בע"ה

שבת לך לך, י"א מרחשון ע"ז – כפ"ח

הילולת רחל אמנו

שיעור לבנות אולפנת לבונה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ליל שבת (לפני קבלת שבת):

א. בן-אוני ובנימין

בן אוני – מבן-אבלי לבן-כחי

אנחנו נמצאים בהילולת רחל אמנו וממילא אנחנו גם ביום ההולדת של בנימין הצדיק – זה אותו יום, שהרי רחל נפטרה בלידת בנימין, היא מסרה את נפשה על השלמת יב שבטי י-ה. כתוב שרחל קראה לבן שנולד לה בן אוני אבל יעקב לא רצה את השם הזה מפני שהוא על שם הצער (כפירוש רש"י) או האבלות (כפירושי האבן עזרא והרמב"ן, לפי דוגמאות נוספות) ולכן קרא לו בנימין – "ויהי בצאת נפשה[ב] כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין". ועדיין צריך להבין בעומק, הרי לכל השבטים האמהות הן שנתנו את השם, וגם לרחל מגיע לקבוע את השם של בנה הנולד לה בעת הסתלקותה (שעת הגילוי של עצם נשמתה), ומדוע בכל זאת יעקב משנה אותו?

בכלל, מדוע לפרש כי "אוני" הוא לשון של צער ואבלות? הרי און הוא גם לשון כח ועצמה. המלה "אוני" עצמה מופיעה בתנ"ך רק עוד פעם אחת, בברכת יעקב לראובן בכור השבטים בפרשת ויחי. יש כאן "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", מה שקוראים 'סגירת מעגל', כאשר המלה "אוני" חוזרת אצל השבט הראשון והשבט האחרון (רק בשני שבטים אלה יש אותיות "בן" – ראובן, שה"בן" שלו מופיע בסוף שמו, הוא הבן הראשון ליעקב ולאה ובנימין, בן אוני, שה"בן" שלו מופיע בתחלת שמו, ודווקא הוא המשותף לשני השמות בן אוני ובנימין, הוא הבן האחרון ליעקב ורחל – שוב "נעוץ סופן בתחלתן")[ג]. ברכת ראובן פותחת "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני". אמנם בהמשך יעקב מוכיח את ראובן, "פחז כמים אל תותר", אבל תחלת הברכה כולה לטוב – "אוני" הוא כח, ולא סתם כח אלא כח האין סוף שהקב"ה נותן לאדם כדי לקיים את המצוה הראשונה של התורה, מצות "פרו ורבו", שהיא המצוה הכללית ביותר, המצוה המביאה לידי תכלית כוונת הבריאה, ביאת המשיח (סוד "נעוץ סופן בתחלתן", הקשר בין ראובן לבנימין, כנ"ל), שהרי "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף" (אצל יעקב היינו לידת כל בניו, שתהא מטתו שלמה, כפי שהתקיים בלידת בנימין. ה"גוף" של יעקב היינו ארבע נשותיו, כאשר העיקר היא רחל – כאשר כלות כל הנשמות שבגוף, כולל ה"רוחא דשביק בה בעלה", סוד שם ב"ן, הגוף מסתלק ועולה להתאחד עם הנשמה ממש), ענין שמיוחד לאשה. יש "אוני" לאיש ("כחי וראשית אוני") ו"אוני" לאשה ("בן אוני") – לכל אחד האון שלו כדי להרבות את הדמות[ד]. אחר "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני" יעקב מוסיף "יתר שאת ויתר עז", שהוא היה ראוי ליתרון בכהונה ויתרון במלכות – זו דוגמה, ששייכת לתהא שנת עז, של עז שפירושו מלכות (נמצא שהשנה הזו היא שנה של תקומת מלכות ישראל בעה"י).

לכן, מסביר הרמב"ן[ה], המלה "אוני" סובלת שתי משמעויות – גם של צער ואבלות וגם של כח ועצמה. רחל, מתוך צער הלידה והאבלות בצאת נפשה, התכוונה, על פי פשט, למשמעות השלילית. אבל יעקב אבינו, שיודע שהוא עתיד לברך את ראובן כ"ראשית אוני", הפך את השם ל"אוני" במשמעות החיובית. יעקב רצה לשמר את השם שנתנה רחל לבנה, כמו שכל השבטים נקראו על ידי האמהות, אך כדי להדגיש שהוא בוחר במשמעות החיובית הוא קרא לבן-אוני בשם בנימין – ימין היא היד מלאת הכח, היד של האון, היד בה זורעים (לכן היד נקרא זרוע) – וזהו בעצם אותו שם.

"רחל מבכה על בניה כי איננו" – כח יעקב להמיר את צער רחל

נעשה רמז: מה הגימטריא של בן אוני? [119]. מה היחס שלו ל-רחל? [חצי.] בן אוני הוא בדיוק החצי של רחל. בכתבי האריז"ל המספר הזה מופיע בכוונת הבכיה של תיקון חצות, בו יש גם תיקון לאה וגם תיקון רחל. על רחל אמנו כתוב "רחל מבכה על בניה". חוץ מזה שרחל היא האם של כל עם ישראל, היא גם נקברה על אם הדרך והיא בוכה על הבנים שיוצאים לגלות. כשהיא מבכה היא מורידה שתי דמעות, דמעה מכל עין, והרמז הוא ש-רחל בגימטריא דמעה-דמעה, כשכל דמעה (מלה שמתחילה ב-דם, הנושא עליו נדבר בהמשך) עולה בן-אוני.

"רחל מבכה על בניה [בלשון רבים] כי איננו [בלשון יחיד]" – מוסבר בזהר ש"כי איננו" הוא הצער על ריחוקה מיעקב אבינו. אם רחל היתה יחד עם יעקב אבינו הוא היה ממתיק את הבכי שלה, הופך את הצער שלה לשמחה (ובכך מביא גאולה לבנים). זהו הכח המיוחד של יעקב אבינו ביחס לרחל אמנו.

הרמב"ן מביא את לשון המדרש "'בן אוני', בן צערי, 'ואביו קרא לו בנימין' בלשון הקדש". בפשטות, כפי ששואל הרמב"ן, הכוונה אינה מובנת שהרי גם השם בן אוני, כמו בנימין, הוא בלשון הקדש. אכן, מסביר הרמב"ן, שהמדרש רומז לדבריו שלו – שבנימין הוא-הוא בן אוני אלא שיעקב הדגיש את המשמעות החיובית של השם, "שתרגם הלשון לטובה". הרמב"ם אומר שעברית נקראת לשון הקדש כי היא לשון נקיה – בכל הלשונות יש מילים גם לדברים שאינם נקיים, ולשון הקדש נקיה ממילים כאלו (סוד תיקון "ונקה", המדה האחרונה של יג מדות הרחמים, מקור השפע והברכה לאמא עילאה, אותיות המחשבה, לאה, ולאמא תתאה, אותיות הדבור, רחל). רואים שקדושה היא ענין של נקיות (לפי הפשט, נקיות שייכת לטהרה, בחינת אמא-בינה, אך טהרה מביאה לידי קדושה, היות שבטהרה עצמה יש הארה של קדושה, הארת אבא-חכמה באמא, "חכם בבינה"). כמו שבאולפנא השנה הנושא הוא עז, בבית הספר בירושלים הנושא הוא שמירת הלשון – לשון נקיה. כיוצא בזה, רואים מהמדרש, שיכולה להיות מלה בעברית עם כפל משמעות, אבל דווקא המשמעות החיובית היא לשון הקדש (ראה בתחלת כתר שם טוב עה"פ "נשיו הטו את לבבו", שלכל תבה יש שתי משמעויות, אחת מצד הקדושה ואחת מצד הסט"א). ליעקב יש כח מיוחד 'לתרגם' את הצער של רחל ולהמיר אותו לטובה. דברנו בשיעור באנגלית השבוע שהכח של מרחשון הוא כח להמיר את המר למתוק (מר-חשון לשון המרה), לעשות טרנספורמציה שהופכת את הצער לשמחה ומתרגמת את הלשון לטובה. בשל הכח המיוחד הזה של יעקב ביחס לרחל היא מבכה את בניה "כי איננו", ואם היה אתה היה הופך את הבכיה שלה ואת דמעותיה לטובה.

עד כאן הקדמה אחת.

ב. "רק חזק לבלתי אכל הדם" – תיקון הדמים-הדמיונות

חבור רחל ולאה – "רק חזק לבלתי אכל הדם"

בכל התורה יש רק פעם אחת שלש מילים רצופות שראשי התיבות שלהן הם רחל. הביטוי מופיע בפרשת ראה[ו], באיסור לאכול דם. האיסור לאכול דם חוזר בתורה שבע פעמים, כפי שמציינים המפרשים[ז], ובפרשת ראה זו הפעם השביעית. אם יש שבע הופעות הן מכוונות כנגד מדות הלב, שבע הספירות מחסד עד מלכות, והפעם השביעית היא המכוונת כנגד המלכות – מדתה של רחל אמנו. אזהרה זו על הדם פותחת במלים "רק חזק לבלתי" – ר"ת רחל.

יש באזהרה שלשה פסוקים: "רק חזק לבלתי אכֹל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני הוי'". בעל הפנים יפות – רבי פינחס בעל ההפלאה, שהיה רב בפרנקפורט, מחשובי תלמידי המגיד וחבר של אדמו"ר הזקן – מפרש את שלשת הפסוקים כדוגמה מובהקת לתהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה (בלי להזכיר את המלים האלה). שם אחר לתהליך הזה אצל הבעל שם טוב הוא חש-מל-מל, המופיע במובהק בשלשה פסוקים "רק חזק... לא תאכלנו... לא תאכלנו..." (וראה עוד לקמן תוכן פירושו).

רק הפסוק הראשון מורכב משלשה משפטים – "רק חזק לבלתי אכל הדם, כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר". את המשפט האחרון, "ולא תאכל הנפש עם הבשר" (שכבר לא מוזכר בו בפירוש הדם, עליו נאמר במשפט הקודם "הדם הוא הנפש") דרשו חז"ל על איסור אבר מן החי (שהרי, כפי שהזכרנו, לאיסור הדם יש מספיק פסוקים ואזהרות שקדמו לפסוק זה) – לא תאכל בשר כשהנפש עדיין בו, בשר שנתלש מבהמה חיה – איסור המשותף לישראל ולבני נח.

בביטוי השלם "רק חזק לבלתי אכל הדם" יש ממש פנינה – "רק חזק לבלתי" ר"ת רחל ו"לבלתי אכל הדם" ר"ת לאה, כאשר ה-ל משמשת לכאן ולכאן[ח]. כלומר, בביטוי הזה יש חבור של לאה ורחל. בקבלה ובחסידות לאה ורחל הן המחשבה (בינה) והדבור (מלכות), ועבודה עיקרית בעבודת השי"ת היא לחבר את המחשבה והדבור. בהקשר זה יש תורה מפורסמת של הבעל שם טוב על הפסוק "מי זאת עולה מן המדבר" – "מי" היינו לאה (בינה, עלמא דאתכסייא עליו יש לשאול "מי", המחשבה של האדם שאינה גלויה לזולתו) ו"זאת" היינו רחל (מלכות, עלמא דאתגלייא עליו ניתן להצביע ולומר "זאת"[ט], הדבור הגלוי לזולת) וכאשר הן מתחברות יש עליה ותיקון של הדבור, "עולה מן המדבר". התכלית היא שרחל ולאה יהפכו לפרצוף אחד – דמות אחת, אישיות אחת – וכאן הביטוי לכך הוא שרחל עולה וגדלה לכלול גם את לאה.

נפילת לאה בחטא עץ הדעת

אם הזכרנו את הר"ת לאה נזכיר עוד משהו לפני המשך ההתבוננות ב"רק חזק לבלתי אכל הדם". האותיות לאה הן אותיות שכיחות יחסית, ולכן יש בהרבה מקומות ר"ת לאה, אבל נציין רק את הפעם הראשונה והשניה שיש ר"ת לאה בתורה. מענין שההופעה הראשונה היא ממש בתחלת התורה, לפני חטא עץ הדעת, וההופעה השניה היא אחרי חטא עץ הדעת. כלומר, יש ללאה קשר לחטא עץ הדעת, כשהיא מופיעה לפניו ואחריו – בלאה מתחולל שינוי בחטא עץ הדעת. אפשר לומר שלאה שלפני החטא היא איזו לאה מאד טהורה ונקיה (דברנו על נקיות) ואחרי החטא היא לאה שכבר מתגרשת מגן עדן.

בכלל, הסיפור של חטא עץ הדעת קשור גם הוא לנושא שלנו – הדם. אחת הדעות היא שעץ הדעת היה גפן והיין של הגפן נקרא דם בתורה – "דם ענבים". לפי הדעה הזו, ש"אשכול סחטה לו", החטא היה בדם ענבים ובעטיו נענשה חוה בדם נידות (שיתבטל לעתיד לבוא).

לפני החטא מופיע הרמז הראשון של לאה בר"ת בתורה – "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן [ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים]". הביטוי הזה מאד מתאים ללאה, שהרי "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" מתאר את ההשפעה של הבינה (נהר) שיוצאת מהחכמה (עדן) להשפיע למלכות (הגן). במושגי הקבלה לאה היא-היא הבינה, הנהר שיוצא מעדן "להשקות את הגן" – להשפיע לספירת המלכות, כלומר לרחל אחותה, ובמושגים דלעיל לאה היא המחשבה שיוצאת להשקות-למלא את הדבור בתוכן פנימי. לאחר החטא רמוזה לאה בראשי התיבות "וישלחהו הוי' אלהים מגן עדן לעבֹד את האדמה אשר לקח משם", וממשיך הפסוק הבא, "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים". גם המלה אדמה ("לעבֹד את האדמה"), כמו אדם, נגזרת מהמלה העיקרית שאנו מתבוננים בה – דם.

גם לפני החטא, ה' שם את אדם (וחוה) בגן עדן "לעבדה ולשמרה" (ברמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, כמבואר בזהר), אך המים "להשקות את הגן" ירדו מלמעלה, מעדן, מים עליונים ממש (שבהם השראה וגילוי אלקות, מים המצמיחים תענוג אלקי). אבל לאחר הגירוש מגן עדן מקדם, על האדם "לעבֹד את האדמה", על דרך עיבוד עורות (כמבואר בחסידות). "לעבֹד" זה היינו לתקן מציאות בלתי מתוקנת (על דרך הנאמר בסוף מעשה בראשית, "אשר ברא אלהים לעשות", לתקן, והוא רומז לסיפור הבא, הסיפור השני של מעשה בראשית שכולל חטא עץ הדעת וגירוש האדם מגן עדן "לעבֹד את האדמה אשר לקח משם"). בסגנון אחר על פי החסידות, כל לאה היא בחינת עבודה (בסוד "ועבד הלוי הוא", רמז ל-ה עילאה שבשם, בינה, בחינת לאה), אך הלאה שלפני החטא היא בחינת עבודת היחודים (שעל ידי מצות התורה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה") בהמשכת מים עליונים, תענוג אלקי, לתוך הגן (מציאות מתוקנת), ואילו הלאה שלאחר החטא היא בחינת עבודת הבירורים, תיקון מציאות מקולקלת (ועד להפיכת העור הגס לאור מאיר, כמו שבספר תורה של רבי מאיר היה כתוב "כתנות אור" במקום "כתנות עור" שהן התיקון-לבוש שהלביש ה' לאדם וחוה לאחר החטא – הלבשת האדם וחוה בכתנות עור היינו בירור א' השייך לעולמות התחתונים בי"ע שהבטול שבהם הוא בטול היש לאין, אך הפיכת כתנות עור לכתנות אור, על ידי רבי מאיר, היינו בירור ב', עלית הבירורים לעולם האצילות, עולם האחדות האלקית, שהבטול שבו הוא בטול במציאות. והיינו העלאת וחהזרת עבודת הבירורים לעבודת היחודים, וביתר שאת ויתר עז, מעלת הבעל תשובה על צדיק גמור)[י].

עבודת הוצאת הדם

הביטוי "רק חזק לבלתי אכל הדם", התובע התחזקות מיוחדת באיסור זה, הוא ביטוי חזק ונדיר. רש"י מביא עליו שני מדרשי חז"ל, מהקצה אל הקצה. לדעה אחת, הצורך בהתחזקות הגדולה מלמד על כך שעם ישראל היה שטוף בדם ולכן ההימנעות מאכילת דם מצריכה ציווי כה חזק. לדעה שניה, דם הוא דבר שהנפש קצה בו – יהודים לא אוהבים לשתות דם – ודרישת ההתחזקות בענין זה מלמדת עד כמה צריכים להתחזק יותר ויותר בדברים שהנפש מחמדת אותם.

נעיר שיש ביטוי בחסידות ש"יהודי צריך להיות בריא ובעל כח" ובשביל זה יהודי צריך גוף חזק (וברבינו בחיי עה"פ: "או יאמר רק חזק, לפי שהדם מחזק גוף האוכל הוצרך לומר כנגד זה שהוא יתן לו חוזק אם לא יאכלנו") – ביטוי שאדמו"ר הצמח-צדק אמר לכלתו הרבנית רבקה (שבצעירותה היתה חלשה ובכל זאת הקפידה לא לאכול לפני התפלה. אמר לה הרבי השווער כנ"ל והוסיף שמוטב לאכול בשביל להתפלל מאשר להתפלל בשביל לאכול. מספרים עליה שהיתה מתפללת באריכות ובדביקות והיתה מתבוננת 20 דקות ב"אחד"), היינו שהוא שייך לאשה באופן מיוחד, שצריכה להיות בריאה ובעלת כח כדי לקיים את שליחותה (בכלל, ובפרט בהבאת נשמות בריאות לעולם).

אמנם, על עצם הצורך בהתחזקות לגבי אכילת דם יש שאלה: על הביטוי "חזק ואמץ" מוסבר[יא] כי "חזק" נוגע יותר למצוות עשה, הדורשים חוזק (כולל גוף חזק, כנ"ל) כדי לבצע אותן בפועל, ואילו "אמץ" נוגע יותר למצוות לא תעשה, הדורשות התאמצות נפשית-פנימית להמנע ממה שהיצר חומד אותו. אם כן, מדוע באיסור אכילת דם – מצות לא תעשה – נאמר "רק חזק" (ולא 'רק אמץ')?

כדי לא לאכול דם צריך להכשיר את הבשר – זו מלאכה שכל בת צריכה לדעת לעשות אותה. יש באולפנא קורס בהכשרת בשר? אם לא, אני מציע שיהיה – מגדלים בנות כשרות והן צריכות לדעת להכשיר בשר [הרב גדי: נתחיל משחיטה...] שחיטה זו המלאכה של הבנים, והבנות צריכות לדעת להכשיר. הרשב"ם מסביר "לפי שהדם מובלע בכל האברים צריך להתחזק ולדקדק יפה להוציאו" (ועל זה הדרך כתב אחריו ר"י בכור שור: "לפי שהדם מעורב בבשר, ויש עמל להוציאו מן הבשר ולטהר הבשר מן הדם, מזהיר שתתחזק לנקותה, ולכך הצריך להזהירך טפי"). כלומר, כדי לא לאכול דם נדרשת עבודה מעשית רבה – הכשרת הבשר – ועל עבודה זו, שאינה רק התגברות נפשית אלא עבודה מעשית בפועל, נאמר "רק חזק לבלתי אכל הדם".

העבודה הפנימית בהוצאת הדם-הדמיונות

איך מכשירים בשר? כתוב שצריך למלוח אותו יפה-יפה. מה עושה המלח לבשר? הוא גם מוציא ממנו את הדם וגם נותן בו טעם, שהרי בשר ללא מליחה הוא תפל (כלשון הפסוק "היאכל תפל מבלי מלח"). מה פירוש הדברים בעבודה הפנימית? כתוב שהמלח הוא לימוד פנימיות התורה, החסידות.

[כתוב שמלח הוא אחד הדברים ש"רובן קשה ומיעוטן יפה"...] זה היה ויכוח עם החסידות מהתחלה, שאמרו שלומדים יותר מדי פנימיות/מוסר. ההסבר הוא ש"מיעוטן יפה" כשזה מועיל, אבל אם לא מועיל צריך להוסיף עד שיעזור. אפילו בתוך חב"ד, כשהרבי רש"ב ייסד את ישיבת תומכי תמימים וקבע שבסדר היום – שכלל שתים עשרה שעות לימוד – ילמדו שמונה שעות 'נגלה' וארבע שעות חסידות טענו כנגד זה בחסידות קאפוסט (ענף אחר של חב"ד) שמעולם לא שמענו שלומדים כל כך הרבה חסידות, והקימו ישיבה מתחרה (יצאו ממנה גדולי ישראל, ביניהם הרב זוין ועוד). [אבל כל זה בהוספת מלח לתבשיל, במליחה לצורך הכשרה כולם מודים שצריך למלוח יפה-יפה.] נכון, כאן מדברים על המליחה.

איזה דם ו'תפל' המלח צריך להוציא? כתוב שדם הוא לשון דמיון, ואיזה ביטוי יש למשהו תפל ודמיוני שצריך לבטל? יש מושג היום אמונות תפלות (זה מושג חדש, ויש שכותבים אותו ב-ט, אמונות טפלות, ויש ב-ת, אמונות תפלות, ושניהם נכונים, אבל לענין מה שמדברים כעת נכתוב ב-ת) – צריך להתחזק כדי לא לאכול דם, לא להשאיר בתוכנו דמיונות ואמונות תפלות[יב]. כל מי שלומד רבי נחמן יודע שהוא קורא ליצר הרע כח המדמה. כתוב שבכל דור יש ליצר הרע שם חדש, אחרת לא יתייחסו אליו מספיק בכבוד... היצר הרע הוא ערמומי, ובכל דור הוא בא בלבוש ובשם חדש (כלומר שעלינו להכיר את הלבוש החדש שלו ולתת לו שם חדש בהתאם כדי שנזהה אותו), ואחד השמות שלו (השייך לדור שלנו) הוא כח המדמה.

דם במח ובפה

בדרך כלל רגילים לחשוב שדמיונות ואמונות תפלות שייכים בעיקר למחשבה. באמת, כתוב שכח המדמה שייך לאחורי פרצוף לאה[יג] – כמעט כמו להגיד שהוא הפסולת של פרצוף לאה, הפסולת של המחשבה – אבל מהרמז שלנו ב"רק חזק לבלתי אכל הדם" מתברר שיש דם גם ברחל וגם בלאה[יד], גם בדבור וגם במחשבה. כמו שיש דם במחשבה, דמיונות שליליים ואמונות תפלות, כך יש דם גם בפה, דמיונות שליליים ואמונות תפלות שמתבטאים בדבור דווקא. קודם דברנו על נקיות הדבור, כעת מדברים על עבודת הבירורים – לברר את המדמה, בין דם טמא לדם טהור.

הדם שבפה אינו רק ביטוי כלפי חוץ של מחשבות שליליות. מבואר בחסידות שלאותיות הדבור ולאותיות המחשבה יש שרש נפרד בנפש (ולכן יש דברים שהאדם אינו חושב עליהם, אך הם מתגלים מהלא-מודע דווקא בדבור), וכיוצא בכך יש גם כח המדמה שמופיע במחשבה, ביצר הרע של מחשבות דמיוניות שליליות ואמונות תפלות, וכח המדמה נפרד שמופיע בדבור, יצר הרע של הגזמה, דמיון וביטויי אמונה תפלה דווקא בדיבור (וכדוגמתו גם כשמדובר בכח מדמה מבורר וקדוש – "דברו חכמים בלשון הבאי", וי"ל שדווקא דברו בלשון הבאי לא שחשבו כך). ורמז נפלא, השייך דווקא לרמז ממנו החלה ההתבוננות כאן: רחלאה (ר"ת "רק חזק לבלתי אכל הדם") בגימטריא ב פעמים כח המדמה, כח המדמה אחד של רחל-דבור וכח המדמה אחד של לאה-מחשבה[טו].

אגב, אם רוצים קשר בין עז (הנושא השנתי באולפנא) לבירור של הדם במחשבה ובדבור – יש בכל התנ"ך עז פעמים את המלה "דם" (בלי אותיות נוספות), ל פעמים בתורה ועוד מז בתנ"ך – חלוקה ל-מזל.

"עת לחשות ועת לדבר"

כשיש לאדם דברים לא טובים להגיד – דם טמא בפה – צריך לשתוק (הכח המיוחד של בנימין, שנולד היום כנ"ל, וכמבואר במ"א). אבל, כמו שאנחנו אומרים בכל הזדמנות שיש לנו הזכות לדבר באולפנא, צריך גם לדעת לדבר – "כן, בנות צלפחד דוברות!". כתוב בספר קהלת "עת לחשות ועת לדבר" – כמו שדבור בזמן של "עת לחשות" הוא לא טוב, כך גם שתיקה-דומיה בזמן של "עת לדבר" יכולה להיות דם טמא בפה. יש פעמים שצריכים להביע מחאה ואסור לשתוק, יש פעמים שצריכים לעזור לחבר ואם מישהו מחליט שהוא מעדיף לשתוק ולא 'להתלכלך' ולהכניס את עצמו לבעיות של הזולת זו שתיקה שלילית. כל הבירור בין דם לדם הוא לדעת מתי לשתוק (מדברים לא טובים) ומתי לדבר (דברים טובים).

ככלל, "עת לחשות ועת לדבר" הוא-הוא התהליך של סוד החשמל, שדרשו חז"ל "עתים חשות עתים ממללות" – בתחלה צריכה להיות שתיקה ("חש" של שתיקה, הכנעה), שבמהלכה האדם עושה בירור פנימי ("מל" לשון ברית-מילה, הבדלה), ותכלית הבירור הוא להגיע לדיבור טוב ומאיר שיוצא מהפה ("מל" לשון מלול-דבור).

הזכרנו שאדם הוא לשון דם, שהיא גם לשון דומיה, אך "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" – כנגד אדם נבראת חוה, שהיא לשון "לילה ללילה יחוה דעת" (על משקל "יום ליום יביע אֹמר"). תכלית השתיקה היא להגיע לדבור והבעה נכונה.

"דם נעכר ונעשה חלב"

אחד הפלאים שה' עשה באשה הוא היכולת שלה להניק – אחרי הלידה היא מעניקה לתינוק את המזון הכי טוב ומדויק עבורו. מאיפה יש לאשה חלב? יש בגמרא שתי דעות. רבי מאיר אומר ש"דם נעכר ונעשה חלב". זו דוגמה לכח של המרה-המתקה שיש לאשה (ודברנו עליו בהקשר של מר-חשון, כנ"ל), כאשר הדם – כולל הדם הטמא – משתנה והופך בעצמו להיות חלב (ולכן האשה בדרך כלל בזמן ההנקה היא "מסולקת דמים", דבר שיש לו משמעות גם להלכה).

האם לתופעה המופלאה הזו של "דם נעכר ונעשה חלב" יש איזה מקור/רמז בתורה? הרמז שנראה הוא ממש פנינה של רמז. המלה "נעכר", בה משתמש רבי מאיר, מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך, בתהלים לט. הפסוק אומר "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר". יש בפסוק את המלה "דומיה", לשון דם, והוא מסתיים ב"נעכר" – "דם נעכר". הפסוק הבא אחריו הוא "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני". [פסוק של חב"ד...] זה חב"ד של ברסלב, הרמז ששלשת החלקים כאן הם חב"ד – "חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני" – מופיע בכתבי ברסלב. בכל אופן, ראשי התיבות של הביטוי הבא, "חם לבי בקרבי", הם חלב – "ונעשה חלב"!

יש כאן תהליך מובהק של מעבר משתיקה לדבור, מ"חש" ל"מל":

הפסוק הראשון, "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב" כולל גם לשון אלם, גם לשון דממה וגם לשון "חש" ("החשיתי"). על מי נאמר "נאלמתי"? על רחל, שהיום ההילולא שלה – "כרחל לפני גזזיה נאלמה". על מי זה נאמר? [כנסת ישראל.] זה נאמר על משיח – פרק בישעיהו שמתאר את המשיח ונדרש גם על כל עם ישראל. יש מצב לפני שגוזזים שבו המשיח נאלם דומיה.

"החשיתי מטוב" אומר שהאדם שותק גם מלדבר דברים שהם טובים מצד עצמם. בזהירות מלשון הרע (שהזכרנו כבר לעיל) אחד הדברים הוא להזהר מלומר דברים טובים על מישהו בפני שונאיו, כשמתוך הדברים הטובים אחרים יבואו לגנות אותו. כאן מפרשים[טז] את הכל בתוך אותו אדם, שהוא נמנע מלדבר טוב על המצב שמא מתוך מצבו הקשה הוא יעבור לדיבורים שליליים. מאיפה יודעים שהמצב קשה? מהמשך הפסוק – "וכאבי נעכר", זו מציאות של כאב.

אפשר לפרש שאחרי ה"חש" וההכנעה של "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב" מגיעה ההבדלה של "וכאבי נעכר" – כמו שיש תהליך של רקבון הזרע, שרק לאחריו הוא מתחיל לצמוח, כך אפשר לפרש כאן את "וכאבי נעכר" כהבדלה-של-רקבון שמכינה את השלב הבא, "מל" של המתקה בפסוק הבא שמתאר כולו תהליך של הבעה נכונה המבשילה בתוך האדם עד ל"דברתי בלשוני".

רמזי לאה ורחל במעשה בראשית

יש עוד דם במעשה בראשית – כמו אדם ואדמה – במלה דמות. ה' ברא את האדם "בצלמנו כדמותנו", בצלם ובדמות. דווקא שם מודגש הקשר של רחל לדם, כי מוסבר שצלם ודמות מכוונים בעצמם כנגד לאה ורחל. עוד פעם שיש זוג מושגים במעשה בראשית שמכוונים ללאה ורחל היא בבריאת האשה עצמה. כאשר ה' מביא את האשה לאדם הוא אומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" – האשה היא עצם ובשר, בגימטריא שבת, וגם על כך כתוב שהעצם מכוונת כנגד לאה, היא השלד-העיקר, והבשר מכוון כנגד רחל.

אם כן, יוצא שלאה מכוונת כנגד צלם-עצם ורחל כנגד דמות-בשר. ורמז יפה: צלם-עצם עולה 360. אם מחלקים לעשר כמה זה? עשר פעמים לאה. וכמה עולה דמות-בשר? [952]. ואם מחלקים ל-4? אפשר לנחש... (אפילו שכתוב "לא תנחשו") – 4 פעמים רחל, גימטריא מאד יפה. [למה דווקא עשר פעמים לאה ורק ארבע פעמים רחל?] שאלה מצוינת, לאה היא בסוד המחשבה, ולכן היא כנגד האות י ש"על שם המחשבה נאמרה", ורחל היא בסוד הדבור, כנגד האות ד, אות המלכות ("דלית לה מגרמה כלום"), וביחד הן יד, "יד החזקה" ("רק חזק וגו'").

נסיים בעוד גימטריא שאיני זוכר שאמרנו פעם: אנחנו ב-יא חשון, יום ההילולא של רחל אמנו. כמה עולה רחל ועוד יא חשון? [תריג] נכון, מספר חשוב, תריג מצוות, עם כל הרמזים שיש בו (יעקב, בעלה של רחל, אמר "עם לבן גרתי" ופירוש חז"ל "ותרי"ג מצות שמרתי". מה שהוא זכה לשמור תרי"ג מצות גם בהיותו אצל לבן הארמי היינו בזכות רחל שעתידה להסתלק ב-יא חשון). אם מוסיפים את ה-מר, מרחשון, כפי שהזכרנו כמה פעמים, מקבלים 853 – היפוך ספרות של 358, משיח (כמו שהיפוך ספרות של שבת, 702, הוא 207, אור, והכי נוגע להיום, ש-רחל, 238, היא היפוך ספרות של ארץ ישראל, 832, כפי שהוסבר כמה פעמים).

פנים יפות: תהליך התיקון

[הרב אמר שיש דם גם במחשבה וגם בדבור. כשזה המצב, איך יוצאים מהמעגל הסגור הזה, איך אפשר להגיע לתיקון?] טוב ששאלת, מזכיר לי שלא השלמנו משהו חשוב. הזכרנו שבפירוש "פנים יפות" על שלשת פסוקי אזהרת הדם בפרשת ראה הוא מסביר תהליך של חש-מל-מל בהכנעת היצר[יז].

הוא מסביר שכאשר אדם צריך להתמודד עם היצר הרע, עם הדם-המדמה הטמא, בפעם הראשונה יש בכך קושי גדול ולכן צריך לומר לו "רק חזק לבלתי אכל הדם וגו'" – צריך הרבה התחזקות כדי לא לאכול את הדם, את מה שהיצר גורם להמשך אליו. התחזקות זו היא מתוך הכנעה רבה לרצון ה', מתוך ההכרה שהאדם נמשך לדברים שליליים ועליו להתחזק מאד כנגדם. אכן, אחרי שהאדם מתגבר בפעם הראשונה הדם נעשה טפל ובלתי חשוב, והוא מסוגל להפטר ממנו בקלות – "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים", כשם שאדם שופך מים ללא צער או מאמץ מיוחד. בתוך האדם נעשית הבדלה, כאשר הטוב הופך להיות עיקר והרע טפל ושולי. בפעם השלישית כבר ניתן להפוך את הרע לטוב ממש (המתקה) – "לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך" – והאדם חוזר לטבעו הראשון של "עשה האלהים את האדם ישר", כסיום הפסוק "כי תעשה הישר בעיני הוי'".

בתוך הדברים הוא מסביר כי "עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים" מתייחס גם לחשבונות של קדושה – "הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה והפסד עברה כנגד שכרה". העבודה של החשבונות דקדושה, שקיימת בשלב ההכנעה וההבדלה, היא עדיין לא חזרה לטבע היהודי, מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית, שהוא-הוא בנין פרצוף רחל. רק בשלב ההמתקה חוזרים לעשית הישר בטבעיות וללא כל חשבונות.

מה קורה כשיוצאים כל הדמים הטמאים? נשאר כח מדמה טהור ונקי שהוא כבר כח נבואי, כמו שכתוב "ביד הנביאים אדמה". הרבי אמר שאחד מהסימנים של הגאולה הוא חזרת הנבואה, שתלויה בבירור כח המדמה. אז זוכים לחבר את לאה ורחל, כשהדבורים הם "דברים היוצאים מן הלב" שממילא גם "נכנסים אל הלב" ופועלים את פעולתם. נברך את כל הבנות שנזכה לדבורים טובים וטהורים.

[עדיין צריך להסביר, אם יש מעגל של דמיונות גם במחשבה וגם בדבור איך מבררים? אפשר להגיד שעצם הענין של הדבור המתוקן יברר גם את המחשבה?] זה הדרך של סטרשליא, שהעיסוק בקדושה בחיצוניות בסוף יברר גם את הפנימיות. בחב"ד העיקר הוא הבירור של המחשבה. ידיעת המחלה היא חצי תרופה – אם אני יודע שיש לי דמיונות במחשבה ודיבורים לא טובים בפה אני יכול לתקן. עם מי שאין לו שפלות בכלל אין מה לדבר. אם נדמה לי שכל מחשבה שלי היא נכונה וכל דבור שלי הוא כבר טוב, שאצלי הכל אמת, אז בכלל אי אפשר לדבר על בירור. ברגע שאני יודע שהמחשבות שלי נגועות בדמיונות והדיבורים שלי הם שליליים אז אני רוצה לעשות בירור, ואת הבירור עושים דרך לימוד תורה – ובעיקר המלח, פנימיות התורה – שאני יודע שהתורה היא אמת ודרך לימוד והעמקה אני מברר מה במחשבות ובדבורים שלי הוא אמת ומה שקר ודמיון שצריך לתקן ולהתנקות ממנו.