בע"ה

י"ב אלול ע"ו – כפ"ח

שיעורי מסכת כתובות – פרק חמישי (2)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. זמן ההכנה לחתונה: "ימים או עשור"

לימוד "נותנין לבתולה שנים עשר חדש" (והגיונות "זו ואין צריך לומר זו" ו"לא זו אף זו")

נפתח את הגמרא. הגענו בפעם הקודמת למשנה בדף נז, א, בה כתוב "נותנין לבתולה שנים עשר חדש וכו'". על התחלת המשנה אומרת הגמרא:

מנא הני מילי [שנותנים לבתולה יב חדש להכין את עצמה?] אמר רב חסדא דאמר קרא [ספור מפורש בתורה, על רבקה אמנו:] ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור [קשור ל"ימים יוצרו ולא אחד בהם" – בתנא דבי אליהו "ולא אחד בהם" רומז ליום השבת שקדוש ונבדל משאר ימי השבוע, כפי שלמדנו לאחרונה. אבל הרבה פעמים בתנ"ך "ימים" היינו שנה, כמו שמסביר הגמרא כאן, ואם נפרש כאן שנה אז ה"אחד בהם" הוא חדש אלול (במ"ק אלול = אחד, ובו מאירות יג-אחד מדות הרחמים), סוד לו-לא, קרי וכתיב של "ולא [כתיב, ולו קרי] אחד בהם".] מאי ימים אילימא תרי יומי משתעי איניש הכי אמרו ליה תרי יומי אמר להו לא [אין לי זמן לחכות יומיים, נצא מיד. ואז] אמרו ליה עשרה יומי [מגדילים זאת לעשרה ימים?! לא מדברים ככה אנשים, כפי שמביא רש"י על הפסוק בחומש גם בפשוטו של מקרא.

איך קוראים לזה, "זו ואין צריך לומר זו" או "לא זו אף זו"? בבקשה לא מדברים בדרך של "לא זו אף זו" – בבקשה אם לא נותנים לך את הדבר הגדול תבקש משהו יותר קטן, אולי יתנו לך. למה רציתי להזכיר את הביטויים האלו? בדף נח, א למטה כתוב "זו ואין צריך לומר זו קתני". זה ביטוי רווח בגמרא? יש שני לשונות, הפוכים אחד מהשני, "לא זו אף זו" ו"זו ואין צריך לומר זו". הייתי חושב שיש המון כאלה בתלמוד בבלי, כל אחד מהם, אבל לא. תמיד כתוב "זו ואין צריך לומר זו קתני", עם ה"קתני" בסוף, ויש רק שבע פעמים בכל הש"ס. "לא זו אף זו" יש רק שמונה פעמים בכל הש"ס, כמעט אותו דבר. איך אפשר לקשר לענין של שמונה ושבע? יש כאן שתי שיטות חשיבה, שני סוגי מנטאליות. יש חשיבה של "זו ואין צריך לומר זו" ויש חשיבה של "לא זו אף זו". מזכיר מחלוקת מפורסמת של הלל ושמאי לגבי נרות חנוכה, אם "מוסיף והולך" או "פוחת והולך". לכאורה זו הסברא. מי אומר "מוסיף והולך"? הלל, אז כנראה הוא "לא זו אף זו" – שמונת ימי חנוכה כנגד שמונה פעמים בש"ס. שמאי אומר "פוחת והולך", השכל של "זו ואין צריך לומר זו קתני". כתוב שבע פעמים בש"ס, וגם היה צריך להיות שמונה. איך אפשר להסביר? לפי הווארט שלנו שלעתיד לבוא נפסוק כבית שמאי בלי לוותר על בית הלל, אז יעלו שמונה ימים ואז ירדו עוד שבעה ימים, כמו שכתוב באריכות בספר שלנו על חנוכה. זה היה מאמר מוסגר לגמרי. כתוב כאן שאין דרך אנשים לבקש קודם דבר קטן ואם לא תתן לי את הקטן תתן לי דבר גדול.]

אלא מאי ימים שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו [לומדים זאת מבתי ערי חומה.] ואימא חדש דכתיב עד חדש ימים [באכילת הבשר.] אמרי דנין ימים סתם מימים סתם [בלי כינוי, כפי שכתוב בשני הפסוקים המדוברים כאן. קודם כל, לומדים מכאן משהו ששייך לעניני גאולה ומשיח – לפרש "ימים" כשנה קשור לגאולה, "ימים תהיה גאולתו", שנה, "שנה שבן דוד בא". דווקא ל"שנה שבן דוד בא" קוראים "ימים", צריכים להתייחס אליה כימים אחדים באהבתו אותה[ב].] ואין דנין ימים סתם מימים שנאמר בהן חדש [ומהו "עשור" לפי זה? לא כתוב כאן, אבל רש"י כותב בחומש, עשרה חדשים.].

רמזי "ימים או עשור"

יש כאן כמה רמזים מופלאים: "ימים" שוה 100, עשר ברבוע, שלמות. קשור ל"עשור" שבפשט הוא עשר. אבל "עשור" שוה 576, גם רבוע – 24 ברבוע, 24 פרקים במסכת שבת כנגד שעות יום השבת. הם בקשו "ימים או עשור", שני רבועים, עשר ברבוע או עשרים וארבע ברבוע (10 = משולש 4, 24 = עצרת 4 – חיבור 1-2-3-4 או כפל 1-2-3-4). כשמחברים אותם יחד, 100 ועוד 576 עולה 676, הוי' ברבוע! משוואה מופלאה, ש-10 ברבוע ועוד 24 ברבוע שוה 26 ברבוע (והוא רמוז בתחלת פרק מז בתהלים, אותו אומרים שבע פעמים לפני תקיעת שופר בר"ה – "כל העמים תקעו כף" – "תקעו" = "עשור", "כף" = "ימים", ויחד, 24 ברבוע ועוד 10 ברבוע = 26, הוי', ברבוע).

היות שכל מספר כאן הוא כפל, מספר זוגי, אז בסיס המשוואה הוא 5 ברבוע ועוד 12 ברבוע שוה 13 ברבוע. זו השלישיה הכי חשובה אחרי 3-4-5, 3 ברבוע ועוד 4 ברבוע שוה 5 ברבוע. איך אנחנו מפרשים זאת תמיד? היחס בין הבגרות של הבת לגיל הבגרות של הבן. הבת מתבגרת, נעשית נערה – קשור לסוגיא שלנו – בגיל 12. אם יש לי בסיס של 12 והאנך – בזוית ישרה – הוא 5, ואז היתר הוא 13. כלומר, על הבסיס, קרקע עולם, של הבת צריך להעמיד 5 ואז מקבלים 13, הבגרות של הבן שמחבר בין שמים (ברום 5 מהארץ) וארץ. כאן זו הכפלה של משוואה זו, ש"ימים" הוא האנך, "עשור" הוא הבסיס ואז היתר הוא הוי' ברבוע.

הפסוק אומר "תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך" (את שתי התבות "אחר תלך" הגמרא לא מביאה). יש כאן שני פעלים – תשב תלך – ששוים יחד הרבוע הכפול של 24, כלומר שממוצע שתי המלים האלה הוא עשור. יש עוד כמה דברים מופלאים בפסוק הזה.

תוספות: ימים-שנה וימים-ירח

נראה את תוספות:

ואין דנין ימים סתם מימים שנאמר בהם חדש והא דכתיב [בפרשתנו] ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ודרשינן בשילהי החולץ (יבמות דף מח:) ירח שלשים ימים שלשים [מחלקים לשנים. אז אם מחלקים לשנים, למה שלא יגידו "ירח" שלשים ו"ימים" שנה?] ולא אמר התם ימים שנים עשר חודש משום דכתיב אצל ירח [אמנם מחלקים, אבל כתוב צמוד ל"ירח", בהקשר של "ירח". בכל אופן, מצאנו "ימים" נדרש כשלשים יום.].

יוצא שיש שלשה פירושים של "ימים": שני ימים כפשוטו, לפי הכלל ש"מיעוט רבים [ימים] שנים"; שלשים יום; שנה. ידוע שהשנה הקטנה ביותר לפי הלוח העברי היא בת שנג = שמחה ימים, ואילו השנה הגדולה ביותר היא בת שפה = שכינה = לב שמחה ("ולישרי לב שמחה") ימים. והוא הסימן לשלשת הפירושים של "ימים" – ב ל שנג – לב שמחה! והנה, ימים = 100, 10 ברבוע כנ"ל, ואילו לב שמחה = 385 = סכום כל הרבועים מ-1 ברבוע ועד 10 ברבוע, הפירמידה של 10 (כאשר בסיס הפירמידה הוא 100 = ימים)!

בין ירח לחדש

יש מהמפרשים ששואלים למה לא לדרוש כך "חדש ימים" ('חדש שלשים ימים שלשים'), והוא מפרש שיש הבדל בין "ירח ימים" ל"חדש ימים", ש"חדש" הוא שם התואר, שכל חדש מתחדשים הימים של הירח, "תקעו בחדש שופר". לפי דקדוק חדש הוא שם עצם, אבל הוא אומר שהוא שם עצם שנגזר מתאר, ולכן כשהתאר חדש כתוב יחד עם ימים אי אפשר לחלק ביניהם. "חדש ימים" היינו ימים מתחדשים, ימי החדש מתחדשים כל חדש. אבל ירח ביחס לחדש הוא עצם, בעצם קוראים לו ירח (על שם הירח, המאור הקטן), ולא כמו חדש שנקרא כך על שם החידוש, ולכן ניתן לחלק ולומר ש"ירח" הוא חדש שלם של שלשים יום ו"ימים" עוד משהו, והיות שבא בהקשר של "ירח" אז גם ה"ימים" הם שלשים.

תמיד אנחנו אומרים שאם יש שני שמות נרדפים ואחד יוצא מהשני הדבר רמוז בכך שהשני יוצא מהאות השניה של הראשון או מסוף התיבה שלו. לעניננו, ה-חדש נגזר מה-ירח (סוף ירח הוא תחלת חדש), הירח הוא העצם והחדש הוא התולדה שלו.

פני יהושע: הלימוד מלפני מ"ת – בכלל אך לא בפרטי הדינים

נראה משהו בפני יהושע:

מנה"מ אמר רב חסדא דאמר קרא כו' תשב הנערה אתנו כו'. ואע"ג דלכאורה לא נתקדשה רבקה עדיין באותה שעה [ודין המשנה הוא אחרי שהאשה מתקדשת ואז החתן תובע אותה לנישואין והיא מקבלת יב חדש, ולכאורה רבקה עוד לא נתקדשה, אז איך אפשר ללמוד ממנה?! איך אני יודע שלא נתקדשה? אולי אליעזר קדש אותה כשליח. יש בזה סוגיא שלמה, האם עבד יכול לקדש כשליח, אבל המסקנה שאינו יכול:] דאין העבד נעשה שליח לדעת האומרים דעדיין לא נשתחרר אליעזר [הוא עדיין עבד, ועבד לא יכול להיות שליח לקדש. אם כן, היא עדיין לא מקודשת, ואז כל הדין הזה לא שייך לכאן לכאורה.],

ועוד [יש שתי שיטות בת כמה היתה רבקה. השיטה הרווחת, שמכירים גם מרש"י בחומש, היא היתה בת 3 – זה מדרש אגדה. התוספות אומרים שהיא היתה בת 14. (כשעושים אסמכתא בגמרא, זה צריך להיות כל כך מתאים?) זה בדיוק התירוץ שלו, ובמיוחד שזה לפני מתן תורה.] דלשיטת התוספות ביבמות (דף ס"ד ע"ב) דרבקה בת י"ד שנה היתה וא"כ בוגרת הויא [ולבוגרת מגיעים יב חדש? לא, רק חדש, כמו אלמנה.] וכבר עברו י"ב חדש בבגרות [שהרי נעשית בוגרת בגיל שתים עשרה וחצי, אז עברו יב חדש כבר לפני חצי שנה.] ומסקינן בסמוך דאין נותנין לה אלא שלשים יום

מ"מ מייתי שפיר דודאי קודם מתן תורה לא שייך לגבי לבן ובתואל כל הני חילוקי דינים [הוא אומר שכל החילוקים האלה לא שייכים לא ללבן ולא לבתואל ולא ללפני מתן תורה. מה כן? רואים מה שהיו נוהגים. זה כלל גדול, כמו שלומדים דין שבע ברכות גם מלבן. היו נוהגים כל מיני דברים ולא מבטלים מנהגים אלה, נותנים איזה תוקף למנהגי הגוים לפני מתן תורה. אבל כשבאים לחילוקי הדינים זה לא משם. דוגמה נוספת היא יבום. אצלנו מאד מפורט מי יכול ליבם ומתי. לפני מתן תורה היה מושג יבום, אך היה הרבה יותר גמיש ופתוח. גם הכתובה היתה לפני מתן תורה, אבל איך שמצטמצם אחרי מתן תורה אי אפשר ללמוד משם – זה נושא כל מסכת כתובות. (יש שמקפידים על "לא יעשה כן במקומנו"?...) תוסיף את זה לווארט של רבי בונים, "לא כן נתן לך הוי' אלהיך". לא שייך להלביש את כל פרטי הדינים על סיפור בספר בראשית, כך אומר הפני יהושע.] אלא דעיקר הראייה דאורחא דמילתא דתכשיטי כלה לפרנס עצמה צריכה י"ב חדש [לומדים משם כלל.]

ומהא [חז"ל] ילפינן שפיר לחלק בכל חילוקי דינים דשמעתין דלאחר שניתנה תורה ונתחדשה הלכה בדיני קידושין [לפני מתן תורה היו צריכים לקדש? לא. עיקר ה"נתנה תורה ונתחדשה הלכה" נאמר על קידושין. אחרי שיש את כלל החידוש של מתן תורה, עצם הקידושין, ממילא הוא הולך על כל פרטי הדינים.] וענייני נערות ובגרות [מושג מאד חשוב, שקובע את הכל אצלנו, ומתרץ שהיא היתה בת יד. למה? אצלנו יש זמנים קבועים של נערות ובגרות, ולכן בוגרת מקבלת רק שלשים יום, אבל הזמנים הקבועים של עצם המושגים של נערות ובגרות "נתנה תורה ונתחדשה הלכה". כאן היא היתה נערה בגיל יד.

אם כבר אמרנו מושגים אלה, נערות ובגרות, נרחיב: במה בת שונה מבן? לבן יש רק שני מצבים, קטן וגדול, ואילו לבת יש שלשה מצבים, קטנה-נערה-בוגרת. חידוש חשוב מאד. איך נסביר זאת? שייך גם לדבר שדברנו לפני שבוע. צריך לומר שבשרש כל השרשים קטנה ונערה ובוגרת היינו כמו בתי-אחותי-אמי – למטה ממנו, שוין בקומתן ולמעלה ממנו. יש משהו בבוגרת שהיא אמא של החתן, לכן לא טוב שהיא תחכה לגיל הזה – כבר יותר מדי זקנה... או שמתחתנים עם בת, דווקא קטנה, הגם שלשיטת רש"י ותוספות אסור לקדש קטנה. יש בכך מחלוקת רש"י ורמב"ם. לפי הרמב"ם חכמים רק לא המליצו לקדש קטנה, אבל לא אסור מדינא. לפי רש"י ותוספות יש איסור דרבנן לקדש קטנה. בכל אופן, קטנה היא בחינת בת. הגיל האופטימאלי לקידושין הוא נערה, שאז "באתי לגני אחתי כלה", יש משהו בנערה שהיא כבר בגדר אחות. אז הקידושין הם קידושי משיח, ש"שוין בקומתן". בוגרת היא כבר יותר מדי זקנה, היא כבר אמא של החתן... אם כן, רבקה היתה כבר בת י"ד לפי שיטת תוס', והיא בוגרת לגמרי. כל הדבר הזה הוא "נתנה תורה ונתחדשה הלכה", לא היה קודם.] ממילא נשתנה בכל אחת לפי מה שצריך [הפרטים משתנים לפי הצורך, אבל כלל של "אורחא דמילתא" לומדים מלפני מתן תורה.] מיהו בתוספות פ"ק (דף ז' ע"ב) בד"ה ויקח בועז משמע דגבי רבקה קדושין גמורים היו [שכן קדש אותה קידושין גמורים.] אלא שאין צורך לדקדק בכך למאי דפרישית [שמכל מה שלפני מתן תורה לומדים כללים אבל לא פרטים.].

זה פני יהושע יפה.

"ויהי מקץ ימים" (פירוש החזקוני)

אחרון-אחרון בסוגיא הזו של "ימים או עשור": כל פעם שיש תופעה כזו, שמפרשים מלה באופן מפתיע – שהייתי חושב ימים כפשוטו, או חדש ימים – מביאים ראיה שיש עוד פסוק כזה. השאלה האם יש עוד פסוק שברור ש"ימים" הם שנה, שלא כתוב כאן (דברנו על "ימים יוצרו", אבל זה לא מפורש). כל פעם שיש מילה שלומדים צריך ללכת לפעם הראשונה בתורה, "הכל הולך אחר הפתיחה". יש "ימים" בפתח, מלשון ים, שיש במעשה בראשית, אבל איפה פעם ראשונה "ימים" בקמץ? "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה להוי'". האם מישהו כותב שם שהכוונה לשנה? כן, החזקוני – אחד הפשטנים – אומר ששם ימים היינו שנה. לכאורה זו ראיה מובהקת, שהיתה צריכה להופיע באיזה מקום, כי גם הכלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה" בלימוד של מלה הוא גם כלל שלנו...

משהו מופלא, שפעם הראשונה שיש "ימים" בתורה היינו "ויהי מקץ ימים", בלי כינוי כמו ירח או חדש, אז מה הכוונה? יומים? תסתכלו בחזקוני, שהוא פשט, ויש עוד שאומרים כך, ש"ימים" שם היינו שנה. הוא אפילו מסביר בטבע, בחכמת המדע, למה. זו תוספת מאד חשובה כאן לפשט, ששנה נקראת "ימים" – דומה גם להסבר למה חדש יכול להיות "ימים" – כי בסוף שנת החמה דווקא אורך הימים חוזר בדיוק. יש מעגל, מחזור, והמחזור של הימים לוקח שנה.

שנה של הכנה – אתרוג "שדר באילנו משנה לשנה"

הדבר קשור למשהו ששייך לחג הסוכות, עוד מעט. זה יכול להיות דרוש נחמד מאד למה צריכים לתת לכלה "ימים", שנים עשר חדש. איזה דבר יש בחג הסוכות שקשור ל-יב חדש? האתרוג, "פרי עץ הדר", "שדר באילנו משנה לשנה", סופג את כל מזגי האויר, וזה מה שנותן לו את היפי שלו, הוא מתיפה שנה. בארבעת המינים האתרוג הוא הכלה, לכן מחזיקים אותו ביד שמאל. מברכים על הלולב, שהוא החתן, אבל האתרוג הוא הכלה. הכלה צריכה יב חדש (וכמו שכתוב במגלת אסתר, "כדת הנשים שנים עשר חדש... ששה חדשים בשמן המֹר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים"[ג]), הלולב לא צריך יב חדש. זו השאלה העיקרית כאן בסוגיא, לגבי החתן, המחלוקת העיקרית בין הרא"ש והרמב"ם שאליה רוצים להגיע. אבל שוב, האתרוג הוא "הדר באילנו משנה לשנה", צריך ימים. אז יש כאן לימוד מופלא למה כלה צריכה יב חדש, כי כדי להתכונן לחתונה צריך לספוג את כל האוירים, כל אוירה שיכולה להווצר בבית. כל אויר ואויר צריך קישוט מתאים. יש שלשה מאמרים לגבי אשה – "אין אשה אלא ליפי", "אין אשה אלא לבנים", "אין אשה לתכשיטי אשה", כמבואר אצלנו באריכות שהר"ת הם בית, "'ביתו' זו אשתו". האשה נקראת בית כי ר"ת יפי-בנים-תכשיטים (עם דין קדימה לבנים). כאן דואגים לה דווקא לתכשיטים.

הלבוש: אצל רבקה לא המתינו כי הפרנסה היתה מהחתן

נסתכל בלבוש, נראה משהו נחמד. בהלכות קידושין באבן העזר, לפני הלכות כתובות, בסימן נ"ה, נראה את התחלת הלבוש שמביא את הדרוש הנ"ל:

המארס את האשה [כשהיא קטנה, מה שאסור לפי רש"י ולפי הרמב"ם הוא בדיעבד.] ושהה אפילו כמה שנים [אחרי שארס אותה.] ותבעה לנישואין ועודנה נערה [היא נעשית נערה והוא רוצה לשאת אותה.] נותנין לה זמן י"ב חדש מיום התביעה [כך שהיא כבר תהיה בוגרת בזמן הנישואין.] לפרנס את עצמה לתקן  מה שהיא צריכה לה לחופה כגון תכשיטין וקישוטים [לא ראיתי באף פירוש שזקוק להשתמש בשני לשונות. בכל המקומות שראיתי כתוב רק תכשיטים, וכאן אומר תכשיטים וקישוטין וחוזר על זה שוב בהמשך.

יש משהו בלבוש שיש הבדל בין תכשיט לקישוט והכלה זקוקה לשניהם. לכאורה זה חידוש שלו, שלא מופיע במקום אחר. מה יכול להיות ההבדל בין תכשיט לקישוט? (יש רש"י שאומר שתכשיטים הם בשמים.) בסדר, אם תכשיטים הם בשמים קישוטים הם קישוטים. מה המכנה המשותף של שני השרשים האלה? שט, או כשט או קשט (אותיות שט במילוי, שין טית = חוה פעמים אם, "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי"[ד]). כ ו-ק מתחלפות באותיות גיכק מן החיך (כ = 10 ועוד 10, "עשרה עשרה הכף", ק = 10 פעמים 10; כף במילוי = ק; בהיגוי, כ דגושה ו-ק זהות). יש כאן הרבה רמזים, אבל רק נאמר שיש קשר מילולי בין תכשיט לקישוט. קישוט הוא לשון קושטא, כפי שדברנו על "צדק צדק [תרדוף]" שת"א "קושטא קושטא" ("קושטא קושטא" שייכת לארץ ישראל, חושבנא דדין כחושבנא דדין – "אמת מארץ תצמח [יש כאן ב אמת – 'קושטא קושטא']"). ריש לקיש אומר "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", אומרים לחתן שקודם ידאג לקישוטים שלו ואז לקישוטים של הכלה, "אין אשה אלא לתכשיטי אשה" כמו שיתבאר.] ואחר כך תנשא

ואסמכוה אקרא [רק אסמכתא, אבל על פי פסוק, הסוגיא הראשונה כאן.] שכן מצינו בזיווג הקדוש הראשון בתורה [גם ווארט יפה שלו, שלא ראיתי במקום אחר, שקורא לזה הזיווג הראשון הקדוש בתורה. משמע שהזיווג של אברהם ושרה הוא עדיין לא זיווג קדוש ראשון, אולי כי בשעת נישואיהם הם עדיין לא היו יהודים (לפי הדעה שרק בגיל מ או מח הכיר אברהם את בוראו, ומה עוד שאברהם עדיין לא היה מהול). או שמתכוון שזה השידוך הקדוש הראשון שמסופר עליו בתורה. בכל אופן, יצחק נקרא קדוש מבטן ונימול לשמונה ימים, לכן גם לזיווגו עם רבקה אפשר לקרוא הזיווג הראשון הקדוש בתורה (בשבת ויו"ט אומרים "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל" – זיווג יצחק רבקה, בגימטריא תפלה. המלה המשותפת לשניהם היא "קדוש", משמעות ה-ק של יצחק וה-ק של רבקה, האות המשותפת היחידה בשמות שלהם. "תתקדש... קדושים" = ח פעמים יצחק, יצחק = ח פעמים הוי'! ההפרש בין "תתקדש" ל"קדושים" = ג פעמים אברהם – "אלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"). זה מתאים למה שאדמו"ר הזקן אומר בסוף הלקו"ת שכללות כל התורה היא זיווג יצחק ורבקה, שבכללות הוא זיווג שם מה ושם בן, שהוא גם זיווג של דאורייתא ודרבנן כפי שדברנו קודם. בכל אופן, יפה מאד שקורא לזה כך.] שנאמר ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור מאי ימים אילימא תרי יומי משתעי אינש הכי אמרי ליה תרי יומי אמר להו לא אמרו עשרה יומי אלא מאי ימים שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו ופרכינן ואימא מאי ימים חדש דכתיב עד חדש ימים ועשור י' ימים ותרצינן דנין ימים סתם מימים סתם ואין דנים ימים [סתם] מימים שנאמר בהם חדש [עד כאן הוא מצטט את הסוגיא ואז מוסיף:]

ואף על גב דהתם לא נתנו לה זמן שהרי לקחה מיד [הרי למעשה לא נתנו לה אפילו יום אחד. הם בקשו "ימים או עשור" ואליעזר סרב ואז אמרו "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" והיא אמרה "אלך" גם אם לא תרצו. לכאורה זו ראיה לסתור, שבסוף לא נתנו לה כלום. (אולי הוכחה שתלוי ברצונה, היא לא רצתה.) נראה שיש שיטה ברמ"א שהחתן יכול להכריח אותה לחכות יב חדש, כדי שיהיו לה את כל התכשיטים שהיא צריכה – זו גם דאגה של החתן. צריך לתרץ משהו – מהפסוק לומדים שמגיעים לה יב חדש, הסברא של "אחיה ואמה", לומדים את הסברא מלבן הרשע, כי סברתו היא המנהג שנוהגים. אברהם אבינו בא מארם ושלח לקחת משם אשה, לא מכנען, וגם את יעקב שלחו לחרן – סימן שכנראה היה שם מקום של מנהגים טובים, שרש כל האידישקייט. לפני כמה ימים דברנו על התרבות היהודית, קולטורה, שהיא שרש המנהגים, "מנהג ישראל תורה" ו"מנהג עוקר הלכה". אשה היא בחינת מנהג, תרבות, ובארם מקור המנהגים – חייבים לקחת משם את הנשים, ממקום שיש מנהגים טובים. בכל אופן, לומדים דווקא מלבן מה המנהג הטוב, אך בסוף הוא לא מתקיים כלל.] היינו משום שלא בקש מהם פרנסה שהוא משלו, נראה לי.

שלש סברות לזרז: תכשיטים מהחתן, "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן", יציאה מהקליפות

כותב הלבוש שנראה לו התירוץ שלא נתנו לה כי אליעזר אמר שלא ידאגו לתכשיטים, הכל עליו, אנחנו דואגים לתכשיטים. לפי הווארט שהכלה דומה לאתרוג, שדר באילנו משנה לשנה, מה עושים? צריך לומר שאליעזר וגם יצחק ורבקה דנו אותה כפי שכתוב בגמרא "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן". רבקה היתה כל כך טובת מראה שלא זקוקה בכלל לתכשיטים.

שוב, התירוץ שלו הוא שאם החתן לוקח על עצמו את התכשיטים הוא יכול לקצר את הזמן. חידוש מופלא, אם נלמד מדבריו להלכה. לחתן בוער להתחתן, ולה מגיעים שנים עשר חדש להתכונן, אך הוא אומר – לא, אתן לך הכל מיד, יש לי. האם שומעים לו? לא ראיתי שכתוב להלכה, אבל אם נקח אותו עד הסוף משמע שהוא יכול למהר את התהליך. אבל כעת אמרנו שאם זו בת שלא זקוקה בכלל לתכשיטים – כלומר, שהוא לא פוסק בכלל "אין אשה אלא לתכשיטי אשה" – גם אפשר למהר את התהליך. אבל יש משהו שלישי, שלדעתי הוא העיקר. בשביל מה "אלך"?! למה בוער כל כך, ש"אל תעכבו אותי"? רבקה אמנו היא "כשושנה בין החוחים" בבית בתואל ולבן. הוא ראה "ורבקה יוצאת", ראה אותה יוצאת מהקליפות. עיקר החידוש שכעת היא בתהליך של "יוצאת" מהקליפות, ולכן גם היא אומרת "אלך" מיד, כבר יוצאת ועוד יותר 'אצא', וברגע שהכלה היא בתהליך של לצאת מבית אביה לא מעכבים אותה אפילו יום. למה זה יכול להתאים בדורנו? גיורת או אפילו בעלי תשובה. אם עכשיו היא בתהליך של 'יוצאת' – אין לעכב אפילו יום אחד. לפי רש"י קטנה לא יכולה לסבול חתן, לא יודעת זאת עדיין אבל כשתתחתן היא לא תוכל לסבול ותברח ממנו. אבל כאן רבקה לדעת עצמה יוצאת. המפרשים מסבירים, גם שינוי הדורות, שאז בגיל שלש היא היתה ברת דעת מושלמת.

על פי זה אפשר לתת עוד טעם לשבח לביטוי "ימים או עשור". יש כאן רמז מובהק לעבודת התשובה, רמז לעשרת ימי תשובה, "בין כסה לעשור" – "ימים" רומז לשני ימים של ראש השנה, עליהם נאמר "יחיינו מיומים", ואילו "עשור" היינו חג העשור, יום הכפורים.

אז יש פה שלש סברות – או שהחתן דאג לתכשיטים, או שלא זקוקה לתכשיטים בכלל (אלא רק "אין אשה אלא ליפי") או שהיא עכשיו יוצאת וחייבים לזרז את הענין כמה שיותר מהר, שלא תשאר שם עוד רגע בין החוחים. ברגע שהם אומרים "תשב הנערה אתנו ימים או עשור" היא כבר לקחה את כל המנהגים משם ואפשר לצאת.

נחזור לסוגיא זו, כי עיקר הלימוד נוגע היום אליה, אבל לפני כן נראה מה שיש בהמשך הדפים של השבוע.

ב. יחס רבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר וביטויו בסוגית "המקדיש מעשה ידי אשתו"

מחלוקת רבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר – הגדול והקטן בתלמידי רבי עקיבא

יש משנה בדף נח, ב:

המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר רבי מאיר אומר הקדש רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין.

כאן יש משהו מופלא בהשגחה בהמשך למה שדברנו פעם קודמת[ה]. דברנו על גדולתו של רבי מאיר, והבאנו מהאר"י הקדוש שהאריז"ל קושר את רבי מאיר רק לתנא אחד – אף שבמשניות וברייתות רבי מאיר מופיע עם כולם – רבי יוחנן הסנדלר. הוא אומר שהם גדול וקטן תלמידי רבי עקיבא – רבי מאיר הוא התפוח בעקבו (רבי עקיבא) של אדם הראשון שמכהה גלגל חמה וקטן התלמידים רבי יוחנן הסנדלר עושה לו נעל, סנדל, שלא יכהה.

מתי במשנה הם חולקים? רק כאן! והמחלוקת היא לגבי דבר שלא בא לעולם. [בשבת יש מחלוקת של שלש דעות, רבי מאיר רבי יהודה ורבי יוחנן הסנדלר, רבי מאיר הכי מקיל ורבי יוחנן הסנדלר הכי מחמיר.] זה לא משנה אלא ברייתא, וכפי שציינת יש כאן שלש דעות[ו]. הנושא הוא "דבר שלא בא לעולם", נושא עצום בכל הש"ס, שצריך רק עליו שיעור או סדרת שיעורים. כעת אנחנו רק בשביל הרמז, כמה רמזים שנראה כאן. רבי מאיר אומר שאדם מקנה/מקדיש דבר שלא בא לעולם ורבי יוחנן הסנדלר חולק ואומר שדבר שלא בא לעולם אי אפשר להקנות או להקדיש.

כאן זו דוגמה יפהפיה ביותר שלוקחים קטע מהאריז"ל ומכוונים אותו עם ההלכה. האריז"ל בוחר דווקא את שניהם כזוג, ואומר שהם התלמיד הכי גדול והתלמיד הכי קטן של רבי עקיבא. הכי גדול – מקבל ישירות מדאורייתא, מהקב"ה, ולכן אף שהוא תלמיד מובהק של רבי עקיבא הוא יכול ללמוד גם מאלישע אחר. רבי יוחנן הסנדלר הכי קטן, יש לו רק רבי אחד, כל הזמן צועק 'רבי' (רבי עקיבא), ויש להם מחלוקת עיקרית בש"ס ביחס לדבר שלא בא לעולם.

עקב אדם הראשון – הקשר לעתיד שלא בא לעולם

נסביר בקיצור נמרץ: מהו העקב של אדם הראשון? אדם הראשון הוא שיעור קומה לא רק של כל הנשמות אלא גם של כל הדורות, "זה ספר תולדות אדם", קורא הדורות מראש, מאדם קדמון. עקב הוא סוף ההיסטוריה. רבי עקיבא בכללות קשור לעקב.

נאמר בצורה אחרת: הראש של אדם הראשון הוא ראש לשון ראשית, עמק ראשית, עבר, והעקב הוא עמק אחרית, עתיד. "והיה עקב תשמעון", לשמוע את העתיד, שמיעה לשון דערהער, וצריך גם לראות את העתיד, כמו הביטוי של רבי נחמן "לזכור עלמא דאתי". רבי מאיר הוא האור שיוצא מהתפוח של עקב אדם הראשון. למה העקב שלו מכהה ולא הראש שלו? יש משהו בדור שלנו, דור הגאולה, דור של רבי עקיבא בכללות, שבדור הזה הולכים לממש את העתיד, יש קשר לעתיד, רק שבינתים הוא בהעלם, "דבר שלא בא לעולם". העתיד נקרא "דבר שלא בא לעולם".

קידושי גוי לאחר שיתגייר לדעת רבי מאיר

נסתכל כאן בתוספות, שאומר שבא גוי ומקדש אשה – איך הוא יכול? הוא גוי! אומר "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", נשמע הזוי. הוא גוי, בא לבחורה יהודיה, נותן לה טבעת ואומר "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר". לכאורה זורקים אותו מכל המדרגות, את הגוי החוצפן הזה. מי באמת זורק אותו? רבי יוחנן הסנדלר. והנה, פלאי פלאים, רבי מאיר אומר שהיא מקודשת אחרי שהוא יתגייר.

איך יכול להיות כזה דבר? מה למדנו בשיעור הקודם? לפי האריז"ל איפה רבי מאיר רמוז בתורה? "והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה", גוי שמתגייר, הוא יודע שעומד להתגייר, או במודע או בעל-מודע שלו. לדעת רבי מאיר בכל נכרי הבא מארץ רחוקה על מנת להתגייר יש בהעלם שישנו במציאות הכח להתגייר, הוא כבר יהודי בכח, ולכן הקידושין חלים. לפי רבי יוחנן הסנדלר עד הגיור בפועל הכח להיות יהודי הוא בגדר העלם שאינו במציאות כלל וכלל.

"העלם שישנו במציאות" ("מי יימר" אחד) ו"העלם שאינו במציאות" (שני "מי יימר").

עיקר החילוק בדבר שלא בא לעולם, הוא בין דבר שקיים במציאות רק לא אצלי בפועל לבין משהו שכלל לא בא לעולם. מה סברת רבי מאיר, האם מדבר בדבר שרק לא אצלי, או שסובר כמו רבי אליעזר בן יעקב שמדובר גם בדבר שלא נולד כלל? זה הנושא כאן בתוספות. תסתכלו בתוספות ישנים ותראו שיש ביטוי שדומה לספק וספק ספיקא. דיני ספק וספק ספיקא מופיעים בדרך כלל ביו"ד, אם כי יכול להיות בכל התורה, וכאן יש "מי יימר" אחד ושני "מי יימר", שהם כמו ספק ספיקא, שני ספקות, ויוצא ש"מי יימר" אחד הוא דבר שלא נולד אצלי, העלם שישנו במציאות, ושני "מי יימר" הוא דבר שלא נולד כלל, העלם שאינו במציאות.

רבי מאיר – ראית העתיד בבהירות

מה אמרנו עכשיו? שלרבי מאיר יש ליכיטיגע אייגן, מאיר אצלו העתיד והוא רואה את העתיד שנעלם כמציאות, ולכן דן את העתיד שלא בא לעולם כאילו כן בא לעולם. מישהו אחר לא רואה את העתיד, לכן אצלו העתיד אינו במציאות לגמרי ולכן לא ניתן להקדיש. שוב, סוגית דבר שלא בא לעולם, עם כל המדרגות של זה בש"ס, משהו חשוב, קשורה לגמרי למושגים "העלם שישנו במציאות" ו"העלם שאינו במציאות", סוגיה יסודית בחסידות.

רבי מאיר רואה את העתיד כדבר שנמצא. איך אני יודע? מה האור שמכהה גלגל חמה? גלגל חמה הוא כל האור של הטבע, אור שנברא, אבל האור של רבי מאיר הוא אור של אדם הראשון, יוצא מעקב אדם הראשון, שלו היה האור הראשון, האור הגנוז שאדם מביט בו מסוף העולם עד סוף העולם. מסוף העולם העליון עד סוף העולם התחתון, הוא רואה את העקב, את העתיד. האור שיוצא מעקב אדם הראשון הוא בחינת רבי מאיר.

רבי יוחנן הסנדלר מסתיר זאת, צריך לכסות זאת. רבי מאיר הוא "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" ורבי יוחנן הוא "וירא אלהים את האור כי טוב" לגנזו, "עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא" ו"גנזו בתורה" לכן הצדיקים יכולים להוציאו מהתורה, תורת רבי מאיר שכתוב בה "כתנות אור". בכל אופן, הסוגיא כאן היא האם דבר שלא בעולם הוא העלם שישנו במציאות או שאינו במציאות, והיחס בין רבי מאיר לרבי יוחנן הסנדלר בדיוק כפי שהאר"י אומר.

משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – שתי בחינות "דבר שלא בא לעולם"

נסים ברמז: "דבר שלא בא לעולם" בגימטריא משיח-משיח, למה צריך פעמיים? הרי כל כפל רומז למשיח (שהוא בחינת שבת, וכל מעשי שבת כפולים). משיח הוא דבר שלא בא לעולם. אפשר להקנות משיח, צריך להקנות אותו לצבור אף שלא בא לעולם – אם תקנה אותו לצבור כנראה הוא יבוא. זו דעת רבי מאיר, ולכאורה הלכה לא כמותו, אבל בכל אופן רבי מאיר הוא הגדול מכולם. אמרנו שמי שקטן יכול לקבל רק מרבי, לא ישירות מה', אבל כעת הרבי אומר לנו להיות רבי מאיר – להקנות את הדבר שלא בא לעולם.

מי שבונה את המדינה כמו שצריך, על פי תורה, הוא משיח בן יוסף. אחר כך יבוא משיח בן דוד. השאלה אם אז "עולם כמנהגו נוהג" או "וגר זאב עם כבש" כפשוטו? מה היחס ביניהם, בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד? משיח-משיח שהוא "דבר שלא בא לעולם". היחס בדיוק זה, האם מדובר העלם שישנו במציאות או שאינו במציאות. אנחנו מדברים ארבעים שנה שאם רק רוצים יד ישראל תקיפה, יכולה להיות מדינה על פי תורה, אבל אם לא רוצים אין יד ישראל תקיפה. אנחנו במציאות שבה אפשר בתפנית של רגע לעבור ל"יד ישראל תקיפה" ואז הכל משתנה. רק מה? לדאבוננו לא רוצים, רוצים שדווקא לא תהיה יד ישראל תקיפה. זה בכלל נוגע למשיח בן יוסף.

דווקא בעקבתא דמשיחא, בעקב, בדור שלנו, משיח בן יוסף (גם רבי עקיבא הוא "בן יוסף") הוא בהעלם שישנו במציאות – הוא בהעלם, אבל ישנו במציאות לכל דבר. לכן אנשים פשוטים כמוני יכולים להקים משהו כמו דרך חיים, כי הכל כבר נמצא, רק סגור בקופסא וצריך לפתוח, כשלהבת בגחלת. אבל משיח בן דוד עדיין בבחינת העלם שאינו במציאות, רדל"א.

יתכן שאצל רבי מאיר גם מה שאצלנו בהעלם שאינו במציאות אצלו הוא במציאות (והוא בחינת משיח בן דוד שמאיר מתוך העקב של רבי עקיבא רבו, משיח בן יוסף, שהוא גם היחס בין האריז"ל לבין גדול תלמידו, רבי חיים וויטל, שמאיר את תורת רבו לעולם, כנודע[ז]), והוא בשיטה אחת עם רבי אליעזר בן יעקב שסובר שגם דבר כזה אדם מקנה. עיקר מה שהוא אומר, שבפנימיות, כל הגוים הם בחזקת להתגייר, יכולים כבר בהיותם גוים לקדש אשה על מנת שאתגייר. קשור למה שלמדנו בפעם הקודמת, שהוא שאומר שגוי שלומד תורה למעלה מכה"ג וכל מה שקשור למהפכה הרביעית, הכל בהשראת רבי  מאיר.

ג. האכלת תרומה לארוסת כהן שחייב לשאתה

רמזי הלימוד שאשת כהן אוכלת בתרומה משעת קידושין

נהפוך לעמוד הקודם, בסוגיא אם נותנים לארוסה לכהן תרומה בזמן שחייב לשאת אותה. אחרי שעבר הזמן שהיה צריך להתחתן איתה הוא חייב לזון אותה, השאלה אם היא ארוסת כהן – שהיא כבר קנין כספו – נותן לה תרומה. מדין תורה משעת הקידושין ממש היא כבר אוכלת בתרומה, רק שחז"ל גזרו שלא תאכל בתרומה עד שלא תכנס לחופה משתי סבות שמוזכרות כאן.

מה הפסוק שדין תורה שהיא אוכלת בתרומה משעת קידושין? "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו [בתרומה]". "הוא יאכל בו" שוה "וכהן", המלה הראשונה שוה לשלש המלים בסוף. כמה הכל שוה 1163, מספר שדברנו עליו לפני כמה ימים. מה המשך הפסוק? "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו", ששוה ימים-עשור, 676, הוי' ברבוע. כל הפסוק שוה 1839, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ג פעמים תריג, השראת השכינה בישראל וכו' וכו'.

המחלוקת כמה תרומה צריך לתת הכהן לארוסתו?

מה הוא נותן לה אחרי יב חדש, שכבר היה צריך לשאת אותה? נותן לה תרומה, ומחלוקת אם הכל תרומה או רק חלק. לפי רבי טרפון, שאומר שרק תרומה, מה היא אוכלת בימי הטומאה? למדנו פעם קודמת שבבית דין של כהנים, בכהן שמקדש, הכתובה כפולה – ארבע מאות ולא רק מאתים – אך זה הדין דווקא בכהן שמקדש כהנת, לא שייך לעניננו. כאן מדובר בכהן שמקדש בת ישראל, ומרגע שמקודשת זכאית לאכול תרומה. כעת חייב לתת לה מדרבנן, אחרי יב חדש, כשעוד לא התחתן איתה.

מה הוא נותן לה, רק תרומה? הרי חלק גדול מהזמן היא טמאה ולא יכולה לאכול תרומה. רבי טרפון אומר שנותן לה רק תרומה, ובימי הטומאה שתמכור את התרומה ותקנה חולין – לא פשוט לעשות זאת, אבל כך אומר רבי טרפון. רבי עקיבא אומר שלכתחילה חייב לתת לה מחצה חולין ומחצה תרומה, שיהיה לה גם לימי הטומאה.

"חות דרגא" של הכהן – ירידה מתרומה וטהרה לחולין וטומאה

כל דבר שלומדים צריך לצייר במציאות. מה הציור של כהן שמתחתן? לא משנה אם מתחתן עם כהנת או עם בת ישראל. עד כאן הוא בחור טהור, כהן, בלי עסק עם חולין כלל – כל הזמן אוכל תרומה, לא צריך חולין אף פעם. מה הציור של כהן שמתחתן, הרי חתן הוא לשון חות דרגא ונסיב איתתא. כהן חתן, עם כהנת או עם בת ישראל, שיש לה זמן של מחזור, צריך להתרגל לצורת חיים אחרת.

עד כה היה לו מטבח אחד, של טהרה, וכעת הוא מתחתן וצריך לדעת שצריך גם מטבח של חולין לזמן טומאה. היום יש כאלה שיש להם מטבח בשר ומטבח חלב, או לפחות שני כיורים. יש כאלה שעושים מטבח של פסח. יש שבפסח אוכלים רק בשרי, לא צריך גם חלבי. מי שאוכל גם חלבי בפסח צריך כבר ארבעה מטבחים. אבל בזמן הטהרה והטומאה הכהן היה צריך בבית שלו שמונה מטבחים, כי צריך הכל לימי טומאה ולימי טהרה.

זו בעיה להתחתן, בעיה לוגיסטית, ירידה גמורה במנטליות. הוא צריך לזון את האשה ויש לה זמנים שהיא טמאה. הוא מעונין בכך, "כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין", ו"מי יתן טהור מטמא לא אחד", אברהם מתרח וכך כל ילד יהודי, שבזכות "דמיה מרובין" גם "בניה מרובין" (גם בכמות וגם באיכות). בלי וסת אין בנים ו"אין אשה אלא לבנים", בלי הטומאה אין טהרה, אין כלום, אין לידה. כהן שמתחתן צריך לעבור לגמרי פאזה בראש. זה שינוי כל אורח החיים שלו, שצריך כעת מהבית להתרגל למצבי טומאה, לעשות מהם משהו חיובי, שיהיה "טהור מטמא". זו אוירה אחרת לגמרי.

אפשר לומר שנוגע לא רק לכהן, אלא לכל בחור תמים. אין וסת לבחורים, לא יודע מזה, לא בראש שלו בכלל – הכל טהור, יחסית. כשהוא מתחתן הוא חייב לעבור פאזה, שכעת אנחנו יחידה אחת, חלק מהזמן אנחנו טהורים וחלק מהזמן אנחנו טמאים אחד לשני. זה נלמד מסוגיא זו.

רבי טרפון אומר, אתה עוד לא נשוי – בינתים אתה לא חייב לה חולין, תן לה הכל תרומה, הכל טהרה, כמו שאתה. מה היא תעשה בימי הטומאה? בסדר, היא תמכור. גם בפנימיות, זה שתתן לה רק תרומה יעשה אותה טהורה. היא נערה, ויתכן שלנערה אין מחזור. בכל אופן, אתה רק תחשוב טהור, תן לה רק טהרות, אפילו שיקשה עליה. רבי עקיבא כאן הוא מציאותי, הוא העקב. טרפון שוה משה (השם היחיד ששוה משה) ורבי עקיבא שייך למשיח.

מציאויות בהן "דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה"

רבי טרפון אומר לתת לה רק טהור, רק תרומה, והיא תמכור. איך אפשר להטיל על ילדה קטנה שתלך למכור? לא שייך בכלל. לכן כתוב כאן:

אמר אביי מחלוקת בבת כהן [שמצויה אצל תרומה ויודעת איך להתמודד.] לכהן אבל בבת ישראל לכהן [אי אפשר להטיל עליה למכור וכו', היא לא יודעת, ולכן:] דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה [משלם יותר כתובה בבת כהן לכהן, אבל יכול לתת רק תרומה.]

ואמר אביי [עוד דבר.] מחלוקת בארוסה [בת כהן שארוסה והיא בבית אביה, אביה ואחיה יקחו את התרומה וימכרו.] אבל בנשואה דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה [שהרי אין מי שימכור לה. לא מצפים שהיא תעשה זאת, גם אינה יכולה לגעת בתרומה בזמן שהיא טמאה.]

תניא נמי הכי רבי טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה ר"ע אומר מחצה חולין ומחצה תרומה במה דברים אמורים בבת כהן לכהן אבל בת ישראל לכהן דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה במה דברים אמורים בארוסה אבל בנשואה דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה

שלש דעות בשיטת רבי טרפון

עד כאן הבנו, ואחר כך אומרת הגמרא שיש שלש דעות בשיטת רבי טרפון שנותן הכל תרומה. או רבי טרפון, שאומר שנותן הכל תרומה והכל שוה לכמה שהיא צריכה לאכול. אבל הרי תרומה יותר זולה מהחולין שהיא צריכה, ולכן אם יתנו שוה לכמה שהיא צריכה לאכול בתרומה, בזמן שאבא שלה ילך למכור לא יקבל אותה כמות של אוכל אלא פחות ולא יהיה לה כמו שהיא צריכה לאכול. אז איך רבי טרפון יכול לומר שנותנים לה כמה שהיא צריכה לאכול ולא יותר? הרי היא צריכה למכור ותקבל פחות!

לכן בא רבי יהודה ואומר שנותנים לה יותר תרומה, כדי שתמכור את התרומה ותקבל פחות אבל יספיק לה למה שהיא צריכה לאכול. בא רשב"ג ואומר שאם נתן לה יותר כפי השער נצטרך שיקנה מישהו בדיוק בשער, ולכן צריך לתת לה בשופי, "כפל", בחינה משיחית, כדי שגם אם תמכור בזול יהיה לה מספיק. לכן יש שלש מדרגות בדעת רבי טרפון, שאין הלכה כמותו, אבל בדעתו יש דעת רבי טרפון, ואחר כך דעת רבי יהודה ורשב"ג:

רבי יהודה בן בתירא אומר נותנין לה שתי ידות של תרומה ואחת של חולין [ואחר כך שתי שיטות כרבי טרפון:] רבי יהודה אומר נותן לה הכל תרומה [בכמות של החולין.] והיא מוכרת ולוקחת בדמים חולין רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מקום שהוזכרה תרומה נותנין לה כפלים בחולין [כדי למכור ויהיה די חולין. שלש הדעות הן הכנעה-הבדלה-המתקה. לומר שהכל תרומה זה הכנעה – תקבלי פחות ממה שאת צריכה. טראכט גוט וועט זיין גוט, תהיי רק טהורה, טמאה צריך להיות רק בחתונה. איך אפשר לומר שלא יהיה מה לאכול בימי הטומאה?! שוב, זו הכנעה. רבי יהודה הוא יחסית הבדלה, ורשב"ג כבר המתקה, שנותנים לה כפלים תרומה, שיהיה לה בשופי. אבל הקושיא היא על רבי טרפון. מן הסתם מישהו מתייחס לזה, אבל לא הסתכלתי. יש למישהו רעיון? ]תשלים מבית אביה.] רבי טרפון מסתמא יאמר שיחסר לה קצת, ותסתדר עם מה שיש בבית אביה. חשבתי לומר כך, אבל קצת קשה – הרי החיוב הוא על החתן לפרנס אותה כדבעי. שוב, שאלה פשוטה – איך רבי טרפון יכול לומר שיתן לה פחות ממה שצריכה? אפשר לומר שסומך על אביה. אפשר לומר קצת אחרת, שהיות שהיא בתוך המשפחה יש מושג של ברכת הבית, שכאשר היא בתוך משפחה צריך פחות לאכול, יתכן שזה התירוץ. מה שנותנים לה הוא כמה שהיא צריכה לאכול כשהיא לבד, אבל היות שמדובר כאן שהיא בחיק המשפחה – יש ברכת הבית. מענין אם מישהו אומר את זה, כי אין לי רעיון אחר איך להסביר את רבי טרפון כאן. ברכת הבית היא שבסעודה משפחתית כל אחד אוכל פחות ממה שאוכל בפני עצמו.] מאי בינייהו איכא בינייהו טירחא.

רמזי שלשת האמוראים

בכל אופן, הציור של רבי טרפון שמצמצם מאד קשה. נעשה גימטריא לסיום הקטע הזה? יש כאן טרפון יהודה שמעון. כמה הם יחד? 841 שהוא 29 ברבוע שהוא עצמו 21 בהשראה, מספר מושלם ביותר. המספר הקודם שהוא גם רבוע וגם השראה הוא 25. טרפון עולה משה ורק יהודה-שמעון שוה מלכות, משולש 31. בכל אופן, שלשת אלה, שמופיעים כאן יחד עולים 29 ברבוע. אם מוסיפים עקיבא, הבר פלוגתא של טרפון, מגיעים ל-32 ברבוע, עקיבא-טרפון-יהודה-שמעון עולה 1024 = 32 ברבוע. הערך הממוצע של ארבעת השמות הוא 16 ברבוע, אהרן הכהן.

ד. "כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש"

תוספת חבה שדורשת תוספת זמן הכנה

כעת נגיע לווארט העיקרי בהמשך הסוגיא שלנו. נפתח את הירושלמי. ההלכה שרוצים כעת לדון בה לסיום היא מה שכתוב במשנה שכשם שנותנים לבתולה כך נותנים לבחור לדאוג לעצמו, "כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש", הלכה למעשה בזמן שיש הפרש בין קידושין לנישואין. מה הכוונה שנותנים גם לחתן יב חדש? בכלל לא פשוט. בתלמוד ירושלמי יש כאן מה שלא מופיע בכלל אצלנו בבבלי, הלכה פשוטה:

עשת שנים עשר חדש לפני הראשון ואח"כ בא השני אמר לה לא כבר הימתנת [מה קורה אם כלה חכתה 12 חדש, או 6 חדשים לפי הרא"ש, לחתן הראשון שלה, ואז הוא מת ובא השני ותובע אותה מיד, או גם במקרה של לאחר 6 חדשים לפי הרא"ש, כי כבר הכינה עצמה יב חדש.] יכולה היא לומר חיבתו עלי מן הראשון [ולכן רוצה להכין לך תכשיטים יותר יפים. רואים שחבה היא לא סבה לזרז חתונה, להיפך – רוצה להיות אתרוג יותר מהודר. ווארט לכל החתנים שחבה ומהירות לאו דווקא הולכות יחד. יש בגמרא על הבן של רבי שהקדים נישואין מפני חבה. בסוגיה של "ללמוד תורה ולישא אשה"

יש מחלוקת רש"י ור"ת מה פירוש "הא לן והא להו". נראה אם נוגע לסוגיא שלנו. החתן אומר שנתחתן מיד, כי הכנת כבר, 'משיח נאו'. היא אומרת – אני לא כזאת משיחיסטית, צריך "דור שכולו זכאי", להתכונן שוב, כי אוהבת אותך יותר. שני החתנים כאן הם שני המשיחים, כל חתן משיח לגבי הכלה. הראשון הוא משיח בן יוסף. למה הוא מת? כי בא ארמילוס והרג אותו לדאבוננו, לא עזרה תפלת משיח בן דוד, "חיים שאל ממך נתתה לו אורך ימים עולם ועד". כעת בא החתן השני, משיח בן דוד, והיא אומרת – אהבתי את הראשון, אהבתי את מדינת דרך החיים, המדינה המתוקנת, אבל אותך אוהבת הרבה יותר, לכן צריכה עוד יב חדש להתייפות בשבילך.]

הוא אלמון [ב-ו, אחר כך כתוב בלי ו, חשוב לגימטריא.] והיא בתולה [אחרי מי הולכים, שלו מגיעים שלשים יום ולה יב חדש, לפי מי נותנים?] והוא בעא מיסב [וטוען שאני אלמן, לא מקפיד על תכשיטים, 'עברתי את הקטע הזה', רק רוצה להתחתן – עזבי את התכשיטים ונתחתן, יספיקו לך שלשים יום. היא אומר שצריכה את הזמן שלה, למה?] יכולה היא לומר חיבתו עלי מן הבחור [אתה אלמן, אבל אני אוהבת אותך יותר מבחור. משהו אישי, אני לא מתחתנת איתך כאלמן, אלא כי אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך יותר מבחור, וחייבת להכין עצמי טוב-טוב בשבילך. שוב, אהבה היא סבה להתכונן. החסידים הראשונים התכוננו ליחידות הראשונה עם הרבי, כמו זיווג – לא נכנסו מיד, לפעמים חכו שנים. לא כמו היום, שיש ירידת הדורות. הירושלמי אומר שהיא יכולה לומר שדווקא אותך, אלמן, אני אוהבת יותר מאשר סתם בחור. לכן אתה לא יכול לומר שאת לא צריכה להתקשט. מה קורה הפוך? זה עיקר הנקודה שלנו:]

הוא בחור [שמגיעה לו שנה.] והיא אלמנה [שמגיעים לה רק שלשים יום, יש לה תכשיטים, היתה כבר נשואה.] והיא בעיא מיסב [אם הוא תובע אותה מגיעים לה רק שלשים יום. אבל מה אם היא תובעת אותו?] יכול הוא מימר חיבתה עלי יותר מבתולה [אף שלא בא לידי ביטוי בכתובה, ולהיפך – משלם עליה פחות.].

עד כאן שיטת הירושלמי, שעיקרה הדבר האחרון – היא אלמנה, אז אני חושב שיש רק שלשים יום, והיא תובעת את הבחור להתחתן, והוא אומר שצריך את הזמן שלו. קודם צריך לגמור 'סמיכה'. בכלל, בשביל מה בחור צריך זמן? בשביל תכשיטים?! רש"י כותב שהוא צריך זמן להכין את כל עניני החופה. אבל גם מה זה, מה כל כך צריך להכין? אפשר להבין שצריך להכין בית, ללמוד מקצוע, שיעשה פרנסה. היום פשיטא שבחור צריך ללמוד וכך יהיה מוכן. מוסר השכל מאד חשוב לכל הבחורים.

פסק הרמב"ם שלא כירושלמי – הקבלה מלאה בכל מקרה בין החתן לכלה

נראה את הרמב"ם בהלכות אישות פ"י הי"ח:

כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ואחר כך תנשא כך נותנין זמן לאיש לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו וכמה נותנין לה כמה שנותנין לה אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש ואם שלשים יום שלשים יום.

הרמב"ם חולק לגמרי על הירושלמי, הוא כותב שהבחור כפי האשה, ובלשון הר"ן הבחור "גריר בתר איתתא", אין לו עצמאות בכלל.

למה בחרנו ללמוד הלכה זו? הר"ן אומר שהרמב"ם פסק ככה נגד ירושלמי מפורש, בענין שלא מוזכר בבבלי, כי למד כך מדיוקים בבבלי. כלומר, לפי הר"ן זו מחלוקת בבלי וירושלמי, אף שלא מפורש בבבלי, לכן צריך להסתכל בר"ן. לפי הרמב"ם אין לבחור עצמאות, וגם כשאומר שצריך את הזמן וכו' – הוא כמותה.

מצב בתולי אצל הבחורים (מתאים לחשיבת הירושלמי)

הווארט שרצינו לומר הוא האם יש אצל בחורים מצב 'בתול', על דרך בתולה, מצב טהור – דברנו קודם על בחורים טהורים – או שבחור הוא סתם, שבקטע הזה אין לו בתולין. לאשה יש בתולין, ואם היא בתולה מגיעים לה יב חדש, מנטאליות של בתולה. למה הנושא חשוב? אנחנו בחדש אלול, מזל בתולה, והשאלה האם המושג בתולה שייך לבחור. מדברים קודם בנפש, אחר כך השאלה איך מגדירים בנגלה. לפי הירושלמי הבחור הוא בתול, צריך זמן להתכונן, אוהב אותה. לפי הרמב"ם, מה פתאום, הבחור רק נגרר אחרי האשה, בתולה או אלמנה.

איך אני יודע שהירושלמי זה מנטאליות בחורים בתולים, 'בתולי הבחורים'? מהמאמר "דכירנא" של רבי יוחנן, מארי דירושלמי, שבחורים בני 16 ו-17 היו מטיילים עם בנות בלי לחטוא. יש לנו על זה מאמר. מי יכול לומר שצריך זמן כי אני אוהב אותך, רק אחד שלא מהרהר בחטא, טהור ובתול, כי ברגע שמהרהר בחטא שיתחתן. כך רבי עשה לבנו, שיהרהר, העביר הכלה לפניו. יש כאן מחלוקת ירושלמי-בבלי, ירושלמי הוא רצוי ובבלי הוא מצוי. בירושלמי מתייחסים לבחור כמו שמתייחסים לבתולה, ואלו בבבלי הבחור רק נגרר אחרי האשה, בהתחשבות הרגשית בצורך שלו להכין את עצמו וממילא אופי החבה שלו.

היות שאנחנו כאן בארץ ישראל צריך ללמוד ולשאוף למצב ירושלמי, כמו שלמדנו הרבה שיעורים על כל ההבדלים בין בבבלי לירושלמי. זה הבדל מאד יפה, לכן בחרתי להתמקד בו. יש "נקיי הדעת שבירושלים" וכאן לגבי בחורים, האופי של בחורי חמד. כל איכה מקונן על בחורי החמד, הבחורים הטהורים ש"ספיר גזרתם", מגלת איכה עם המפרשים. נקצר, אז תלמדו בעצמכם את הר"ן כדי להבין את הסברא.

מחלוקת הפוסקים

כל המפרשים אומרים שיש מחלוקת. השו"ע מביא רק את הרמב"ם. פלא, כי הרא"ש פוסק רק לפי הירושלמי, לא מזכיר שיטה זו כי סותרת גמרא מפורשת בירושלמי בלי חולק בבבלי. אחריו פוסק הטור כמו הירושלמי. רק פותחים את הרמב"ם ורואים שפוסק הפוך וצריך להסביר, ובר"ן יש הסבר. תסתכלו בר"ן בהסבר שלו, ואחר כך תסתכלו בספר המקנה של בעל ההפלאה (הלכות קידושין, לכן במקנה – הלכות קידושין סימן נו סעיף ב).

נראה בלבוש:

[מעתיק כאן מהשו"ע:] וכשם שנותנין זמן לאשה לפרנס את עצמה משתבעה הבעל כך נותנין זמן לאיש לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו וכמה זמן נותנין לו כמו שהיו נותנין לה אם היה הוא תובעה היו נותנין לה י"ב חדש נותנין לו גם כן י"ב חדש ואם לא היו נותנין לה רק שלשים יום על הדרך שאמרנו אין נותנין לו ג"כ אלא ל' יום.

אומר עוד יותר ברור כמו הרמב"ם, כמו השו"ע. הוא לא מזכיר כלל את הרא"ש. אם יש מחלוקת רמב"ם ורא"ש אני חושב שהלכה כמו הרא"ש, אבל המחבר לא מביא אותו כלל. צריך לפתוח רא"ש ולראות שמבין אחרת. אין שום רמ"א על הסעיף הזה, עוד יותר פלא. רק המפרשים מביאים את הרא"ש והטור והירושלמי המפורש שהשיטה הפוכה. כל מי שפוסק כמו הרמב"ם סומך על הר"ן, כי רק לר"ן יש כאילו-הסבר יפה, לימוד מתוך הסוגיא כשהרמב"ם סובר כמו הבבלי.

בספר המקנה סימן נו סעיף ב, קונטרס אחרון, הוא מקשה על הר"ן שאין לו שום ראיה בבבלי לטובת הרמב"ם. הווארט, בקיצור נמרץ, שהמשנה והגמרא לא מדברת במצב של "דידיה", שהוא בחור והיא אלמנה, ולכן הראיה שלו אינה ראיה כי זה לא הנושא של המקור. עבודת בית להסתכל בר"ן, עיקר הלומדות כאן, ומה שכותב ספר המקנה. כלומר, לפי ספר המקנה ההלכה חוזרת לירושלמי, לרא"ש. הרא"ש לא ראה את הר"ן, אם היה רואה היה ודאי מתייחס אליו. עד כאן בענין זה.

רעק"א: המצב החסר בסוגיא

כשהתבוננתי בכל המצבים שיכולים להיות חשבתי על משהו. אחר כך ראיתי אותו מפורש בחידושי רעק"א, לכן נקרא אותו. כשתקראו את הרא"ש בפסקים שלו תראו שהוא מביא את כל הירושלמי, רק בסדר אחר. קודם הוא כותב את שני המצבים של אלמן ובתולה ובחור ואלמנה ובסוף הוא כותב את המקרה הראשון של הירושלמי.

[כאן הוא מביא את הרא"ה על הסוגיא:] עיין ברא"ה שכתב וזה לשונו נראה לפרש דלבחור נותנים שנים עשר חדש ולאלמון שלשים יום עכ"ל [הוא אומר שלבחור מגיעים 12 חדש ולאלמון 30 יום. לפני שנמשיך לקרוא נאמר שיש פירוש מאד חשוב על המשניות, שכדאי ללמוד בכל משנה, מלאכת שלמה. יש לו הרבה דיוקים יפים מאד. לכאורה אפשר לומר שהמחלוקת בין הירושלמי והרמב"ם היא איך מפרשים במשנה את המלה "כשם" – "כשם שנותנים לאשה נותנים לאיש" – האם אותו דבר שנותנים לאשה נותנים בדיוק כך לאיש או שאותו דבר שמגיע לה מגיע לו. כשאני קורא "כשם" אני חושב על הירושלמי, אבל הרמב"ם אומר בפירוש "כשם", שהבחור נגרר אחרי האשה. זו מלה חשובה לנו מאד, "כשם" אותיות שכם, השאלה איך מפרשים. שוב, לענ"ד מתפרש הרבה יותר פשוט כמו הירושלמי. מה אומר הרא"ה? ש"נראה לפרש וכו'", רואים שצריך לעשות מזה ענין. אם לו נראה, וממילא לא כל המפרשים ככה.]. והיינו כדעת הרא"ש [ברור לרעק"א שהרא"ה סובר כדעת הרא"ש, ולא כרמב"ם.] כדמשמע מהירושלמי [מפורש שם, לא רק משמע.].

ואחר כך כתב ברא"ה בברייתא דמביא הש"ס תני' המארס את הבתולה בין שתבעה הוא בין שתבעה היא וכו' נותנים לה י"ב חודש וכו' וזה לשון הרא"ה ואף על פי שלא אמרו י"ב חדש אלא לקשט את עצמה. אף על פי שהיא רוצה [הבחורה תובעת את הבחור, אז היא מוותרת על מה שנתנו לה.] יכול הוא לעכב כדי שתפרנס את עצמה יפה [את ההיכי תמצי הזה לא ראינו קודם. היא בחורה, בתולה, ומה לגביו – אלמן או בחור? אם הוא אלמן אז מגיעים לו רק שלשים יום. בירושלמי היה שהיא אלמנה והוא בחור, והוא יכול לתבוע יב חדש לצורך הכנת עצמו. כאן משהו חדש. מי שחושב על כל הסוגיא יחשוב על כל כיוון אפשרי, ואת הדבר הזה לא ראינו – לא בירושלמי, לא ברא"ש ולא בשום מקום. זה משהו מצוי לגמרי, היא בתולה והוא אלמן והיא תובעת אותו. צריכים לחשב את כל הצדדים. היא רוצה להתחתן מיד, והוא אלמן שלא מגיע לו יב חדש. מה חידש הרא"ה? שאף על פי כן הוא יכול לעכב ולומר – את בתולה ואני דורש שתחכי כדי שתכנסי לחופה יפה.], עכ"ל.

ולא הבנתי במאי קמיירי [לא הבנתי מה המציאות.] אם בהוא בחור מאי צריך לומר דטוען שתפרנס את עצמה יפה. ולא כפשוטו דמעכב שרוצה לפרנס את עצמו. כמו בבחור שנשא אלמנה [הרי פוסק כירושלמי ומגיעים לו יב חדש.]. ואם מיירי בהוא אלמון ואף על פי כן יכול לומר שתפרנס את עצמה יפה. אם כן בכל פעם באלמון שנשא יש לו י"ב חדש [אף שהוא אלמן יכול לתבוע יב חדש ממנה אם היא בתולה. זה חייב להיות ההיכי תמצי של הרא"ה.] והיאך כתב בתחלת דבריו ולאלמון [מגיעים רק] ל' יום [ומשמע שתמיד מגיעים לו רק ל, ואחר כך משמע שתמיד יכול לומר שתחכה יב חדש.].

והיה נראה לדעת הרא"ה דבאלמון שנשא בתולה הדין כך בתובעת מיד אחר אירוסי' ואומרת שרוצית לינשא יכול הוא לעכב שתתעכב י"ב חדש לפרנס א"ע יפה. ומזה מיירי הרא"ה בפירוש הברייתא, אבל אם כבר ארוסה זמן רב ותובעת ואומרת שהכינה [עצמה יפה] כבר מיום האירוסין [אף שלא היתה תביעה קודם.] ולא תבעה כי יודעת שהוא אין צריך רק ל' יום כיון שהוא אלמון [ולכן לא תבעה אותו כל כך מוקדם, וכעת כשהיא מוכנה ויש רק ל יום עד סוף יב חדש.] בזה הדין עמה דאין נותנים לו רק ל' יום [שוב, מה הקושיא שלו? איך כתוב בתחלה שנותנים לאלמן ל' יום, הרי אם היא בתולה יכול לקחת יב חדש ואם היא אלמנה ממילא מגיעים רק ל' יום? הוא מסביר שאם היא תובעת בתחלה הולכים אחריה אם הוא דורש ממנה להכין את עצמה יב חדש, אבל אם הכינה עצמה ותובעת רק בסוף אז הדין עמה, שיש לו רק ל' יום מהתביעה.] ואינה צריכה לתובעו רק ל' יום מקודם בתנאי שיכלו ל' יום בכלות י"ב חדש מיום אירוסי' [כי ארוסה אחרי שבגרה היא כתבועה.]. כן נראה לעניות דעתי בדעת הרא"ה. וק"ל.

תביעת האשה – מילוי מקום האיש

כאן זה כיוון חדש. כשחשבתי על זה חשבתי בכיוון יותר מרחף ממה שהוא כותב. מה בכלל הציור שבתולה תובעת לנישואין? אלמנה תובעת לנישואין אני מבין, היא יודעת מה זה להתחתן, היא כבר מנוסה, היא אלמנה, בעולה, ורוצה להתחתן. אז מגיעים לה ל' יום. מה זה בתולה שתובעת לנישואין? היא לא יודעת מה זה בכלל, לכאורה. אף אחד כמובן לא מעיר את זה, פשוט כמו שבחור תובע גם בתולה יכולה לתבוע.

על המקרה שהיא בתולה והוא אלמן, בלי לקרוא את רעק"א, חשבתי כיוון שלא כתוב בשום מקום – הוא אלמן ותובע שתהיה מוכנה לחופה. התביעה שלה היא בלי נסיון, ובעצם אפשר לומר שהיא משקפת אותו. הוא אלמן והיא בתולה, הוא היה צריך לתבוע אותה. אם הוא היה תובע אותה פשיטא שהיא אומרת שהיא צריכה את הזמן שלה, וכך להלכה לכולי עלמא. אלמן שנושא בתולה ותובעת היא מקבלת יב חדש. אם הוא אלמן והיא בתולה והיא תובעת אותו, חשבתי שנעשה כאילו הוא תובע אותה. צריך לחפש איך לומר זאת יותר טוב באותיות של נגלה. היא תובעת, אבל אין כזה דבר שבתולה תובעת אלמן. מה שבתולה תובעת אלמן נעשה כאילו הוא תובע אותה ולכן מגיעים יב חדש. מה הכוונה? לאלמן מגיעים רק שלשים יום, אבל הוא אומר שהיא צריכה להכין – 'את לא מבינה שאת צריכה להכין את עצמך?!'. זה כמו היפוך שבועה, את לא תובעת אותי אלא אני אותך, גם הרבה יותר צנוע כך. אל תתבעי אותי, אני תובע אותך ואת בתולה ותמימה, צריכה את יב החדש שלך להתכונן.

זה מה שחשבתי לפני שראיתי את ההסבר של רעק"א, אבל יתכן שמסתדר ביחד. בכל אופן, זו דוגמה שבלימוד צריך להתבונן – תמיד ככה, אבל לא תמיד עושים – בכל הכיוונים. היה כאן כיוון חסר אצל כל המפרשים והפוסקים, וכדי להפנים את התמונה צריך להתבונן בכל הכיוונים. זה לא כתוב בהלכה, לכן צריך להשלים. ודאי שיותר ניחא לבתולה שהוא יתבע, היא רוצה שהוא יבקש את ידה, רק שהוא בטלן. היא רוצה שהוא יבקש את ידה והוא לא תובע. היא מסכנה, מתוסכלת, אז היא תובעת אותו.

נגנו "אני לדודי".