בע"ה

כ"ד מנחם-אב ע"ו – נצח ישראל, ירושלים

המלחמה בשלשת הענקים

שיעור חדשי באנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שלש חזרות בהיסטוריה של מלחמת דוד וגלית

צאצאי רות וערפה – דוד וגלית

ערב טוב לכולם. היום נדבר על דוד וגלית[ב]. זה אחד הסיפורים הכי מרתקים בתנ"ך. כפי שלמדנו בשני השיעורים האחרונים, דוד המלך הוא נין של רות המואביה. בדרך שה' מנהל את העולם, בהשגחה פרטית, תחלת פרסומו של דוד לעם, תחלת דרכו שבסופה הוא נעשה מלך ישראל, היא הקרב שלו עם גלית. דוד הרג את גלית, שהוא הבן של ערפה, אחותה של רות.

בפשט רות וערפה היו גיסות ולפי חז"ל הן היו שתי אחיות-נסיכות, בנות עגלון מלך מואב. אחות אחת, רות, התחתנה עם מחלון, בן אלימלך נעמי, והאחות השניה, ערפה, התחתנה עם אחיו כליון. האבא, אלימלך, מת, ואחר כך שני הבנים התחתנו עם שתי הנשים המואביות וגם הם מתו. נעמי, ששמעה שהסתיים הרעב בארץ ישראל, יצאה חזרה לארץ ושתי כלותיה התלוו אליה לשוב אתה לארץ ישראל. נעמי היתה מאד חכמה ונבונה והיא הבחינה שהכוונה שלהן אינה זהה. היא ראתה שאת רות צריך לעודד כי היא רוצה בכנות גמורה להדבק בעם ישראל ואילו אחותה ערפה לא, אפילו שהיא גם מביעה רצון להצטרף. על כך דברנו בחדשיים האחרונים.

דברנו בשיעורים הקודמים על רות וערפה, וכעת נדבר על הצאצאים שלהן. אחרי שערפה חזרה למואב היא הלכה לארץ פלשתים (שבהמשך נקראה על ידי הרומאים פלשתינה). היא התנהגה שם לא בצניעות, והיא נהיתה אמא של כמה ענקים שכולם נלחמו בעם ישראל. הגדול ביניהם היה גלית. שני הצאצאים, של רות ושל ערפה, נפגשו ונלחמו, והטוב היה צריך להתגבר על הרע.

כל פרק בספר שמואל הוא ספור לעצמו. למלחמה בין דוד לגלית מוקדש הפרק הכי ארוך בספר שמואל, עם 58 – חן – פסוקים. בתורה הכמות רומזת לאיכות – האורך של הפרק נותן משקל לכל פרטי הסיפור (כאשר מספר הפסוקים – חן – רומז שבספור זה מוצא דוד חן בעיני אלקים ואדם. בספר יצירה, חן הוא 'מתנת' המלכות, סימן ליסוד מלכות בית דוד).

התקדים למלחמת דוד בגלית – מלחמת משה בעוג

לכל דבר בהיסטוריה, בפרט בדברי ימי עם ישראל, יש תקדים ויש גם השלכות לעתיד כשאותו סיפור משוחזר שוב. המאבק של דוד וגלית מזכיר מלחמה קודמת שצדיק לוחם בענק, ענק אפילו יותר גדול מגלית, בזמן משה רבינו – עוג מלך הבשן. גלית לא היה מלך הפלשתים, אלא רק הגבור שלהם. עוג היה מלך האמורי, מעממי כנען, בעבר הירדן המזרחי. הוא היה ענק עצום.

בכל התנ"ך יש רק שני ענקים שכתוב בדיוק כמה גדולים הם היו. על גלית כתוב שגבהו היה 6 וחצי אמות. כמה זה? אמה (מקצה האצבע האמצעית, האמה, עד המרפק) היא בערך חצי מטר, אז שש וחצי אמות הן שלש ורבע מטר. הדבר הראשון שהתנ"ך אומר על גלית הוא "גבהו שש אמות וזרת". נשים לב ש"זרת" מאד דומה לשם רות. לזרת בלשה"ק שני מובנים – האצבע הקטנה, או המרחק הכי גדול בין האצבעות (בין האגודל לזרת, כשמותחים את האצבעות ככל שניתן), שהוא חצי אמה.

מה לגבי עוג מלך הבשן, הענק שמשה הרג? דוד המלך הרג את גלית בתחלת דרכו, כשהיה צעיר, ומשה הרג את עוג בסוף ימיו כשהגיע לגיל 120 – הוא נלחם בו בעצמו. מה היה הגובה על עוג? משהו לגמרי לא טבעי. התורה לא אומרת מה היה הגובה שלו, אלא מה היה אורך המטה שלו שנמצאת ברבת בני עמון (עיר הבירה של עמון) – "תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש". לפי חז"ל האמה המדוברת היא לא אמה נורמלית, אלא האמה שלו. כלומר, אנחנו לא יכולים לדמיין כמה היה גדול לפי האמות שלנו, אבל המטה שלו היה תשע אמות באמה שלו. כך אומרים חז"ל, אבל האבן עזרא – אחד מהכי-פשטנים במפרשי המקרא – אומר שעל פי פשט הכוונה לאמה של איש רגיל, זה היה אורך המטה שלו, בערך הגובה שלו, ארבעה וחצי מטרים.

יש כאן שני סיפורים דומים, ששני ענקים נלחמים בשני מנהיגים של עם ישראל, משה רבינו ודוד המלך, שמהחבור שלהם בא המשיח, לפי הקבלה – המשיח הוא נשמת משה בתוך גוף דוד. משה צריך להלחם בענק עוג ודוד צריך להלחם בענק גלית, משה בהיותו זקן ודוד בהיותו צעיר.

החזרה העתידית של מלחמת דוד בגלית – מלחמת המשיח בארמילוס

האם המאבק הזה חוזר בעוד גלגול? בשביל לדעת צריך להסתכל בכתבי האריז"ל, גדול המקובלים. האריז"ל מלמד אותנו שהספור הזה יחזור אצל המשיח עצמו. למשיח יהיה אויב-על – לא רק עם, כמו עמלק, אלא דמות שנלחמת אישית במשיח. גם הוא יהיה ענק והמשיח יצטרך להלחם בו.

יהיה מאבק מסוכן ביניהם, ולא ברור מי ינצח. אם הענק הזה יהרוג את המשיח, חס ושלום, זה אומר שמדובר במשיח בן יוסף – דמות ראשונית, לא מושלמת, של המשיח. אז תבוא דמות שלמה של המשיח, משיח בן דוד. אבל, אומר האריז"ל, בכל יום צריך להתפלל שלש פעמים בשמו"ע, באמרנו "וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין", שמשיח בן יוסף לא ימות בידי אותו ענק.

לענק הזה יש שם? כן, יש לו שם. השם שלו לא מופיע בתנ"ך אבל כן מוזכר פעמיים בתרגום יונתן ומובא בכמה מדרשי חז"ל – ארמילוס. איפה תרגום יונתן מזכיר את הענק "ארמילוס רשיעא" שמנגד למשיח? הוא מזכיר אותו בנבואה הכי מפורסמת בישעיהו שמתארת משיח – "ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה וגו'". בהמשך תיאור המשיח כתוב "וברוח שפתיו ימית רשע"[ג] – המשיח ימית את הרשע לא עם חרב, לא עם רובה, אלא ברוח שפתיו. על המלים האלה מתרגם יונתן שברוח שפתיו הוא יהרוג את ארמילוס רשיעא. יש עוד פעם אחת בתנ"ך שתרגום יונתן מזכיר אותו בשמו, לא בנביאים אלא בסוף התורה. לפני שמשה מסתלק התורה מלמדת אותנו שה' הראה לו את כל העתיד, כל מה שעתיד לקרות בכל הדורות שיבואו, ותרגום יונתן מספר שאחד הדברים שה' הראה לו היה המלחמה בין משיח לארמילוס הרשע. כלומר, זהו הדבר האחרון שמשה רבינו ראה-חווה לפני שהוא הסתלק.

שלש חזרות המאבק בגוונים שונים

אם כן, יש כאן שלש חזרות של אותו המאבק. כמו שאמרנו על היחסים בין בעז לרות, שהיו קודם בין יהודה לתמר ועוד קודם בין לוט ובנותיו, ובכל חזרה יש גם חידוש, ממדים חדשים, עוד גוונים, ותיקון ביחס לפעמים הקודמות. נתבונן כעת בשלש החזרות האלה: קודם משה נלחם בעוג מלך הבשן והורג אותו, ואז דוד המלך נלחם בגלית והורג אותו, ובסוף יש מלחמה שאיננו יודעים עדיין את התוצאה שלה בין משיח לארמילוס – היא בעתיד, קורית כעת, והאריז"ל אומר שצריכים להתפלל כל יום שהמשיח ינצח, כי לא ברור שכך יהיה. אפילו שאם משיח יהרג גם יבוא משיח, עוד משיח, צריכים להתפלל שמשיח הראשון לא יהרג אלא שהוא יהרוג את ארמילוס.

האריז"ל היה מאד רציני כשאמר זאת לתלמידיו, הוא אמר להם היכן בדיוק להתפלל על כך בשמו"ע, ומוסבר שהוא התכוון לעצמו – שהוא היה המשיח בפוטנציאל בדורו, ורצה שיתפללו שהוא לא יהרג על ידי ארמילוס. אנחנו יודעים שזה לא הצליח, הוא הסתלק בגיל מאד צעיר, 36 (וכל תורת הקבלה הוא גלה רק בשנתיים האחרונות לחייו, כשהגיע מארץ מצרים לצפת). הוא בעצמו לא נצח את המלחמה בחייו, בדור שלו. בכל דור יש משיח בפוטנציאל חדש – אחרי האריז"ל היה הבעל שם טוב וכו' – וכנראה בכל דור יש את הענק שנקרא ארמילוס. צריך להבין מהו בכל דור ומהו ארמילוס בדור שלנו.

ב. "ברוח שפתיו ימית רשע" – הריגת השונאים בתפלה

לתת למשיח כלי זין בתפלותינו

כמו שאמרנו, המשיח לא משתמש בכלי נשק פיזי, זו לא מלחמה של רובים וטילים. כלי הזין שלו הוא רוח שפתיו. מה פירוש "רוח שפתיו"? תפלה, כח התפלה. לכן האריז"ל אומר שעלינו להתפלל על כך. אם כולנו נתפלל על משיח, אם תהיה תפלה קולקטיבית של כל היהודים ברצינות ומהלב מספיק, זה יתן כח לרוח שפתיו של המשיח להרוג את ארמילוס רשיעא.

בהרבה ספרי חסידות כתוב שהכח של המשיח והכח להביא את המשיח הוא כח התפלה. זו גם אחת הסבות שכתוב שנשים צדקניות יביאו את המשיח, כי כח הנשים הוא כח התפלה בעוד הכח של הגברים הוא יותר כח לימוד התורה. צריך ללמוד איך להתפלל חזק. צריך להסביר מה הכוונה תפלה, מהו כח התפלה – הכח של משיח, "רוח שפתיו".

מעלת ההשגחה שבעקבות התפלה

כתוב בספר התניא שכאשר מתבוננים בעולם שסביבנו רואים שיש צמחים שגדלים מעצמם, בלי מעורבות אנושית של זריעה, חרישה והשקיה – הם נקראים "ספיחים", אבל המעורבות של האדם גורמת לצמיחה באיכות אחרת לגמרי ממה שצומח מעצמו. אפילו שכל מה שצומח מעצמו הוא מה', בהשגחה, אבל מה שבא בעקבות עבודת האדם הוא הרבה-הרבה יותר משובח. זו התבוננות מאד חשובה כדי להבין למה עלינו להתפלל שיקרו דברים טובים.

ה' הוא אב הרחמן, אבא שאוהב אותנו, שיכול לעשות הכל מעצמו והוא אכן עושה – צריך להיות מודעים לנסים שה' עושה עמנו בכל יום ויום ובכל רגע ורגע, בכל נשימה ונשימה. כל נשימה שאנחנו נושמים, כל בקר שאנחנו קמים, צריך לומר "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". גם אם מכירים בהשגחת ה' עלינו תמיד וגם אם לא – זו עובדה. התפלה שלנו היא התערבות אנושית, זו החרישה והזריעה שלנו, והיא גורמת לצמיחת משהו הרבה יותר איכותי ממה שקורה בלי המעורבות שלנו.

בלשון הקבלה והחסידות, המעורבות שלנו נקראת אתערותא דלתתא ומה שקורה בהשגחת ה' עלינו נקרא אתערותא דלעילא, ועל ידי ההשתדלות שלנו יש זיווג בין הנשמה שלנו לבין הקב"ה. התולדה של הזיווג הזה היא נעלית באין ערוך יותר ממה שנולד מעצמו.

מעלת גילוי ההשגחה בגאולה – גילוי על ידי השותפות בתפלה

ננסה להבין קצת יותר עמוק: ה' בורא את העולם בכל רגע ואם לא כן אין לעולם קיום אפילו לשניה אחת. בדרך כלל אנחנו לא מודעים לנסים שה' עושה אתנו בכל רגע. אבל אם אדם מודע להשגחה פרטית, חושב עליה ומתבונן בה – אם אני קם בבקר ורוצה לשים לב להופעה של ה' בחיי, במה שקורה סביבי – אם הוא ישים לב הוא ירגיש הרבה מאד השגחה פרטית. זה מה שהבעל שם טוב למד אותנו, שאפשר לראות הרבה השגחה פרטית, צריך רק להתבונן ולשים לב.

מה ההבדל בין גלות לגאולה? בגלות הביטוי הכי גדול להשגחה פרטית הוא המשך הקיום שלנו, שהכבשה הקטנה לא נאכלת על ידי שבעים הזאבים שסובבים אותנו. אין יותר השגחה מזה, אם רק נתבונן נחוש זאת. השגחה פרטית פירושה גילוי אלקות, ה' מגלה את עצמו, מראה שהוא נוכח כאן.

מה יכול להיות יותר מזה, מה שיהיה בזמן המשיח? ביאת המשיח היא כשיהודי לומד להתפלל, לתקשר ישירות עם ה', וממילא רואים ממד אחר לגמרי של ההשגחה הפרטית, גילוי האלקות עולה לאין ערוך, נעשה יותר עמוק. גילוי האלקות הוא אחר לגמרי כשאנו משתתפים פעילים במה שמתרחש בעזרת התפלה.

כדי להתפלל צריך אמונה, ולכן זו פעולה נקבית, כי האמונה עצמה היא נשית – "איהי אמונה". "איהו אמת", אמת היא תורה, ו"איהי אמונה" – הזכר עוסק באמת של התורה ואילו הנקבה עוסקת בתפלה. מה הביטוי של הגאולה? בזמן הגלות לא תמיד רואים כיצד התפלות נענות. אנו מתפללים לגאולה, אך לא רואים איך התפלות משפיעות על המציאות. הגאולה היא כאשר מתחילים לראות בכל רגע איך התפלה שלנו משפיעה – מציאות שהיא לאין-ערוך ממה שהיה עד כה.

הריגת השונא – בחרב, בקלע ובתפלה

כל זה היה כדי להסביר את משמעות "רוח שפתיו" של המשיח, כח התפלה שלו, שבעזרתו הוא הורג את ארמילוס הרשע. דוד הרג את גלית עם קלע (תיכף נסביר יותר). משה רבינו הרג את עוג מלך הבשן בצורה אחרת.

עוג היה מאד גבוה, משה גם היה גבוה, אך הוא היה צריך לקפוץ גבוה מאד רק כדי להגיע לקרסול שלו. כך לפי מדרש חז"ל, לפיו הוא היה הרבה יותר גבוה מתשע אמות של אדם רגיל. מכל מקום, הוא הרג אותו עם חרב. דוד המלך לא השתמש בחרב. לא היתה לו חרב, הוא בא אליו רק עם מקלות ואבנים. גלית אמר לו, הלכלב תחשיבני שאתה בא עלי עם מקלות ואבנים?! האריז"ל מסביר שעמלק הוא כלב. גלית אמר, אל תחשוב שאני עמלקי, אני פלשתי! אל תחשוב שאני כלב.

שוב, משה רבינו ניהל קרב פנים אל פנים בקירבה רבה. לעומת זאת, דוד וגלית נלחמו בתוך "מעגלה" – עיגול שממנו לא יוצאים – וברגע הנכון, הקריטי, דוד זרק באמצעות הקלע את האבן במצחו והפיל אותו. לאחר מכן דוד היה צריך להשתמש בחרבו של גלית כדי לכרות את ראשו. זו מלחמה עקובה מדם, גם אצל משה וגם אצל דוד. אבל בדור שלנו לא מדובר במלחמה עם דם, אלא "וברוח שפתיו ימית רשע".

הריגת דוד את גלית בקריאת שמע

המלך דוד, שהיה צעיר לימים, לקח חמשה חלוקי אבנים מן הנחל. הוא הלך לנחל ובחר חמש אבנים חלקות, חמשה חלוקי אבנים, ושם אותם בקלע שלו. באופן פלאי, כל חמש האבנים הצטרפו והפכו לאבן אחת, אותה אבן שדוד רץ וקלע במצחו של גלית.

האריז"ל מסביר שמצח גלית הוא אותה מחצית האמה המתוארת בגודלו – שש וחצי אמות, שש אמות וזרת. מאד מענין שהתורה כל כך מדייקת מה בדיוק היה הגובה שלו, מוסיפה עוד זרת לשש האמות. שש האמות היו עד גובה עיניו והזרת האחרונה (חצי האמה) היתה במצחו, המקום בו דוד פגע. המצח של גלית מסמל את חוצפתו. גלית יצא בכל בוקר וערב בזמן שעם ישראל היו אומרים קריאת שמע, הכרזת אחדות ה' – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – וכדי לחלל אותה, יצא גלית לחרף והפחיד את כל חיילי צבא ישראל.

הזהר אומר שחמשת חלוקי האבנים מן הנחל היו כנגד חמש המלים הראשונות של שמע, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'", לפני המלה "אחד". כל מלה היא אבן. כשמסתכלים בתורה רואים שאחרי המלה החמישית, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'", יש פסיק טעמא (קו אנכי בטעמים). הזהר אומר שהפסיק טעמא אחרי חמש המלים הראשונות הוא עצמו הקלע של דוד, ולתוכו הוא מכניס את חמש המלים הראשונות של שמע והן הופכות ל"אחד". דוד הרג את גלית עם הצהרת האמונה של עם ישראל. לפני תפלת שמונה עשרה אנחנו מכריזים על האמונה שלנו ב"הוי' אחד". על פי קבלה, המלחמה בין גלית ודוד היתה על קריאת שמע – האם הצהרה זו הולכת לנצח, או ח"ו להפסיד. כל זאת ביחס לקריאת שמע שלפני עמידה.

מלחמת משיח בארמילוס בתפלת עמידה ומלחמת משה בעוג בשירת הים

המלחמה העתידה בין המשיח ובין ארמילוס היא כנגד תפלת העמידה עצמה שמתפללים שלש פעמים ביום. המלחמה בין דוד לגלית מתרחשת פעמיים ביום, בזמן קריאת שמע, בו יצא גלית לחרף מערכות ישראל. אבל שלש פעמים ביום אנחנו מבקשים שמשיח יהרוג ברוח שפתיו את ארמילוס רשיעא.

לפי זה, המלחמה בין משה רבינו ועוג כנראה מתרחשת מוקדם יותר בתפלה, אולי ב"אז ישיר משה" בשירת הים שאומרים בבקר. "אז ישיר משה ובני ישראל", שם מוזכר משה בפירוש. שירת הים אמנם נאמרה 40 שנה לפני מלחמתו של משה עם עוג, אך יתכן שהכח שבקריעת ים סוף ("הוי' ילחם לכם") ובשירת הים הוא שנתן למשה את הכח לנצח את עוג. אם כן, יש לנו את "אז ישיר משה ובני ישראל"; אחרי כן, יש את הצהרת האמונה שלנו, "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"; ולבסוף תפלת העמידה. ושוב, אם התפלה שלנו נושאת פרי היא מבטאת את תוקף המשיח לנצח את ארמילוס.

רגישות דוד להשגחה הפרטית

נוסיף עוד נקודה לגבי הרגישות להשגחה הפרטית: מה שנתן לדוד את הדחף והבטחון שינצח הוא שהרג את הארי ואת הדב, ולפי חז"ל היו כמה אריות וכמה דובים. רש"י כותב שדוד סמך על הסימן הזה, והוא אחד משני צדיקים שה' נתן להם רמז וחשו להשכיל לדבר – דוד ומרדכי[ד]. "ומרדכי מתהלך בכל יום לדעת מה שלום אסתר", אמר לא לחנם עלתה לצדקת זו להלקח לבית הערל ולכן צפה שהולך לקרות כאן נס, "אף ישועתנו בעת צרה".

אם כן, אחד מהדברים שלומדים מסיפור זה הוא קריאה נכונה של ההשגחה הפרטית. מי שלומד נכון את ההשגחה הפרטית, מקבל ממנה כח, הוא משיח שיכול להרוג את ארמילוס. צריך לקרוא נכון את ההשגחה, ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל". אצל דוד ההשגחה היתה שה' זמן לי מלחמה, לא ביזמתי, שהלכו לטרוף את הצאן שלי, והתגברתי עליהם. כמו שעם ישראל הוא "כרם הוי' צבאות" הוא גם צאן מרעיתו של הקב"ה, ויש כאן סימן שהוא בא להציל את הצאן. פסיכולוגית, זה כמו שמישהו יבוא עם בעיה או תסביך נפשי וצריך להזכיר לו שהיו פעמים בחיים שהוא התגבר על קשיים מאד גדולים. כמו שהצלחת להתגבר ולנצח ולהרוג את האויב אז – כך יהיה גם עכשיו. אדרבא, זה סימן שתלך עכשיו למלחמה, לעימות, ה' נתן לך סימן.

ג. שלש המלחמות ושלש השלמויות – מלחמת המשיח בהתבוללות

ישנה דרך נוספת להבין את שלשת השלבים הנ"ל, מבוססת על רעיון מאד יסודי שהרבי הדגיש שוב ושוב – שעלינו להיות מסורים לשלש שלמויות. אנחנו מאמינים בשלמות, ועלינו לדאוג לכך שהשלמות הזו תתקיים במציאות בשלשה ממדים בחיים שלנו. שלש השלמויות תלויות זו בזו, והשלמות בכלל מורכבת משלשתן ביחד:

מלחמת משה על שלמות התורה

שלמות התורה: על האדם לקבל את התורה כולה על כל תרי"ג מצוותיה, וחס וחלילה שלא יתכחשו לאף מצוה או לאף אות מתוך התורה. כל אות היא נשמה מעם ישראל. כל אות בתורה כוללת את כל האותיות בהתכללות שלמה. זו השלמות הראשונה, שלמות התורה. שלמות התורה שייכת, כמובן, למשה רבינו – "תורה צוה לנו משה" ו"זכרו תורת משה עבדי". עוג הוא הכח המתנגד לאמונה בנצחיות התורה ועל כן נלחם עם משה רבינו בסוף ימיו דווקא, כאילו אומר למשה עוד מעט ואתה מת ואז התורה שלמדת את עם ישראל תשתנה בהתאם לדור החדש וכו'.

מלחמת דוד על שלמות הארץ

השלמות השניה היא שלמות של ארץ ישראל. כמובן, ששלמות זו מאד רלוונטית בימינו, במיוחד בשנים או שלשה הדורות האחרונים, עת העם היהודי זכה להתחיל לשוב לארץ ישראל. למי שייכת הארץ הזאת? האם היא שייכת לעם ישראל או לפלישתים, אותם אנשים שטענו בעלות על ארץ ישראל. אחרי זמנו של יהושע היה רק עם אחד כזה (שהרי יהושע מיגר, פחות או יותר, את שבעת העממים שחיו כאן) – היחידים שהמשיכו לחיות ולגדול בארץ היו הפלישתים. פלישתים הם המקור לשם פלשתין. הפלישתים הם היחידים שטענו כנגדנו לבעלות על ארץ ישראל.

כפי שהזכרנו, גלית חרף את אמונתנו בה' אחד ודוד הרג אותו מכח קריאת שמע, חמש האבנים שהפכו לאחד. כל זה על פי הזוהר, אבל לפי הפשט, כל מה שגלית אמר – כדי להפחיד את עם ישראל – היה 'אני חיל אחד. תבחרו אתם חיל אחד שאלחם נגדו, ומי שינצח, הארץ תהיה שלו, ושאר בני העם המפסיד יהיו למס ולעבדים למנצחים'. זה לפי הפשט היה כל הענין. כל ענין המלחמה בין הפלישתים ובין צבאו של שאול, ואחר כך צבאו של דוד, נסב על הבעלות על הארץ. אם אני אנצח את הגבור שלכם, לא אהרוג אתכם – אי אפשר לסמוך על הפלישתים שיהיו טובים אתנו, אבל אמרו שלא יהרגו אותנו אלא רק שהמפסידים יהיו עבדים והמנצח יקח בעלות על הארץ. לפיכך, לפי הפשט של הסיפור, המלחמה היתה על שלמות הארץ. המלחמה הזו מקבילה לענין של שלמות הארץ.

מלחמת משיח על שלמות העם

מה עם המלחמה האחרונה בין המשיח ובין ארמילוס? כתוב שמלחמה זו תהיה מלחמה כנגד ההתבוללות, נושא שגם הזכרנו בחדש שעבר. בתורה כתוב, בפרשה שנקרא עוד כמה שבועות, שכאשר אדם בונה בית חדש יש לו מצוה לבנות לו מעקה על הגג, כי אם לא "כי יפול הנופל ממנו". מדוע התורה מכנה את מי שיפול מן הגג כמישהו כבר נופל בפועל? כתוב בקבלה – לא מוזכר בתרגום יונתן, אבל כך חז"ל אומרים – שהפסוק רומז לארמילוס, שנקרא נופל. איך נלחמים בזה? הפסוק הבא הוא "לא תטע כרמך כלאים". מה המשמעות הפנימית של האיסור לנטוע כלאים בכרם? הכרם פעמים רבות בתנ"ך רומז ל"כרם הוי' צבאות" – עם ישראל נמשל לכרם. לטעת כלאים בכרם היינו התבוללות. מכך שהפסוק הראשון רומז לארמילוס, הנופל, והפסוק הבא מציין את איסור כלאים, שרומז להתבוללות, לומדים שהאנרגיות השליליות המתנגדות למשיח – מי שנקרא ארמילוס – הן האחראיות להתבוללות, הנופל גורם לכלאים. אם כן, זו כמובן המלחמה על שלמות העם.

מה אמרנו כעת? כדי למנוע את ההתבוללות, שהיא השואה העצומה של הדור שלנו (הרבה אנשים אמרו זאת, וזו האמת) – צריך להלחם בענק שאחראי לה, ארמילוס. כשמשיח נלחם בו הוא משיח בן יוסף, ואם יזכה וינצח, אם ירצה ה', הוא עצמו יהיה משיח בן דוד. שוב, אין צורך שיהיו כאן שני משיחים שונים, אלא אותה דמות לוחמת ומנצחת. המשיח נלחם עם ארמילוס על שלמות העם.

המלחמה האקטואלית – המלחמה בהתבוללות

המלחמה של משה היתה על שלמות התורה, שכן משה רבינו הוא המסמל את התורה כנ"ל. לפיכך, יוצא שעוג מלך הבשן היה כח המתנגד לשלמותה ונצחיותה של התורה. הוא מלך הבשן, "בשן" הוא מלה הקשורה עם שינוי. לדעתו דבר ה' משתנה עם הזמן. אחד מ-יג העיקרי האמונה של הרמב"ם הוא שהתורה אינה משתנה, התורה היא נצחית. הענק הזה, עוג, נלחם נגד העיקר הזה, שלמות התורה.

המלחמה בין דוד וגלית, על פי הפשט, היתה על שלמות הארץ, שלמות ארץ ישראל.

היינו יכולים לחשוב שמלחמה זו – שמאד אקטואלית – היא הרלוונטית והקריטית ביותר בדורנו, שהיא הכי ממשית. אבל כעת אנו לומדים שיש מלחמה עוד יותר אקטואלית וקריטית – יותר מהמלחמה בין היהודים לפלשתים-הפלשתינים על הארץ – היא המלחמה על זהות יהודית, בין אם בארץ ובין אם בחוץ לארץ, המלחמה נגד התבוללות.

תרבות יהודית, לאומיות יהודית והעצם היהודי

את שלמות התורה אפשר להרחיב ולפשט ולקרוא לה תרבות ישראל (קולטורה), שכוללת כל מה שיהודים עושים, כל המנהגים שלהם, כל הבדיחות, כל הפולקלור שלהם – כל מה שלומדים באנתרופולוגיה, כל ההוי והתרבות. עוג מתנגד לזה, בזמן משה רבינו התורה בקושי נכתבה אבל יש קולטורה שהוא מתנגד לה – שלא תהיינה הבדיחות של היהודים. לפי זה, מהם דוד וגלית, שהסברנו שעיקר המלחמה הוא על מי הבעלים כאן בארץ? ממש שהיום קוראים לאומיות (נאציונליזם). יש קולטורה יהודית ויש לאומיות יהודית, ראש אחר לגמרי.

אם שלמות התורה כוללת את כל הקולטורה היהודית, ואם שלמות הארץ היא כל הרגש הלאומני – מה שדוד הצעיר נלחם עליו, כי הלאומיות היא בעיקר שייכת לצעירים, נער הגבעות ב'קטע' הזה, כמו שכתוב שם איך רצה להוכיח עצמו נגד גלית (האח הגדול ירד עליו קשה בסיפור, אחד הפרטים שם) – מה יכולה להיות שלמות העם (עיקר הענין שלנו עכשיו)? רק העצם היהודי, אסנס, התמצית. יש Jewish culture, Jewish nationalism ו-the essence of a Jew, מה שישראל קדמו לתורה, ודאי לא תלוי בתורה וגם לא תלוי בארץ.

זה בעצם החידוש של הבעל שם טוב, שאהב את היהודים הפשוטים. יש ב"היום יום" שגם היהודים הפשוטים של המתנגדים, א פרוסטע מנגדי'שע איד, היו אהובים על הבעש"ט. באו לאדה"ז להתלונן שהם מצרים קשות לחסידים, ואמר כמה הסבא אהב דווקא אותם. שוב, עצם היהודי לא תלוי בשום דבר. על עצם היהודי נאמר "בנים אתם להוי' אלהיכם". יש גם ווארט בהיום יום, שאם מחזיקים מהאבא מחזיקים מהבנים. מאד מתאים שזה כנגד ארמילוס, הנצרות לפי אברבנאל, כפי שאנו טוענים נגדם למה מייחדים יהודי אחד כבן אלקים – כל יהודי הוא בן אלקים, וכל יהודי יכול להביא ישועה לו ולכל העולם כולו.

סוד שש אמות וזרת

כיצד האריז"ל מסביר את גובהו של גלית, שש אמות וזרת? חייב להיות בכך סוד עמוק. במגילת רות מוזכר שבועז נתן לרות "שש שעורים", זהו ביטוי צופן סוד. לפי האריז"ל, שתי הנשים האלה, ערפה ורות, אמותיהם של גלית ודוד, הן גלגול של חוה הראשונה וחוה השניה.

בבריאה היו בעצם שתי נשות חוה, הבריאה הראשונה של האשה. חוה הראשונה היא חוה הרעה וחוה השניה היתה חוה טובה, אם כל חי, מי שממנה יצאה כל האנושות. שתי הדמויות הללו, שכנגד מחשבה ודיבור, חזרו בלאה ורחל. לאה היתה אמורה להתחתן עם עשו, היא היתה אמורה להיות האשה הרעה, חוה הראשונה, אך בתפלתה היא השתנתה מהקצה אל הקצה והיא היתה אם המשיח, היוצא מלאה, לא מרחל, משבט יהודה. גם לערפה היתה הזדמנות דומה לשנות את עצמה, כמו לאה, ולהוליד ממנה את המשיח – אך היא לא עשתה זאת, היא היתה כמו חוה הראשונה הרעה. זהו סוד מאד עמוק אצל האריז"ל, שראשית יש חוה ראשונה ושניה, אחר כך לאה ורחל – והחידוש הוא השינוי של לאה – ולבסוף ערפה ורות. הנשמות הללו היו שזורות זו בזו (כמו בשזירה קוונטית, כפי שדובר בחדשים שעברו).

כשערפה הפנתה עורף (כרמוז בשמה, ערפה) ופנתה לפלשתים היא ויתרה למעשה על הפוטנציאל הטוב שלה. היה לה פוטנציאל טוב, שלפי קבלה – אי אפשר כעת להסביר לגמרי – היה בעצם שש דרגות, שש הספירות הראשונות מחכמה עד תפארת, ששה אורות. את שש הספירות אלה נתן בעז לרות. רות קבלה אותם אחרי שערפה איבדה אותן. גם רות היתה מואביה, ולכן גם לה היה מעט כח שלילי משל עצמה. כשהיא התגיירה במאת האחוזים, הצטרפה לנעמי, הכח הזה עזב אותה ועבר ממנה לערפה. הוא הזרת שהפכה להיות המצח של גלית, אותה חצי אמה שאחרי השש אמות של גובהו של גלית.

שוב, ערפה לקחה את שש המדות הלא-טובות שלה, ושש המדות הטובות עברו לרות, והיא גם לקחה את חצי האמה השלילית של רות, כיוון ששתי הנשמות שזורות זו בזו. כשדוד וגלית לחמו, אותה חצי אמה שקיבלה ערפה מרות היא שמשכה אליה את האבן היחידה, ה"אחד", שקלע דוד במצח גלית והרג אותו. זהו רמז עמוק אחד בלבד מני רמזים רבים. אין לנו זמן להסביר לפי הסוד בשלמות את כל הפרטים הרבים המובאים בספר שמואל על דוד וגלית.

ההתבוללות פרי הפורנוגרפיה

נקודה אחרונה: מאיפה באה ההתבוללות? כיצד נולד ארמילוס, שצריך להרוג אותו? כתוב במדרש שהיו לו אב ואם. אביו "איש בליעל", איש רשע, ביטוי שמופיע מספר פעמים בתנ"ך. ומה עם אמו? כתוב שאמו לא היתה אנושית בכלל, אלא היתה אשה יפה שהיתה חקוקה על אבן שיש. אביו, רק מתוך הסתכלותו ותאותו לאותה צורה יפה שהיתה חקוקה באבן, הוליד את ארמילוס רשיעא, שהמלחמה נגדו היא בדור שלנו.

מה פירוש הדבר? התבוללות היא התוצאה של פורנוגרפיה. רק הסתכלות על תמונה של אשה יפה, אשה רעה אבל יפה, על אבן שיש, מולידה את ההתבוללות. הזכרנו שבמלים "וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין" מתפללים שלא ימות משיח בן יוסף בידי ארמילוס. היות שהוא בא מהאיש בליעל עם האשה יפה על השיש, לכן כתוב במקום אחד בפרקי היכלות שחציו של ארמילוס הוא איש בליעל וחציו אבן, ולעניננו חציו מציאות אמתית וחציו מציאות וירטואלית, אתר באינטרנט.

[יוצא מכאן שכל הלידות של הלעו"ז הן מתוך פריצות. גלית נולד מזנות וארמילוס מפורנוגרפיה, ולכאורה עוג נולד מאונס ("ויקחו בני האלקים את בנות האדם"). יש שלש דרגות פריצות – אונס, זנות ופורנוגרפיה. דברנו הרבה בעבר על הנגע של בתי הבשת, אבל היום עיקר הנגע שצריך לבער הוא הפורנוגרפיה שבאמצעי התקשורת.]

זה מסר מאד פשוט וברור. המסקנה הפשוטה היא להזהר עם האינטרנט. צריך להשתמש בו בחכמה, כי כמו כל דבר יש בו דברים טובים, אפשר להשתמש בו כדי להפיץ את התורה בעולם. אבל הוא יכול להיות גם המקור להתבוללות. בימינו משיח יבוא וינצח אותו, "ובא לציון גואל".

ד. שאלות ותשובות

כח התפלה הנשי

שאלה: מדוע לנשים יש כח גדול יותר בתפלה? האם אין גברים שיש להם אותו כח? כיצד מחזקים את כח התפלה?

תשובה: כח האשה הוא להיות מקבל, כלי קיבול. התפלה היא הרגשה שאין לי משהו משלי והכל ניתן לי מלמעלה, כמו שקראנו לפני שבועים שמשה התפלל 515 תפלות להכנס לארץ ישראל. הוא לא נענה כי עדיין לא הגיע זמן הגאולה. התפלה תענה כשיבוא משיח. בתפלה צריך להרגיש שלא מגיע לי שום דבר, הכל הוא מתנת חנם מה'. המקבל יכול להתפלל, ואשה היא מקבלת. גם לאיש יש כלי קיבול, כי יש התכללות. גם לאיש יש צד נשי וכח להתפלל, וגם לאשה יש צד גברי וכח ללמוד תורה, במיוחד בדור שלנו. הכח של התפלה הוא הכח להיות מקבל, להכיר שהכל בא מלמעלה, וה' מתאהב במקבל אמתי ונותן לו כל מה שהוא שואל.

מודעות להשגחה פרטית – מתוך התבוננות

שאלה: האם הרב יכול לתת כלים מעשיים כדי להיות יותר מודעים להשגחה הפרטית?

תשובה: צריך להתחיל את היום בהתבוננות, וחלק מההתבוננות הוא תפלה שה' יפקח את עיני ואראה היום את הנוכחות שלו סביבי. זו תפלה של הלב, לא של השפתים. היה משהו שלא הסברנו קודם. יש תפלה של השפתים, שנשמעת, ויש גם תפלה של הלב, שאינה נשמעת, עליה כתוב "תאות ענוים שמעת הוי' תכין לבם תקשיב אזנך". כדי להיות מתפלל צריך להיות ענו, כלי קיבול. איפה שאדם הולך, איפה שלא יהיה, אם יש לו את המודעות הזו, את הנכונות להיות מקבל, הוא יראה השגחה פרטית.

שאלה: האם יותר קל לראות השגחה בארץ ישראל, והאם יש בכך בעיות בלוס אנג'לס?

תשובה: אפשר לראות השגחה פרטית גם בל.א., בכל מה שקורה, אבל קראנו אתמול בתורה שארץ ישראל היא "ארץ אשר הוי' אלהיך דורש אותה תמיד עיני הוי' אלהיך בה [עיני ה' הכוונה השגחה פרטית] מרשית השנה ועד אחרית שנה". ה' קודם דורש את ארץ ישראל ומסתכל בה (ענין גילוי ההשגחה) ואז גילוי ההשגחה מתפשטת מארץ ישראל ומגיעה לכל הארצות. אפשר לראות זאת בכל העולם, אבל קודם כל היא מתגלה בארץ ישראל (וממילא יש גם מעלה ויתרון לגילוי זה).

שאלה: איך לומדים לראות השגחה פרטית, את הכח של ה' בבריאה?

תשובה: זה בדיוק מה שאמרנו על כח התפלה. התפלה המשיחית היא ההתעוררות שלנו, ההשתתפות שלנו, לעורר בעולם גילוי של ההשגחה הפרטית, שהיא הכח של הבורא.

לימוד קבלה ולימוד עברית

שאלה: איך אפשר ללמוד קבלה אם לא יודעים עברית?

תשובה: זו שאלה מצוינת. העצה היא ללמוד עברית, כמה מהר שאתה יכול, אבל זה לא אומר שאם אתה לא יודע עברית אתה לא יכול ללמוד קבלה. אפשר ללמוד קבלה וחסידות גם אם אינך יודע עדיין עברית, רק ודאי שאם אתה רוצה להבין לעומק עליך ללמוד בעברית.

הריגת ארמילוס מרחוק – תופעה לא-מקומית

שאלה: משה הרג את עוג בחרב ודוד ירה אבן ממרחק. מה יהיה המרחק אצל משיח וארמילוס?

תשובה: זה יהיה לא-מקומי. הכי רחוק הוא גם הכי קרוב כי זו תופעה לא-מקומית. כמו שה' בכל מקום, אתה מתפלל אל ה' בכל מקום.

שאלה: לאור זאת, רואים שכמה שיותר קרובים יותר קל להשפיע. משה שהיה הכי קרוב הרג את הענק הכי גדול, ודוד היה יותר רחוק והרג ענק יותר קטן. איך משיח יוכל להרוג את ארמילוס?

תשובה: לפעמים אפילו חיה קטנה יכולה להרוג חיה גדולה ממנה. משה היה קטן לעומת עוג, אבל לא לכן הוא פחד ממנו – הוא פחד מהזכות שלו בכך ששמש את אברהם אבינו הרבה-הרבה שנים קודם. הוא אמנם היה קטן, וכאשר קפץ הוא הגיע רק סמוך לקרסול של עוג, אך הוא יכול היה להרוג אותו. אדם קטן יכול להרוג אדם גדול, יחסית הוא היה קטן פיזית אבל הוא הרג אותו בחרב. לגבי משיח אמרנו שהוא יהיה הכי רחוק והכי קרוב כאחד, היות שכח התפלה הוא כח לא-מקומי (גם ארמילוס יהיה הענק הכי גדול).

הכח להמנע מפורנוגרפיה

שאלה: מה הסכנה בצפיה בפורונוגרפיה ואיך התורה מדריכה להמנע מכך?

תשובה: הסכנה, כפי שאמרנו, שהפורונוגרפיה היא אם ההתבוללות, כפי שיצא לנו מדברי חז"ל. כמו שבחדש שעבר אמרנו שמגע לפני הנישואין הוא אסור – אל תעשו זאת. כך גם כאן, התשובה לשאלה הזו היא – זה אסור, אל תעשו זאת, אל תכנסו לאתרים רעים באינטרנט. זה נסיון, זה קשה, אבל אם הקב"ה נותן לנו נסיון קשה הוא גם נותן לנו את הכח לנצח. זו התחלת המלחמה שלנו בארמילוס רשיעא.

מלחמת דוד בפשט – על שלמות הארץ

שאלה: הרב דבר על שלמות התורה, על ידי משה, שלמות הארץ, על ידי דוד, ושלמות העם על ידי משיח. לא הבנתי, נראה ששלמות התורה שייכת גם לדוד, שנצח על ידי "שמע ישראל".

תשובה: הסברנו שתי הקבלות שונות לשלשת המאבקים. אמרנו שהכח של משה הוא "אז ישיר", הכח של דוד הוא קריאת שמע והכח של משיח הוא שמו"ע. אחר כך אמרנו עוד הקבלה, עוד מודל – לא סותר, אלא שני מודלים שונים – שיש כאן שלש שלמויות, שלמות התורה על ידי משה, שלמות הארץ על ידי דוד ושלמות העם על ידי משיח. אמרנו שהמלחמה על קריאת שמע היא לפי המדרש, לפי דברי חז"ל, שבאותו זמן גלית יצא לחרף ולגדף, אבל לפי הפשט המלחמה כאן היא על שלמות הארץ. בדור שלנו, המלחמה בין משיח לארמילוס היא על שלמות העם.

נפילה טובה ונפילה רעה

שאלה: הרב הזכיר שני פסוקים. הפסוק הראשון על "הנופל" והפסוק הבא שמדבר על כלאים. הרי גם משיח נקרא "הנופל", "הרחמן הוא יקים לנו את סכת דוד הנופלת", ונקרא בר נפלי. איך הרב יסביר את הפסוקים לאור הקשר למשיח?

תשובה: שאלה טובה מאד. המדרש קורא לארמילוס "הנופל", אבל משיח עצמו נקרא נופל, בר נפלי, נפל שחוזר לתחיה, שבכל רגע הוא נופל ושוב קם לחיים. זו דוגמה קלאסית לכך שאותו דבר יכול להיות חיובי או שלילי, חלקיק או אנטי-חלקיק. האריז"ל מביא גימטריא שרומזת שארמילוס בא מהרוצח הראשון בתורה, קין – קין שוה נֹפל. ארמילוס בא מהחלק הרע של קין. אבל גם משיח הוא הנופל, כמו שאמרת – אפשר ליפול טוב ואפשר ליפול רע, ליפול על הרגלים או ליפול על הראש. על משיח נאמר "כי נפלתי קמתי" ו"שבע יפול צדיק וקם". [ומה התיקון של הכלאים?] אם זה משיח, הוא פועל את הפסוק הבא – שלא יהיו כלאיים.

לימוד תורה לגוים

שאלה: איך מסתדר המאבק בהתבוללות עם הצורך שלנו ללמד תורה לבני נח, ללמד ליהודים וללא-יהודים.

תשובה: זו שאלה מצוינת. בשיעור הקודם, בחדש שעבר, הסברנו שאחת מכל שתי נשים גויות שמתחתנות עם יהודים היא עם פוטנציאל של גיור וצריך לנסות לעודד זאת. רות שהיתה נשואה ליהודי בנישואי תערובת היא גיורת כזו, ולכן משיח בא ממנה. אחד הכחות למנוע את ההתבוללות הוא ללמד תורה לאומות העולם ולקרב כמה שיותר ניצוצות מאומות העולם. זה אחד הכחות הגדולים להלחם בהתבוללות. אפילו אחרי שיש התבוללות, אחרי הכלאים, לא לאבד את התקוה (כמו שאומרים בחדש אלול, "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'") – יש פוטנציאל של חמשים אחוז לגיור. זה אחד מהדברים הכי עמוקים, הלא מובנים, שה' מחזיר את הניצוצות האלה בדרכים שליליות, כמו העברה של כליון ומחלון, שהתחתנו עם מואביות ואשתו של מחלון התגיירה וממנה דווקא נולד משיח.

שאלה: הרבה יהודים לא רוצים לעסוק בלימוד לבני נח כי עוד לא תקנו את עצמם, את המדות שלהם.

תשובה: אדם שחושב רק על עצמו הוא לא חסיד, חסיד חושב איך להאיר את העולם, אפילו ללא-יהודים. אדם צריך לתקן את עצמו רוחנית, אבל זו לא הדרך להביא את המשיח. אנחנו קוראים ללימוד תורה לגוים מהפכה – המהפכה הרביעית, ששייכת לדור שלנו – להפיץ את האור לכל העולם.

נשים מלמדות נשים

שאלה: האם הרב יכול לתת עצה לנשים שרוצות ללמוד תורה לנשים אחרות?

תשובה: העצה היא ללמוד תורה בעצמך, הרבה ככל שאת יכולה. נושאים מתבקשים שאת יכולה ללמד הם שלום בית ותפלה, נושאים שיש בהם דברים עמוקים מאד בחסידות – ללמוד וללמד. אני מברך כל אשה שמתמסרת כדי ללמד נשים אחרות תורה.

החלק של כל יהודי בארץ

שאלה: לכל יהודי יש חלק בארץ ישראל. איך הוא מוצא אותו וקונה אותו?

תשובה: אפילו שדברנו על מציאות לא-מקומית, הכי טוב אם אתה יכול לבוא לכאן בפועל. קודם כל לבוא, ואחר כך ה' יראה לך בהשגחה פרטית את המקום שלך והשליחות שלך. לכל אחד יש שליחות בחיים, ואם השליחות שלך היא ללמד בקהילה שלך בחוץ לארץ אולי עוד לא הגיע הזמן. הרבי לא שלח את כולם לכאן, כי בדור שלנו עיקר השליחות – כמו שאמרנו – הוא מלחמה בהתבוללות, בעיקר באמריקה (וחו"ל בכלל). גם כאן יש מה לעשות בזה, אבל בחו"ל יותר, ואם אתה נלחם בהתבוללות שם זו השליחות שלך. זה ענין אישי. אם אין לך סבה להיות שם – תבוא לכאן.

[מכאן השלמות (כ"ה מנחם-אב):]

ה. מאברהם אבינו עד גוג ומגוג

דברנו על שלש מהדורות של המלחמה בענקים – אצל משה, דוד ומשיח. נרחיב את יריעת ההתבוננות לעוד שרשים והסתעפויות של המלחמה הזו במהלך ההיסטוריה:

מקורות העיון: האריז"ל, מדרש זרובבל ו"דן ידין"

כל הסוגיא של דוד וגלית וגם של ארמילוס היא בספר הליקוטים. ארמילוס אמנם לא מוזכר שם בפירוש, אבל האר"י רומז לו כמה פעמים, כשהוא חוזר כמה פעמים על כך שמה שדוד הרג את גלית חוזר בימות המשיח ב"וברוח שפתיו ימית רשע" (וצריך לפתוח התרגום יונתן כדי לדעת שמדובר בארמילוס).

המדרש בו מופיע הענין אינו מדרש רגיל אלא במדרש זרובבל – נבואה שזרובבל קבל – ונמצא באריכות בפרקי היכלות. שם כתוב באריכות הזיווג של איש בליעל עם אבן-שיש או צלם-שיש (פעם כתוב כך ופעם כך). את הביטוי אבן-שיש גם כותב האריז"ל, אז ברור שלקח משם. מי שקורא את האריז"ל בלי לדעת זאת לא יבין בכלל למה הוא משתמש בביטוי הזה.

הענין של "כי יפל הנפל ממנו" הוא מספר קרנים עם פירוש דן ידין לר"ש מאוסטרופוליא. כתוב שם שאותו ארמילוס יושב ברומי על אבן ששמה "כימה", ר"ת "כי יפל הנפל ממנו". האבן יושבת ברומי, מלכות הרשעה, במקום שנקרא לילו – ס"ת "כי יפל הנפל ממנו". ברגע שהוא יפול משם זהו סימן של ביאת המשיח. יש כמה סימנים כאלה בחז"ל, שמשהו יפול – איזה שער – ואז יבוא משיח. כאן מה שצריך לפול הוא ארמילוס, מהאבן על המקום שלה. אחרי "כי יפל הנפל ממנו" כתוב "לא תזרע כרמך כלאים". הוא לא משתמש במלה התבוללות (מלה חדשה), אבל זה התוכן שהוא מסביר בפירוש שלו, שמדובר בנטע זר בכרם הוי' צבאות. על ידי הריגת ארמילוס, על ידי משיח, לא תהיה עוד התבוללות.

עוד משהו מיוחד שכתוב בדן ידין: שלארמילוס יש שני ראשים ולכל אחד מהם יש שם. לראש אחד קוראים "קמיך" ולראש השני קוראים "שכק". מאיפה יוצא? משירת הים. שם כתוב "וברב גאונך תהרוס קמיך תשלח חרונך תאכלמו כקש", צירוף אותיות שכק. יש שם עוד כל מיני קליפות עם שמות מוזרים.

ארמילוס וגוג

יש עוד נקודה חשובה: בדרך כלל האנטי-משיח בתנ"ך שבכתב נקרא גוג ומגוג. כאן פתאום צומח מישהו בשם ארמילוס. מה היחס ביניהם? כתוב בכל הספרים האלה שארמילוס וגוג הם שני אחים. יש להם אמא משותפת. בפרקי היכלות האמא היא רק תמונה, אבל המקום שכתוב שהם אחים הוא מדרש אחר, ושם האמא של שניהם נקראת גאשא (אפשר להוסיף לפרצוף הגימטריאות של יצהר, נוטריקון יצר הרע). ה"דן ידין" מפרש שגאשא ר"ת אמו של ארמילוס גוג.

הרמז הידוע שגוג ומגוג שוה 70 (מתחלק ל-יב ו-חן, חלוקה חשובה בתורת המספר), כנגד 70 אומות העולם. עוד רמז יפה, בשבילנו המודרנים, שארמילוס גוג ומגוג ר"ת אגו. ארמילוס גוג (שני האחים, כשרק גוג הוא שם העצם מתוך גוג ומגוג) שוה שטן, אחד יותר ממשיח-נחש, ועולה גם משה-דוד (לכך התכוונו כשהזכרנו את ההתלבשות של משה בדוד). למדנו בפנים יפות שיש גם שטן דקדושה, כנגד השטן דקליפה, וכשמוסיפים שטן ל-יעקב מקבלים ישראל.

ארמילוס הוא מספר חשוב בפני עצמו, 347, וכשמוסיפים 70, גוג ומגוג, מקבלים 417. לאור זה מסתכלים שוב בדן ידין ורואים שאת הכח להתגבר על ארמילוס לוקחים מ-תיז חדרים בעולם הבריאה. מהם תיז חדרים? הגימטריא הזו. במקום אחד מביא בקהלת יעקב ש-תיז חדרים הם הנה"י דעולם הבריאה. עם הנה"י דעולם הבריאה אפשר להתגבר על ארמילוס בעימות. איך נפרש? נה"י הוא החלק המעשי ועולם הבריאה הוא עולם השכל. אפשר לומר שהחדרים האלה היום, לעניננו, הם כמו מדעי המחשב – כל מדעי הטכנולוגיה של האינטרנט. הוא רק כותב שמי שבקי בהם, שיש לו את הסוד שלהם, יכול להתגבר על ארמילוס. כעת אמרנו שהולך בשני הכיוונים, מהאחוריים או מהחיצוניות של הדרגה הזו – לפי מה שפרשנו כעת – הוא מקבל את הכח שלו, מהמלחמה של הרשת.

מתפללים שמשיח בן יוסף לא ימות ב"וכסא דוד עבדך" – כפי שלמדנו לא מזמן – משיח בן יוסף הוא הכסא, ושם מתפללים שארמילוס לא יהרוג אותו, הגלית של הדור שלנו. כל מה שדברנו היה להביא את דוד וגלית לדור שלנו. אצלנו תיז הוא אדם-דוד-משיח (ר"ת אדם, כנודע), וראה עוד רמזים לקמן.

עיקר הפשט, מה שהכי מענין, שייך ליחס בין ארמילוס לגוג: האברבנאל (פשטן) מביא את ארמילוס וגוג. כמו שאמרנו, גוג כתוב בתנ"ך ואילו ארמילוס מופיע בחז"ל. הוא כותב משהו מאד מענין, שארמילוס היינו הנצרות וגוג ומגוג האיסלאם, ישמעאל. מפורש באברבנאל. ארמילוס מזכיר את הארמנים שבעיר העתיקה.

סימן לדוברי אנגלית: ארמילוס הוא ארמי-לוס (צבא מפסיד), או ארמי-לס (בלי צבא) – כמו התבוללות, בלעם הוא בלי-עם והוא שרש של התבוללות. בפרקי היכלות כתוב ששמו של משיח הוא מנחם בן עמיאל (במקומות אחרים כתוב מנחם בן חזקיה), וכתוב שהוא בגימטריא ארמִילס.

חזרת סיפור דוד וגלית בצלם נבוכדנצאר

עוד פרק שלם וחשוב להבנת ענין דוד וגלית ומשיח וארמילוס: איפה עוד חוזר סיפור דוד וגלית בתנ"ך? מפורש בספר הליקוטים – והוא מקשר זאת ל"וברוח שפתיו ימית רשע" – שהוא חוזר בצלם של נבוכדנצאר, שיש לו ראש זהב, חזה וידים של כסף, מעים וירכיים של נחשת, שוקיים של ברזל ואצבעות הרגלים חצי ברזל וחצי חרס. הצלם הופיע בחלום שהוא שכח, ואמר שאם לא יפתרו לו את החלום הוא יהרוג את כל החכמים – כך הוא עשה, וזה היה כדאי מאד, כי נשאר רק דניאל שברוח אלקים ממש אמר לו מה שהוא חלם וגם פתר את החלום.

דניאל פתר ש"אנת הוא רישא דדהבא", החזה וזרועות הכסף הם מלכות פרס ומדי, הנחשת מלכות יון, רגלי הברזל הם מלכות הרשע, רומי, שבסוף התחלקה להרבה ממלכות, כמה חזקות שבבחינת ברזל וכמה חלשות יותר בבחינת חרס. יש מי שמפרש שבסוף מתחבר עם ישמעאל. מה הוא רואה בחלום? אחרי שהוא רואה את כל הצלם, שבאריז"ל משמע שהוא שחזור של גלית עצמו, יוצאת מההר אבן קטנה ו"מחת ביה" (מכאן רואים שמזכיר את גלית). אחרי שהאבן הקטנה מפוצצת את הצלם היא הופכת להיות הר גדול, "טור רב", וזו מלכות מלך המשיח שישלוט על כל העולם. האבן הזו היא בעצם "אבן ישראל", אותה אבן בה דוד הרג את גלית.

מה הרמזים? הסוף, התכלית של החלום בנבואה זו, הוא "טור רב". גם האריז"ל מביא מלים אלה, אך בלי הגימטריא. טור רב שוה 417, המספר שמובא בספר קרנים ו'מקום הניח לנו רבי שמשון' להוסיף משהו בסוד תיז חדרים. הוספנו שני רמזים חשובים – אדם-דוד-משיח ו"טור רב". טור רב הוא התרגום של הר גדול, שעולה אברהם ש"קראו הר". כפי שהוסבר, אברהם, "האדם הגדול בענקים", הוא שרש המלחמה בענקים. המלחמה שלו בארבעת המלכים היא שרש המלחמה (ועוג הוא הפליט שבא ממלחמת ארבעת המלכים וחמשת המלכים – זו הזכות ממנה פוחד משה).

המרגלים ויהושע

עוד סיפור בתנ"ך שרומז למאבק העתידי של ארמילוס עם משיח בן יוסף הוא המרגלים ויהושע. יהושע היה משיח בן יוסף והמרגלים שהתנגדו היו ארמילוס. לפי זה רואים שארמילוס באותו גלגול היה יהודי, ולא סתם יהודי אלא נשיאי העדה. המרגלים היו בחינת ארמילוס, ומי שבאמת התגבר עליהם הוא כלב שבא לעזרת יהושע – משיח בן דוד. ביחד, מעיקר מכח כלב, הם התגברו על ארמילוס.

הכח לנצח את המלכים מאברהם אבינו

כל שלשת הענקים שהזכרנו הם השלילה של משה דוד ומשיח (דברנו על חלקיקים-שליליים). אך למעשה, הכח להתגבר על כל הענקים הללו בא מאברהם אבינו עליו נאמר שהיה "האדם הגדול בענקים" – היהודי הראשון שגם היה הגר הראשון – וממנו הוא עבר להתבטא אצל משה דוד ומשיח.

נמצא שיש כאן סדר של אברהם-משה-דוד-משיח, עם שתי המהדורות של משיח. אברהם בדרך כלל הוא חסד, אבל כאן הוא הכתר-האמונה. אברהם הוא "ראש כל המאמינים" והוא "חסד לאברהם". השרש האמתי שלו הוא אמונה. דברנו הרבה על תפלה, שהיא אמונה, רדל"א. אברהם כאן הוא הכתר, משה הוא הדעת, דוד הוא המלכות ומשיח הוא שרש המלכות ברדל"א – סגירת המעגל. לכן הרמב"ן כותב שהרמז למלחמות מלך המשיח הוא מלחמת אברהם אבינו במלכים. סדר יפה של ירידה מאברהם למשה לדוד ואז עליה במלחמת המשיח. מלחמת דוד וגלית רמוזה בצלם של נבוכדנצר.

אוסף רמזים

עוד כמה גימטריאות יפות: "כי יפל הנפל ממנו" עולה 451, ישמעאל. אם מדובר בארמילוס, שהוא הנצרות, יש כאן איזו התכללות. ההמשך הוא "לא תזרע כרמך כלאים" שעולה גל ברבוע (1089). ביחד – סוף הפסוק הקודם עם תחלת הפסוק הבא – שוה 1540, משולש 55, טטרא-הדר של 20, מספר השרשים של לשון הקדש (קבוצות של שלש אותיות שונות, לפי הנוסחה של 22 פעמים 21 פעמים 20 חלקי 6). הממוצע בין שני חלקי הפסוקים הוא 770, גם מספר מושלם בחשבון, כי החצי שלו הוא שכינה, סכום כל הרבועים מ-1 עד 10, אז שני חצאים יוצרים יהלום בשלשה ממדים. בכל אופן, אותו מספר מופיע בנושא הזה עוד כמה פעמים: הוא בגימטריא צלם-שיש (כמו שכתוב באחד המקורות). אפשר לומר כאן שארמילוס הוא איזה גלגול של נבוכדנאצר (כך כתוב שמו 13 פעמים בתנ"ך), שיחד גם שוים 770.

יש עוד כמה רמזי בינים, יש איש בליעל ויש גם אשת בליעל, יחד עולים 1296, לו ברבוע, 6 בחזקת 4. מספר זה שוה עוד כמה צירופי אנשים שראינו בזמן האחרון. יש הרבה צירופים של אנשים במספר הזה. בלעומת זה היינו איש בליעל ואשת בליעל.

הפסוק האחרון של עקב הוא "לא יתיצב איש בפניכם" ורש"י כותב "אפילו כעוג מלך הבשן", הוא נקרא "איש". סתם איש בקדושה הוא משה רבינו. עוג הוא איש בליעל. אם מחברים איש יחד עם עוג מקבלים 390, יה פעמים הוי', שמים, ששוה גם אדם-משה (משה הוא "ענו מאד", תיקון ה-א רבתי של אדם כנודע). נמצא שאיש-עוג שוה אדם-משה (שני הביטויים העיקרים לאדם הם איש ואדם), את זה לעמת זה.

עוד רמז יפה: משיח בן יוסף ועוד ארמילוס עולה בראשית. מה הרמז הזה אומר? שה' ברא את העולם על הבסיס של מלחמת משיח בן יוסף וארמילוס, ולא מוכרע מתחלת הבריאה מי יתגבר. זה מעיד שיש בתוך הבריאה כח של ארמילוס ומשיח בן יוסף. כמו חלקיק ואנטי חלקיק, כך ה' ברא, שלכל דבר יש את האנטי שלו. נחזור לדוד גלית, בגימטריא 457. מה היחס בין 457 לבראשית? 457 הוא הנקודה האמצעית של בראשית (913).

בתוך השם ארמילוס יש את כל אותיות סמאל, ונשאר אותיות ריו, בגימטריא גבורה. לכן כתוב שארמילוס הוא סוף גבורת הס"מ.

"חיים שאל ממך נתתה לו" – הסגולות לנצחון משיח על ארמילוס

לפעמים כתוב שמשיח בן דוד מבקש על עצמו שלא ימות בידי ארמילוס, או שמבקש על משיח בן יוסף. על זה כתוב "חיים שאל ממך נתתה לו ארך ימים עולם ועד". האריז"ל דורש רק "חיים שאל ממך", ס"ת מלך ור"ת משח, אותיות שמח. אמצעי התיבות בגימטריא אני. אז הכל כאן עולה 'אני מלך שמח' – זו הסגולה להרוג את ארמילוס, שלא יתגבר עליך אלא אתה תהרוג אותו.

כתוב שעיקר הסגולה לתת כח למשיח, שארמילוס לא יהרוג אותו, הוא העסק בנסתרות. כמו בזהר, "בהאי חיבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמים". פירוש פשט, שלא יודעים, שהכוונה בכל פעם שמבקשים שנצא מהגלות בחסד וברחמים, היינו שארמילוס לא יהרוג את משיח בן דוד. הכח לזה הוא הקבלה, ובדורות שלנו תורת החסידות, בדרך של "יתפרנסון מיניה", בטוב טעם ודעת.

עד כאן על ארמילוס.

ו. הפגיעה במצח גלית (השלמת הביאור)

חבור לאה ורחל – שמירת המחשבה והדבור

עיקר מה שהאריז"ל מאריך בדרוש זה הוא מה שאמרנו בקיצור לעיל – חוה ראשונה וחוה שניה, לאה ורחל, ערפה ורות. שם כתוב גם על שש אמות וזרת. הווארט הוא שפרצוף לאה הוא כנגד שש הראשונות ופרצוף רחל כנגד ארבע האחרונות. החידוש הוא לגבי שש הראשונות, השאלה מה הן – יכולות להיות כחבדח"ג והזרת השליש העליון של התפארת, רק שהוא כותב חבדחג"ת והשליש העליון של התפארת, כך שיש כאן איזו חפיפה. בהרבה מקומות כתוב ששש השעורים שבעז נתן הם כנגד ששה סדרי משנה שהם הו"ק, שש מדות, ולא מהחכמה או מהכתר, אבל כאן כותב שהן מהשש ראשונות, מה שלאה יורשת.

כאן מוסר ההשכל הוא שיותר קשה לשמור את המחשבה מאשר את הדבור. זה דבר שכתוב בתניא, שגם המחשבה יותר חמורה ויותר קשה לשמור. הדבור הוא בפהרסיא, כלפי חוץ, אז יש לאדם איזה מחויבות לא לדבר שטויות (גם פרויד יגיד, שיש לאדם סופר-אגו שלא יאמר סתם דברים רעים, שלא יכפיש עצמו בפומבי), אבל מחשבה היא בינו לבין עצמו ושם אדם מהרהר את כל התאוות שבעולם. כל הענין של חוה ראשונה ושל ערפה הוא האם בפנימיות אדם הולך להשתלט, לשמור את המחשבה. חוה הראשונה לא מוכנה לזה וגם ערפה אבל לאה כן – זו הגדולה של לאה, קדושת המחשבה.

הרמז היפה שבסוף ברכו את רות שתהיה "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן [יחד] את בית ישראל" – הזכות הוא שהתחברו. לאה בזכות התפלות שלה והבכי שלה התחברה לרחל. אצל רות היא לא התחברה לערפה, אבל כל הקדושה של ערפה עברה לרות – שש שעורים. שעורים לשון שיעורים. כמו שש אמות, שהן שיעור של מדה. פרצוף לאה עומד מול ששה שיעורים של הז"א, ובעז נתן לרות את ששת השיעורים האלה אז כעת היא כמו רחל ולאה שתיהן.

ו השיעורים של הקליפה הלכו לערפה ומהם שש אמות של גלית, וששת השיעורים של הקדושה הלכו לרות, ומהסיגים של רות נעשתה הזרת של גלית. דוד לקח חמש אבנים שנעשו אחד, שש יחד, ואותו אבן אחת היא האבן שמחתה את צלם נבוכדנאצר והפכה ל"טור רב" שהוא "מלא כל הארץ", מלך המשיח.

השתחוית גלית לדוד

עוד ווארט יפה, שבסיפור של גלית, אחרי שהוא פגע בו במצח הוא נפל על פניו. שואלים שלכאורה לפי הטבע אם זורקים אבן והיא פוגעת במצח היה צריך ליפול אחורה, ועונים שנפל על פניו כדי לחסוך לדוד 13 אמות הליכה כדי לכרות לו את הראש. אפשר לומר שנפל על פניו בדרך השתחויה לדוד. אם היה נופל אחורה זה לא היה סימן של כניעה. דוד פגע בזרת שמעל שש האמות, חלק רות בגלית שמשם 'בא' לו להשתחות לדוד.

צרעת גלית

כתוב שגלית לקה בצרעת. מאיפה לומדים? מכך שדוד אומר לו "היום יסגרך הוי'". הוא לקה בצרעת כי הביט ביפי של דוד, שהיה "אדמוני עם יפה עינים". כמו שהאיש בליעל הביט באשה היפה של הלעו"ז ונעשה זיווג ונולד ארמילוס, דוד הוא "אדמוני עם יפה עינים" של הקדושה – מי שהתאהב בו הוא יהונתן, כפי שדובר בשיעורים בנושא – וכשגלית הסתכל בו הוא הצטרע. אצל דוד ויהונתן כתוב קודם שיש לו נער שאוסף את החצים, נער ביצירה, ואחר כך נקרא עלם, בעשיה. אצל דוד כתוב קודם ששאול שואל את אבנר "בן מי זה העלם" וכשהוא חוזר הוא כבר נקרא נער. בכל אופן, כשגלית הסתכל על היפי שלו – כשהקליפה מסתכלת על היפי הגברי של דוד (יפי גברי הוא בחינת משיח בן יוסף, "יפה תאר ויפה מראה") – זו סיבה של צרעת בקליפה.

איבוד השפיות של גלית

עוד סימן שממנו הבין דוד שההשגחה מסייעת לו להתגבר על גלית – כאשר גלית חרף אותו הוא אמר שיתן את בשרו לבהמת השדה. אחר כך דוד אומר לגלית שהיום תאכל אותו חית הארץ. כשגלית אמר שיתן את בשרו לבהמת השדה דוד ידע שנשתבשה עליו דעתו כי בהמות לא אוכלות בשר, הן אוכלות עשב, אבל חיות בר כן אוכלות בשר ולכן תקן שאותך תאכל חית הארץ. בכלל, כל הענין של "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם" הוא רגישות להשגחה פרטית, מיסודות החסידות ש"ואת דויד מלכם" היינו השגח"פ – רגישות להשגחה, קשור לכל מה שדובר לעיל על תפלה וגילוי אלקות של השגחה. יש משהו בהשגחה, שאם אתה מתעמת עם מישהו תהיה רגיש לשפיות שלו. ברגע שאתה מרגיש שהוא כבר אבד שפיות זה סימן הכי מובהק שמוסרים אותו בידך.

דברנו (לאחרונה בברית מילה) על זריזות במתינות, אבל הדבר הראשון שהבעש"ט אומר (המצוה הראשונה שאינה כתובה בפירוש בתורה) הוא שצריך להיות פקח. כאן זה להיות פקח בהשגחה – לשמוע ולשים לב שגלית כבר מאבד שפיות. איבוד שפיות וצרעת גם הולכים יחד. כנראה פעם היו שיעורים שהצרעת של הדור שלנו היא חולי נפש. המקור לזה הוא גלית – הוא נצטרע והתחיל לאבד שפיות.

ז. שרש עגל

שבעה ענינים בשרש עגל

כעת נתבונן בשרש עגל, שרש מאד חשוב בלשה"ק. מה הקשר למה שדברנו עד כה? עגל הוא חבור שני הענקים עליהם דברנו, עוג-גלית, שייך ל"מעגלה" של המלחמה בין דוד לגלית. יש חטא העגל, וכנראה שכבר בו יש שרש של עוג וגלית.

בשרש עגל בלשון מקרא אפשר לזהות (בכללות) חמשה ענינים שונים. בארמית יש הרבה, אבל נבחר מתוכם שנים. כבר רמזנו לכולם, אבל לא אמרנו אותם בפירוש. נקביל את ה-ה של לשון מקרא לה"ק, מחסד עד הוד, ואת ה-ב של לשון תרגום ליסוד ומלכות (שני כוללים, חותם בתוך חותם, כנודע):

גבורה: עגל-שור

עגל הזהב וגם עגלון – אביהן של רות וערפה – שייך לגבורה, "פני שור" במרכבה. שם יש אחיזה של הערב רב. עיקר הע"ז של יהודים הוא דווקא עגלים, אם כי העגל הוא ע"ז של המצרים, אבל היהודים עשו עגל בגלל הערב-רב (שהיו מצריים), ואחרי קריעת הממלכות ירבעם עשה עגלים. גם אותו עגל שהוא עשה היה אומר, בכישוף, "אנכי הוי' אלהיך". גיחזי היה שם ה'טכנאי' שסדר זאת.

הדבר הראשון שדורש הבנה הוא שעגל הוא שור קטן, ועגלון הוא עגל קטן. האריז"ל כותב בפירוש שסיחון ועוג הם סיח ועגל, כפי שלמדנו בלקו"ת דברים. בלי לומר, הוא כבר אומר שהעגל כאן, עוג, הוא גם השרש של גלית. דוגמה לדבר – שמות ראשי השבטים האינדיאנים הם ליטל-סנייק וכיו"ב, הקטנות של חיות – ככה עגלון וסיחון וככה בקדושה נחשון ושמשון. עגל הוא קטן ועגלון מקטין אותו וסיח הוא קטן וסיחון מקטין אותו.

חסד: עגול

עצם המושג המופשט של עגול, מעגל, כמו עיגולים לעומת יושר בקבלה, שייך בכללות לחסד. הדוגמה היא הקפת הכלה את החתן שבע פעמים. עיגול הוא סימן של אהבה. עיגול, כמו מעגלה, הוא להכניס את שנינו בתוך מעגל אחד. חוני המעגל היה עג עוגה – רואים שהקיצור של עיגול הוא עוג. גם שער גל הוא עגול, גלגלים, השרש בגלגלתא בו מתלבש חסד דעתיק – בחינת חסד. מקור היושר הוא בוצינא דקרדוניתא, גבורה דעתיק, יותר עמוק בתיקון מהעיגולים. בכל אופן, העיגולים הם חסד – שויון. הכלה מקיפה את החתן, ובכללות זהו סימן של אהבה והתקשרות.

רק מה? יש עיגולים של הלעומת-זה. באנגלית יש ביטוי שמישהו מסתובב בעיגולים, הכוונה שלא מתקדם לשום מקום – כאילו שהוא עושה משהו בחיים, אבל לא עושה כלום כי רק מסתובב סביב-סביב. בעבודה זרה של הודו זה נקרא קארמה, שהנשמה נלכדת ומסתובבת כל הזמן. המקור של זה בתורה הוא קלע, "כף הקלע". דוד הרג את גלית בכף הקלע. המעגלים דקליפה הם השויון של האקטואליה – כל הדבורים על שויון הם לשים את כולם בכף הקלע, שכל העולם יהיה כף הקלע אחד גדול (כף הקלע שוה גאשא, אם אמרילוס כנ"ל), קארמה בה הכל חוזר בלי סוף. יש מישהו שאלה החיים שלו, שרק מסתובב – מצב של גלות שלא יוצאים ממנו. למה עגל הוא העבודה הזרה של מצרים? כי אף עבד לא היה יכול לברוח ממצרים, הכל היה סגור במעגל, שמסתובבים שם ("נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר", הם מסתובבים במעגלים). העגול המופשט הוא חסד והעגל הוא כבר גבורה.

תפארת: עגיל

מה התפארת? עגילים, תכשיטים. עגילים הם קישוט של האזניים. נקראים עגילים כי הם עגולים. על לב אהרן יש את חשן המשפט, תפארת. אחת האבנים שם היא אחלמה שהתרגום שלה הוא עין עגלא, כמו עין של עגל – כנראה שאלה עינים מאד מאירות, שם של אבן יקרה שנקראת על שם חלום והחלמה. בכל אופן, בעברית, בלשון התורה, זה עגיל. מה הקשר לאזנים? שמיעה שייכת לאמא, ויסוד אמא – הדערהער של אמא – מסתיים בתפארת ז"א. כל הענין של קישוט ויפי שייך לתפארת.

נצח והוד: מעגל-דרך ועגלה

יש מעגל שהוא לשון דרך – "ינחני במעגלי צדק למען שמו". כתוב שיש שבעה שמות לדרך, שפעם הקבלנו בפרוטרוט. בשבעת השמות מעגל הוא כנגד המלכות, דוד המלך אוהב את המעגל ו"מעגלי צדק" שייך למלכות. בכל אופן, כאן הוא בנצח (ענף החסד, עגול, סיבוב). יש מלה קשורה לזה, עגלה, כמו עגלות הנשיאים. יש לומר שנקראת עגלה כי נוסעת על המעגל, על הדרך (בדרך כלל מוסבר שעגלה נקראת על שם הגלגלים העגולים שלה). דרך שוה זריז (דברנו על גימטריא זאת לאחרונה) – צריך לנסוע בדרך בזריזות, לא לאט. צריך בעל-עגלה טוב. יש את הדרך ויש את הרכב שנוסע בה.

יסוד: עגלא (מהר)

הנסיעה המהירה בדרך מביאה אותנו לספירת היסוד, עליו כתוב בפירוש "עד מהרה ירוץ דברו". אם יש מעגל ועגלה ונוסעים מהר זה "בעגלא דידן".

מלכות: עיגלא (כלי)

במלכות יש כלי קעור שמקבל מים (basin), כמו הכיור, ובגמרא נקרא עיגלא. אמרנו שהתפלה צריכה להיות העגול הקעור שמקבל שפע, מושך לתוך עצמו שפע. יש בגמרא שזהו גם לבוש של נשים. בתפארת היה תכשיט של נשים, ובגמרא עיגלא הוא בגד של אשה, כלי לדדים, שודאי שייך למלכות. יש כאן יחוד בפרצוף בין תפארת למלכות.

ולסיכום:

עגל-אגל

הפנימיות של ע היא א, ה-א של ארמילוס שהולך יחד עם עוג (כמו שיש עוג-גלית, גם גוג מתחבר ללמד, גוגל...). כמו שיש עגל הפנימיות היא אגל ב-א, אגלי טל, המלה שאמצנו בשביל פוטון. הסוד הוא ש-אגל הוא 34 ויחד עם עגל עולה כבר 137, המספר הראשוני ה-34 (אגל), המספר היסודי ביותר היום בפיזיקה.

זכויות בלק ועגלון

יש את תולדות ערפה וגלית לעומת רות ודוד. שתיהן יוצאות מעגלון ועגלון מבלק. חז"ל מציינים שלכל אחד יש זכות – לבלק יש זכות שהקריב קרבנות ולעגלון יש זכות שקם מכסאו לכבוד ה', ולכן זכה שיצא ממנו שלמה שישב על כסא ה' למלך. בלק בזכות הקרבנות זכה לרות ועגלון בזכות הקימה שלו זכה לשלמה. לבלק ועגלון יש שתי בחינות – הזכות שלהם, שהיא הניצוץ הקדוש שלהם, כאשר הכללות שלהם ששייכת לסטרא אחרא.

סדר ההשתלשלות של בלק-עגלון-ערפה-גלית שוה 1089, 33 ברבוע (מספר שראינו קודם, "לא תזרע כרמך כלאים", הפסוק של ההתבוללות). הלעומת-זה בקדושה, בלק-עגלון-רות-דוד, עולה 911 (ראשית). ביחד עולים בדיוק 2000, כך שהממוצע בין שני הסדרים האלה הוא 1000, אלף אורות של מתן תורה.

היה עוד רמז של אלף: עוג-גלית-ארמילוס מתחילים מהס"מ. הזכרנו את אברהם אבינו שנלחם במלכים, אבל לא את יעקב אבינו שנלחם בשרו של עשו – לא מתואר כענק, אבל הוא שר, הוא הס"מ בעצמו. אמרנו שהס"מ כלול בתוך ארמילוס (בדילוג אותיות), "נעוץ סופן בתחלתן". סמאל-עוג-גלית-ארמילוס בגימטריא יחד 1000.

תיקון ארמילוס – ענוה ויראה (לאה ורחל)

הכי חשוב בעבודה הוא לדעת מיהו ארמילוס ומיהו הלעו"ז בקדושה שלו: אמרנו שארמילוס הוא סמאל ועוד ריו. איך נתרגם למדות טובות? זו נקודת הסיום והסיכום של כל מה שלמדנו. סמא"ל, 131, בגימטריא ענוה. ריו בגימטריא יראה. בעצם ארמילוס בקדושה הוא ענוה-יראה, לאה ורחל, "עקב ענוה יראת הוי'". זו היכולת בנפש לחבר את הענוה והיראה.

דברנו לאחרונה על תורה של החוזה מלובלין, שמשה מתפלל בואתחנן "א-דני הוי'", שם הוי' בניקוד אלקים, שחוזר בפרשת עקב ובעיקר בהפטרה. א-דני הוא שם המלכות והוי' בניקוד אלקים שם הבינה. "משה זכה לבינה" ולא זכה להכנס לארץ ישראל כי הוא מעליה, היא (ארץ ישראל) יראת ה', רחל. "לגבי משה יראה מילתא זוטרתא היא", 'קטן עליו' – לכן הוא לא זוכה להכנס לארץ ישראל. ארץ ישראל היא יראה והוא כולו ענוה, לאה. בשביל להכנס לארץ הוא התפלל עם שני השמות האלה יחד, לחבר את היראה (שם א-דני) עם הענוה (שם הוי' בניקוד אלקים). אפילו משה רבינו לא זכה לחבר אותם בשלמות, ורק על ידי החבור שלהם בשלמות מנצחים את ארמילוס. שמירת המחשבה תלויה בענוה ושמירת הדבור תלויה ביראה. מי שלומד תורה לשמה אזי "מלבשתו ענוה ויראה" (דברי רבי מאיר, שמאיר עיני חכמים בהלכה כו').

רמז לסיום: אם מחברים כולם יחד – משה-עוג, דוד-גלית, משיח-ארמילוס (שהקדושה מנצחת ומכלילה בה הקליפה) – מקבלים אני פעמים הוי'. רק משה-עוג שוה משיח בן דוד. אם מוסיפים בן יוסף למשיח, עוד ח"פ הוי', מקבלים 1794, סט פעמים הוי', ששוה בעצמו עוג מלך הבשן גלית הפלשתי.