בע"ה

כ"א אלול ע"ו – בית הרב, כפ"ח

שבת פרשת כי תבוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי תפלת מוסף.]

נגנו "אני לדודי".

א. המתקת הבעש"ט ל"והיו חייך תלֻאים לך מנגד"

המתקת הקללות בחיות ושמחה

בפרשתנו אנו קוראים את פרשת הקללות, שבהן – כידוע ע"פ החסידות – מסתתרות ברכות נעלות ביותר. מהבעל שם טוב והלאה פסוקי הקללות נדרשו באופן חיובי וכהוראות בעבודת ה'. כהמשך למה שהתחלנו בח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, נלמד היום שני פסוקים רצופים מתוך הקללות, כאשר את הפסוק הראשון דורש הבעש"ט ואילו את הפסוק שאחריו דורש רבי אהרן מסטרשליא (זקן תלמידי אדמו"ר הזקן). רבי אהרן כותב בסגנון חבד"י מובהק וצריך לבדוק אם הדברים מופיעים במפורש אצל אדמו"ר הזקן.

בח"י אלול הסברנו לכבוד הגימטריא של השנה, חיות ושמחה, שהבעש"ט הוא חיות ואילו אדמו"ר הזקן הוא שמחה. הדברים מתקשרים לכאן מכיון שהבעש"ט הוא שדורש את הפסוק שעוסק בחיות, "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ". יש כאן פעמיים "חייך". בפסוק הבא אמנם לא מוזכרת שמחה (אף שכל הקללות באות בסבת "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל"), אבל יש בו עבודת התבוננות, שכפי שדובר בח"י אלול מולידה שמחה בנפש – "אם הבנים שמחה". הפסוק הוא: "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (יש כאן לב כנגד "[בשמחה] ובטוב לבב" ועינים כנגד "מרב כל", חווית ה"רב כל" היא במראה העינים).

למצוא חסרון במצוה

נתחיל מהבעש"ט על התורה שמביא את דבר הבעש"ט מספר 'משאת בנימין':

והיו חייך תלויים לך מנגד וגו', שמעתי אומרים בשם הישיש וחסיד הריב"ש ז"ל, על פסוק והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך, כי לעולם צריך האדם שימצא בעבודתו להשם יתברך איזה חסרון [הבעש"ט אומר שבכל מצוה שאדם עושה עליו למצוא איזה חסרון באופן עשית המצוה ואל לו להיות מבסוט ממה שהוא עשה. הדברים מזכירים את התורה של הבעש"ט שצריך להנצל מנשיכת הנחש בעקב, מהסיפוק שמגיע בסוף. לדוגמא, אדם נתן צדקה, אבל לא נתן מספיק או לא נתן בסבר פנים יפות. יש שיחה של הרבי[ב] בה הוא מביא מחלוקת בין רש"י לרמב"ם אם סבר פנים יפות הוא חלק מגדר מצות הצדקה, ואז יש כאן פגם בגוף המצוה, או שסבר פנים יפות הוא רק הידור מצוה. אמנם, גם אם נאמר שזהו רק הידור מצוה, עדיין יש כאן חסרון מובהק באופן עשית המצוה ועליו לשאוף ולתקן את הנהגתו במתן צדקה. "והיו חייך תלֻאים לך מנגד" מתפרש כאן שאדם מסתכל על עצמו כאילו מבחוץ, שהחיות שלו בקיום המצות היא לא חלק ממנו אלא הוא בוחן את עצמו 'מלמעלה'.],

או שימצא איזה פנייה, אפילו דקה מן הדקה מאוד [גם אם הוא עשה הכל בסדר, אומר הבעש"ט, שהוא צריך לחפש לראות אם היתה שם נגיעה, כמו שר' אשר אומר שאולי עמד שם מישהו והסתכל עליך ולכן נתת הרבה צדקה וגם בסבר פנים יפות. אצל ר' אשר הבחנת הפניות, שהן סבות מן השמים, היא עיקר העבודה.],

או שלא עשה כתיקונו באהבה ויראה כדקא יאות [גם אם לא היו פניות, בודאי תמיד יכול להיות שחסרות לו אהבה ויראה, שהן עד אין סוף.],

צריך לומר שיש כאן איזו הכנעה-הבדלה-המתקה בסדר הדברים. פגם בגוף המצוה הוא פגם בהכנעה, בעשית המצוה כראוי בפשטות על פי דין (הכנעה לגריעותא, החסרון בגוף המצוה בא מפני שהוא נכנע ומשועבד ליצרו). פגם מצד פניה היינו פגם בהבדלה, שהאדם אינו מונח במצוה אלא בסיבה צדדית, נבדל נפשית מהמצוה (הבדלה לגריעותא). פגם מצד האהבה והיראה, האור הפנימי שבמצוה, היינו פגם בהמתקה – "ומתוק האור וטוב לעינים".

עליה מחיל אל חיל

ואז כשעובד אחר כך את השם יתברך, במצוה הזאת, יהיה נזהר שיעשה אותה ביראה ואהבה, יותר ממה שעשה בתחלה, ושלא ימצא אפילו פנייה דקה בעבודתו להשם יתברך שמו, ואחר כך יחפש יותר וימצא עוד איזה חסרון אפילו בעבודה זו, כי יכיר גדולתו יתברך שמו יותר [ווארט זה מיוחס במקור לרס"ג, שהסביר שכל יום האדם מכיר יותר בגדולת ה' ולכן העבודה של אתמול היא חטא לגבי העבודה של היום.], ויבין, שהאהבה והיראה הזו, עדיין לא יצא בה ידי חובתו, כי צריך עוד ליראה יתירה, ואז יכיר גדולת הבורא יותר, ויבין שגם היראה והאהבה הזו לא היתה כדבעי, וימצא גם בעבודה זו איזה פנייה דקה יותר, שלאהיהמביןבתחלהעלפנייהזווכעתיביןיותר, וידקדקבעצמושיעשהבזהירותיתירה, שתהיה זכה וברורה מכל סיג [העבודה כאן היא כמו בירור הפסולת מהבר: בפעם הראשונה האדם מוציא לכלוכים גדולים ואחר כך בכל פעם מוציא פסולת דקה יותר ויותר עד שנשאר אוכל נקי.],

ונמצא שעל ידי זה ילך ממעלה למעלה כל ימי חייו, כי על ידי זה שימצא בכל פעם חסרון בעבודתו, יהיה נזהר אחר כך שיעשה המצוה בכל פעם יותר בזהירות מבתחלה [זה כלל גדול בכל דבר בחיים, שאם לא מתקדמים נסוגים. כמו בחור בישיבה – אם הוא לא מוסיף בלמוד כל הזמן אז בטוח שילך וידרדר...],

מה שאין כן אם האדם סובר בדעתו שיוצא ידי חובתו בעבודתו, ושלא נמצא שום חסרון בה, אפשר הדבר שאינו עובד כלל עבודת השם יתברך רק שהוא מלא פניות ושטות [נדמה לו שכל החיים הוא עובד את ה' אבל באמת הוא מרמה את עצמו. כאן לכאורה הוא קצת מקדים את התניא, כידוע שתמצית התניא היא 'אל תהיה רמאי'.], וסובר בדעתו שעובד עבודה זכה, כי כן דרך היצר הרע, שמסמא את עיני האדם, ומראה לו שעובד כראוי ונכון, ובאמת עדיין לא התחיל מימיו לעשות שום דבר מצוה לשמו יתברך באמת, רק כולו מזוייף מתוכו [כמו שטר מזויף.], והגם שעובד בלי פנייה רק לשמו יתברך, מכל מקום כשאינו מוצא חסרון בעבודתו להשם יתברך, אינו יודע להלוך לעבודה יותר גדולה ויתירה [אינו בבחינת "מהלך", עיקר תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה, "האי עלמא דאזלינן מיניה". כדי להגיע לבחינת "אזלינן" צריך להבחין בדקות איך שכל פעם הוא מזלזל במצות ר"ל...].

התקדמות ב"רצוא ושוב"

וזה כלל גדול שאי אפשר לאדם לעמוד על מדרגה אחת, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א') [כאן הוא מגיע לנקודת החיות בה פתחנו ודורש חיוֹת מלשון חיוּת.], ואם אינו יכול להלוך במעלה יתירה, אז מוכרח הוא ליפול גם ממדרגה זאת, כי אי אפשר לעמוד על מדרגה אחת, רק או שילך למעלה יתירה, או שיפול וירד ממעל הזו, וזהו שאמר והיו חייך תלויים לך מנגד[כאן הוא חוזר לדרוש את הפסוק ואומר שהחיות שלך תהיה מנגד-מרחוק כי תמיד תרגיש שהאהוי"ר-החיות הראויה שבמצוה רחוקה ממך ושיש לך עוד המון לתקן. קודם פרשנו "כנגד" שהאדם מסתכל על עצמו מבחוץ, אבל הפירוש הפשוט הוא כמו שכתוב כאן, שהחיות היא מנגד לאדם, מחוץ לו.], חייך היינו החיות שלך שהוא היראה והאהבה לו יתברך, יהיו תלויים לך מנגד, ר"ל כמו שעדיין לא זכית ולא באת אליו,

ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך, ר"ל שלא תאמין לך שיש לך החיות, אלא יהיה בדעתך כל ימיך שעדיין לא הגעת אליו, ומי לנו גדול מר' אבהו (תנחומא בראשית סי' א') שאמר לפני מותו כשהראו לו י"ג נהרי אפרסמונא דכיא, ואני אמרתי לריק יגעתי (ישעיה מ"ט), כי תמיד היה חושב בדעתו שעדיין לא יצא ידי חובתו בעבודת השם יתברך מימיו [המדרש מספר שהראו לרבי אבהו שהוא עתיד לזכות ב-יג נהרות של אפרסמון (חוץמ-שי עולמות שיש לכל צדיק) והוא התפלא על כך כי תמיד הרגיש שיגע לריק ולא השיג אהבה ויראה כראוי. רבי אבהו הוא תלמידו של רבי יוחנן, מרא דארעא ישראל, והוא שאמר, שלא כשיטת רבו, ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".], כי באמת כתיב (איוב ט"ו) הן שמים לא זכו בעיניו [אפילו מי שרוחני כמו השמים לא זכה בעיניו ויש בו פגם של חוסר אהוי"ר, חוסר חיות.], ובמלאכיו ישים תהלה ["תָהֳלָה" כאן היינו בקורת ודין. כלומר, אפילו המלאכים חסרים בעבודתם.].

קטנות וגדלות מוחין והשלמה לתורת הבעש"ט

אם כן, ככה דורש הבעש"ט את הקללה לברכה. למעשה אין כאן ממש ברכה אלא דרך בעבודת ה' שממנה יוצאת ברכה. [איך דברי הבעש"ט כאן מתאימים עם תורת הבעש"ט שצריך לסור מרע על ידי עשה טוב? לכאורה יש כאן שקיעה והתמקדות בעשיית הרע!] האדם שעושה מצוה צריך להיות שמח בכך שה' מזכה אותו לעשות מצוה. כאן מדובר אחרי המצוה, שהוא לא יגיע לידי סיפוק, ארס הנחש הנושך בעקב (בסיום המצוה). באמת זו עבודה שמצריכה גדלות מוחין,להיות מסוגל לעבור מעבודה בשמחה לדקדוק וצמצום, והכל כדי להגביר את האהבה לה' והשמחה בעבודתו יתברך.

בדור של קטנות מוחין כמו שלנו אולי נעדיף רוב הזמן רק לעבוד מתוך שמחה והעיקר לעשות, אבל צריך להשתדל גם להיות בגדלותו להתקדם... גם בברסלב יש דגש גדול על השמחה, באמת רבי נחמן הוא נין של הבעש"ט... אבל הסברנו בח"י אלול שיש שמחה של התם של רבי נחמן שכל אחד צריך לאמץ אבל יש גם שמחה של התבוננות. החילוק דומה גם לנושא המחלוקת בין רבי אהרן לאדמו"ר האמצעי, שרבי אהרן באמת נקט גישה שצריך להיות פחות בקורתי ומדוקדק ואילו אדמו"ר האמצעי דרש ביקורת נוקבת תמידית.

נמשיך לדרוש את המשך הפסוק, "וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ". אפשר לומר ש"ופחדת לילה" הולך על היראה שפוחד שאינו כדבעי, ואילו "ויומם" על האהבה, וממילא "ולא תאמין בחייך", בחיות שלך בעשית המצוות בדו"ר (לפי זה, "והיו חייך תלוים לך מנגד" הולך בעיקר על החיות הבאה לאדם ממה שנדמה לו שקיים את המצוה כדבעי וללא פניות, ואילו "ולא תאמין בחייך" הולך בעיקר על עיקר החיות בקיום המצוה, האהבה והיראה שבלב האדם המקיים את המצוה).

ב. המתקת ר"א מסטרשליא ל"בבקר תאמר מי יתן ערב"

המחלוקת על ההצמדות ל'אותיות הרב'

את הפסוק הבא דורש רבי אהרן מסטרשליא בספרו "עבודת הלוי", קטע קצר[ג]. יש כאן קטע חבד"י מובהק שנכתב בסגנון של רבי אהרן. ידוע שרבי אהרן סבר שחסידות צריך לומר 'אליבא דנפשיה' ולכן אמר דברים בסגנון מיוחד משלו. אדמו"ר האמצעי חלק עליו וטען שיש לדבוק ב'אותיות הרב'. כמובן, הכל יחסי, שהרי הצמח צדק לא בא לשמוע את דרושי אדמו"ר האמצעי כדי לא לאבד את 'אותיות הרב' ששמע מאדמו"ר הזקן.

גם בין החסידים הגדולים היתה מחלוקת דומה. רבי אייזיק נטה לדרכו של רבי אהרן (לאחר הסתלקות אדמו"ר הזקן הוא גם חשב להתקשר לרבי אהרן ונסע אליו, כידוע הסיפור הארוך בענין, אך לבסוף הוא החליט להתקשר לאדמו"ר האמצעי) והיה אומר דברי חסידות ומאמרים בסגנונו שלו. לעומת זאת, רבי הלל היה נאמן ל'אותיותהרב' עד כדי כך שאפילו בדרושי עצמו אפשר להתבלבל ולטעות שהם דרושי הצמח צדק (יש לו 'דרושי עצמו'ויש 'רשימות' בהן הוא שיבץ בסוגריים הסברים שלו – זה משל טוב לאיך שאנחנו מסבירים את היחס בין רבי למשפיע, יש מאמר ויש סוגריים שמבארות את הכוונה ע"פ השגת המשפיע).

[יש שמועה בשם אדה"ז שאמר שר' אהרן כותב מה שאני אומר והבן שלי כותב מה שאני מתכוון, איך זה מסתדר?] אולי כך נאמר בתקופה הראשונה, שרבי אהרן רק סיכם את דברי אדמו"ר הזקן, כמו אדם שרושם שיעור, הוא רושם בפועל מה שנאמר. אצל אדמו"ר האמצעי, גם כאשר הוא כתב את דברי אביו, הוא כתב ב'אותיות הרב' אבל מתוך מגמה להרחיב ולהסביר את הדברים (שכל ענינו הוא "רחובות הנהר" כנודע).

"אל דעות" ו"אל ההודאות"

שוב, הפלא כאן הוא שיש לנו שני פסוקים רצופים שאת האחד דורש הבעל שם טובו את השני תלמידו המובהק של אדמו"ר הזקן. נקרא מבפנים:

  בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר כו'. הנה כתיב אל דעות ה', ב' בחינות דעת, דעת עליון ודעת תחתון [מוסבר בחסידות שיש שתי בחינות דעת ב"אל דעות", דעת עליון ודעת תחתון.]. דעת עליון הוא ההכרה בפנימיות התגלות אלקות בבחינת יחודא עילאה איך שהוא מיוחד דוקא וכל מה שנתראה איזה מהות בבחינת יש הוא אין ואפס ממש [דעת עליון הוא יחודא עילאה, או בלשון החסידות 'גאט איז אלץ'. אם אני רואה מציאות אני צריך להתבונן שבאמת אין שום מציאות חוץ מה' ואז המציאות מתאיינת]. ודעת תחתון הוא ההכרה איך שאין עוד באמת אפילו מצד היש והעיקר הוא התגלות היש למטה כמו שהוא דוקא [לפי דעת תחתון היש הוא התכלית והוא משקף את היש האמיתי. הוא אכן קיים, אך הוא לא סותר בכך את אחדות ה' אלא להפך – הוא מגלה את ה' יתברך בבחינת 'אלץ איז גאט'] והוא [הגילוי ביש הנברא הוא] עיקר הכוונה, וכל הביטולים והיחודים הם כאין ואפס [יש כאן לשון חריפה. כל המקובלים שיושבים ועושים בטולים ויחודים –הכל אין ואפס, כי התכלית היא קיום היש למטה דווקא, והעבודה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים דווקא.].

והמה דעות מחולקות, אבל באמת הוא אל ההודאות [יש כאן חידוש, שצריך לבדוק אם הוא מופיע אצל אדמו"ר הזקן, ש"אל דעות" היינו דעות סותרות, אבל מעליהן יש "אל ההודאות" שמווסת בין שניהם, כדלקמן.], שהב' דעות מודים זל"ז, כי מצד שבאמת לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואינו בערך שום מהות כלל על כן עליונים נדמה להם למטה ותחתונים נדמה להם למעלה [כמו שכתוב על קברו של משה רבינו ע"ה שלעליונים נראה שהוא למטה ולתחתונים נדמה שהוא למעלה אבל באמת "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" והוא "אל ההודאות", שכל דעה מודה לחברתה.], כי כשמגיע לכל בחינת מהות נדמה שאינו בערך זה כי אם אולי במהות האחר שם יוכר גילוי אלקותו יתברך וד"ל.

צריך להיות "רצוא ושוב" בין דעת עליון לדעת תחתון, ומי שמווסת תנועה זו הוא "אל ההודאות". הוא לא ממוצע אלא כח שלמעלה מהם ומאפשר מעבר מאחד לשני. [מה ההבדל בין זה לממוצע?] ממוצע הוא ישות בפני עצמו שעומדת באמצע, כמו שנאמר שהיסוד הוא ממוצע בין הת"ת למלכות. כאן מדובר בשני קצוות שכדי לעבור מאחד לשני צריך משהו שלמעלה משניהם. הבנה זו של "אל ההודאות" מאפשרת "רצוא ושוב" בעבודת ה' – "אם רץ לבך שוב לאחד". אם יהודי חושב שהוא מבין משהו, שהוא בבחינת מהות, הוא צריך להבין שכנראה האלקות נמצאת אצל מי שחושב הפוך ממנו (זה התיקון של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זב"ז, וזה גם סוד "אור אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית" – "רצוא ושוב" בין יחודא עילאה ליחודא תתאה).

אפשר לומר שדעת תחתון היא כמו התבוננות בממלא כל עלמין, איך הוא מחיה את העולמות; דעת עליון היא התבוננות בסובב כל עלמין, איך הוא מהווה את העולמות; ואילו "אל ההודאות" שלמעלה הוא הכח שמקיים את העולמות.

רמז נאה: "אל דעות" ועוד "אל ההודאות" עולה בגימטריא 969, חיי מתושלח, הארבעון (טטראדר, משולש בשלשה ממדים) של טוב (סכום כל המשולשים ממשולש 1 = 1 ועד משולש 17, טוב = 153), בגימטריא "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו". ידוע מהבעל שם טוב שסוד שם הטוב, היוצא מפסוק "[בראשית ברא אלהים] את השמים ואת הארץ" הוא הכח לחבר וליחד שמים וארץ, דעת עליון ודעת תחתון, יחודא עילאה ויחודא תתאה.

ביאור הפסוק

וזהו גם כן פירוש הפסוק, בבקר [שהוא יחודא עילאה, אור היום.], שהוא הבקר אור, בחינת לבקר בהיכלו [פסוק מפרק כ"ז בתהלים, שאנו אומרים כל חדש אלול עד הו"ר.], תאמר מי יתן ערב [יחודא תתאה, כאן למטה בחשכת העוה"ז.], הוא ההפלאה של הערב דוקא [רואים שיש הפלאה מיוחדת דווקא ביחו"ת.], וכן בערב יהיה ההפלאה מצד הבוקר דוקא [וזהו ה"רצוא ושוב". ההפלאה תמיד נמצאת בדעה הפוכה], וד"ל.

הוא לא דורש את המשך הפסוק "מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" – השאיר לנו מקום לדרוש. אפשר לדרוש את ההמשך על דרך מארז"ל, המובא בשו"ע, ש"המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה". אם כן, לפי זה, "פחד לבבך" רומז ליחודא עילאה, "לבו למעלה", ואילו "מראה עיניך" ליחודא תתאה, "עיניו למטה". [האם פשט הפסוק "אל דעות הוי'" הוא לא שסובל שתי דעות? למה צריך להוסיף "אל ההודאות"?] מהפסוק "אל דעות הוי'" משמע שישנן שתי דעות שונות ב"סוד הוי'" (וכידוע שיש הוי' דלעילא והוי' דלתתא, וכן בשם הוי' גופא יש יחודא עילאה באותיות יה שבו ויחודא תתאה באותיות וה שבו) ואילו "אל ההודאות" מחדש שכל דעה מודה לחברתה (ורואה את עיקר ההפלאה בחברתה דווקא כנ"ל).

והעיקר – מתוך הרצו"ש של עצם הנשמה האלקית (כך מגדיר זאת רבי אייזיק מהומיל– כאן מחדש רבי אהרן שהעצמות ממש נמצאת מעל לשני הקצוות של 'גאט איז אלץ' ו'אלץ איז גאט', עצמותו יתברך ממש שלמעלה מ"אור אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית"), במדת ההודאה, היינו מדת הענוה, על ידי זה מתקיים "ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו", עבודת ה' בשמחה, תכלית החיות בעבודת השי"ת (החיות היא עצם הרצו"ש. השמחה באה מהשגת הקיום – קיום החיות – שלמעלה מהחיות מצד עצמה).

אם כן, יש לנו שני פסוקים רצופים של קללות שהחסידות הופכת לדרך בעבודת ה'. אחד הוא בחינת חיות ומתבאר על ידי הבעל שם טוב והשני הוא קטע של התבוננות חב"דית שמביאה לשמחה.