בע"ה

כ"ח אלול ע"ו – בית הרב, כפ"ח

פסוקי עז מלכות

שבת פרשת נצבים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי תפלת מוסף.]

נגנו "תשכון תתגדל ותתקדש".

א. פסוקי עז מלכות בתהלים

בשיעורים האחרונים דברנו על הקשר בין עז ומלכות (על פי הפסוקים "ויתן עז למלכו", "יתר שאת ויתר עז" – כהונה ומלכות). גם היום נדבר על פסוקים שיש בהם עז ומלך, עז לכבוד שנת תשע"ז, תהא שנת עז, ומלך לכבוד ראש השנה, יום הכתרת המלך.

תהלים כא: "הוי' בעזך ישמח מלך"

בפרק כ"א בתהלים כתוב "הוי' בעזך ישמח מלך ובישועתך מה יגל מאד". הפסוק מחבר בין עז למלך, הנושא שלנו, וגם בין עז לישועה וגם בין "ישמח" ל"מה יגל מאד".

תרגום הפסוק הוא:

ה' בעשנך יחדי מלך משיחא ובפורקנך כמא ירנן לחדא.

התרגום של "בעזך", "בעֻשנך", הוא בפני עצמו סוד גדול בקבלה – חבור כל הממדים של עשן, ר"ת עולם שנה נפש. את "בישועתך" התרגום מתרגם מלשון פורקן.

רש"י אומר:

רבותינו פתרוהו על מלך המשיח [ראינו שהתרגום אומר במפורש ש"מלך" היינו "מלך משיחא". והוא רמוז ב"ישמח מלך", ישמח אותיות משיח, כידוע.]. ונכון הדבר לפותרו עוד על דוד עצמו לתשובת אחרים שדרשו בו שאחר שלקח את בת שבע אמר מזמור זה [לאחר חטא בת שבע 'נכנסו' בדוד הרבה. גם נתן הנביא, שניבא לו לפני כן שהמלוכה לא תיפסק ממנו, הוכיח אותו אז. לאחר מכן דוד אומר את הפרק הזה, יוצא שאת הפרק שלנו אמר דוד בימים אלו בשנה (כמו שהזכרנו בשיעור באנגלית).].

על המילה "יגל" התרגום הוא ירנן, לכאורה גילה ורינה הם לא אותו דבר, כתוב "אברהם יגל יצחק ירנן", גילה היא חסד ורינה היא גבורה יחסית הם בחינות פנים ואחור, ולכן בפסוק כתוב לשון גילה, גילוי אור הפנים, ובתרגום הלשון הוא לשון של אחוריים – רינה (גם הר"ת ג"ר הם פנים ואחור של בינה דאתב"ש ודוק).

המלבי"ם אומר:

למנצח, במזמור הזה יספר הצלחות דוד מיום שנמשח למלך, ואיך הבטיחו ה' שיהיה המלכות ירושה לבניו ["בשמן קדשי משחתיו" כאשר שמואל משח את דוד ה' הבטיח לו על ידי נתן הנביא שהמלוכה לא תיפסק מזרעו.], ואיך נצח אח''כ את אויביו וימדד את מואב שני חבלים להמית, ושני פסוקים הראשונים הם הקדמה להמזמור כמו שיורה ע''ז מלת סלה [הוא אומר שכל פעם שכתוב בתהלים 'סלה' זה אומר שנגמר ענין, כאשר כתוב בתחילת הפרק יוצא שעד כאן היתה הקדמה], ה' בעזך, הנה כל מלך לא ישמח על עז מלך אחר, אבל על עזך ישמח המלך, וכן לא יגל המלך אם נושע ע''י מלך אחר שזה מורה חלישות כחו, אבל בישועתך מה יגל מאד [סתם מלך לא שמח מכך שיש למלך אחר עז כיוון שהם מתחרים אפילו מלך גוי שמאמין בה' ומכריז 'בה' אנו מאמינים', לא שמח באמת מכך שיש לה' עז כי הוא עדיין מרגיש התחרות איתו, אבל מלך צדיק – דוד המלך, שמח בכך שיש לה' עז, אותו דבר גם על ישועה, זה ווארט שמתאים למלבי"ם.][ב].

תהלים כד: "מלך הכבוד הוי' עזוז וגבור"

פסוק שני הוא מפרק כ"ד: "מי זה מלך הכבוד הוי' עזוז וגבור הוי' גבור מלחמה". פה מופיע השרש המלא של עז – עזז. בפסוק הבא לא כתובים עוד תארים על מלך הכבוד, רק שהוא ה', אבל פה הוא מוסיף שהמלך הוא עזוז (מלך = עזוז) וגבור ("מלך הכבוד... עזוז" = "וגבור"). הפסוק מדבר על חנוכת בית המקדש.

יש פה שלשה תארים שהמבנה הפנימי שלהם הוא חש-מל-מל: קודם "עזוז", אחר כך "גבור" ואחר כך "גבור מלחמה". [מה ההבדל בין עזוז לגבור?] בפרקי אבות כתוב "הוי עז כנמר... וגבור כארי" – הגבורה היא בלב והעזות היא במצח ברצון, עזות מצח. עזות היא לא כח פיזי אלא רצון חזק למשהו, עזות דקדושה שמנצחת את קליפת עמלק. הרצון החזק של "עזוז" הוא המניע את התעוררות הגבורה בלב (כמו ש"מח שליט על הלב" כך מצח מניע ומעורר את הלב). בהכרה שיש מנגד לרצון יש הכנעה שמתוכה האדם רוצה להכניע ולבטל את כח המנגד. אחר כך, הרצון (שבמצח) מאיר ומתלבש בגבורה (שבלב) כדי להשיג את מטרת הרצון, להכניע את המנגד בפועל (והתלבשות היא הבדלה, כנודע). בסוף זוכים ל"גבור מלחמה" – כשמתוך העוז המתלבש בגבורה נלחמים ומנצחים זו ההמתקה. נמצא ש"עזוז" "גבור" "גבור מלחמה" הם "ראש, תוך, סוף", ההכנעה בראש (מצח-מח, כחב"ד) ההבדלה בתוך (לב, חג"ת) וההמתקה בסוף (כחות המעשה, נהי"ם).

המלבי"ם אומר על הפסוק:

הגבור הוא מצד כחו בעצמו, והגבור מלחמה הוא היודע טכסיסי מלחמה [המלבי"ם מחלק בין "גבור" סתם ל"גבור מלחמה" ואומר של"גבור" סתם יש הרבה כח פיזי בפועל ואלו "גבור מלחמה" הוא היודע תכסיסי מלחמה ובאמצעותם מנצח במלחמה – הוא מכניס את המחשבה שלו למלחמה. איך אומרים את הענין הזה בחסידות? שגבורה דעתיק מתלבשת במוחא סתימאה, מקור החכמה – החכמה, כביכול, חוזרת למקורה ועושה תכסיסי מלחמה. יש משהו שעיקר הדגש בחכמה הוא תכסיסי מלחמה כיוון ששורש החכמה הוא גבורה דעתיק.], ר''ל שהוא גבור מצד עצמו ברצותו להרוס כל חקי הטבע ולהכניע כולם בכחו הנסיי והפלאיי, [הריסת כחות הטבע שייכת לשם ש-די, שמשדד את מערכות הטבע.] וגם הוא גבור מלחמה לסדר כל צבאות הטבע כפי רצונו וחכמתו ללחום בצבאותיו ולנצח ולמשול ממשל רב [הדרך השניה היא דרך הטבע – יש שאני בא וגומר הכל במכה, משדד את מערכות הטבע, ויש שאני בא בדרך הטבע. איך הופכים את המדינה? יש שתי צורות לעשות מהפכה – צורה אחת היא מעל הטבע וצורה שניה היא מתוך המערכת, להשפיע מבפנים... [לפי זה השנה צריך ללכת בדרך הראשונה?] אולי... או ככה או ככה... עדיין הוא לא הסביר את ההבדל בין "עזוז" ל"גבור".].

נקרא את האבן עזרא:

ה' עזוז וגבור שיראה גבורתו במעשיו וילחם בעבור קדושיו, והנה הטעם כי בשכון הכבוד בין ישראל ישבו לבטח, כי לא יפחד מן האויב.

עולה מדבריו ש"עזוז" הוא בכח, שיחסית ל"גבור" היינו העלם שישנו במציאות (שאינו מתגלה עדיין כלפי חוץ, בחינת "שלהבת קשורה בגחלת"), ואילו "גבור" היינו התעוררות להראות את גבורתו במעשיו, ומה שמראה את גבורתו בפועל במלחמה עבור קדושיו היינו "גבור מלחמה". והיינו גם "ראש, תוך, סוף" (תהליך של התגלות) כנ"ל[ג].

תהלים כח: "הוי' עז למו ומעוז ישועות משיחו הוא"

נעבור לפרק כח בתהלים. בפסוקים ז-ח כתוב: "הוי' עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ. הוי' עֹז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא". אלה לא בדיוק פסוקים מוכרים (פרקים כא ו-כח לא נמצאים בסדר התפלה, ולכן הם פחות מוכרים, אבל הם פרקים חשובים מאד), אבל הפסוק שאחריהם מוכר בתור שיר – "הושיעה את עמך". כאשר הקבוצה הראשונה הגיעה מארץ הקדש לרבי, הרבי ביקש שיביאו מ"זמרת הארץ", דהיינו שישירו משירי ארץ ישראל. הם שרו "הושיעה את עמך" וכך הניגון הפך לניגון חבד"י...

יש הרבה הופעות עז בפסוקים אלו, וכולן קשורות עם המלך – "משיחו". נקרא את המלבי"ם על הפסוק, שמסביר שה' מושיע את משיחו בשביל עם ישראל:

ה' - אמר אחר שתשועת דוד מקושר בתשועת ישראל בה' הזמין אותו למלך עליהם, ועז"א הלא ה' עז למו - לישראל, ועי"כ הוא מעוז של ישועות משיחו - שבזכות ישראל צריך הוא להושיע את משיחו, וא"כ אבקש.

למעשה, יש חמש הופעות של מלים עם צמד האותיות עז בפסוקים אלה: עזי, ונעזרתי, ויעלז, עז, ומעוז. כמו שהזכרנו קודם, השרש עזר קשור לעז (ר היא אות פחות שרשית והיא באה הרבה פעמים לתפארת הלשון). גם בשרש עלז יש עז והוא גם קשור לשרש עזר, שכן ר ו-ל מתחלפות באותיות למנ"ר [שאלה: מדוע אותיות למנ"ר מתחלפות?] כי יש להן היגוי דומה (למרות שאינן מאותו מוצא). הדוגמה לכך בתנ"ך היא במלה לשכה שלפעמים כתובה נשכה (רש"י על הש"ס כותב בפרוש שאותיות למנ"ר מתחלפות).

עז ועזר – בטחון פעיל ובטחון סביל

מה ההבדל בין "עזי" ל"נעזרתי"? כמו בין בטחון פעיל לבטחון סביל (בין שני הלשונות כתוב "בו בטח לבי", מדת הבטחון). דוגמה לכך היא השמות עזיהו ועזריהו – השם עזיהו משמש כאשר העז מתגלה דרכו ואילו השם עזריהו כאשר הוא יחסית פסיבי וה' עושה, כלומר שעזרת ה' היא העיקר. באמת אחרי "נעזרתי" כתוב "ומשירי אהדנו" לשון הוד, הספירה שענינה בטחון סביל. כתוב "ומשירי אהודנו" – גם כאשר ה' עושה הכל ואתה ישן על המטה, כמו חזקיהו המלך, צריך לומר שירה. חבל שחזקיהו לא קיים את סוף הפסוק, הוא יכול היה לזכות להיות משיח...

[שאלה: אז אפשר לומר שההתחלה היא נצח, בטחון פעיל, והסוף הוד, בטחון סביל?] כן, העז והבטחון הראשון הוא נצח של ה' ואילו ה"נעזרתי וגו'" הוא הבטחון הסביל – ההוד – מצד המלך. כאן הכוונה לא בדיוק כמו שאנו מסבירים תמיד נצח בתור בטחון פעיל של האדם שה' נותן לו כח לעשות חיל. כאן "הוי' עזי" אומר שה' בנצח, על כך נאמר "איהו [הקב"ה] בנצח". [שאלה: אם כך, מה יהיה הציור שה' מתלבש בהוד?] שה' ישן ונותן לי לעשות הכל...

נעם אלימלך: התחזקות מהנפילות ומהמצוות

נקרא פירוש מ"אסיפת אמרים", לקוט מספרי תלמידי הבעש"ט על תהלים. הקטע שנקרא לקוח מהספר נעם אלימלך:

ה' עזי ומגני וגו'. דהנה הצדיק [כידוע, נעם אלימלך הוא 'ספרן של צדיקים'. אכן, "ועמך כֻלם צדיקים" וכל אחד צריך לאמץ לעצמו מה ששייך אליו.] אשר לפעמים יבוא לו איזה נדנוד קל שנופל ממדרגתו [לפעמים נכנס לצדיק הרהור במחשבה שמפיל אותו. הצדיק לא נכשל בדבור או במעשה, רק לפעמים במחשבה, כפירוש המפורסם של הבעל שם טוב לפסוק "אשרי אדם לא יחשוב הוי' לו עון" – "אשרי אדם" שכאשר פוגם במחשבתו בכך שלא חושב על ה' רגע אחד, "לא יחשב הוי'", הדבר נחשב בעיני עצמו לעון חמור, "לו עון".] גם זה הוא לטובתו כי עי"ז מזרז ומתחזק א"ע יותר בעבודתו ית"ש [גם הנפילה של הצדיק היא מאת ה' ולטובתו כי על ידי הנפילה הוא מתחזק לעבוד את ה' יותר טוב. הדברים מזכירים את הקטע מהבעש"ט שלמדנו שבוע שעבר[ד], אם כי שם מדובר על פגם שאדם מחפש ומחטט אחריו בסיום מעשה מצוה ואילו כאן מדובר בנפילה ממש.].

וזה פי' ה' עזי ומגני ר"ל הן הדבר שהוא העוז שהוא התנגדות לעבודתו ית"ש [יש לו פירוש מקורי, שלא ראינו בשום מקום, ש"עזי" הוא דווקא מושג שלילי של התנגדות לעבודת ה'. קודם דברנו על עזות דקליפה. (בהמשך משנת "הוי עז כנמר" כתוב "עז פנים לגיהנם".) נכון. באמת מודגש שפתיחת השו"ע ב"הוי עז כנמר" היינו דווקא במדה הנדרשת כדי לא להתבייש מהמלעיגים, אבל אסור להפריז בעזות שכן בעיקרה היא שייכת לקליפה, כמו שהוא מפרש כאן.] הן הדבר שהוא מגני היינו המצות שהם מגינים [המצוות הן אור סובב, שמקיף ומגן על האדם.] הכל הוא מהשם הוי"ה ב"ה שמביאני לקיום מצותיו בזירוז יותר וזה כי בו בטח לבי בו דייקא דהיינו עי"ז אני מתדבק בו ית' יותר בזריזות [כשהצדיק יודע שגם הנפילות וגם המצוות הן מה' שניהם מביאים אותו לבטחון בה' – קיום המצוות מביא את האדם לבטחון פעיל, מצד מדת הנצח, ואילו נפילות מביאות את האדם לבטחון סביל, מצד מדת ההוד. כאן הוא מפרש בטחון כדבקות. בחסידות מוסבר שבטחון הוא מלשון טיחה ואצלנו מובא הרמז מהפסוק "וטח את הבית" שבטחון הוא לשון טיחה, טח את ה-בית, נוטריקון בטח.].

ב. עשרה לשונות של שמחה

מדרש רבה: עשרה לשונות של שמחה

נקרא כעת מתוך פירוש 'יהל אור' של הצ"צ על הפסוק,

ז. ה' עוזי ומגני בו בטח לבי ונעזרתי ויעלוז לבי ומשירי אהודנו. ברבות בשה"ש ע"פ נגילה ונשמחה בך בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל כו' עליזה כו' שנאמר ויעלוז לבי ומשירי אהודנו עכ"ל.

על המלה "יעלז", הצ"צ מפנה למדרש בשה"ש רבה, שם כתוב שישראל נקראו בעשרה לשונות של שמחה כאשר אחד מהם הוא עליזה, מהפסוק "ויעלז לבי".

נקרא את המדרש בפנים,

נגילה ונשמחה בך בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל גילה שישה [לשון ששון.] שמחה רנה פצחה צהלה עלצה עלזה [לשון עז כנ"ל. הייתי חושב שהשרשים עלץ ו-עלז הם זהים, אך מכך שהמדרש מונה אותם בנפרד מוכח שהם שונים (אך משלימים, כמו שיתבאר).] חדוה תרועה. גילה (זכריה ט) גילי מאד בת ציון, שישה (ישעיהו סא) שוש אשיש בה', שמחה [מתוך ההפטרה של היום] (שם סו) שמחו את ירושלם, רנה (זכריה ב) רני ושמחי בת ציון, פצחה (ישעיהו נד) פצחי רנה וצהלי, צהלה (שם יב) צהלי ורני, עלצה (שמואל א ב) עלץ לבי בה', עלזה (תהלים כח) ויעלוז לבי ומשידי אהודנו [המדרש מוכיח מהפסוק שלנו, וכמו שנראה הוא מדגיש להמשיך את ציטוט הפסוק עד "ומשירי אהודנו". לאיזו אשה של יעקב רומזת המלה עליזה? אם השבט של החודש – גד. [זלפה בגימטריא עליזה] כן, זלפה היתה הקטנה בין נשות יעקב וכנראה שהיא היתה ילדה עליזה ביותר. היא ילדה את גד בכורה, הרומז לגדי עזים – "בן עשר קופץ כגדי" בעליזות רבה. בנה השני הוא אשר, "באשרי כי אשרוני בנות" – השרש "אשר" הוא גם לשון רגלים הרוקדות בעליזות. אם נחלק את ה-פ של זלפה ל-ע ו-י נקבל עליזה.], חדוה שנאמר (עזרא ו) ועבדו בני ישראל [וגו'] [פה הפסוק בארמית. יש עוד פסוק שמקשר חדוה לעז, "חדות ה' היא מעוזכם", שנדרש גם בקשר לר"ה.], תרועה (תהלים צח) הריעו לה' כל הארץ וכתיב (שם מז) הריעו לאלהים בקול רנה [כאן המדרש נצרך להביא שני פסוקים. כנראה כי המשמעות של תרועה היא לא תמיד שמחה. לדוגמה, בתקיעות שופר תרועה נדרשת דווקא כבכיה או יבבא. יש לנו שער בספר סוד הוי' ליראיו על קולות השופר כנגד י-ה-ו-ה: צעקה-אנחה-בכיה מלמטה למעלה וכנגד ה-י קריאה פשוטה. רואים מכאן שתרועה כוללת גם לשון של שמחה וגם של בכיה, על דרך לשון הזהר "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". אולי לכן, כפי שנראה בסמוך, יש מי שלא מונה את התרועה בין לשונות השמחה].

ואיתה דמפקין תרועה ומעיילין דיצה המד"א (איוב מא) ולפניו תדוץ דאבה מקרטעא כהדא חפיתא [קודם כל, רואים שהמספר עשר קדוש – "העשירי יהיה קדש להוי'". אי אפשר סתם להוסיף מלה, חייבים להוציא אחת כנגד המלה הנוספת כדי שיהיו בדיוק עשרה לשונות של שמחה. לשון דיצה מוזכר רק פעם אחת בתנ"ך, בספר איוב, בקשר ללויתן והמדרש מסביר שהדיצה 'מקפיצה' את העצב והדאבה כמו דג חפיתא. התרגום מתרגם בלשון דיצה בכמה מקומות בתנ"ך אבל בלשון הקודש זהו המקור היחיד. הציור כאן הוא של אחד שיושב בדכאון, דאבה, ואז פתאום מצליחים 'להזריק' לו איזה עידוד שמקפיץ אותו (כמו דג) מהקצה לקצה והוא מיד נעשה שמח ומלא דיצה (אפשר לדרוש, דיצה – די צרה).].

[שאלה: מדוע לשונות אלו נקראו שמות של עם ישראל ("נקראו ישראל")? הרי בפסוקים אלה תיאורים או צוויים.] ההסבר על פי פשט הוא שאיך שהנביא פונה אליך זה השם שלך. כאשר הנביא מצווה אותך לעשות משהו הכוונה היא לגלות את העצם שלך, וכאן הנביא פונה לעם ישראל בצווי לגלות את העצמיות שלהם שהיא שמחה. לא כל כינוי של נביא הוא שם העצם. לדוגמה, כאשר הנביא מכנה את עם ישראל בתוכחות בכינויים כמו "עם עמורה" ודאי זה לא שם עצם – לא מדובר בצווי אלא בתוכחה, אבל צווי חיובי בא לגלות את העצם של העם.

הקבלת לשונות השמחה לספירות

מתבקש לסדר את עשרת הלשונות של שמחה כנגד עשר ספירות, כמובן:

ששון ושמחה, הם ודאי זוג, ומוסבר בהרבה מקומות שהם חו"ב, ששון בחכמה (לפעמים ששון הוא ביסוד, בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א") וסתם שמחה בבינה.

הלשון ששון ושמחה במדרש הם בין הלשונות גילה ורנה. כבר הזכרנו היום שהזוג גילה ורנה הולכים על אברהם ויצחק – "אברהם יגל, יצחק ירנן" – שהם חסד וגבורה. אם כן, יש לנו חו"ב בתוך חו"ג.

הזוג הברור הבא הוא עלצה ועלזה – שהם כמעט אותו דבר, כנ"ל – אותו מתאים להקביל לשתי הספירות הכי מאוחדות, נצח והוד. בפסוק של עלזה המדרש מקפיד לצטט את המשך הפסוק, עד "ובשירי אהודנו", לשון הוד (כנ"ל), ולכן נשאר שעלצה היא בנצח (וכן הסדר שלהם בלשון המדרש, קודם עלצה ואח"כ עלזה).

נזכיר רמז שקשור בכלל לשנה שלנו, שנת עז: האותיות ע-ז מקבילות במיקום שלהן משתי קצוות האלף-בית – ז היא האות השביעית מההתחלה ואילו ע היא האות השביעית מהסוף. איזה חילוף מתאים בין האותיות בצורה זו? [אתב"ש] נכון, באתב"ש ז מתחלפת ב-ע. ז"ע היינו פרצוף התפארת של אתב"ש. עוד משהו מיוחד בזוג האותיות הזה, שהן שוות אותו דבר בגימטריא קטנה. אין עוד זוג באתב"ש ששתי אותיותיו שוות אותו דבר בגימטריא קטנה. דבר אחרון, שחלק המילוי שלהן שווה ונהגה אותו דבר – עין ו-זין (מילוי ין נמצא גם בשין אבל נהגה בה אחרת). מה לגבי ז ו-צ שמתחלפות בשרשים עלז-עלץ, לאיזה חילוף הן שייכות? [הן זוג באלב"ם.] נכון, גם באלב"ם הם הזוג השביעי, כנגד התפארת. נמצא שבשרשים עלז-עלץ יש גם את הת"ת של אתב"ש, עז, וגם את התפארת של של אלב"ם, זץ. אם כן, יש "עלץ לבי" של חנה (אם המלכות) ו"ויעלז לבי" של דוד המלך, או שמכניסים ל ב-עז או ל ב-עץ. איך אדה"ז מפרש "חוטב עציך" בתחלת פרשתנו? מובא בלוח "היום יום". הוא מפרש "חוטב עציך" על כריתת-חטיבת ה"רבות מחשבות" והעצות הרעות שבלב איש. שם הוא מפרש "שואב מימיך" על שאיבת המים שמצמיחים כל מיני תענוג. אבל יש פירוש אחר, ש"עציך" היינו שני העצים, שתי עצות טובות ("עצות מרחוק אמונה אמן"), תורה ומצוות (התורה היא אור פנימי, שאדם מפנים ו'מעכל', ואילו המצוות הן אור מקיף, כנ"ל), ואילו "מימיך" הם מי התשובה (סתם מים הם תורה, אבל יש בחז"ל שמים הם תשובה כמו במעשה בראשית ש"רוח אלהים מרחפת על פני המים", ש"רוח אלהים" היא "רוחו של משיח" שביאתו תלויה בתשובה שלנו – "[ורוח אלהים] מרחפת על פני המים"). לאיזה חילוף שייך זוג האותיות עץ? זהו חילוף שמשלים את שלשת החילופים ל'טבעת' של חילופים. [חילוף אכב"י.] כן, באכב"י חוצים את האלף-בית לשניים ומקבילים בין האותיות שבכל חצי: א-כ ב-י... ל-ת מ-ש נ-ר ס-ק ע-צ. שלשת החלופים אלב"ם-אתב"ש-אכב"י יוצרים טבעת חילופים, כידוע, כך שאות שתעבור את שלשת החילופים הללו תחזור לעצמה. כאן הם מופיעים בזוגות עז-זץ-עץ (כל אחד סוד פרצוף התפארת באלף-בית שלו).

הגענו לחדוה: בחדוה מסתתרת המלה חד, חידוד, כמו שחז"ל אומרים לגבי יתרו, שנעשה בשרו "חידודין חידודין". החדוה שייכת ליסוד, ששם חדות הזיווג, חדות היחד-אחד (בחידוד ברית הבשר).  אם כן, יש לנו שלישיה של עלצה-עלזה-חדוה כנגד נה"י.

כנגד המלכות יש את תרועה, רמז לתרועה שמריעים לפני המלך, כמו בר"ה כשממליכים את המלך. כאן שמחת ההמלכה מלווה בתרועה של שמחה. ויש שמחליפים תרועה, כנ"ל, בדיצה שהוא 'קפיצה' מעצבות (דאבה), כאשר רגלי המלכות יורדות כו', לשמחה.

נשארו שתי ספירות, תפארת ודעת (כשלא מונים את הכתר), אותן נכוון כנגד שני הלשונות שנשארו, פצחה וצהלה. בשני הפסוקים של פצח וצהלה מובאת גם הרינה, רמז לגבורה שבין הדעת לת"ת. ה-פ של פצחה רומזת לתפארת, שהאות העיקרית בה היא ה-פ (שהיא ר"ת השרש פאר, כאשר שאר האותיות, ה-אר של פאר, הן חלשות בשרש) – פצחה אומרת "פתח פיך ויאירו דבריך" באורה ושמחה. אפשר היה לחשוב שאותיות צח של פצחה רומזות לאותיות העקריות של הנצח (ה-נ נופלת), אבל הנצח אצלנו כבר תפוס (רק הקשר הוא ש"איהו [תפארת] בנצח").

נקרא מתוך ספר השרשים לרד"ק בשרש פצח

פצחי רני וצהלי [הפסוק שראינו.]. פצחו הרים רנה. ענינו הרמת קול [הרמת קול שייכת לתפארת – "הקֹל קול יעקב".]. [איזה עוד משמעות יש לשרש פצח? (לפצח את האגוז.) כן, לשון שבירה וכאן הוא מביא פסוק:] ואת עצמתיהם פצחו. ענינו שבירה [אנחנו דברנו על אגוז אבל הפסוק מביא פצוח עצמות... (שאלה: דווקא שבירה היא לכאורה מצד הדעת ולא התפארת?) נכון, הדעת היא פנימיות התפארת ובאמת, כפי שנראה, יש צד להחליף בין הדעת לת"ת.].

נקרא גם על שרש צהל בספר השרשים:

בגאון ה' צהלו. איש אל אשת רעהו יצהלו. ותצהלו כאברים. צהלי ורני. והעיר שושן צהלה ושמחה [במגלת אסתר. יש כאן גם שושן מלשון ששון וגם שמחה. כאן רואים שצהלה היא בין ששון לשמחה, כמו הדעת שבין החכמה לבינה. זהו עיקר הראיה להקבלת הצהלה לדעת.]. והיוצא [הצווי] צהלי קולך. והשם מצהלות אביריו, נאפיך ומצהלותיך [גם כאן, כמו בפסוק "איש אל אשת רעהו יצהלו", יש משמעות שלילית לצהלה, פגם הדעת, "והאדם ידע".]. כלם ענין עליזות. להצהיל פנים משמן. ענינו הזכות והאורה מהשמחה [יש הקבלה (מהדברים הישנים אצלנו) של יג לשונות של אור כנגד יגמה"ר וכוונות חנוכה וכו'. שם התלבטנו האם לכלול ב-יג הלשונות אור גם לשון צהלה, כמו כאן "להצהיל פנים משמן" – לשון זכות ואורה. למעשה, המדרש כאן הוא עיקר הראיה שלא לכלול את צהלה בלשונות של אור, שכן עיקרו לשון שמחה ולא לשון אורה. באמת אחד הלשונות של אור הוא צהר שמתחלף (בלמנ"ר, כנ"ל) עם צהל. היות שקיימת משמעות של אור ויפי בשרש צהל היה גם מקום לשים אותו בתפארת, כלומר להחליף בין הדעת והתפארת – "משה מלגוא ויעקב מלבר" – כנ"ל. אך העיקר הוא כפי שהוסבר שצהלה בדעת ופצחה בתפארת].

לסיכום:

יהל אור: בין עלז לעלץ

נחזור לדברי הצמח-צדק ב"יהל אור":

ומ"ש בחנה עלץ לבי בה' עשאו המדרש ענין אחד לבד מעלז וכתיב ואני בה' אעלוזה חבקוק ג' י"ז. יעלוז שדי תלים צ"ו. יעלזו חסידים בכבוד תלים קמ"ט.

 הפסוק בשמואל אומר "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּהוי' רָמָה קַרְנִי בַּהוי' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ". דוד המלך אומר "בטח לבי... ויעלז לבי... ומעוז ישועות משיחו הוא", אבל חנה, אם המלכות, אומרת "עלץ לבי... שמחתי בישועתך". יש הקבלה בין הפסוקים. מתגלה שהיחס בין חנה (אם שמואל, המושח את דוד למלך – המשך הפסוק "רמה קרני בהוי'", קרני שבו נמשח דוד ולא פכי שבו נמשח שאול) לדוד (מלך ישראל חי וקים) הוא יחס של נצח להוד, עליצות הלב של חנה (נצח) ועליזות הלב של דוד (הוד). בין שבע הנביאות שעמדו לעם ישראל, חנה היא הרביעית, כנגד ספירת הנצח (שמואל בנה תקן את ספירת הנצח באמרו "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". כמו שהוא מושח את דוד כך הוא ממשיך למלכות בית דוד את הגילוי של "נצח ישראל"). על ידי חילוף ה-צ באתב"ש, חנה מתחלפת בנצח (חנה נצח בהכאה פרטית = עלץ פעמים הוי' – "עלץ לבי בהוי'"!). על דוד המלך נאמר "איהי בהוד" (כאשר בנו שלמה זכה ל"הוד מלכות"). בכל אופן, יוצא שמי שבוטח בה' ואת כל הדאגות משליך על ה' תמיד שמח!