בע"ה

י"ב אלול ע"ו – כפ"ח

הילולת רבי שמחה בונים מפרשיסחא זיע"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו שלש תנועות.

היום היארצייט של הרבי ר' בונים מפשיסחא, יש לנו שם משלחת כעת שיתכן שצופים בשיעור. "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא", אז נתייחד עם החברים שלנו בפשיסחא אצל הרבי ר' בונים, בעל ההילולא של היום. ככה לא היינו חורגים מהגמרא, אבל לכבוד זה – הרבי ר' בונים, ובעיקר בגלל שהחברים שלנו נמצאים שם כרגע (או בדרך לשם) – נתחיל עם כמה ווארטים יפים של הרבי ר' בונים. הם מקשיבים ברוך ה' – ברוכים הנמצאים שם וברוכים כל הנמצאים כאן.

הספר של התורות של הרבי ר' בונים נקרא קול שמחה, על שם בעל ההילולא, רבי שמחה בונים. אחד התלמידים שהיה בעל נגלה כתב גם כמה חידושים שלו בנגלה שמופיעים בסוף הספר. נראה משהו מתחלת בבא מציעא (א מציאה בבבא מציעא, שאכן פותח בדיני מציאה). יש כאן יחסית הרבה על פרק שנים אוחזים.

א. [המשנה הראשונה:] מתני' שנים אוחזין וכו' ופירש"י אוחזין דווקא, ששניהם מוחזקין בה ואין לזה כח בה יותר מזה. רבים מקשין מה בעי רש"י בזה שכתב ואין לאחד כח כו'. ונראה דהנה מציאת קטן שהוא שלו אינו רק מדרבנן משום דלא ליתי' לאנצויי [קטן לא זוכה במציאה מהתורה – לא יכול לקנות – ורבנן משום "דרכי שלום", שלא יבואו לריב, נתנו כח לקטן שמדרבנן קונה את המציאה שלו.], (לקמן י"ב ע"א) ומציאת גדול שהוא שלו, הוא מדאורייתא [כי יש לו קנין מהתורה.], א"כ אם [ב"שנים אוחזין בטלית"] הי' אחד גדול ואחד קטן [יתכן שהקטן הוא גדול בגוף, אבל בגיל הוא קטן.] דאז שלגדול כח יותר מן הקטן [יתכן שלקטן יש יותר כח פיזי מהגדול, אבל על פי תורה לענין קנין המציאה לגדול יש כח מהתורה ולקטן יש כח רק מדרבנן.], דלגדול יש כח דאורייתא ולקטן אינו רק כח דרבנן [לכן הגדול מוחזק יחסית לקטן, והקטן צריך להביא ראיה, והרי אין לו ראיה.] והוי דינא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, דהגדול הוי כמוחזק לנגד הקטן, כיוון דהוא ספק אם יש לו זכיי' דרבנן בטלית זה או לא [ספק מי החזיק-זכה בטלית ראשון וספק זכייה דאורייתא נחשב מוחזק ביחס לספק זכייה דרבנן, ע"ד ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא], ולזה פירש"י דמתני' איירי דאין לאחד כח מחבירו ואיירי בב' גדולים או קטנים [לגדול יש כח גדול לזכות במציאה, מדאורייתא, ולקטן יש כח קטן לזכות במציאה, מדרבנן, וממילא על מנת שלזה לא יהיה כח יותר מזה צ"ל או שניהם גדולים או שניהם קטנים.].

מה אפשר ללמוד מזה על דרך החסידות? כתוב "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". אסור לאדם לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". הפשט הוא שאם יש לאדם איזה כח לעשות משהו, שמצליח בחיים, צריך ליחס זאת לקב"ה. אבל כאן הוא מפרש "כח" ככח הלכתי, כח תורני. מאיפה בא לך הכח לעשות חיל? יש נפק"מ אם הכח שלך בא מדאורייתא או מדרבנן. כשיש לאדם כח שבא מדרבנן, מה זה יכול להיות אצל חסידים? שהוא מקבל כח מהרבי שלו. זה נקרא שיש לך כח מדרבנן. כל חסיד צריך להרגיש ככה, שהוא מקבל כח מהרבי. אז הוא גדול או קטן? כנראה שהוא קטן. "מי יקום יעקב כי קטן הוא" – יש מעלה בקטן, "כי נער ישראל ואוהבהו". כתוב בכלל שחסידים הם קטנים, הם מחזיקים עצמם קטנים – מי שקטן לא מקבל את הכח ישר מהתורה, צריך לקבל את הכח מהצדיק. אבל מי שהוא גדול, בגדלות מוחין, מקבל את הכח ישר מהתורה. כתוב שעיקר החידוש של הבעל שם טוב ותלמידיו הוא איך היהודי מתמודד וחי ומצליח בחיים גם כשהוא בקטנות. על זה לא כתוב בספרי הקבלה, שם כתוב שרק מהר-מהר תתבגר מהקטנות ותגיע לגדלות. בכל אופן, "שבע יפול צדיק", מה עושים בנפילות? צריך לקבל כח מדרבנן. עיקר הכח שמקבלים מדרבנן הוא משום דרכי שלום, שלא יבואו לאנצויי, לריב אחד עם השני. מה זה לריב אחד עם השני? איזה רבי יותר גדול, הרבי שלי או הרבי שלך, איזה 'מדרבנן' יותר גדול. בכל אופן, הוא מקבל כח מדרבנן. אבל מי שבאמת גדול מקבל כח מרחמנא. מה זה דאורייתא? "רחמנא אמר...", כמו שלמדנו הרבה פעמים. "רחמנא" היינו הקב"ה, הוא מקבל כח ישירות מה'. מי שתמיד רק גדול, תורה שבכתב, הוא קראי – צריך גם תורה שבעל פה ("קרוב ה' לכל קוראיו" אך דווקא "לכל אשר יקראוהו באמת", עם ב-אמת, האמת של התורה שבכתב והאמת של התורה שבעל פה). צריך להיות גדול, בגדלות, ולדעת איך לתפקד גם בקטנות, והעיקר צריך להיות "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". לא זוכר אם פעם דייקנו, אבל בשביל מה צריך את המלה "הוא"? מספיק לכתוב "וזכרת את הוי' אלהיך הנתן לך כח לעשות חיל". למה "הוא"? "הוא" לשון נסתר. אפשר לומר שגם כאשר ה' מסתתר הוא נותן לך כח. איך? דרך הצדיקים, דרך הדרבנן. יש אחד שיש לו "הוי' אלהיך" בגלוי, ויש אחד ש"הוי' אלהיך" כבר הפך עבורו ל"הוא" – כמו שהבעש"ט מפרש על "אתה הוא הוי' אלהינו", יש "אתה" בגלוי ויש "הוא" בנסתר – אך גם בנסתר ה' נותן לך כח. איך? דרך התורה שבעל פה, דרך הצדיקים.

[איך החסיד קשור לרבי כשהוא בגדלות?] הוא לא יפריד אף פעם את הדאורייתא מדרבנן, את התושב"כ מהתושבע"פ. אבל יש זמנים בהם הוא זוכה לחדש משהו – לחדש בתורה או לחדש במציאות (חידוש ממש, לא רק לקיים מבצע, לציית לרבי) – מאיפה זה בא? מצד אחד, הוא מייחס זאת לקב"ה, אבל מצד שני צריך להלביש ולדעת שבא דרך הצינור של הצדיק. זו הגדלות המתוקנת (מה שהלבנה מתקנת את אור החמה, כמבואר בדא"ח).

עוד ווארט, אם כבר. איך מפרשים בחסידות "שנים אוחזין בטלית"? שני יהודים רבים על בעל תשובה, מי עשה אותו. זה הווארט החסידי הידוע. יש בעל תשובה ואוחזים בו שנים – אחד גדול, שאומר שקרבתי אותו ישירות לאבינו שבשמים, ואחד קטן, שאומר שכל הזמן דברתי איתו על רבי, אמרתי לו רבי-רבי-רבי, צריך להיות מקושר לצדיק. הגדול אומר שקרבתי אותו רק לעצמותו יתברך. לפי מה שכתוב כאן, הגדול מוחזק לעומת הקטן, אבל הקטן לא משתכנע... בכל אופן, הווארט הוא שכח – גם הכח הפיזי – הוא כח רוחני מדאורייתא או מדרבנן. אם הכח שלך מדרבנן אתה קטן ואם זה בא ישירות מהקב"ה אתה גדול. עד כאן ווארט אחד של בעל ההילולא של היום, זיעועכ"י אמן.

יש הוספות ויש את גוף הספר, אבל בשני המקומות אין על פרשת כי תצא אלא רק על שופטים. היות שאנחנו עדיין שייכים לשופטים, השבת ש"מינה מתברכין" ימי השבוע הבא, מתאים גם ללמוד שופטים. בפרשת שופטים יש את הפסוק "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", פסוק הכי עיקרי בתורה. הוא הפסוק שמסיים את "רביעי" (המקשר בין "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" למדת התמימות, פנימיות ספירת ההוד, כמבואר בספר עמודיה שבעה שעומד לצאת לאור אי"ה). אחר כך מתחיל "חמישי", "כי הגוים האלה אשר הוי' מוריש אותם מפניך אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך הוי' אלהיך". מה הפסוק הבא? פסוק מאד מיוחד בתורה: "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך הוי' אלהיך אליו תשמעון". מה מיוחד בפסוק הזה, שהרמב"ן מציין ואוהב אותו מאד כאחד מ-יא פסוקים כאלה בתנ"ך (שיש שאומרים אותם כל יום, במעמדות)? שמתחיל ומסתיים ב-ן. קודם יש תמימות ואחר כך יש את הפסוק "כי הגוים וגו'" ואחר כך "אליו תשמעון". על רקע כל זה נראה מה שהוא אומר.

דרך אגב, בתורה כתוב ארבע פעמים "לא כן". הכי חשוב הוא "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". נאמן הוא גם נביא נאמן, ומתחיל ב-נ ונגמר ב-ן, כמו הפסוק הבא, "נביא מקרבך מאחיך כמני וגו'". רואים ש"נאמן", נביא, ו"לא כן", הולכים יחד.

ז. ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך (דברים י"ח יד). הרבי ר' בונם ז"ל פירש, שאיש הישראלי אינו רשאי שיהיה נקבע אצלו דרכו שיעשה כן תמיד [שלא יכנס לתלם של "כן". בלועזית יש ביטוי (גם שם של ספר וסרט מפורסם) 'יס מן' (yes man), אחד שעל כל דבר אומר כן. הוא אומר שזה הדבר הכי אסור בתורה, שכל פעם אומר כן, והוא זה שיתדרדר ל"אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו". עיקר המעלה של נביא הוא ההוראת-שעה שלו. מצד אחד הרבי כל הזמן מחזק בתורה ומצוות, אבל יש לו כל הזמן חידושים מפתיעים לגמרי, לא להתרגל לעבודת ה', לא להכנס לתלם. זה יסוד מוסד של בית המדרש של פשיסחא וקוצק, שלא נכנסים לתלם. הבסיס של זה הוא התורה כאן. הוא פונה אלינו "ואתה", לשון נוכח, קשר ישיר לקב"ה. אנחנו אומרים לה' "ברוך אתה", ואם רוצים שגם ה' יאמר לנו "אתה" – אתה רוצה לשמוע ישירות מהקב"ה, לגלות את ניצוץ הנביא ("כמני", כמו משה – לכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, כמבואר בתניא) שבך – צריך להיות "לא כן נתן לך הוי' אלהיך". מזכיר גם את הפסוק הקודם שלמדנו, "הנתן לך כח לעשות חיל", ולשם כך צריך להיות "לא כן נתן לך הוי' אלהיך", שאסור שאיש הישראלי יעשה "כן" תמיד.], רק פעם אחת כך [ופעם אחת אחרת]. וצריך שישנה הטבע והרגילות שלו [כל פעם לשנות. שיעור אחד למדנו רק גמרא, ובשיעור הבא עושים אחרת. צריך להיות מאד גמיש ומסתגל, עם סגולה, שכל יום וכל רגע מסתגלים למשהו אחר (וגם למדרגה זו של "לא כן" והילוך תמידי בעבודת השי"ת לא צריך להשתחוות, כמו שנאמר "לא תשתחוה לאל אחר", לעבודת האל יתברך כל פעם בבחינת "אחר", אלא הכל צריך להיות בתמימות אמיתית, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת הוי'").]. וזה פירוש ואתה לא "כן", שיהיה תמיד "כן" - זאת לא צוך ה' אלקיך [הוא אומר שה' צוה אותך לא להיות כן. יש עוד פירוש של המלה כן, שלכאורה אי אפשר לומר ששייך לפירוש זה – יש אדם שהוא כן, שהוא אמתי. לאיזו ספירה שייכת הכנות? ברור שצריך להיות כן, והכנות שייכת להוד, לתמימות. איך יודעים ש"כן" שייך להוד? בבית המקדש, במשכן, יש את הכיור וכנו שכנגד נצח והוד. הכן, הכנות, הוא האדן, הבסיס. לכן כתוב שהאדן של עבודת ה' הוא "מודה אני לפניך" שאומרים בבקר, זו צריכה להיות האמירה הכי כנה של היהודי. איך אפשר לקשר זאת לכאן, לפירוש של "לא כן"? שוב, התמדה היא מתכונות ההוד – יש גם קשר מילולי בין התמדה לתמימות – אבל יש מי שמתמיד בלי להתקדם וזה לא טוב. על ידי התמדה (בלי להתקדם) אדם נכנס לתלם בחיים, בעבודת ה' שלו, וכאילו הוא מתמיד לעבוד את ה' אבל הוא בכלל לא מתמיד באמת. התלם מושך אותו, כמו כח אינרציה בפיזיקה. ברגע שהוא בתלם הוא לא עושה שום דבר, זו לא 'עבודה' – ההרגל מושך אותו. כנות כזו היא כנות לא רצויה, אותה שולל הרבי ר' בונים כאן. אבל כיור וכנו היינו כל פעם לקום עם מודה אני מחדש, להתמיד ב"ילכו מחיל אל חיל" (הכל בתמימות, אן התפעלות, כנ"ל). הרי ההוד, רגל שמאל, מנהיג את חוש ההילוך. הכנות אמורה להיות כח מניע ללכת בחיים, אבל לא ללכת בתלם אלא "ילכו מחיל אל חיל". חשוב לדעת שכנות אמתית היא לא להיות כל הזמן אותו דבר, זו לא התמדה בכלל – לא נקרא מתמיד. התמדה אמתית היא להתקדם, ללכת הלאה, "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה [המלאכים המתפעלים מההליכה-כאילו שלהם]" – צריך להיות מהלך באמת. יש אחד שהוא כאילו כן, אבל כל הזמן עומד. מהלך האמתי הוא דווקא על בסיס הכנות של הקדושה, "מודה אני" של הקדושה.].

עד כאן עוד ווארט. נסתכל בחלק הראשון על פרשת שופטים:

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק (דברים ט"ז יח). אמר הרבי ר' בונם ז"ל, שבתחלה ישפוט אדם, ויפלס במאזני שכלו כל האיברים שלו, והדברים הראויין לו. ואחר כך, יהיה הוא השוטר לרדות הגוף, לקיים את אשר קבל עליו במשפטו [הוא אומר שאתה צריך להיות בעצמך קודם השופט ואחר כך השוטר. זו הוראה כללית בעבודת ה' יתברך. קודם אתה צריך להיות שופט, לדון בצדק – "צדק צדק", כפי שנראה איך הוא מפרש – והכל לשפוט בשכל. למה התנגדו לפשיסחא? היתה התנגדות איומה, צדיקי הדור רצו להחרים את הרבי ר' בונים, כפי שהיה בויכוח המפורסם בחתונה המפורסמת באוסטילא. הוא רצה בעצמו ללכת לויכוח, אבל הקוצקער ושאר התלמידים השפיעו שלא ילך בעצמו. שלחו במקומו חמשה אנשים ובסוף ידם היתה על העליונה, בזה הצילו את הרבי מחרם של צדיקי הדור. מה ה'בעיה' של פשיסחא, של הרבי ר' בונים? בצעירותו, הרבי ר' בונים היה בעל מקצוע, רוקח, הלך עם מעיל קצר. הוא קבל את הנשיאות אחרי הסתלקות היהודי הקדוש, באותה שנה של הסתלקות החוזה, ונשארו הרבה גדולים – הרבי מרופשיץ, השרף, וזקן הצדיקים היה האפטער-רב. היתה חתונה עם מאתים צדיקים, מאתים צדיקי הדור היו שם, ואז החליטו שבחתונה יחרימו אותו. כולם ביחד, הזדמנות... בכל אופן, לפי דין תורה צריך לתת מקום לצד השני, לכן הזמינו את הרבי ר' בונים. הוא התכונן לבוא, אבל התלמידים השפיעו שזה לא לכבודו, שיבזו אותו ברבים, ולכן לא טוב שיבוא. במקום זה שלחו חמשה מבכירי התלמידים. הקוצקער גם רצה ללכת, אבל בסוף אמרו לו שאם אתה תלך זה יגיע למכות, אז לא כדאי שאתה תלך. בכל אופן, הוא כנראה תכנן את כל הדבר הזה. בסוף יד החסידים של הרבי ר' בונים היתה על העליונה בויכוח. היתה שם גם עדות של בן היהודי הקדוש, שאמר שאבא שלי מכל התלמידים הכי חבב אותו, כבבת עינו ממש, ועוד כמה דברים כאלה. בסוף תכנית החרם התבטלה. בכל אופן, למה התנגדו? חוץ מזה שהוא היה כאילו מודרני, למד לימוד חול, היתה לו תעודת רוקח מוסמך ופתח בית מרקחת לפני שהיה רבי. הוא סבר שצריך לעשות משהו בעולם הזה, פרנסה מכובדת. היו סבות כאלה, אבל העיקר לא היה הדברים האלה אלא השיטה שלו בחסידות, שהיתה שיטה שכלתנית. לכן קצת פלא למה לא נוצר קשר בין פשיסחא לחב"ד. אפשר להבין, כי זה אופי אחר. אחרי שהקוצקער הסתלק היתה באמת הו"א של החידושי הרי"ם להתחבר לצמח-צדק, לחב"ד. שוב, שאר צדיקי הדור (לא חב"ד) התנגדו לדרך של פשיסחא כי יש בה הרבה שכל, צריך להבין דברים לעומק, ללמוד חזק, וזה לא עממי. רוב הצדיקים פרשו את דרך החסידות כתנועה עממית, לא תנועה שכלתנית, וזה שכלתני. בסוף מי שכבש את כל פולין היה הרבי ר' בונים ותלמידיו. היהודי הקדוש היה עילוי גדול וגם הרבי ר' בונים. לכן הווארטים שלו הכי מחודדים מכל תורות החסידות הכללית. כאן זו גם דוגמה, שהוא אומר שהאדם קודם צריך לשפוט עצמו על כל פרט ופרט של החיים שלו, של האברים שלו – להיות שופט בשכל קר. אחרי שהוא פוסק, שופט, עושה תכנית, הוא צריך להפוך להיות השוטר. מה זה שוטר בתניא? קודם אתה צריך להיות שופט ואחר כך שוטר של עצמך. שוטר בתניא הוא מח שליט על הלב, הוא שוטר של מח שליט על הלב. אבל מה הוא מחדש לי? צריך גם לחפש זאת בתניא, שיש משהו לפני מח שליט על הלב. מח שליט על הלב הוא אחרי שאתה יודע מה צריך לעשות, מה הבעיה בלב ולאן אתה הולך. בשביל זה צריך להיות שופט. לפי זה, דבר ראשון צריך להוציא תעודת "ידין ידין" (תעודה חסידית של "ידין ידין"). אם אתה שופט אפשר אח"כ להיות מח שליט על הלב, אתה יודע על מה לשלוט. ווארט מאד חזק, ש"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" אלה שני שלבים שלך בעצמך. נקרא שוב: לכאורה חסידות פולין היא לך לרבי, הוא יאמר לך, או שתפתח ספר – פתח שו"ע והוא יאמר לך מה לעשות, ואז שיהיה לך "מח שליט על הלב". אבל לא, אומר קודם כל לשפוט הכל במאזני שכלו. אחר כך הוא הופך להיות השוטר של עצמו.]. [מוסיף עוד משפט:] ולא תתגאה עבור זה [שאתה כל כך חכם שיכול לשפוט וכל כך גבור שיכול להיות שוטר, "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו" וגם לא ה"עשיר בעשרו", הכל אותו אחד. אפשר להביא אסמכתא חשובה לדרך פשיסחא ממורנו הבעש"ט – כמה שהבעש"ט נתפס עממי, אותו בעש"ט הוא זה שאומר שיסוד הכל הוא להיות פקח. הפשט של להיות "פקח" זה לא בדיוק טיפוס חב"די אלא טיפוס של הרבי ר' בונים. הרבי ר' בונים היה פקח. כשהוא הגיע לחוזה בפעם הראשונה הוא הגיע עם מעיל קצר. החוזה היה זורק אנשים כאלה מהחצר, אבל הוא קרב אותו יותר מכולם ואמר שהוא החכם שלי, הפקח שלי. להיות פקח זו המצוה הראשונה של הבעש"ט. קודם להיות פקח, אחר כך להיות שמח בחלקך, ודבר שלישי הוא זריזות במתינות – שלש ה'מצוות' של הבעש"ט, שהן כנגד חב"ד, כידוע. היות שאתה כל כך פקח, שאתה יודע לשפוט, "אל יתהלל חכם בחכמתו". וגם מה שאתה שוטר טוב, שיש לך כח לרדות, "ואל יתהלל הגבור בגבורתו". וגם העושר, "אין עשיר אלא בדעת", "אל יתהלל עשיר בעשרו". למה לא להתגאות?] - כי ה' אלקיך נותן לך [המשך הפסוק – "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר הוי' אלהיך נתן לך...".]. כמו שנאמר (דה"א כ"ט טו), כי ממך הכל [ומידך נתנו לך. הכל מהקב"ה, חוזר ל"כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל".].

נקרא עוד ווארט:

ד. צדק צדק תרדוף (דברים ט"ז כג). להבין מלת צדק בכפל [כל כפל הוא סימן של גאולה וגם של שבת, "כל מעשה שבת כפולין", כפי שדברנו לאחרונה. הרבי הקודם אומר שמדת ההצטדקות בנפש היא האויב הכי גדול של האדם, שונא בלבוש אוהב, לכן הכי קשה להנצל ממנה. ההצטדקות מביאה לכל מרעין בישין, שכל מה שתעשה רע תצטדק, לא תעשה תשובה אף פעם כי אתה תמיד צדיק. זה השונא הכי גדול של האדם.]. כי דרך המשקרים באמונם [מכוון לתרגום, שמתרגם "צדק" כ"קושטא".], להתראות במלבוש אמת וצדק, ואומרים צדיקים אנחנו ולא חטאנו [אנשים כאלה, מצטדקים, תמיד אומרים שאנחנו בסדר, לא עשינו שום רע.], ודרכם לחפש אחרי ראיות התורה לעשות סמוכים לדבריהם להצדיק עצמם [הרבה פעמים אנשים אלה הם הת"ח הכי גדולים, ומשתמשים כל הזמן בידע התורני שלהם רק להצדיק את עצמם, למצוא סימוכין מהתורה שהם בסדר גמור לכתחילה, 'לכתחילה ארונטער', מוצאים מקורות שלכתחילה צריך ללכת מלמטה, בדיוק ההיפך מ"לכתחילה אריבער". אלו "המשקרים" בנפש, מדת ההצטדקות.]. ובאמת, לא נכון לעשות כן, ותועבת ה' כל עושה אלה [קורא לכך תועבה. תועבה היא עבודה זרה, שבנפש היא פולחן עצמי, כפי שמסביר אדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות. הנגע בעבודת ה' הוא שאדם חושב שעובד את ה', ובאמת עובד רק את עצמו.]. אך, לרדוף למצוא תוקף ועוז לדברי צדק באמת [הוא אומר שהכפל של "צדק צדק תרדף", שצריך לרדוף קשה, הוא למצוא את הצדק האמתי, "קושטא קושטא", את הצדק האלקי ולא את הצדק שלי. זה הווארט שלו, שהכפל הוא גם תוקף עצמי וגם התחזקות – כמו שחז"ל אומרים ששלשה-ארבעה דברים צריכים חיזוק כל יום – להתחזק למצוא צדק אמתי, ולא ליפול בהצטדקות. (זה כמו אמת ואמת לאמתה.) כן, זה מאד מתאים לפשיסחא, ממנה יוצאת קוצק לה שייך ווארט כזה. קאצק בגימטריא ארץ, לכן דורשים 'אמת מקאצק תצמח [גם ר"ת אמת, היינו אמת לאמתו]'.].

ב. צדק צדק  תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך (דברים ט"ז כ). בשם הרב הק' מפרשיסחא היהודי ז"ל, להיות רדיפת הצדק - בצדק - לא בשקר. [שפת אמת פר' שופטים תרל"א, נכתב בקיצור]. מאמר זה מובא בכל הספרים בשם הרבי ר' בונם ז"ל (עיין להלן במאמר הבא), יכול להיות כי מאמר זה היה מרגלא בפומיה של הרר"ב ז"ל, ולכן נכתב בשמו. ועיין "קול שמחה" ליקוטים תורה, אות ד'. - המבי"א:

עוד ווארט של רבי שמואל משינאווא, תלמיד של החוזה ושל הרבי ר' בונים, שלא ידוע כאדמו"ר אבל במדה מסוימת הוא הכי חשוב בין התלמידים כי הנציח את דברי רבו בספרו "רמתים צופים" על התנא דבי אליהו. בכלל, בבית המדרש של הרבי ר' בונים למדו מדרש, ומי שהכי ירש זאת הוא רבי יצחק מווארקי. מכל המדרשים הכי אהבו את "תנא דבי אליהו", המדרש החסידי העיקרי, לכן צריך ללמוד אותו היטב. מי שכתב פירוש חסידי על כל תנדב"א הוא רבי שמואל משינאווא, תלמיד רבי בונים, ומביא אותו כמעט על כל עמוד – אותו, את החוזה, את היהודי ועוד צדיקים, אבל הרבי העיקרי שלו הוא הרבי ר' בונים. המקור הכי מוסמך לתורה שלו – חוץ מהספר קול שמחה, שהוא ליקוט, ובוודאי רבי בונים אמר פי אלף, אלפי אלפים וריבי רבבות ממה שכתוב כאן, הוא רמתים צופים. ממש חובה שלכל אחד יהיה את הספר ושהוא ילמד אותו.

נקרא כאן קטע אחד יפה, שגם קשור לתחלת הסוגיא בגמרא שלנו היום. בתחלת התנא דבי אליהו, פרק ראשון, כתוב על "ימים יוצרו ולא אחד בהם" שמדובר בשבת:

ימים יוצרו ולא אחד בהם (תהילים קלט) זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל ששה ימים ונח בשביעי שוכח כל צער שהיה לו.

יש כאן בפסוק לא-לו (כתיב וקרי), אותיות אלול, כפי שדובר לאחרונה בארוכה. כאן מביא רק את ה"לא", שהשבת היא לא אחד מהימים, אבל הוא גם היום שהוא ה"לו", שמינה מתברכין כולהו יומין, כל ו ימי המעשה. זה מסביר גם את הענין של אלול, שבין החדשים יש בו משהו חגיגי. הוא לא חג לענין אסור מלאכה, אבל יש בו משהו מאד חגיגי, ואפילו יש קושיא למה מותרת מלאכה בכל חדש אלול. הגם שאלול הוא החדש הששי, אבל יחסית לכל חדשי השנה הוא החדש שכולו תשובה, כולו שופר, "שפרו מעשיכם", וכלו משה רבינו בהר בפעם השלישית (ימי רחמים). לכן במדה מסוימת הוא ה"ולא אחד" ביחס לשאר החדשים. זה נוגע ממש לסוגיא הראשונה שלנו בגמרא. עד כאן הציטוט של התנא דבי אליהו, והוא מסביר:

וכבר אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת פרק ט"ו הלכה ג') בשבת לא ישאל אדם צרכיו. וביאר אדמו"ר מפרשיסחא זי"ע על פי מאמרם בשבת (פ"ח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד שני כתרים וכו' וכשחטאו בעגל נטלו מהם. והורידו עדיים מעליהם [מהו העדי הזה? כאן ווארט של הרבי ר' בונים:]. וענין העדי שהיה להם הוא שהקב"ה יענה להם עוד טרם שיתפללו [הענין של "עדי" הוא שה' ישמע לתפלה שלך עוד לפני שתתפלל, "תאות ענוים שמעת". שבת שייכת לענוה, לבטול. סוד השבת, ש"לכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל", הוא שה' עונה לבקשתך דווקא כשאינך מתפלל. לכן אסור לבקש בשבת, ואם לא תבקש בשבת – באמת לא תבקש, תרגיש שלא צריך לבקש כי יש לך הכל, "כל מלאכתך עשויה" – אז בדרך ממילא תקבל את כל המבוקש שלך. זה שיהודי לא צריך להתפלל, וה' יודע בדיוק מה שצריך, נקרא שיש עדי על הראש. צריך לכוון זאת דווקא השנה, כי תשעו בגימטריא, בין היתר, "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", כמו שהסברנו בתחלת השנה. ה"עדי עד" הוא העדי שמסביר כאן, שגם מקשר בין הבטחון המוחלט, שלא צריך לבקש שום דבר, למושג עדי. "עדי עד" היינו שני כתרים לכל יהודי, אחד כנגד "נעשה", "עדי" ("עד ולא עד בכלל"), ואחד כנגד נשמע, "עד" ("עד ועד בכלל"), ו"בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים". ה' שומע את היהודי בלי שיתפלל,] כמו שנאמר (ישעיה ס"ה, כ"ד) טרם יקראו [וכלל לא צריך לקרוא.] ואני אענה. וידוע מכתבי האר"י ז"ל (שער הכוונות דרוש קבלת שבת דרוש א') שבשבת אזי משה רבינו ע"ה מחזיר להם העדי שהיה להם מקודם [כתוב, כפי שמביא, "ישמח משה במתנת חלקו" – שלקחו ממשה רבינו את אלף האורות שנתנו לו בשעת מתן תורה ומחזירים לו בשבת. כאן הוא אומר שיחד עם האלף אורות הוא מקבל את העדיים, כך כתוב בגמרא, והוא מזכה אותם בשבת לכל ישראל. בשבת צריך להיות 'קטן', להיות מאד קשור למשה רבינו, לקבל ממנו מחדש את שני הכתרים שהפסדנו בחטא העגל.]. ועל כן אומרים בשחרית ישמח משה במתנת חלקו. ועל כן יש להם העדי שהקב"ה ישמע תפילתם טרם שיענו. והעד לזה שהיה להם עדי זאת. שהרי כתיב (שמות ל"ג, ה') הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך [ה' אומר להוריד את העדי ואז אדע מה אעשה לך. מה, ה' לא יודע מראש? מה פירוש שתוריד את העדי ואז אדע מה לעשות לך?]. שלא אעשה את תפילתך עד שאדעה מה שחסר לך [כל זמן שיש לך את העדי אני לא צריך לדעת ממך מה חסר לך, אני יודע בעצמי מה חסר לך, אבל כעת, כשתוריד את העדי, אני צריך לקבל ידע ממך, אתה צריך לספר לי מה חסר לך. כל זמן שיש לך עדי אתה לא צריך לספר לי כלום, כי אני יודע את הכל. זה ממש ווארט מופלא ביותר. יש פה אריכות, אבל נסתפק בזה. לפני חטא העגל ה' נותן מה שאנחנו צריכים בלי שנבקש, אבל הפסדנו זאת בחטא העגל. זה חוזר בכל שבת, ו"מינה מתברכין כולהו יומין", והיינו "ימים יוצרו ולא-ולו אחד בהם". (לעתיד לבוא לא תהיה בקשת צרכים?) ודאי יחזור ה שהיה לפני חטא העגל ביתר שאת ויתר עוז. כל הענין של לעתיד לבוא הוא הטבע היהודי, שהכל בדרך ממילא. אם אתה צריך משהו בלב – זה מספיק. "תאות ענוים" בלב שלהם גם לא מודעת להם, לא שחושבים עליה. כמו בקריעת ים סוף, "ואתם תחרשון", "מה תצעק אלי?", לא צריך לצעוק, לא בפה וגם לא "צעק לבם" בלב. זה היה לפני חטא העגל, רק צריך לא לשכוח לומר אחר כך שירה, ואז תהיה משיח. (כל השבוע הקב"ה לא יודע מה אנחנו צריכים?) הוא מפרש כאן שכל השבוע הוא עושה את עצמו לא יודע עד שתאמר לו, עד שתספר לו. כל השבוע הוא אומר לך שאתה צריך לספר לי מה חסר לך. בשבת אתה לא צריך לספר לי, לכן אסור לך לבקש צרכיך. זה הסבר נפלא מהי הדבקות של שבת, מהי הדבקות בה' של יום השבת-קדש.] על ידי תפילתך בפה ולא בלב. וממילא בשבת אין צריך זה לבקש בפה. ולא ישאל צרכיו שממילא יהיו נעשין. וזהו שאמרו בגמרא אמר ר' יהושע בן לוי כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. היינו שכל הצטרכותיו נעשים כנ"ל ואפילו בפיו אין צריך לבקש:

וזהו המובן במדרש ויברך אלהים את יום השביעי. ברכת ה' היא תעשיר. שאם הוא משמר יום השבת הרוחני שהוא דבר הסמוי מן העין יהיה בו ברכה כמאמרם ז"ל (תענית ח' ע"ב) אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, והיא תעשיר וכמאמר רבותינו ז"ל (שבת קי"ח.) שנותנים לו נחלה בלי מצרים. וזה ענין הברכה ובתנאי שלא יוסיף עצב עמה. רק יהיה בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה ויתענג על ה' ויתן לו כל משאלות לבו: