בע"ה

ז' כסלו ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח

"ופרצת" – "וחזקת"

דברי חיזוק לסיום הרמב"ם (בשבוע פרשת ויצא)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

סיום הרמב"ם מסלול שלשה פרקים

בקשו שנזכיר שאתמול היה סיום הרמב"ם, אז נאמר משהו להתחזק בלימוד הרמב"ם: כידוע, יש כמה מסלולים – יש מסלול של שלשה פרקים ביום, שמי שמסוגל לעמוד בזה הכי טוב; מי שקשה לו – הרבי אמר שיש גם מסלול של פרק אחד ליום, ולנשים וילדים יש גם מסלול של ספר המצוות.

כאן דברנו לפני איזה זמן שאנחנו הבינונים, לכן הלואי שנעמוד בפרק אחד ביום. אחר כך שמעתי שיש באמת גם כאן בכפר חב"ד כמה חסידים מאד חשובים, שהייתי חושב שודאי ילמדו שלשה פרקים, וגם הם לומדים פרק אחד ביום. לא נפרט מי הם החסידים האלה שמסתפקים בפרק אחד ביום. בכל אופן, אתמול סיימו את המסלול של שלשה פרקים, שמשלימים בקצת פחות משנה. אנחנו, בפרק אחד, עוד לא גמרנו. בכל אופן צריך להשתתף בסיום – כך הורה הרבי.

"וחזקת" – כח משה

נאמר ווארט שקשור לפרשת שבוע: בפרשת השבוע כתוב "ופרצת", המלה העיקרית, שהיא גם הגימטריא של השנה, תשע"ו. רש"י על המלה "ופרצת" כותב "וחזקת" (וכן התרגומים מתרגמים "ופרצת" לשון תוקף). לכאורה זהו פירוש מחודש מאד, כי לפרוץ פירושו לצאת החוצה ולהתפשט, כמו שהפסוק אומר "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – לפרוץ לכל כיוון – ואילו "וחזקת" הוא לשון חיזוק, לא בדיוק אותו דבר (על "מה פרצת עליך פרץ" התרגומים ורש"י מפרשים מלשון חוזק ותוקף כמו כאן ואילו הראב"ע ורמב"ן ושאר המפרשים חולקים ומפרשים כמשמעו מלשון פריצה ויציאה לחוץ, וכן כאן). אני מבין שכדי לפרוץ צריך להיות חזק, אבל לומר שהפירוש של "ופרצת" הוא "וחזקת" זה חידוש ותוספת לפשט הפשוט של "ופרצת" – לא רק שצריך חיזוק על מנת לפרוץ אלא שעצם ה"ופרצת" הוא לשון התחזקות.

מה זה קשור לרמב"ם? אנחנו יודעים ש"ממשה עד משה לא קם כמשה", שניהם נתנו לנו את כל התורה כולה. כתוב שאחרי שהרמב"ם סיים את חבורו בא אליו משה רבינו בחלום ואמר לו "ישר כח", שנתן והנחיל שוב את כל התורה כולה לעם ישראל. משה שוה שלש פעמים חזק, לכן אחרי כל חומש – כמו שבסוף כל ספר יש חתימה מי חבר את הספר, או חתימה של הציר על הציור שלו, כך רוצים להזכיר את משה על התורה שהוא נתן לנו ("תורה צוה לנו משה") ושנקראת על שמו ("זכרו תורת משה עבדי") ולשם כך – אומרים "חזק חזק ונתחזק", ויש אומרים פשוט חזק-חזק-חזק, בגימטריא משה (הערך הממוצע של כל אות בשמו = חזק). משה הוא 'חזקה' של חזק, "בתלתא זימני הוי חזקה" – ג"פ חזק. "חזק חזק ונתחזק" הוא לפי הפסוק שאמר יואב, "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו".

ארבעה צריכים חיזוק

יש מאמר חז"ל במסכת ברכות, בסוף פרק "אין עומדין", שכתוב שארבעה דברים צריכים חיזוק: תורה, מעשים טובים, תפלה, דרך ארץ (פרנסה, להתעסק בפרנסה ומתוך כך בתיקון החברה). בפסוק כתוב "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה", צריך לפרוץ לארבע רוחות העולם. רש"י אומר ש"ופרצת" היינו "וחזקת" – מתבקש מאד להקביל, שארבע הרוחות הן בעצם ארבעת הדברים שצריכים חיזוק. משה רבינו הוא ג"פ חזק, ולא ד"פ חזק, כי העיקר אצלו תורה-מעשים טובים-תפלה, לא דרך ארץ. החידוש שגם דרך ארץ – לצאת לעבוד, עניני חולין – צריכה חיזוק, אבל משה רבינו הוא ג"פ חזק.

גם צריכים חיזוק בדעת. כאשר מסיימים את ספר הרמב"ם, "היד החזקה", שמים לב שהחבור של ההתחלה והסוף ("נעוץ סופן בתחלתן") הוא המושג דעת – מתחיל "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" ומסיים "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[ב], תכלית ימות המשיח היא דעת. הכל מתחיל מדעת והכל הולך למקום הדעת. ההבדל בין היהודים, החכמים הגדולים, לשאר אומות העולם, שהיהודים יזכו לדעת עליון, "דעת בוראם", וכולם יזכו לדעת תחתון, שגם טוב מאד, "אל דעות הוי'". איך הוא מסביר בתניא מהי דעת? לשון התקשרות והתחברות, שיקשר את דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד. משתמש בביטוי של חז"ל אמיץ וחזק, "חזק ואמץ", להגדיר את הדעת.

הרמב"ם, בתור משה, הוא טיפוס מאד חזק. בלשון המדוברת, ללמוד רמב"ם זה משהו חזק ביותר... צריך להתחזק בדבר הזה, שמאד חזק מצד עצמו וגם מצד המחבר שלו. וגם, כמובן, מצד השם של החיבור, "היד החזקה" כנ"ל (והוא על שם הפסוק האחרון של התורה, המדבר בשבחו של משה – "ממשה עד משה"[ג] – "ולכל היד[ד] החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל"). מקפידים לא לקרוא לספר הרמב"ם "משנה תורה" (השם שהרמב"ם נתן לספרו) אלא דווקא "היד החזקה" (וכן לגבי השל"ה וכן לגבי האלשיך כנודע).

הקבלת ארבעת הדברים שצריכים חיזוק לארבע הרוחות של "ופרצת"

נעשה את ההקבלה בקיצור (דרוש שלם): מה צריך חיזוק? תורה, מעשים טובים, תפלה ודרך ארץ.

תורה היא "קדמה". התורה קדמה לעולם (סוד "שעשועים יום יום", אלפיים שנה לפני בריאת העולם), ובמשלי התורה מדברת בעד עצמה ואומרת "הוי' קנני ראשית דרכו קדם[ה] מפעליו מאז". התורה היא "קדמה".

מעשים טובים הם חסד, אהבה. בתורה נגב הוא ימין, צד החסד והאהבה. המלה "נגבה" מופיעה אצל "אברהם אהבי", איש החסד, בו נאמר "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – לכיוון החסד, לכיוון המעשים הטובים, כי הוא אהבה (בחינת "וימינו תחבקני"). החיזוק במעשים טובים הוא להתחזק שיהיה הרבה אור ("אברהם התחיל להאיר") ואהבה בתוך המעשים, כך שיהיו "מעשים טובים" ומאירים ב"אור כי טוב", כמבואר בחסידות. פשיטא שהתורה היא "קדמה" ומעשים טובים "נגבה".

מה לגבי תפלה? היא "צפֹנה" – "עבודה שבלב זו תפלה". לפי הסוד עמוד העבודה שבלב הוא העלאה בתשוקה ורצוא אדירים להתחבר לה' (תפלה לשון "התופל כלי חרס", לשון חיבור וזיווג כנודע). זו בעצם התנועה הפנימית של השמאל, התיקון, הקדושה שיש בתוך השמאל, בתוך הלב. הלב ממוקם בצד שמאל של הגוף – לכן הוא קשור לצפון (לתפילין של יד, על יד שמאל כנגד הלב). כתוב "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", מי שירא ה' ומתפלל מתוך יראת שמים (המאזנת את רשפי אש האהבה שלו לה') קשור לצפון (בחינת יצחק שהיה צדיק מופנם). הצפון הוא מה שצפוּן בלב, שבא לידי ביטוי בתפלה לה' בה האדם שופך שיח, מגלה את כל מצפוני הלב, שופך את לבו ונפשו "נכח פני א-דני".

נשאר דרך ארץ ל"ימה". למה?

פסוקי הלימוד

קודם כל, כל אחד מהדברים שצריכים חיזוק חז"ל לומדים מפסוק. ביהושע נאמר (ה' אומר ליהושע) "רק חזק ואמץ מאד" וחז"ל מפרשים "'חזק' בתורה 'ואמץ' במעשים טובים" – סתם "חזק" הולך על תורה (וכנ"ל שמשה עולה חזק-חזק-חזק), ומאמץ צריכים כדי לעשות מעשים טובים (בהשראת אמונת צדיקים, כמבואר במ"א). השער העיקרי של השרש אמץ הוא מץ הרומז למצוה (מצ דמצוה היינו יה באתב"ש כנודע) – כשעושים מצוה צריכים להתאמץ (עד מיצוי הנפש). לגבי תפלה מביאים את הפסוק "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'" – גם חזוק וגם אמוץ בעבודת "קוה אל הוי'". דרך ארץ לומדים מפסוק שלישי, שיואב – שנלחם מלחמות ה' עבור דוד – אמר לחיליו, "חזק ונתחזק בעד עמנו". הוא אמר זאת בהקשר של מלחמה, של קרב – כעת אנחנו נלחמים על ארץ ישראל בשביל עם ישראל, אז "חזק ונתחזק בעד עמנו" (הגמרא לא מביאה את ההמשך, "ובעד ערי אלהינו").

ורמזים בפסוקים אלה: בשלשת ביטויי ההתחזקות – "רק חזק ואמץ מאד", "חזק ויאמץ לבך" ו"חזק ונתחזק בעד עמנו" – יש 39 אותיות, שלש פעמים 13. כלומר, בכל ביטוי יש בממוצע 13 אותיות, בגימטריא אחד. כל התחזקות בקדושה נובעת מהתקשרות ל"ה' אחד" (אחד רומז לחזק מאד, "רק חזק ואמץ מאד"). שלשת הביטויים יחד שוים 1839, ובחלוקה לשלש – ממוצע כל לשון – עולה ג"פ תריג, כללות מצוות התורה. דווקא מספר זה קשור ליעקב אבינו, המתברך ב"ופרצת", שכתוב בו "עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי". 1839 שוה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

"ימה" – מקום ה"דרך ארץ"

רש"י על הגמרא מסביר שם ש"דרך ארץ" היינו כל אחד בעיסוק שלו – צריך להתחזק במה שאתה עושה בחיים. אם אתה עוסק באומנות – אתה נגר – ה"דרך ארץ" שלך היא הנגרות, שצריך להשקיע בזה כדי להצליח; אם אתה סוחר – כידוע רוב היהודים סוחרים – צריך לשים את כל כולך, להתחזק הרבה במסחר; ואם אתה איש מלחמה צריך להתחזק במלחמות, "יתחזק במלחמותיו". הפסוק שמביאים הוא דווקא מהדבר השלישי, שיש מקצוע של כל יהודי – בעיקר יהודי כאן בארץ ישראל – להיות איש מלחמה (מלחמה היא גם לשון לחם), ואז צריך להתחזק בו מאד, כמו שהרמב"ם פוסק שבעת מלחמה צריך להסיח את הדעת מהכל, ואז יש הבטחה מה' שודאי ינצח את המלחמה.

למה כל זה קשור ל"ימה"? אמרנו שרוב היהודים, אחרי כל המלחמות, הם סוחרים – העיקר התעסוקה הוא המסחר (שיש בזה ריבוי בירורי ניצוצות כו'). מי הסוחר העיקרי בתורה? זבולון. יש אחד שלומד תורה, יששכר, ואחד שיוצא לפרנס, זבולון. כתוב שזבולון גם תלמיד חכם גדול, גם קובע עתים לתורה, הוא בחור ישיבה עד גיל מסוים – בחור ישיבה, מתחתן, יושב בכולל כמה שנים, ואז יוצא למסחר. לאיזה כיוון הוא יוצא? "ימה", למדינות הים. "ימה" משמע יצוא ויבוא – זה תיקון ה"דרך ארץ", כל הפרנסות שייכות לתיקון "ימה".

"ימה וקדמה" – "דרך ארץ קדמה לתורה"

מענין שבפסוק "ופרצת" הכיוון הראשון הוא "ימה", עוד לפני "קדמה", כי "דרך ארץ קדמה לתורה" – התורה היא "קדמה" ודרך ארץ קדמה ל"קדמה". "ימה", מערב, קודם ל"קדמה", מזרח. למה? כי כתוב בפרקי אבות ש"אם אין קמח אין תורה" (וכן בברכות השבטים אצל משה הוא מקדים את זבולון ליששכר). לפי הפנימיות, למה ה' עשה כך את העולם? זו עבודת הבירורים (כנ"ל). הפרנסה היא משהו גדול מאד והמלחמות הן משהו גדול מאד. במלחמה מוצאים את שרש הנשמה, את ה"אשת יפת תאר" שלפי החסידות היא גילוי שרש הנשמה, וכו' וכו'. לכן קודם צריך ימה, אחר כך קדמה-תורה, אחר כך צפונה-תפלה והתכלית בסוף היא נגבה-מעשים-טובים.

חז"ל אומרים סדר הגיוני – תורה, מעשים טובים, תפלה, דרך ארץ. אך לפי "ופרצת", שרש"י מפרש "וחזקת", הסדר הוא דרך ארץ, תורה, תפלה, מעשים טובים. יש ווארט של רבי נחמן שצריך לעשות  מהתורות תפלות – קדמה-צפונה (וכן אמר שלכל מקום שאני נוסע אני נוסע לארץ ישראל, היינו "ימה" מחו"ל לא"י, גם "דרך ארץ קדמה לתורה" כדי לזכות בתורת ארץ ישראל, וכמו שנסע רבי זירא לכיוון ימה כדי לזכות בתלמוד ירושלמי, תלמוד י"מי). הסוף כאן הוא נגבה – אף שהוא אבינו הראשון – כי "תכלית חכמה תשובה ['ולבבו יבין ושב', עבודה שבלב זו תפלה, שבה 'והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה'] ומעשים טובים", ה"סוף דבר" הוא מעשים טובים שמרבים אור בעולם ("את האלהים ירא ואת מצותיו שמור" – שם אור), טוב לשון אור. וכן בסדר הדורות "הנגבה" בא בסוף – דווקא בדורות האחרונים עיקר התיקון הוא בחסד ומעשים טובים, כמו שמסביר אדמו"ר הזקן.

בכל אופן, הלשון שנוהגים בעולם לומר אחרי סיום חומש, "חזק חזק ונתחזק", מבוססת על פסוק החיזוק של דרך ארץ – "חזק ונתחזק בעד עמנו". סימן שאחרי הלימוד צריכים "הנהג בהן מנהג דרך ארץ". יש כח שמקבלים בלימוד התורה ללכת בעולם.

יש סדר היום של ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, ומבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש ל"הנהג בהם מנהג דרך ארץ", היינו נגבה-צפונה-קדמה-ימה, "ופרצת וגו'" הפוך! והוא סוד "האופן בתוך האופן", סדר היום בתוך סדר החיים, מחוג קטן מסתובב בכיוון הפוך מאשר המחוג הגדול, וד"ל.

הוספת "וחזקת" ל"ופרצת" – גילוי היחידה

זהו דרוש לגבי החיזוק של פרשת השבוע. יש רק פעם אחת בכל התנ"ך "ופרצת", אצלנו, ורק פעם אחת בתנ"ך המלה "וחזקת", שרש"י כותב – דוד המלך אומר לשלמה בנו "וחזקת והיית לאיש". כנראה רש"י רוצה לחבר את שני הפסוקים האלה יחד. "ופרצת" היינו להתפשט, ועל פי פשט להוליד הרבה ילדים שימלאו את הארץ. "וחזקת" נאמר למלך הבא – אתה יורש העצר, תהיה חזק, תהיה מלך. על מלך להיות חזק. אם רש"י אומר "וחזקת" על "ופרצת" (וכן על "מה פרצת" הוא מפרש "חזקת" – בחינת פרץ, המלך דווקא פורץ גדר כו', פרץ הוא מלך המשיח) סימן שכדי לקיים את "ופרצת" כדבעי צריך להיות מלך – כל ישראל בני מלכים.

נראה תופעה יפה בספירת האותיות: "ופרצת ימה [ח] וקדמה וצפנה [י] ונגבה [ה]", חיה אותיות, רק ב"ופרצת" יש גילוי של החיה שבנפש. ב"וחזקת והיית [י] לאיש [ד]" יש יד אותיות – משלים חיה ל-יחידה, יד-חיה אותיות יחידה. אם היה רק "ופרצת", בלי פירוש רש"י "וחזקת" – התחלנו מכך שצריכים להתחזק בלימוד הרמב"ם – יש חיה אבל אין יחידה. יחידה היא "יחידה ליחדך". אם אין את ה"וחזקת" ממש, שצריך להיות מלך, צריך להיות איש – הרי שלמה היה בן 12 באותו זמן, וצריך להיות איש, להגיע לגיל 13 (כמו לוי, שבגיל 13 הלך עם שמעון אחיו להלחם בשכם, כבשו את שכם, בדיוק מה שצריכים לכבוש היום – המקום הראשון אליו הגיע אברהם בארץ ישראל, "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם", הלך להתפלל ששמעון ולוי יצליחו וינצחו, הצלחה ב"דרך ארץ" ש"קדמה לתורה"; שלמה היה איש מנוחה, לא איש מלחמה, אבל כן עסק במסחר ואומנות) – מעלה לגילוי היחידה שבנפש.

אך יש בזה גם התכללות: השרש פרץ = 10 פעמים יחידה, ואילו השרש חזק = 5 פעמים חיה, ודוק.

עד כאן לכבוד סיום הרמב"ם.