בע"ה

שבת לך לך ע"ז – כפ"ח

מאור עינים פרשת וירא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מוסף ומנחה.]

נגנו "צמאה לך נפשי".

ההוראה מפתיחת פרשת וירא

לכבוד היארצייט של הרה"צ מנחם נחום מטשרנוביל בעל המאור עינים נלמד מהתורה שלו, תורה לפרשת "וירא", שכבר התחלנו במנחה:

וירא אליו וגו' נודע היות התורה נקרא תורה על שם הוראת הדרך [כפי שהרבי תמיד מביא מהרד"ק.] וצריך להבין בזה בכל סיפורים מכל תיבה שבתורה איך ליטול עצה לעבודתינו עבודת השי"ת [יסוד תורת הבעל שם טוב, כמו שמביא תמיד בעל התולדות בשמו.] אף שהסודו' אין באפשרי להשיג על בוריין עד ביאת משיח צדקינו במהרה בימינו [שמשיח עתיד לדרוש טעמי תורה.] כמ"ש ומלאה הארץ דעה וגו' מכל מקום התורה נדרשת בדרך פרד"ס [מכאן משמע שתורת משיח היא למעלה מדרגת הסוד של פרד"ס, המתגלה בזמן הזה. והיא בחינת היחידה שבתורה השייכת למשיח שהוא בחינת היחידה של כללות נשמות ישראל, כמבואר בדברי הרבי] וצריך לראות הרמזים שבתורה המרמזין והמורים דרך לעבודתו ית"ש [היינו דרגת הרמז של פרד"ס.].

קיום העולם על ידי חבור התורה וישראל

והנה בראשית [שאומרים חז"ל] בשביל התורה [שנקראת ראשית, "הוי' קנני ראשית דרכו".] ובשביל ישראל [שנקראו ראשית, "ראשית תבואתֹה".] ברא אלקים את השמים ואת הארץ והואיל שכן הוא שבריאת העולמות הוא בשביל ישראל ובשביל התורה [יש קשר ותלות בין אחד לשני] באופן שלא יתפרדו זה מזה שיהיו ישראל דבוקים בתורה [הוא אומר כאן חידוש, שדרשת חז"ל ש"בראשית" היינו "בשביל התורה שנקראת ראשית" ו"בשביל ישראל שנקראו ראשית" הם לא שני דברים שבשבילם ה' ברא את העולם, אלא שהבריאה היא "בראשית", בשביל התורה וישראל יחד, כפי שהם בלתי-נפרדים, ועד לדרגת "ישראל ואורייתא כולא חד ממש". ובדרך רמז: תורה ישראל משלימים לרבוע הכפול של כד, הערך הממוצע שלהם, שהוא ד בעצרת, סוד "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע", שהוא כללות סוד הספירות העליונות דלית תמן פירוד כלל וכולא רזא דמהימנותא בהוי' אחד יחיד ומיוחד, כמבואר בתניא.]

ואם ח"ו איזה איש מישראל עקר עצמו מהתורה צריכים הצדיקים שבדור לקרבו ולהוציא יקר מזולל ר"ל זולל הוא הקליפות שנשקע בתוכם לילך אחר שרירות לבו הרע להיות זולל וסובא ואם זכה הצדיק לקרב את הרשעים עליו נאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה [שמה שתוציא מפיך יתקיים, שתהיה כמו הפה של הקב"ה – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".] כמו שבראתי שמים וארץ בדברי פי כמ"ש (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו אף אתה תעשה בדבר פיך שמים חדשים וארץ חדשה [היינו מה ש"צדיק גוזר" לשון גִזרה, עיצוב שמים וארץ חדשים. "צדיק גוזר" בגימטריא תהיה, "כפי תהיה", היינו מה שהקב"ה מקיים את גזרת הצדיק] כמ"ש כי כאשר השמים החדשים וגו' אשר אני עושה ודרשו בזוה"ק אשר עשיתי לא כתיב אלא אני עושה תמיד בהווה אף שהצדיק עושה אומר השי"ת אני עושה כי הצדיק עושה עם השי"ת בדביקות ונעשה כביכול אחדות עם השי"ת ונקרא אני עושה [היינו צדיק, שעל ידי בטול ה"אני" שלו והפיכתו לאין מגלה את ה"אני", המלכות, של הקב"ה, על דרך מאמר הלל, הענו מכל אדם, "אם אני כאן הכל כאן". תמיד אומרים שהקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", כאן יוצא שהצדיק גם מחדש את העולם בכל רגע תמיד.] וכל זה כשמוציא בהתחדשות התורה יקר מזולל [יוצא מכאן שכדי לקרב רשעים צריך לחדש בתורה, כיון שזה אותו דבר – על ידי שהוא מחדש בתורה הוא מחדש בישראל, וכך גם מחדש את מעשה שמים וארץ. ויש לומר שבחידוש התורה שלו גופא, שעל מנת להוציא יקר מזולל (לקרב את הרשע לעבודתו יתברך), יש בחינה של להוציא יקר מזולל, היינו לגאול ניצוץ קדוש של חכמה אלוקית שהיה כלוא בחכמה חיצונית זולה (היינו מה שהבן סורר ומורה... זולל וסובא קונה בשר בזול), זולל בגימטריא חכמה.]

(והענין אפשר לומר על דרך אחר להפרע מן הרשעים שמאבדין כו' וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין כי מה שהרשעים מאבדין הצדיקים מקיימין [והיינו שהכל מכוון מלמעלה, לכתחילה, ו"נורא עלילה על בני אדם".] ונקרא שמים חדשים [כתוב שאילולי שהקב"ה מהוה את העולם בכל רגע היה העולם חוזר לאין ואפס המוחלט. יוצא מכאן שבאמת העולם חוזר כל הזמן לאין ואפס, ומי שמחזירים את העולם לאין הם הרשעים, שמאבדין את העולם. אך האבדה שלהם היא אבדה המתבקשת על ידי הצדיקים שמחזירים לברוא את העולם יש מאין בכל רגע. המגיד אמר שהצדיקים הופכים את העולם מיש לאין, וכאן יוצא שהרשעים הם המאבדים את העולם ומסלקים אותו מיש לאין – ההבדל הוא שהרשעים באמת מחריבים את העולם, ואילו הצדיקים מחזירים את העולם מיש לאין על ידי בטול היש, בלי להחריב ולאבד את היש. כלומר שהצדיקים מחזירים את היש לאין של היש הנברא ואילו הרשעים מחזירים את היש לאין של היש האמיתי כדי שהעולם יתחדש, על ידי הצדיקים, לא רק כחידוש הישנות (אם רק היו צדיקים אז כל המציאות היתה בבחינת "אלטע זאכין") אלא כחידוש אמיתי, יש מאין ואפס המוחלט, כמבואר בדא"ח. שוב, הרשעים מאבדים את העולם, מחזירים אותו לתהו ובהו, לאין ואפס, והצדיקים בעבודה שלהם מקיימים ומחדשים את העולם יש מאין ואפס המוחלט.] והבן זה).

המהרהר בתשובה נקרא צדיק

אך להבין הענין איך הוא נבין מה שאמר בפסוק (תהלים לד, יב) לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם וגו' ["לכו בנים שמעו לי יראת הוי' אלמדכם" (עד כאן פסוק שלם, הקדמה להבא אחריו) עולה בגימטריא 1386 שעולה כב (אתוון דאורייתא) פעמים סג, וכידוע בכתבי האריז"ל ש-כב סג היינו סוד הפה, תיקון הדיבור. 1386 = 85, פה, מספר ההשראה ה-7, ועוד 1301, מספר ההשראה ה-26, ודוק.] אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב. והנה להבין הלשון לכו הוה ליה למימר בנים שמעו לי ושארי דקדוקים. דהנה אמרו בגמרא המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק ונמצא רשע ה"ז מקודשת שמא הרהר בתשובה וא"כ לפי הנראה כי מיד שהרהר בתשובה נקרא צדיק [ולכן היא מקודשת. להלכה אומרים שהיא מקודשת מספק, שמא הרהר בתשובה, אבל הלשון בגמרא היא "מקודשת". כל דבר בתורה צריכים להבין לפי המקום ממנו הוא נלמד, וכאן לומדים דווקא מהלכות קידושין את הכח של הרהור תשובה שהופך אדם מרשע גמור לצדיק גמור ברגעא חדא. יש לענין הזה שייכות לקידושין, היינו לקידושין בין הקב"ה וכנסת ישראל (סוד הקשר השלישי המקשר ישירות בין ישראל לקוב"ה, כמבואר בדברי הרבי).]

וקשה הלא אין רשע בעולם שלא יבא לו הרהור תשובה בכל יום כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (עי' חגיגה טז א) בכל יום בת קול יוצאת ומכרזת שובו בנים [שובבים] וכו'. והם הם הרהורי תשובה [כפי שהסביר הבעש"ט, שאותה בת קול שיוצאת כל יום היא מקור הרהורי התשובה שמגיעים לכל אחד. לפי הבעל שם טוב בת הקול לא מופיעה דווקא במודע, אלא האדם שומע אותה בעל מודע שלו. מכאן משמע שיש הדהוד גם במודע. וי"ל דהיינו מה שהרשע תמיד טרוד ובמצב נפש של אי שקט פנימי, ללא נחת כו' (מהיטבאל, שרש נשמת הבעל תשובה, היא בת מטרד, בחינה של "יקר מזולל", וד"ל). בעצם הוא ממשיך כאן ממש בתורת הבעל שם טוב:] כי אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי [גם אם בת הקול לא מופיעה במודע, היא מהדהדת בשרש הנשמה.] והנשמה שומעת קול הכרוז ומהרהר בתשוב' ואפילו הרשעים ודבר זה ידוע מדברי רבותינו זכרונם לברכה וא"כ אין רשעים בעולם [אם כל יום יש הרהור תשובה לכל הרשעים, וההרהור הזה גורם להם להגיע למדרגת צדיק, כמו שלמדנו מהלכות קידושין, נמצא שאין רשעים בעולם, "ועמך כֻלם צדיקים".

איך היה אפשר להסביר? שיש הבדל בין "רשע גמור", שאין לו הרהור תשובה, לבין "רשע שאינו גמור" שיש לו הרהור תשובה בכל יום. (הרהור התשובה הוא מה שאדמו"ר הזקן כותב בתניא על רשעים שהם מלאים חרטות?) אדמו"ר הזקן באמת מדבר על "רשע שאינו גמור", "רשע וטוב לו", שיש לו חרטה באופן מודע כל יום. אבל כאן משמע שהוא מדבר על "רשע ורע לו", "רשע גמור", שבאופן מודע אין לו הרהורי חרטה. אף על פי כן, הוא אומר, שודאי יש גם לו הרהור תשובה כל יום בעל-מודע, מצד בת הקול, שמשתקף גם במודע (כאי שקט נפשי כנ"ל, ויש על זה פסוק מפורש: "והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט", ראה רש"י שם שהרשע אינו לומד מהנסיון המר של חברו ואף לא מהנסיון שלו עצמו, מאי השקט הפנימי שלו), והמסקנא לפי זה היא שאין בכלל רשעים בעולם.].

חשך שמכבה אור – כיבוי הרהור התשובה

אך האמת הוא כי לרשעים ודאי לא יספיק להם הרהור לבד [כעת הוא חוזר בו לכאורה ממה שאמר "וא"כ אין רשעים בעולם".] למשל אדם מכניס נר למקום חשך ואפילה אשר שם החשכות עב ומכופל [מזכיר את הלשון שהרבי השתמש בו רבות לתאר את מצב הדור, "חשך כפול ומכופל". יש שתי דעות מהו חשך, אם הוא רק העדר אור או מציאות ממשית, "וימש חשך". כאן הוא מדבר בחשך ממשי, עליו שייך הלשון "כפול ומכופל".] כמו בחדר שבתוך הקרקע [(איזה בייסמנט.) מדמיינים כאן משהו יותר עמוק, איזה חמ"ל, 'בור' ממש עמוק בקרקע.] יכבה הנר מיד בהכנסו מחמת שהחשך שם עב מאוד ומצומצם מאד [מצומצם הכוונה דחוס, מרוכז. אם תיכנס לכזה חשך עם נר הוא מיד יכבה. בדרך כלל "מעט אור דוחה הרבה מן החשך", שהחשך נדחה מאליו, אבל כאן מתוארת מציאות הפוכה – חשך כזה שמכבה את הנר, על דרך יסודות המים והאש שרבים מי מכבה את מי.]

כך הרשע נשקע מאוד בקליפות [הבעיה שהוא נהיה שקוע בקליפות, מכניס את עצמו מאד.] והכניס החשכות מימים כבירים לתוכו [הוא הכניס את החשך לעצמו במשך הרבה זמן, "מימים כבירים". כמו שיש בתניא שהאדם נכנס לדברי תורה וגם מכניס אותם לתוכו, הסוד של "מקלט מקלט" כמו שאנו מסבירים, כך כאן הרשע גם משקיע את עצמו בקליפות-בחשך וגם מכניס את החשך אל תוכו.] עד שנעשה החשכות עב ומגושם מאוד וכנגדו יצאו חלקי הקדושה ממנו [ברגע שהאדם מכניס את החשך אל עצמו האור נדחה ממנו, על כל 'חתיכת' חשך נדחה ממנו אור, כמו שנכנסת צרה לבית והאשה לא יכולה לחיות אתה. הדוגמה לכך בפרשת וירא היא ששרה ויצחק לא יכולים לדור עם הגר וישמעאל עד ששרה אומרת לאברהם "גרש את האמה הזאת ואת בנה" – האור דוחה את החשך, אבל יש מצב בו החשך דוחה את האור, כמו שכתוב במשלי "שפחה כי תירש גבִרתה". כאן מישהו הכניס לתוך עצמו כל כך הרבה חשך שהוא מוציא את כל האור.] כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה [אחת. זה בהשגחה פרטית בדיוק שייך לנושא שהיה השבוע בשיעור בכתובות, לגבי דין מורדת. מענין שמשתמשים בביטוי הזה לשני הצדדים, הוא מופיע בש"ס ומפרשים גם לגבי האיש וגם לגבי האשה, גם לגבי 'מורד' וגם לגבי 'מורדת'. יש מושג שנקרא "מורדי אור", מורד ומורדת, נחש זכרי ונחש נקבי. מי זוכר שני נחשים כאלה? "לויתן נחש בריח" ו"לויתן נחש עקלתון". נחש בריח הוא ישר ונחש עקלתון מתעגל – הנחשיות של הגבר היא ישירה והנחשיות של האשה מסובבת את הגבר, "נקבה תסובב גבר".] וכשבא לו ההרהור יכבה מיד ולא יפעל בו שום פעולה כמו שאמר הכתוב ונר רשעים ידעך [גם כשמאיר שם אור, מאיר שם נר של הרהור תשובה, הוא מיד כבה. אצלו לא יעזור הרהור תשובה, כי הוא מיד נעלם. כן מתאים לחלוקה שהצענו קודם בין רשע שאינו גמור, שיש לו הרהורי תשובה, לרשע גמור.] ו[כדי שיעשה תשובה הוא ]צריך לשבר את החשך והחומריות על ידי תעניות וסיגופים שיוכל לבא לידי תשובה [מתאים להמבואר באגה"ת בתניא, יסוד בתורת החסידות, שהתענית וכו' אינה התשובה עצמה, שעיקרה בלב, אלא רק הכנה לתשובה.].

עבודת "לאלתר"

וזהו שאמרו בגמרא (ר"ה טז ב) שלשה ספרים נפתחים בראש השנה צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים רשעים כו' [יש שלשה ספרים, של צדיקים בינונים ורשעים. כמו שאנחנו מסבירים, ספר של בינונים זה התניא, ספר של צדיקים זה הנעם אלימלך וספר של רשעים (בעלי התשובה בכח) זה ליקוטי מוהר"ן. צריך לדעת איזה ספר הוא מאור עינים.] ולהבין הלשון לאלתר [כתוב שצדיקים נכתבים לאלתר, מיד באותו יום, לחיים; רשעים נכתבים לאלתר, מיד, להיפך החיים; ובינונים תלויים ועומדים.

יוצא שעבודת הבינונים, עבודת התניא, היא אף פעם לא לאלתר, לא עבודה מידית אלא לטווח ארוך. הרבי דוקא כן היה בעד לאלתר, "משיח נאו", ו"תכף מיד ממש", כפי שכבר התחיל מהרבי הריי"צ "לאלתר לתשובה [ה'לאלתר' של הרשעים] לאלתר לגאולה [ה'לאלתר' של הצדיקים]". זה חלק משינוי הדורות. איך אני יודע שאדמו"ר הזקן לא היה בעד לאלתר? ממלחמת נפוליאון. הצדיקים שחלקו אמרו 'משיח לאלתר' ושאלה יהיו חבלי משיח ואדמו"ר הזקן אמר שמשיח לא יבוא כעת, זה לא משיח. הרבי הוא שביעי לאדמו"ר הזקן. (שמעתי שאדמו"ר הזקן אמר שיהיו שבעה דורות בחב"ד, לא יודע אם זה מבוסס.) צריך לבדוק מאיפה המסורת הזו... אבל אין הכי נמי שיש שבעה דורות בחב"ד ואז משיח, אז זה צריך להפוך להיות כללי (מתאים לדור העשירי לבעש"ט). עשינו כבר את כל הדברים הארוכים, הדור שלנו הוא כבר אחרי כל העבודה. הרבי אמר שכבר נגמרה כל העבודה, גם של הבעש"ט "ויפצו מעינותיך חוצה", גם עבודת הבירורים, כבר צחצחו את הכפתורים וכו', ורק צריך להגיע משיח. כמה שוה לאלתר? 661, הגימטריא של מי? אסתר המלכה, כנראה שהיא קשורה ל"משיח נאו", לאלתר. אסתר היא "סוף כל הנסים", רמז לנסים ונפלאות שיהיו בביאת משיח – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". בפרצוף עשר הנשים עם ר בשמן היא העשירית – "קדש להוי'" – כנגד המלכות, אסתר המלכה, וכשמגיעים לדרגה העשירית, הדור העשירי, אז "משיח נאו" ממש.

בשביל מה נדרשת התוספת של "לאלתר"?] אך הוא כמ"ש לעיל כי מה שמספיק ההרהור לבד הוא לאיש אשר הולך בדרכי השם ועובדו תמיד אך שנזדמן לו שעשה מעשה רשע [הוא מתאר כאן את ה"רשע וטוב לו" של התניא.] בזה מספיק ההרהור כי מתוך שהקדושה עליונה שורה בתוכו אף שנכשל באיזה דבר מיד בבא אליו אור ההרהור תשובה יפעל בו שיחזור לאיתנו הראשון מחמת שלא נפל לחשכות גדולה כהרשע ובזה מיירי הגמ' [בקידושין, אותו רשע שמקדש אשה "על מנת שאני צדיק גמור".] ונמצא רשע רצה לומר שנמצא באיזה דבר מה וזהו צדיקים גמורים [ה"רשע וטוב לו" הנ"ל של התניא זוכה להקרא כאן בשם צדיק גמור. פעם הסברנו איך שבכל אחת מהחלוקות, צדיק-בינוני-רשע, יש את כולן, וממילא יש את הצדיק שברשע, "אמרו צדיק [שברשע] כי טוב [לגונזו, וד"ל]", "רשע וטוב לו". ונראה שאותו רשע שמקדש אשה על מנת שאני צדיק הוא אכן הצדיק, או אפילו הבינוני, שברשע. אך כאן הוא כבר מדבר על צדיק ממש, וממילא הכוונה כאן היא ל"צדיק ורע לו", מדרגת הרשע שבצדיק, כאשר "שבע יפול צדיק [וקם]", כמו שיתבאר, ודוק היטב (שמדרגת הרשע שבצדיק נעשה-נתקן הצדיק שברשע).] נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ר"ל כי בראש השנה נכתבים הצדיקים בספר הצדיקים על כל השנה באם ח"ו יכשלו באיזה דבר שיספיק להם ההרהור לבד והרשעים נכתבים בספר הרשעים לאלתר למיתה ר"ל ולא לאלתר לחיים שלא יספיק להם לאלתר ההרהור [אצל הצדיקים הרהור התשובה מועיל לאלתר, מיד, "לחיים", ואצל הרשע הרהור התשובה דועך ולאלתר הולך "למיתה". נמצא ש"לאלתר" אינו קאי על יום ראש השנה, כמו על פי פשט, אלא בא לתאר מה קורה לאלתר-מיד, במשך כל השנה כולה, כאשר נופל, לצדיק או לרשע, הרהור תשובה. אכן עצם ענין ראש השנה הוא הרהור תשובה, ולכן הוא ראש כל השנה כולה, בפרט בענין זה של נפילת הרהורי תשובה.] והבן.

נפילת הצדיק להעלות את הרשעים (המחוברים אליו)

אך צרי' לזכך את חומרו בתחלה כאמור אך מי יביא את הרשע לזה שירצה לזכך את חומרו ולשוב מעונו [הרשע צריך להסתגף ולהתענות כדי שהרהור תשובה יפעל עליו. אבל מי יגרום לו לעשות זאת? כאן הוא מביא עוד ווארט מהבעל שם טוב.

רבי נחום מטשרנוביל, בעל המאור עינים, היה בעצמו אצל הבעש"ט כמה פעמים. כשהוא הגיע פעם ראשונה הבעל שם טוב אמר לאשתו שתזהר מהגנב הזה, והסביר שהוא רוצה לגנוב לו ולזרעו את כל העולם הבא... מכל ספרי החסידות הכללית הרבי מביא ממנו, בשם הבעש"ט, שבכל יהודי יש ניצוץ משיח. בתניא כתוב שבכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, אבל מה שהבעל שם טוב אמר שבכל יהודי יש ניצוץ משיח מופיע בספר מאור עינים. אמרו שהמשיח יבוא מהמבוגר בתלמידי המגיד, המאור עינים, או מהצעיר שבהם, אדמו"ר הזקן, לכן הם גם עשו שידוך ביניהם. נמצא שכדי להביא את המשיח צריך ללמוד מהמאור עינים ומהתניא (רמז: מאור עינים תניא = 888 = "קץ שם לחשך". ביחד עם המילוי = 2600, 100 פעמים שם הוי' ב"ה), לחבר אותם (ומהספר שושנת העמקים, עמק תפלה, שהוא חבור שלהם...) כן.

הבעל שם טוב אמר שאם יש רשע כזה שנדמה שאין סיכוי שיחזור בתשובה, התיקון שלו הוא שצדיק יפול מהמדרגה שלו ותוך כדי שהוא עושה תשובה הוא מעלה יחד אתו את כל הרשעים, וגם הם חוזרים בתשובה:] הוא כמ"ש (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי ה' כי השי"ת ב"ה מלמד את כל בני אדם איך לשוב ומצמצם את עצמו אפילו במדרגות תחתונים כי הנה כתיב ומלכותו בכל משלה כי בכל מקום התפשטות מלכותו אפילו בקליפות כמאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שניתנה התורה לישראל על מנת שימליכוהו עליהם בכל מקום שהם באיזה מדריגה שיהיו שם ידבקו את עצמם אל השי"ת [הוא מפרש כאן יפה את "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", שאנחנו כהנים, שלוחי דרחמנא, להמליך את הקב"ה בכל מקום.] אפילו אם נזדמן לאדם שנפל ח"ו למקום הקליפות גם משם יקום ויאחז צדיק דרכו כמו שאמר הכתוב [שהזכרנו אמש] כי שבע יפול צדיק וקם

וזה שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ח, יד) יש הבל וגו' אשר יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים [שמזדמן לצדיק איזה מעשה רע, רק כדי שהוא יעלה אתו את הרשע בתשובתו – כפי שיביא את המשך הפסוק.] וגו'. והענין נפילת הצדיק למקום החשכות כמשל מלך אדיר ששלח שלוחו למרחוק לכבוש מדינה ההוא שיהא נקרא שם המלך עליה גם כן להקרא שם מלך כך הענין בנפיל' הצדיק כשהצדיק נופל ובודאי יאחז צדיק דרכו ויתעורר מיד משם וידבק את עצמו להשי"ת ואז כל הרשעים שמשוקעים במקום ההוא גם כן יש להם עליה ודווקא אותן הרשעים שהם משורש נשמתו של אותו הצדיק [לכל צדיק יש אנשים שהם משרש נשמתו. לפי איך שהוא תאר את הצדיק, שאמרנו שהוא "רשע וטוב לו" (או ה"צדיק ורע לו", שרש ה"רשע וטוב לו", כנ"ל), זה יכול להיות שייך לכל אחד מ"ממלכת כהנים" – כשאתה נופל ועושה תשובה זה מעורר לתשובה גם את אותם רשעים שהם משרש נשמתך.] והצדיק כשמגביה את עצמו אוחז גם כן ברשעים השוכנים שם

ובמה יש לו בהם צד אחיזה במצות שהם עושים [איזה מצוה גם הרשעים הכי גדולים עושים? צדקה. דווקא בדור שלנו רואים את זה. יכול להיות מישהו כופר לגמרי, אבל לתת צדקה הוא אוהב, וכיון שהרשעים עושים את מעשה המצוה יש בכך איזה קשר לצדיק ולכן הם יכולים לחזור בתשובה בזכותו (בפרט כאשר הצדיק מקבל צדקה מהרשע עצמו).] כי ריקנים שבך מלאים מצות כרמון (עירובין יט א) אף שהמצות הם ריקנים [מפרש כאן שה"ריקנים" לא הולך רק על הרשעים, אלא על שהמצות שלהם עצמן ריקניות, בלי תוכן פנימי של כוונה אלקית.] כמו שאמר הכתוב (שיר השירים ד, ג) כפלח הרמון רקתך [קשור לר' הלל, פלח הרמון..., הוא היה ממלא את ה"ריקנין" באור אלקי.] מכל מקום להיותם מצות יש להצדיק צד אחיזה בהם ואז אף שנפל למדריגה התחתונה הנקרא' מלכות [זה ווארט. בדרך כלל חושבים שהמדרגה התחתונה קשורה לתאוות וכו'. כאן אומר שהמדרגה התחתונה היא מלכות, פוליטיקה – הנפילה הכי עמוקה היא להתעסק בפוליטיקה. גם הממשלה, מה ההרכב של הממשלה, כשהיא נופלת כולה מורכבת מרשעים. אבל מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא.] ומלכותו בכל משלה ממליך גם כן את הבורא ברוך הוא ומתפשטת מלכותו גם שם

אך זהו כשהרשעים אינם מתנגדים עם הצדיק ומאמינים בצדקתו [יוצא מדבריו שיש רשעים שהם לא מאמינים בקב"ה, אבל מאמינים בצדיק, שיש איזה צדיק שהם מאמינים בו. זה מצוי בדור שלנו.] וזהו ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים [כעת הוא מפרש את סיום הפסוק.] על ידי נפילת הצדיק [מכיון שיש לרשעים קשר לצדיק שהם מאמינים בו, על ידי המצוות שהם עושים, יש להם התחברות אליו והצדיק יכול להעלות אותם בתשובה שלו אחרי הנפילה שלו, "שבע יפול צדיק וקם [ומקים]".]

פגם הלשון – קלקול הקשר לצדיק

אבל בעו"ה לפתח חטאת רובץ [גם זה בהשגחה פרטית קשור לנושא שדברנו עליו אמש ולנושא השנתי של שמירת הלשון. אנחנו בהילולא של רחל אמנו ואמרנו לבנות שיש רק פסוק אחד בכל התורה שהוא ראשי תיבות רחל כסדר "רק חזק לבלתי אכֹל הדם". לא הזכרנו אמש שיש גם פסוק אחד בתורה שיש בו ראשי תיבות רחל הפוך – "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו". כמו שאנחנו תמיד מסבירים, ישראל שלנו אוהב את זה, יש שני פסוקים דומים בפרשת בראשית שאומרים שמישהו מושל במישהו – לחוה (טרם נקראה בשם חוה – "אל האשה אמר...") הקב"ה אמר "[ואל אישך תשוקתך] והוא ימשל בך", האיש מושל על האשה, ולקין ה' אמר "ואתה תמשל בו", הכח ניתן לאדם (לקין) למשול על היצר הרע. אמש הסברנו ש"רק חזק לבלתי אכל הדם" (ר"ת רחל-לאה – ה-ל עולה לכאן ולכאן) היינו התחזקות לשמור את הפה-הדבור (רחל) ואת המחשבה (לאה) מדם טמא (כח המדמה, יצר הרע, כידוע מר"נ). מאד שייך להסבר שלו כאן, שמסביר מהו הפתח אליו החטא רובץ – הפה, אותו צריך לשמור:]

רצה לומר כי הנה פתח הגוף אשר דרך שם מבוא הקדושה העליונה כמו שכתוב ושכנתי בתוכם הוא הפה [הוא אומר כאן שהפה הוא מבוא הקדושה. הכל כאן בא בהמשך לענין "המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור", המקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. נראה ברור שהדבור שלו השפיע על המחשבה – אנו מניחים שכאשר הוא אמר "על מנת שאני צדיק גמור" זה גרם לו להרהר בתשובה. זו דוגמא קלאסית שרחל משפיעה על לאה, הדבור על המחשבה (אך שבדרך כלל לאה משפיעה על רחל – המחשבה פועלת על הדבור).] דהיינו על ידי הדיבור של האדם כשהוא זך [הדבור צריך להיות זך, נקי, כמו שהזכרנו אמש מהרמב"ן.] ממשיך בקרבו קדושת השי"ת כנודע.

והנה כשמטמא האדם את פיו ח"ו בשקרים ורכילות ומלשינות ולשון הרע [כל מה שדברנו שצריכים להשמר ממנו.] אזי אין מבוא לקדושת השי"ת לבא בקרב האדם ומזה נמשך שמדבר לה"ר על ה' ועל משיחו [מתאונן על ההשגחה העליונה ומדבר נגד המשיח, נגד הרבי של הדור, כמו במעשה הנחשים השרפים – "וידבר העם באלהים ובמשה".] ומדבר על הצדיק לה"ר ודופי כי כמו שהאדם הוא כך הוא רואה כי הצדיק אינו רואה שום רע מחמת שקדושת אור הבורא יתברך שופע בתוכו והטוב האמיתי שורה בקרבו ואז בכל מקום אשר יפנה ויסתכל אינו רואה אלא הטוב [וכך, דרך הטוב שברשע, הצדיק מתחבר אליו.] והרשע רואה בחינתו כי א"א לצדיק שלא יהיה לו שמץ מנהו כמו שאמר הכתוב (קהלת ז, כ) כי אדם אין צדיק בארץ וגו' ולא יחטא וחטא מלשון חסרון [גם ווארט מהבעל שם טוב. לכל צדיק, אפילו הצדיק הכי גדול, אפילו הרבי, אפילו משה רבינו, יש לו איזו נקודת תורפה. למה? כי גם לקב"ה עצמו יש (כביכול) איזה נקודת תורפה, "אל זועם בכל יום", והרי אסור לכעוס. בלעם הוא זה שמחפש ומוצא את נקודת התורפה אצל ה', יודע לכוון את הרגע שה' כועס. כך ביחס לצדיק, אותו רשע מחפש ורואה את נקודת התורפה, וממנה הוא מדבר לשון הרע על הצדיק.]  והרשע רואה זה ומלשין עליו כהנה וכהנה אפילו כזבים מה שאין בו [שמגדיל ומנפח את נקודת התורפה, מוסיף לה דמיונות ושקרים (שדובר עליהם אמש), כמו שרואים היום בתקשורת.] וא"כ אי אפשר להצדיק להעלותו מחמת שהוא נפרד ממנו בתכלית הפירוד והריחוק וזהו הגורם גם כן אשר הרשע לא יפרד מן העבירה בעת שיזדמן לו לעשותו

היראה בזמן העבירה – ניצוץ האלקות שבמקום הקליפות

כי הנה הבעל שם טוב נשמתו בג"מ ז"ל אמר פירוש הש"ס (ברכות כח ב) יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו' ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם והענין הוא כשאדם רוצה לעבור עבירה ח"ו ומתחבא את עצמו בחדרי חדרים נופלת עליו יראה ומתדמ' בדמיונו כאלו רואין אותו ונופלת עליו יראה [כשהרשע בא לעשות עבירה, אפילו שהוא בחדרי חדרים, יש לו פחד אולי רואים אותו. איך זה נקרא היום? פרנויה, הוא חושב שמסתכלים עליו.] כי נודע כי לית אתר פנוי מיניה [יש בפרנויה הזאת שרש של אמת – באמת הקב"ה רואה אותו.] ובכל מקום הוא חיות הבורא ברוך הוא וב"ש אפילו בקליפות [ראינו זאת באגרת הקדש בתניא שקראנו בימים האחרונים. הנקודה הזו מאד הפריעה למתנגדים, הם טענו שהקב"ה לא נמצא בקליפות, אבל החסידות אומרת שגם בקליפות יש ניצוץ אלקי שמחיה אותן.] כמו שאמר הכתוב ומלכותו בכל משל' דאם לא כן לא היה הדבר נמצא ואף בעבירה יש חיות הבורא גם כן שם כביכול אך הרשע אינו רוצה בחיות אשר שם מהבורא ומפילו ח"ו והבן

והנה זה שנופלת עליו יראה כנ"ל [הרגשת הפרנויה בזמן העבירה.] הוא שיראה עליונה מצמצמת את עצמו למקום ההוא לעורר אותו שיפרד משם מן הקליפות ולא יעשנה וזהו חיות העבירה והרשע ממשיך כביכול הניצוץ הקדוש למקום הקליפה ח"ו ר"ל [היראה שהוא מרגיש היא בעצם כח אלקי שמנסה להציל אותו מהעבירה. אך הוא ממשיך את ניצוץ האלקות לתוך הקליפות.] ומה שהיראה עליונה אינה פועלת בו שישוב מן העבירה הוא כי ברית הלשון וברית המעור מכוונים יחד ועל ידי שפגם בברית הלשון יכשל גם כן בברית המעור ולזה הרשעים שמלשינים על הצדיקים ומטמאין את פיהם בודאי מטמאין ברית המעור גם כן [ומי שפגם בברית המעור אינו מתפעל מהיראה הנ"ל על מנת לשוב מן העבירה. סתם עבירה היינו פגם ברית המעור, והרי "עבירה גוררת עבירה" (כשם שברית הלשון כוללת כב אותיות הדבור, כך ברית המעור כוללת כב אותיות, בסוד יש-כב כנודע. והנה, הערך הממוצע של ד תבות ברית הלשון ברית המעור הוא כב ברבוע. ברית עולה ג"פ צדיק וכאשר הצדיק מתקן את הלשון והמעור בשלמות מתגלה בו הצלם-אלהים שבו נברא האדם, לפני החטא. לשון מעור = שבת, צורת היהלֹם, אותיות מילה, של שם הוי' ב"ה).].

וזה גם כן פירוש הפסוק (שיר השירים ב, ט) משגיח מן החלונות [מציץ מן החרכים] וגו' והוא כמו שכתבתי שהיראה עליונה מצמצמת את עצמה לעורר את האדם באופן שנדמה לו כאלו אחד מסתכל מן החלונות ומבין החרכים [הוא נמצא בפרנויה שמסתכלים עליו, כי באמת הקב"ה רואה אותו, וזה היה אמור למנוע אותו מהעבירה. אבל מכיון שהוא מדבר לשון הרע על הצדיק הוא פוגם בברית, הוא אינו נותן לקב"ה להוציא אותו מהמקום הרע שלו על ידי ניצוץ הקדושה החבוי בתוך היראה שלו שמא יראנו אדם, ואז במקום שהאור האלקי יוציא אותו הוא מפיל יותר את היראה שהוא מרגיש ומלביש אותה בתוך הקליפה.] וזה הגורם לו שיפול בחשכות גדולה שהחשכות נעשה עב ומצומצם בתוכו כנ"ל עד שאי אפשר לאור הקדוש לבא בתוכו.

וזהו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו מצרות פירוש לשון מיצר וצמצום שלא יבא לחשך מצומצם או מלשון צרות כפשוטו [הוא מפרש צרות מלשון צר וגם מלשון צרות כפשוטו.] שאמר הכתוב ותמוגינו ביד עונינו [פסוק בישעיהו: "ואין קורא בשמך מתעורר להחזיק בך כי הסתרת פניך ממנו ותמוגנו ביד עוננו". "ותמוגנו" פרש רד"ק "ענין המסיסה".] והבן.

הרמת הניצוץ שנפל – בהתעוררות יראה, על ידי הקשר לצדיק או על ידי תשובה

והנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פו ב) גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות ולהבין הדבר הוא כי אחר שאמרנו שיש טוב בכל דבר אף בהעבירה אך שלא רצה לראות הטוב באותו פעם מחמת שטימא ברית הלשון ואז ואח"כ כשבא לשוב ונוצר פיו ומתקן את אשר עיות [כאן הוא כבר מבטיח לנו אשר "לא ידח ממנו נדח" ובסוף גם הרשע הגמור, הרשע ורע לו, זה שעד כה דבר סרה על ה' ועל משיחו, עתיד לחזור בתשובה.] אזי מעלה הטוב ההוא שבעבירה ההיא שדחה אותו מקודם ומתקן הטוב ההוא על ידי חרטה גמורה והרע נפרד מהטוב ונופל למטה וזה ודאי עיקר לנצור ברית הלשון והמעור כמו שאמר הכתוב אם לא בריתי וגו' והצדיק ששומר מלפגמו נקרא צדיק [והיינו כנ"ל שבכל ברית יש ג"פ צדיק, היינו הצדיק שבצדיק, הצדיק שבבינוני והצדיק שברשע – "ועמך כלם צדיקים", כולם מתחברים ומתאחדים בברית אחת (וכאשר יש שתי בריתות, ברית הלשון וברית המעור, יש כבר ששה צדיקים, תיקון ו"ק, מדות הלב, בשלמות) – ועל ידי גילוי זה מתקיים באמת מה שאמר בתחילה ש"אין רשעים בעולם", "יתמו חטאים מן הארץ", לפי פירושה של ברוריא אשת רבי מאיר.].

וזהו לכו בנים שמעו לי לכו פירוש בכל מקום שאתם הולכים אפילו כשאתם הולכים ממני ורוצים לעבור עבירה ח"ו [מפרש "לכו בנים" שהבנים הולכים-מתרחקים מהאב ורוצים לעבור על רצון האב.] יראת ה' אלמדכם כמ"ש שהיראה מצמצמת את עצמה כנ"ל [שהבא לעבור עבירה מתחבא בחדרי חדרים וגם שם מתירא שמא יראני אדם כנ"ל.] או על ידי הצדיק שבא למקום הקליפות כאמור [בסוד "שבע יפול צדיק", והרי הוא נכתב ונחתם לאלתר לחיים, כלומר שמיד מתקיים בו "וקם" בתשובה (כמו שכתוב בגמרא שאם ראית ת"ח שחטא ביום אל תהרהר אחריו שבודאי כבר עשה תשובה באותו לילה שאחריו, והיינו שמיד עם עשית החטא הוא מרגיש שהגיע אליו לילה-חשך, העלם והסתר אלקות, ולחיות בהסתר וריחוק מה' אינו יכול, ומיד-לאלתר עושה תשובה), ומקים אחרים עמו.] מי האיש החפץ חיים וגו' [הכל כאן הוא מפרש על פסוקי פרק לד בתהלים.] לראות טוב פירוש לראות הטוב שבכל מקום ומפריד את עצמו ואת הטוב מן הרע על ידי כי נצור לשונך מרע מקודם

ואם ח"ו נכשלת על ידי שלא שמרת הברית ולא ראית הטוב בשעת מעשה מכל מקום אח"כ סור מרע ועשה טוב ועשה לשון תיקון תתקן את הטוב על ידי החרטה ועזיבת המעשים הרעים בקש שלום וגו' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בקש במקום זה ורדפהו ממקום אחר שלום מלשון שלימות שתרדוף שלימות הבורא ברוך הוא שיתפשט מלכותו בכל הדברים גם בקליפות [היינו "מקום אחר". נמצא ש"שלימות הבורא" היינו התפשטות מלכותו, לשם כך ה' ברא את העולם להיות לו יתברך דירה בתחתונים, בעולם זה התחתון מלא קליפות וסטרא אחרא, "מקום אחר".] תראה להמליך את הבורא [והכח לזה הוא בהיותך שייך ל"ממלכת כהנים" כנ"ל.] שלא תפגום ח"ו רק שיהיה שלימות ותגביה הטוב ההוא לשורשו.

וזהו וירא אליו ה' באלוני ממרא כנודע מספר הזוהר (ח"א פ ב) שהנשמה נקרא אברהם וירא אליו באלוני מלשון אלוני הבשן [אלוני הבשן היינו עצים גדולים (כמו שנאמר בתחלת ישעיהו: "כי יום להוי' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל. ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנשאים ועל כל אלוני הבשן... ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא"), נמצא שאלוני לשון גדולה.] פירוש כי הבורא ברוך הוא מתראה אליו [היינו פירוש "וירא אליו ה'", ולא אומר בפירוש ה' נראה לאברהם אלא "אליו" סתם, ולפי ההמשך מתבאר דהיינו אל האדם הבא לעבור עבירה.] אפילו בגודל המראה [מפרש ממרא לשון המראה[ב] (כמו זקן ממרא), וממילא "אלוני ממרא" היינו "גודל המראה" – כשאדם בא להמרות את פי ה' ולעבור עבירה – אך גם אז מתקיים בו "וירא אליו הוי'", ביראה הנופלת עליו כנ"ל.] אך א"כ למה לא יפעול בו [כנ"ל שהוא משקיע את ניצוץ הקדושה בתוך הקליפות.] לזה אמר והוא פירוש היצר הרע [היצר הרע הקרא "הוא", לשון נסתר, 'יענער', 'אותו אחד', הבעל דבר.] יושב פתח האהל [כמו שפירש קודם על "לפתח חטאת רובץ".] הוא הפה [בחכמת החשבון, פה הוא מספר ההשראה השביעי, החביב, ז ברבוע ועוד ו ברבוע, והנה, ו ברבוע עולה אהל וכאשר מוסיפים אהל לפה עולה יא – ו היינו הנקודה האמצעית של יא – ברבוע.] שטימא הדיבור ואין מבוא לקדושת הבורא לבא בתוכו ולפיכך כחום היום שמחממו לעבירה [היינו שמפגם ברית הלשון בא לפגם ברית המעור.] על כן העיקר הוא לנצור פיו ולשונו ואז טוב לו בזה ובבא [נסיים עם רמז: "לכו בנים שמעו לי...", הכל מתחיל משמיעה-הקשבה, מתיקון האזן ("אזן מלין תבחן"), ומזה באים לתיקון הלשון והפה (בחינת יחוד זו"ן שבתוך הפה כנודע). והנה, אזן לשון פה ר"ת אלף – זה האלף של עבודת השי"ת. אזן לשון פה = 529 = תענוג = חיה-חדוה ברבוע. והוא סוד "עולם המלבוש" (מה שהשי"ת שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, סוד החשמל של מעשה מרכבה שעולה מלבוש – "עתים חשות עתים ממללות", חש-מל-מל, חשות על מנת להקשיב, תיקון האזן, ואז מל-מל בברית הלשון המכוונת כנגד ברית המעור, מל מלשון ברית מילה, ובדבור בפה, מל מלשון "מי ימלל גבורות ה'" – "פתח פיך ויאירו דבריך", שנאמר ביחס לתשובת בעל קרי על ידי דברי תורה).].