בע"ה

כ"ז תשרי ע"ז – בית הרב, כפ"ח

שבת בראשית

לימוד קדושת לוי לפרשת בראשית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי תפלת מוסף]

נגנו "תשכון תתגדל".

שלשום, כ"ה תשרי, היה יום ההילולא של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע. יש לו כמה ניגונים, אחד מהם מנגנים בתקיעת שופר או בנענועים, כך מקובל אצלנו (אנחנו מנגנים אותו בנענועים). בסוף ימיו הוא חלה וביקש מה' שיתן לו לחיות עד סוף החגים, כידוע שהיה לו הרבה מאד התלהבות בחגים בפרט, ובאמת הוא חי בעלמא דין עד אחרי שמחת תורה.

ניגנו ניגון הנענועים.

נלמד כעת שתי תורות שלו על הפסוק האחרון בפרשה שלנו.

א. מנוחת מציאת החן

התורה הראשונה:

מי שמוצא חן בעיני ה' זוכה למנוחה

ונח מצא חן בעיני ה'. אם אדם מוצא חן בעיני ה' אז הוא נח לשון מנוחה שיש לו מנוחה בהמצאו חן בעיני ה' [הוא מפרש את הפסוק מהסוף להתחלה – אם אתה מוצא חן בעיני ה' – "מצא חן בעיני הוי'"[ב] – יש לך מנוחה – "ונח". יוצא שאם אתה רוצה לנוח ולהיות ברוגע אתה צריך למצוא חן בעיני ה', ותיכף הוא יסביר איך עושים זאת. המנוחה הזו היא על דרך מה שכתוב בהקדמת התניא, שעל ידי לימוד התניא והחסידות "בהן ימצא מרגוע לנפשו"[ג]. לפעמים אדם יכול להרגיש אם הוא מוצא חן בעיני ה' או לא, כמו שלפעמים ילד מרגיש שהוא עשה משהו שמוצא חן בעיני אבא שלו. כבר שאדם חושב לעשות משהו, אפשר להרגיש אם זהו מעשה שמוצא חן ובמילא הוא כבר גורם מנוחה לאדם.]

"מגן אברהם" ו"מגן דוד" – הגנה בחסד חנם והגנה לנושא החן ע"י קבלת עומ"ש

וזה שאנו אומרים מגן אברהם [בחתימת הברכה הראשונה בתפלת שמו"ע אנו אומרים "מגן אברהם", והכוונה בברכה זו היא עיקר כוונת התפלה. יש שני מגינים (שאנו מזכירים בתפלה), כפי שהוא יסביר בהמשך – "מגן אברהם", בתחלת עמידה, ו"מגן דוד" שאומרים בברכת ההפטרה. לכל מגן יש את הצורה המיוחדת שלו. "מגן אברהם" קשור ליום הראשון של הבריאה, בו כתוב "ויהי אור", ואומרים חז"ל שהדבר רומז לאור של אברהם אבינו, "אברהם התחיל להאיר", כפי שדורשים מהפסוק "מי העיר ממזרח". "מגן דוד" הוא כנגד היום השביעי, שבת, "שבת בראשית", השבת הראשונה, מלכות דוד[ד].]. ר"ל אברהם הוא חסד כידוע והשי"ת מגין על האדם מצד חסד [הוא מפרש את המגינים לפי הספירות, ש"מגן אברהם" הוא מגן של חסד, "חסד לאברהם", כלומר הגנה של הקב"ה עלינו מצד חסד חנם, בלי עבודה (כמו שהיה ביום הראשון של מעשה בראשית, לפני בריאת האדם – "ואדם אין" – ולפני בריאת כל מודעות חוץ ממודעות ה' בורא עולם בחסד – "עולם חסד יבנה").]

ואנו אומרים מגן דוד דדוד הוא מדת המלכות כידוע בספרי קודש והש"י ב"ה מגין מצד מדת מלכות כנזכר בספרי קודש [ההגנה שמצד המלכות צריכה עבודה, והעבודה היא לקבל את מלכות הקב"ה, קבלת עול, ועל ידי זה מוצא האדם חן בעיני ה'. יש כאן שתי מילים חן ועֹל, סוד חן ויפי, תיקון "שקר החן והבל היפי" על ידי "אשה יראת הוי'", מלכות, בחינת דוד – כדי לקבל את החן צריך קבלת המלכות, קבלת עול מלכות שמים, כפי שבספר יצירת מתנת החן היא במלכות, ועל ידי זה זוכה האדם למנוחה.] כיון שברא עולם שיהא מלך ואין מלך בלא עם עוזר לעם שיהא נקרא שמו מלך [(הקב"ה עוזר לקבל את מלכותו?!) כתוב ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" – יש יצר הרע שמתנגד לקבלת המלכות וצריך להתגבר עליו, שזו עיקר העבודה מצד האדם, ולזה זקוקים לעזר השי"ת (שחפץ מאד, מצד עצמו – "למעני למעני אעשה" – שנתגבר על המנגד כדי שיהא נקרא שמו מלך). יש קשר בין מגן לעוזר, כלשון התפלה "מלך עוזר ומושיע ומגן" וכלשון הפסוק, דברי משה בסוף ברכותיו לעם ישראל, "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהוי' מגן עזרך וגו'", וכמו שחוזר דוד מלכא משיחא ארבע פעמים בספר תהלים, "עזרנו ומגננו הוא" וג"פ "עזרם ומגנם הוא" (בפרק של הרבי בשנה זו). אם כן, יש שני מגינים – מגן אברהם, מצד חסד חנם, ומגן דוד, שמגן על האדם שקבל מלכותו יתברך.].

כיסופי ה' בשבת לעבודת האדם בעולם העשיה

[כעת הוא מביא מדרש על סוף מעשה בראשית. אחרי שנאמר ביום הששי "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" כתוב "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי וגו'". בחסידות מתפרש "ויכל אלהים" ששם "אלהים", שהוא מדת הדין, בא בשבת לידי כליון (על דרך כלות הנפש), ואז מתגלה שם הוי', מדת הרחמים. והוא על דרך הנאמר בתקיעת שופר של ראש השנה, "עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר", כמבואר בדא"ח. לכן אומרים בקדוש "יום הששי. ויכלו השמים", ראשי תיבות הוי'. אבל כאן הוא מביא מדרש עם פירוש אחר על "ויכל אלהים":] וזהו פירוש המדרש ויכל אלהים ביום השביעי שכסף ביום הז' מלאכתו ע"ש [מלשון הפסוק "נכספה וגם כלתה נפשי".]

הכוונה מחמת דשבת הוא מלכות כנודע בכתבי האריז"ל ולהכי ביום הז' דמסתכל על מדת המלכות ומלך צריך עם לכן ביום הז' משתוקק וכוסף מלאכתו אשר עשה ר"ל של עולם העשיה דהיינו האדם שהוא בעולם עשיה כי עיקר מלכותו כביכול ב"ה שהאדם שהוא בעוה"ז עובד אותו כנזכר בספרי קודש דמלאכי מעלה אין חידוש שהם עובדים למעלה בלי יצה"ר ולכן ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (דביום הז' דהוא הסתכלות על מלכות כסף עולם עשיה דהוא האדם שבעוה"ז נקרא האדם עולם עשיה שעי"ז נקרא שמו מלך כי מלך הוא ע"י עם [נמצא שכל שבת הוא כמו ראש השנה, קבלת המלכות] והבן).

צריך לקשר את הסיום עם "ונח מצא חן בעיני הוי'", שע"י קבלת המלכות בעולם העשיה מוצאים חן בעיני ה' ועל ידי זה זוכים למנוחה.

[אם שבת היא עולם העשיה, למה נאסרה בה מלאכה?] יום השבת הוא סוד המוחין של עולם העשיה, פנימיות (כוונת) העשיה, דהיינו לקבל את מלכות ה' ב"רעותא דלבא". זו העבודה של תפלת שבת. מבואר בדא"ח בסוד "אף עשיתיו" שתבת "אף" באה לרבות את גילוי אור האצילות (גילוי הארה של יחודא עילאה, מה שה' הוא הכל) במקום העשיה דווקא, סוד תאות השי"ת להיות לו דירה בתחתונים דווקא, היינו סוד השבת (גילוי מוחין דאבא דמקנן באצילות, ו"אצילות פה" – פתגם הה"מ נ"ע ["אצילות איז אויך דא"] – ר"ת "אף [עשיתיו]").

[למה היה צריך כאן את ענין המגינים?] שני המגינים הם שני מקיפים, "מגן אברהם" הוא מצד הגולגלתא דאריך, בה מלובש החסד דעתיק, בחינת "חסד חנם" כנ"ל, ו"מגן דוד" הוא במוחא סתימאה דאריך, בו מלובשת הגבורה דעתיק. חכמה סתימאה היא מקור החכמה הגלויה עליה נאמר "אבא יסד ברתא", ומכאן הקשר למלכות.

 נספור כמה אותיות יש בפסוק עליו הוא דורש, פסוק סיום הפרשה – "ונח מצא חן בעיני הוי'". יש בפסוק טוב אותיות. כמה יש בפסוק הראשון, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"? כח אותיות. כמה עולים כח טוב ביחד? אדם. מה היחס בחלוקה הזאת של כח ו-טוב? היחס של חתך זהב[ה].

ב. העלאת המדות הנלמדת מנח

זו היתה תורה אחת, כאן נעבור לתורה השניה שהיא עיקר מה שרצינו לדבר:

"ונח מצא חן" – מציאת והעלאת החן הנפול

עוד יבואר ונח מצא חן בעיני ה'. דהכלל כל דבר שהצדיק רואה ממנו לוקח עבודת ה' [כשהוא כותב כאן צדיק הוא לא מתכוין לצדיק של התניא, אלא שזו עבודה ששייכת לכולם. זהו יסוד בתורת הבעל שם טוב, שמכל דבר שאני רואה אני צריך לקחת הוראה בעבודת ה'.] ואם רואה חס ושלום איזה אדם מתאוה לעבירה לוקח הצדיק מזה התאוה עבדות ה' שאומר בלבו ק"ו מה זה שמתאוה לדבר עבירה שהוא כלה ונפסד בזמן מועט מכל שכן שראוי לו להתלהב לעבודת הש"י שעבודה זו יקוים לעולם [מתאים לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, שעבד את ה' בהתלהבות גדולה מאד, בפרט כאשר ראה יהודי עובר עברה והמליץ עליו טוב!].

והיות מקודם נאמר הקרא ויראו בני אלהים את בנות האדם כו' [בהתגברות התאוה.] שמראה הכתוב שאז היה חן רע בעולם [כתוב "שקר החן והבל היפי" אבל "אשה יראת ה' היא תתהלל" בחן אמת וביפי של ממש. "זה לעֻמת זה", יש "חן טוב" (אותיות בטחון כנודע) ויש חן רע. כמה שוה חן רע? חשך, מראה על מצב החשך שהיה בעולם. והנה, חן טוב = לילה – "ולחשך קרא לילה", אך מכח החן הטוב, "אשה יראת הוי' היא תתהלל", בחינת ליל שבת קדש (עונת ת"ח), "ולילה כיום יאיר"[ו] – "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה"[ז] ("ולחשך קרא לילה" היינו שתיקון החשך הוא סוד לילה, לי-לה כנודע)] שהנשים היה להם חן בעיני האנשים ומכח זו בחרו להם כל אשר רצו הודיע הכתוב ונח מצא חן [הוא מפרש כאן את "ונח מצא חן" כמו מצא מציאה.] פי' מצא בעולם מדת חן שהיה לתאות רעות וכו' ואמר הכתוב ונח מצא חן בעיני ה' שנח הגביה חן ההוא בעיני ה' לקדושה שממנו לקח עבדות ה' שאמר מה שיש חן לתאות רעות מכ"ש שיהיה אדם משתוקק שימצא חן בעיני ה' ע"י עבודתו ותורתו ויראתו ודו"ק.

דעת אדמו"ר הזקן: "ואל יהא שוטה לעסוק בהעלאת המדות"

בהשקפה ראשונה נראה שתורה זו סותרת עיקרון שכתוב בספר התניא בנושא שנקרא בלשון החסידות העלאת המדות. אדמו"ר הזקן סבר שסתם אדם לא צריך לעסוק בעבודה זו – אם נופלת לך מחשבה זרה אל תתעסק אתה כלל ואל תנסה להעלות אותה, כי זו עבודה של צדיקים, רק תסיח דעתך ממנה כרגע. תמצית כל התניא היא "אל תהיה רמאי", לא לרמות את עצמך שאתה שייך לעבודה של צדיקים, שהרי אנחנו אפילו לא בינונים, "הלואי בינוני". לכן צריך רק להסיח את הדעת מהמחשבה הזאת מיד כשהיא נופלת לך בראש. בענין זה חלקו על אדמו"ר הזקן הרבה צדיקים מהחסידות. זהו אחד ההבדלים בין חסידות חב"ד לחסידויות פולין. אכן, היו כמה צדיקים שהסכימו איתו, כמו ה"בני יששכר" ועוד.

נקרא את מה שאדמו"ר הזקן כותב בפרק כ"ח בתניא:

ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כ"א משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו מבחי' הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה.

לכאורה הדבר הזה סותר את מה שקראנו אצל רבי לוי יצחק, שכתב שצריך להתבונן בתאוה שרואים אצל מישהו מהרחוב וללמוד ממנה לעבודת ה', כלומר להעלות את המדה הזאת מהתלהבות דיצר הרע להתלהבות דקדושה. אצל אדמו"ר הזקן לכאורה הדבר הזה לא שייך, כי כלל אין להתעסק עם העלאת המדות.

צריך לומר כאן איזה חילוק כדי שהם כן יסכימו, הרי אדמו"ר הזקן ורבי לוי יצחק היו מחותנים. [בקדושת לוי מדובר בתאוה של אחר ובתניא מדובר על תאוה שנופלת לי.] כן, זה החילוק הפשוט ביניהם – כיון שהתאוה הזאת נפלה למישהו אחר אני לכאורה לא קשור אליה ורק לומד ממנה לעבודת ה'.

שלש מדרגות בהעלאת המדות

בהמשך הוא מסביר יותר, אבל כעת נאמר רק בקיצור[ח]. אפשר להסביר את הענין על פי מושג השליחות: בתורה אחרת רלוי"צ מסביר שכאשר שאני בא לקרב יהודי, במיוחד בשלבים הראשונים של התשובה, מוכרח שאני אקבל את המחשבות שלו ואת התאות שלו, בודאי שאני מסתכן  בזה. לכן יש כאלה שיצאו נגד המבצעים של הרבי – מה פתאום אתה שולח בחורים צעירים לרחוב?! הם יכולים להיות מושפעים! באמת היה מישהו שכתב לרבי שקשה לו מדי הפריצות ברחובות כשיוצאים למבצעים, הוא לא עומד בזה, והרבי כתב לו שהוא פטור. אבל זהו היוצא מן הכלל – הכלל שהרבי שלח בחורים לעשות מבצעים, עם כל הסיכון שבזה, אף שלכאורה זה לא כמו דעת אדמו"ר הזקן (שמשמע מדבריו שהעיקר הוא לברוח ולהסיח דעת לגמרי מכל מחשבה זרה, ובודאי לא להכניס את עצמו למצב שבו עלול וקרוב לודאי שיקבל מחשבות זרות).

צריך לומר שיש כאן שלש דרגות:

יש את מה שאדמו"ר הזקן כותב בתניא, העוסק בעבודה שלי עם עצמי ("בתורה ובתפלה בכוונה"), כאשר נופלות לי מחשבות זרות באמצע התפלה. על כך אדה"ז כותב "אל יהי שוטה" להתעסק בהעלאת המדות.

יש דרגה שניה, עליה כותב כאן רבי לוי יצחק, שאני לומד ק"ו לעצמי מתאוה של מישהו שאני רואה ברחוב.

יש דרגה שלישית, מה שהשליח עושה – הוא לא רק לומד לעצמו, אלא שיוצא לעשות בעלי תשובה. בזמן שאני מקרב אותו אני אומר גם לאותו אחד עם המחשבות והתאוות את הק"ו שלמדתי לעצמי. אחרי שיושבים לשיחה שעה שלמה, בה מדברים על תאוות והשליח אומר למקורב את כל מה שהוא אומר לעצמו. צריך לומר לו – מה שוות כל התאוות שלך?! הרי הן דבר שכלה ונפסד, נגמר בסוף, והן לא כלום לעומת ההתלהבות שיש בעבודת ה', התענוג שיש בלימוד חסידות, שהם התאוות והכיף האמיתי, דבר אין סופי. אחרי שיחה כזאת, שהשליח מתלבש בלבושי המתברר (הוא פושט צורה ולובש צורה, פושט ומלביש), במחשבות שבהן המקורב עסוק – והרי ה"המתאבק עם מנוול מתנוול" – מגיעות לשליח המחשבות של המקורב. בזכות הנכונות שלו לוותר על עצמו בשביל השליחות יהיה לו כוח להתרומם. זה מה שהרבי רוצה. לבד אין לאדם כח להרים את עצמו.

[הבעש"ט אומר שכל חסרון שאני רואה אצל הזולת קיים גם בי.] כן, קיים בדקות, ודווקא מכך שהוא קיים גם אצלי יש לי שייכות לענין. כמו שהרבי הרש"ב אמר שמי שלא מבין בפגם הברית לא יכול ללמוד חסידות. צריך להיות 'מבין' בתאוות. כשאני מבין קצת בתאוה שלו ואני רואה שהוא כל כך מתלהב ממנה אני יכול ללמוד ק"ו לעבודת ה', וללמד אותו את הק"ו הזה, עד כמה לא שוה לו להתלהב מדבר כזה, שהוא כלום לעומת התענוג האמתי שיש בעבודת ה'.

עלית הדורות – העלאת המדות לא רק אצל צדיקים

[מכיון שהשליח בא מכח המשלח יש לו כח של עבודה של צדיקים ולכן הוא יכול לעסוק בהעלאת המדות?] זה מה שאנו רוצים לומר, שלשליח יש את הכח של הרבי. הרבי הוא צדיק של תניא, ולו ודאי מותר לעסוק בהעלאת המדות, ולכן גם לי מותר כשאני יוצא לשליחות שלו, השאלה עד כמה הבטול שלי למשלח.

[גם בתניא כתוב לעשות תשובה בעיתים מזומנות (ולא בשעת התפלה). לבינוני אסור להזכר בכלל במחשבות האסורות?] חשבון נפש המביא לידי תשובה בעיתים מזומנות שייכת גם לבינוני, וכמובן גם למי שלא בינוני. את כל החשבון שאני עושה כשאני רואה תאוה לעבירה אצל מישהו אחר אני צריך לעשות בזמן הזה כלפי העברות והתאוות שלי.

[העלאת המדות היא אתהפכא?] סוג של אתהפכא. כמה שוה "העלאת המדות"? 961 = 31, אל, ברבוע. צריך להפוך את ה"אל זעם בכל יום" (בכל יום נופלות לאדם מחשבות זרות מה"אל זעם" שבקרבו או שבסביבו) ל"חסד אל כל היום".

אנו רוצים לומר שמה שכתב אדה"ז בתניא, שהוא תורת אמת ("תורת אמת היתה בפיהו... ורבים השיב מעון"), עיקר הדברים נאמרו על מנת להביא את האדם לשפלות, להכיר את מקומו, לא לרמות את עצמו (שזה יסוד היסודות של עבודת השי"ת), שמ"הכנעה" זו באמת באים ל"הבדלה" (להבדל מהמחשבה זרה, להסיח דעת כרגע). אך בדורות שלנו (שמאז כתיבת התניא ועד עתה, לצד ירידת הדורות העצומה יש גם עלית הדורות עצומה, והרי מרובה מדה טובה כו', וכמבואר במ"א) ניתן להגיע לתכלית עבודת השי"ת – "המתקה" (שלאחר "הכנעה" ו"הבדלה") – אפשר, במדת מה, להעלות את המחשבות הזרות לקדושה (על ידי חשבון הק"ו הנ"ל וכו') הגם שאנחנו לא צדיקים (או שמא נאמר שביחס למציאות דורנו כולנו צדיקים באמת). במאמרים – כבר בליקוטי תורה – מדברים על ענין אתהפכא, ומשמע שהוא נוגע לכל אחד. את הספר כתר שם טוב, בו כתובה בפירוש העבודה של העלאת המדות, מותר ומצוה לנו ללמוד (כמבואר בשיחות קדש של רבותינו נשיאינו), וידוע הכלל הגדול עליו חזר הרבי הרבה פעמים שכל הנהגה של צדיק שמתגלה לרבים, ברצון הצדיק (רבותינו נשיאינו), הוא כדי ש"ממנו יראו וכן יעשו". 

כאן בהערות מפנים לעוד כמה תורות (בהקשרים שונים) שעוסקים בנושא הזה של העלאת המדות – נלמד אותם בשבוע הבא בע"ה.

 [מה הכוונה שהרבי אומר שכל אחד צריך לנהוג כמו אדמו"ר? למה זה נוגע בפועל?] למה שדיברנו עכשיו, שהעבודה של העלאת המידות (אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא, שבזה חיים בימות המשיח, מקבלים פני משיח צדקנו) נוגעת לכל אחד.