בע"ה

ט"ו-י"ט אד"ר ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח

"תעלֻמות חכמה" ו"תעלֻמות לב"

מתוך שיעורים בהמשך המאמרים תש"ו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הוספת ספרי נביאים וכתובים ותורה שבעל פה בעקבות החטא

תורת משה וספר יהושע

איתא בגמרא[ב] אודות השינוי שחל בתורה בעקבות חטאי ישראל (החל מחטא העגל):

אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא (לא) חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא מאי טעמא כי ברוב חכמה רב כעס

כתוב שללא החטא ושבירת הלוחות וכו' היה מספיק, ה' היה נותן לנו, רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע. למה צריך גם את ספר יהושע? ירושת הארץ. רש"י אומר שטעם פתיחת התורה ב"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", יסוד כל התורה כולה, הוא לאשר את האחיזה שלנו בארץ, לומר שהארץ של ה' וברצונה נתנה לנו.

אם כן, כל התורה באה לחזק את האחיזה בארץ, ומשה רבינו לא זכה להכנס לארץ אלא תלמידו יהושע. לכן, אף שזו לא אותה דרגת רוח הקדש – לא תורה אלא נביאים – זו התכלית של התורה, הכניסה לארץ. לומדים כאן שהקשר בין הרב לתלמיד כל כך חזק שלא יתכן אחד בלי השני – לא תתכן תורת משה בלי ספר יהושע וכמובן לא יתכן יהושע בלי משה. זה זיווג של פני חמה ופני לבנה, וחייבים את שניהם יחד.

"ערכה של ארץ ישראל"

הפשט הוא שצריכים את ספר יהושע כדי לדעת את הגבולות של הארץ ואיך הארץ נתחלקה לשבטים וכו'. הרבה דינים בתורה הם כאשר כל יושביה עליה והרמב"ם מסביר דהיינו דווקא כאשר עם ישראל לא מפוזר בארץ אלא שכל אחד מכיר את נחלתו, כמאחז"ל "איזהו חכם המכיר את מקומו" (על ארץ ישראל נאמר "אוירא דארץ ישראל מחכים", זו תכונה עצמית של ארץ ישראל, מוחין דאבא, האב המנחיל את נחלתו לבניו). כדי לדעת את גבולות הארץ בכלל אפשר להסתפק בחומש (הגבולות הכתובים בפרשת מסעי), אבל להכיר את הגבול המדויק של כל שבט, הערים שלו וכו' – חייבים את ספר יהושע. קיום הרבה מצוות מן התורה תלוי במה שמפורט בספר יהושע.

גבולות ספר יהושע כבר שונים מגבולות משה (מה שכבשו בפועל), והגבולות של משה, בפרשת מסעי, הם לא הגבולות שיש בהבטחה לאברהם אבינו. יש לנו מאמר על זה במלכות ישראל, עם מדרגות הארץ: מה שעתידה ארץ להתפשט בכל הארצות, גבולות ההבטחה, גבולות משה (שלא נכבשו כולם), גבולות עולי מצרים, גבולות עולי בבל (שהם גבולות קדושת הארץ היום לפי ההלכה). מה שהיה בפועל הוא רק שתי המדרגות האחרונות. הגם שכתוב ששלמה המלך מלך על כל העולם כולו – זו לא אחת המדרגות האלה.

חמשה חומשי תורה וספר יהושע – ה חסדים והתקבצותם ביסוד

בכל אופן, חז"ל אומרים שאם היינו זוכים והלוחות לא היו נשברים היה מספיק לנו חמשה חומשי תורה וספר יהושע. מה הסוד בזה? מה הם בספירות? למה צריך דווקא את ששה אלה? קודם כל, מה לא כלול בזה? כל התורה שבעל פה. התורה שבעל פה, שהיא כל מה שמתווסף לנו בלוחות השניות, היא מלכות – "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה". אז מה הם ששת הספרים הקודמים? הו"ק. פשוט, כי מי הוא יהושע? יהושע הוא החידוש כאן, והוא משבט אפרים, מיוסף, הוא היסוד. חמשת חומשי תורה הם התפשטות ה חסדים של משה רבינו מן הדעת – משה הוא דעת, ומתפשטים ממנו חמשה חסדים מחסד עד הוד, ה קצוות. כשמגיעים להוד הכל נשלם, כמו הוד שבהוד (ל"ג בעומר), רק שצריך לכלול הכל יחד. הכללות הראשונה היא קיבוץ החסדים ליסוד – בלי חידוש, רק קיבוץ – בספר יהושע.

אם כן, לפי זה ספר יהושע וכיבוש הארץ וחלוקת הארץ, כל הגבולות, הם בעצם תיקון הברית. גם דבר שאנחנו מדברים עליו הרבה, שעיקר תיקון הברית – במיוחד בדורנו – הוא שלמות הארץ, שמירה על מה שבידינו, לא לתת ולא לוותר, מה שהרבי צעק. זה תיקון הברית כו זו הבחינה של ספר יהושע.

אם כן, היה די בחמשה חומשי תורה, ה חסדים, וספר יהושע, תיקון הברית, אך לא היינו זוכים ממש למלכות – "תורה שבעל פה קרינן לה". כדי להגיע ממש למלכות היה "נורא עלילה על בני אדם", היה חטא והיה עונש והפסדנו הרבה – לוחות אחרים, לא פסקה זוהמתן וכו' – ואף על פי כן הכל כדי להגיע לתורה שבעל פה, התורה של המלכות.

בעקבות החטא – עליה מ-ו ספרים ל-כד ספרים

עוד לפני התורה שבעל פה, הרווחנו מ-ו ספרים כד ספרים. היחס הוא פי ארבע, יחס מאד חשוב בקבלה של א ל-ד, "ואד יעלה מן הארץ", כמו ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, שנקרא שם בן ארבע. הדבר הראשון שהרווחנו הוא פי ארבע תורה שבכתב, עוד לפני שמגיעים לתורה שבעל פה. זה משהו מאד חשוב, שהיה שש וכעת יש לנו כד.

איך עוד אומרים את ההבדל בין ו ל-כד בחשבון? בחכמת הצירוף 3 אבנים בונות 6 בתים אבל 4 אבנים בונות 24 בתים. איך קוראים לזה היום? באנגלית פקטוריאל – 3 פקטוריאל עולה 6 וכו'. בעברית אומרים עצרת – 3 בעצרת הוא 6 ו-4 בעצרת הוא 24. לפי זה, פשוט עלינו מ-3 ל-4 (ביחס לתורה שבכתב). מה הפסוק של 3 ו-4? בלוחות הראשונים היו לנו רק 3 בעצרת ספרי תורה וכעת יש לנו 4 בעצרת, פי ארבעה.

הפסוק שמתאים לכך הוא בספר משלי, פסוק מפורסם, "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים". השלשה בעצרת, שש, הם "נפלאו", אבל ארבע בעצרת, כד, "לא ידעתים" – בא מרדל"א, יותר גבוה. זה הדבר הראשון שהרווחנו. סוד זה רמוז בתבת "ויגד [לך תעלמות חכמה]" – הפסוק שבא לתאר את היתרון של הלוחות השניות, כדלקמן – העליה מ-ג ל-ד.

"כפלים לתושיה" בלוחות השניים

אחר כך הרווחנו את כל התורה שבעל פה, כפי שאומר בפירוש המדרש[ג] במעלת הלוחות השניים:

וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם ראה שאין לישראל עמידה וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות אם מוחל אתה להם אף לי מחול שנאמר ועתה אם תשא חטאתם כן לחטאתי מחול ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי אלא מחני נא מספרך אשר כתבת א"ר אחא לא זז משם עד שפנה חטייה שלהם שנאמר ויפן וירד משה כיון שפנה חטייה שלהם אמר משה הרי היה לישראל מי שיבקש עליהם אני מי יבקש עלי [(קודם משה אמר "מחני נא", וכעת הוא דואג לעצמו מי יתפלל עליו?) משה אמר "ואם אין מחני נא", אך ה' קבל את התנאי ולא מחה, רק מכיון שדברי צדיקים משאירים רושם גם על תנאי הוא 'נמחה' מפרשת "תצוה". כעת הוא נשאר, הוא צדיק שמשמש ממוצע מחבר, וצריך מישהו שיתפלל עליו שהוא יצליח. גם הרבי אומר שצריך להתפלל עליו שיצליח.]

התחיל מצטער על שבור הלוחות ואמר לו הקב"ה אל תצטער [על שבירת הלוחות הראשונות. אם ה' מנחם אותו סימן שהניחום הוא אמת לאמתו – הפסדנו הרבה דברים בשבירת הלוחות אבל "אל תצטער". למה?] בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות הה"ד (איוב יא) ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה ולא עוד אלא שאתה מבושר שמחלתי לך על חטייה שלך שנאמר ודע כי ישה לך אלוה מעונך.

הוא מביא פסוק מספר איוב דווקא, שהפסוק הזה הוא פסוק הנחמה. אחרי החטא והתשובה והלוחות השניות שקבלנו ביום כיפור – ולמדנו בפרק הקודם שהוא עיקר מתן תורה, "'ביום חתונתו' זה מתן תורה, כפי שאומר רש"י – יש "ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה". זה הפסוק העיקרי בענין, אז צריך הרבה להתבונן בו.

שוב, יש פסוק אחד שהוא היסוד למעלת הלוחות השניות על הראשונות, עד כדי כך ש"אל תצטער" ששברת את הלוחות. אם היו לנו רק לוחות ראשונות היו רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע אבל לא היו לנו "תעלומות חכמה" ולא היה לנו "כפלים לתושיה". יש בפסוק שתי בחינות, "תעלומות חכמה" ו"כפלים לתושיה", והרבי הריי"צ מביא במאמר ש"כפלים לתושיה" אפילו יותר מ"תעלומות חכמה". הכל 'בזכות' שבירת הלוחות, מזה זכינו להלכות מדרש ואגדה כו'.

אפשר לחשוב שמדובר רק בריבוי התורה בכמות, ואם זו כמות – יתכן שמכיון שחטאנו וירדנו צריכים להסביר לנו הרבה, כמו לילד, עד שנתפוס. אם היה מבוגר ולא היה חוטא היה תופס מיד בקיצור. כמו שהרבי מקוצק אמר לגבי חסידות חב"ד, שמה שבחב"ד הוא מאמר ארוך אומרים בקוצק במשפט אחד, ובאמשינוב אמרו שאנחנו אומרים במלה אחת... כנראה החסידים לא תופסים בדיוק אותו דבר, אבל הצדיק כן – הוא יכול לצמצם. זה אם היה מדובר רק בכמות, שלוקחים ווארט של קוצק ועושים ממנו מאמר שלם בחב"ד, אך המאמר השלם הוא גם איכות, כמו שהרבי אומר 'כמות מאכט איכות' – אריכות הכמות עושה גם משהו אחר באיכות, ולא רק הרבה דיבור כדי שיבינו את הווארט.

ב. "תעלֻמות חכמה" ו"תעלֻמות לב"

"ויגד לך... חכמה"

נחזור לפסוק באיוב: "ויגד לך תעלֻמות חכמה כי כפלים לתושיה". קודם כל, יש כאן גימטריא מפורשת בפסוק. כמה שוה "ויגד לך"? חכמה, בדיוק 73 (שבחכמת החשבון הוא מספר ברית וגם מספר מגן דוד. הוא מספר הראשוני ה-22, רמז ל-כב אתוון דאורייתא דמחכמה נפקת. ועוד, חכמה הוא סוד כח מה, חתך זהב). יש כאן רמז ש"תעלמות חכמה" כלולה בתוך ה"ויגד לך". זה בחשבון פשוט.

כעת נעשה עוד סוג של חשבון – במקום לחבר את האותיות, הגימטריא הרגילה, נכפיל אותן, הכאת אותיות בלשון הקבלה. איך מתחיל ספר יצירה, שהוא תחלת כל ספרי הקבלה? "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה". כלומר, כל נתיבה היא פלא – פלא הוא אלף, "אאלפך חכמה". כמה זה ח פעמים כ פעמים מ פעמים ה? 32000, שלשים ושתים אלף – לב פלא. זה הרמז הכי מובהק לתחלת כל חכמת הקבלה, שיש לב נתיבות פליאות חכמה.

מה לגבי "ויגד לך"? שתי מלים, אז נעשה כל מלה בפני עצמה. כמובן לא יצא אותו דבר, אלא הרבה פחות. ו פעמים י פעמים ג פעמים ד עולה 720. בלי ה-ו היה עולה 120. מה זה 720? שייך גם לספר יצירה (שבו יסודות חכמת הצירוף). יש עוד ספר קבלה יסודי, תיקוני הזהר, שהבסיס שלו הוא צירופי המלה "בראשית" – שש אותיות שבונות 720 בתים, שש בעצרת, "ויגד" בהכאה. בלי ה-ו זה 5 בעצרת, 120, כמו צירופי "אלהים". אם כן, רק המלה "ויגד" רומזת לצירופי בראשית, "בחכמתא" בה ה' ברא את העולם. לך בהכאה עולה 600. 5 פעמים 120 – בשם אלהים יש חמש אותיות ו-120 צירופים, סה"כ 600 אותיות. זו כוונה ידועה בקבלה, שיש פר דינים ו-שך דינים שצריך להמתיק – יש שתי דעות לגבי מה דיני הזכר ומה דיני הנקבה – וביחד הם 600, מספר האותיות בכל קכ צירופי אלהים.

ביחד "ויגד לך" בהכאות הפרטיות של כל מלה עולים 1320, כבר כפולת אותיות האלף-בית, 22 כפול 60 (רמז לשם בן כב אותיות היוצא מברכת כהנים שיש בה 60 אותיות). נחבר ל-32000 של חכמה, וסה"כ יצא 33320 – זה "ויגד לך... חכמה". כתוב "תעלֻמות חכמה", אך היות ש"ויגד לך" עולה "חכמה" חשבנו כך. חכמה באותיות שם הוי' היא ה-י של השם, אז נוציא את הכפלת 10, את ה-0 בסוף, וישאר 3332. נחלק זאת ב-דוד, 14, ונקבל דוד פעמים רחל.

שרש המלכות (תושבע"פ) ב"תעלמות חכמה"

דוד ורחל הם אותה בחינה בקבלה, הרגל הרביעית של המרכבה, המלכות. המספר שקבלנו בסוף הוא י פעמים דוד פעמים רחל. מה זה רוצה לומר? בשביל דוד ורחל זה טוב, יש פה רמז יפה, שהם רמוזים במלים "ויגד לך תעלמות חכמה כי כפלים לתושיה", אבל מה זה אומר לנו? כל כפל הוא זיווג, ומה שהרמז אומר לי (י, חכמה, פעמים דוד-רחל, מלכות) הוא ש"הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא". תכלית הענין של הלוחות השניות הוא המלכות – בנין המלכות. החידוש הוא המלכות, כי בלי הלוחות השניות היה ו"ק אבל לא המלכות.

בחמשה חומשי תורה דוד לא מופיע. רחל מופיעה, אבל השלמות שדוד נכנס במקומה במרכבה – "דוד מלך ישראל חי וקים" – היא בהמשך, בחידוש של לוחות שניות. כאן הרמז אומר שהשרש הוא חכמה – ולא סתם חכמה אלא "תעלמות חכמה" – ומשם מגיעים לסוד של דוד ורחל (רחל עצמה היא כפולה של דוד: רחל = דוד פעמים טוב. בהכאה פרטית הם עולים הרבוע הכפול של כב). זה דרוש לפי גימטריא, סוג של גימטריא. יש רמזים של הכאה, אבל לא שכיח. אבל הרמז הראשון והפשוט, שחכמה בהכאה עולה לב פעמים אלף, איני זוכר שכתוב, אבל הוא רמז כל כך טוב שאפשר לומר שהוא פשט.

"תעלֻמות חכמה" ו"תעלֻמות לב" – תורה ותפלה

אמרנו שכל המאמר כעת יסובב על סוד הפסוק "ויגד לך תעלמות חכמה כי כפלים לתושיה". דברנו על "ויגד לך... חכמה" אבל עוד לא דברנו על "תעלֻמות", משהו נעלם בעצם, עד בחינת יחיד שלפני הצמצום. מישהו זוכר אם יש עוד פעם "תעלֻמות" בתנ"ך? (שיא "אנא בכח", "יודע תעלומות".) נכון, אבל זו תפלה – מטבע של חכמים – ואני שואל על פסוק. יש "תעלֻמות לב". תעלמות עולה 946, מספר חשוב בפני עצמו, משולש 43, גדול, שעולה יא פעמים שם אלהים. שני משולשים כבר יוצרים צורת יהלום. צריך את שתי התעלומות, "תעלמות חכמה" ו"תעלמות לב".

מה ההבדל בין "תעלמות חכמה" ל"תעלֻמות לב"? מה יותר גבוה? מה היחס ביניהם? היחס בין עבודת התורה ועבודת התפלה. "תעלמות חכמה" היינו עבודת התורה, כמו כאן שדורשים על התורה שנתנה בלוחות שניים, ו"תעלמות לב" היינו "עבודה שבלב זו תפלה". תכלית היהודי, בעל התשובה, שכאשר לומד תורה יזכה ל"תעלמות חכמה", רזין דרזין דאורייתא, אבל תכלית עבודתו בלב שיגיע ל"תעלמות לב", שיוכל לשפוך את לבו, "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני", להוציא את תעלומות לבו.

"כפלים לתושיה" – חבור שתי ה"תעלֻמות"

כל עוד אי אפשר לגלות את תעלומות הלב, "לבא לפומא לא גליא", משיח לא בא. עיקר שפיכת הלב הוא שנוכל להביע את תעלומות הלב בתפלה. המח משפיע על הלב, אבל כתוב שפנימיות הלב גבוהה מפנימיות המח – כך אמר אדמו"ר הזקן. לכן כתוב הווארט שעצם האלקות של היהודי מתבטא בתפלה שלו, יותר מאשר בתורה שלו. אם כן, יש מעלה ב"תעלמות לב" אפילו יותר מ"תעלמות חכמה" – אך צריך שתיהן יחד.

אפילו אפשר לפרש כאן "ויגד לך תעלמות חכמה כי כפלים לתושיה", והרבי הריי"צ מסביר במאמרים ש"כפלים לתושיה" למעלה מ"תעלמות חכמה", ואפשר להסביר שה"כפלים" רומז שיש שתי תעלומות וצריך לחבר אותן יחד, השלמות שיהיה "תעלמות חכמה" יחד עם "תעלמות לב". [מה שרבי נחמן אומר שצריכים להפוך תורה לתפלה וגם תפלה לתורה.] נכון, זה היחס בין "תעלמות חכמה" ל"תעלומת לב" (אך ראה עוד לקמן).

אמרנו שכבר יש קשר, כי חכמה רומז ל-לב – לב אלפים, לב נתיבות פליאות חכמה – אז רומזת ל"תעלמות לב", "לבי ראה הרבה חכמה". יש את הווארט של רבי פינחס מקוריץ על "הוא תהלתך והוא אלהיך" – מובא במאמר של רבי הלל "ענין התפלה וההתבוננות" – שעיקר גילוי האלקות הוא בתפלה, יותר מבתורה. בכל אופן, יש חיבור ביניהם, שרמוז כאן בביטוי "כפלים לתושיה". "תעלמות לב" היינו נקודת ה"רעותא דלבא" – יש כמה מדרגות, "אובנתא דלבא" וכו' – שלמעלה מהמח, כמו שהרבי מביא בכמה שיחות מהרבי רש"ב שהיחידה שבנפש שורה בלב.

תיקון הנפש הבהמית על ידי "תעלֻמות חכמה"

הרבי הריי"צ מסביר שענין ה"תעלמות חכמה" שנוספו בלוחות שניות הוא לצורך בירור הנפש הבהמית על ידי העבודה והיגיעה בתורה דווקא. זו ה"דרך ארוכה וקצרה" של כללות כל התורה, שצריך להתייגע בלימוד התורה וזה מה שעוזר לתקן את הנפש הבהמית תיקון יסודי, כלומר תיקון אמתי, שגם מגיע עד לעצם הנפש הבהמית וגם מחזיק מעמד.

דווקא על ידי היגיעה בתורה מגיעים ל"תעלֻמות חכמה", הנדרשים לתיקון הנפש הבהמית. כדי לתקן את הנפש הבהמית לא מספיק ללמוד תורה באופן 'חפיף', שטחי. אפילו שתהיה גאון בגמרא, בשו"ע, גם לא מספיק אם לא הגעת ל"תעלמות חכמה". כדי לתקן את הנפש הבהמית צריך דווקא "תעלמות חכמה", שנמצא בתוך החסידות. אפשר גם ללמוד חסידות 'חפיף', אבל אם מעמיקים בזה – כמו שאמר אדמו"ר האמצעי – אם יגעים בחסידות מוצאים את ה"תעלמות חכמה" שמסוגלות לתקן את הנפש הבהמית, הענין לשמו ה' נתן לנו את התורה.

"ויגד" – להגיע ל"אגדות"

בפסוק מודגשת המלה "ויגד". קודם כל, המדרש אומר שבלוחות שניות זכינו ל"הלכות מדרש ואגדות". האם הסדר הוא מלמטה למעלה או מלמעלה למטה? מלמטה למעלה, כך שהכי גבוה הוא ה"אגדות". המלה "ויגד" היא לשון הגדה, כמו הגדה של פסח. עיקר ה"תעלמות חכמה" נמצא בתוך האגדות.

איפה אדמו"ר הזקן אומר זאת? הוא כותב זאת בתניא, אגרת הקדש, שעיקר סודות התורה נמצא ב"עין יעקב". לכן הוא אומר שטוב ללמוד "עין יעקב" בין מנחה לערבית. זה זמן מסוגל לגילוי רזין דאורייתא ולחיבורם לרובד הנגלה של התורה, הרי בין השמשות מחבר את היום והלילה, מכח זה ששרשו גבוה משניהם.

נשיאת ההפכים ב"ותגֵיד"

[אבל רש"י אומר ש"ותגיד [לבני ישראל]" היינו דברים קשים כגידים.] שאלה טובה מאד. הגדה של פסח היא דברים קשים כגידים?! לפעמים הגדה היינו דברים קשים כגידים ולפעמים הגדה היינו דברי אגדה המושכים את הלב, הכי מתוק. יש רק פעם אחת בכל התנ"ך "תגֵיד" בצירה ומלא י. אם יש חיריק מלא צריך י, אבל לפי הדקדוק אם יש צירה לא צריך י, ויש רק פעם אחת שכתוב עם צירה ו-י – "ותגיד לבני ישראל" – והמפרשים מסבירים שבשל דגש ה-י הזו מפרשים הוא ש"דברים קשים כגידים".

[אפשר לפרש שלנשים אומרים תכל'ס ולגברים אומרים רזי תורה.] אז תפרש ככה ("ותגיד" – דברי אגדה שבהם רזין דאורייתא) – זה גם נכון, "שבעים פנים לתורה", אבל חז"ל על פסוק זה לא פרשו ככה (אלא ש"ותגיד" היינו "דברים הקשים כגידים"). [דווקא ה-י עושה קשה?] כן, היא רומזת לכך שיש גם עונשים. יש מי שמפרש שה-י רומזת לעשרת הדברות, בהם כתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", שם הגבורה. רש"י מסביר ש"דברים קשים כגידים" היינו לומר שיש עונש אם לא תעשה, וגם מלמדים דקדוקים. לנשים לא מדברים על עונשים כלל, רק לעשות מאהבה – דווקא הנשים כאן הן עובדות ה' מאהבה (עבודה השייכת לפנימיות התורה, לרזין דאורייתא), בלי עונשים. ב"ותגיד" ה-י רומזת לעשרת הדברות, שתחת הכותרת של שם אלהים, שיש עונש. 'הקב"ה לא פראייר' – הוא אומר לך לעשות משהו, אם תעשה טוב ואם לא תעשה תקבל את שלך. זו לא נקמה אלא תיקון, אך בכל אופן זהו עונש.

בכל אופן, השאלה על "ותגיד" שהיא דברים קשים היא שאלה טובה – הרי הגדה היא לא דברים קשים אלא דברים המושכים את הלב, הכי מתוק שיכול להיות. בכל אופן, כנראה שזה חלק מה"תעלמות חכמה", שיש כאן איזו נשיאת הפכים, שיכול להיות "דברים קשים כגידים" ויש "דברי אגדה המושכים את הלב". כל רז הוא נשיאת הפכים, ויש שם את הסוד של "ותגיד". הסברנו קודם שצריכים לכלול יחד עם תעלומות חכמה גם תעלומות לב, התפלה שהיא עיקר התכלית.

[אפשר לפרש שהקושי בהגדות הוא הקושיות העמוקות.] ודאי שעמוק, כי זה רזין דרזין – הרבה יותר עמוק מלימוד הנגלה. בעלי נגלה אומרים שאין מה להעמיק באגדות, 'אל תקשה על האגדות' – אל תשקיע בזה את הראש יותר מדי. כשבעל נגלה מגיע לאגדות הוא אומר ללמוד חפיף, לא להשקיע. [יתכן שלבעל נגלה האגדות קשות כגידים...] או שקשה לו להתמודד אתן או שקשה לו להעביר את הדף (מבלי להבין לגמרי מה כתוב בו), מאמץ יותר מדי גדול.

["ויגד" שייך ליסוד, לשון גיד] – יש גיד הנשה, שכחה, יש גיד שהוא יסוד. אם זה היסוד צריך גם קושי מסוים כדי שיהיה זיווג. אם כן, יש הרבה מה לדבר על "ויגד". ["חד גדיא"] נכון, לכן זה סיום ההגדה בכל עם ישראל. או שבסוף הסדר מגיע השב"כ ואתה מגיע ל'חד גדיא', או שיוצאים ידי חובה בכך ששרים "חד גדיא" עד שבא הקב"ה ועושה סדר בכל הענינים, עד שהגדיא – הגדי זה אנחנו – קם לתחיה.

ג. התבוננות בפסוקי ה"תעלֻמות"

נסכם עד כה: למדנו את הפסוק עליו הוא מפרש את מעלת הלוחות השניים על הראשונים – "ויגד לך תעלמות חכמה כי כפלים לתושיה". אם היו רק לוחות ראשונות היו רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע, ואחרי החטא קבלנו תורה עם הלכה ואגדה וכו'. הזכרנו שיש פסוק של "תעלמות חכמה" באיוב – תיכף נראה – ופסוק של "תעלמות לב" בתהלים מד, כב. כעת נתבונן בשני הפסוקים האלה. אמרנו שהיחס הוא בין תורה, חכמה, לבין תפלה, עבודה שבלב.

"תעלֻמות לב" – האהבה המסותרת לה'

הסימן של הפסוק בתהלים הוא "שלם וחצי" – פרק מד ופסוק כב (תיכף נראה ש-כב מאד משחק כאן): "הלא אלהים יחקר זאת כי הוא יֹדע תעלֻמות לב". דבר ראשון נסביר את הפשט, יש כאן שלשה פסוקים שהולכים יחד – כא-כב-כג. פסוק כא – "אם שכחנו שם אלהינו ונפרש כפינו לאל זר", אם ח"ו התרחקנו, אז "הלא אלהים יחקר זאת כי הוא ידע תעלמות לב".

הפשט משמע שאם עשינו ח"ו עברנו על איסור, עבדנו עבודה זרה, ה' יודע זאת כי הוא יודע תעלומות לב. אך יש פירוש ממש הפוך, שאף שנדמה שיהודי עבד עבודה זרה – באמת הוא תמיד עם ה', הוא תמיד "באמנה אתו", וכך מובן מהפסוק הבא – "כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה". שלישית הפסוקים הזו היא יסוד בתניא – אף יהודי שנדמה שנוסע להודו, עושה פולחן זר, בתעלומות הלב כל יהודי הוא באמנה עם ה' וברגע של נסיון הוא מוכן ליהרג על קידוש ה'.

אם כן, יש כאן שני פירושים של "תעלמות לב" – כשלא קוראים את הפסוק הבא, כג, נדמה ש"תעלֻמות לב" הן רע, שהתפלל לאל זר, אך כשקוראים את הפסוק הבא מבינים ש"תעלמות לב" הם המביאים יהודי למסור את הנפש על קידוש ה'. מתאים שיהיו שני פירושים, כמו שבלב יש שני חללים – יצר הטוב בחלל ימין ויצר הרע בחלל שמאל. קשור גם לפסוק השני, שיש פה תופעה של "כפלים". צריכים להשוות בין הפסוקים, ויצאנו מהפסוק של "כי כפלים לתושיה".

יש לפסוק הזה גם המשך, שעוד לא למדנו, שקשור. יש מי שמפרש שהפסוקים האלה רומזים במיוחד לתופעת האנוסים בעם ישראל, כמו אנוסי ספרד, שבחיצוניות היו מתנצרים ר"ל אבל בתעלומות הלב היו נאמנים. אז, אף על פי שהיו יהודים בסתר ובחיצוניות ההיפך, כשתפסו אותם הרגו אותם, שרפו אותם על המוקד, כך שהחיצוניות לא תמיד עזרה. מצד אחד שמרו בפנימיות, ב"תעלמות לב", ומצד שני לא עזר החיצוניות, ועל כך כתוב "כי עליך הרגנו וגו'". בכל אופן, זו שלישית פסוקים מאד חשובה, שאף על פי שלכאורה שוכחים – ה' יחקור זאת וידע ש"עליך הרגנו כל היום וגו'".

מעלת "כי עליך הרגנו" בגלות

יש ווארט מאד חשוב לומר בפסוקי תהלים כאן, "כי עליך הרגנו כל היום". למדנו שבלוחות השניים, אף על פי שיש מעלה, הזוהמה לא פסקה. בלוחות הראשונים "פסקה זוהמתן" ובלוחות השנים, אף שעשו תשובה שלמה וה' מחל להם, הזוהמה לא פסקה. לכאורה זה רק חסרון, רק מעלה של הלוחות הראשונים וחסרון בשנים. איך אפשר להפוך זאת, איך יש מעלה בלוחות שניים בענין זה עצמו. אם הזוהמה היתה פוסקת, מה היינו מפסידים?

את "כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה", מעלת מסירות נפש של היהודי שהיא בעיקר בגלות, כמוסבר בחסידות. כנראה הנכונות למסור את הנפש על קידוש ה' באה עם תורת בעלי תשובה, הלוחות השניים. כדי שהיא תתגלה צריכים לוחות שניים, שיהודי יכול למסור את הנפש ולמות על קידוש ה'. אומרים ר"ל, אבל זו המעלה הכי גדולה (וכידוע בענין הבית יוסף ורבי שלמה מולכו).

הרמב"ם אומר שמה שמציין בעל תשובה שהוא בשפלות אמתית כל החיים, ומתוך זה גופא יש לו נכונות למסור את הנפש. הוא זה שמדבר כאן – כתוב בפירוש שדוד המלך אמר "כי עליך הרגנו כל היום" בשביל דורות הגלות. דוד בזמנו הוא מלך ישראל, יוצא להלחם והורג את אויביו. איך הוא אומר "כי עליך הרגנו"? כמו שכתוב בחסידות שתהלים הוא ברוה"ק לכל הדורות הבאים, ובפרט לפירוש שהולך על האנוסים שיהיו לעתיד.

[הפסוק הבא בתהלים, "עורה למה תישן", הוא שאחרי ש"הרגנו כל היום" חייבים לומר "עד מתי?!", גם נבואה שיהיה כזה זמן.] כל ההמשך עד סוף הפרק הוא שה' צריך להתעורר ולגאול אותנו גאולה אמתית. המשורר כאן, דוד המלך, קובל על ה', צועק 'עד מתי' ומבקש גילוי פנים וזכרון. קודם היה כתוב כאילו אנחנו שכחנו אותך, אך אני אומר הפוך – "למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו", למה אתה שוכח את הסבל שלנו?! "כי שחה לעפר נפשנו וגו'" – הגענו עד שפל המדרגה שאין למטה ממנו, וכתוב שאז אפשר רק לעלות. [גם אפשר לראות את מקור איוב בתוך דוד, שלא קבל אלא צעק.] נכון, הפסוקים האלה ממש קושרים את תהלים לאיוב. הפרק נגמר ב"למען חסדך", פרק מיוחד.

מבנה ספר איוב

אחרי זה נסתכל על הפסוק באיוב יא, ו. מתאים שהפסוק של הלב יהיה בתהלים, ספר של מזמורי תפלה לה', ואילו פסוק החכמה הוא באיוב. איוב הוא ספר של חכמה, ויש שם פרק שלם שנקרא פרק החכמה, בו כתוב "והחכמה מאין תמצא". ובכלל, אם יש ספר אחד של חקירה, פילוסופיה, על מה שקורה לאדם בעולם ובפרט על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו – זהו ספר איוב.

בספר איוב יש רב-שיח בין איוב לרעים שלו. שלשת הרעים הם לא בסדר, במקום לדבר אליו באמת ולהצדיק אותו, ללמד עליו זכות – אף שהיו רעיו הכי טובים, ידעו מה שקרה עמו ממרחק בטלפתיה, במקום לרדת לעומק המצוקה הנפשית שלו הם הוכיחו אותו. כל אחד מהשלשה אומר פרק שלם או שנים ואז איוב עונה לו פרק אחד או שנים. כך במחזור, עד שמתיאשים מהם ומגיע אליהוא בן ברכאל, בגימטריא משיח, ואומר "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" – אתם לא מבינים איך להתמודד עם צרת איוב כלל, עם כל החכמה המצטברת שלכם (דברנו על זה הרבה, גם לאחרונה). בשביל איוב צריך פנים, לא אחור, חכמה של "אכן רוח היא וגו'".

אחרי שהוא אומר כמה פרקים של גילוי סודות הבריאה מופיע הקב"ה עצמו. הוא שואל את איוב חמשים שאלות, שלפי הראשונים הן המקור העיקרי של חמשים שערי בינה. בסוף הוא הופך את הגורל, שאיוב חי עוד 140 שנה ויש לו בנים ואת הבנות הכי יפות ומוצלחות בעולם. יש עדות שנוהגות לומר איוב בתשעה באב, עם הקינות. [יש מנגינה מיוחדת.] לספרי אמ"ת בכלל – איוב, משלי, תהלים – שהאשכנזים שכחו. אדה"ז ידע אותם, והאחרון שקבל אותם הוא רבי ברוך שלום בנו בכורו של הצמח צדק.

"ויגד לך תעלמות חכמה וגו'" – פסוק תוכחה לאיוב

הפסוק שלנו נמצא בפרק של דברי צופר הנעמתי – חשוב לדעת זאת, כי אומר שהוא פסוק תוכחה לאיוב. הפסוק מדבר לפי חז"ל במעלת הלוחות השניים, אך לפי פשט הוא חלק מדברי צופר הנעמתי, תוכחה. יש לפסוק גם חלק שלישי, שצריך להבין אותו בפשט (במדרש ראינו איך חז"ל מפרשים אותו ביחס למשה רבינו): "ויגד לך תעלמות חכמה כי כפלים לתושיה ודע כי ישה לך אלוה מעונך".

מה פירוש "ישה"? קודם כל, ברור יש כאן תופעה לשונית של לשון נופל על לשון – אחרי "כי כפלים לתושיה", עיקר הלשון, משתמש בתואר "ישה". ב"ישה" יש שני פירושים בפשטנים – או שכחה, לשון "נשני אלהים", או הלואה, כמו נושה ומשה,  להיות בעל חוב. לפי שני הפירושים לא אותו דבר, אך בקיצור יש כאן תוכחה שצופר הנעמתי אומר לאיוב שה' לוקח הכל בחשבון ואתה עתיד לשלם את שלך.

עד כדי כך שיש מי שמפרש "כפלים לתושיה" שחטאת כפלים מהיסורים שקבלת, ומגיע לך פי שנים. באמת לפי הפשט ה"ויגד" של הפסוק הוא "קשה כגידים" – ה' בחכמתו יודע את תעלומות המחשבה שלך, ושם חטאת בכפלים, ותדע שיתכן שה' יחזיר לך כפלים. או שהכל חוב אצלו, שהוא עתיד לגבות את החוב שלו, או – פירוש האבן עזרא – שיש קצת המתקה במשפט הסיום, שה' נתן לך רק חצי ממה שמגיע לך והוא לא יגבה את החצי השני, ישכח ממנו. הוא טוב, רחמן, נתן לך חצי ממה שמגיע לך ואת השאר ימחל.

תיקון השכחה

איך זה ש"ישה" לשון "נשני אלהים", מתקשר למה שקראנו קודם בתהלים? קראנו "אם שכחנו שם אלהינו וגו'". אם שכחנו את ה' והתפללנו לאל זר "הלא אלהים יחקר זאת". יש מפרשים לשון שכחה (ויש מפרשים לשון נושה), זאת אומרת שגם ב"כפלים לתושיה" יש לשון שכחה.

איך יתכן? היות שלוחות שניות הם התורה של בעלי תשובה, מה כתוב בתניא? כתוב באגרת התשובה שמי שלמד וחטא צריך ללמוד כפול – ב' דפים, ב' פרקים – לעשות כפל קשור ומכופל. כל העבירות מתחילות מכך שבאדם נכנסת רוח שטות, רוח של שכחה, ולשם כך יש לעשות תשובה וללמוד כפלים. מכאן אפשר ללמוד שתורה של בעל תשובה היא "כפלים" – חז"ל דרשו הלכות מדרש ואגדות – אבל אפשר לומר בפשט שבעל תשובה צריך ללמוד כפלים כי הוא שכח. בעל תשובה יוצא ממקום של שכחה, נשיה. כתוב שנשיה היא מדור תחתון בגיהנם. משם יוצא בעל התשובה, ולכן הוא צריך "כפלים לתושיה". לפי פירוש זה של האבן עזרא אתה שוכח וגם ה' ישכח.

רמזי 22 בקשרי שני הפסוקים

בכל אופן, יש כאן שני פסוקים של "תעלמות", עם דמיון וקשר ביניהם. נסיים רק בכמה גימטריאות של הקשר ביניהם: יש בפסוק בתהלים 9 מילים ובפסוק באיוב 13 מילים. מה אומר 9 ו-13? [13 מדות הרחמים בכי תשא ו-9 מדות הרחמים בשלח.] יג של אריך ו-ט של ז"א, לפי האריז"ל, וברמ"ק יש גם פירוש שה-ט יותר גבוה, ט היכלין דאריך.

ה-יג הם מה שקוראים היום בתורה, צריך "לחיות עם הזמן", יג מדות הרחמים, ויש ט מדות הרחמים של פרשת שלח. האריז"ל אומר שזה סוד האלף-בית – כל אות היא מדה של מדות הרחמים. קודם יש מ-א עד מ ואחר כך מ-נ עד ת. כשמחברים מקבלים את המלה אמת (שלפי דקדוק היה צריך להיות אמנת, יש גם את ה-נ רק שהיא נופלת מהשרש).

אבל יש ברמ"ק המושג של ט היכלין דאריך, שלמעלה מ-יג תיקוני דיקנא דאריך, ולפי זה שניהם באריך – ה-ט למעלה מה-יג. הוא גם אומר שזה כנגד האותיות – ט בתחלה ואז יג מ-י עד ת. זה דבר ראשון שרואים כאן. [זה חתך זהב של 22 אותיות?] חתך זהב של 21 הוא 13 ו-8, אך 22 מתחלק בחתך זהב ל-14 ו-8.

שני הפסוקים עולים בגימטריא 22 פעמים רוח, חי עולמים (הערך הממוצע של כל מלה). קודם הזכרנו שאליהוא אומר "אכן רוח היא באנוש" – ללמוד תורה בבחינת פנים זו רוח הקדש, ואז אתה יכול לדעת את דעת תורה לגבי המציאות, בפרט כשיש סבל ודברים לא טובים שקורים.

"הלא אלהים יחקר זאת" – דרישת ה' את לב האדם בתפלה

כעת נאמר כמה דברים פרטיים. נתבונן במלים "הלא אלהים יחקר זאת". כשאדם מתפלל ה' רוצה לראות מה יש לך בלב – "יחקר זאת" איך אתה מתפלל, מה יש לך בלב בזמן התפלה. ידועים דברי בעל התניא שטועים לחשוב שאם יש מחשבה זרה בזמן התפלה זה אומר שהכוונה לא אמת, וזה היה נכון רק אם היתה נפש אחת, אבל באמת יש שתי נפשות ואחת מתפללת בעוד שהשניה מפריעה. אז מה אומרת המחשבה הזרה? שצריך להתאמץ. יש קירוב בקרב ויש קרבן של התקרבות. עוד מעט הולכים להתפלל וה' חוקר מה יש לך בלב – כמה התקרבות ומאמץ יש לך. זה הפירוש הראשון כאן, ש"אלהים יחקר זאת" היינו את התפלה, "כי הוא ידע וגו'".

כל הפסוק – "הלא אלהים יחקר זאת כי הוא ידע תעלמות לב" – עולה 1952 – דוגמה יפה, שהמספר הזה הוא גם כפולה של שתי המלים הראשונות בפסוק, "הלא אלהים", שעולה 122, וכל הפסוק עולה 16 פעמים "הלא אלהים", והוא גם כפולה של המלה האחרונה בפסוק, לב, כל הפסוק עולה לב פעמים אין, חצי "הלא אלהים". מה זה אומר? כל הפסוק הוא עבודה שבלב, לצאת מהאני ולראות אין – פירוש אדה"ז ל"צאינה וראינה", שמקיימים בתפלה – וזה קרב התפלה,  לצאת מהאני ולהתקשר לאין. הפסוק הזה הוא אין פעמים לב – קודם ששים פעמים לב ועוד פעם אחת במפורש לב. גימטריא מאד יפה רק בתוך הפסוק הזה.

רמזי הוי' ב"ויגד לך וגו'"

הפסוק השני, ממנו יצאנו, "ויגד לך תעלמות חכמה" – אתמול ראינו ש"ויגד לך" שוה חכמה, אבל כמה שוות כל ארבע המלים? חכמה-חכמה וביניהם תעלמות, 1092. 1092 הוא מספר מאד חשוב – מב פעמים הוי'. כתוב באריז"ל שמספר זה רומז למצות תפלין, כי יש אהיה שמות הוי' בראש ו-אהיה שמות ביד. יש שני פסוקים – "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ו"ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" כתוב בתפלין דמארי עלמא ועולה מב פעמים הוי', כולל את כל האזכרות שבתפלין. גם כאן, היות שכל התורה כולה הוקשה לתפלין, אז יש רמז ב"ויגד לך תעלמות חכמה" להנחת תפלין בהידור.

גם שאר תבות הפסוק ("כי כפלים לתושיה ודע כי ישה לך אלוה מעונך") הן כפולה של שם הוי', סד פעמים הוי', פעמיים "ארץ ישראל" שעולה לב פעמים הוי'. כל הפסוק הוא פסוק של "הוי' בחכמה", 2756 = 106 פעמים 26, היהלום של בן.

ד. אחוד תורה ותפלה בתשובה

גילוי ה'לב' בחבור ה"תעלֻמות"

נקח רק את החלק שכתוב בו תעלומות, תורה ותפלה. בתהלים כתוב "כי הוא ידע תעלמות לב". כל הפסוק הוא "הלא אלהים יחקר זאת כי הוא ידע תעלמות לב". בספר איוב כתוב "ויגד לך תעלמות חכמה", ואחר כך "כי כפלים לתושיה וגו'". נראה משהו יפה:

בתהלים כתוב "כי הוא ידע תעלמות לב" – 16 אותיות. באיוב "ויגד לך תעלמות חכמה" – גם 16 אותיות. מספר המלים שונה – 5 מלים ו-4 מלים, יחד 9 מלים, רבוע של שלש על שלש. מה יהיה לב הרבוע הזה? קודם כל, חשוב שאם הולכים לפי סדר התנ"ך קודם בא הפסוק "תעלמות לב" ואז "תעלמות חכמה" – ספר תהלים לפני ספר איוב לפי סדר התנ"ך. קודם "תעלמות לב" ואז "תעלמות חכמה" – קודם צריך להתפלל ואז ללמוד תורה. אם כותבים את שני הפסוקים בצורת רבוע של שלש על שלש אמצע הרבוע יהיה המלה "לב", המלה החמישית, כלומר – היא הלב של שני הלשונות, שני הפסוקים יחד. בשני הלשונות יחד יש לב אותיות, ובצורת רבוע ה"לב" הוא  באמצע.

זה מלמד אותי, כפי שהזכרנו קודם, ש"הוא תהלתך והוא אלהיך" היינו הגילוי אלקות שבתפלה שיותר מהתורה, "רחמנא לבא בעי", ה' מבקש את הלב. כמו שכותב הרבי הרש"ב שהיחידה שבנפש מתגלה בלב של היהודי. כמו שהבעש"ט אמר על היהודי – 'לב ישראל חי'. כמו שחז"ל פרשו "אני ישנה [בגלותא] ולבי ער [דא קוב"ה]". לא כתוב שהמח שלי הוא הקב"ה, רק הלב שלי.

כוונת לב האותיות

בכל אופן, יש כאן ציור שהכל יחד, לב אותיות. מי זוכר מתי מכוונים יו-יו, 16 ו-16 אותיות? קודם כל, איפה יש בגוף 16 ו-16? בפה, 16 שינים למעלה ו-16 למטה, וכל 16 מתחלק ל-8 ו-8 (מימין ומשמאל). בקבלה זו כוונת ה-א של א-דני, שמכוונים לפני כל תפלת שמו"ע כאשר אומרים "א-דני שפתי תפתח". עיקר הכוונה בכתבי האריז"ל הוא האות הראשונה, ה-א של א-דני , ומכוונים שמחלקים את ה-א למים עליונים (י) ומים תחתונים (י) עם רקיע באמצע (ו), ומחלקים את הרקיע, ה-ו, לאורכה, כך שיש וי למעלה ו-וי למטה,

אז האות א שוה לב. הציור הפשוט של האות א הוא יוי ששוה הוי' אבל אם מחלקים את ה-ו באמצע לשתים כנ"ל אזי ה-א שוה לב. כתוב, דווקא בכוונה הזו, שצריך לבקוע – כמו נסירה – את ה-ו, שתהיינה שתי ווין. ו אחת מצטרפת ל-י למעלה ו-ו אחת ל-י למטה, אז יש יווי, ואז האות א שוה לב. סימן שה-א הזו גם מתגלה בלב. אם כן, יש יו אותיות של תורה, "ויגד לך תעלמות חכמה", ו-יו אותיות של תפלה, "כי הוא ידע תעלמות לב".

"אל תגידו מים מים" – לא להפריד תורה ותפלה

מה אמר רבי עקיבא לחבריו לפני שנכנסו לפרדס – "אל תגידו מים מים, שנאמר 'דבר שקרים לא יכון לנגד עיני'". האריז"ל אומר שמדובר בהתבוננות בצורה של ה-א, לא להפריד בין המים העליונים למים התחתונים, בין י העליונה ל-י התחתונה, ולעניננו לא להפריד בין יו עליונים ל-יו תחתונים. זה ממש סוד הפרדס, שאם אחד נמצא למטה, במודעות המוגבלת שלנו בעולם הזה – יש שתי עבודות שונות ומשלימות, שלכל אחת יש את הזמן שלה, "זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד" ויש מעלות בכל אחד. אלה עבודות שונות לגמרי לכאורה. רק מה? כמו שהזכירו אתמול, יש ענין לעשות מתורה תפלה, וגם הפוך, לעשות מתפלה תורה. אך הם עדיין שני דברים, רק שאני מחבר ביניהם.

מהי ה-א של הפרדס, סוד הכניסה לפרדס? שיש מקום בו תפלה ותורה הן אותו דבר ממש. איך אני יודע ששייך ל"מים מים"? על תורה כתוב "הוי כל צמא לכו למים", "אין מים אלא תורה", ועל תפלה כתוב "שפכי כמים לבך וגו'". כשמגיעים לאותו מקום אסור להפריד בין מים עליונים למים תחתונים – מים עליונים הם תורה מן השמים ומים תחתונים הם תפלה, בכית המים התחתונים שרוצים להיות "קדם מלכא". אבל באותו מקום של הפרדס "אל תאמרו מים מים" – צריך להגיע למקום בנפש שלימוד התורה הוא הוא תפלה.

כשלומדים תורה זהו גוף שלישי – אני לומד על משהו, גם לה' אני מתייחס בגוף שלישי, לא אומר 'אתה'. תפלה היא בגוף שני, לנוכח, כמו "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני". מהו המקום הזה? "אתה הוא" ביחד – "אתה הוא הוי' אלהינו". לימוד התורה הוא עדיין הסתכלות, להסתכל במשהו. תפלה היא מלמטה, וכתוב שלעומק תחת יש מקור למעלה מעומק רום – "ותתפלל חנה על הוי'". לכן צריך להתפלל במקום נמוך, "ממעמקים קראתיך הוי'". כדי לסיים את כל זה, למדנו כעת שיש יו אותיות למעלה ו-יו אותיות למטה, וצריך לחברן בסוד צורת האות א, ואז לא צריך להפריד ביניהן כלל.

אחד-אחד-אחד

רק נסיים בגימטריא של הכל: "כי הוא ידע תעלמות לב" "ויגד לך תעלמות חכמה" יוצא אחד פחות מ-13 בחזקת 3. המספר הוא 2196, מספר שמתחלק ב-אין, ב-61. אם היה אחד יותר,  תוספת הכולל, עולה 2197, 13 פעמים 13 פעמים 13. יש במספר הזה הרבה רמזים חשובים, והוא אחד כפול אחד כפול אחד. אחד-אחד-אחד בגימטריא "הוי' אחד", כי הוא אחד.

מהו הכולל כאן? ה-א, בדיוק מה שהסברנו, שכל הסוד הזה רומז לציור האות א. אם נוסיף את ה-א, עוד 1 לחשבון הגימטריא – תוספת הכולל – מקבלים אחד כפול אחד כפול אחד, מספר מאד מושלם. איפה רואים זאת? נחזור לרבוע: יש לב באמצע. מה אלכסון הרבוע? כי-לב-חכמה. קודם כל, כי-לב-חכמה שוה 135, ג"פ – ממוצע – מה. מה-מה-מה, זו הכוונה של מצה. "מה" הוא חכמה (כח מה), אבל הוא גם הבטול בלב – המכנה המשותף כאן הוא מה-מה-מה. אבל עוד יותר יפה אם עושים סדרה משלשת המספרים העולים – 30, 32, 73 – רואים שהבסיס הוא 39, אחד-אחד-אחד, הוי' אחד, "טל אורות טלך".

חבור תורה ותפלה – לימוד בתנועה של תשובה

שוב, הווארט הוא שיש מים תחתונים ומים עליונים וכשמגיעים למקום אבני שיש טהור בפרדס אסור לומר "מים מים". מים עליונים הם מים של תורה ומים תחתונים הם מים של תפלה, מים שבוכים שרוצים להיות לפני המלך, כפי שכתוב על תפלה "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני". אמרנו שצריכים לחבר אותם, על דרך לעשות מתורות תפלות ולעשות מתפלות תורות, ושיש גם מצב בנפש שאפשר להתפלל וללמוד בו זמנית, אך קצת קשה לצייר זאת. מעלת הלוחות השניים היא לימוד בעיון ("תעלֻמות חכמה"), וכל עיון הוא לחשוב על משהו ולא לדבר עם מישהו. עיון הוא גוף שלישי, נסתר, ועיקר התפלה הוא לומר "אתה", גוף שני, נוכח, "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני" – אז איך אפשר ללמוד ולהתפלל בו-זמנית? לכאורה ממש תרתי דסתרי.

נאמר משהו כדי להבהיר זאת, לתת רמז איך לצייר זאת: אנחנו תמיד אומרים שהדור שלנו הוא דור של תשובה. הרבי אומר שזה דור של משיח, ודור של משיח הוא דור של תשובה – כולנו צריכים להיות בעלי תשובה, וכמו הווארט שלנו 'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה', בעלי תשובה יביאו את המשיח. לכאורה רק כך אפשר לצייר שמישהו לומד ומתפלל באותו זמן – אם הוא בתנועת נפש של תשובה. אם רוצים לחבר בין התורה והתפלה צריך להכניס עוד מרכיב לנוסחא. כמו תמיד, כשרוצים לחבר שני דברים הפוכים – ובמדה מסוימת תורה ותפלה הם הפכים, "הוא" ו"אתה" – צריך ממוצע מחבר שהשרש שלו גבוה משניהם, תשובה.

מהי תשובה? שיש תשוקה עצומה בנפש להתקרב לה', להקריב עצמי לה'. אני בא ממקום רחוק, בעל תשובה, וכל הזמן בתשוקה להתקרב. אם גם כשאני לומד תורה יש לי את התשוקה האמתית של בעל תשובה, שכל הענין שלו – לא שלא מענין אותו להבין, הוא רוצה להבין, אבל המניע שלו – הוא להתקרב לה', זו גם תפלה. אצל צדיק יתכן שהמניע, המוטיביציה, הוא להבין לעומק. אצל בעל תשובה יש רק מניע אחד – לצאת מהמקום בו הייתי ולהתקרב לה'. אם כך לומדים, אפשר להבין שהלימוד הוא גם תפלה – תוך כדי שאני לומד אני גם מתפלל שהלואי שאגיע לזה, שהדבר שאני לומד יהיה נוגע לי ואוכל לקיים אותו הלכה למעשה. אז הציור שהתורה עצמה היא תפלה הוא תשובה – כמו שאומר בתניא שבעל תשובה לומד כפול.

לא הסברנו את הביטוי "כפלים לתושיה", דברנו בעיקר על "תעלמות חכמה", אך אמרנו ש"כפלים לתושיה" רומז למאמר "היה רגיל ללמוד דף אחד ילמד שני דפים". [אני פעם אולי חזרתי בתשובה, אבל לא כל כך חשבתי על הקב"ה – חשבתי שאני יהודי, וצריך לעשות מה שיהודי עושה, עם פחות דגש על ה'.] בסדר, אתה עדיין בחור צעיר, אפשר עוד לעשות תשובה. [הרב השתמש באות א, ולפי זה ה-י למעלה היא תורה וה-י למטה היא תפלה וה-ו היא תשובה, אבל מחלקים את ה-ו לשתים, אפשר לומר תשובה מאהבה ותשובה מיראה.] כן, תשובה עילאה ותשובה תתאה.

חבור מי התורה (מים עליונים) ומי התפלה (מים תחתונים) על ידי מי התשובה

חז"ל דורשים בפסוק "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "אין מים אלא תשובה". דווקא בפסוק של משיח, "'ורוח אלהים' זו רוחו של משיח", דורשים שהיא תלויה, כלומר עומדת, על תשובה – משיח יבוא כשהדור יעשה תשובה, "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". המים של התשובה, שהם כמו ה-ו, מחברים את המים העליונים של התורה והמים התחתונים של התפלה ועושים אותם דבר אחד, כך שאסור לומר "מים מים".

הרמז הכי יפה הוא כשמחברים אותם יחד, תורה-תפלה-תשובה – שהרבה פעמים מחברים אותם כ'חזקה', 'חותמת', של ת-ת-ת[ד], כשהעולה על כולנה היא תשובה, שיכולה להחזיר גם מה שאדם חסר בתורה ותפלה, היא הקשר השלישי, הקשר הישיר בין ה' ונשמות עם ישראל – עולה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

עוד לפני שמגיעים לפסוק השלם ששוה שלשתם, הממוצע שלהם הוא תריג, "הוי' אלהי ישראל", משה רבינו.. זה בעצם הסוד של "גל עיני וגו'". יש עוד הרבה ביטויים ששוים כך – פעם למדנו על שבע הנביאות, שגם שוות כך, וכן הביטוי "השראת השכינה בישראל", ועוד הרבה דברים חשובים. בכל אופן, העיקר כאן מבחינת גימטריא הוא שהם חזקה של תריג – תריג-תריג-תריג. הרעיון שמי שנמצא בתשובה לומד גם בתפלה שלו ומתפלל גם בתורה שלו.