בע"ה

אדר"ח חשון ע"ז – כפר חב"ד

סעודת ראש חדש חשון

לע"נ ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "ובני ראובן בנו את חשבון" – החשבון של חשון

נגנו "אלי אתה" אדה"ז והצ"צ, "מקימי מעפר דל", לכתחילה אריבער.

חבור תשרי וחשון – חבור משה ומשיח על ידי יעקב אבינו

אנחנו בין החדש השביעי לחדש השמיני, יום החיבור של שבעה רועים לשמונה נסיכי אדם. משיח הוא בין שמונת נסיכי האדם. משה רבינו הוא הרעיא מהימנא בין שבעת הרועים. בעצם זה מעבר כעת בין משה רבינו, "גואל ראשון", למלך המשיח, "גואל אחרון" – "מה שהיה הוא שיהיה", ר"ת משה ו"שיהיה" הוא כבר מלך המשיח.

לשני החדשים תשרי-חשון יש גם מכנה משותף מאד חשוב במספר שלהם – יעקב אבינו. יעקב עולה ז"פ הוי'. תשרי שוה ה"פ יעקב, דהיינו יעקב פנים ואחור (כי ביעקב יש ד אותיות), ו-חשון עולה ב"פ יעקב – ביחד ז פעמים יעקב (ז ברבוע פעמים שם הוי' ב"ה), כאשר ה-ז מתחלק ל-ה ו-ב, סוד המלה זהב, הכל ביחס ליעקב אבינו, הבחיר שבאבות.

אם כן, יש לנו פה מכנה משותף, יעקב, שמחבר את משה רבינו למלך המשיח. על משה רבינו כתוב "משה מלגאו, יעקב מלבר" ועל משיח כתוב "משיח אלהי יעקב", אז יעקב הוא בעצם מכנה משותף, צד השוה, שמחבר בין משה רבינו למלך המשיח. אנחנו כולנו בני יעקב. יש מאמר של הרבי שאומר ששם העצם שלנו הוא יעקב, אפילו יותר מישראל.

יעקב שלמעלה מיעקב-ישראל-ישורון

בפרשת ברכה – אנחנו יוצאים מברכה, וכבר קראנו את פרשת בראשית וכעת אנחנו בנח – כתובים שני פסוקים סמוכים "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" ו"ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". בשני הפסוקים האלה יש את כל שלשת השמות של עם ישראל – יעקב, ישורון וישראל – הכל כהמשך ל"תורה צוה לנו משה". יש שתי דעות איזה שם יותר גבוה, ישראל או ישורון. במאמר הזה של הרבי[ב] ישורון הוא יותר מישראל. אם כן, הסדר הוא מלמטה למעלה – יעקב, יותר ממנו ישראל ועוד מעליו ישורון.

אבל, מחדש הרבי שיש עוד מדרגה של יעקב. הוא לא מביא זאת במאמר, אבל דומה לסוגיא הידועה בחסידות שיש בתי-אחותי-אמי ואז עוד מדרגה של בתי שגם למעלה מאמי. כך לגבי שמות עם ישראל, יש יעקב, למעלה ממנו ישראל – הוא מקבל את השם ישראל – והוא גם מכונה ישורון. לא כתוב שה' קרא לו ישורון, אבל הוא מכונה ישורון. אך עוד יותר מהכל חוזר להתחלה – נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן – יעקב, "מי יקום יעקב כי קטן הוא", שרש הקטנות של ישראל הוא בעצם יותר מהכל.

שוב, זה מאמר של הרבי, שמתחזק מאד לפי החשבון, שמכל השמות מבחינת החשבון הכי חזק הוא יעקב, שעולה ז"פ הוי'. והנה, כאשר מחברים את החדשים השביעי והשמיני, תשרי וחשון, מקבלים יחד ז פעמים יעקב, ז ברבוע פעמים הוי'. שוב, לפי חלוקת הזהב, חלוקת המנורה בבית המקדש כמו שאומרים בבקר, שיש הדלקת חמשת הנרות לחוד והדלקת שני הנרות לחוד.

שבו – אבן החשן של חשון

יש הרבה דברים שמקבילים ל-יב חדשי השנה. אחד הדברים הכי מובהקים בתורה הוא יב אבני החן המשובצות בחשן המשפט של הכהן הגדול – ארבעה טורים שבכל טור יש שלש אבנים יקרות. כל אבן היא אבן חן. בטור הראשון יש אדם פטדה וברקת, בטור השני נפך ספיר ויהלם, בטור השלישי לשם שבו ואחלמה והטור הרביעי תרשיש שהם וישפה. בזהר כתוב בפירוש שהאבנים האלה הן לפי החדשים.

החלוקה לארבעה טורים ובכל טור שלש אבנים היא כמו דגלי המדבר – ארבעה דגלים שבכל אחד שלשה שבטים. יש הרבה לומדות איך בדיוק להקביל את האבנים לשבטים, כי על פי פשט אודם הוא ראובן, מתחיל מראובן, שמצא את הדודאים בשדה – סגולה לפריה ורביה. כתוב שיש דמות של אדם בדודאים של ראובן. הכל מתחיל מראובן, שהוא האודם בין אבני החן. בכל אופן, הזהר כותב שההקבלה הולכת לפי החדשים, החל מניסן, לפי הסדר. אם הסדר מתחיל מניסן זו לא חלוקת האריז"ל לשבטים-חדשים שמתחילה מיהודה, אלא לפי סדר התולדה. בתוך התולדה גופא מקובל ששני הטורים העליונים הם בני לאה, אחר כך בני השפחות ובסוף שהם וישפה הם יוסף ובנימין בני רחל. בכל אופן, הזהר כותב בפירוש שהאבנים הן לפי החדשים.

זאת אומרת שהאבן שלנו עכשיו – האבן של חדש חשון – היא שבו. אנחנו יוצאים מלשם ונכנסים לשבו. אם כן, צריך להתבונן במשמעות של האבן המיוחדת הזאת שנקראת שבו. אם נחזור לשבטים, לשם בדרך כלל מזוהה עם שבט דן ושבו עם נפתלי, שני האחים. על פי האריז"ל שני החדשים האלה הם אפרים ומנשה – רואים כבר שזו הקבלה שונה. בכל אופן, אני חוזר, הזהר אומר בפירוש שבאבנים שכנגד החדשים השביעי והשמיני הם לשם ושבו. לשם עולה שע בגימטריא – בחדש תשרי יש גילוי של אור הפנים, "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא", יש אור של הלשם בתשרי, בימים הנוראים, בחג הסוכות, בשמחת תורה, הכל עם אור של לשם. אבל עכשיו עולים בקדש משבע לשמונה, ממשה למשיח, ומגיעים לשבו.

חשבון בחשון

נתבונן בשם החדש הזה, חשון: אם נכניס באמצע ארבע האותיות חשון את האות ב נקבל את המלה חשבון, "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון", "עיניך ברכות בחשבון". בדרך כלל חושבים שחדש החשבון הוא חדש אלול, בו עושים חשבון נפש לפני השנה החדשה, אבל כאן אנחנו רואים שיש משהו מיוחד בחדש חשון שמאד קרוב למלה חשבון, רק צריך לשים את ה-ב באמצע. ברגע ששמים את ה-ב בתוך חשון ומקבלים חשבון המסגרת היא חן והאמצע הוא שבו. אם כן, יש לנו פה רמז מובהק – הרי שבו היא האבן של חדש חשון, אסמכתא גמורה שצריך להכניס את ה-ב לתוך חשון ולקבל חשבון, כך שיהיה לנו שבו בתוך חן.

כמו שאמרנו קודם, כל אבני החשן הן אבני חן. עוד משהו – באיזה חדש יש אותיות חשן? חשון, הקיצור של חשון הוא חשן. אז אף על פי שבחשן יש יב אבני חן שרומזות לכל חדשי השנה יש משהו במיוחד בחדש השמיני הזה, חשון, שיש בו איזה עצם של החשן. חשן בגימטריא משיח, זה חדש של משיח, של חוש הריח בקבלה – "והריחו ביראת הוי'" – החוש של מלך המשיח (ש"מורח ודאין").

אם כן, כשמתבוננים במלה חשבון, בלי לשנות את סדר האותיות, הראש והסוף הם חן, באמצע יש שבו. כמובן, יש בהתחלה חשב, חשב האפוד הוא מלבושי הכהן הגדול. יש שם כמובן חש, תחלת חשמל, יש חן ויש חשב. באמצע יש שבו, ויש חשן. יש כאן כמה מלמדי דרדקי, שבחדר יקחו את השם של החדש, ישימו את ה-ב עם האסמכתא שהאבן היא שבו, אבן חן, ואז להתבונן בכל המושגים והמלים שיש במלה חשבון.

"ובני ראובן בנו את חשבון"

לא סתם כתוב "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון" – סיחון, לשון שיחה, הוא הדבור וחשבון הוא המחשבה. זה קשר בין פרצוף רחל, השיחה והדבור, לפרצוף לאה, המחשבה. יש פה מה שנקרא "רחל הגדולה". לעתיד לבוא, כשיבוא מלך המשיח, רחל תגדל ותכלול גם את פרצוף לאה, ואז הפרצוף השלם והמשוכלל נקרא רחל הגדולה. היום אלה שני פרצופים, ולאה היא הגדולה, אבל לעתיד, כשיבוא המשיח, שתי האחיות תהיינה יחד, פרצוף אחד.

מי בנה את העיר חשבון? מה כתוב בפרשת מטות? חשבון היא עיר הבירה של סיחון, ואחרי שמשה רבינו ובני ישראל כבשו את ארצות סיחון ועוג באו בני ראובן ובני גד ובקשו את הארצות האלה למקנה הרב שלהם, ואז התורה מונה את כל הערים האלה, כולל חשבון. אחרי שבקשו את כל המקומות האלה, עם חשבון, כתוב בסוף מי בנה כל עיר. משה רבינו צרף להם גם את חצי שבט המנשה, כידוע שיחת הרבי בענין[ג], שצירוף חצי שבט המנשה היה ברצון משה רבינו – גד וראובן בקשו בעצמם ומשה צרף את חצי שבט המנשה. משה צרף אותם אליהם וכל אחד קבל חלק.

איך היתה החלוקה? ראובן הכי דרום בעבר הירדן המזרחי, למעלה ממנו גד ולמעלה מגד חצי שבט המנשה. שוב, יש כאן מלמדים בחדר, מאד חשוב ללמד את המפה של ארץ ישראל, של כיבוש הארץ – גם ארץ ישראל השלמה, מהנילוס עד הפרת, ואחר כך כל העולם כולו שהרי "עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות". למודי מפה, לדעת לקרוא את המפה. אם יש מפה טובה יודעים 'לקרוא את המפה' של כל מה שמתרחש, כמו שמשתמשים בביטוי הזה, לתכנן את השלבים לקראת העתיד.

בכל אופן, חשבון היא בחלק של ראובן. יש משהו מאד מיוחד בעיר הזו, חשבון, שהיא בדיוק שוה בקו האופק עם ירושלים. לא רק שהיא בדיוק באותה מעלה כמו ירושלים, המרחק מן הירדן הוא בדיוק אותו דבר לשני הכיוונים. שוב, יש את הירדן באמצע, שהוא כמו ציר, כמו מראה, שמה שיש בצד הזה משתקף בצד הזה. אם תסתכלו במפה תראו שהמרחק מהירדן לחשבון מזרחה, הוא בדיוק המרחק מהירדן לירושלים מערבה, באותו קו ממש. זה משהו מיוחד לגמרי, שלפיו העיר חשבון היא השתקפות של ירושלים. אדמו"ר הזקן בלקו"ת מסביר שעבודת ה' של עבר הירדן מזרחה היא עבודת הבינוני, כפי שמתבאר בספר של בינונים, התניא. כל חסידי חב"ד אמורים לגור בצד המזרחי של "הלואי בינוני", ואילו ארץ ישראל בצד הזה מערבה היא עבודת הצדיקים – כך מוסבר בלקו"ת. בכל אופן, יש השתקפות של הצדיק בצד שני. הצדיק הכי גדול הוא ירושלים וכנראה הבינוני הכי מוחלט הוא חשבון, בנחלת ראובן. בהמשך פרשת מטות כתוב "ובני ראובן בנו את חשבון", כך מתחיל הפסוק.

כמובן שאנחנו דורשים כעת לזכות ולעילוי נשמת ראובן ידידנו. יש בנים, שכולם יהיו בריאים ושמחים, ויש ידידים – כולנו ידידים, כולנו כמו בנים, ובנים צריכים לבנות (כמו שדרשו חז"ל על "וכל בניך למודי ה' וגו'"). מה עושים הבנים של ראובן? מה התפקיד שלהם בחיים? "ובני ראובן בנו את חשבון". זה מה שהפסוק אומר – צריכים לבנות את המקום הזה שנקרא חשבון, שהוא הירושלים של עבודת הבינוני, של התניא, אבל עם כל המשמעויות של המלה הזו, חשבון, מלה מלאה וגדושת משמעות, חן ו-שבו ו-חשן וכו'.

"את חשבון ואת אלעלא... ואת נבו" – עבודת החשבון והעלאת המדות עד לשער ה-נ

מה עוד בנו אחרי חשבון? חשבון היא גולת הכותרת, אבל כתוב "ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלא ואת קריתים. ואת נבו [חשבנו שהר נבו ומשה רבינו בחלקת גד, אבל כאן משמע בחלקת ראובן; יש על זה מפרשים.] ואת בעל מעון מוסבֹת שם ואת שבמה ויקראו בשמֹת את שמות הערים אשר בנו". אלה הם שני פסוקים מיוחדים בתורה, שבהם התיקון של בני ראובן – מה שהם צריכים לבנות בחלקה שלהם.

הכל מתחיל מחשבון. לפי האריז"ל ראובן הוא השבט שכנגד חדש תמוז (שהחוש שלו הוא חוש הראיה), אבל היות שכן העיר העיקרית שלו הוא חשבון ויש לה שייכות מפורשת לחשון – יש לו שייכות לחשון. צריך לחיות עם הזמן, וכעת הזמן הוא חדש חשון. בניה היא תיקון, והתיקון הראשון של בני ראובן הוא לבנות את חשבון. בכלל, זה שצריך לבנות את חשבון נאמר בפסוק בהדגשה מיוחדת – "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון". לא כתוב פסוק מפורש על אף עיר, אפילו לא ירושלים, שיש ענין לבנות (על ירושלים נאמר "בונה ירושלים ה'" – ה' בונה ירושלים, ואילו לגבי העיר חשבון, על האדם לבנות, בעשותו חשבון נפש). את הביטוי "תבנה ותכונן" אומרים על ירושלים (בדרך השאלה מחשבון), אבל הוא לא כתוב בתורה על ירושלים אלא על חשבון. זה עוד משהו מובהק ביותר שחשבון מקבילה לירושלים.

"ובני ראובן בנו את חשבון". אחרי שבונים את חשבון, ש"הכל הולך אחר הפתיחה", בונים את אלעלה, שאנחנו נסביר שהיא עבודה של העלאת המדות. אחרי שאתה בינוני של תניא אפשר כבר להתחיל, אט-אט, להתעסק בהעלאת המדות, אף על פי שבתניא כתוב שזו עבודה מיוחדת של צדיקים.

אחר כך מגיעים לתיקון של קריתים ואחר כך נבו, גילוי שער ה-נ. מבחינה לשונית, יש עוד מלה בעברית כמו נְבֹו? רק מלה אחת – שְבֹו, האבן של החדש הזה. אין עוד מלה על אותו משקל. אז אם דורשים ש-נבו היינו נ בו (שער ה-נ בו) כנראה ש-שבו הוא ש בו ("רוח אלהים", בגימטריא ש, בו), האבן של חדש חשון. בכל אופן, הפסוק הראשון מתחיל מחשבון, שבו בתוך חן. בתוך חשבון יש גם אותיות נבו, אבל לא לפי הסדר. אחרי שדברנו על האותיות לפי הסדר, אפשר עם הילדים בחדר להתבונן בכל המלים שיש במלה חשבון. נבו = חן, נמצא ששתי המלים על אותו משקל, נבו שבו = חשבון.

"מוסבות שם" – החלפת/הוספת שמות

הפסוק הראשון מתחיל "ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלא ואת קריתים" והפסוק השני מתחיל "ואת נבו ואת בעל מעון", נבו רומז למשה רבינו, נ בו, ובעל מעון רומז ל"השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל". מי הבעל של מעון? לכאורה הבורא יתברך, ה'. אבל דווקא על שני אלה, שהמשמעות שלהם הכי גבוהה, כתוב "מוסבות שם" ורש"י אומר ששינו את השמות (שעל שם העבר), שהם שמות של עבודה זרה, וקראו בשמות חדשים את שמות הערים אשר בנו. פלאי פלאים.

מלים אלו, "מוסבות שם", הן מאד מיוחדות, שלא מופיעות בשום מקום אחר – כלומר, שלבני ראובן יש איזה חוש לשנות שמות, "מוסבות שם". היום, כפי שאנו מזכירים הרבה פעמים, יש כל מיני אנשים שרוצים לשנות את השם שלהם – לא מוצא חן בעיניהם השם. כמובן, שיטת הרבי שלא עושים זאת. בכל אופן הרבה מאד אנשים רוצים להיות "מוסבות שם"). כנראה שהם שייכים באיזה מקום, יש איזו זיקה, לראובן.

שוב, על פי פשט האבן של ראובן היא אֹדם, לשון אדם (הראשון). לאדם הראשון היה חוש בלקרוא שמות. כתוב שבזה הוא יותר גדול ממלאכי השרת. הם לא ידעו לתת שמות לכל דבר שה' ברא לכבודו. אדם הראשון כן ידע, היא לו חוש חסידי לקרוא שמות. אפילו חוש באיך לקרוא לקב"ה. חז"ל אומרים שאחרי שקרא לכל הבהמות וכו' שמות ה' שאל אותו – ואיך קוראים לי? והוא נה שנאה לקרוא לך בשם אדנות. יש לאדם חוש מיוחד לקרוא שמות. יש חוש בשמות מקוריים ויש חוש בלשנות את השם. כתוב "ויקראו בשמֹת את שמות הערים אשר בנו" – לכאורה המלה "שמות" מיותרת, לא ראיתי אף מפרש שמתייחס לזה. מספיק לומר "ויקראו בשמות את הערים אשר בנו". נתנו שם לעיר או לשם? משמע שנתנו שם לשם. זה כבר מתרץ איך התורה משתמשת בשמות של ע"ז? שיתנו את השמות החדשים. לא. כאן כתוב "ויקראו בשמֹת את שמות הערים אשר בנו". השמות נשארו – רק הוסיפו שם. כמו היום, כאשר מוסיפים למישהו שם, אם צריך, לא מבטלים השם הקודם אלא רק מוסיפים. יש כאן אסמכתא.

אותיות נבו בתיקוני ראובן

נראה עוד פלא בפסוקים האלה: כמה פעמים יש פה חן? ראש וסוף חשבון הם אותיות חן. נבו עולה חן כנ"ל. כמה פעמים חוזרות כאן אותיות נבו? כתוב "ובני ראובן בנו" וכן "בנו את חשבון... ואת נבו ויקראו בשמֹת את שמות הערים אשר בנו". מתחיל מ"בנו" ונגמר ב"אשר בנו". בבני גד ובני ראובן לא כתוב כך. באמצע יש את אחת הערים שבנו – נבו. רואים שכמו שיש לראובן חוש בשמות יש לו כנראה גם חוש מאד גדול בבניה שהוא בונה, בונה חן. ראובן-בנו-חשבון-נבו-בנו.

סוד בעל מעון

עד כאן פתיחה של מה בני ראובן צריכים לעשות – צריכים להתחיל מבנין חשבון שמשקף את בנין ירושלים, וממשיכים עם אלעלה וקריתים ונבו ובעל מעון ושבמה. יש שבעה רקיעים – מה נמצא בתוך מעון? קודם כל, בפסוק המקורי איך היה כתוב בעל מעון? יש רשימה שלמה של שמות הערים שכבשו, וכתוב שם חשבון ונבו, אבל במקום בעל מעון יש בעון. זו דוגמה יפהפיה בתורה של קיצור, נוטריקון. בפסוק המקורי היה כתוב בעֹן, אז תנחש שבעון הוא בעצם בעל מעון. זה משהו יפהפה בפני עצמו. סימן שלבני ראובן, שבונים את בעון שהיא בעל מעון, יש חוש בנוטריקון, בין החושים הרבים שלהם.

הייתי חושב שבעון אולי לשון בעיה, אבל כאן כתוב אחרת. מהו בעון בקדושה? יש במסכת חגיגה מה נמצא בכל רקיע ורקיע. יש מעון ויש מכון. איך הולך? למטה וילון, מעליו רקיע, מעליו שחקים, מעליהם זבול (בו יש בית המקדש שלמעלה, קשור לחשבון), מעליו מעון ומעליו מכון ולמעלה מהכל יש ערבות, "רוכב בערבות". בוילון יש מעשה בראשית, כמו שחז"ל אומרים בפירוש שבו ה' מחדש מעשה בראשית. כל הרקיעים הם סוד העליה ממעשה בראשית למעשה מרכבה. מעשה בראשית הוא הוילון שעל ידי שה' פורס אותו כל פעם מחדש בכל יום מעשה בראשית. הרקיע העליון הוא ערבות, מעשה מרכבה, כמו שכתוב בפירוש "רוכב בערבות". כל שאר הרקיעים הם ממוצע בין סוד מעשה בראשית למעשה מרכבה.

מה יש במעון? את המלאכים שקוראים להם חשמלים, כך כתוב בגמרא. כלומר, המעון הוא סוד החשמל, גם סוד של מעשה מרכבה ביחזקאל. אמרנו שחשמל קשור – לפחות ה-חש – לחשבון. בכל אופן, החשמלים עם כל הסגולות אצלנו, כל הסוד של הבעש"ט שחשמל הוא חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה, נמצא בתוך המעון. הקב"ה הוא בעל מעון. נבו ובעל מעון מוסבות שם, שעל פי פשט משמע כשינוי שם לגמרי, אבל אחר כך הדיוק הוא "ויקראו בשמֹת את שמות הערים אשר בנו", כמו שדייקנו קודם. בכל אופן, מה שרצינו כאן להוסיף הוא החשמל, לתיקונים של ראובן, שצריך לבנות גם את בעל מעון.

ננגן משהו ואחר כך נמשיך עם אלעלה. בפסוק המקורי כתוב אלעלה עם ה בסוף, אבל בפסוק שלנו – "ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלא" כתוב עם א בסוף. גם דיוק חשוב. בכל אופן, אנחנו נפרש את ה"אלעלה" כעבודת העלאת המדות. נפתח את הספר קדושת לוי, שהיארצייט שלו היה ב-כה בתשרי – שאנחנו עדיין בתוך ההיקף של יום ההילולא של בעל הקדושת לוי, שממליץ טוב על עם ישראל – ונראה מה יש לו לומר על נושא העלאת המדות, לב לבה של תורת החסידות ולב לבו של ההבדל, לפי דברי אדה"ז בתניא, בין עבודת הבינוני לעבודת הצדיק. לחיים לחיים.

נגנו "ימין ה'", שלש תנועות.

ב. הילולת רבי אברהם-דוב מבוטשאטש

קבלת הרב מבוטשאטש מרבותיו

שוב, היארצייט של הברדיטשובער-רב היה בכ"ה בתשרי. אתמול, בכ"ט תשרי, היה ההילולא של התלמיד הכי חשוב שלו, מגדולי ישראל – גם מגדולי הצדיקים וגם מגדולי הפוסקים – רבי אברהם-דוד מבוטשאטש, בעל האשל אברהם על או"ח, דעת קדושים על יו"ד, עזר מקודש על אבן העזר וכסף הקדשים על חשן משפט, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

הוא היה תלמיד מובהק של הברדיטושבר וגם של רבי משה לייב מסאסוב. מהברדיטשובר הוא קבל את אהבת ישראל, את מדת האהבה, ומרבי משה לייב מסאסוב הוא אמר שקבל שלש מדות – הענוה, היראה והשמחה. צריך הזדמנות מיוחדת לדבר על ארבע המדות האלה. אהבה הולכת יחד עם יראה, זוג, וענוה הולכת יחד עם שמחה (כל ארבע המדות יחד – אהבה יראה ענוה שמחה – בגימטריא תשובה). השרש של הענוה והשמחה הוא תרין ריעין, חכמה ובינה, ואהבה ויראה הן הזרועות, הכנפים, החסד והגבורה (ששרשם בתרין עטרין[ד] של הדעת. נמצא שענוה שמחה אהבה יראה הן סוד חב"ד, סוד ארבע פרשיות ווארבעה בתים שבתפילין. והנה, בנין הזכר מהחסד, "זכר חסדו", ובנין הנוק' מהיראה, "אשה יראת הוי'". נמצא שענוה שמחה אהבה יראה הן בסוד י-ה-ו-ה). צריך לקבל מהצדיק את כל המדות האלה, הענוה והשמחה, האהבה והיראה.

הסתלקות מאכזבת איחור הקץ

בעל האשל אברהם מבוטשאטש – כך אומרים כדי להבדיל מהאשל אברהם של הפרי מגדים – נולד בתקל"א, שנה אחת לפני הסתלקות המגיד. הוא הסתלק, נפטר, בכ"ט תשרי תר"א, שנת השבעים שלו. הוא היה אחד מגדולי הצדיקים שסברו שמלך המשיח יבוא בשנת ת"ר, "שנת שש מאות שנה לחיי נח". כאשר השנה הזו עברה ומשיח לא בא, כך מסופר, מרוב עגמת נפש הוא לא החזיק מעמד יותר משלשים יום, כמעט חדש שלם, חדש החגים.

זה מזכיר את הרבי שלו, הברדיטשובר, הקדושת לוי, שבקש מהקב"ה בקשה מיוחדת, רחמי, שיזכה להשלים את החגים – עיקר הדבקות ועיקר עבודת ה' שלו היו בחדש השביעי – והקב"ה נתן לו את מבוקשו, הוא השלים את חג הסוכות, זמן שמחתנו, ועלה לשמים. כך אצל התלמיד שלו היה אחרת אבל דומה, הוא רק הספיק להשלים את חדש תשרי אחרי שנת הקץ שהוא צפה בו מאד חזק. שוב, הוא הסתלק בהגיעו ל"ימי שנותינו בהם שבעים שנה", שנת השבעים, כמו דוד מלכא משיחא (שמו השני – אברהם דוד).

ההנהגה שלו היתה הנהגה מופלאה ביותר, הוא כמעט לא ישן, לא אכל, התפלל באריכות גדולה, היה לומד כל הלילה, עושה מלוה מלכה לחסידים שלו, לתלמידים, עד אור הבקר. מי שהיה קרוב ואהב מאד את הבוטשאטשער רב, כך נקרא, היה רבי מאיר מפרימישלאן. נספר סיפור ונאמר גם ווארט קצר.

ב"י ב"י ב"י – המתקת הדינים מבני ישראל

הסיפור הוא שפעם אחת במוצאי שבת הביאו לרבי מאיר מפרימישלאן את הכוס להבדיל, אחרי סעודה שלישית וערבית. הוא הרים את הכוס להבדיל, הסתכל עליה והניח אותה על השלחן. כך עוד פעם הרים את הכוס בשביל להבדיל, שוב הסתכל והניח, ושוב פעם שלישית אותו דבר. אז הוא פנה לסובבים, לחסידים, ואמר – מי כאן בין כל החסידים הוא הפרש הכי טוב, הרוכב על סוס הכי מהיר? אחד הצביע – צריך לדעת לענות כששואלים שאלה כזו, מי כאן הנהג הכי טוב – והוא קרא לו ואמר שמיד יקח את הסוס וירכב רגיל עד שיצא מחוץ לתחום העיר, ואז יתן לו שלש מכות חזקות (איין צווי דריי) ומיד ימצא עצמו בבוטשאטש. היות שהרבי שם, בעל ההילולא של אתמול, מאד מאריך בסעודה שלישית תגיע מיד לבית המדרש שלו ותראה שהוא עדיין בסעודה שלישית, ואז תשאל אותו מה זה ר"ת ב"י ב"י ב"י. ברגע שהוא יאמר לך מיד תעשה אותו דבר, תעלה לסוס ותצא את העיר בוטשאטש ובחוץ תתן לסוס שלש מכות ומיד תהיה פה חזרה, ואני מחכה לך עם ההבדלה.

כך הוא עשה, הוא הגיע לשם ושאל אותו – אני שליח מרבי מאיר מפרימישלאן לשאול מזה ג"פ ב"י ב"י ב"י. הוא ענה בתוקף מיד – בני ישמעאל, בני ישמעאל, בני ישמעאל. הוא שמע, עלה לסוס וחזר, והגיע לרבי מאיר שמחכה לו עם הסוס. הוא אמר כך, רבי מאיר חייך חיוך רחב, מיד לקח את הכוס והבדיל עליה. אחר כך, בסעודת מלוה מלכה הוא ספר לכולם מה היה. היתה גזרה מאד קשה על עם ישראל, וכל השבת וכל מוצאי השבת הוא נסה עם כל הכח שלו לבטל את הגזרה ולא יכול – לא הצליח לבטל את הגזרה. אבל אמרו לו שאם יש עוד צדיק אחד שיצטרף איתו זה יכול לפעול לבטל את הגזרה. הגזרה היתה על ב"י, לא על בני ישמעאל אלא על להבדיל בקדושה על הב"י של אנחנו. הוא שלח את השליח לרבי מבוטשאטש שפרש לו בתוקף שזה בני ישמעאל בני ישמעאל בני ישמעאל וסיום הסיפור שכך התקיים באותה שנה בפועל ממש. זה הסיפור.

"תרעץ אויב" – האויב הוא ה'תירוץ'

הוא היה גאון עולם. הסבה שאנחנו הגענו אליו היא כי אנחנו לומדים כתובות ויש לו פירוש מופלא ביותר על אבן העזר בשם עזר מקודש. אולי ביום חמישי נזכיר אותו על סימן ע"ו באבן העזר.

הווארט: יש לו ווארט שתוכנו מזכיר בדיוק ווארט של הרבי הקודם בכללי החינוך וההדרכה. שם הרבי הקודם כותב שהאויב מספר אחד של האדם, שהוא קורא לו "אויב בלבוש אוהב", הוא מדת ההצטדקות, שהאדם מצטדק. הוא עשה משהו, שיש בו אפילו רק שמץ של דופי, אבל הוא לא מוכן להודות. ראשית תיקון הנפש הוא להודות, כמו דוד המלך שמרים ידים מיד כשמאשימים אותו ואומר "חטאתי להוי'". זה ההבדל בין דוד המלך לשאול המלך, ורק בשל הדבר הזה ה' לוקח את המלוכה משאול. שאול הוא טיפוס מתנצל, מצטדק, ודוד הוא אמתי, פשוט, מודה על האמת, מודה על הכשלון שלו, על הנפילות שלו, על החטאים שלו – "חטאתי להוי'". שוב, ככה הרבי הקודם מסביר בתחלת כללי החינוך וההדרכה, שזה האויב מספר אחת של האדם.

הוא אומר ווארט, ווארט-ווארט, על פסוק בשירת הים – "ימינך הוי' נאדרי בכח ימינך הוי' תרעץ אויב". אומר ווארט בדרך צחות שמתאים ללמדן בניסוח שלו. הוא אומר ש"תרעץ" היינו מי שאומר 'תירוץ' – כתוב ב-ע, אבל הוא דורש בהחלה בלי – ש"תרעץ אויב", שהאויב מספר אחד של האדם הוא התירוץ, שמתרץ תירוצים למה עושה כך וכך. אבל לחבר את הפשט עם הצחות, "תרעץ" הוא תשבור, ומי שובר? "ימינך הוי'", אהבת ה', מדת הימין. מי שיש לו הרבה אהבת ה' יכול לשבור את מדת ההצטדקות, לומר תירוץ, תירוצים על כל מה שאתה עושה. העיקר הוא "תרעץ אויב", להכיר שהאויב הכי גדול הוא התירוצים שאתה מתרץ למה שאתה עושה, צריך לרעוץ אותו לחתיכות, ואיך? דווקא על ידי "ימינך הוי' נאדרי בכח ימינך הוי' תרעץ אויב". לחיים לחיים.

ג. חשבונות ושוטים בספר התניא

חשבונות חסידיים – מחשבה-התבוננות מונחית

אנחנו יוצאים מ"ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלא". צריך לבנות, לתקן, את החשבון בנפש. כמו שחשבון הוא חשבון נפש בכלל – אדם חושב על כל מה שהוא עושה, שוקל – יש כל מיני חשבונות שאדם צריך לחשב בתוך המח שכתובים בספרי החסידות. גם בספר התניא, שזה חידוש, ובספרי החסידות הכללית מתלמידי הבעש"ט יש כל מיני קטעים שאדם צריך לחשוב כך וכך.

החשבון העיקרי בחסידות הכללית הוא החשבון של אלעלא, החשבון-המחשבה איך לוקחים מדה לא טובה, איזו תאוה או משהו, ומעלים והופכים אותה לקדושה – עושים את ה"אלעלא" עם "חשבון", "בנו את חשבון ואת אלעלא". אפשר לחשוב שאם אדמו"ר הזקן לא מחזיק מהדבר הזה בשביל בינונים אולי בכלל שיטת חב"ד היא בלי חשבונות כאלה, בלי שאדם עושה חושבים. זו טעות לחשוב ככה, שבחב"ד אין חשבונות. יש הרבה חשבונות. גם בתניא יש כמה וכמה שהוא אפילו כותב באריכות מה אני צריך לומר לעצמי, לחשוב לעצמי.

מה היא העלאת המדות? שאדם צריך לחשוב לעצמו למה להתאוות לדבר הזה, החולף, הנפסד והכלה, שאחר כך אני מתחרט שעשיתי אותו – אם כבר יש לי תאוה להפנות אותה לדבר שהוא נצחי לעולם ועד, הקב"ה, אהבת ה' יתברך. צריך לעשות חושבים, לשכנע את עצמי, שלא כדאי להשקיע את האנרגיה שלי בדבר הזה, בדבר נפסד, כדאי לי את אותה אנרגיה להשקיע בקדושה. זה חשבון, סוג של חשבון.

חשבון – חכמה דמלכות

בכלל, לפני שנמשיך, כשפותחים את ספרי הערכים של הקבלה, איפה שמים את כל הענין של חשבון? באיזו ספירה? בספרי הערכים כל מושג שייך לאיזו ספירה. הספר הכי חשוב בקבלה של ערכים הוא מאורי אור עם מאורות נתן, שיש בו גם הסכמה בה בני הצ"צ כותבים שאין כמעט דרוש אחד בלקו"ת של אדמו"ר הזקן שאביהם לא מביא בו מ"מ ממנו (וכך כמובן גם בדרושיו-שלו) – הספר הכי מצוטט בחסידות.

פותחים שם באות ח ומחפשים את המלה חשבון, והוא מביא מכתבי האריז"ל ומהזהר ופשוט אצלו שהמושג חשבון הוא מלכות. אבל אחר כך הוא כותב שחשבון הוא חכמה, כמו "עיניך ברכות בחשבון", אבל הפירוש מהזהר וכתבי האריז"ל שהכוונה חכמה דמלכות, איך ש"אבא יסד ברתא" – באמת חכמה עילאה מייסדת את חכמה תתאה, את המלכות, והחשבון הוא החכמה של המלכות.

בכלל, זה משהו מאד חשוב ב"ובני ראובן בנו את חשבון" – מהו חשבון בקבלה ובנפש. דוד הוא הכתר של המלכות ושלמה שבנה את בית המקדש בפועל – דוד רצה לבנות, הכין את כל החמרים ונקרא על שמו "ראה ביתך דוד", אבל לא בנה בפועל – הוא החכמה של המלכות. דוד הוא הכתר של המלכות, העצם, הרוממות העצמית, ההתנשאות העצמית של המלכות. חשבון בפרט הוא החכמה של המלכות. ידוע בספר מעין החכמה, שמיוחס למשה רבינו בעצמו – ממבני היסוד אצלנו – שיש תיקון-צירוף-מאמר-מכלול-חשבון כנגד קוש"י וי-ה-ו-ה. ה תתאה היא חשבון – גימטריא, נוטריקון וכל מה שהזכרנו קודם מהחושים של ראובן ובני ראובן.

חשבונות ושוטים בפרק י"ד ובפרק כ"ח בתניא

גם עכשיו הגענו לסוג מיוחד של חשבון, שבחסידות הוא החשבון העיקרי, שאדם עושה חושבים ביחס למשהו. שוב, העבודה אצל הבעש"ט ותלמידיו של העלאת המדות היא סוג של חשבון, "בנו את חשבון" בשביל "אלעלא". אני חוזר על מה שאמרתי קודם – אפשר לחשוב שאולי בתניא אין חשבונות מהסוג הזה. לא! יש כמה וכמה, כאשר החשבון הכי חשוב בתניא הוא בפרק יד, שנקרא אותו בפנים, ובפרק כח – שבהשגחה פרטית הוא פעמיים יד – הוא כותב שאדם לא יהיה שוטה לעסוק בהעלאת המדות. שוב, העלאת המדות היא סוג של חושבים עם מטרה מסוימת מה החשבון צריך לפעול בנפש.

מה הוא כותב בפרק יד? נאמר עוד הקדמה: יש רק פעמיים בכל ספר תניא קדישא שמופיעה המלה שוטה. בכל חמשת החלקים של ספר התניא מופיעה פעמיים המלה שוטה. כל התניא במשפט אחד הוא 'אל תהיה שוטה', והמלה הזו – שהיא תמצית כל ספר התניא – מופיעה פעמיים, שתיהן בחלק הראשון, ספר של בינונים, בפי"ד ובפכ"ח (פעמיים י"ד, כאמור), ואלה שני שוטים שונים לגמרי, מהקצה אל הקצה. השוטה של פרק י"ד בתניא הוא יהודי רשע, לא בסדר, ש"אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", אחד שהוא שוטה כי נכנס בו רוח שטות. מי השטות שלו? בדיוק הדבר שאמרנו קודם, הווארט של "תרעץ אויב", שהוא מצטדק. גם כשהוא עושה עבירה הוא אומר "שלום עליך נפשי", הוא מצטדק בצורה מיוחדת. מי השוטה של פרק כ"ח? השוטה שעוסק בהעלאת המדות, שחושב שהוא יכול לבנות עם חשבון את אלעלא, מה שהתורה אומרת בפירוש שבני ראובן עושים.

נקרא את שני השוטים האלה בפנים, שנקבל רקע:

פרק י"ד – חשבון איך להסיח הדעת מהתאוה כנגד ה"רוח שטות"

מסירות נפש על קדושת ה' בטבע ישראל

כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי [הוא עושה חשבון איך האדם יכול להתגבר ולהסיח את הדעת מהתאוה – בדיוק ההיפך ממה שכתוב בפרק כ"ח, "בנו את חשבון" כדי להסיח את הדעת מהחמדה (ולא כדי להעלות אותה). מה החשבון?] באמרו ללבו [יש כמה וכמה פעמים בתניא – חידוש, לא חושבים שחב"ד ככה, אבל זה תניא הכי מפורש – שאדם צריך לדבר עם הלב שלו, לעשות חשבון בלב שלו. האדם מדבר עם עצמו ואומר:]

אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו' רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי בהתלבשן בשלשה לבושיו ית' שהם מעשה דבור ומחשבה בה' ותורתו ומצותיו מאהבה מסותרת שבלבי לה' כמו בלב כללו' ישראל שנקראו אוהבי שמך [יש כאן נאום שלם, הוא צריך ללמוד בעל  פה, שיוכל לומר לעצמו בכל עת מצוא.] ואפי' קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה' [מוכן למות על קידוש ה'.] ולא נופל אנכי ממנו בודאי [אותו יהודי שעושה עבירה יכול ברגע זה למסור נפשו על קדושת ה' ואני איני נופל ממנו. למה הוא לא מוסר נפשו לא לעבור עבירה? הרי הוא יהודי!]

רוח השטות – שנדמה לו שהעבירה אינה מבדילה

אלא שנכנס בו רוח שטות ונדמה לו שבעביר' זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלהי ישראל [הוא השתמש כמה וכמה פעמים במלה הבדלה. כל שיטת חב"ד, שיטת ספר התניא של אדמו"ר הזקן, כמבואר אצלנו באריכות, היא דווקא דרגת ההבדלה של הבעל שם טוב. כאן הוא משתמש בהבדלה, שאותו רשע – שהוא תיכף יקרא לו שוטה – חושב שהוא לא נבדל, שכאשר הוא עושה עבירה היא לא מבדילה בינו לה'. כתוב "עונותיכם היו מבדילים", אבל לו נדמה בגלל רוח השטות שהוא לא נבדל מה'.]

לפני שנקרא הלאה, עם מי הצדק בסופו של דבר, עם הרשע השוטה או עם אדמו"ר הזקן שכותב כאן את ספר התניא? לכאורה יש איזה מקום שהצדק עם השוטה, או שאולי כולנו שוטים – זה גם יתכן. אחד מהסודות של חשמל הוא שיש חש ו-מל, חש הוא חסיד-שוטה ו-מל הוא מתנגד-למדן... לכאורה המל הוא יותר מהחש, אבל בכל אופן הכל מתחיל מהחש. אדמו"ר הזקן כאן יורד, כלומר אומר שאני צריך לרדת, על אותו רשע שנדמה לו שנשאר ביהדותו. למה בסופו של דבר הצדק איתו? כי "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". יש ממד מאד פנימי שבאמת הוא נשאר יהודי, אי אפשר לקחת ממנו את היהדות שלו ח"ו, אלא שבגלוי הוא חתך חבל התקשרות לה' כמו שכתוב באגרת התשובה.

עוד פעם, מה הוא אומר? נדמה לו שגם בעבירה הוא עדיין יהודי ואין נשמתו נבדלת מאלקי ישראל. האמת שהוא באמת ביהדותו, הגם שהוא עשה את העבירה, אבל בגלוי נשמתו מובדלת – הוא חותך את חבל ההתקשרות.

רוח שטות – שכחת האהבה המסותרת

[ועוד דבר, עוד בעיה:] וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בלבו [הוא שוכח כמה שהוא אוהב את ה'. כאן הוא בפירוש אומר שהוא אוהב את ה'. הוא לא כותב שהוא מבטל את אהבת ה' שלו, אלא רק שוכח ממנה, שוכח מה"ימינך הוי' נאדרי בכח ימינך הוי' תרעץ אויב" שבו כנ"ל. היהודי שכעת עובר עבירה הוא בו-זמנית אוהב את ה' באהבה מסותרת, רק שהוא שוכח כמה אני אוהב את ה' ברגע הזה.

איך הרמב"ם מפרש "'בכל לבבך' בשני יצריך"? הפירוש המפורסם של הרמב"ם בפירוש המשניות, שגם בשעת עֶברה או בשעת עבֵרה, שתי גירסאות איך קוראים, שגם בזמן שהיצר הרע שולט עליך תמשיך לאהוב את ה', בתוך המצב הנתון הזה של היצר הרע, בשעת עברה (כעס, שבעצם הוא העבירה הכי חמורה שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה) או עבירה, תאהב את ה'. מה זה אומר? שזה קיים, שגם בעבירה גופא האהבה קיימת, והמצוה של "ואהבת" אומרת שתגלה זאת בתוך העבירה, תיזכר שאתה אוהב את ה'.

סתם יהודי שעובר עבירה שוכח שאוהב את ה' – אם היה נזכר כמה הוא אוהב את ה' היה מיד מפסיק לעשות את העבירה, ואם לא מיד יפסיק סימן שהרגש שלו, מה שנדמה לו שהוא אוהב וקשור לה', זה דמיון שוא (כלומר שאין בזה דעת, כמבואר בתניא פ"ג). ומה שמבואר במ"א בתניא שדוקא היראה היא שרש קיום כל מצות לא תעשה של התורה, הנה מצות היראה גופא היא מצות עשה המוּנעת מאהבת ה' דוקא, כמבואר בדא"ח. כל זה חשבון, "בנו את חשבון".] אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת [עד כאן הנאום בינו לבין עצמו של פי"ד. יש עוד כמה כאלו בספר התניא – זה הראשון והעיקרי לעניננו, שאדם נואם לעצמו וכך מקבל כח נפשי להסיח דעת מהתאוה שלו.].

קבלת האנרגיה מהקליפה בדרך דחיה (אתכפיא) ולא ישירות (אתהפכא)

הוא לא אומר שהוא הופך את התאוה לקדושה, שזו העלאת המדות. דברנו על כך הרבה פעמים, שכל כך קרוב עד שההבדל ביניהם הוא כחוט השערה. כי באגרת הקדש הוא כותב משהו דומה לזה ואומר שכך הוא מתחזק ומתגבר בתפלה שלו מאד. מאיפה הוא לקח את ההתגברות והתלהבות היתר? מהיצר הרע, רק בדרך של שלילה ולא בדרך של חיוב, שהנה אני מאמץ את האנרגיה של התאוה ומעלה אותה בקדש, אלא דוחה אותו אבל פועל כמו החוק בפיזיקה שלכל פעולה יש פעולה נגדית. תוך כדי שהוא דוחה את היצר הרע הוא מקבל מזה את תוקף האנרגיה לעלות בקדש, אז בעצם אומרים אותו הדבר.

זה ההבדל בין אתכפיא לאתהפכא – שניהם מנצלים את האנרגיה של הרע. באתכפיא, שיטת חב"ד, לוקחים עוד יותר אנרגיה מהרע, בדרך עקיפין, בדרך של אתכפיא (הבעל שם טוב מסביר שבדחית המחשבה הרעה האדם הורג את הניצוץ הקדוש המסתתר במחשבה במקום להעלותו. בעצם, מהמאמץ העצום התוהי של היצר, האנרגיה שלו, להפיל אותי, אני מתאמץ כנגדו ומגלה אנרגיה עצומה החבויה בי. באותיות של קבלה, האנרגיה שלו משם סג ואילו שלי משם עב, האיתן שבנשמה, הכח לעמוד בנסיון, כמבואר בדא"ח). יש דרך שלוקחים ישירות. באתכפיא לוקחים את הניצוץ בדרך עקיפין (למראית עין הרגתי אותו אך בפנימיות נצלתי אותו להדליק את הניצוץ שבי וכך העליתי אותו בסוד "הרע כסא לטוב") ובאתהפכא לוקחים בדרך ישירה (נמצא שעיקר פעולת האתכפיא היא בגברא ואילו עיקר פעולת האתהפכא היא בחפצא, ודוק). החשבון הוא אחרת.

מי השוטה כאן? מי שכופר את האמת. במה הוא כופר? האמת אומרת שהוא נבדל, והוא כופר ואומר שאינו נבדל – אני יהודי בלב ו"רחמנא לבא בעי". כמו אחד שעושה עבירות בתל אביב ואומר לך שאני יהודי מושלם בלב. הוא גם כופר את האמת, במדה מסוימת, בכך ששוכח את אהבת ה' שנטועה ברגע הזה ממש בתוך הלב שלו. אבל עיקר הביטוי כופר האמת הוא לגבי הדבר הראשון, שהאמת שהוא נבדל. אם אמרנו שיש איזו בחינה שהצדק עם השוטה הזה, עם הרשע הזה, איך נקרא לה? הוא כופר באמת שהוא נבדל, אבל אמרנו שיש ממד שהוא לא נבדל. מה זה? צריך לומר שזו אמת לאמתה. האמת שהוא נבדל, אבל בכל אופן הוא באמת נשאר ליהודי – אף על פי שחטא ישראל הוא. אם כן, קראנו את השוטה של פרק יד.

פרק כ"ח – "אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות"

גם בפרק כ"ח – בהמשך הדברים – יש חשבון[ה]. יש הרבה חשבונות בתניא וחב"דניק צריך להתמחות ב"בנו את חשבון", ללמוד את מקצוע הבנין. נקרא את ה'שוטה' של פרק כ"ח:

ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות [מתי?] בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע [הכוונה בלי חשבון, 'כרגע' בלי שום חשבון. אז הוא בעד חשבונות, לבנות את העיר חשבון, או לא בעד חשבונות? במקרה הזה, שאתה באמצע לימוד תורה או באמצע תפלה בכוונה ופתאום נופל לך משהו לא-טוב בראש הוא אומר לא לשית לב, לא לחשוב בכלל, אלא להסיח דעתו כרגע בלי שום חשבון.

דברנו על כך שמכאן אפשר להבין שאם אתה לא בתוך התפלה בכוונה יש מקום אחר בתניא שאומר שיש שעת הפנאי שאדם עושה חשבון נפש בכלל, על כל מה שהוא חשב או דבר או עשה לא טוב בחיים או היום, צריך שעה מיוחדת לכך – יש זמן ויש זמן. כל מה שהוא כותב כאן, בפרק כ"ח, מתייחס למצב שאדם נמצא באמצע התפלה בכוונה ופתאום נופלת לו מחשבה זרה או הרהורי תאוה.].

וגם אל יהי שוטה [השוטה השני של כל ספר התניא.] לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כ"א משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו מבחי' הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה:

איך יודעים אם המחשבה "משלו" או "משל אחרים"?

כאן יש מפרשים על התניא ששואלים, והתשובה היא תשובה מאד טובה, איך אני יודע אם המחשבה בא ממני. קודם כל, המצבים האלה של צדיק ולא-צדיק – יש שלומדים תניא ונשמע שזה מצב קבוע, אבל יש שלומדים עוד יותר טוב וזה לא בדיוק קבוע, או שמיא דניידי או שבכלל משתנה, וגם לגבי כל מחשבה בפני עצמה כמו שנראה בקדושת לוי. אולי המחשבה הזו לא באה ממני. הוא כותב כאן שאם המחשבה באה ממך היא מורידה אותך למטה, אין לך סיכוי להעלות אותה, אז תעזוב את העלאת המדות – היא רק תפיל אותך. אבל אם אתה לא קשור, המחשבה לא ממך, אז בבחינה הזו, ביחס למחשבה הזו, אתה צדיק ויכול להעלות. איך אני יודע? מה המבחן?

המפרשים אומרים משהו מאד פשוט, מאד קולע, שספונטאני האדם מרגיש אם התאוה הזו או המחשבה תופסת אותו בלב – כלומר שהוא מתמלא התפעלות ממנה, מלא רגש מהמחשבה הזו – או שהמחשבה הזו היא רק 'אותיות של מחשבה', זה הביטוי. אם הוא רק קבל אותיות. נתן דוגמה בוטה – אחד מסתכל באינטרנט, רואה משהו לא צנוע. אם זה מיד פועל אצלו התעוררות מינית, נקרא לזה, אז הוא לא יכול להעלות את הדבר הזה – שיסגור כמה שיותר מהר, יסיח דעת. אבל אם הוא רק רואה איזו תמונה, משהו, והוא רק רואה את האותיות, את המציאות של הדבר – רואה מאה אחוז אובייקטיבי, רואה 'חפצא' (כפי שדובר בשיעור בסוכות), אם המחשבה שלו היא בחינת חפצא של מחשבה ולא חודרת לגברא שלו – אז, ביחס למחשבה הזו, הוא צדיק.

עוד פעם, אתה יכול להתעסק – מה פירוש להתעסק עם המחשבה? לתפוס אותה, כמו שתופסים גנב ומחזירים אותו בתשובה – מתי? מה היסוד של חסידות חב"ד? אָן-התפעלות. יש לקבל מחשבה זרה ולא להתפעל ממנה. להתפעל הכוונה מה שאמרנו קודם, שתופס אותך רגשית, ולא סתם רגשית אלא בבשר שלך – אז אתה לא צדיק במחשבה הזו. אבל אם זה לא תופס אותך ואתה נשאר כביכול אובייקטיבי לגבי האינטרנט הזה (ואפילו בז לו, וכידוע בתניא שמבחן הצדיק הוא בשנאה ומיאוס ברע) אתה יכול להעלות אותו, אתה צדיק.

כך כתוב בפירושי התניא כדי להבחין אם אתה ראוי להעלות את המחשבה או לא ראוי. לפי זה יוצא שאף על פי שחב"ד היא "הלואי בינוני", אבל מי שבאמת חב"דניק, אָן-התפעלות לגבי הרע שבעולם, יכול באמת לתקן את הרע כמו צדיק. שוב, הווארט שקבלת אותיות, כמו חומר גלם, ואתה יכול לבנות ולעצב כמו שאתה רוצה, להוציא את הניצוצות ולהעלותם לקדושה, להעלות את התאוה לקדושה. [אם יש רק אותיות המחשבה אז אין התלהבות שהוא יכול להפוך אותה ישר לקדושה, כמו האתהפכא של הצדיק.] זה דבר חשוב מאד, אם זה בא מהשני יתכן שיש התלהבות אבל היא לא שלך אלא של הזולת. אני רוצה להעלות את הניצוצות שהם ההתלהבות של הזולת. גם באותיות יש התלהבות, רק שהיא לא שלי, אם אתה צדיק.

ד. ארבע מדרגות בהעלאת המדות

אחרי כל הדבר הזה, יסוד היסודות של ספר התניא, נפתח את הקדושת לוי. נאמר קודם כל בקיצור את המבנה של המצבים של הקדושת לוי, אף על פי שנשמע השיטה ההפוכה מהתניא – כן להתעסק בחשבון ואלעלא – אפשר ליישב אותם עם התניא, ובפרט בדור שלנו. מה הדרגות כאן? הן הולכות לפי סדר הספר:

מצב ראשון: העלאת המדות בראית התלהבות דקליפה

על הפסוק "ונח מצא חן בעיני הוי'", חותם פרשת בראשית שכבר עוברת לנושא פרשת נח, מדבר על כך שאני רואה מישהו אחר מתלהב לעבירה. אני הולך לתומי ברחוב או נכנס באקראי לאיזה פאב בתל אביב ורואה אנשים בשיא ההתלהבות דקליפה. כתוב שאדם הראשון היה סקרן, נכנס להסתכל מה קורה בהיכלות הטומאה, ומכיון שלא היה רבי הוא נפל. אבל במקרה הזה לא באתי לשם לשם סקרנות לראות מה קורה בסט"א אלא הזדמנתי לשם באקראי ואני רואה אנשים בשיא ההתלהבות של הקליפה, והוא אומר שאפשר להעלות לקדושה התלהבות זאת.

אם מנתחים איך שהוא מתאר, הווארט שאני רק רואה אותם, לא חווה בעצמי בכלל, לגמרי אובייקטיבי – לכאורה מסתדר לגמרי עם אדמו"ר הזקן. אם אני רואה מישהו אחר מתלהב, אני לא יכול להעלות התלהבות זו לקדושה? אני יכול לעשות חשבון שהוא מתלהב מדבר כלה ונפסד, אז אני אלמד ממנו – "מאויבי תחכמני" – אני רוצה להתלהב כמותו, רק שהוא מתלהב לדבר אסור, כלה ונפסד, ואני רוצה ללמוד ממנו איך להתלהב בקדושה. זה לא בסדר לפי התניא? שוב, לא פתאום נפל לא הרהור בכלל. רק שבהשגח"פ  ה' הקרה לו כזה מראה. זה המצב הראשון.

מצב שני: העלאת המדות מהזדהות עם תאוות המקורבים

המצב השני הוא יותר מזה: שהאדם בפירוש ובכוונה תחלה נכנס לפאב הזה בשביל לתפוס נשמות – בשביל להחזיר יהודים בתשובה. הוא שליח של הרבי, וזה המקום שהוא נכנס בכוונה מכוונת מראש לתפוס יהודים ולעורר אותם בתשובה, להחזיר אותם לה'. הוא מסביר, דבר ידוע, שמי שעוסק עם בעלי תשובה, ובמיוחד בשלבים הראשונים שהם עדיין שקועים מאד בתוך התאוות, אם הוא באמת מזדהה איתם ומתלבש בתוכם כדי לקרב אותם חייב להיות, לא יתכן שלא יקבל מהם איזה לכלוך, שהמחשבות שלהם יעברו בתוך המח שלו.

זה חב"דניק שעושה בעלי תשובה, המקצוע שלו, והרבי שלח אותו להסתכן – זו סכנה, אבל כמו בצבא עושים מבצע שהוא מסוכן כך כאן אדם מסתכן כדי לקרב יהודים. אז מה הוא? שייך לפרק כ"ח בתניא או ששייך לתורת הבעש"ט המקורית? זה ממנו או שזה לא ממנו? הוא אובייקטיבי כלפי זה? עוד פעם, נדבק לו – יש לך חבר טוב, אתה אוהב אותו, מזדהה איתו, ואת כל התאוות שלו הוא מספר לך ואתה חושב על זה יחד איתו, ואתה נדבק, אתה מקבל גם כן. מה זה? אתה צריך להסיח דעת מזה, או שאתה יכול להעלות אותן? זה מצב שני, שמתואר בתורה בפרשת נח, פרשתנו.

מצב שלישי: העלאת המדות שמתעוררות מהאויר הטמא

מצב שלישי הוא תורה בסוף פרשת ויגש. כמובן, הוא לא משוה בין התורות, כל אחת היא תורה בפני עצמה. שם מדובר שאתה נמצא בארץ מצרים וכל המקום הוא טומאה ותאוות וזימה וניאוף ועבודה זרה – זה מלא את האויר. אתה לא עוסק איתם להחזיר אותם בתשובה, אתה לא מסתכל – פתאום רואה מישהו עושה עבירה, שיש לו התלהבות לעבירה כמו במקרה הראשון – אלא פשוט נושם את האויר. אתה נושם אויר טמא, כי אתה נמצא במקום טמא, זה נכנס מהאויר (לרובד הלא-מודע של הנפש שלך) וגם אתה מתחיל לחשוב (במודע) את מחשבות הזימה של ארץ הזימה.

מה זה? זה שלך או לא שלך? כל השאלה כאן בתניא היא האם המחשבה הזרה, התאוה, היא שלך. אם היא שלך – אין לך סיכוי להעלות אותה, רק תסיח את הדעת ממנה – או שהיא של מישהו אחר ואז אתה כן יכול לטפל בה. שוב, כשאתה נושם מחשבות זרות הן שלך או של מישהו אחר? אולי הן הפכו להיות שלך, אולי "מצא מין את מינו וניעור", "פגע בו כיוצא בו" – גם לך יש יצר הרע, אז אולי זה מצא את יצר הרע שלך וניעור. אלה דברים מאד דקים. אפשר לומר שאדמו"ר הזקן יפסול את הכל, ואפשר לומר שיש פה ארבע מדרגות.

מצב רביעי: העלאת המדות הרעות של האדם עצמו

המדרגה הרביעית היא מה שכתוב בפירוש בתניא, שהמחשבה הזרה הזו, התאוה, היא לא כי אתה רואה מישהו אחר, לא כי אתה עוסק עם בעלי תשובה ולא כי אתה נושם אויר טמא של ארץ מצרים, חו"ל וכיו"ב, אלא פשוט שה' ברא אותך עם יצר הרע – לגמרי שלך, גם בארץ ישראל זה שלך. יש גם אנשים בארץ ישראל שיש להם יצר הרע (כידוע, מתוך הנסיון). כלומר, זה שלך בלי שום תירוץ, "תרעץ אויב", אין שום תירוץ שאתה יכול לומר שזה בא ממישהו אחר.

עוד פעם, כל הדברים האלה מאד דומים למה שכתוב בפרק בעבודת ה' באריכות באחד הביאורים אודות האשמה – את מי אתה מאשים? ה' אשם, הוא הראה לי משהו לא טוב. או שהרבי אמר לי לעשות בעלי תשובה וזה מה שהתגלגל. או ששמו אותי בארץ מצרים ואי אפשר להמלט, שם נושמים טומאה כל הזמן. או שאני אומר – לא זה ולא זה ולא זה, אלא פשוט זה אתה עצמך.

סיכום ארבע המדרגות

יש כאן ארבע מדרגות, שהן גם סוג של י-ה-ו-ה:

  י        התלהבות הזולת (קדושת לוי בראשית)

  ה       תאוה שנכנסת במקרב מהמקורב (קדושת לוי נח)

  ו        תאוה שמקורה באויר הטמא (קדושת  לוי ויגש)

  ה       תאוה השייכת לאדם עצמו (תניא פכ"ח)

ככל שהמדרגה יותר גבוהה אתה יותר יכול לומר שאולי בכל אופן אני הצדיק של התניא במקרה הזה (ביחס למחשבה זו), שאני יכול להתעסק ולהעלות אותה כי היא לא אני. ככל שיורדים זה יותר ויותר אתה. אצל מי שעוסק עם בעלי תשובה התאוה יותר שלך מאשר אחד שרק ראה משהו, ואצל מי שנושם את אויר הטומאה התאוה יותר שלו מאשר מי שרק עוסק עם הזולת להחזירו, אבל יש שזה לגמרי שלך.

למה הדבר דומה? להבדל בין "חיל בלע ויקיאנו" ל"ומבטנו יורישנו אל". זה נאמר ביחס לקליפה, אבל בכל אופן יש משהו דומה – יש מה שהקליפה יונקת מהקדושה ("חיל בלע") ויש מה שהיא רע בפני עצמה ("בטנו"). יש "חיל" שהוא בלע מהקדושה וצריך להקיא ויש "ומבטנו", הוא, הבטן היא אתה עצמך, אופי הבטן שלך. זה לגבי הקליפה, אבל כאן לגבי הקדושה, לגבי יהודים. שם מדובר בדבר הטוב שהקליפה בולעת וכאן בדברים הלא-טובים שהיהודי בולע, אבל מה שהוא עצמו זה לא בסדר. לא ברור לפי התניא איפה נשים כל אחת מהמדרגות האלה. זה הנושא שלנו כעת.

קדושת לוי בראשית: התלהבות לעבודת ה' בק"ו מתאוות עבירה

נאמר בקיצור. התורה הראשונה היא בסוף פרשת בראשית, שלמדנו בשבת, אך היות שהוא החלק הראשון של המבנה שלנו נקרא שוב:

ונח מצא חן בעיני ה', דהכלל כל דבר שהצדיק רואה ממנו לוקח עבודת ה' [כלל יסוד של הבעש"ט, שאדמו"ר הזקן ודאי מסכים, שה' כל הזמן מלמד אותך.] ואם רואה חס ושלום איזה אדם מתאוה לעבירה לוקח הצדיק [השאלה רק איזו דרגה של צדיק, האם זה שייך אלינו.] מזה התאוה עבדות ה' [זה הכי מאפיין את רבי לוי יצחק. יש ריבוי סיפורים שראה יהודי עושה עבירה, מתאוה, והוא גם לימד עליו זכות – לכן נקרא מליץ יושר של עם ישראל, "בצדק תשפוט עמיתך" – וגם מעלה לגמרי בתוך עצמו. כלומר, הוא גם מעלה וגם עושה איזו פעולה שכולי האי ואולי אותו עבריין יחזור בתשובה. דבר ראשון הוא צריך לקחת את תאות אותו יהודי לעבודת ה'.]

שאומר בלבו [כל "אומר בלבו", כמו בתניא, נקרא חשבון – "באו חשבון", "ובני ראובן בנו את חשבון".] קל וחומר [החשבון היסודי הוא ק"ו, המדה הראשונה ב-יג מדות שהתורה נדרשת בהן, כנגד שם א-ל ביגהמ"ר כמפורש בחסידות. קל וחומר בלשון חז"ל נקרא דין, ודין הוא גם מדת מלכות – "דינא דמלכותא דינא". אמרנו שלפי הערכים חשבון הוא דווקא בנין המלכות. רוצים כאן בארץ לתקן את מדת המלכות, גם המלכות של כל אחד ואחד, וזה על ידי החשבונות שעושים, ההתחשבנות שעושים ביני לבין עצמי. ההתחשבנות הזו נקראת קל וחומר, גם כמו חומרי בנין שאני בונה מהם משהו. צריך לעשות ק"ו:] מה זה שמתאוה לדבר עבירה שהוא קלה ונפסד בזמן מועט, מכל שכן שראוי לו להתלהב לעבודת השם יתברך שעבודה זו יקיים לעולם [עושה חושבים, חשבון, של אלעלא בשביל להעלות את תאות הזולת שאצלו תהפוך להיות עבודת ה'. קשה לומר שאדמו"ר הזקן לא יסכים עם זה לגבי הבינוני. מה הבעיה? לא באה לו המחשבה הזו והוא לא כעת באמצע התפלה – אז למה שלא יעשה חשבון זה?

הוא ממשיך להסביר לפי זה את הפסוק:]. והיות מקודם נאמר הקרא ויראו בני אלהים את בנות האדם כו', שמראה הכתוב שאז היה חן רע בעולם שהנשים היה להם חן בעיני האנשים ומכח זו בחרו להם כל אשר רצו הודיע הכתוב ונח מצא חן, פירוש מצא בעולם מדת חן שהיה לתאות רעות וכו' [הוא מצא את החן הרע, ראה איך הנפילים בוחרים את הנשים, והעלה אותו לקדושה.]. ואמר הכתוב ונח מצא חן בעיני ה', שנח הגביה חן ההוא בעיני ה' לקדושה שממנו לקח עבדות ה' שאמר מה שיש חן לתאות רעות מכל שכן [קל וחומר.] שיהיה אדם משתוקק שימצא חן בעיני ה' [איך מעלים את מדת החן? אהבה היא שאני אוהב את ה' – אני רואה שמישהו אוהב משהו רע ואני אוהב את ה'. מה נקרא להעלות את החן? אני רואה במציאות שנשים מוצאות חן בעיני אנשים, אז אני אומר לעצמי הלואי שאמצא חן בעיני ה' כמו שהאשה הזו מוצאת חן אצל הגבר הזה. זה החשבון. הוא משתוקק למצוא חן בעיני ה' כפי שהוא רואה כאן שאשה מוצאת חן בעיני גבר.

החשבון הזה מתאים לכל אחד? נחזור לפירושים על התניא. אם רק הדבר הזה, שאתה שוהה לרגע במחשבה איך שאשה מוצאת חן בעיני גבר, פועל בגוף שלך התעוררות לא טובה – אתה עדיין בגדר מה שכתוב בתניא ועליך להסיח דעת, זה לא בשבילך, לכאורה. אבל אם אתה רק רואה זאת ואתה יכול בשכל, בחב"ד שלך, לומר שכמו שהיא מוצאת חן בעיניו – ואתה חושב על זה מעט – הלואי שאני אמצא חן בעיני ה', על כך נאמר "ונח מצא חן בעיני הוי'" – השתוקק שימצא חן בעיני ה'] על ידי עבודתו ותורתו ויראתו [איך אדם מוצא חן בעיני ה'? על ידי שעובד אותו – מתפלל ועושה מצוות, זו גם עבודה – לומד תורה וירא את ה' בלב.] ודו"ק.

מקור מספר חסידים

במהדורה הזו שאני מחזיק של הקדושת לוי מביא העורך דברים מקבילים – גם מהקדושת לוי עצמו וגם מספרים אחרים. על הקטע הזה הוא מביא מספר חסידים, ספר של ראשונים, אות קנ"ה:

יצר הרע טוב לצדיק שרואה שהרשע מערים ערמה למצוא תאות נפשו לשעה אחת והוא פעמים משים נפשו בסכנה בעבור תאות נפשו בפעם אחת [אני רואה רשע שמערים, עושה כל מיני התחכמות, כדי להשיג תאוה לשעה אחת, וגם נוהג תמיד לסכן את עצמו כדי להשיג תאוה.] כגון הליסטים והגנבים והנואפים על ספק, ואני בעבור הקב"ה שנותן לאוהביו תאות נפשם לעתיד לבוא לעולמי עולמים [מי שעובד את ה' מקבל שכר נצחי ותענוג נצחי מהקב"ה.] הנאות [הגדולות] מכל הנאות ניאופים ותענוגים על אחת כמה וכמה [ק"ו] שיש לו להערים וכו' לפיכך הירא את דבר ה' רואה האיך [אנשים בעולם הזה] מחפשים ותרים אחר תאות נפשם ותאות רגע ספק משליכים נפשם מרחוק וכל שכן אני.

יש כאן מקור של ראשון חשוב ביותר שצריך לעשות חושבים של ק"ו. שוב, מה זה? הסתכלות על מישהו אחר. כשפותחים ומשוים לתניא זה לא פשוט. מה בעל התניא יאמר על זה? אם מדובר במישהו אחר זה בסדר, מהבחינה הזו אתה צדיק כלומר שהמחשבה היא לא שלך, או שבכל אופן היא שלך (ע"ד מצא מין את מינו וניעור כנ"ל)? מה המבחן? כמו שאמרנו, ההתפעלות שלך.

קדושת לוי נח: העלאת התאוה הנדבקת לצדיק מהרשע שהוא מקרב

במקרה הבא, אפילו שיש לך התפעלות אולי באמת הרבי-המשלח אשם. מה הכוונה? יש לך שליחות, הרבי שלח אותך לפאב הזה, ואתה צריך למלא את השליחות. אם תהיה בטל למשלח, ש"שלוחו של אדם כמותו" ותהיה "כמותו ממש", כמו שאדה"ז כותב בשו"ע, אז "שלוחי מצוה אינן ניזוקין". תלוי כמה אתה יכול להיות שליח מצוה, בבטול למשלח. נקרא את זה בפרשת נח:

גדר הניצוץ – תשוקה לעבודת ה'

עוד יבואר, אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. נקדים תחלה לבאר פירוש רש"י על פסוק ויבא נח אל התיבה מפני מי המבול, פירוש אף נח מקטני אמנה היה [והיה צריך שהמים ידחו אותו.]. וצריך להבין זה הפירוש הלא הכתוב מעיד לעיל ויעש נח כאשר צוה ה', ועשה התיבה כמו שפקד ה' עליו משמע שהאמין בה' ואחר כך פירש רש"י אף נח מקטני אמנה היה [איך יתכן?].

אך נבא לבאר בעזרת השם יתברך, כי ידוע כל נצוצין הקדושים יש להם תשוקה לעבוד הבורא ברוך הוא [כעת אומר ווארט חשוב. לכל ניצוץ קדוש, וזה הגדר של ניצוץ קדוש, יש תשוקה לעבוד את ה'. הניצוץ בדרך כלל אסור, מלובש בתוך איזו קליפה, משבירת הכלים – כל רפח הניצוצין נפלו וכעת כולם כלואים. איך מבחינים אם זה ניצוץ או לא ניצוץ? יש 'חוש'. נקח דוגמה, למשל גוי, איך אתה יכול להבחין? יש היום מכשירים לכל דבר, כמו לגלות מה שנמצא מתחת האדמה. איך אתה יכול להבחין אם יש כאן ניצוץ שיכול להתגייר, וכדאי לקרב אותו על מנת לגייר אותו? שייך למהפכה הרביעית. הוא אומר שגדר הניצוץ, גם שהוא כלוא, שיש לו השתוקקות לקדושה. ברגע שאני רואה, גם אצל גוי, מי שיש לו חוש אבחון, שיש לו השתוקקות לקדושה – סימן שיש שם ניצוץ. כשיש ניצוץ יש שתי אפשרויות, או שאני מוציא את הניצוץ ומה שנשאר נופל מת או נופל בטל, או שבזכות הניצוץ שלו אני מעלה ומגייר אותו לגמרי, הופך להיות יהודי. בכל אופן, כאן הוא מגדיר את גדר הניצוץ – השתקקות לקדושה.] כמו המלאכים ושרפי הקודש משתוקקים לעשות רצון הבורא באימה וביראה

תאות גשמיות להצדיק מהעלאת הניצוצות שברשעים

אך צריך להבין לפעמים יש להצדיק [שכולו קדש.] תאות הגשמיות [פתאום בא לו איזה הרהור תאוה. איך יתכן? הרי כולו ניצוץ קדוש, השתוקקות לה', יותר ממלאך. מה הדוגמה שהוא נותן?] לממון [פתאום הצדיק רוצה כסף, צריך כסף. יש כזה דבר? צדיק אמתי, פתאום הוא צריך כסף, שתתן לו הרבה כסף.] או לשאר תאות עולם הזה מאין בא הדבר הזה להצדיק להיות מתאוה להגשמיות [איך יתכן?!] כי צדיק אין לו תאוה רק להיות עובד הבורא [הרי הצדיק כולו ניצוץ קדוש, רק משתוקק לבורא עולם.] מהיכן בא זה להצדיק למחשבת תאוה כזה.

אך נבוא לבאר [כעת מתחיל את הסיפור השני, המדרגה השניה. בשביל מי שכתב את הפירוש למטה כל הקטעים כאן אותו דבר, אבל כשקוראים כל אחד מהם הוא משהו אחר לגמרי.] כי הצדיק מחמת שהוא עובד הבורא ומחזיר אחר הרשעים [הוא מחפש את הרשעים.] גם כן להיותם מעובדי הבורא ברוך הוא [רוצה להחזיר אותם בתשובה, שיהיו עובדי השי"ת.] ומוכיח אותם [גם "הוכח תוכיח", הוכח לעצמו ואז תוכיח לזולת, וגם מוכיח מלשון לתת הוכחות, מגלה להם אור.] להכניס אותם תחת כנפי השכינה

ומכח זה שהם מגביהים את הרשעים לעשות רצון קונם [כל עבודת הצדיק בעולם הזה היא להגביה את הרשעים. קודם הזכרנו את רמ"ל מסאסוב. מספרים עליו כמו על רבינו הקדוש, שאחרי שהוא נפטר שנה שלמה הוא בא כל ליל שבת לעשות קידוש בבית שלו, ממש כמו שכתוב בגמרא על רבינו הקדוש. כל שבת הוא חזר הביתה ועשה קידוש, ובסוף השנה הוא אמר לאשתו, בעצב, נפרד ממנה, שכעת צריך לעלות עליה הרבה יותר גבוהה ולא יכול יותר לבוא לכאן. כך הוא נפרד, אבל שנה שלמה הוא בא כל שבת לעשות קידוש.

אחד הצדיקים שראו אותו אחרי הפטירה היה המגיד מקוז'ניץ, והוא סיפר שפגשתי את רמ"ל מסאסוב ואני רואה שהוא רץ מהר. שאלתי אותו, מה אתה רץ? היו חברים, בוא נתוועד קצת. לאן אתה כל כך ממהר? הוא אמר לו שכשם שבעולם הזה הייתי מסור לקיים את מצות פדיון שבויים, כל מה שאדם עושה בעולם הזה הוא ממשיך לעשות בעולם העליון, וכאן אני כל הזמן הולך לגיהנם להוציא משם נשמות – עסק יום יום, לא פשוט, אני כל הזמן בנסיעות. לכן אני רץ מהר, לגיהנם להוציא משם מישהו. בכל אופן, זה הצדיק – והרבי רוצה שכולנו נהיה הצדיקים האלה – שמקדיש חייו להרים אנשים.]

צריך הצדיק ללחום מלחמות מצוה עם החיצונים [הרשע הזה נאחז בקליפות, ולא רק הוא. אתה נכנס לפאב, הוא בסדר, אבל הוא עצמו מוקף – הוא שקוע שם, קשה להוציא אותו. כדי להוציא אותו אני צריך להלחם בכל מי שסביב לו, כל הרע שאופף אותו.] לברר הנצוצות שנפלו בקליפה עד הנה על ידי מעשה הרשעים שהיו עושים [איך הוא נפל? הוא עשה עבירות שבראו קליפות והוא נפל לתוך הקליפות שהוא עצמו עשה. הצדיק שרוצה להוציא אותו צריך להלחם בקליפות שהוא עשה.] והצדיק מעלה אותם לקדושה [הוא מעלה את כל הניצוצות.] ומזה באה להצדיק מחשבת תאות עולם הזה[ו] [מהעסק הזה הצדיק מקבל מחשבות עולם הזה.].

הזדהות המקרב עם המקורב

שוב, השאלה שנשאלת היא כמה הוא מתפעל מהמחשבות האלה. בסיפור הראשון, שהוא רק רואה מישהו עושה עבירה, אפשר לומר שהוא נשאר רחוק ממנו – אובייקטיבי יחסית. אבל כאן, כמו שאמרנו, הוא מחבק את היהודי שהוא רוצה לקרב – מחבק אותו יחד עם כל הקליפות, רוצה למצוא שפה משותפת איתו, "הוכח תוכיח", מדבר אליו כמו שמדבר לעצמו, מתייחס אליו כמו לעצמו, לגמרי מזדהה איתו ולכן מקבל את המחשבות שלו. הוא מקבל רק אותיות, או התפעלות גשמית ממש בבשר שלו?

לומר שהוא לא מקבל שום התפעלות – אני חושד בו שהוא לא מספיק מסור. אם הוא היה מספיק מסור הוא גם היה מקבל התפעלות, חווה בדקות – כמו שנקרא בחסידות – בדיוק מה שעובר על היהודי שהוא אוהב ורוצה לקרב. לכן אמרנו שהמדרגות כאן הן ירידה. הדבר הראשון שהוא רק רואה אותו, חכמה היא ראיה. כאן הוא רוצה להחזיר אותו בתשובה, בינה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו", וכאן יש כבר הזדהות והתלבשות – הוא מתלכלך, כמו שאנחנו מפרשים "לך לך", לכלך את עצמך, לא רק אותיות של תאוות. אותיות של תאוות הן לא מלוכלכות, מה שמלוכלך הוא התפעלות על הבשר, ועל זה ה' אומר "לך לך", תתלכלך כדי להעלות את הניצוצות. השרש של זה הוא כבר בינה, לא חכמה, ירידה אחת.

חומר בקודש מבתרומה – החומריות באה לקדושה מעבודת ההרמה

אחרי ההקדמה הזו הוא ממשיך:

וזה פירוש המשנה (חגיגה פ"ג מ"א) חומר בקודש מבתרומה [שבתרומה מטבילין כלי בתוך כלי, ולא אומרים שיש פה חציצה – אלה שני כלים נפרדים, לא נדבקים זה בזה, ולצורך טהרת תרומה אפשר להטביל כלי בתוך כלי. אבל החמירו בקדש ואמרו חז"ל שמחשיבים כלי בתוך כלי כאילו נדבק, חוצץ בשניהם, ושני הכלים עדיין טמאים כי המים לא באו בכל הכלי. זה פשט המשנה, שחומר בקדש בתרומה שבתרומה מטבילים כלי בתוך כלי אבל לא בקדש.

כך הפשט. איך הוא מסביר על פי חסידות?], רצה לומר המשנה מקשה חומר בקודש [בתמיהה, איך יכולה לבוא מחשבת חומר, מחשבה של חומריות, לצדיק שכולו קדש?!] מהיכן הוא בא דבר זה חומריות לקודש [התשובה היא "מבתרומה", כי עוסק להעלות בעלי תשובה, להרים אותם. זה ווארט חזק מאד, שאומר לא רק כאן אלא גם בליקוטים בסוף הספר. שוב, חומר בקדש מבתרומה – החומריות נכנסת לקדש מכך שעוסק בתרומה, בהרמת נשמות.] רצה לומר להצדיק שהוא עובד הבורא ואין לו רק תשוקה להיות עובד הבורא ברוך הוא מהיכן בא להצדיק דבר חומריות.

ותירץ מבתרומה, רצה לומר מכח זה שמגביה הרשע להיות עובד הבורא בא להצדיק מחשבה רעה של גשמיות של הרשע שתרומה לשון הגבהה הוא[ז] [קודם הוא אמר שלפעמים לצדיק באה גם איזו תאות ממון. אפשר להוסיף לפירוש שלו שאם אתה רוצה להרים רשעים היו צדיקים שזו היתה דרכם – איך הרימו את הרשע? על ידי תרומות. צריך לדרוש ממנו הרבה תרומות למוסדות. ככה "חומר בקדש מבתרומה".]

קל וחומר לאהבת ה' מכל תאוה גשמית

[הוא ממשיך:] שמטבילין כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקודש. הכלל הוא, כל דבר שיש בעולם הזה צריך האדם ליקח ממנו דרך לעבודת הבורא, דהיינו כשמתאוה לדבר גשמי כגון לממון או לכבוד [כאן מוסיף כבוד ואחר כך יוסיף עוד דבר.] אז צריך האדם לישב עצמו ["באו חשבון", "ובני ראובן בנו את חשבון".] מה זה התאוה שאני מתאוה לגשמי זה הגשמי דבר נפסד וכלה הוא אבל עבדות הבורא זה דבר עולמית ושם אצל הבורא יש כל התענוגים [למה בחב"ד לא כל כך עוסקים בחשבונות האלה? כי הם חשבונות של שכר, כמו שראינו גם בספר חסידים, ואפילו לפי הרמב"ם זו עבודה שלא לשמה. בכל אופן, רואים שהוא בשופי משתמש בחשבון הזה. נאמר את הווארט: למה צריך את החשבון הזה? כי אני עוסק עם לכלוך, עוסק בתאוה. תאוה היא מים התחתונים, "תענוגות בני אדם", אז חייב להיות "מצא מין את מינו" – אם אני רוצה להעלות, לעשות ק"ו וכ"ש, צריך להיות מיניה וביה. אתה רוצה תענוג? ניתן לך תענוג. התענוג שלך – חבל על הזמן. התענוג שאני אתן לך הוא תענוג אמתי ונצחי.] כי הוא מקור כל הנבראים. וזה הוא עיקר תכלית כל הנבראים רק לעבוד הבורא ברוך הוא ולעשות תענוג להבורא [התכלית היא לא התענוג שלי, אלא לעשות תענוג לה', וממילא גם אני אתענג.] כמו שאמרו חכמינו ז"ל (אבות ו, ט) כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא ברא אלא לכבודו, לעשות נחת רוח להבורא ברוך הוא.

וזה פירוש הכתוב (תהלים קיט, צח) מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי. מאויבי, רצה לומר מ"ם של מאויבי הוא כמו מן אויבי מאויב שלי דהיינו יצר הרע [שלי.] תחכמני מצותיך, רצה לומר היצר הרע מפתה אותי לתאות גשמי [נשים לב שהחושבים הזה לא כמו בפעם הראשונה. בפעם הראשונה הוא ראה שהנשים מוצאות חן בעיני הגברים, בני האלקים וכו', ואמר שהלואי שכך אמצא חן בעיני ה'.

כאן סובייקטיבי לגמרי, "מאויבי" היינו היצר הרע שלי, שרוצה להפיל אותי, מפתה אותי – מדבר כאן על אדם שמרגיש עצמו מפותה, שמפתים אותי ברגע הזה, ולא מישהו אחר.] דהיינו תאות אשה [התחיל מתאות ממון, הוסיף תאות כבוד, וכעת מגיע לעיקר – תאות אשה. תאות אשה היא כבר עם התפעלות על הבשר.] או שאר תאות גשמי אזי מזה התאוה הגשמי מיצר הרע תחכמני מצותיך אזי [מתוך זה] לבי בוער להיות עובד את ה' [הבערה היא רגש, התפעלות. כאן לכאורה לא מתאים לתניא בכלל, כי אם הפירוש של התניא שהצדיק יכול לעשות זאת כי הוא משוחרר ומנותק ואלה רק אותיות, ולא חמדה ממש בלב, אבל מי שיש לו חמדה ממש בלב לא יכול לעשות זאת כי קשור למטה – כאן אומר הפוך על הפוך, מדבר באחד שיש לו חמדה, שלכאורה אינו הצדיק, ודווקא עליו מדבר, שהוא יעשה זאת ויהפוך חמדה זו לחמדה לה'.].

כי לעולם היא לי, רצה לומר תאות גשמי הוא דבר נפסד וכלה לא כן כשאהיה עובד הבורא זה הוא לי לעולם [לא מדבר כאן במצוות, אלא בתענוג, לשון יחיד.] כי אני מדבק עצמי בבורא שהוא חי וקים לעולם[ח].

"כלי בתוך כלי" – אהבת ה' בתוך אהבה גשמית

[כעת צריך להסביר לפי הווארט שלו את מטבילין כלי בתוך כלי:] וידוע כי אותיות אהבה הם כלי לבהירות הבורא שבתוכו [כך כותב על שיר השירים, ויש לנו על זה מאמר שלם בספר שערי אהבה ורצון. כאן פתאום מדבר על אותיות. ראינו בחב"ד אותיות, שאצל הצדיק יש רק אותיות, אבל זו לא הכוונה כאן. מי שאוהב את ה' יש לו חמדה, ויש לו אותיות אהבה – כל דבר נברא עם אותיות השם שלו בלשון הקדש. האהבה שלו, עם אותיות אהבה, היא כלי לבהירות ה'. הדבר רומז למה שכתוב בשערי אהבה ורצון שאהבה ר"ת אור הקדוש ברוך הוא. אותיות אהבה הן כלי לאור, כמו "אברהם אהבי" ש"אברהם התחיל להאיר" – אהבה היא אור היינו שהיא כלי לאור, לבהירות האלקית שמתגלה באהבה.]

וכשאדם אוהב מעשה גשמיות אזי הוי מעשה גשמיות כמו כלי לאהבת הבורא [כעת אומר עוד משהו, שהוא עיקר הענין של הבעש"ט, והשאלה איך אדמו"ר הזקן מבין זאת ומשתמש בזה. הוא אומר שאם יש לי אהבה רעה, בתוך האהבה הרעה שלי יש בהעלם אהבת ה', כי אין שום אהבה בעולם שלא נבראה על ידי אהבת ה'. כל הלא-טוב משתלשל ונברא מהטוב. רק מה? אפשר אולי להתווכח ולומר שעל פי קבלה זה בדרך שבירה, שהיא ניתוק, וכאן לא אומר שבדרך ניתוק אלא שיש כלי – שאהבה רעה בשעת מעשה היא כלי לאהבת ה', רק שאהבת ה' היא מאד נסתרת. איפה ראינו זאת בתניא? בפרק י"ד, שהשוטה שוכח שהוא אוהב את ה'. אם כן, יש לו אהבת ה' בתוך האהבה הרעה, רק שהוא שוכח ממנה, ואהבת ה' היא כלי לאור ה', לבהירות. פעם למדנו שהמלה הכי אהובה על הקדושת לוי היא בהירות, משתמש בה יותר מכל ספר חסידות אחר. בהירות בגימטריא רוח הקדש. אז יש בהירות ויש אהבת ה' ויש את האהבה הרעה – לכן יש לו כלי בתוך כלי, אהבת ה' בתוך האהבה הזרה, כשהכלי העליון הוא כלי לבהירות.] נמצא כשאדם הולך אחר התאות הגשמיות אז הבהירות הבורא עמנו בכלי בתוך כלי אבל כשאדם אוהב את הבורא ברוך הוא [ישירות.] בלב שלם אזי היא בהירות בתוך כלי אחד וכו'.

וזהו פירוש שמטבילין כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקודש, שמטבילין הוא לשון תערובת [טבל הוא תערובת.] שמערבין הבהירות. בכלי תוך כלי לתרומה, רצה לומר שמכניס אהבתו בגשמיות וצדיק צריך להעלותן ולהגביה אהבתם לקדושה וזהו לשון תרומה ואז היא בכלי תוך כלי כנ"ל, כי האהבה היא כלי לבהירות והתאוה הגשמיות הוא כלי לאהבה שעל ידי תאות הגשמיות גופא בא לידי אהבת הבורא כנ"ל בפסוק מאויבי תחכמני וכו' [הוא צריך להכניס את עצמו לגמרי לתוך הראש של הרשע, והוא צריך לדעת שיש כאן כלי בתוך כלי, וצריך להטביל אותם – להבין שהבהירות בתוך האהבה והאהבה בתוך התאוה ולקבל מזה התלהבות עצומה, חמדה, לעבודת הבורא.]. ונמצא כשאדם הוא בתאות גשמיות הבהירות הוא בשני כלים וזהו כלי בתוך כלי אבל כשאדם באהבת השם יתברך הוא בכלי אחד דהיינו בתוך אותיות אהבה כנ"ל [יש לו רק אותיות אהבה, שהיא אהבת ה'.

ביחס למה שאמרנו קודם, ההבדל בין אותיות לבין חמדה ממש שתופסת את הבשר, אפשר בכל אופן ללמוד מכאן שיחסית חמדה ממשית היא דווקא בתאוה, ולכן ה' מחייב אותנו להגיע למדה זו בקדושה. כלומר, ביצר הרע דווקא יש "רב תבואות בכח שור", "משכני [לנה"א] אחריך נרוצה [שתי הנפשות יחד, עם דגש על הרב-כח של הנה"ב (מתאים להמבואר לקמן בנספח שב"ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין" יש נטיה לשמאל, היינו מכח הנה"ב ששרשה בשמאל)]", עיקר ה"רצוא" הוא ה"נרוצה" מכח היצר הרע. יחסית אהבת ה' היא רק אותיות, כי עיקר הנפש האלקית היא שכל, כמבואר בחסידות. עיקר הרגש, אין הכי נמי, הוא בתאוה – לשם כך ה' ברא זאת. יש צדיקים שאין להם תאוות, לכן הבעל שם טוב אומר להם שצריך לקרב בעלי תשובה, שגם אתה בזכות זה תחווה מהי תאוה ותזכה להעלות אותה לקדושה (בסוד "תאות צדיקים יתן" ו"תאות צדיקים אך טוב").]. וזהו אבל לא לקודש [שמי שהוא קדש אין כלי בתוך כלי, אהבה בתוך תאוה, אלא רק אהבה.], רצה לומר לקודש כשהצדיק מכניס אהבתו להבורא ברוך הוא כנ"ל אזי הוא בכלי אחד.

עד כאן התורה השניה. [כל זה בטוח לא מתאים לתניא?] אפשר לקחת ולשאול על סתם שליח תמים שמקרב בעלי תשובה, מדבר איתם ומקבל מהם קצת פידבקים – זה שלו או לא שלו? יש דבר שלא כתוב, לא בתניא ולא כאן, מה שאמרנו קודם, שאולי "מצא מין את מינו וניעור", יש לו גם תאוה והתאוה שלו פוגשת את שלי ומעירה אותה, ואז חוזר להיות כמו בתניא. שוב, יש פה הרבה הרכבה של מושגים.

קדושת לוי ויגש: הולדה מהמחשבות הטמאות שמקורן בקליפות ביניהן דר הצדיק

התורה השלישית בסוף פרשת ויגש:

בפסוק וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. דידוע כשהצדיק דר בין הקליפות [לא שרואה מישהו מתאוה ולא שעוסק בבעלי תשובה, אלא שגר במקום טמא.] מחשבות החיצונים מבלבלים אותו[ט] [כלל גדול. אם צדיק גר במקום של קליפות המחשבות באות לו, מבלבלות לו את הראש.]. והנה כשבא חס ושלום לצדיק מחשבה חיצונית אהבה רעה או יראה רעה יש אחד שמדחה אותה לגמרי מאתו [הבינוני של התניא, כמו שכתוב בפרק כ"ח שקראנו. יש שתי אפשרויות, באה לך מחשבה רעה. מענין, בשתי התורות הקודמות הוא לא הזכיר בכלל שיש כזה דבר. אבל כאן כשיורד עוד יותר, "והנגלֹת", הוא חייב לומר שיש שתי דרכי תגובה, יש גם בינוני.] ויש אדם שאוחז מחשבה זה רק שמהפך אותה לעבדות ה', כגון אם בא אהבה רעה מהפך לאהבת הבורא ברוך הוא [ממש העלאת המדות נטו. איך? על ידי חשבון, "בֹאו חשבון".] ואומר [בתוכו פנימה.] אם יש לדבר הנפסד אהבה מכל שכן שיש לאהוב את הבורא שהוא נצחי.

והחילוק [בין החב"דניק למי שלא. הוא לא אומר שאחד בינוני והשני צדיק, אלא רק שהראשון הפסיד מה שנקרא בלשון הרבי הזדמנות פז – היתה לו הזדמנות פז והוא פספס. הבינוני פספס. הוא לא כותב שזה מתאים לבינוני וזה לצדיק.], שזה שמדחה המחשבה אינו מוליד פרי מהמחשבה רעה [הוא פספס לקיים מצות "פרו ורבו", המצוה הראשונה בתורה. איך מקיימים מצות פרו ורבו? כתוב בגמרא שרצו לבטל את היצר הרע, ומה היה קורה? לא היה המשך לעולם, לאנושות. סימן שהמצוה הראשונה של התורה היא להשתמש ביצר הרע לקדושה, לרצון ה'. היות ש"הכל הולך אחר הפתיחה" מכאן אפשר ללמוד שזו כל התורה כולה. התורה שלנו היא קודם כל לעסוק במציאות הגשמית. זה שמדחה, שכאילו מקיים כאן את הוראת התניא, פספס הזדמנות להביא ילדים לעולם – הוא דחה והרג את המחשבה הזרה. היתה לו הזדמנות כאן להתחתן עם המחשבה הרעה ולהוליד ממנה... (בן סורר ומורה.) בדיוק, מתי דברנו עליו? איך קוראים לבן סורר ומורה? דברנו על זה לפני חדש בשיעור באנגלית, שמישהו התחתן עם היצר הרע והוליד את ארמילוס. אפשר להוליד משהו רע, אבל כאן מדבר על להוליד משהו טוב. אם הוא מתחתן עם היצר כמו שהוא הוא מוליד את ארמילוס, אבל אם לפני שמתחתן איתה הוא מגייר אותה, מחזיר אותה בתשובה, יצא ממנה משיח שיהרוג את ארמילוס (לפני שארמילוס יהרוג אותו – "הבא להרגך השכם להרגו". הוא עשה אתהפכא ובסוף הבן שלו יעשה אתכפיא). זה מה שהוא צריך לעשות – קודם לגייר את המחשבה הזרה, לקרב. איך? הוא רואה שיש במחשבה הזרה איזו השתוקקות. קודם הוא אמר השתוקקות דקדושה, אבל כעת נפשט יותר ונאמר סתם השתוקקות – חומר הגלם, האנרגיה, הוא השתוקקות, "ואל אישך תשוקתך". ברגע שהוא מזהה השתוקקות יש כאן הזדמנות פז. ההשתוקקות היא הניצוץ הקדוש והוא יכול להעלות אותה לקדושה, ואז הוא יכול להתחתן איתה ולהוליד פרי קדוש.] וזה שאוחזה רק מהפכה לאהבת הבורא מוליד פרי קדושה שממנו לוקח עבדות ה' [הפרי הוא משהו בעבודת ה' שעושה בזכות הפיכת האהבה הרעה לאהבה קדושה.].

זהו שאמר הכתוב וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, שמצרים מקור הקליפות ודאי מחשבתם בא להם [מי שיושב בארץ מצרים באה לו כל טומאת וזימת מצרים – פשיטא שהיהודים שישבו במצרים קבלו את כל טומאת מצרים.]. ואמר ויאחזו בה [החזיקו בטומאה, לא הסיחו דעת, לא זרקו את הטומאה לפח. אם היו בארץ גשן, גם לשון גישה, פרשת "ויגש", התחברות וזיווג. הם היו בארץ גשן, השיטה שלהם לא היתה לדחות את הטומאה אלא להאחז בה גופא, לגשת לטומאה. במקום אחר הוא אומר שלכן משה רבינו פחד לגשת לפרעה, בשל ההאחזות בטומאה. אבל כאן אומר שסתם יהודים, כל מי שהיו בגלות מצרים, קיימו "ויאחזו בה".], הכתוב מודיע שאחזו בה במחשבתם ולא דחו. אפס להודיע האיך אחזו במחשבתם מודיע הכתוב ויפרו וירבו מאד [שאחזו במחשבות כדי לקיים מצות "פרו ורבו", המצוה הראשונה של התורה, ולכן גם תחלת פרשת שמות היא כמו פרשת בראשית – מתחיל ב"ויפרו וירבו".], שעשו במחשבתם של מצרים פרי קדושה לעבוד את השם יתברך כנ"ל:

עד כאן. שיר המעלות.

[השיעור הזה היה למעשה?] שאלת את זה פעם... מה שאנחנו רוצים, ואמרנו המון פעמים, שבחב"ד גופא התנועה – מהתניא ועד הדור שלנו – היא מכיוון עבודת הבינונים לעבודת הצדיקים. מלקו"ת גופא והלאה כל מאמר הוא עוד צעד מעבר הירדן מזרחה לכיוון מערב, עד לירושלים עיר הקדש.

ה. נספח – "עולמך תראה בחייך"

ברכת התלמידים לרב

נפתח את הגמרא (שהוזכרה בהערה ז) על "עולמך תראה בחייך". בברכות יז, א איתא:

כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי ואמרי לה מבי רבי חנינא [יש קשר מספרי בין רבי אמי לרבי חנינא. אמי שוה ג"פ טוב (הערך הממוצע של כל אות בשמו) ו-חנינא שוה ז"פ טוב (כנגד ג"ר וז"ת).] אמרי ליה [התלמידים לרבי.] הכי [משפט מהכי מורכבים בש"ס:]

עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העולם הבא ותקותך לדור דורים לבך יהגה תבונה פיך ידבר חכמות ולשונך ירחיש רננות עפעפיך יישירו נגדך עיניך יאירו במאור תורה ופניך יזהירו כזוהר הרקיע שפתותיך יביעו דעת וכליותיך תעלוזנה מישרים [שייך ל'תהא שנה עליזה'. על פי פסוק במשלי, "ותעלזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים".] ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין.

יש כאן 12 דברים, כנגד החדשים, אז יוצא ש"עולמך תראה בחייך" כנגד חדש ניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים". אם הולכים לפי הסדר – החדש שלנו, חדש  חשון – הוא הביטוי "עיניך יאירו במאור תורה". הקדושת לוי (שבהערה הנ"ל) מפרש את תחלת הברכה המורכבת הזו, "עולמך תראה בחייך". הווארט כאן – ה"לעולם היא לי" – הוא ההתחלה ובה הכל תלוי, ראשית העבודה.

מבנה הברכה – ארבע שלישיות

הברכה המורכבת הזו בנויה בשלישיות, ממש כמו שדברנו בהתחלת השיעור על החשן – ארבעה טורים שבכל טור יש שלש אבנים.

השלישיה הראשונה היא "עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העולם הבא ותקותך לדור דורים" – הכל המשכה מהעתיד. אחר כך עוד שלש שלישיות, שתיכף נראה מה המכנה המשותף לכל אחת.

מה קורה בשלישיות האלה? כל שלישיה היא מקור למדה אחרת בלב לפי צירוף אחר של חב"ד, כפי שאנו מדייקים בלימוד התניא – יש כאן מקור לכך:

השלישיה הראשונה – צירוף חב"ד המעורר אהבה

ב"עולמך תראה בחייך" הוא מדגיש את הראיה, חכמה. אחר כך "אחריתך" היינו בינה (שנקראת "עמק אחרית"), ו"תקותך לדור דורים" היינו המשכה למטה, דווקא בעולם הזה על פי פשט. תקוה היא לשון קו, שסתם קו – הקו האמצעי – הוא דעת. דור דורים היינו בחינת דעת, "קורא הדורות מראש". נמצא שהצירוף הראשון הוא הצירוף הישר ששייך למדת החסד, מדת האהבה בלב – חכמה-בינה-דעת:

השלישיה השניה – צירוף בח"ד המעורר תמימות

אחר כך הוא ממשיך "לבך יהגה תבונה", לב והגיון היינו תבונה, "בינה לבא", דווקא הבינה שמאירה בלב. אחר כך "פיך ידבר חכמות" זו חכמה ("דברי פי חכם חן") ו"לשונך ירחיש רננות" היינו דעת ("רחש לבי דבר טוב" – שם הטוב, אהוה, היינו שם הדעת כנודע), סוד הלשון כנודע ("לשון למודים לדעת", "[חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש] דברתי בלשוני. [הודיעני...]", "לשון חכמים תיטיב דעת"). נמצא שהצירוף של השלישיה השניה הוא בינה-חכמה-דעת, הצירוף של מדת ההוד, מדת התמימות.

השלישיה השלישית – צירוף דח"ב שמעורר רחמים

אחר כך באה עוד שלישיה, שמסיימת "ופניך יזהירו כזהר הרקיע", וזה זיהרא דאמא עילאה, בינה. "עיניך יאירו במאור תורה" היינו חכמה ("אורייתא מחכמה נפקת"), "עפעפיך יישירו נגדך" זה דעת (בחינת יושר, כמו בצירוף הראשון, בחינת קו, תקוה, "יישירו" היינו דרך ישרה שיבור לו האדם. גם "נגדך", לשון מול ונוכח, בחינת דעת). אם כן, הצירוף השלישי הוא דעת-חכמה-בינה, הצירוף של מדת התפארת, מדת הרחמים.

השלישיה הרביעית – צירוף דח"ב שמעורר רחמים

אחר כך בא הצירוף האחרון, שמתחיל "שפתותיך יביעו דעת", בחינת דעת, ואח"כ "וכליותיך תעלוזנה מישרים", בחינת חכמה (הכליות-יועצות נקראו "בטוחות חכמה") ואח"כ "ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין", בחינת בינה (שמיעה) – שוב צירוף דעת-חכמה-בינה, צירוף התפארת, מדת הרחמים.

שלש דרגות נו"ה

יש להתבונן עוד בשלישיה האחרונה, מה הקשר בין שפתותיך, כליותיך ופעמיך? שלא כמו בשלישיות הקודמות יש כאן ירידה ניכרת בשיעור קומת האדם (מפה לגוף לרגלים).

יש לומר שיש כאן שלש דרגות של נו"ה: כמו שהלשון היא הדעת בתוך הפה כנ"ל, כך השפתיים הן הנצח וההוד של פרצוף הפה. בארבעת מיני הלולב, השפתיים הן הערבות, הנו"ה של המינים, שעליהן דומים לשפתיים, הנו"ה של הפה. אחר כך מפורש בקבלה שסתם נצח והוד, ובפרט הפרקים העליונים שלהם, היינו שתי הכליות. הפרקים העליונים נמשכים עד לפרקים התחתונים של נו"ה, הרגלים. כאן יש שלשה זוגות, שפתותיך-כליותיך-פעמיך – זוג בפה, זוג בגוף וזוג ברגלים, שלש דרגות של נצח והוד.

אף על פי שיש פה סדר מסודר, שיורדים הנו"ה, יש בזה גם התלבשות של חב"ד. היות שנו"ה הם זוג, בחינת מתקלא (מאזנים, בפתח אליהו הנו"ה נקראו "מאזני צדק") אפשר לכוון שהכל דעת, רק בשלשה אופנים – שפתותיך-דעת היינו עצם הדעת, קו האמצעי; בכליותיך-דעת יש נטית הדעת לימין-חכמה; בפעמיך-דעת יש נטית הדעת לשמאל-בינה.

רמז סיום

עד כאן מאמר מוסגר, דרוש יפה בפני עצמו על לשון חז"ל הפותח "עולמך תראה בחייך" ומסיים "ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין". החותם, "הכל הולך אחר החיתום", הוא "עתיק יומין", עצם התענוג האלוקי (כמבואר בדא"ח), והוא הוא בחינת "עולמך" כמבואר בקדושת לוי, היינו תופעה מובהקת של "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". והנה, "עולמך תראה בחייך... ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין" =  2718 = "יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי' פניו אליך ויחנך. ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", ברכת כהנים, כללות כל הברכות ("עד מהרה ירוץ דברו", מעצמותו יתברך ממש, כמבואר בדא"ח)!