחיים לחיים. [יש מספיק צרות, עד מתי.] נכון, רוצים את הישועה האמתית, הגאולה האמיתית שאין אחריה גלות, שנזכה ל"אף ישועתנו בעת צרה" וגמרנו.

תיקון חטא העגל באכילת בשר

כשאוכלים את השור הזה לכוון שזה גם תיקון לחטא העגל. השיר של השור הוא מתחלת שירת הים (עלמא דאתכסיא שהפך לעלמא דאתגליא, "הפך ים ליבשה", ממזל דגים דרך מזל טלה למזל שור) "אשירה להוי' כי גאה גאה" (גם מרים שרה עם הנשים "שירו להוי' כי גאה גאה", זו שירה של החתן והכלה יחד), כמו 'געה געה' ('געה געה' = יוסף, "בכור שורו הדר לו"). צריך לדעת את השיר של בת הזוג, ואת השיר של כל אחד, ולשיר אותו – זה ביטוי של אחדות ומציאת חן.

נגנו "לכתחילה אריבער".

[עובד: בסין ראיתי זוג שליחים שהוא בקש שאנגן "אשת חיל" שאשתו שמעה פעם ומאז רוצה תמיד שישיר לה, והוא שר בכל הזדמנות. אז יש כזה דבר. בסין...] באמת, "אשת חיל" זה באופן מיוחד השיר שהחתן שר לכלה, כל החיים. בכתבים היהודיים סין זה חינה, לשון חן. שם יכול להיות "שקר החן" – אנו מפרשים "שקר החן" על חינה-סין ו"הבל היפי" על יפן – אבל יכול להיות גם חן אמת ויפי של ממש. בתורה יש מדבר סין והר סיני.

ב. "חתום באוצרֹתי"

למצוא את הזוג בפרשת האזינו

הווארט השני הוא עוד גימטריא של החתן והכלה שלא אמרנו: המספר שלכם הוא 1163. בהקדם שהרמב"ן אמר ולמד אותנו שלכל יהודי יש רמז בשירת האזינו. אז יש את הסיפור המפורסם של ר' אבנר, שמן הסתם מכירים וגם הרבי עושה ממנו ענין גדול, שיחה שלמה. הוא מצא את התלמיד שלו שהשתמד ושאל מה גרם לך לעזוב את הדת. הוא אמר ששמעתי שאתה אומר שכל אחד רמוז בשירת האזינו וזה היה לי יותר מדי, ואז הוא הלך לפנה והתבודד ובקש מה' שיראה לו איפה הוא רמוז בהאזינו, ומצא אותו, ר' אבנר, ב"אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" בכל אות שלישית.

אם כל יהודי רמוז בהאזינו, ודאי שכל זוג נמצא שם. אמרנו שבשירה שם יש הסוד של האזנה לניגון של הזולת, שמתחיל מהזוג, אז ודאי שכל זוג שם. המגיד ממעזריטש אמר שמה שהכי חשוב לדעת בעל פה בתורה הוא שירת האזינו, רצה שכל החסידים ידעו את שירת האזינו בעל פה. אם כן, השאלה היא: איפה אליעזר-שלמה וחיה-מושקא נמצאים בשירת האזינו.

הם נמצאים בביטוי מאד יפה. היות שזו שירה, שלא ממש כמו כל התורה כולה, שאף שיש שבעים פנים לתורה יש פשט. שירה היא יותר כמו חידה, לא בדיוק פשט רגיל אלא הרמז והסוד הוא הפשט, ומתבקש שיהיו הרבה פירושים נסתרים, ובפרט שירת האזינו שאמרנו ששייכת לכל אחד ואחד. בכל התורה לכל אחד יש את הפירוש שלו, אבל במיוחד בשירה, איך שהוא שר, יש לכל אחד את הענין שלו בשירה. איפה הם נמצאים? יש פסוק לקראת הסוף, פסוק מאד 'טעון', "הלא הוא כמֻס עמדי חתום באוצרֹתי". אם תעשה את הגימטריא, שתי המלים האחרונות – שהן ביטוי שלם בפני עצמו – "חתום באוצרתי" שוה 1163, החתן והכלה שלנו. ה' אומר שיש משהו שהוא מאז, כנראה אפילו מלפני בריאת העולם, שמאז ומתמיד הוא "כמס עמדי חתום באוצרתי".

הפירוש הפנימי: סוד שלשה רישין שבכתר

על "חתום באוצרתי" ו"כמס עמדי" יש בכל אופן את הפשטנים, רש"י, אבן עזרא וכולם. הם מקשרים זאת גם לפסוקים שלפני ואחרי, ויכולים לפרש זאת על מציאות לא חיובית על פי פשט – איזה דבר "כמס עמדי" ואיזה דבר "חתום באוצרתי". אבל, כמו שאמרנו, יש מגוון פירושים פנימיים, והכי חשוב לנו הפירוש על פי הקבלה, פירוש האריז"ל.

יש מקום אחד שהאריז"ל מפרש פסוק זה[ג], והוא מפרש במדרגה הכי גבוהה, כמו שמשמע בביטוי "כמס עמדי" ו"חתום באוצרתי", שנשמע הכי נעלה. הוא מפרש זאת כמקור לאחד הנושאים הכי עמוקים בקבלה וחסידות, שלשה רישין שבכתר. הוא אומר ש"הלא הוא כמס עמדי" היינו רדל"א, שבחסידות הוא אמונה פשוטה, ו"חתום באוצרתי" הוא היחוד של עתיק ואריך.

מה פירוש "חתום"? יש משהו חתום בתוך האוצר. אוצר אותיות רצוא, הרצון של ה', אריך. מה שחתום בתוך אריך הוא התענוג של ה'. איך כתובים שלשת הראשים באדרא רבה? "דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא", ראש אחד בתוך הראש השני וראש אחד למעלה משניהם. בלשון עמק המלך, "דא לגו מן דא" היינו רישא דאין בתוך רישא דאריך, תענוג בתוך הרצון, ו"דא לעילא מן דא" הוא רדל"א, אמונה פשוטה. אין בכל התורה כולה עוד פסוק כזה מובהק של ג' רישין שבכתר, הנושא הכי יסודי בתורת הסוד (חכמת הח"ן – "הוי' חננו"). "הלא הוא כמס עמדי" היינו האמונה הפשוטה – "עמדי" הוא למעלה מהכל, לפני הכל, "עמדי", עם עצמותי, ממש, קדמון לכל הקדומים. אבל "חתום באוצרתי" הוא יחוד שני הראשים "דא לגו מן דא", רישא דאין (תענוג) ורישא דאריך (רצון).

איפה מכירים בחסידות את המושג אוצר? בהמשך "באתי לגני" בביטוי "בזבוז האוצרות". בשביל לנצח את המלחמה, להביא משיח, צריך לבזבז את כל האוצרות – לגלות את כל הסודות. כמו שמדברים לאחרונה, אפילו שיגיעו לגוים – ודווקא להם, שנהיה אור לכל העולם כולו, בזבוז גמור. זה האוצר. בחז"ל יש ביטוי "אוצר של יראת שמים", ששקול כנגד כל המדות. יש שבת קדש שהיא חמדה גנוזה בבית גנזי ה'. יש אוצר מתנת חנם. שוב, האוצר כאן הוא הרצון של ה', "רישא דאריך", ומה ש"חתום באוצרתי" הוא רישא דאין, "אין מזל לישראל", התענוג שבתוכו.

החתן ("חתום"), הכלה ("באוצרתי") והשותף השלישי ("כמס עמדי")

מה יצא לנו? שהחתן והכלה שלנו, שבגימטריא "חתום באוצרתי", הם לפי האריז"ל יחוד עתיק ואריך. יחוד עתיק ואריך הוא ממש השרש הכי עליון של חתן וכלה, כאשר "כמס עמדי" הוא השותף השלישי שביניהם, למעלה מהם. יש "דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא".

לפי זה, הכלה היא האוצר, עם כל הפירושים מהו אוצר. "[חתום] באוצרתי" אותיות בית אוצר – "ביתו זו אשתו" והיא היא האוצר של יראת שמים, "אשה יראת הוי' היא תתהלל". כתוב "ויבן הוי' אלהים את הצלע" ("ויבן הוי' אלהים את הצלע" = 776, שנת תשעו, שנת ביאת המשיח, שנת "ופרצת"), שה' בנה את גוף האשה כאוצר, צר מלמעלה ורחב מלמטה. ועוד מובא שרחם האשה בפני עצמו הוא הפוך, רחב מלמעלה וצר מלמטה, הכל כדי שהיא תחזיק את הולד (צר ועוד רחב = 500 = "פרו ורבו" = ברא אוצר; "צר מלמעלה ורחב מלמטה" = 845 = א-דני, שם המלכות, פעמים אחד = 500 ועוד משה, החצי של אותם אלף אורות שנתנו למשה במתן תורה).

הכלה היא האוצר היקר מכל יקר, רישא דאריך, והחתן "חתום" בה. כשדברנו על "חסד ואמת" אמרנו שאם הכלה היא חסד החתן חותם עליה את חותם אמת. גם כאן, החתן חתום באוצר, "חתום באוצרתי", וכשיש "חתום באוצרתי" יש בדרך ממילא גם את "כמס עמדי". שוב, זה רמז מאד יפה איפה אתם נמצאים בשירת האזינו, בשתי המלים "חתום באוצרתי", יחוד עתיק ואריך, רישא דאין ורישא דאריך בלשון הקבלה.

"ולמכסה עתיק" – רצון ה' בגילוי סודות התורה

בקבלה מקשרים זאת לעוד פסוק, שהוא לא הגימטריא שלכם אבל הוא קשור ל"חתום באוצרתי" – "ולמכסה עתיק", האוצר מכסה על העתיק. פסוק מפורסם בישעיהו, שיש לו שני פירושים בגמרא. מדובר על שני צדיקים, שתיכף נראה שאחד הוא החתן והשני הוא הכלה. פירוש אחד ש"ולמכסה עתיק" היינו "מי שמכסה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי נינהו? סתרי תורה". ויש פירוש הפוך – מסבירים שכסוי הוא כמו עוד שרשים בלשון הקדש שיש להם משמעות הפוכה – ש"ולמכסה עתיק" הוא מי ש"מגלה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי נינהו? טעמי תורה".

יש פה שינוי בלשון, אותו אחד שמכסה דברים שכסה עתיק יומין מכסה "סתרי תורה", שרש"י כותב שהם מעשה מרכבה ומעשה בראשית, ומי שמגלה דברים שכסה עתיק יומין (נלמד מאותו פסוק, אותם מלים) מגלה "טעמי תורה", טעמי מצוות, כמו ששלמה המלך רצה להחכים את טעמי כל המצוות, "אמרתי אחכמה", גם פרה אדומה, רק ש"והיא רחוקה ממני", את "זאת חקת התורה" לא השכיל. משה כן משכיל את הטעם של פרה אדומה, ומשיח בודאי. אז יש פה שני צדיקים, ומקשרים זאת לשתי המדרגות של "חתום באוצרתי".

מה שחתום וסתום הוא "המכסה דברים שכסה אותם עתיק יומין, ומאי נינהו? סתרי תורה". אבל זה לא תכל'ס, הרי ה' רוצה שהכל יתגלה. כאילו 'כל הכבוד' שיש מישהו שדואג ל"כבוד אלהים הסתר דבר", שדואג לכבוד ה' ומסתיר את הדברים, אבל כמה שהוא דואג לכבוד ה' זה לא התכלית, לא מה שה' רוצה. כמו אחד רווק, רווקים כנראה מסתירים דברים, מתוך זה שחושבים שככה צריך, ככה הכי טוב, ככה הבורא רוצה שיסתירו. אבל כח הכלה הוא בחינת "טוב טעם ודעת למדני", טעמי תורה, טעמי מצוות. כתוב שמשיח בא לגלות טעמי תורה, לדרוש את הטעמים, את השירה של התורה. דברנו כעת על שירה. זה שמגלה טעמי תורה הוא התכלית של האוצר. שוב, אוצר אותיות רצוא, "מטי". כמו אשה שאוצרת משהו ברחם, אוצרת את הולד, אבל האם היא רוצה שלעולם ועד ישאר ברחם? חס ושלום. האוצר הוא כל זמן שרוצים שיתפתח, אבל כשמגיע הרגע המתאים – המזל גובר – הולד צריך לצאת. כמו סופר שכותב ספר, הוגה הרבה זמן, כותב, אבל הכל בשביל הגילוי. כמו שכתוב שהצמצום הוא בשביל הגילוי, לא בשביל ההסתר.

שוב, הפירוש הראשון ב"ולמכסה עתיק" הוא "מי שמכסה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי נינהו? סתרי תורה". למה הוא מסתיר סתרי תורה? כאילו דואג לכבוד ה'. אחד הפירושים שסתרי תורה הוא דברים שבהשקפה ראשונה סותרים את התורה. זה לא אמת, אבל כך נראה בהשקפה ראשונה. הוא פוחד לומר סתרי תורה, כי כאילו סותר את התורה, ולכן מסתיר ומכסה. אבל הכלה יודעת שהדברים האלה הם הטוב טעם של התורה, הגעשמאק של התורה והמצוות. היא יודעת שצריך להוולד, צריך להתגלות מתוך האוצר שלה.

רמזי ניקוד "ולמכסה עתיק"

יש רמז, שבו נסיים, רמז מופלא ביותר: נתבונן בניקוד של שתי המלים "וְלִמְכַסֶה עָתִיק". החשבון של ניקוד "וְלִמְכַסֶה" הוא אלהים – שבא חיריק שבא עולה 50 ופתח סגול עולה 36, חלוקת מי-אלה של אלהים. הניקוד של "עָתִיק", קמץ חיריק, שוה הוי' – יש כאן י-הוה אלה-ים בסדר אור חוזר! מה הפסוק שיש הוי' ואלקים ואלקים מכסה על הוי'? מפסוקי היסוד של ספר התניא, בשער היחוד והאמונה, "כי שמש ומגן הוי' אלהים". שוב, הניקוד של "וְלִמְכַסֶה" הוא אלהים, המגן, והניקוד של "עָתִיק" הוא הוי', השמש. יש פה כח שמכסה, אבל שם אלקים, הצמצום, הוא לא בשביל להסתיר לעולם ועד – ה' צמצם בשביל הגילוי.

מי יודע זאת? הכלה (כלה לשון סוף וגמר – יש סוף להעלם והסתר). לשם כך מתחתנים. ["ויבן הוי' אלהים את הצלע".] שם יש שם מלא, "הוי' אלהים" בדרגה גבוהה, של י-ה, אבא ואמא. שם שם אלקים הוא הבינה, ואין הכי נמי – הבינה היא הדערהער ששם אלקים הוא לשם גילוי. צריך את הכיסוי הנכון לשם הגילוי, שיתגלה בכי טוב. לכן יש אחד שדואג לכסות, ואז בא השני ודואג לגלות – זה מכסה סתרי תורה וזה מגלה טעמי תורה, שני פירושי "ולמכסה עתיק", ומקשרים זאת לפסוק שלכם בשירת האזינו, "חתום באוצרתי", החתן בתוך הכלה (הכלה מכילה את החתן), התענוג והרצון.

לחיים לחיים, שנזכה לפירוש האריז"ל על הפסוק "הלא הוא כמס עמדי חתום באוצרתי". לחיים לחיים.

אתה כבר יודע מה הניגון? [לא אמרו עדיין. היא יכולה לשנות את דעתה מדי פעם?] כן, ואתה צריך להיות מעודכן, "חדשים לבקרים", על הבקר. אם אשתך משיחיסטית מאד קל לדעת, אין הרבה בחירה – רק "יחי אדוננו".

שיר המעלות.