בע"ה

י"ט אלול ע"ו – כפ"ח

קבלת פנים איתן ואחינעם שי' פלאוט

כולל המשך שיעור כתובות פרק חמישי (2)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. איתן – אהיה-יהיה-תהיה-נהיה

נגנו "כתיבה וחתימה טובה", "אני לדודי"

תמזגו לחיים. [מחפשים למה למזוג.] אם אין כוסות מספיק להסתכל על הבקבוק. נוגע לסוגיא שלמדנו, האם כאשר אין כוסות השתיה היא בגדר "דבר שלא בא לעולם" או שמא כבר בגדר "דבר שבא לעולם"[ב]. לפי רבי יוחנן, אם בכח האדם להביא את הכוסות זה כבר דבר שבא לעולם.

"וצדקה כנחל איתן"

נתחיל עם השמות של החתן והכלה, איתן ואחינעם. קודם איתן: כתוב בספר התניא – תניא אותיות איתן – על האיתן שבנשמה. הפסוק של איתן הוא "משכיל לאיתן האזרחי"[ג], שחז"ל דורשים על אברהם אבינו. היהודי הראשון הוא איתן. עוד מעט נכנסים לירח האיתנים, "והאתנים מוסדי ארץ" (אלו התנאים – מי ששמו איתן שייך במיוחד ללימוד המשניות ולהתקשרות נפשית לתנאים בעלי המשנה), איתן לשון חזק קשה וישן, כמבואר בחסידות. יש את המושג "נחל איתן". כתובים הרבה דברים על איתן, ויש גם דרוש מקורי של אדמו"ר הזקן על הפסוק "משכיל לאיתן האזרחי", מיסודי היסודות של תורת החסידות.

בכל אופן, הווארט העיקרי של איתן, שגם כתוב בסוף ספר תניא קדישא על הפסוק "וצדקה כנחל איתן". המצוה המיוחדת של אלול, של עשי"ת, כמו שהרמב"ם כותב, היא להרבות בצדקה. צדקה היא "כנחל איתן". כאן המקום להזכיר – לא יודע אם בחופה תשימו וידאו של הרבי, כמנהג חסידים, אבל אם לא תעשו זאת – אחד הדברים שהרבי אומר שם הלכה למעשה שהחתן והכלה וההורים וכל הידידים מצוה גדולה להרבות בצדקה ביום החופה. זה הלכה למעשה, הנהגה מהרבי.

קשור לכאן, כי כתוב "וצדקה כנחל איתן". "נחל איתן" הוא גילוי האלקות בנקודה הפנימית שבלב (תחלת הפסוק הוא "ויגל כמים משפט", לשון גילוי). איתן הן האותיות המשמשות לעתיד לבוא. "לעתיד לבוא" היינו בינה עילאה, ששם עיקר גילוי האלקות, ובנפש היהודי היינו הנקודה הפנימית שבלב. כדי לעורר זאת צריך להרבות בצדקה, אתערותא דלתתא ש"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים" והרחמים הם המשכת האלקות לנקודה הפנימית שבלב. הרחמים מתגלים אחר כך מהחתן לכלה ומהכלה לחתן וכו'.

איתן: אהיה-יהיה-תהיה-נהיה

מה הפשט ש-איתן הן האותיות שלעתיד לבוא? מושג בלשון, שארבע האותיות האלה – תניא, בצירוף אחר (מאד חשוב, כל החסידות היא סוד תניא, אותיות איתן) – משמשות להפוך פועל ללשון עתיד. ממילא זה קשור לחוברת שהוציאו בישיבה, "לטעום מהעתיד המקווה". איך טועמים מהעתיד? על ידי אותיות איתן, האותיות של טעימת העתיד והמשכה מאמא עילאה שיתגלה בתוך הלב שלנו.

הדוגמה העיקרית היא מלשון הויה – אותיות איתן היינו אהיה, יהיה, תהיה, נהיה. זה נכון בכל פועל, אבל הפועל העיקרי הוא מלשון התהוות – כח להוות את העתיד לבוא ולהמשיך את גילוי העתיד לתוך ההווה, להוות את העתיד עכשיו.

אם כן, מתבקש דבר ראשון, חוץ מאותיות איתן עצמן, אותיות תניא, גימטריא 461, לחשב את אהיה יהיה תהיה נהיה. כמה זה שוה? להוסיף 80 (ד"פ היה) ל-איתן, ואז שוה ישראל. סוד מאד חשוב של עם ישראל, "לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים". אמרנו שחז"ל דורשים ש-איתן הוא אברהם אבינו, אבל יש כאן רמז שהוא כל עם ישראל (איתן-אברהם = "אין מזל לישראל", כמבואר לקמן בסוד "אין"), שהוא בבחינת אהיה-יהיה-תהיה-נהיה, לפי הסדר הזה.

תהיה – זכר נוכח ונקבה נסתרת

חוץ מזה שאהיה יהיה תהיה נהיה שוה ישראל, אם כבר מדברים על דקדוק, אחת המלים האלה משמשת בשני לשונות – "תהיה" הוא או נוכח יחיד או נסתרת ביחיד, או שאתה תהיה או שהיא תהיה. אז בעצם יש ב-איתן שתי תהיה. דווקא ה-ת של איתן היא כפולה, כי היא משמשת גם לזכר נוכח וגם נקבה נסתר. גם מענין שבלשון הקדש זכר נוכח שוה לנקבה נסתר. למה? קודם כל, לכל זכר נוכח יש נקבה נסתר, וחוץ מזה "כל כבודה בת מלך פנימה". מי שצריך להופיע הוא הזכר, תהיה, אבל אם יש תהיה נוכח יש גם היא תהיה נסתרת.

לכן מתבקשות עוד שתי גימטריאות. כמה יעלה איתתן, עם ת כפולה (דווקא ה-ת כפולה, אולי לכן אדה"ז מתחיל עם ה-ת ב"תניא", אז במקום שה-א עיקר ה-ת עיקר). איתן עולה 461, אין לזה משמעות מספרית מיוחדת (מבחינת מספרים צורניים ידועים)[ד], אבל עם עוד ת עולה 861, משולש אם, בית המקדש, ראש השנה, תהלת הוי' ועוד ועוד. גם מבחינת החשבון זהו מספר מיוחד וגם יש לו גימטריאות חשובות. מה קורה אם מוסיפים ל-ישראל עוד תהיה? יוצא מספר הכי מושלם, 961, הרבוע של 31, המשפחה היהודית הראשונה. אם איתן הוא אברהם, השלמות של אברהם הוא אברהם-שרה-יצחק, המשפחה היהודית הראשונה, ששוה אהיה-יהיה-תהיה-תהיה-נהיה.

"אהיה אשר אהיה", "יהיה הוי' אחד", "תמים תהיה"

עוד דבר: אם רוצים לכוון את סוד איתן שהזכרנו, כנראה כל אחד מאלה רומז לאיזה פסוק. ה"אהיה" הכי חשוב הוא "אהיה אשר אהיה", השם של יציאת מצרים, שם הגאולה ושם ההולדה, להוליד את גילוי האלקות בלב כפי שדברנו קודם. ברור שה-א של איתן היא השם הקדוש אהיה.

מה לגבי "יהיה"? "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – אומרים שלעתיד לבוא שם הוי' יהיה בסוד "יהיה", שה-ו יקבל את הגילוי של ה-י בשלמות, אז יהיו פעמיים י-ה, כל עצמת "הנסתרֹת" תתגלה בתוך "והנגלֹת". אם כן, ב-אהיה אני חושב על "אהיה אשר אהיה" וב"יהיה" על "יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

על מה צריך לחשוב במלה "תהיה"? אנחנו עושים כעת על דרך מה שרבי זושא עשה למלה תשובה, שחלק אותה לאותיות כאשר כל אות רומזת לפסוק. אצל רבי זושא ה-ת של תשובה היא "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" (יש מסורה עתיקה ש-ת זו היא ת רבתי), פסוק של "תהיה". ה-א וה-י של איתן רמזו לשמות ה' (אהיה על פי פשט ויהיה לפי הקבלה), אבל ה-ת הוא הפסוק של התמימות שה' מצוה לנו – לפי הרמב"ם זו מצוה כללית, לכן אינו מונה מצוה זו במנין תריג, אבל הרמב"ן כן מונה. ישראל אריאל שלנו כתב מאמר גדול על זה, "תמימותו של רש"י", המאמר הראשון בספר תום ודעת ששייך לחדש תשרי (על שם הספר הזה נקראת הישיבה שלנו בירושלים). יש את התמימות של הרמב"ם, התמימות של הרמב"ן והתמימות של רש"י, הכל בפסוק "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". בכל אופן, הפסוק הזה הוא כלל גדול בתורה, ושם ה"תהיה" העיקרי.

פסוקי "נהיה"

מה לגבי "נהיה"? יש הרבה בתנ"ך? אם פותחים את התקליטור וכותבים "נהיה" מקבלים 13 תוצאות, אבל כשמסתכלים רואים שהרוב נהיָה בלשון עבר (כמו בברכה "שהכל נהיָה בדברו"). גם ווארט של הבעל שם טוב, שאתמול היה יום הולדתו. ידוע על חסיד הבעש"ט עילוי שחזר לביתו, לעירה שלו, ושאלו אותו מה למדת במעז'יבוז' ואמר שלמד לברך "שהכל נהיה בדברו". תמהו עליו, והסביר שעד שלא נסעתי לבעש"ט זה היה בשבילי רק מס שפתים, אבל "שהכל נהיה בדברו" (יש דגש איך אומרים "נהיה") אני למדתי רק שם.

בכל אופן, מתחלק לפי חתך זהב של 13, 8 ו-5. יש 5 נהיֶה (שאנו מחפשים, גוף ראשון לשון עתיד) ו-8 נהיָה (בלשון עבר). גם בפסוקים עצמם, מבין ה-5, אין משהו כל כך חזק כמו "אהיה אשר אהיה", "יהיה הוי' אחד" ו"תמים תהיה". נדבר על שני פסוקים של "נהיֶה" – הכל כדי שיהיה לך, החתן, מה לכוון בשם שלך, שקבלת בהשגחה פרטית ושטומן בחובו את סוד שליחותך בעולם הזה.

"נהיה כגוים"

אמרנו ש"תהיה" גם יכול להיות נקבה-נסתר. יש פסוק אחד שכתובות בו שני הלשונות – תהיה, נהיה (נשים לב ש"תהיה" עולה ו פעמים "נהיה") –  אחת אחרי השניה. איפה כתוב "היה לא תהיה"? על מה שבית ישראל אומרים "נהיה כגוים" (לציין ש"כגוים" ע"ה = "נהיה", שתי המלים 'נוגעות' זו בזו בעצם). הפסוק נאמר בסגנון של לשון נופל על לשון, כנראה הנביא חשב על אותיות איתן – "והעֹלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אֹמרים נהיֶה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן".

לכאורה ההקשר מאד לא טוב, להיות כגוים, ובפרט לפי הסיום – ממש עבודה זרה. איך אפשר להפוך את "נהיה כגוים" למעליותא? הוא ענין "כי תבא אל הארץ... ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים". מלכות ישראל בארצנו הקדושה היא על בסיס שרוצים מלכות ככל הגוים, לכן יש מפרשים שאומרים שכל הענין של מלכות הוא בדיעבד אחד גדול. אבל הרמב"ם פוסק בפשטות שזו מצוה מן התורה, והכל מתחיל ברצון למלך ככל הגוים – יש בזה משהו שניתן לבירור (כאשר הניצוצות הקדושים המתבררים מתוך החשך הם בסוד "כיתרון האור מן החשך" ובסוד "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול").

כנראה שהמלה "נהיֶה" – שמופיעה רק מעט בתנ"ך, וזה פסוק עיקרי, אמירה של אנחנו, ש"נהיה" – היא קשורה לתיקון ענין המלכות בישראל (דוד המלך חי "נהיה" שנים – "נהיה" = ה"פ דוד). גם "נהיה כגוים", אבל יש בכך מצוה – מצוה של אתהפכא, להפוך את הרצון של "מלך ככל הגוים" לקדושה של מלך ישראל ("שום תשים עליך מלך אשר יבחר הוי' אלהיך בו, מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא"). זה פסוק אחד של "נהיה", שהמיוחד בו הוא ההיקש של תהיה-נהיה.

"ואני ויונתן בני נהיה לעבר אחד"

יש עוד פסוק שראוי שנתבונן בו, כתוב "ואני ויונתן בני נהיה לעבר אחד". באיזה הקשר זה נאמר? שאול המלך – שנגיע אליו כשנדבר על הכלה – אומר "ואני ויונתן בני נהיה [אנחנו, שאול ויונתן] לעבר אחד". באיזה הקשר? היה נצחון גדול נגד הפלשתים שבא לעם ישראל בזכות מסירות הנפש של יונתן, ואז כששאול רדף אותם הוא השביע את העם שלא לאכול. כל השבועה – להרעיב את העם בשעת מלחמה – היתה טעות גדולה מצדו של שאול, כמו שיונתן אומר בפירוש כאשר ספרו לו שאביו השביע את העם. בתחלה הוא לא שמע את השבועה ובתוך היער ששם היה נטף דבש והוא טעם ממנו. שאול השביע את העם לא לאכול לחם, לכן חז"ל אומרים שני דברים, שתי דעות שלא עבר על השבועה – שלא היה לחם אלא דבש ושהוא לא אכל אלא רק טעם. אז עשו גורל, משהו רציני ביותר, כמו שעם ישראל עשה על עכן בימי יהושע.

נסביר את הסיפור: בני ישראל נצחו ורדפו את הפלשתים, הגיע הלילה, ושאול רצה להמשיך לרדוף ולא להשאיר מהם נפש. הוא שאל באורים ותומים – הם היו אצלו באותו זמן. אחרי שיונתן עשה מה שעשה ונעשתה מהומה גדולה במחנה פלשתים, הכו אחד את השני, אז שאול קרא לכהן להביא את האורים ותומים לשאול מה לעשות, אבל המהומה היתה כל כך גדולה שבסוף הוא אמר לכהן שאין זמן לשאול. משהו מאד מענין, הוא קרא לשאול באורים ותומים ביום, עם תחלת הלחימה, ופתאום היה כזה בלאגן שהוא אומר לכהן "אסוף ידיך", אין זמן להתייעץ בה', והלכו להלחם ונצחו. בלילה היה קצת יותר רגוע, אז הוא קרא שוב לאורים ותומים לשאול אם להמשיך לרדוף עד גמירא, ואז כתוב "ולא ענהו ביום ההוא". הוא לא קבל תשובה זה אומר שלא.

ככלל, תשובה מה' באורים ותומים היא כן לעשות, עלה והצלח. המפרשים מסבירים ששאלה באורים ותומים היינו על דרך תפלה, כמו אחד שמתפלל לה', ואם שואל ולא נענה זה כמו אחד שמתפלל ולא נענה. יש כאן לימוד מהי שאלה באורים ותומים, ואם ה' לא עונה סימן שלא נענה לתפלה שלך. מכך שהוא לא נענה שאול הבין שמישהו חטא. האברבנאל מסביר והמלבי"ם מביא שהוא לא נענה כי הוא בעצמו חטא – עוד קודם, בגלגל – ולכן ה' לא עונה לו (ואפשר לומר שבמלחמה זו גופא הוא חטא, במה שהשביע את העם, וכמו שאמר יונתן כנ"ל). אבל הוא חשב שהוא לא נענה כי מישהו עבר על השבועה שלו, מאד מזכיר את החרם שעכן עבר עליו.

לכן שאול עשה גורל, משהו שמימי-רוחני לגמרי, ושם כתוב "ויאמר אל כל ישראל אתם תהיו לעבר אחד ואני ויונתן בני נהיה לעבר אחד". הגורל לכד את שאול ויונתן, ועשו שוב גורל ביניהם שלכד את יונתן. הוא אומר לו "מות תמות יונתן" ויונתן מקבל זאת, "הנני אמות", אף שלא עשה כלום ולהיפך פעל ישועה. כל בני ישראל התקוממו, היונתן יומת, אחרי שהושיע את ישראל?! לכן בסוף כתוב "ויפדו העם את יונתן ולא מת". אף על פי שהיה פה גורל ושאול אומר "מות תמות יונתן" ויונתן עצמו מוכן למות, בסוף העם פדה את יונתן.

איך פדו אותו? יש הרבה דעות. בפשט, עצם הדבור – מה שעם ישראל אמרו לשאול שאיך יאבד מי שהושיע את עם ישראל? ח"ו, לא תפול שערה מראשו ארצה – פדה אותו. כך אומר המצודות פשט. יש עוד כמה דעות, והפירוש הכי רווח שהתירו את השבועה (כמו התרת נדר). יש גם בחז"ל, שפדו אותו על ידי ששקלו אותו ונתנו את משקלו בזהב. צריך לקחת בחשבון את כל האפשרויות איך פודים מישהו. יש לפדות מישהו עם משקלו בזהב. רוצים לשחרר את החבר'ה שלנו – יש כמה דרכים. אחת מהן, שמול משקל זהב אפשר לפדות אותו. או שאתה מתיר את הנדר (פועל בכנסת לשנות את החוק). או, אם יש לך דבור חכם ומסירות נפש, עצם הדבור פודה (בבית משפט מול השופט). עוד דבר, כתוב שזה רבים, כל עם ישראל פדה אותו, דעת קהל שלא נוגעים ביונתן. יש דעת קהל (שבימינו באה לידי ביטוי בתקשורת), יש כח הדבור, יש להתיר את השבועה, יש לשקול מולו זהב – אלה כל הפירושים איך פדו אותו). זה הסיפור המיוחד של יונתן ושאול.

רמזי הגורל

יש כאן גימטריא מופלאה בחכמת החשבון. קודם היו כל ישראל בצד אחד ושאול ויונתן בצד אחד. בקבלה כתוב שאת ה-ה יהונתן מקבל רק כאשר מתאהב ומתקשר לדוד, סיפור שמופיע עוד כמה פרקים הלאה. עד שהוא לא מתאהב בדוד המלך הוא נקרא בשם יונתן, בלי ה. כשיהונתן מתאהב בדוד זה כמו ברית המילה של אברהם אבינו, ממנה הוא מקבל את ה-ה שלו.

שוב, מצד אחד יש "כל ישראל" ומצד שני יש את "נהיה", "שאול ויונתן". קודם כל, זה גם מזכיר את אברהם העברי, שכל העולם מהעבר האחד והוא מהעבר השני. בדיוק אותו דבר, רק שכאן "כל העולם" הוא כל ישראל ואברהם האחד הוא שאול ויונתן. זה מה שהמלך שקול ככל ישראל, כפי שרש"י כותב על משה רבינו. אברהם שקול כנגד כל העולם ומשה שקול כנגד כל ישראל, וכאן המלך ובן המלך שקולים כנגד כל ישראל – זה הראש של שאול, ככה הוא חלק את העם. איך באה לו לעשות חלוקה כזו, שכל ישראל מצד אחד והוא ובנו מצד שני? כי כך בעצם. המלך ויורש העצר שקולים כנגד כולם. מה הגימטריא?: כל ישראל שאול יונתן שוה 1444 ששוה 38 ברבוע, שלמות.

יש כאן סדרה. כתוב, אחרי הפעם הראשונה, שיצאו ישראל, "והעם יצאו", ונשארו שאול יונתן. אחר כך עשו עוד פעם, ונפל על יונתן. אז יש כל ישראל, שאול יונתן, יונתן. בהתחלה יצא לנו 38 ברבוע, וכעת נוספים שאול-יונתן ובסוף רק יונתן, יחד – שאול יונתן, יונתן שוה 1369 ששוה 37 ברבוע, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". יש פה 38 ברבוע ואחר כך 37 ברבוע. נמצא שהכל ביחד הוא מספר השראה של 38 מחולק לפי הנוסחה המתמטית, סכום שני רבועים עוקבים!

הווארט ש"נהיה" היינו המלך ויורש העצר. אמרנו שיש "נהיה כגוים" שלילי ותיקונו במלכות, והנה ה"נהיה" הזה הוא המלך ובנו. כתוב שכל ישראל מלכים או בני מלכים, ירושלמי ובבלי, וכאן יש מלך ובן מלך.

אחר ההתבוננות בכל הפסוקים האלה, איך לכוון את סוד איתן לפי הפסוקים אפשר גם לעשות גימטריא מכל הפסוקים יחד – נשאיר לאיתן לעשות זאת, ואם לא יספיק עד החופה יש שבוע שלם של שבע ברכות, ואם לא מצליח לחשב שיתייעץ עם הכלה.

זכר ונקבה בשם "אהיה" – גאולת מצרים והגאולה העתידה

רק נאמר משהו יפה לגבי השם הקדוש אהיה: אמרנו של"תהיה" יש שני מובנים שונים לגמרי, "אתה תהיה" או "היא תהיה". "יהיה" יכול להיות רק דבר אחד, זכר נסתר. נהיה גם רק דבר אחד, רבים-מדבר-בעדו. יכול להיות בנים או בנות או שניהם יחד בלשון רבים. וכך לגבי "אהיה", לשון יחיד, על פי דקדוק בדיוק אותו דבר אם בן אומר "אני אהיה" או בת אומרת "אני אהיה". בכלל, גוף ראשון הוא אותו דבר בזכר-נקבה, מסודות לשה"ק שבפרצופי הכתר הזכר והנקבה הם כאחד, "אני" גם זכר וגם נקבה. בכל אופן, מתבקש קצת לחלק בין "נהיה" ל"אהיה", מי אומר "אהיה", איש או אשה? שם הוי', לשון יהווה – באופן תמידי, כמו שכתוב בתניא – הוא זכר. השם המיוחד הוא לשון זכר, בפשטות, אבל דווקא השם של הגאולה, שהוא שם הלידה של "אהיה אשר אהיה", יכולל היות או זכר או נקבה.

מי זה "אהיה" בשם של ה'? יש כאן סוד, שאיני זוכר אם דברנו עליו פעם, שהסוד הזה רומז בעצמו שהראשון הוא זכר והשני הוא נקבה. מה כתוב אחרי "אהיה אשר אהיה"? "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם", רק "אהיה" אחד, ורש"י מסביר ש"דיה לצרה בשעתה", מה אתה מזכיר גלות וגאולה אחרת?! ה' מסכים, משה אמר לבני ישראל רק פעם אחת "אהיה". כנראה שגאולת מצרים היא גאולת "זכר" (שלכן כל מצות התורה הן "זכר ליציאת מצרים"). אבל הגאולה העתידה, שרמוזה ב"אהיה" השני, היא גאולת "נקבה". האהיה השני הוא נשי, "אני אהיה" שאומרת אשה, הענין של הכלה, של עלית המלכות. עד דור הגאולה לא מוכנים לשמוע זאת כלל, שיתכן ש"אהיה" "אני אהיה" בפי אשה כביכול. יש את שתי האפשרויות, ודווקא הפן המלכותי הנקבי צריך לעלות ולהוליד את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

הווארט הזה היה לכבוד הכלה, שיש "אהיה" של החתן ו"אהיה" של הכלה, וביחד "אהיה אשר אהיה" – מה שמחבר אותם הוא אֹשר ("[אהיה] אשר [אהיה]"). בראשית אותיות בית-אשר, בית יהודי מאושר. כשיש את ה"אהיה" של החתן וגם הכלה אומרת "אהיה" ("קול כלה" שישמע לע"ל), אז באה הגואלה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, יש אֹשר של "שכינה ביניהם" (המלה "אשר" שבין שני ה"אהיה" של החתן והכלה).

כל זה היה בקשר לאיתן, החתן, אהיה-יהיה-תהיה-נהיה. כמובן, להשלמת הענין – אותיות העתיד יכולות להיות בהטיות שונות – יהיו, תהיו, תהיינה וכו'. אנחנו התמקדנו רק במלים האלה – אותיות איתן עם אותיות היה לאחר כל אות. כמו שבפרצוף הכתר יש פן זכרי ופן נקבי בלשון אחת, כך בדקות גם ב"אהיה" ואפילו ב"נהיה". עד כאן "כבוד חתן".

ב. אחינעם – כח חבור מלכות שאול ומלכות דוד

אחינעם – אשת שאול ואשת דוד – כח חיבור המלכויות

איך הכלה קשורה לכל הנ"ל? יש בתנ"ך שתי אחינעם, מן הסתם חשבו על אחת או אולי על שתיהן. [על שתיהן.] אחינעם היא נשמה, אשה בתנ"ך, שהיא הכח לאחד את מלכות שאול ומלכות דוד. זו בדיוק המגמה, האתגר, של הדור שלנו – לעשות מעבר בשלום, לא כמו שהיה אז, בין מה שאנחנו קוראים מלכות שאול, הממסד הקיים, למה שאנחנו מקוים שיבוא במהרה בימינו, מלך המשיח, עם ממסד אחר, מתוקן, על פי תורה. אף על פי שהממסד הקיים הוא לא על פי תורה, אנחנו מקוים – כמו שמשיח בן דוד מתפלל שמשיח בן יוסף לא ימות על ידי ארמילוס רשיעא (לא בדיוק דומה, כי משיח בן יוסף הוא צדיק גמור) – שהמעבר יהיה בלי משבר גדול (כי סה"כ עם ישראל הוא צדיק), שנעבור מהקיים המצוי לעתיד הרצוי, לחבר את שאול לדוד[ה].

איך קוראים לכח שמחבר את שאול לדוד? אחינעם. למה? כי היא האשה של שאול, ב-ה הידיעה, "ושם אשת שאול אחינעם". כאשת שאול שמה מופיע רק פעם אחת בתנ"ך. יש מסורה מפורסמת של פסוקים שמתחילים במלה "ושם", ועליה יש ספר שלם של הרבי מקאמארנא, ש-יג הפסוקים שמתחילים עם "ושם" הם כנגד יג עיקרי האמונה של הרמב"ם, שכנגד יג מדות הרחמים וכו' וכו'. הפסוק ה-יב, שכנגד האמונה בביאת המשיח, הוא "ושם אשת שאול אחינעם בת אחימעץ וגו'"[ו]. זו אחינעם הראשונה, אשת שאול. אחר כך באה אחינעם השניה, אשת דוד המלך, דוד מלכא משיחא. היא אחינעם היזרעאלית, מהצפון, ושמה מוזכר כמה וכמה פעמים.

יש ארבע פעמים שכתוב "אחינעם" בלי אות שמוש, ועוד פעמיים כתוב "לאחינעם", הבכור של דוד המלך הוא אמנון שנולד לאחינעם (כתוב גם בשמואל וגם בדברי הימים). אז בעצם השם אחינעם מופיע שבע פעמים בתנ"ך, "כל השביעין חביבין" (כפי שדובר על השנה הבאה, שנת 777 לפ"ק), רק שמבין השבע אחת היא אשת שאול ושש הן אשת דוד. בעיקר יש בתנ"ך שתי אחינעם, של שאול ושל דוד, וממילא היא שם, כח רוחני, שמסוגל לחבר, למצוא מכנה משותף, צד שוה, בין מלכות שאול למלכות דוד. משהו חשוב ביותר, שצריך להתבונן בענין של אחינעם.

לא להעצר בהתבוננות בגימטריא

הכי קל להתבונן בצורה של "קל וחומר", להתחיל מהקל, והדבר הכי קל הוא לעשות את הגימטריא. אחר כך, אם לא מסתפקים בזה, עוברים לחמור. יש משל מפורסם של הבעש"ט שהיה אומר לפני תקיעת שופר, על מלך שמעמיד סביבו חומות עם איומים למי שיתקדם וגם עם פיתויים למי שנשאר – כסף, זהב, רוח הקדש. 99.9% מהאנשים מסתפקים ונעצרים באיזו חומה, ויש רק אחד שמגמת פניו למלך עצמו ולא משנה לו שום איום ושום פיתוי בעולם, שובר את כל החומות של אש, ובסוף מגיע לאביו המלך ונופל על פניו ובוכה על כל הקושי והאיומים שהיו לו בדרך. המלך אומר לו 'אחורה פנה' והוא פונה ורואה שהכל מישור, הכל "באור פני מלך חיים". זו הפנימיות, ש"אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם", "אני הוי' לא שניתי".

למה אמרנו את המשל הזה? מצוה לומר אותו, אבל אמרנו בגלל הקל וחומר. מתחילים להתבונן, יוצאת גימטריא נחמדה ואומרים שמספיק – זה נקרא להעצר בחומה, באחד הפיתויים, שלא הולכים הלאה, ואז חבל על הזמן. רק שה' יעזור לנו שלא נפול בפח הזה...

חיבור שני אחינעם – גילוי המשיח ("דבר שלא בא לעולם")

שוב, נעשה את הקל: כמה שוה אחינעם? אמרנו שיש בעיקר שתי אחינעם, וב"פ אחינעם שוה משיח. אחינעם היא חצי משיח (ומכאן מובן ביותר למה הפסוק "ושם אשת שאול אחינעם" מכוון כנגד האמונה בביאת המשיח). מה הווארט שלנו? פעם אמרנו ווארט שאחד החבר'ה כתב עליו ספר, "קטע מהסרט הגדול" – קטע שוה חצי משיח, אחינעם. שני קטעים יחד הם כבר משיח שלם.

כשאחינעם מתחתנת זה משיח שלם. יש אחינעם כאן ויש אחינעם בתוך הלב של החתן, כמו שכתוב שעם ישראל נמצא בתוך הלב של הקב"ה כך הכלה נמצאת בלב של החתן, נמצאת חקוקה על הלב שלו כל הזמן. יש אחינעם בחוץ ואחינעם בפנים ויחד, קטע ועוד קטע, זה משיח. למה? בגלל הדבר הזה, שאחינעם היא הכח לייחד את שאול ודוד יחד.

הזכרנו קודם שהסוגיא שאנחנו לומדים כעת בנגלה בכולל היא הסוגיא של "דבר שלא בא לעולם". כמה שוה "דבר שלא בא לעולם"? כמו שלמדנו לפני שבוע, משיח-משיח, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, משיח הוא דבר שלא בא לעולם. נמצא ש"דבר שלא בא לעולם" שוה ארבע פעמים אחינעם, היינו שממוצע כל מלה ב"דבר שלא בא לעולם" הוא אחינעם. היא הסוד של "דבר שלא בא לעולם", משיח-משיח (אכן שם "אחינעם" אשת דוד מלכא משיחא כתוב ארבע פעמים בתנ"ך כנ"ל).

השאלה אם אפשר להקנות את זה, אם אפשר להקדיש זאת? מחלוקת גדולה של רבי מאיר וחכמים. שלשה אמרו אותו דבר, רבי אליעזר בן יעקב, שמשנתו קב ונקי, ורבי, רבינו הקדוש, ורבי מאיר – שלשתם אמרו שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם. איך פוסקים הלכה זו? גדולי הפוסקים פוסקים כחכמים. אבל רש"י הקדוש – בפרק "האומר" בקידושין – באופן נדיר פוסק "וקיימא לן כראב"י דמשנתו קב ונקי". זו אחת הפעמים שרש"י פוסק הלכה, אומר שפוסקים כראב"י שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. יש בזה הרבה מדרגות, כמו שנראה בהמשך הלימוד של מסכת כתובות.

ג. רמזי איתן-אחינעם

מנוחה – כינוי לה'

קודם נאמר קשר של הענין למסכת שבת, שבקשו שנתייחס אליה כי לומדים אותה בחומש: אם משיח הוא "דבר שלא בא לעולם", שצריך להקנות/להקדיש אותו, כך גם שבת. כל שבוע עם ישראל זוכה לשבת, בת הזוג של עם ישראל, אבל בעצם כלפי כל ימי השבוע השבת היא "דבר שלא בא לעולם". איך יודעים? למדנו לפני כמה ימים מתנדב"א ש"ימים יוצרו ולא אחד בהם" הולך על ימי החול ושבת, שבת היא "לא אחד בהם", משהו אחר לגמרי. בשבת "כל מלאכתך עשויה" ואסור לשאול צרכים בשבת.

ראינו על זה ווארט של הרבי ר' בונים, שהיארצייט שלו היה לפני שבוע. בכל אופן, נאמר משהו מהבעש"ט, שיום הולדתו אתמול, בח"י אלול, ואנו עדיין בהשראה שלו. הבעש"ט אומר[ז] שמנוחה – עיקר השבת הוא למנוחה – היא לא סתם ש"באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה", לא רק שה' ברא את המנוחה כביכול בכניסת השבת ובכך נשלמה המלאכה, אלא שמנוחה היא כינוי לקב"ה בכבודו ובעצמו, מנוחה היא ה'.

תנועה בתוך העולם, מנוחה מחוץ לעולם

מה פשר הדבר, שמנוחת שבת היא גילוי אלקות בעולם? הוא אומר דבר פשוט מאד. ה' הוא למעלה מהזמן והמקום, הוא היחיד שלגמרי למעלה מהזמן והמקום – הוא ברא את הזמן והמקום אבל לא נתפס בהם, "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", "לית מאן דתפיס ביה". הבעל שם טוב כותב כאן דבר שכתוב בספרי הראשונים, הרמב"ם ועוד חוקרים, שחיבור זמן ומקום הוא תנועה. גדר זמן ומקום הוא תנועה. עוד יותר מזה, אם משהו חי בתוך הזמן והמקום, בתוך החלל של היקום, כלל גדול אומר ש"כל חי מתנועע" – זה עוד יותר גדר של תנועה. אבל ה' אינו בזמן ולא במקום, כלומר שהוא ללא תנועה. זו משמעות הפסוק שאמרנו קודם – "אני הוי' לא שניתי".

השאלה איך ה' מתייחס לכך שעושים תנועה... ה' לא בתנועה. אבל "כל חי מתנועע". ה' הוא לא חבר בתנועה. ככה יוצא מהבעש"ט. לכן, אומר הבעל שם טוב, שגדר מנוחה הוא היפך התנועה, ולכן היא כינוי לעצמות ה' שלמעלה מזמן ומקום. הוא עצמו הגדר של "דבר שלא בא לעולם" – עולם הוא זמן ומקום, ומה שלא בא לעולם הוא מנוחה. מתי הוא כן בא לעולם? "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה", כי זה גילוי ה', "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים...", בכניסת השבת יש כלות הנפש לשם אלקים, שיתגלה שם הוי' (ר"ת "יום הששי. ויכלו השמים" כנודע).

בהקשר הזה, למדנו פעם – כנראה בישיבת "תורת החיים" בנוה דקלים תובב"א, כשלמדו מסכת שבת – שיש שלש בחינות בשבת, איסור מלאכה (בטול מלאכה), מנוחה ועונג והם ג"ר דחכמה, שלשה קוים בתוך החכמה. יש את ה-לא של שבת, איסור מלאכה, ואת העונג של שבת, עשה של שבת, ויש מה שאינו לאו ואינו עשה אלא גילוי עצמי של שבת, מנוחה, והוא המחבר (גם על פי פשט) את בטול המלאכה (היינו שנח מלעשות מלאכה) ועונג שבת (שמתענג מעצם המנוחה, בבחינת תענוג עצמי ממש, לא תענוג מורכב משום דבר).

בכל אופן, זה ווארט של הבעש"ט שמנוחה הוא הגדר של ה'. יש סגולה בלימוד מסכת שבת בחומש למנוחה, תהיה רגוע, לא ירדפו, אפשר לעלות ולרדת איך שרוצים, "על ענני שמיא", הכל בדרך של מנוחה, של שלמה. דוד הוא "איש מלחמות" ושלמה הוא "איש מנוחה"[ח]. זה גילוי אלקות ממש.

איתן-אחינעם – מנוחה-תנועה

כמה שוים איתן אחינעם יחד? 640 = מנוחה תנועה! בעולם הזה אנחנו כל הזמן בתנועה (בבחינת "כל חי מתנועע" ובסוד "האי עלמא דאזלינן מיניה"), לקיים את שליחותנו פה למטה. אך עלינו לקבל כל הזמן השראה ממנוחת שבת קדש (ה"דבר שלא בא לעולם"), עצם קדושתו של הקב"ה בבחינת "אני הוי' לא שניתי" כנ"ל. החתן והכלה שלנו הם הכי מסוגלים לכך.

בקבלה וחסידות מוסבר שהיחוד של חתן וכלה תלוי בסוד הנסירה (של ראש השנה), ובמדות שהתורה נדרשת בהן היינו מדת "גורעים ומוסיפים ודורשים". והנה, כאשר נקח מאחינעם את ה-ע שלה (במקום אחר מוסבר באריכות שמקור התנועה הוא בעין) ונוסיף אותה לאיתן יצא ש-ע איתן = תנועה ואילו אחינם = מנוחה (בשניהם רק צריך להחליף את אותיות אי באותיות וה, ודוק)!

אחי, אין!

אחרי שאמרנו שאיתן משמש לעתיד לבוא ואחינעם היא הכח לחבר את שאול ודוד נאמר עוד משהו ביחס לאחינעם. אחינעם היא גם אחי-נעם, החתן הוא אחי והכלה היא אחותי. כל חתן צריך להיות מאד 'נעם', ככה החתן נראה. אחי-נעם אומר שאנחנו "שוין בקומתן", מצב משיחי. לפעמים אני נוסע במונית – היו שיעורים על מה ששומעים מנהג המונית. לאחרונה, גם מנהג מונית וגם מכל מיני יהודים פשוטים בשטח אני קולט שתי מלים. מלה אחת – 'אחי'. נהג המונית מדבר עם מישהו בטלפון, לא משנה עם מי, כולם 'אחי'. ברוך ה', כל פעם שאני שומע שכולם 'אחי', אני מאד שמח. המלה השניה שאני שומע היא 'אין' כמלת התפעלות ושבח למשהו גדול שאין מלים לתארו, "אין כיוצא בו" ("נורא תהלות").

מה האותיות המשותפות בחתן ובכלה שלנו לפי הסדר? אין. איתן זה 'אין' וגם אחינעם זה 'אין', והוא 'אחי' הנעים, אחינעם. ברוך ה', עם ישראל קדושים. ממי לומדים שצריך להקשיב למה שנהג מונית אומר? ממרדכי, שכתוב שמתהלך בחצר בית הנשים לשמוע מה מדברים, באיזה מלים משתמשים, ומתוך כך הוא יודע מה קורה בעולם בכלל ובחדרי חדרים בפרט. כך מוסבר בחסידות. אם כן, מה שהיום קורה במדינה הזו הוא – 'אחי', 'אין'[ט]! זה לימוד עצום. "ברוך אתה הוי'... שלא עשני גוי", שאני כאן בין יהודים שכולם 'אחי' 'אין'!

השלמת שתי אותיות א' לפני "בראשית ברא"

אתמול דברנו שמהשנה הזו אנחנו מתחילים למנות לא מבריאת העולם אלא מ"ואהיה שעשועים יום יום". עד עכשו נהגנו לומר ולכתוב שאנחנו כך וכך שנים ליצירה – ה'תשע"ו ליצירה. אבל לנו כבר מספיק עם זה, יש הרי עוד מנינים, כמו מנין לשטרות וכו'. כבר מספיק זמן מונים ליצירה. מה צריך להיות המנין החל מהשנה החדשה? לשעשועים. הרי "ואהיה שעשועים יום יום", אלפים שנה לפני בריאת העולם ה' משתעשע עם התורה. אז למה להתחיל מהיצירה? נתחיל מהשעשועים, יותר מתקבל על הדעת. ואז השנה הבאה תהיה 7777. לכן חכינו עם הענין עד השנה הזאת.

כעת הולכים להכנס לשנת 7777 למנין שעשועים, מנין שעשועי המלך בעצמותו – סגולה למלכות, למלך – אבל יש קושיא. הקושיא שהרמז הראשון בתורה ל"שית אלפי שנין הוי עלמא" הוא שש אותיות ה-אלף בפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". כעת אומרים שיש שמונה אלפים – לא קושיא על הפסוק, כי ה"אלפים שנה קדמה תורה לעולם" הם לפני הפסוק של היצירה, לפני "בראשית ברא אלהים". בכל אופן, חסר לנו איזה רמז של שתי אלפין לפני שש האלפין של "בראשית וגו'".

חיבור סיום התורה לתחלתה

יש לזה שני תירוצים פשוטים: תירוץ אחד, שעוד מעט שמחת תורה, וצריך לחבר את סוף התורה עם ההתחלה, וכשאני קורא את חציו השני של הפסוק האחרון של התורה, מתחיל מאשר, לשון אֹשר", "[ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול] אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", יש כבר 8 אלפין[י] (אם היינו מתחילים מתחלת הפסוק האחרון היתה עוד א אחת, בתבת "המורא"[יא] – רמז לאלף שקדמה גם ל"שעשועים יום יום", האלף של כתר עליון, הרצון הנעלם לבריאת העולם שבעצמותו יתברך).

למה טוב החבור הזה? מוסיף 6 מלים ל-7 המלים של הפסוק הראשון וכבר יש 13 מלים, מספר השראה, אפשר לתת לו ציור. באמת, תציירו ותראו את חשבון הציר המרכזי[יב]. כמה אותיות יש כאן? ב"בראשית וגו'" יש כח אותיות, המשולש של 7, אבל כשמוסיפים "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", עוד 21 אותיות, משולש 6, מקבלים 7 ברבוע[יג] (לפי הנוסחא של שני משולשים עוקבים שיוצרים רבוע, בדומה לנוסחת מספרי השראה של שני רבועים עוקבים שהזכרנו קודם). אז הרווחנו עוד שתי אלפין וקבלנו השלמה וציור – כל זה תירוץ אחד.

אין-אין שקדם לבריאה יש מאין

יש תירוץ שני, שכל בריאת העולם היא יש מאין. מה יש לפני "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"? אין. כתוב "אין מזל לישראל", אבל יש שני מזלות, מזל עליון ומזל תחתון, מזל החתן ומזל הכלה, "נוצר... ונקה", אין האמתי ואין של היש, אין של איתן ואין של אחינעם, 'אין אין'. אם שמים שני אין לפני "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" יש לנו כבר 8 אלפין. כל אין מתחיל ב-א. החתן 'אין' הכלה 'אין' ואז כדאי להעמיד חופה, אם יש אין ועוד אין כדאי לחתן אותם, ואז עושים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – מעמידים חופה ומזווגים אותם יחד. אז יש לנו א-א ועוד שש אלפין. אנחנו רוצים להתחיל למנות כעת מאין-אין, עוד לפני "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", שיהיו שני אין.

"אדון עולם" – 'אין עולם'

כדי להסביר זאת נאמר ווארט מאד עמוק של אדמו"ר הזקן מהמאמרים הקצרים שלו[יד] (מאמרי אדה"ז הקצרים עמ' תקא). יש שני מאמרים, שאחד נוסחא אחרינא של הקודם, אבל כל אחד ווארט עמוק בפני עצמו. קשור למלכות, לשעשועי המלך. אדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת של ח"י אלול, שואל איך זה שכאשר קמים בבקר דבר ראשון בסדר התפלה אומרים "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא"? הרי יש כלל גדול ש"אין מלך בלא עם", אחד המשפטים שאנחנו הכי מחבבים. אם "בטרם כל יצור נברא" איך יתכן "אשר מלך"? זו קושיא ידועה, וזה דבר ראשון שאומרים על הבקר, התבוננות ראשונה של יהודי. הוא כותב בפירוש שאת הדבר הזה אי אפשר להשיג בשכל, אבל יש מה שה' מלך בטרם כל יצור נברא, יש מלך בלא עם, אבל – וזה הדבר שאי אפשר להשיג אותו – לפני שה' בורא את העולם, לפני שיש עם, יש אין.

אנחנו הולכים כעת להבחין בין אַין לאֵין. במצב של אַין, שעוד לא נברא העולם, ה' הוא אֵין, אי אפשר להשיג אך ה"אין" הזה הוא ה"מלך בלא עם", עליו כתוב "אין מלך בלא עם". זה ווארט של אדמו"ר הזקן, שבא בהשראת הבעל שם טוב – שני המאורות הגדולים של ח"י אלול – שדרש זאת על "אין מזל לישראל", שה"אַין" הוא ה"מזל לישראל", וכך הופך שלילה לחיוב. כאן אדמו"ר הזקן משתמש לכאורה באותו עקרון, ואומר ש"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא" זה האין שמולך בטרם כל יצור נברא. אנחנו אומרים שזה האֵין, האין האמתי של ה'. זה ווארט קצר של אדמו"ר הזקן, איך האין מולך בלי עם. מה זה מזכיר בברסלב? המלך שיושב בשדה עם כתר על הראש במעשה מבעל תפלה. אבל שם הוא די מסכן, כאן לא משמע שהוא מסכן בכלל. [יש על זה אריכות במאמר השבת של רבי אייזיק.] כנראה לקח זאת מאדמו"ר הזקן, מתאים לו לתפוס כזה ווארט ולפתח אותו. בכל אופן, זה הווארט בנוסחא הראשונה, שהאין הוא לפני הבריאה, לפני הצמצום, לפני הכל, ואכן כן הוא מולך "בטרם כל יצור נברא".

הוא לא מביא את הגימטריא שהשל"ה הקדוש מביא. השל"ה כותב שבכל בקר כשאומרים אדון עולם צריך לכוון ש-אדון שוה אין ו-עולם שוה סוף, כך שאדון עולם הוא אין סוף. אם נקח את הגימטריא הראשונה ולא את השניה אז אדון עולם יצא אין עולם – אומר שה' הוא אדון עולם גם כאשר אין עולם, כפי המשך המשפט, "אשר מלך בטרם כל יצור נברא". אי אפשר להשיג זאת, אבל ככה זה, ה"אין" הוא "מלך בלא עם".

אין עם גם לאחר שנברא העולם

אחר כך יש עוד נוסחא[טו], בה הוא כותב מה שגם אמרנו קודם, סוד השבת בעולם הזה, שהשבת היא מתנה, חמדה גנוזה, מתנה טובה בבית גנזי, שה' נתן לעם ישראל. גם אחרי הבריאה, כתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם", "אני הוי' לא שניתי" – גם כשיש עולם הכל הוא ה' וה' הוא הכל, כך שגם עכשיו אין עולם. עם הוא נפרדים מהמלך, האם יש מישהו נפרד מה'? מצד ה' אין שום דבר נפרד כי "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם". אני מקבל את מלכותו, חושב שאני משהו נפרד, אבל ה' יודע שאיני נפרד – הכל הוא ה' וה' הוא הכל – אז איך הוא יכול להיות מלך גם עכשיו? זה משחק? גם עכשיו אין עם! הוא חוזר ואומר אותו הדבר, שזה דבר שאי אפשר להשיג אותו, אבל גם במצב הזה של "מלך בלא עם" הוא מלך. גם עכשיו, שמצד ה' אין עם, כי הכל הוא והוא זה הכל. עם הוא לשון עוממות, כמו שכתוב בתניא, אבל כעת האין של ה' מולך בלי עם[טז].

מה ההפרש בין התורות האלה? בתורה הראשונה הוא לא אמר שגם כעת אין עם, אלא רק שכך היה לפני בריאת העולם. בכלל, כתוב ש-עולם אותיות עם-לו, העולם הוא בשביל להמציא את האפשרות של מלך ועם. לפני הבריאה אין עולם, אין עם לו, אז לכאורה אין מלך. כעת אנו אומרים שה"אין" הוא "מלך בלא עם". אבל גם אחרי שה' ברא את העולם, מצדו אין עם, אז הוא לא מלך באמת?! הוא מלך באמת לאמתו, מה שאי אפשר להבין, שה"אין" הוא המלך.

כך גם לגבי "אין מזל לישראל", מזל עליון ותחתון, מזל החתן והכלה, מזל הסובב כל עלמין ומזל הממלא כל עלמין. הסובב הוא אור שלפני הבריאה, העיגול הגדול מעל חלל הצמצום, ושם יש את האין האמיתי, שם הוא מולך בבחינת אין, "בלא עם". שם ה"נֹצר חסד", המזל העליון. יש "ונקה", המזל התחתון, שמדגיש שאין לנו כלום, "נקה", גארנישט, והוא שגם "משנברא העולם" ה' הוא עדיין מלך בבחינת אין, בלא עם, והאין (של ה') מולך (על הכל, שגם הוא אין). כך אנחנו עם ישראל צריכים להרגיש, כאשר זוכים לגילוי השרש שלנו, המזל שלנו, "אין מזל לישראל" (הרי "בנים אתם להוי' אלהיכם", ומבואר בתניא שלא יתכן מלך על בנים...).

להוציא את המלכות מתוך (שתי בחינות) האין

קודם כל, מה זה מלמד אותנו? צריך תנועה מתוך מנוחה, שתהיה תנועה ותהיה מלכות. ה' ברא אותנו והוא רוצה שנגיע לאיזה מקום. לשם כך צריך להיות מהלך, הוא רוצה שנהיה "מהלכים בין העמדים". והוא סוד החתן והכלה שלנו – איתן אחינעם = מנוחה תנועה כנ"ל.

נחזור למלה "תהיה" שרמוזה ב-ת של איתן. "הכל הולך אחר הפתיחה". מה ה"תהיה" הראשון בתורה? בחרנו את הפסוק העיקרי בעבודה, "תמים  תהיה עם הוי' אלהיך", אבל הפסוק הראשון של "תהיה" הוא "נע ונד תהיה בארץ", כנראה הולך יחד, לנוע בתנודות. כתוב שמשיח הוא בעיקר תיקון קין.

בכל אופן, למדנו כאן שיש שתי בחינות של 'אין', יש מה שה' הוא אין לפני הבריאה, "אתה הוא עד שלא נברא העולם", ויש מה שהכל עדיין אין אז גם המלך הוא אין, "אתה הוא משנברא העולם". יש "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", צמצום ובריאה. איך יודעים בחסידות שיש עולם? אולי הכל חלום. מי אמר שיש בכלל מציאות? אני מאמין רק בדבר אחד, מה שכתוב בתורה, וכתוב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", סימן שיש שמים וארץ. בלי הפסוק הזה אין שום הוכחה שאיננו חולמים. אני לומד מזה שה' ברא שמים וארץ, עשה מציאות, ולפני כן אין מציאות. יש בזה שתי בחינות, אין ואין, שני המזלות של החתן והכלה, הסובב והממלא. לשם גילוי שני המזלות צריך להגיע לשעשועי המלך בעצמותו.

כדי להגיע למלכות צריך להתעצם עם זה שהבריאה היא יש מאין. עיקר היש מאין הוא להמציא את המלכות – הביטוי, המושג, "יש מאין" הוא מושג של מלכות. מלכות קודם היא אין, "אין מלך בלא עם" וגם המלך הוא אין, ומתוך זה פתאום מופיע יש. איך זה כתוב בלשון החסידות? שכל הספירות הן השתלשלות של עילה ועלול, כמו שמוסבר ב"איהו וחיוהי חד בהון", אגרת הקדש כ בתניא, ורק המלכות היא יש מאין. עיקר היש מאין הוא המלכות. אם כן, אם רוצים לחולל מלכות, מה אומרים לך? אתה רוצה מלכות של קדושה? מלכות של קליפה, של סט"א, היא רק יש. מהי מלכות של קדושה? מה שאנחנו שואפים אליה, לגמרי לא פשוט, כי שרש המלכות הוא אין – "לית לה מגרמה כלום". קודם תהיה אין, בשתי הדרגות של אין, ואחרי שתי הדרגות של אין, "שעשועים יום יום", אלפים שנה שקדמה תורה לעולם, נעשה יש של מלכות (וכידוע ש"בראשית" בתנ"ך באה תמיד בסמיכות למלכות). זה ה-אין של איתן וה-אין של אחינעם – האותיות המשותפות.

רמזי חבור השמות

נתבונן בחשבון חיבור שני השמות של החתן והכלה יחד (בנוסף לרמז הנ"ל של מנוחה-תנועה): איתן אחינעם = שמש, "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (על החתן והכלה להרבות בצדקה כנ"ל), "שמש ומגן הוי' אלהים"[יז]. יש בשמותיהם 10 אותיות, הערך הממוצע של כל אות הוא 64, מספר מושלם, 8 ברבוע, 2 בחזקת 6, שבתור גימטריא הוא הזיווג הראשון בתורה, אדם-חוה. יש משהו בכל אות, כלומר, בכל פרט ופרט שלכם בחיים המשותפים המאושרים שלכם, שהם בחינת אדם-חוה בגן עדן מקדם, "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".

והנה לאות האחרונה של איתן – ן פשוטה – ולאות האחרונה של אחינעם – ם סתומה – יש 'חשבון גדול' (של אותיות מנצפ"ך סופיות), 700 ו-600, בהתאמה (ביחד 1300, 100, סוד "מאה ברכות", פעמים אהבה). לפי חשבון זה, איתן = 1111 (שכפול 7, כנגד 7 ימי המשתה, ימי השבע ברכות, בכל יום איתן מתחדש, בהמשכת העתיד של שמו לתוך ההוה = 7777, השנה הבאה עלינו לטובה, כנ"ל) ואחינעם = 739 (= "שמש ומגן" כנ"ל), וביחד הם עולים 1850. יש בשני השמות 10 אותיות כנ"ל, נמצא שהערך הממוצע של כל אות של איתן אחינעם = 185 = "אני לדודי ודודי לי"!

ה'חותמת' של החתן והכלה

נסיים בעוד רמז: באיתן-אחינעם יש עשר אותיות כנ"ל, סוד "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע" כנודע. נוהגים – ממנהגי אנ"ש בזמן האחרון – לתת לחתן וכלה סמל לחיים, חותמת:

א  י  ת  ן

א  ח  י

נ  ע

ם

הסדר כאן יורד משיר מרובע לשיר פשוט (על דרך הגורל הנ"ל שעשה שאול, עד שיונתן נלכד, שם הירידה היתה מ-3 ל-2 ל-1). השורה העליונה היא כל השם איתן, אחר כך שורה השניה היא אחי, מלה בפני עצמה בתוך אחי-נעם, אחר כך נע. מאיפה יודעים שנעם בא משער נע? הייתי חושב שנעם יותר שייך למנוחה, אבל דורשים "כי נעים כי תשמרם". על מה זה כתוב? על דברי תורה. כל מי שלומד בחוֹמש זה תיקון קין בצורה מובהקת, "נע ונד תהיה בארץ". יש נשמות של קין ויש נשמות של הבל. מי שנמשך לישיבת חומש כנראה שהוא מהנשמות של קין, נשמות הכי גדולות. המלבי"ם על "כי נעים כי תשמרם בבטנך" מקשר בין נעימות לתנועה. בכל אופן, יש כאן נע בשורה לפני האחרונה ו-ם סתומה – סוד העולם הבא – בשורה האחרונה.

אם כותבים את הסמל הזה, מה הפנות? אותיות אמן, צריך לענות אמן אחרי השידוך הזה, במיוחד חותמים על ההזמנה (כבר לא בכדי שיעשה, אפשר להכין חותמת לתשורה), להדגיש אותיות אמן, יחוד הוי'-אד', החתן והכלה, צא, משולש 13 (אחד-אהבה), 7 ("כל השביעין חביבין") פעמים 13[יח].

ד. "ברוך הוי' המבֹרך לעולם ועד"

מטבע התפלה "ברוך הוי' המבֹרך לעולם ועד"

איפה כתוב בסידור (נוסח חב"ד, של אדמו"ר הזקן) "ואין עונין אחריו אמן"? אחרי "ברכו". החזן אומר "ברכו את הוי' המבֹרך" ואז הקהל והחזן אומרים "ברוך הוי' המברך לעולם ועד" (אמש אמרנו שזו גימטריא של תשע"ז). בא אדמו"ר הזקן ומזהיר אותי – 'אל תאמר אמן'! אומרים זאת גם כשעולים לתורה – מטבע נפוץ בתפלה. בשבת יש הרבה עליות לתורה, וכל פעם אומרים "ברכו".

ידוע שיש סידור הרמ"ק ואחריו יש סידור השל"ה – כוונות סידור השל"ה הן בדרך כלל לפי סידור הרמ"ק. יש שם משהו מאד פשוט לכוון כשאומרים "ברוך הוי' המבֹרך לעולם ועד", בגימטריא תשע"ז. קודם נקדים שכולם שואלים מאיפה מטבע הלשון הזה. האם זה פסוק? כתוב באיזה מקום? כל כך שגור על לשוננו, אבל לא כתוב בתנ"ך – מטבע של אנשי כנסת הגדולה.

מה הקושיא המתבקשת? אומרים זאת הרבה פעמים, מאז שאתה ילד קטן, ואף אחד לא חושב שיש קושיא עצומה בתוך המלים האלה? מה זה "ברכו את הוי' המבֹרך" ו"ברוך הוי' המבֹרך לעולם ועד"? למה הכפל של "ברכו" ו"המבֹרך". האחרונים דנים בזה, לאליה-רבא יש אריכות בזה, הב"ח כותב על זה. מה זה "ברוך" ומה זה "מברך"? יש פירוש ש"מבֹרך" היינו לומר שה' הוא מבורך בפי כל, כל הבריות מברכות את ה'. בסדר, זה שיעור שלם בנגלה – הכי יפה מה שהא"ר אומר. [יש אריכות בזה גם בספר החינוך.] נכון.

כוונת הרמ"ק ל"ברכו" (כוונה לשנת תשע"ז)

איך הרמ"ק מסביר? בסידור הרמ"ק כל מלה בתפלה היא רומזת לספירה, משהו מאד יפה. הוא כותב לפי הזהר. לשון ברוך הוא המשכה, להבריך-להמשיך אור. "ברכו את הוי'" ממשיך גילוי אלקות ב"את הוי'", במלכות שהיא "את", טפלה לה', המלכות-הכלה. כך הוא מכנה את המלכות, "הכלה". "ברכו את הוי'" היינו שמברכים, ממשיכים גילוי, לכלה. מה פירוש "המבֹרך" בפעם הראשונה ובפעם השניה? "המבֹרך" הוא ספירת היסוד, החתן. "את הוי'" היינו הכלה ו"המבֹרך" הוא החתן.

עוד יותר, על הגימטריא של תשע"ז, "ברוך הוי' המברך לעולם ועד", הוא מסביר יותר. שם הוא מסביר ש"ברוך" הוא הכתר שהוא "ראש ומקור כל ברכה" (כמבואר בתחלת המשך "בשעה שהקדימו" תרע"ב של הרבי הרש"ב), המשכה מהכתר. זו המשכה מהכתר לחב"ד. החזן אומר "ברכו" ואני עונה "ברוך", המשכה מהכתר לחב"ד. אחר כך הוי' הוא התפארת, מדת הרחמים, שם המיוחד, שכולל את כל הקצוות – מקורו בדעת, שהיא "מפתחא דכליל שית". קודם כל "ברוך", ממשיך אור וגילוי אלקות מהכתר לחב"ד, ואחר כך "הוי'". אז "המבֹרך", הברכה מגיעה ליסוד. עיקר החידוש כאן שהמלה "מברך" הולכת על היסוד, עיקר בחינת החתן. שוב, זו כוונה שראוי לכוון כל יום. "לעולם ועד" בכללות היינו המלכות, אך הוא מחלק לשתי המלים.

"לעולם" הוא "הכסא". ב"בברכו את הוי' המברך" "את הוי'" היה הכלה, וכאן ב"ברוך הוי' המברך לעולם ועד" הוא אומר ש"לעולם" הוא "הכסא", המלכות, ו"ועד" היינו סוד ז היכלות שיוצאים מהמלכות, ז היכלות דבריאה שיוצאים ממלכות דאצילות. בתוך ז ההיכלות יש ששה היכלות עליונים, וההיכל האחרון, השביעי, כנגד המלכות בכלל – רק שלפי הסוד הוא כולל גם את ספירת היסוד וגם את ספירת המלכות, כמו חדר יחוד, "באתי לגני אחתי כלה", חדר יחוד של החתן והכלה יחד – נקרא "היכל לבנת הספיר". הוא אומר שהמלה "ועד" היא ו-עד, ו כאן הוא ו היכלות, מהיכל קדש קדשים עד ההיכל שנקרא "עצם השמים לטהר", ההיכל הששי מלמעלה, אבל אחר כך "עד" של "ועד" הוא ההיכל האחרון, תכלית ההמשכה, שיגיע עד ה"עד" שהוא "היכל לבנת הספיר", בתוכו יש את יחוד החתן והכלה בעולם הבריאה.

אם כן, זו כוונה מאד יפה שכוללת בעיקר את הקו האמצעי – כתר, תפארת, יסוד, מלכות ועד למטה. שרש התפארת הוא בדעת. ירידה של "ברוך הוי' המברך לעולם ועד". זו כוונה יפהפיה לשנת תשע"ז. שוב, החתן הוא "המברך" והכלה היא "את הוי'" וגם "לעולם ועד"[יט]. מה כתוב על "עד"? "עֵד הוי' בכם", "אתם עדי נאם הוי'", "עד" שב"ועד" הוא ההיכל של המלכות בכלל, אבל בתוך היכל המלכות מתייחדים החתן והכלה יחד, "לבנת הספיר" ("לבנת" סוד הלבנה, "אור הלבנה", עצם ספירת המלכות, "הספיר" רמז ליסוד המאיר את המלכות).

ה"אמן" של "ברכו" – אמן של בית המקדש

כתוב ש"גדול העונה אמן יותר מהמברך" – פנות הסמל של החתן והכלה הן אמן. כעת הגענו לעיקר: למה אדה"ז כותב-מדגיש שאין עונים אמן? מה הוא רוצה לומר בזה? הוא רוצה לומר שמה שאמרת הרגע, "ברוך הוי' המברך לעולם ועד" הוא ה"אמן" ל"ברכו את הוי' המברך". כבר יצאת ידי אמירת אמן במה שאמרת – לא אומרים אמן כי כבר אמרת אמן. האמן הוא העניה, שעונים "ברוך הוי' המברך לעולם ועד". הברכה היא "ברכו" והאמן הוא "ברוך הוי' המברך לעולם ועד". לכן לא אומרים שוב אמן, כי העונה "אמן אמן" משתקים אותו – דבר חמור, לכן אדה"ז צריך לומר את זה בסגנון שנשמע חמור. כבר אמרת אמן, כבר נצחת. כתוב שהגבורים מנצחים עם האמן, "גדול העונה אמן יותר מהמברך", כי הם ה"נצחייא" – כבר הרגת אותו, נצחת, מה אתה ממשיך?!

אם כן, ה"אמן" שלכם, במיוחד השנה הזו, הוא "ברוך הוי' המברך לעולם ועד". גם במקדש אין עונים אמן אחר הברכות אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כנלמד מפסוק מפורש בספר עזרא. נמצא שכל פעם שאומרים "ברכו את הוי' המברך" ועונים "ברוך הוי' המברך לעולם ועד" – ולא עונים אמן – טועמים מעין טעם בית המקדש!

מעלת הנשמות על מלאכי השרת

בסידור השל"ה מופיע שכאשר החזן אומר "ברכו את הוי' המברך" יש נוסח גדול שהקהל אומר תוך כדי, סימן שהחזן מאד מתחזן, כדי לתת לקהל את הזמן לומר את כל הנוסח הזה... לכן קוראים לו חזן, שהוא מתחזן. אין לנו עדיין ניגון לזה, אבל ראוי שיהיה לשנה הזו ניגון ל"ברוך הוי' המברך לעולם ועד".

הווארט של האליה-רבא הוא על "גדולים נשמות ישראל יותר ממלאכי השרת", שהם אומרים הוי' אחרי שלש מלים ("קדוש קדוש קדוש הוי'") וישראל אחרי שתי מלים ("שמע ישראל הוי'"). הקושיא שהם אומרים גם "ברוך כבוד הוי' ממקומו", אחרי שתי מלים, ומתרצים שאחרי שהתירו להם לומר אחרי שלש מלים הם כבר יכולים לומר אחרי שתי מלים. כאן ב"ברוך הוי' המברך לעולם ועד", אנחנו אומרים שם ה' אחרי מלה אחת. מה התירוץ? שהחזן אמר "ברכו את הוי' המברך", שם ה' אחרי שתי מלים, כבר אפשר לומר "ברוך הוי' המברך לעולם ועד" אחרי מלה אחת, ולכן מדגישים שבא אחרי "המברך", שכבר ברכו אותו. בכך גופא מודגש ש"גדול העונה אמן יותר מהמברך" – המברך אומר את ה' אחרי שתי מלים והעונה אומר את ה' אחרי מלה אחת. לחיים לחיים.

"כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר", צריך ניגון כשעולים לחומש וניגון כשיורדים מחומש. איזה ניגון שרים בעליה? לא קבעתם את השירים עדיין?! [הרב אלישמע הסביר מה שרים.] אפשר גם לעשות שיר על "נע ונד תהיה בארץ"...

נגנו "אלו ואלו אומרים".

ה. קידושי בת "שלא בא לעולם"

כתוב "כיון שאפליג אפליג" – השיעור היה אמור להגמר לפני שעה ורבע, אבל "כיון דאפליג אפליג", חי הרבה שנים. אז נראה עוד משהו:

קידושי בת שלא נולדה

שו"ע אבן העזר סימן מ סעיף ח, זו הלכה שיוצאת מהגמרא שהזכרנו קודם בקידושין פרק האומר, דף סב:

האומר לחבירו: אם תלד אשתך נקבה תהא מקודשת לי [הוא רוצה לקדש בת שעוד לא נולדה. כל פעם שלומדים הלכה צריך לצייר. חז"ל סתם ממציאים כל מיני סיטואציות שלא היו ולא נבראו? אחרי כל הלכה יש פסיכולוגיה, יש תורת הנפש. איזה טיפוס הוא בן אדם שרוצה לקדש את הבת של החבר לפני שהיא נולדה? איזה חתן? (כנראה אחד עם שריטה חזקה...). זה אחד שמתאהב בשווער – לא משנה איזו בת תוולד, הוא רוצה להיות איידם של השווער הזה. לכן הוא רוצה לקדש את הבחורה הזו עוד לפני שהיא נולדה. מה ההלכה אומרת?], אינו כלום [למה? כי זה דבר שלא בא לעולם. אבל הוא כותב:]; ולהרמב"ם [הלכות אישות פ"א הט"ז.] וקצת מפרשים, אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר, הבת מקודשת [סתם אנחנו פוסקים שאי אפשר לקדש, להקדיש או להקנות דבר שלא בא לעולם, אבל אם כבר הוכר העובר הרמב"ם כותב שהיא מקודשת. תראו בחלקת מחוקק שתי סברות למה הוא פוסק ככה – או שבמקרה כזה כן פוסקים שאף שדבר שלא בעולם אפשר לקדש, או שאולי נקרא כבר דבר שבא לעולם. בכל אופן, הרמב"ם אומר שאם הוכר העובר היא מקודשת. ופוסק המחבר:], וצריך לחזור ולקדשה מאביה לאחר שתולד, כדי שיכניסנה בקדושין שאין בהם דופי [המפרשים מסבירים שלפי הרמב"ם היא מקודשת לגמרי, אבל בכל אופן הוא אומר שצריך לקדש שוב].

לקדש אשה 'על עוור'

זו סוגיא מאד יפה. כמו שאמרנו שזהו בחור מיוחד, שרוצה לקדש את הבת של האיש הזה לפני שהיא נולדה. יכולות להיות כמה סבות – יתכן שהוא באמת אוהב את החבר שלו ורוצה שיהיה שווער שלו. מה עוד יכול להיות? כתוב ש"יבדוק באחיה" – יתכן שלחבר יש בן שהוא מעריך ורוצה את הבת כי תהיה דומה לאחיה, כמו אלישבע אחות נחשון. מה עוד? בדורנו אנו תוספות כותבים שאף על פי שאסור לקדש קטנה, בגלל הגלות והצרות והמצוקות ואין כסף ואולי כעת יש כסף לנדוניא ואחר כך לא יהיה, יתכן שחישוב כלכלי שכעת הוא יכול לקדש ולהבטיח ומי יודע מה יהיה אחר כך. לא רק כלכלי, אלא טלטולי גלות – אולי הוא לא ימצא כלה אחר כך.

יכולים להיות כל מיני חישובים למה הוא רוצה לקדש אותה עוד לפני שהיא נולדה. אנחנו רוצים להסביר שחתן אמתי, שהולך לקדש את הכלה שלו, במיוחד כשהוא עכשיו, לפני החתונה, ראוי שיתבונן – כתוב שלפני שגומרים שידוך צריך להפגש, "עד שיראנה", אבל צריכה להיות בחינה כזו של התקשרות בין החתן והכלה שהוא הולך על עוור לגמרי, שהוא מקדש אותה לפני שהיא נולדה. זו בחינה בנפש של החתן, מכל הטעמים שאמרנו. זה לימוד לכל חתן.

מדרגות של "לא בא לעולם"

אם יש לנו כזו סברא, למה לחכות שיוכר העובר? אפשר לקדש אותה עוד לפני, כשהאשה מעוברת. יש סברא בגמרא שמספיק שמעוברת ויש מי שאומר שצריך שיוכר העובר. הסוגיא כאן – אומר בקיצור, צריך לקרוא את כל המפרשים – שיש מדרגות שונות של "בא לעולם". כאן יוצא ש"הוכר העובר" הוא יותר "בא לעולם" מלפני שהוכר. גם בתבואה, אני לא רוצה למכור תבואה גמורה אלא כשהיא עדיין קטנה. יש מי שאומר שאפשר ויש מי שאומר שאי אפשר. יש איזה אגם, והגמרא שואלת מה אם "הקדישה באגם". אם מוכרים שחת, תבואה שלא הביאה שליש, אני מבין – לגבי תרומה עדיין לא בא לעולם, כי תרומה היא רק משהביא שליש, אבל רואים גדילה מסוימת. אבל מה אם הקדישה באגם, כשרק צץ מהקרקע? יש משהו מענין, שדומה לסימני בגרות, שצריך להיות כמו שערה שאפשר לכוף ראשה לעיקרה – בשלב הזה קוראים לצמח אגם, כשרק מתחיל. הגמרא מדמה אגם למעוברת לפני שהוכר העובר ושחת דומה למעוברת לאחר שהוכר העובר. אלה שני מצבים של "לא בא לעולם" שהשאלה אם אפשר להקנות בהם. כאן הרמב"ם כותב, נגד הכלל שלא תופס, שאם הוכר העובר כן תופס – שוב, צריך ללמוד את כל הסוגיא.

יש מצב עוד יותר מוקדם. מה אם הוא יאמר שאני מקדש את בתך כשהאשה בכלל לא מעוברת? אני מברך אותך שאשתך תכנס להריון ושתוולד בת ואני כבר מקדש אותה מעכשיו. זה מצב עוד פחות. מה לגבי עוד מצב, שאני מקדש בת עתידית של מישהו שבכלל לא נשוי? אני אומר שאני רוצה לקדש את בתך, מברך אותך שתתחתן בקרוב ושתוולד לך בת ואני מקדש אותה כעת. מה ההו"א שזה כן תופס? כי האבא זכאי בקידושיה – החתן אינו מקנה את כסף הקידושין לעובר וכיו"ב (עוד סוגיא) אלא לאבא שכן נמצא כאן.

ארבע מדרגות (בסוד הוי') בעלמא דאתכסיא

יש פה ארבע מדרגות, י-ה-ו-ה מאד יפה: שתי מדרגות שהן לגמרי "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – שאתה בכלל לא נשוי או שאתה נשוי אבל אשתך לא מעוברת. במדרגה העליונה אתה לא נשוי, אבל זה שאני דן בכך ודאי נותן כח שתתחתן בקרוב – אולי מקדש את הבת רק כטובה לחבר, סגולה, כמו מי שקונה עגלה לילד עוד לפני שיש הריון, סגולה של הרבי.

שוב, יש מצב שהבחור לא נשוי, יש מצב שהוא נשוי אבל אשתו לא בהריון – אלה שתי מדרגות של "העלם שאינו במציאות". ההעלם כאן הוא העובר והוא לא במציאות, היא לא בהריון. אם היא כבר בהריון אבל העובר עדיין לא הוכר, הוא בכל זאת במציאות. יש כאן שתי מדרגות של "העלם שאינו במציאות" ושתי מדרגות של "העלם שישנו במציאות". במדרגה הראשונה 'אין מצב' שזה במציאות, כי הוא לא נשוי בכלל. יש ביטוי היום, 'אין מצב', וזו המדרגה הראשונה (לפי זה, האשה היא ה'מצב', בחינת מציאות, וכידוע אצלנו שהאיש הוא המהות ואילו האשה היא המציאות. אשה מצב = "בית הוי'", "ביתו זו אשתו", ועולה רחל לאה בלהה זלפה, ארבע נשות יעקב). במדרגה השניה 'יש מצב', אבל היא לא בהריון.

אחר כך יש שתי מדרגות של העלם שישנו במציאות, "והנגלֹת לנו ולבנינו", שהיא בהריון אבל לא הוכר העובר, לא באתגליא כלפי חוץ, ומדרגה שהוכר העובר, כבר באתגליא, אפילו שהעובר באתכסיא. יש סמ"ע שכותב שבהריון כל השלבים סמויים מהעין ובתבואה הכל גלוי לעין. יש נפק"מ להלכה – כדאי להסתכל באבני מילואים כאן וגם במקום המקביל בקצות החשן. האם יש הבדל בין התבואה להריון, משום שכל ההריון הוא באתכסיא ואילו התבואה, גם כשהיא באגם, היא באתגליא? לפי הסוגיא בגמרא משמע שאין הבדל, מדמים אותו דבר, אבל הסמ"ע כותב שזה אחרת.

שוב, יש פה ארבעה מצבים, הכל בתוך עלמא דאתכסיא, גם האחרון, אבל האחרון, "הוכר העובר", הוא כבר המלכות של "דבר שלא בא לעולם". במלכות יש מקום גדול לומר שכבר אחשיב את הדבר כ"דבר שבא לעולם":

  י        לפני הנישואין

  ה       לפני ההריון

  ו        לפני הכרת העובר

  ה       הוכר העובר

התנאים האומרים שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם

אמרנו שיש שלשה תנאים שאומרים שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם. לדעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא פוסקים כמותם, אבל רש"י פוסק (כותב בפירוש שזו ההלכה) שכן פוסקים כמותם – מחלוקת רש"י נגד גדולי הפוסקים. בכל אופן, שלשת התנאים הם רבי אליעזר בן יעקב, רבי ורבי מאיר ש"אמרו דבר אחד". יש רמז יפהפה, ראשי התיבות של השמות כאן – מאיר אליעזר יעקב רבי – הם מאיר (מאיר אליעזר יעקב רבי = "וירא אלהים את האור כי טוב", היינו האור הגנוז של רבי מאיר שמאיר עיני חכמים כו'). הסדר של חז"ל הוא ראב"י ורבי ורבי מאיר.

עוד משהו יפה מאד בסוגיא בקידושין, שאחר כך מביאים ברייתא של כל מי שאומר שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, ואומרים שגם רבי יהודה הנשיא סובר כך. פלא – בעיני עכ"פ – שהגמרא שואלת למה לא אמרת קודם שגם רבי יהודה הנשיא אומר כך, וצריכה לתרץ שרבי יהודה הנשיא היינו רבי. קושיא ותירוץ בגמרא, יש תלמידי חכמים גדולים שלא יודעים שרבי יהודה הנשיא הוא רבי. מאמר מוסגר בפני עצמו. כמו שכתוב שגדולי החסידים בזמן אדמו"ר הזקן לא ידעו איך קוראים לאמא של הרבי. [בר"ת הרב אמר ר, רבי, מאיפה החסיד ידע שקוראים לו יהודה?] זהו, למה צריך שפעם אחת יהיה כתוב רבי ופעם אחת רבי יהודה? כי בראשי התיבות הראשון ה-י היה יעקב, האבא, רבי אליעזר בן יעקב. אם זו בעיה בשבילי, לכן נתנו לי גם יהודה, י נוספת, עם ה-ר של רבי, ששוב יהיה ר"ת מאיר אליעזר יהודה רבי – מאיר.

התקדמות המשיח עד "הוכר העובר" ו"דבר שבא לעולם"

כתוב בגמרא שצריך לקדש בבחינת מעוברת דווקא כש"הוכר העובר", חוזר למלכות (של פרצוף "דבר שלא בא לעולם"). כל מה שהרבי מדבר שצריך לבוא משיח, כל הדור שלנו מדבר על משיח, צריך לדעת שפעם משיח היה בתוך הראש של בחור שעוד לא נשוי. אחר כך משיח היה בן של מי שהתחתן אבל אשתו לא בהריון. אחר כך, כנראה מהאריז"ל הקדוש או מהבעש"ט, היא כבר היתה מעוברת. כעת כבר "הוכר העובר", שיש אפילו דעה שזה "דבר שבא לעולם" (כאשר מלכות העליון נעשה עתיק בתחתון) ולכן אפשר לומר "הנה הנה מלך המשיח בא" וכבר בא. אפילו אם נאמר שלא בא לעולם, אנחנו פוסקים כמו רבי מאיר – שהוא משיח, "רוח אפינו משיח הוי'" – ובפרט כמו רש"י, בין הראשונים, שאם פעם אחת הוא אומר איך לפסוק אני 'הולך עליו', והוא אומר שקיימא לן כראב"י שמשנתו קב ונקי. עד כאן.

[דברי תורה שנעים ונדים בבטן הם כאלה.] יתכן שרואה את התנועות בבטן ומחליט שזו בחורה לענין... עיקר הווארט שצריך לאהוב את השווער.

נגנו "אני לדודי".

ו. כניסת הבעל שם טוב לפרק י"ט

חזרת הבעל שם טוב לפרק י"ט בפעם השלישית

אתם מתחילים את סדר מועד, מסכת שבת. סדר מועד הוא "פקודי הוי' ישרים משמחי לב". אתמול היה יום ההולדת של מורנו הבעל שם טוב, מלאו לו 318 שנה (318 = אליעזר, אביו של הבעל שם טוב. ידוע הרמז המובא בספה"ק: הרב ישראל בן אליעזר = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"), ומתחיל פרק י"ט בתהלים. הוא, וגם מי שרוצה להזדהות איתו, מתחיל מאתמול לומר כל יום פרק י"ט – פרק מאד חשוב בתהלים. הוא מתחיל לומר אותו פעם שלישית, "בתלת זימני הוי חזקה".

הבעל שם טוב מלמד (בשם מורו בעל הח"י) שצריך לומר את פרק התהלים לפי שנות החיים, חיים נצחיים אבל במחזורים של 150, כלומר שכל 150 שנה יש התחדשות. יש עוף החול שכל אלף שנים מת ומתחדש. לפי הבעש"ט יש מחזור שאחרי מאה חמשים שנה אתה לא מת, יש חיים נצחיים, אבל אתה חוזר להוולד מחדש – אתה שוב תינוק. מאד מענין, שאם הבעש"ט אתמול היה "בן שמונה עשרה לחופה", בפעם השלישית, וכעת הוא בשנה י"ט. עוד כמה שנים הוא יהיה בן עשרים ושש, ואז יתגלה לו אחיה השילוני, ואז הוא ילמד איתו עשר שנים, יהיה בן 36, ואז אחיה השילוני יאמר "לעיני כל ישראל", הגענו לסוף החומש ואתה צריך להתגלות, וכך הלאה. כך קורה כל הזמן.

"פקודי הוי' ישרים משמחי לב" – סדר מועד

לעניננו, מתי אנחנו אומרים פרק י"ט? בשבת. כל תפלת שמו"ע רמוזה שם, כידוע. הכי מיוחד שם ששת הלשונות שחז"ל אומרים שהם כנגד ששה סדרי משנה – "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" כנגד סדר נשים, שלומדים כאן כתובות, אבל הלשון השלישי שם הוא "פקודי הוי' ישרים משמחי לב", סדר מועד. כעת לומדים בישיבת חומש את ההתחלה, הכתר, של סדר מועד – הכתר של "פקודי הוי' ישרים משמחי לב". יש הרבה שמחה.

מה זה קשור לחתן וכלה? יש פקידה. דברנו אתמול על שלש עקרות שנפקדו בראש השנה, כוונה של ראש השנה. פקידה תרתי משמע – שהבעל פוקד את אשתו ושהאשה נפקדת בזרעא חייא וקיימא. חז"ל אומרים ששלש עקרות נפקדו, פקידה שהיא זכרון, יותר מזכרון, שנפקדו בזרעא חייא וקיימא. צריך גם לפקוד את האשה וגם שהאשה תפקד. זה שייך לראש השנה וסגולה של מסכת שבת, הכתר של "פקודי הוי' ישרים משמחי לב", פקידה של "אם הבנים שמחה" ("פקודי הוי' ישרים משמחי לב" = אדם-חוה – מספר ששייך גם לרמז החתן והכלה, כנ"ל – פעמים חוה, "אם כל חי", "אם הבנים שמחה"). זו כוונה ללימוד מסכת שבת, תחלת "פקודי הוי' ישרים". כוונה להתחבר לבעש"ט.

השנה הבעל שם טוב נכנס לפרק 19. בפעם הקודמת כשהגיע לפרק י"ט היה בגיל 169, 13 ברבוע, וכעת הוא בן 318. פעם שלישית נכנס לשנת ה-יט, אשרי חלקו, ואשרי חלקנו שמתחברים אליו.