בע"ה

בדר"ח אלול ע"ו – כפ"ח

סעודת ראש חדש אלול

שבע ברכות פריסמן וקלכהיים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פסוקי "ראה"

נגנו "אני לדודי ודודי לי".

לחיים לחיים. מזל טוב, חדש טוב, "אני לדודי ודודי לי", כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

"ראה אנכי", "ראה חיים" ו"ראה קראתי בשם בצלאל"

שתי החתונות שלנו היו בפרשת ראה, שקראנו אתמול בשבת בתורה. הפסוק הראשון בפרשה הוא "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה". בספר קהלת יש עוד פסוק חשוב מאד שאנחנו אוהבים לדרוש בענין חתן וכלה, לענין נישואין מאושרים לאורך ימים ושנים טובות – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". אלה שני פסוקים שמתחילים באותה מלה, "ראה", וממילא יש לומר שיש קשר ממשי, כעין גזרה שוה בין שני הפסוקים.

השאלה הראשונה שנשאלת היא כמה פסוקים יש בכל התנ"ך שמתחילים ב"ראה". אם סופרים רואים שיש בדיוק חי פסוקים כאלה. נראה אם מישהו זוכר את הפסוק הראשון. ["ראה קראתי בשם בצלאל וגו'".] נכון, פסוק שקשור להקמת המשכן.

הבית שבונים החתן והכלה הוא משכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי ביניהם". צריך שמישהו יעשה את המשכן, ולעושה המשכן קוראים בצלאל. חז"ל דורשים את השם בצלאל בצל א-ל, בצלא דמהימנותא. שם א-ל הוא השם של האמונה, "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". הוא נמצא בצל א-ל, צל האמונה, "הוי' צלך על יד ימינך", ולמי שנמצא בצל האמונה יש את הכח והחכמה – חכמה היא גם חוש הראיה – לבנות את הבית הנאמן בישראל. כלומר, גם החתן וגם הכלה צריכים לקבל כח והשראה מיוחדת מבצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. לשני שעוזר לו, משבט דן, קוראים אהליאב, גם לשון אהל – המשכן נקרא אהל – אהל של אבא.

"ראה ריח בני" – עירוב חוש הראיה ושאר החושים

בכל אופן, "הכל הולך אחר הפתיחה". יש קודם עוד פסוקים שיש בהם את המלה "ראה", אבל לא בתחלת הפסוק. כמו "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'" כשיצחק מריח את הבגדים עמם נכנס יעקב. הריח שם, "ריח שדה", הוא ריח גן עדן. כתוב כאן "ראה ריח בני", ערבוב של חושים, כמו "רואים את הקולות" במתן תורה. האבן עזרא מסביר שיש מקום במח, בדעת, בו החושים מתחברים ומתערבים.

יש את הפסוק "ראה ריח", חבור חוש הראיה וחוש הריח – רואים את הריח. יש פסוק "טעמו וראו כי טוב הוי'", שטועמים את הראיה. יש לטעום את הראיה, לראות את הריח, לראות את הקולות – בכל הדוגמאות יש חבור של הראיה עם חוש אחר, טעם, ריח או שמיעה. אלה ארבעת החושים שבפנים – חוש הריח, חוש הראיה, חוש השמיעה וחוש הטעם. דווקא חוש הראיה הוא המכנה המשותף שמחבר את כולם.

כמה שוה ריח גן עדן? נשמה. נשמה היא לשון נשימה, כשנושמים מריחים בנשימה ריח גן עדן[ב]. כך צריך להיות בבית של החתן והכלה. בכל אופן, שם "ראה" אינו בתחלת הפסוק אלא באמצע הפסוק. הפעם הראשונה שיש פסוק שמתחיל "ראה" הוא הפסוק שאמרנו, "ראה קראתי בשם בצלאל". גם חבור של ראיה ושמיעה, "ראה קראתי" (שומעים את הקריאה), "ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד [האהל של אהליאב]", "ראה קראתי בשם".

"ראה חיים" – פסוק "ראה" הטוב

אם כן, מה אמרנו? שיש בכל התנ"ך חי פסוקים שמתחילים "ראה". לפי סדר התנ"ך הפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" בקהלת הוא אחד לפני הסוף, הוא הפסוק ה-טוב שמתחיל ב"ראה". מה זה קשור דווקא לחתן וכלה? כתוב "מצא אשה מצא טוב". המלה אשה בעצמה שוה היהלום של טוב, סכום כל המספרים מ-1 עד טוב וחזרה מ-טוב עד 1, טוב פעמים חי. רק משולש טוב בגימטריא בצלאל, ה"ראה" הראשון. אשה כוללת שני בצלאל, שתי בחינות צל, סוד ה-לם של הצלם בקבלה. בכל אופן, הפסוק "ראה חיים עם אשה" הוא הפסוק ה-טוב בתנ"ך שמתחיל "ראה".

ברכת ראית המהות

הברכה הראשונה לחתנים ולכלות היא שבאמת תהיה ראית המהות – "ראה אנכי". דברנו הרבה בשיעורים האחרונים שחדש אלול, שמברכים אותו בפרשת "ראה" או שהיא עצמה ראש חדש (כמו בשנה זו), ענינו ראית המהות. כל השנה יש ידיעת המציאות, אבל חדש אלול – בו המלך בשדה, וכל אחד יכול להקביל פניו והוא מקבל אותו בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם – ענינו ראית המהות. בראש השנה ממליכים את ה', וכל החדש שלפניו אומרים – כמו במתן תורה – "רצוננו לראות את מלכנו".

זה מתחיל בבית כשהחתן והכלה מתחתנים וברוך ה' "עיניך יונים". יש "אחתי רעיתי יונתי תמתי", ארבע דרגות עליה, נה"י, חג"ת, חב"ד וכתר. אבל אחר כך יש "אחת היא יונתי תמתי", בהשמטת שתי המדרגות התחתונות, שאינן העיקר. זה אומר ששתי המדרגות העליונות האלה, חב"ד וכתר, פנימיות המוחין וכתר – ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" ו"פנימיות אמא פנימיות עתיק" – הן בעצם מדרגה אחת, "אחת היא". זה הסוד של "יונתי תמתי" ("יונתי תמתי" = 1326, אחד-אהבה פעמים אמונה = "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"), התמסרות לגמרי והתכללות אחד בשני תוך כדי ראית המהות, ראית העצם, של החתן והכלה.

"'לו' זו אשה"

בפרשת ראה יש את מצות הצדקה, מצוה כללית ששייכת באופן מיוחד לחדש אלול ועשרת ימי תשובה. ככה כותב הרמב"ם, שבימים האלה צריך להרבות בצדקה, המצוה המעשית העיקרית היא צדקה. המדרגה הכי גבוהה של צדקה, כפי שכתוב בפרשת ראה, היא "די מחסורו אשר יחסר לו", "'לו' זו אשה". על פי פשט היינו לעשות שידוך, הצדקה הכי גבוהה, גמילות חסד הכי גבוהה. יש שלש מדרגות של אשה, כפי שנסביר בהמשך יותר, לו-עזר-כנגדו. "לו" היינו צדיק, יש לו צדיקים, התמסרות גמורה שלמעלה מ"עזר". "עזר" הוא מדרגת בינוני. יש "כנגדו", המדרגה השלישית בנשמות, למטה מבינוני. בכל אופן, כאן כתוב "די מחסורו אשר יחסר לו" ולומדים גזרה שוה לו-לו מ"אעשה לו עזר כנגדו", כפי שמביא רש"י בפשוטו של מקרא.

רמזי "לו"

לו בגימטריא חי-חי, נחזור לפסוק "ראה חיים עם אשה". אם "'לו' זו אשה", כלשון חז"ל שמובאת ברש"י, יש לחבר לו ל-אשה (יהלום טוב) ואז צורת היהלום עולה מ-טוב ל-חי, יהלום של חי, רמז מאד יפה במספר.

נעשה עוד תרגיל נחמד: לו בהכאת אותיות – ל פעמים ו – עולה 180, חיי יצחק. מה היחס בין 36 ל-180? לא חייב להיות שום יחס מספרי. למשל, לי עולה 40 ו-ל פעמים י עולה 300, לא כפולת 40. אבל כאן יש יחס של פי 5, לו בהכאה עולה ה"פ לו. איפה יש חמש פעמים "לו"? דברנו בשבת שיש ה"פ "לו" בפרשת הצדקה, וכל פעם באה לדרשה, כפי שמסבירים המפרשים. פעמיים מבין חמשת ה"לו" רש"י צריך לפרש בפשוטו של מקרא – "די מחסורו אשר יחסר לו", "'לו' זו אשה", ו"נתון תתן לו", "'לו' בינו ובינך", שיהיה באינטימיות, בלי פרסום, בצניעות. והנה, רק המלה "לו" רומזת שיש חמש פעמים "לו", הכל בפרשת הצדקה. אם בכל "לו" נכפיל את ה-ל ב-ו, חמש פעמים "לו" יעלה 900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי, ל מול ל, ל כפול ל. זה ממש היחוד הכי מושלם של החתן והכלה.

קודם כל, מה שמענין אותנו, "המעשה הוא העיקר", להרבות בצדקה. צריך בבית הרבה צדקה. כתוב שבמיוחד בדור שלנו, עקבתא דמשיחא, המצוה המיוחדת – יותר מתורה – היא צדקה. ככה למדנו בתניא, באגרת הקדש, לפני כמה ימים, שבזמן התנאים העיקר היה תורה אבל בדור שלנו, שצריך "לאקמא שכינתא מעפרא", להביא את הגאולה, העיקר הוא הצדקה – "והיה מעשה הצדקה שלום [בית] ומעשה הצדקה השקט ובטח עד עולם". כל זה רמוז בפרשת "ראה", "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה", "ראה חיים עם אשה אשר אהבת".

ב. ביאור המדרגות בפסוק "אחרי הוי' אלהיכם תלכו וגו'"

מעלת הנסיונות ושש דרגות בעבודת ה'

יש עוד פסוק מרכזי מאד בתורה, בפרשת "ראה", שיש הרבה דרושים בחסידות עליו. אחרי שכתוב "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את הוי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם", על כל הנסיונות. נישואין, שמתחתנים, הם כח לעמוד בנסיון. זה ווארט בפני עצמו. באגרת הקדש יא בתניא אומר אדמו"ר הזקן שאדם נברא בעולם הזה בשביל לעבור נסיונות. מי שלא עובר נסיונות זה לא יהודי בכלל. איך מתחילה היהדות? באברהם אבינו שנתנסה בעשרה נסיונות קשים ביותר. אדם עובר נסיונות וכך זוכה לדעת, "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת", וכך הופך ל'יש' את הניצוץ האלקי שבו, "הישכם אוהבים את הוי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם".

אחר כך כתוב הפסוק הכי מורכב בדרגות עבודת ה': "אחרי הוי' אלהיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבודו ובו תדבקון". יש כאן שש מדרגות – אין עוד פסוק כזה בתורה. אלה שש מדרגות של עליה, אבל הפירוש הפשוט על דרך הקבלה הוא שיש כאן ירידה של שש ספירות הלב. יש פעמים שיורדים את הספירות, אבל עצמת עבודת ה' כל הזמן עולה, כאשר השיא הוא "ובו תדבקון", עם ן פשוטה, ן סופית, שער הנון שיתגלה לעתיד לבוא.

רמזי פירוש רש"י ל"ובו תדבקון"

מתי כתוב דבקות בתורה בפעם הראשונה, ש"הכל הולך אחר הפתיחה"? "ודבק באשתו". ובאמת חז"ל שואלים לגבי דבקות בה' "וכי אפשר להדבק בשכינה", אפשר להדבק כמו שאיש דבק באשתו, "והיו לבשר אחד"? יש בחז"ל לדבוק בתלמידי חכמים, להנות תלמידי חכמים, אבל רש"י על הפסוק שלנו כותב "'ובו תדבקון' הדבק בדרכיו גמול חסדים קבור מתים בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה". נתבונן בפירוש רש"י זה. יש לפעמים רמזים מופלאים ברש"י, יש גם "יינה של תורה" כמו שהרבי מפרש בשיחות ויש גם רמזים מופלאים בפירוש רש"י על התורה:

קודם נספור כמה מלים יש בפירוש שלו. יש שתי מלים של ד"ה, "ובו תדבקון", ורש"י מפרש: "הדבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקדוש ברוך הוא". יש בפירושו 13 מלים, שיתכן שהן כנגד יג מדות הרחמים. מה יש לפני יג מדות הרחמים לפי הזהר והאריז"ל? פעמיים הוי', "הוי' הוי'". אפשר לפרש את הד"ה בן שתי המלים כ"הוי' הוי'" ואחר כך עוד 13 מלים של הפירוש. לפי זה מדת א-ל – המדה היחידה בין יג מדות הרחמים שהיא שם של ה' עצמו – שם א-ל של בצלאל, ש"שמא בצל א-ל היית וידעת". שם, ברדל"א ("אל אמונה"), יש את שם אלד – היפוך "דלא" – שם של לידה, פשוטה כמשמעה, שתהיה אצל חתן וכלה, ומשם נולדת דעת. דווקא מה"דלא ידע" נולדת הדעת. לכן כתוב שכאשר מונים את פנימיות הכתר, רדל"א שבכתר, לא צריך למנות את הדעת. יש מקובלים שמפרשים על חיצוניות הכתר, אבל בחסידות מפרשים על רדל"א, ג"ר דעתיק, שמשם נולדת הדעת – הדעת היא במקומה. על כך כתוב "בצל אל היית וידעת", בצלאל שבונה את המשכן, את הבית הנאמן בישראל. נאמן כאן הוא "נאמן פשוט", ה-ן הפשוטה של "תדבקון".

בכל אופן, נעשה רק הקבלה אחת: שם א-ל, שכנגד האמונה, הוא כנגד המלה "הדבק" (אחרי שתי מלות ד"ה), חוזר על הפועל "תדבקון". אז "בדרכיו" הוא "רחום". הרמב"ם מפרש על "והלכת בדרכיו" "מה הוא רחום וגו'", בעיקר הולך על הרחמים. אחר כך יש לפרש את כל המלים ברש"י כנגד יג מדות הרחמים.

כמה שוה "'ובו תדבקון' הדבק בדרכיו וכו'"? 3720. יש פה 15 מלים, הסיכוי שיתחלק ב-15 הוא 1 ל-15. הערך הממוצע של כל מלה הוא אברהם, המאמין הראשון ואיש החסד הראשון. כל הפירוש של "ובו תדבקון" הוא כלים להגיע למדרגת אברהם אבינו, שהגימטריא שלו כוללת את כל רמח מצוות עשה של התורה. לא סתם מצוות בתור מצוות, אלא רמח מצוות עשה בדרגת דבקות. יש על זה שיחה מאד חשובה של הרבי[ג], ההבדל בין סתם לקיים מצוה – גם מצוה לשמה – לבין קיום גמילות חסד מתוך דבקות בעצמות ה' יתברך, "ובו תדבקון". אותו מספר עצמו, 3720, עולה ו פעמים כתר, ששת הצירופים של שלש אותיות המלה כתר, שלמות הכתר. זו גימטריא מאד מופלאה בפירוש רש"י.

חג"ת: "אחרי הוי' אלהיכם תלכו, ואתו תיראו, ואת מצותיו תשמרו"

נסביר את שש המדרגות שבפסוק זה. בפנימיות הפשט הפשוט הוא ששש המדרגות הן המדות. "ובו תדבקון" הוא ספירת היסוד. מתחתנים כדי לתקן את הדבקות, כמו שאמרנו קודם שהפעם הראשונה שיש שרש דבקות בתורה היא "ודבק באשתו". כל דבקות, בכל התנ"ך, היא תיקון הברית, הכל קשור לדבקות המקורית של "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". נסביר איך חלקי הפסוק מכוונים כנגד הספירות (ודאי עשינו פעם[ד], ונעשה שוב):

"אחרי הוי' אלהיכם תלכו" היינו מדת האהבה. איך זה אצל חתן וכלה? "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרֻעה". "אחרי הוי' אלהיכם תלכו" זו בחינת "לכתך אחרי במדבר", שהכלה הולכת אחרי החתן – אפילו קצת בעינים עוורות, מרוב אהבה. אף על פי שכתוב "אחרי", שהייתי חושב שמנוגד לפנים, אבל כאן יש בחינה שאפילו יותר גבוה – "לכתך אחרי במדבר" שנקרא "חסד נעוריך אהבת כלולתיך".

מיד אח"כ כתוב "ואתו תיראו", ברור, גם בלי פירוש, שפנימיות מדת הגבורה היא היראה. אז יש לנו כבר אהבה ויראה.

אחר כך כתוב "ואת מצותיו תשמרו". כללות המצוות לפי הקבלה, רמח מצות עשה ו-שסה מצות לא-תעשה, היא מדת התפארת. איך יודעים שכל המצוות הן מדת יעקב? הוא שאמר "'עם לבן גרתי' ותרי"ג מצוות שמרתי". הוא "תפארת גופא", כללות קיום מצוות התורה.

שלשה פירושים ב"קול הוי' אלהים מתהלך" (הסמיכות הראשונה לשם הוי')

אחר כך כתוב "ובקלו תשמעו", שצריך להיות כנגד הנצח. למה? כמו כל פעם שמתבוננים במלה בתורה חוזרים ל"קול" הראשון שיש בתורה. מה ה"קול" הראשון בתורה? אצל אדם הראשון אחרי החטא – פגם הברית – כתוב "וישמעו את קול הוי' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא וגו'". גם פה רואים איזו בחינה של ערבוב חושים, כי חוש ההילוך הוא גם חוש בספר יצירה. הילוך הוא החוש של זבולון ושמיעה החוש של שמעון. שמעו את קול הוי' אלקים מתהלך בגן.

על מה הולכת המלה "מתהלך"? מי מתהלך כאן?! יש שלשה פירושים:

• ה' מתהלך כאן, וכשמתהלך שומעים קול, כך לפי רש"י – ה' מתהלך ואז שומעים את קולו, קול ההילוך שלו (עצם ההילוך משמיע קול).
• אבל לפי רוב הפשטנים "מתהלך" לא הולך על שם הוי' אלקים אלא חוזר על הקול, ש"קול הוי' אלהים" מתהלך. מה זה היום "הקול מתהלך"? תדרים של קול, שידור חי, הקול מתהלך.
• יש פירוש שלישי, שלא ה' אלקים מתהלך ולא הקול מתהלך, אז מה יכול להיות? [סליק ואזיל ב"באתי לגני".] זה חלק מהפירוש שה' מתהלך. מי עוד יכול להתהלך? יש פשטנים שמפרשים ש"מתהלך" הולך על האדם בעצמו. הוא שמע את קול הוי' אלקים תוך כדי שהוא-הוא "מתהלך" בגן לרוח היום.

"אלו ואלו דברי אלקים חיים". לא רק שזו פעם ראשונה שכתוב "קול", אלא שזו הפעם הראשונה שיש סמיכות – מה שנקרא האנשה – עם שם ה' המיוחד, שם העצם. כל הדמויים, ההאנשות, הם בסוד "נופלים" וה' סומך אותם – "סומך הוי' לכל הנופלים" – סוד שאנו מסבירים הרבה פעמים. הפעם הראשונה שיש כזו תופעה בתורה, סמיכות בה שם ה' הוא הסומך. יש חמשים כאלה, בסוד "חמשים שערי בינה" בכל התורה כולה. זו הפעם הראשונה, לפני "אזני הוי'" ו"עיני הוי'", ועוד נסמכים כאלה. הראשון הוא "קול הוי' אלהים [מתהלך...]".

סגולות ההתהלכות

מה זה מלמד, לפירוש רש"י? שיש קול אצל מי שמהלך. מה המצוה בתורה שאומרת זאת? כהן גדול, שנכנס נכנס עם המעיל להיכל – לכאורה הוא לובש את המעיל, מבגדי הזהב שלו, רק כאשר הוא נכנס להיכל, אבל כתוב כאילו הוא נכנס כך ביו"כ, לקדש הקדשים, אז כנראה יש בחינה כזו. תוך כדי שהוא הולך הוא משמיע קול, "ונשמע קולו". הדבר השלישי הוא שתדע שאתה מתהלך, לא רק שאתה משמיע את קולך, אלא להתהלך זו סגולה לשמוע את קול ה'.

יש הרבה יהודים, חסידים, שמתפללים בבחינת "מתהלך", "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", הולכים אנה ואנה, מצד לצד. גם אצל רבי עקיבא בתפלה לבד היו מניחים אותו בזוית אחת ומוצאים אותו באחרת. אצל אדמו"ר הזקן היה אפילו יותר מזה, היה נזרק מעצמו מפנה לפנה (היו צריכים לרפד עבורו את הקירות...). מי שרק רוצה לדבר עם ה' – שיעמוד בצד בפנה וידבר בשקט. אבל מי שרוצה גם לשמוע את ה' – שיתהלך. הכל הולך בבית, אם אתה רוצה לשמוע את הקול הפנימי של אשתך מדברת גם צריך להתהלך.

הרביים לא אהבו הנהגה זו על רוב החסידים. ההוראה הכללית, שכתובה אפילו בספר המנהגים, היא לא ללכת מצד לצד בתפלה. אבל זה כן היה מנהג חסידים עתיק, אבל כמו הרבה דברים – כמו שחסידים היו מדברים תוך כדי שמו"ע באידיש, שהרבי אמר שזה לא מנהג מתאים לדור שלנו – זה לא שוה לכל נפש. בכל אופן, אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל, זו מסורת עתיקת יומין של חסידים ויש דברים בגו. האסמכתא היא "וישמעו את קול הוי' אלהים מתהלך בגן".

נה"י: "ובקלו תשמעו, ואתו תעבדו, ובו תדבקון"

בכל אופן, מה רצינו מכל זה? שיש קשר בין קול לבין הילוך והתהלכות, "אתהלך", לשון התפעל. יש התפעלות מההליכה, "קול הוי' אלהים מתהלך", וזה שייך כאן לרגל ימין, נצח, כנראה יש כאן משהו מנצח. מה הקשר הכי פשוט בין קול לנצח? אחד מפירושי ספירת הנצח הוא לנצח על תזמורת. יש גם תזמורת של הצבא (סוד הוי' צבאות, השם הקדוש של ספירת הנצח), שירים מיוחדים, מארש נצחון. בכל אופן, "ובקלו תשמעו", אפילו השופר שהתחלנו לתקוע בו היום – עד ר"ה ועד נעילה – הכל בחינת נצח, "דידן נצח", ועל זה נאמר "ובקלו תשמעו".

אחר כך "ואתו תעבדו", המדרגה החמישית בפסוק, שפשוט שהיא ספירת ההוד (כמו שהיראה היתה בגבורה). שרש העבודה ויעד העבודה הוא "ועבד הלוי הוא", בבינה, ו"בינה עד הוד אתפשטת". ראשית ושרש העבודה הוא "מודה אני לפניך" כשקמים כל יום בבקר. יסוד העבודה הוא הוד, הענף של היראה, עד כדי כך שאדמו"ר הזקן כותב בתניא שהיה אפשר לחשוב שמצות היראה ומצות העבודה אותו דבר, אבל אלה שתי מצוות רק שיש ביניהן קשר, היראה בגבורה והעבודה בהוד.

אז, אחרון חביב, "ובו תדבקון" הוא ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם".

ג. סדרת הדבקות בתורה

הדבקות בה' – ב"משנה תורה"

שרש דבק חוזר בחמשה חומשי תורה 14 פעמים (במ"א[ה] מוסבר שגם שרש רפא חוזר בתורה 14 פעמים, סוד 'יד הרופא'. מתשובה עילאה, בחינת דבקות, באה רפואה לעולם, סוד "ולבבו יבין ושב ורפא לו". והנה, דבק רפא בהכאה פרטית = י"פ דבק!). ההופעה הראשונה של השרש דבק, כפי שאמרנו, היא "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

דבקות בה' יתברך יש רק במשנה תורה. אין את המושג דבקות בה' לפני כן בתורה. הדבקות חוזרת במשנה תורה חמש פעמים. אפשר לומר שכנגד כל חמשה חומשי תורה, ריכוז כל הדבקות בקב"ה הוא במשנה תורה, כאשר "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו". דווקא שם יש דבקות, ודווקא לדור שכעת הולכים להכנס לארץ ישראל. כמו שכתוב בחסידות שהפסוק "שמע ישראל" נמצא דווקא במשנה תורה, כי המס"נ של "שמע ישראל" נחוצה דווקא לדור שנכנסו לארץ, דווקא כאן צריך את הנכונות תוך כדי עבודת החולין, תמיד, למסור את הנפש, כמו שמוסבר בתניא פכ"ה.

דרך אגב, המנהג בחב"ד שחתן לומד ביום החופה את פרק כה, ואם לא עשו אפשר להשלים בשבע ברכות (וגם אח"כ, הרי ''עבר זמנו בטל קרבנו' לא אמרינן') – לומדים ביום החופה על הנכונות למסירות נפש.

לימוד ליום הששי של שבע ברכות: הבעטלר הששי

בשבע ברכות מנהג חסידים לקרוא הרבה סיפורי צדיקים. יש לנו גם מנהג שכל יום לומדים אחד מה-ז' בעטלערס, כי בסיפור הם כנגד שבעת ימי המשתה. אם למדו טוב בששת הימים הראשונים, אז ביום השביעי מקבלים השראה להשלים את הבעטלער השביעי בלי רגלים, שהוא שמשון הגבור כידוע, חגר בשתי רגליו – הבעטלער השביעי שרבי נחמן לא ספר, השאיר אותו בשביל משיח.

[אולי שהרב יספר על הבעטלער הששי?] נאמר רק בקיצור נמרץ. הבעטלער הששי הוא הבעטלער בלי ידים, והסיפור לעניננו שהוא מקור הרפואה, למשש ולדעת את מקור המחלה כל אחד לפי הדופק שלו (השרש דפק מתחלף בשרש דבק, היינו הקשר בין שני השרשים דבק ו-רפא כנ"ל – הדבקות, דבק, היא דופק הרפואה). דפק הוא בחינת "פקד יפקד אלהים אתכם", גאולת מצרים, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – זו גאולת פ, פ כפולה, "פקד יפקד". הבעטלער הששי הוא סוד הרפואה, "אל נא רפא נא לה".

לכן, אם כבר שאלו בהשגחה פרטית, היום הששי הוא יום ש"החתן דומה למלך והכלה למלכה" גוזר גזרה שמתקיימת – אמר מלכא עקר טורא – וזה הזמן שהם יכולים לגזור רפואה שלמה לכל מי שרוצים. זה הכח של הבעטלער הששי. הבעטעלר השביעי, שרבי נחמן לא ספר, הוא בלי רגלים – קשור לעקבתא דמשיחא ממש. כולם קשורים, מהראשון והלאה.

חמש הדבקויות בה' בחומש דברים

נחזור: דבקות בה' יתברך יש רק בחומש דברים, חמש פעמים. מי זוכר אותן? פעם ראשונה היא בפרשת ואתחנן, פסוק שאומרים לפני שנים מקרא ואחד תרגום, פסוק מרכזי מאד בתורה, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". במשנה תורה הוא חוזר על כל התורה כולה. פעם ראשונה בתורה יש "ודבק באשתו" ופעם ראשונה במשנה תורה כתוב "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים ['ראה חיים עם אשה אשר אהבת'] כלכם היום". בסוף פרשת ואתחנן יש עוד פעם, "ובו תדבק". בפרשת עקב כתוב "ולדבקה בו". בפרשת ראה, משם אנחנו יוצאים, כתוב "ובו תדבקון", היסוד-הסיום של הפסוק המופלא "אחרי הוי' אלהיכם תלכו וגו'". אחר כך יש עוד אחד, קרוב לסוף החומש, ששוב כתוב "ולדבקה בו".

אם כן, יש "ואתם הדבקים", "ובו תדבק", "ולדבקה בו", "ובו תדבקון", "ולדבקה בו". חמש הדביקות רמוזות בפעם הראשונה: "ואתם ה-דבקים". הן כנראה חמשה חסדים במקום מאד גבוה, כמו שיש חמש פעמים "לו" בפרשת הצדקה.

לשונות הדבקות החיובית בתורה

נשאל כזו שאלה: מתוך כל הדבקות בתורה, לא תמיד השרש מתאר מצב טוב. יש גם בתוכחה ועוד הרבה פסוקים שהדבקות לא טובה, כמו כל דבר – "את זה לעמת זה עשה האלהים". בפסוק "אמר לדבק טוב הוא" ההקשר שלילי ביותר, כי מדובר על מי שעושה פסל, אך היות שהפסוק אומר "טוב הוא", כמו "ותרא אותו כי טוב הוא", דורשים על זה משהו טוב ביותר, החבור והדבקות בין איש ואשתו, החתן והכלה (שם אהוה, בגימטריא טוב, הוא כח החבור, "דבק טוב". "דבק טוב" = ענג; "לדבק טוב" = בצלאל, משולש טוב, חצי אשה כנ"ל. "אמר [לדבק טוב] הוא" = 253, משולש 22. "אמר לדבק טוב הוא" = 406, משולש 28! יש כאן כלל מתמטי חשוב ואכ"מ – תן לחכם ויחכם עוד). לכן נשאל: כמה פעמים בתורה מופיע שרש דבק כדבר טוב בפירוש?

יש "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – זה רצון ה', מצוה, תכלית הכוונה, לכן הוא "טוב מאד". בהמשך חומש בראשית יש פסוק שלא ברור אם הוא טוב או רע, סוג של דבקות איש ואשה, אבל על פניו הוא רע – "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב". שכם, הוא אנס אותה, וגם דבק בה. ממנו לומדים חמשה לשונות של אהבה, אבל על פי פשט זה רע, לא בסדר. אז אף שלומדים משם הרבה לימודים מרע לטוב, הפסוק הזה גופא "אמר לדבק טוב הוא", על פי פשט זו לא דבקות טובה – על כן אנו לא נכלול אותה בלשונות הדבקות הטובים.

איזו עוד דבקות חיובית יש בתורה? יש פעמיים בסוף חומש במדבר, הקדמה למשנה תורה, שני פסוקים שבני ישראל צריכים לדבוק בנחלה, בארץ ישראל ("כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל" "כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל"). זה משהו חיובי ביותר, שגם הוא על דרך דבקות חתן וכלה, כי כתוב "יבעלוך בניך". דבקות עם ישראל, השבטים וכל יהודי, בנחלתו – שכל אחד מכיר נחלתו בארץ ודבק בה – היא ממש "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". אם כן, יש פעמיים דבקות בנחלה, וקודם להן פעם אחת דבקות חיובית באשה, איש ואשה, שהוא מקור הכל.

אחר כך יש חמש פעמים דבקות בה', כפי שכבר הזכרנו. אלה כל ההופעות של דבקות טובה להדיא בחמשה חומשי תורה. הפעם הראשונה היא בתחלת בראשית. הפעם השניה והשלישית כבר צריך לקפוץ לסוף במדבר. ארבעת החומשים הראשונים הם יחידה בפני עצמם לעומת משנה תורה. אז יש פעם אחת בתחלת ארבעת החומשים ופעמיים בסוף ארבעת החומשים, זה משמעותי, ואחר כך מגיעים למשנה תורה ויש פתאום חמש פעמים דבקות בקוב"ה. מה הסימן לזכור זאת, הדבקות בתורה? אבה. שרש אהבה הוא אהב, אבל קשור גם לשרש אבה, רצון, ששרשו בכתר.

סדרת הדבקות הטובה – רבוע עם הכולל

נאמר משהו בתורת החשבון: איזו סדרה מתחילה א-ב-ה? [מספרי אהבה.] אלה אכן 3 מספרים בדילוג בסדרת האהבה, א-א-ב-ג-ה. אבל איזו סדרה פשוטה זה מתחיל? מה המספר הבא? 10. המספר הבא 17, 26, 37... זו סדרה של רבועים פלוס 1 ('עם הכולל'). איזה שני שמות קדש יש בסדרה זו? שם הוי' ושם א-דני, "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר", אני נכתב ב-5 ברבוע פלוס 1 ואני נקרא ב-8 ברבוע פלוס 1 (8-5 היינו החתך הזהב של 13, אחד-אהבה). זו סדרה חשובה ביותר, שמתחילה א-ב-ה. אם רוצים לתת לה שם, אפשר לקרוא לה סדרת הדבקות.

איך הגענו לסדרה זו? מתוך הדבקות החיובית בתורה, 1 באשתו, 2 בארץ ישראל ו-5 בקב"ה (אשה, ב"פ ארץ ישראל, ה"פ הוי' = 2100, "יהי אור ויהי אור" פעמים "אהיה אשר אהיה"; ח"פ דבקות = 4096 = 64 ברבוע = 2 בחזקת 12; ח לשונות הדבקות: "ודבק באשתו" "ידבקו בני ישראל" "ידבקו מטות בני ישראל" "ואתם הדבקים" "ובו תדבק" "ולדבקה בו" "ובו תדבקון" "ולדבקה בו" = 4740, י"פ דעת, דבקות, וביחד עם 4096 הנ"ל = 8836 = 94 ברבוע – עלית שרש הרבוע ב-30 מעלות, מ-64 ברבוע ל-94 ברבוע). זה מבנה מאד יסודי.

אלגוריתם הדבקות

כעת נאמר משהו עוד יותר עמוק: מי שמתעסק קצת במדעי המחשב יודע מה זה אלגוריתם, לא סתם סדרה אלא כלל שאתה עושה, חוזר ועושה על מה שאתה מקבל וכו' עד אין סוף. גם זה נותן סדרה, לא אלגברית, לא גיומטרית, לא חיבורית, אלא אלגוריתם. יש אלגוריתם הכי חשוב בתורה, כשאני מתחיל מהמספר 0. זו מתמטיקה רצינית. הכל נברא מאפס, יש מאין ואפס המוחלט. האלגרותים כאן, הכלל, ה-rule, הוא להעלות את המספר ברבוע ולהוסיף 1. זו לא הסדרה שאמרנו – כל המספרים שיצאו מכלל זה אכן יופיעו בסדרה אלגברית הנ"ל, אבל כאן קופצים בדילוגים עצומים.

נתחיל מאפס: 0 ברבוע ועוד 1 שוה 1. כעת עושים שוב, על 1 – 1 ברבוע ועוד 1 שוה 2. חוזרים ועושים את זה על 2 ומקבלים 5. עד כאן 0, 1, 2, 5, סדרת הדבקות. אבל כעת יתחיל לקפוץ. עושים את הכלל על 5 ומקבלים 26, קופצים מ-ה לשם הוי'. כעת קופצים הרבה יותר – 26 ברבוע ועוד 1 = 677. מה הסוד העיקרי של מעשה בראשית בכתבי האריז"ל? "יום ליום יביע אמר", סוד אמר, "ויאמר אלהים", הוא אור-מים-רקיע = 677. אם כן, יש לנו סדרה של 0, 1, 2, 5 – הדבקות הטובה בתורה – הוי', אור-מים-רקיע. מה יהיה המספר הבא? משהו גדול מאד (458330). אנחנו לא מבינים במספרים כל כך גדולים...

יסוד הסדרה הפנימית – i

בכל אופן, השאלה למי שיש לו חוש במתמטיקה: ודאי למדנו את הסדרה הזו הרבה פעמים, אבל לא זוכר אם למדנו מה שנלמד עכשיו. איזה מספר בסדרה זו, לפי הכלל של רבוע ועוד 1 שוה 0? כלומר, המספר בסדרה שלפי 0? המספר i, יסוד המספרים הדמיוניים, ממד אחר לגמרי של מספרים, לא המספרים שאנחנו מכירים. אבל כדי לעסוק היום במדע חייבים את הממד הזה של i. בשביל להגיע ל-0 בסדרה שלנו צריך להתחיל מ- i. מ- i מגיעים ל-0, ממנו ל-1, 5, 26, 677. [מה סדרה כזו עוזרת לי?] קודם כל, ריפוי בעיסוק. בספר יצירה כתוב רק "לפני אחד מה אתה סופר", ולפני אחד יש 0, אבל אנחנו עשינו כעת 'לפני אפס מה אתה סופר'. מה- iיש כבר שביעיה עד 677, "כל השביעין חביבין".

איך הגענו לכל זה? מה הקשר? שהמספרים האלה הם סוד הדבקות – הדבקות באשה, הדבקות בארץ ישראל והדבקות בה' יתברך, שהכל הולך יחד, אבה. באמת הכל מתחיל מ- iשהוא התיקון של "מוצא אני מר ממות", שאדם מוצא את עצמו, את ה-I הלא נכון. ה- iהנכון, כשאתה מכפיל אותו בעצמו, הוא נותן לך 1-. זה I טוב מאד, שאין בו שום גאוה, הוא רק בממד אחר לגמרי. הסימן הוא ש-I, אני, כותבים באות גדולה, ואת המספר כותבים קטן, i. יש פה איזה מלמד בחיידר שילמד זאת מחר לילדים?

יש כאן סדרת הדבקות היותר פשוטה, n ברבוע ועוד 1, שקל לחשב, ויש היותר פנימית, האלגוריתם, שמיד מ-5 קופצת לשם הוי' ולסוד אור-מים-רקיע. בסדרה הפשוטה אין i בכלל, רק הסדרה הפנימית מתחילה מ-i.

ד. קיום המצוות בדבקות (שיחת הרבי)

נגיע לעיקר הווארט הפנימי: עיקר הווארט של הרבי בשיחה של "ובו תדבקון"ג הוא ההבדל בין קיום המצוה, גם מצות גמילות חסדים – כמו "אם כסף תלוה את עמי" ועוד – לבין הקיום שלהן כ"ובו תדבקון", "כמו שעשה הקב"ה".

דבקות שלמעלה מצוותא – "אחד" שלמעלה מ"יחד"

קודם הזכרנו את לו-עזר-כנגדו, שהמדרגה הכי גבוהה של חתן וכלה היא "לו", מסירות נפש, "אשר יחסר לו", "נתון תתן לו", "בינו ובינך". כלל גדול בחסידות שמצוה היא מלשון צוותא. כשחתן וכלה מתחתנים הם מקיימים מצוה גדולה, שגם נקראת בחז"ל "מצוה רבה". כמו שדרשנו הרבה פעמים, יש שתי מצוות שנקראות בחז"ל "מצוה רבה" – "פרו ורבו" ופדיון שבויים. כתוב בפירוש שהצדקה הכי גדולה היא פדיון שבויים, עוד קשר בין צדקה ל"פרו ורבו". שתי המצוות האלה נקראו "מצוה רבה", שכל העולם עומד עליהן. יש לקיים זאת בתור מצוה, לשון צוותא, ויש לקיים זאת בבחינת דבקות.

הווארט הוא שדבקות היא יותר מצוותא, ווארט מאד חשוב. בצוותא אנו יחד, מתחברים, חבור – גם הזווג בקדושה של איש ואשה נקרא חבור – אבל חבור אינו דבקות אלא פחות ממנה. חבור הוא צוותא, מצוה. מהי דבקות? יסוד גדול אצלנו, בכל הספרים על שכינה ביניהם ויין משמח, שיש שלש מדרגות שנקראות יחס-יחד-אחד[ו]. בעצם הן גם מקבילות לשלש הדרגות לו-עזר-כנגדו. תיקון ה"כנגדו", לא "'כנגדו' להלחם בו" אלא "כנגדו" מקביל אליו (כתרגומו, "סמך לקבליה"), "פנים בפנים" (לא כמו שהיו לפני הנסירה "אחור באחור"), הוא יחס – להתייחס טוב. עזר הוא עוד יותר, יחד. אבל "לו" הוא לא יחד אלא אחד.

הרבי כותב שזה גם ההבדל בחסידות – קשור לחסיד ורבי, מאד נוגע לכולנו – בין המושגים התקשרות לדבקות. כל הזמן מדברים על התקשרות, שצריך להתקשר לצדיק, אבל לא יודעים שיש משהו יותר מהתקשרות. התקשרות היא עדיין ע"ד מצוה, לשון צוותא, עדיין חבור, לשון יחד – "יחד שבטי ישראל", דבר גדול, אבל "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "ישראל וקוב"ה כולא חד" ממש, יותר מ"יחד שבטי ישראל". שוב, הווארט שעל ידי קיום המצוות לשמה נעשים "יחד" עם ה', עם המצוה של המצוה. אבל זה עדיין לא בגדר דבקות. דבקות היא להיות אחד עם ה'. איך אני יודע? זו הדבקות הראשונה בתורה, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", לא כתוב 'והיו יחד', שחיו חיים נעימים יחד עד מאה ועשרים. ודאי שלא כתוב שמתייחסים יפה אחד לשני. לא כתוב שמתייחסים יפה ולא שחיים יחד כזוג מאושר עד מאה ועשרים אלא "והיו לבשר אחד", שהם נעשים אחד.

"ובו תדבקון" – "הדבק בדרכיו... כמו שעשה הקב"ה" – מדרגת "אחד"

אם כן, מצוה לשמה היא יחד, צוותא, אבל קיום אותה מצוה בדבקות – מתחיל מכך שה' אומר "ובו תדבקון", אבל להגיע לשלמות הדבקות שטמונה במשפט זה – זו עליה מיחד ל"אחד". זוכים לכך על ידי מה שרש"י כותב, "הדבק בדרכיו", "קבור מתים ובקר חולים" – הרבי מסביר למה בחר דוגמאות אלה ולמה הקדים קבורה לבקור (צירוף אותן אותיות! השרש בקר הוא אחד מתוך שבעה בלשון המקרא שכל אחד מששת הצירופים שלו הוא בעצמו שרש. מכאן נלמד בכלל שעל ידי חכמת הצירופים מגיעים לדבקות שלמעלה מהתקשרות, סוד "צהר תעשה לתבה", להפוך צרה לצהר, דווקא בהיות האדם בבחינת אין ודבוק בה' באמת, כנודע מהבעל שם טוב), צריך להסתכל בשיחה – ומסיים "כמו שעשה הקב"ה", שאתה אחד איתו, לא רק יחד איתו.

איך יודעים שדבקות היא "אחד", חוץ מהפסוק "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"? מפירוש החסידות לשש המדרגות בפסוק "אחרי הוי' אלהיכם וגו'", שהן כנגד שש המלים של "שמע ישראל". יש חמש מלים ראשונות, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'", פסיק טעמא, ואחר כך נעשה "אחד". ה"אחד" הוא "ובו תדבקון". זה עוד רמז מובהק ויסודי שהדבקות היא להגיע ל"אחד". כשדוד המלך לחם בגלית הוא לקח חמש אבנים חלקות מהנחל, שם אותן בקלע, ושם נעשו באופן נסי לאבן אחת שאתה דוד הרג אותו. גלית היה יוצא לגדף ולחרף מערכות ישראל דווקא בזמן קריאת שמע, לבטל אותנו מקריאת שמע, ועם האבן של "אחד" דוד פגע במצח-הרצון, עזות המצח והחוצפה, של קליפת גלית[ז]. אם כן, שוב, "ובו תדבקון" בחינת אחד.

מעלת "מי שאינו מצווה ועושה" גם בעבודת "היום לעשותם"

עוד דבר נוסף שמתקשר: כתוב ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". בזמן האבות, לפני מתן תורה, היה גדול מי שאינו מצווה ועושה, כמו אברהם אבינו שקיים כל התורה כולה עד שלא נתנה, וכך כל האבות. ממתן תורה "גדול המצווה ועושה", אבל כתוב שבזמן המשיח נחזור לקיום מצוות ממילא, עד לקיום מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל", קידוש ה', כל הזמן בדרך ממילא, כמו שכתוב "ונקדשתי" בלשון נפעל. קשור לקידושין, "קדֹשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם", בניחותא. כל הזמן יהיה בדרך "אינו מצווה ועושה", כי ממד המצוה נשכח כשעושים ממילא, והיינו הפירוש החסידי ל"מצות בטלות לעתיד לבוא".

עד כאן חשבנו וכתבנו שהמצב הזה הוא רק לעתיד, אחרי שנזכה לתורה חדשה, אחרי קיום היעוד של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", אין יותר יצר הרע, "ובלע המות לנצח". אבל מהשיחה של הרבי יוצא שגם היום, מי שזוכה לדבקות, היא לא קיום מצוה בצורה הרגילה, לא בגדר "מצווה ועושה". לכאורה זה סותר ממש את הקביעה של חז"ל שבעולם שלנו, "היום לעשותם" ורק "מחר לקבל שכרם", גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. והנה, יוצא ש"ובו תדבקון" – תורה לשון הוראה, גם עכשיו – להגיע לדבקות במצוות, בפרט בגמילות חסד, מצוות בין יהודי ליהודי, שיזרום ממש בדרך ממילא – יש אחד שלמעלה מהצוותא של המצוות. מאיפה מתחילים להגיע לדבקות הזו? בבית, בין החתן והכלה, "ודבק באשתו".

אם כן, צריך לומר שיש שתי בחינות של "אינו מצווה ועושה". יש "אינו מצווה ועושה" שלמטה מ"מצווה ועושה" ויש "אינו מצווה ועושה" שמעליה. הסברנו זאת, אך חשבנו שרק לעתיד, וכעת מסבירים שזה קיים היום, מתחיל מהבית.

פעולה מתוך דבקות – חזרת הנבואה בסוף הגלות

יש "אינו מצווה ועושה" שהוא דבקות, לא התקשרות. גם לרבי, התקשרות היא "מצווה ועושה", לכן ההתקשרות לרבי היא שאתה מקיים את ההוראות שלו, מה שהוא אומר בפועל. אבל דבקות היא כמו שהרבי אמר לכמה אנשים ש'קודם תעשה ואחר כך תדווח לי', אם אתה דבוק אתה יודע בעצמך מה לעשות, כי אתה חלק ממנו, אתה "ידא אריכתא" שלי ממש. יש דבקות למעלה, "אינו מצווה ועושה". כשאתה עושה אתה מכוון, כמו "קולע אל השערה ולא יחטיא", מעין נבואה.

זו הבחינה של סוף הגלות, עכשיו, כמו שהרבי אמר דווקא בפרשה זו, פרשת שופטים, שלקראת הגאולה הנבואה חוזרת לישראל. מהי הנבואה? לדעת לבד מה צריך לעשות, לקבל השראה מתוך דבקות. לקבל דבקות בה', דבקות ברבי, לדעת איך לקלוע אל השערה ולא יחטיא, והכל מתוך זרימה חפשית (היינו להגיע לטבע היהודי האמיתי, כמו שמסביר ר' אייזיק). עד כאן תמצית הדברים.

לימוד על הדבקות – תקות בעלי התשובה

[נשמע כמו משהו שאין מה ללמוד עליו, כי כאשר למדת זה כבר צוותא.] יש הרבה מה ללמוד, שקודם תדע שזה קיים. לדוגמה, יש ברוך ה' הרבה בעלי תשובה בעולם, בדור שלנו, כן ירבו. מה הבעיה? למה הגאולה לא באה בזכות כל בעלי התשובה? כל בעל תשובה מישהו עשה אותו, קרב אותו, חינך אותו. מה המציאות? לדאבוננו, בעל תשובה, עם כל הרצון הטוב שלו, הוא חינך אותו לצמצום, הוא שם אותו באיזו קופסא סגורה, צמצום מוחין לחלוטין, ושם הוא נשאר, לא יכול לצאת משם (היינו מצרים, הגם שהוא מצרים דקדושה, שאין שום עבד, גם עבד ה', לא יכול לצאת משם). לכן הגאולה לא באה. ברוך ה' שיש הרבה בעלי תשובה, כן ירבו, אבל כל אחד סגור במדרגה מסוימת.

זה היעוד שלנו, ללמד דבקות, שיש כזה דבר. הבעל תשובה המצוי (וכן היהודי הדתי המצוי בכלל) לא יודע שיש כזה דבר. בנשמה הוא יודע. חדש אלול הוא "בקשו פני את פניך הוי' אבקש", "לך אמר לבי", את הפנימיות. היום הפנימיות נמצאת בגלות. כמה שאתה רוצה לעבוד את ה', פנימיות הלב, ששם נמצא ה' יתברך – דודי לא רק בחוץ, אלא גם בלב שלי – "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש".

[הרב מדבר על דברים באויר, שלא יודעים איך לעשות אותם ולאיפה הם מגיעים.] אנחנו מדברים תמיד על ההבדל בין הרצוי והמצוי. כמה שמדברים יותר על הרצוי זה גורם שהמצוי יתקרב אליו. אכן, אין הכי נמי, מדברים באויר, הרי אנחנו חיל האויר כידוע, והאויר שלנו הוא אוירו של משיח (אויר לנשימה בעולם שלנו), כמו שהרבי הסביר, והוא אויר קדמון סוד אדם דוד משיח כנודע.

"מחר לקבל שכרם" (אויס וועלט) בתוך "היום לעשותם" (אין וועלט)

איך נפרש לעניננו "'היום לעשותם' ומחר לקבל שכרם"? שאפשר היום לעשותם בבחינת מחר לקבל שכרם. חז"ל אומרים ש"שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אברהם יצחק ויעקב", הם באמת היו בדרגת "אינו מצווה ועושה". בתורה כתוב "היום לעשותם" וחז"ל מסיקים "ולמחר לקבל שכרם", ונפרש שהבחינה האמתית של "היום לעשותם" היא בבחינת "ומחר לקבל שכרם".

איך אומרים זאת בחסידות? שאתה אין-וועלט-אויס-וועלט. אין-וועלט, בעולם הזה אין שכר. אבל אויס-וועלט, אתה גם בעולם הבא, "כימי השמים על הארץ", ושם יש שכר גם עכשיו. זו הדבקות האמתית באלקות, "שכר מצוה מצוה". מצד אחד "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", "אין וועלט". אבל שכר מצוה בגלוי, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", זה אויס-וועלט. צריך לחבר את שניהם יחד, לא להיות סגור באחד מהם, "את השמים ואת הארץ" (שם הטוב, "אמר לדבק טוב הוא").

לראות את האין

נסיים בפסוק הראשון שהתחלנו: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה". המלה "ראה" היא ר"ת של שלש מלים בפסוק, "ראה אנכי... היום". כלומר, ה"ראה" כולל את ה"אנכי... היום", "היום" היינו עכשיו, נאו, וי וואנט משיח נאו. התמצית של הפסוק הזה היא ראה אנכי היום ("ראה אנכי... היום" = שמח = "מצוה רבה" – הסימן המובהק של דבקות בה' בקיום המצות הוא שמחה של מצוה, השמחה מעלה את היחד לאחד, ועל כן מצוה לשמח את אשתו, וגם על האשה לשמח את אישה). היום שוה 61, אין, כפירוש אדה"ז ל"צאינה וראינה" – צא אני וראה אין. והנה, "ראה אנכי... היום" הן התבות ה: 1 2 5, אבה בפסוק, סוד סדרת הדבקות שהוסבר לעיל!

כעת נראה משהו יפהפה. נחזור לפסוק "אחרי... ובו תדבקון": קודם כל, אמרנו כמה פעמים יש את השרש דבק בתורה, 14. מתוך 14 פעמים, שלא כולן לטובה, "העשירי יהיה קדש להוי'" הוא הפסוק שלנו, "ובו תדבקון". אם נקח רק את הטובים "ובו תדבקון" יהיה השביעי, החביב. כעת השאלה כמה דבק יש בכל התנ"ך? בחיפוש פשוט רואים שיש בדיוק 61 פעמים (היום) אין. קודם דברנו על אין ואפס. כדי לראות "אנכי היום" צריך להיות בבחינת אין, בחינת החכמה כנ"ל.

כעת נראה משהו מופלא: כמה אותיות יש בפסוק "אחרי הוי' אלהיכם תלכו וגו'"? 69. בזכות שמספר זה הוא לא זוגי יש לפסוק ראש-תוך-סוף באותיות. האות הראשונה היא א, האות האחרונה ן פשוטה, "נאמן פשוט" (משה-משיח), של "תדבקון". מה האות באמצע? ה-י של "ואת מצותיו תשמרו". כלומר, הרת"ס של הפסוק הוא אין!

מישהו זוכר עוד פסוק עם רת"ס אין שאנו אוהבים לדרוש? "אין מזל לישראל". יש פסוק עם אין אותיות והרת"ס שלו אין, פסוק ראשון של פרשה בתורה – הפסוק הראשון של פרשת פקודי, "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן". "פקודי" היינו "חייב אדם לפקוד את אשתו", "ודבק באשתו", "המשכן" היינו הבית שבונים יחד החתן והכלה כנ"ל. כמו שאמרנו קודם, הפעם הראשונה שיש "ראה" בתחלת פסוק הוא "ראה קראתי בשם בצלאל", "בצל אל היית וידעת", "והאדם ידע". הקמת בית היא בנין משכן, בית שמגדלים בו תורה, עבודה וגמילות חסדים, ובמיוחד גמילות חסדים בבחינת "ובו תדבקון" כפירוש רש"י, ולשם כך צריך להיות אין, המזל שלנו.

מזל אין מאיר בעיקר היום, בר"ח אלול, מזל בתולה. מהי בתולה? אין. זה המזל של עם ישראל. כתוב שבתולה היא בית אל, כינוי של בית המקדש, אותו א-ל של "אל רחום וחנון", אותו א-ל שבצלו ("צלא דמהימנותא" – "אל אמונה") היית וידעת איך לבנות את הבית הנאמן. לחיים לחיים, שתהיינה בשורות טובות, שמחות, שבזכות החתנים והכלות נזכה כולנו להתברך בכל הברכות, ושיגזרו המלכים והמלכות גזרות טובות. לחיים לחיים.