בע"ה

שבת וירא, ח"י חשון ע"ז – כפ"ח

הילולת ה"אהבת שלום"

"אהבת שלום" לפרשת חיי שרה והכנה ליום הולדת אדמו"ר הרש"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מוסף ומנחה.]

נגנו 'ניגון הכנה'.

זה הניגון של הרבי רש"ב, שעוד יומים יהיה יום ההולדת שלו.

א. סיפורי ה"אהבת שלום" ורבי זאב-וואלף מטשערני-אוסטראה

ה"אהבת שלום" – תלמיד רבי זאב וואלף מטשערני-אוסטראה

אתמול, י"ז מרחשון, היה יארצייט של אחד מגדולי החסידות – רבי מנחם מענדיל מקוסוב, בעל ה"אהבת שלום". לנכד שלו גם קראו רבי מנחם מענדיל, הרבי הראשון מויזניץ. [בדורות הראשונים של החסידות היו עוד כמה וכמה צדיקים בשם מנחם מענדל.] לספר של הנכד קוראים "צמח צדיק", כלשון הפסוק, שהוא הגימטריא של השם שלו – מנחם בגימטריא צמח ומעדניל בגימטריא צדיק (בניגוד ל"צמח צדק", הכינוי של האדמו"ר מחב"ד, שכותב את שמו מענדל בלי י). לפני שנתחיל לקרוא מהספר של בעל ההילולא של י"ז מרחשון, "אהבת שלום", נקרא כמה סיפורים עליו.

כדי להכיר אותו כמו שצריך צריך להכיר גם את הרבי שלו. מקובל שהוא חסה בצלם של ארבעה צדיקים, כאשר הרבי הראשון והעיקרי שלו היה אחד מגדולי מהצדיקים תלמידי המגיד ממעזריטש נ"ע – רבי זאב וואלף מטשערני-אוסטראה. אוסטראה היא עיר מפורסמת וטשערני-אוסטראה היא כנראה פרבר שלה. רבי זאב וואלף לא כל כך מוכר, כך שבזכות התלמיד נכיר גם את הרבי.

סמיכת ה"אהבת שלום" לרבי

נקרא סיפור מהמסורת של סלונים[ב]:

כשעלה הרה"ק רבי זאב מטשערניאוסטרא לארץ ישראל, שלח בדרכו את אחד מבני החבורה שיסע לקאסוב אל תלמידו הרה"ק רבי מנחם מנדל, ויאמר לו בשמו שהוא מסמיך אות לרבי ומנהיג בישראל.

רבי מענדל היה אז עני גדול וחי בדחקות נוראה ואשתו היתה מוכרת סיד כבוי [שהיו מחממים לבנים ומכבים אותם במים קרים והאבנים נמסים ונעשים סיד] וזה היה עבודה קשה [במיוחד לנשים.], ומזה היתה מפרנסת את ביתה בצמצום גדול [ואפשרה לבעלה ללמוד תורה.]. כשהגיע השליח לביתו ראה שהרבנית עומדת בחצר עם הסיד, וילדיה ששחקו בחצר הפכו אגב מרוצתם את כל החביות עם הסיד ונשפך הכל על הארץ וכל עמלה ירד לטמיון, ונכנסה לבעלה הק' שישב ולמד והתאוננה לפניו מתוך עוגמת נפש – ראה מה עוללו הילדים שלך [דומה למה שאמרה רחל בלידת יוסף, שאם לאשה אין ילדים היא מסכנה כי אין לה את מי להאשים, "הילדים שלך..."], והשיב לה במתינות – אז ס'איז שוין גאר שלעכט, ווערט גוט... [כשהמצב כבר כל כך גרוע, יהיה כבר טוב] [זה לימוד מאד חשוב.]. ובתוך כך נכנס השליח ואמר לו – הרבי שלחני לאמור לכם "אז איר מעגט שוין ווערן רבי"... [הנכם כבר יכולים להיות רבי] [השליח רק מסר את ההודעה והתכוון לחזור לרבי שלו, בדרכו לארץ ישראל. איזה סיפור זה מזכיר לנו בתנ"ך? (אלישע) לא בדיוק. (יהוא), כשאלישע שלח שליח (את תלמידו, יונה בן אמתי) למשוח את יהוא למלך השליח נכנס, הודיע על ההמלכה ומיד יצא. אמנם שאר הפרטים בסיפור לא דומים, אבל אפשר להתבונן בדמיון שיש בפרט הזה.].

כשאך יצא השליח מביתו ניגש אליו יהודי "דייטשל" [יהודי 'יקה' מגרמניה, או אחד שמתלבש כדייטשל. באותה תקופה – כמו היום...  – היו יהודים אלה קצת רחוקים מחום של  אידישקיט. אלה שמגרמניה היו מגיעים לפעמים לפולין לצורך עסקים והיו נכנסים לצדיקי פולין לבקש ברכה.] ושאלו היכן גר הרבי והראהו על בית הרה"ק, ונכנס אליו ונתן לו קויטיל ועשרה רייניש לפדיון [סכום גדול מאוד, שסידר לרמ"מ את כל הצטרכותו. רואים שמיד התקיים מה שאמר 'כשהמצב כבר כל כך גרוע, אז יהיה כבר טוב'].

כשבא הרה"ק מטשארני אוסטראה לארץ הקודש כתב משם מכתב לתלמידו הרה"ק מקאסוב בזה"ל: היום יום א' שאתמול ברכנו את החודש סיון [הם הגיעו לארץ ישראל לקראת שבועות.] "שיתחדש המלוכה שלו הן ע"ע ועל נפשות ביתו שלא יזוז ממנו ומבניו ומבני בניו מעתה ועד עולם"...

באמת אנחנו רואים שלמרות שיש צדיקים גדולים שלא נמשכה מהם שושלת, השושלת שלו – שושלת ויזניץ – ממשיכה עד היום. רואים מהספור שאלה מוחין של ארץ ישראל – למרות שהוא היה יכול לומר זאת לרמ"מ כשהיה עדיין בפולין, או לשלוח לו זאת עם השליח כשסמך אותו לרבי, דווקא כשהוא מגיע לא"י הוא רואה שהתלמיד שלו עומד להיות רבי, הוא וכל צאצאיו עד סוף כל הדורות. דווקא בארץ ישראל יש גילוי של נצח ישראל (ארץ ישראל נצח ישראל – כל ביטוי הוא כפולת 13, אחד-אהבה – משלימים זא"ז ל"הוי' אחד", אחד-אחד-אחד, ברבוע).

התאמת התורה לשומע – תלויה ב"אתערותא דלתתא" שלו

עכשיו נקראב סיפור על הנכד של בעל ה"אהבת שלום", הרבי הראשון מויזניץ. זה ווארט שבמיוחד קשור אלינו:

נכדו הרה"ק רבי מענדיל מויזניץ היה דרכו לאמר לפני אמירת התורה [כל פעם שהיה אומר חסידות.]: מיר מיינען קיינעם נישט, נאר אויב איינער מיינט אז מיר מיינען איהם, מיינען מיר טאקע איהם! [מישהו הבין?... יש פה גם תרגום:] [אין אנו מתכוונים בדברינו לשום אדם, ואם מאן דהוא חושב שמכונים אליו, אנו מתכוונים באמת אליו...].

רואים מכאן שהעבודה מוטלת על התלמיד, להרגיש שהרבי מדבר אליו. לא התפקיד של הרבי לכוון לאדם מסוים, אלא העבודה שלך – שאתה תעשה אתערותא דלתתא ותרגיש איך הרבי מדבר דוקא אליך. [יש דבר כזה גם בחב"ד?] יש אצל הצמח צדק שאמר – אמנם לא לפני כל תורה, אבל זו היתה אמרה חשובה שלו – על עצמו שהוא "כובעי" שמכין כובעים, והסביר שבתורות שלו הוא לא מכין כובעים במידה מיוחדת בשביל אדם מסוים, אלא מכין כובעים בכל המידות וכל אחד צריך לבוא ולקחת את הכובע שמתאים למדתו (אכן אצל אדמו"ר האמצעי היו ספרים שהוא כתב עבור חסיד מיוחד).

כשהרבי אומר תורה זו אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא – הרבי אומר תורה בצורה כללית ולא מתכוון למישהו מסוים. אם החסיד עושה כלי, באתערותא דלתתא שלו, בכך שהוא מרגיש שמתכוונים אליו – באמת מדברים אליו. האתערותא דלעילא שאחרי האתערותא דלתתא היא כשהדבור של הרבי – אותו דבור, בלי צורך לומר אותו עוד פעם – נכנס אצל החסיד בפנימיות. יש כאן יחס של אור ישר ואור חוזר, ואז האור המקיף (האתערותא דלעילא שלפני האתערותא דלתתא, בחינת אור ישר)  נעשה אור פנימי (שממשיך משרש עליון יותר מאשר עצם האור המקיף הראשון, סוד שרש הקו בתפארת הנעלם).

הבדל בהנהגת רבי זאב-וואלף מחו"ל לארץ ישראל

נקרא עכשיו[ג] על רבי זאב-וואלף, הרבי של בעל ה"אהבת שלום". הוא עלה לארץ בשנת תקנ"ח, והיה תלמיד-חבר של רבי אברהם מקאלסיק, הרב של החסידים בארץ ישראל אחרי רבי מנחם מענדל מוויטבסק. הוא נפטר בה' אדר תקפ"ג.

בהיותו בארץ הקודש בשבתו בעיה"ק טבריא באו להזכיר לפניו איזה מבוקש [היה איזה צורך.], נענה ואמר: מלפנים בהיותי בחוץ לארץ הייתי פועל דבר זה כלאחר יד – אבל כאן בהיכל המלך צריך דרך ארץ!...

מעניין שיש צדיקים שאמרו שברגע שהגיעו לארץ ישראל הסתלקו מהם כל המדרגות שהיו להם, ורק בהמשך הזמן, על ידי העבודה המיוחדת לארץ ישראל (המבוססת על שפלות בתכלית), חזרו להם כל המדרגות ואפילו יותר נעלה מכל מה שהיה להם מקודם (מעומק תחת מגיעים לעומק רום). אבל פה בסיפור הסבה היא אחרת, לא בגלל סילוק המדרגות הראשונות של חו"ל אלא כיון שלא ראוי לנהוג ככה בהיכל המלך. איזה הלכה מזכירה האמירה שדווקא במקום רחוק יותר אפשר להתנהג יותר בחופשיות? [מורה הלכה בפני רבו.] כן לגבי פסיקת הלכה בעיר של הרב – בהיכל המלך אתה יותר מוגבל, ולא יכול לפסוק הלכה, למרות שבמקום רחוק אתה כן יכול.

הפסקת אמירת דברי תורה של רבי זאב-וואלף

סיפור נוסף:

הרה"ק רבי זאב מטשערניאוסטרה בא פעם אל בית הרה"ק מקאלסיק, וכיבדו הרה"ק מקאלסיק שיאמר דבר תורה [למרות שהרבי מקאליסק היה המרא דאתרא, רבי זאב היה חבר שלו, והוא כיבד אותו לומר תורה.], ונפתח לו אז בחינת המוח של הרה"ק רבי פנחס מקוריץ ואמר דברים עמוקים במשך כמה שעות [אם לא היה כתוב בפירוש הייתי חושב שמוחין עמוקים לדבר דא"ח במשך כמה שעות הם מאדמו"ר הזקן. יש שלשה דברים שכולם מכירים על רבי פנחס מקוריץ – שהיה מגדולי תלמידי הבעש"ט; שעבד 21 שנה על מדת האמת – מכל תלמידי הבעש"ט הוא הכי בולט במדת האמת; שניסה למשוך את האדמו"ר הזקן אליו. אבל לא כולם יודעים מה שמשמע מכאן שהוא היה מדבר תורות עמוקות במשך כמה שעות, אמנם לא כמו של חב"ד אבל אחרת משאר צדיקי פולין.] עד שהרגיש שחלשה דעתו של הרה"ק מקאלסיק ופסק... ומאז שוב לא אמר תורה כל ימיו [יש חלישות הדעת כשאני אומר למישהו לעשות משהו והוא עושה אותו יותר טוב ממני. מיד הוא הפסיק לומר תורה ולא אמר עוד אף פעם תורה כל חייו.].

את מה מזכירה לנו חלישות הדעת של רבי אברהם מקאליסק? משה רבינו, שהיתה לו חלישות הדעת כשראה את רבי עקיבא מלמד תורה ושאל את ה' למה הוא נותן תורה על ידו כשיש לו את רבי עקיבא. ביחס ליכולת הנפשית להפסיק מיד ולתמיד, איזה סיפור זה מזכיר לנו על הרבי? הרבי היה מעשן הרבה, בשרשרת – עוד לפני שידעו עד כמה סיגריות מזיקות. פעם אחת, באמצע שהרבי עישן, נכנס מישהו ואמר לו שהרבי (כלומר, אדמו"ר הריי"ץ) אמר עכשיו ש'לא טוב' או 'לא בריא' לעשן. מיד הרבי מעך את הסיגריה ולא עישן יותר כל החיים. יש כאן כח מאד חזק בנפש לעצור מיד משהו שהייתי רגיל בו שנים. העצירה הזו היא כמו גמילה מסמים, גם בסיפור שלנו מדובר בסם – סם החיים, שגם אותו לפעמים צריך להפסיק. יש שלוש סיבות למה להפסיק משהו – או שהוא לא טוב, או שזו לא השליחות שלי, או שהוא גורם למישהו אחר (בפרט אם הוא גדול ממני) חלישות הדעת (המגיד בקש מרבי אהרן הגדול מקרלין להפסיק לומר שיר השירים שהרעש שזה עושה בעולמות העליונים מפריע לו לישון. בסיפור הזה לא היתה הכוונה, לא אצל הרב ולא אצל התלמיד שמלא מיד אחר בקשת רבו, שהוא יותר אף פעם לא יאמר שה"ש בדבקות, רק לגבי אותו ליל שבת או בכל פעם שהוא נמצא בבית המדרש של רבו בשעה שהרבי ישן). הכח להפסיק בבת אחת משהו לצמיתות הוא כח עצמי בנפש.

הדרכת יהודי פשוט שזכה למדרגה גבוהה

עוד סיפור עליו:

איש פשוט אחד [בלי מעלות מיוחדות.] נתנסה פעם בניסיון קשה מאד [לא כתוב איזה, אבל בדרך כלל כשכתוב על ניסיון גדול הכוונה משהו כמו של יוסף הצדיק.] אך התגבר על עצמו ולא נכשל, ונתנו לו בשכרו מתנת שמים שכאשר יבוא להזכיר את השם הקדוש [כמו בברכה – "ברוך אתה הוי'] ירגיש בנפשו עד היכן הדברים מגיעים [להרגיש את רוממות השי"ת.]...

ומני אז כאשר התפלל או בירך ובא להזכיר שם שמים התחיל כל גופו לרעוד ואיבריו רתתו מפחד [היו הרבה צדיקים שהיו להם מדרגות גבוהות שלא רצו אותן – רבי זושא מאניפולי שזכה ליראת שמים כמו הרמב"ם ולא היה מסוגל להכיל אותה. רבי שלמה מקרלין. האדמו"ר מקומרנא, שבכל פעם שלמד בגמרא את דברי אחד מהתנאים היה רואה אותו לפניו, כמו שכתוב בירושלמי שכל האומר דבר בשם אומרו יראה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו – הוא ראה אותם ממש, בספונטניות, ובקש מה' שיקח את זה ממנו, שמפריע לו ללמוד.], והלה שהיה פשוט מאד ולא הבין מה זאת לו [מה שייכת לאיש פשוט כזה מדרגה כזו.] בא להתאונן על זה בפני הרה"ק מטשערניאוסטרה (בנוסח אחר: הרה"ק האור המאיר מזיטאמיר) שאינו יודע מה אירע לו ואין ביכולתו לסבול עוד [ביקש ממנו שיעזור לו להפטר מהמדרגה הזו.].

ואמר לו הרה"ק: זכית ונתנו לך דבר שאחרים מבקשים ומתייגעים על זה כל ימי חייהם [כל הצדיקים עובדים את השי"ת כל החיים ברצון פנימי להגיע למדרגה הזאת ואתה קיבלת אותה במתנת חינם.] ואתה מוותר על זה במחי יד?... ואילפו הרה"ק בינה ולימדו האיך לחיות עם מדריגה נעלה זו [רואים שהוא לא הסכים לקחת לו את המדרגה הזאת. אם באה לו כזו מדרגה כנראה היא מגיעה לו, ולכן הוא נתן לו את הכלים לעבוד את ה' במדרגה כזו. איזה עוד צדיק אנחנו מכירים שהיה עושה ככה ליהודים פשוטים? הבעל שם טוב, שלקח יהודים פשוטים והשקיע בהם שנים בלימוד תורה ודרכי עבודת השי"ת עד שהגיעו למדרגה גבוהה. בסיפור שלנו אותו יהודי היה יהודי פשוט בלי מדרגות, שקיבל מתנה בלי עבודה להשיג אותה (אלא בזכות עמידה בנסיון). העיקר שפה יש 'הפי אנדינג', סוף טוב.].

צפיית החשך שבעקבתא דמשיחא

וסיפור אחרון להיום:

הרה"ק מטשערניאוסטרה היו עיניו פקוחות תמיד [אפילו בתפילת עמידה.  מסופר גם על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שהיה מתפלל בעיניים פתוחות, ולא רק בעיניים פתוחות אלא גם מול חלון שהיה פתוח לרחוב ובו רואים את כל התנועה ברחוב, את כל העוברים ושבים, למרות שעל פי ההלכה אם מתפללים בלי סידור צריך לסגור את העינים. גם הרבי היה מתפלל בעינים פתוחות, אבל מסיבה אחרת – כי הוא הידר להתפלל דווקא מתוך הסידור. רוב הצדיקים לא הידרו להתפלל דווקא מסידור. הצדיק מקרין מהעיניים שלו אלוקות החוצה וגם רואה אלוקות בכל הדברים שמתרחשים מולו ברחוב.] ואפילו בעת שישן [מה אפשר ללמוד מפה על שרש הנשמה שלו? מי ישן עם עינים פתוחות? (דגים) כנראה הוא ממזל דגים, רואים ששרש הנשמה שלו היה מ"נוני ימא" (גם היארצייט שלו בה' אדר, מזל דגים) יפה.], ופעם תקיף ליה עלמא ונפל למשכב ועצם את עיניו, וחשב המשמש שעמד ליד מיטתו שהגיעה עת מצוא ושבה נפשו אל האלוקים וצעק צעקה גדולה וגעה בבכי מר, ונתעורר הרה"ק ושאלו על בכייתו, ואמר המשמש שחשב שנצחו אראלים ונסתלק לשמי רום, והרגיעו הרה"ק ואמר לו – אל תירא הלא פה חיים כולנו היום, אלא עצמתי את עיני בכדי להתבונן בדורו של משיח...

[והוא מסביר לו:] והנה אבותינו במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה ולא יכלו עוד להתמהמה כי כמעט ונשתקעו גם בשער הנ' ואז לא היתה להם תקומה ח"ו והיו נשארים שם, והנה שער הנ' זהו אפיקורסות ה' ישמרנו, וראיתי שבעקבתא דמשיחא לפני ביאת משיח צדקנו יתפשט זה השער – טומאת אפיקורסות בעולם רחמנא יצילנו, ואפילו אנשים כערכנו [אומר על עצמו, אפילו צדיקים תלמידי הבעש"ט.] יהיה קשה להם להנצל מזה, והעצה לזה היא לדבר מצדיקים, ורק בכח זה יוכלו להינצל משמץ מינות.

כשסיפר זאת הרה"ק מרוזין סיים ואמר ואפילו לדבר ממני, ואפילו מכלי תשמישי הכסאות והשולחנות [הרבי מרוז'ין היה חי כידוע ברחבות גדולה ועסק בלהחדיר אלוקות בחפצים הגשמיים שלו. מדרגה זו מתאימה למי שחי במדרגה של "בכל מאדך", שמכניס אלוקות גם בחפצים הגשמים שלו ובכל הסובב אותו.].

[הרבי דווקא אומר שצריך לפקוח עינים ולראות את הגאולה.] רבי זאב היה צריך לעצום עיניים כדי לחוות את החושך שיהיה בעקבתא דמשיחא. יש שני ביטויים שהרבי משתמש בהם – 'לפקוח את העינים' ולראות משיח ו'חושך כפול ומכופל', חושך כל כך חזק, שאפשר למשש בידיים (כמו מכת חשך במצרים). על מי עוד כתוב בפרשה שעברה שחוה חושך? אברהם אבינו בברית בין הבתרים – "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו". [לכן גם צריך לקרוא סיפורי חסידים לפני השינה, לפני שעוצמים את העינים?] כן זה מתאים.

על הצדיק-אמת נאמר "וצדיק באמונתו יחיה". אכן יש ניצוץ של בחינה זו בכל אחד ואחת מישראל ("ועמך כלם צדיקים") ובכל מצב שהוא, גם כאשר היהודי נופל לדיוטא התחתונה (כמבואר בתניא פרק לג). על זה נאמר "בא חבקוק והעמידן על אחת" (בגימטריא בראשית). סיפור הוא לשון "ספיר גזרתם", לשון אור המאיר כנודע. על ידי סיפורי צדיקים אנו מאירים באור מאיר את ניצוץ הצדיק שבנו, את שרש האמונה הטהורה שבנו, וזוכים למעין תחית המתים (כמבואר בתניא שם).

ב. אהבת שלום לפרשת חיי שרה

עד פה הכל היה רק הקדמה ללמוד את התורה של בעל ההילולא של אתמול. כמו שאמרנו, קוראים לספר שלו "אהבת שלום" (בגימטריא כח ברבוע, "פעלת צדיק [לחיים]" – הערך הממוצע של ח אותיות "אהבת שלום", שהוא הערך הממוצע של ח אותיות "פעלת צדיק" = "לחיים"!). זה היה הענין שלו – אהבת ישראל. אצל כל החסידים זה הענין, אבל אצלו הוא היה בגלוי ביותר, ויפה שעד היום בויזניץ אהבת ישראל (עם דגש על אהבת ישראל ליהודים פשוטים, יהודים של הבעל שם טוב) היא הדגל של החסידות.

השפעת הצדיקים בתוך הזמן – לשמח ולגאול את היום

נלמד מפרשת חיי שרה, הפרשה שהתחלנו במנחה:

ויהיו חיי שרה כו׳ שני חיי שרה [בהרבה דרושי חסידות בחב"ד שואלים על הכפילות הזו.]. ולהבין זה הוא כך דהנה כתיב ואלה שני חיי אברהם אשר חי [פה יש אפילו יותר שאלה.] וכבר עמדו בו מפרשי התורה בכפל הלשון, אלא הענין הוא כך דהנה כתיב בשרו מיום אל יום ישועתו [פסוק מאוד משיחי, כל יום מחדש מבשרים שמגיע משיח. כל הפסוק בתהלים הוא: "שירו להוי' ברכו שמו, בשרו מיום ליום ישועתו". "בשרו מיום ליום ישועתו" עולה הוי' פעמים נאו! כל הפסוק עולה המשולש של חסד – "חסד אל כל היום"] פי׳ כי נודע שהיום בעצמו צריך ישועה [במקומות אחרים מוסבר שאברהם "בא בימים", היינו שהוא מנצל כל יום, ממלא-מאריך כל יום. פה הוא מסביר שהיום עצמו צריך ישועה, גם היום – ממד הזמן – צריך שיושיעו אותו.] ע״י מצות ומע״ט במחשבה דבור ומעשה הנעשים בו [אם לא עושים בזמן שום דבר טוב הוא נשאר חלל ריקן.]. כי עי״ז יש להם כח וחיות ומתעלים ונגבהים ויוצאין מגלות לגאולה ושמחים מאוד [כשיש יום שעשו בו מצות ומעשים טובים היום עצמו יוצא מגלות לגאולה, יש כח ביום עצמו להעלות. כשיש צדיק שעושה מעשה של מסירות נפש ביום מסוים, היום עצמו נהיה יום שמלא בכח וחיות של מסירות נפש ויכול להעלות.] ע״ד הש״ס לא פסיק חוכא כולי יומא דהיינו שהימים בעצמן שמחים לקראת הפקחים הנותנין בהם חיות [הוא דורש שהיום עצמו שמח מהפקח שחידש בתורה. איפה עוד בתנ"ך רואים שהיום שמח? בפסוק "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו", פירוש אחד ש"בו" היינו בקב"ה, ב"[זה היום עשה] הוי' נגילה ונשמחה בו", ופירוש שני ש"בו" היינו ביום עצמו – "זה היום [עשה הוי'] נגילה ונשמחה בו" – וכאן הוא מפרש שהיום עצמו הוא ששמח. יש כאן בעצם שלש מדרגות של שמחה – יש שמחה מהמצות שאנו זוכים לקיים מדי יום ביומו (בפרט המצות השייכות לאותו יום בפרט, כמו תקיעת שופר בראש השנה – "מצות היום בשופר" – ונטילת לולב בחג הסוכות), "שמחה של מצוה"; יש שמחה ממה שה' עשה-תקן את היום על ידי שהוא עשה לנו ישועה בו ביום, כאשר "הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור וגו'"; יש מה שהיום בעצמו שמח, על דרך "ישמחו השמים ותגל הארץ" בממד הזמן. והיינו בסוד חש-מל-מל כמובן].

וע״כ צריך כל איש המשכיל לראות להמשיך חיות הקדושה לכל יום ושעה ורגע ע׳׳י מצות ומע׳׳ט ומי שהוא באמת עושה כן אזי הוא פועל ישועות בקרב הימים ומבשר להימים בשורות טובות ישועות ונחמות. וזהו אלה שני חיי אברהם אשר חי פי׳ שהמשיך חיות הקדושה לימיו. וזהו ויהיו חיי שרה כו׳ שני חיי שרה פי׳ ששרה אמנו ע״ה היא ג״כ המשיכה חיות הקדושה לימים וד״ל.

עיקר החידוש פה הוא ששרה אמנו, למרות שהיתה אשה, נוקבא-מקבלת (שלכן נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, כי אינן משפיעות בזמן אלא מקבלות ממנו), על ידי עבודתה התעלתה למדרגת משפיע, והיא משפיעה בימים חיות.

מעלת שרה – מסירת ההתפארות לה'

נקרא עוד דרוש שמעמיק את הווארט הנ"ל:

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ופירש״י למה נאמר שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכ״א נדרש לעצמו בת ק׳ כבת כ׳ לחטא מה בת כ׳ לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק׳ לא חטאה ובת כ׳ כבת ז׳ ליופי. שני חיי שרה כולן שוין לטובה עכ׳׳ל. ובזוהר [על הפסוק "ויהיו חיי שרה וגו'".] וז״ל מאן דאיהו זעיר הוא רב ומאן דאיהו רב הוא זעיר [חוץ משרה אמנו, על מי מתאים לומר "מאן דאיהו זעיר איהו רב"? על משה רבינו, שהיה בתכלית הבטול, וכמו שיתבאר.] ולכך נכתב מספר קטן ["שנה", לשון יחיד.] אצל מאה ואצל עשרים ומספר גדול ["שנים", לשון רבים.] אצל שבע ע״ש [נמצא שעיקר העבודה הוא להגיע (מ"מאה שנה ועשרים שנה") ל"שבע שנים", "מאן דאיהו זעיר איהו רב", "בת שבע ליופי", בחינת "כל השביעין חביבין", בחינת משה רבינו, דור השביעי לאברהם ושרה. ענין זה רמוז גם בדברי יעקב ללבן, "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", בחינת קטנות, "מאן דאיהו זעיר", אצל שבע שנים דווקא. רחל היא ה"בת שבע ליופי" של שרה].

ולהבין זה י״ל עד"ז דהנה כתיב אל יתהלל חכם בחכמתו והגבור בגבורתו ועשיר בעשרו [כל אחד מאלה מתהלל ביופי המדומה שלו, כמו שיכתוב. מלך צור, הגאה מכל אדם, מתהלל ביופי חכמתו, כמו שמנבא עליו יחזקאל הנביא, "לכן הנני מביא עליך זרים עריצי גוים והריקו חרבותם על יפי חכמתך וחללו יפעתך". יש אחד שהענין שלו הוא להיות גבור, הוא הולך לכושר-ג'ים ומפתח את השרירים, ואז לדעתו הוא נהיה יפה... ויש אחד שמתיפה בפני הבריות ברוב עושרו] כ״א בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. פי׳ דהנה ידוע שהאדם צריך לעלות ולהגבי׳ הכל אל השי״ת כי כל הדברים לא נבראו אלא לכבודו ע"ד כל פעל ד׳ למענהו [פסוק שמובא גם בתניא – "כל פעל הוי' למענהו וגם רשע ליום רעה", גם את הרשע ה' פעל למענהו, על מנת שיחזור בתשובה ויהפוך את הרעה שלו ליום בהיר.]. והלל הוא לשון התפארו׳ והתפארו׳ ניק׳ יופי ע״ד שש ומתפאר בגוונין שלו [כל התפארות היא בעצם להתפאר ביופי שלך כנ"ל. גם מי שמתפאר בחכמה שלו, הוא מתפאר בעצם בגלל המחשבה שבהיותו חכם הוא יפה.]. וזהו אל יתהלל כו׳ פי׳ שאל יקח ההתפארו׳ והיופי מהג׳ מעלות לעצמו רק שיעלה כל הג׳ מעלות להשי״ת.

וזהו נק׳ בחי׳ דכר כי מי שהוא לוקח לעצמו ההתפארו׳ הוא בבחי׳ נוק׳ בחי׳ מקבל [מי שמתפאר ביכולת שלו חושב שהוא 'גבר' אבל בעצם הוא נקבה-מקבל. מוחין דאבא הם בטול, להעלות את כל המעלות לה'. הדברים מתאימים לווארט של הרבי שאנו אוהבים לחזור – ויש לנו מאמר שלם במלכות ישראל, "בין ישראל לעמים", המבוסס עליו – שההבדל בין יהודי לגוי הוא שהיהודי הוא משפיע בעצם ואילו הגוי הוא מקבל בעצם. גם יהודיה היא משפיעה בעצם. לכן שרה היתה היהודיה הראשונה, כי היא גלתה, כפי שמבאר כאן, את העצם שלה כמשפיעה. מצד אחד כתוב ש"אתם המעט מכל העמים", שממעטים עצמכם, לכן היהודים הם "זעיר", אבל כאמור "מאן דאיהו זעיר איהו רב", שדווקא במה שהוא ממעט את עצמו ומייחס את כל הגדולה לה' הוא נעשה רב-משפיע. יותר מכך, במה שהוא מייחס את הכל לה' הוא נעשה משפיע לה' כביכול. המקור של הווארט הזה, שיהודי הוא משפיע בעצם (ואילו גוי הוא מקבל בעצם), הוא מהרבי.].

זהו היה חטא אדה״ר וחוה כי חוה היתה בבחי׳ זו [כתוב שכל היופי של כל הנשים הוא ממש כקליפת השום בפני היופי של חוה.] והכניסה בחי׳ זו באדם וזה שאמר אדם האשה אשר נתת עמדי פי׳ בחי׳ נוק׳ שנתת לי היא גרמה לי לקבל תענוג מעץ הדעת [חוה גרמה לאדם להיות בבחינת נקבה ומקבל, היא גרמה לו להרגיש את המציאות שלו, את הנוקבא של עצמו. (אז אדם צדק שאמר שהיא אשמה, רק החטא שכפר בטובה ואמר "שנתתה עמדי"?) ככה יוצא פה. רואים זאת ב-א רבתי של אדם הראשון בדברי הימים, שמתחיל בפסוק "אדם שת אנוש". לפעמים אות גדולה היא למעליותא, אבל פה מפרשים בחסידות שהיא לגריעותא, והתיקון שלה הוא א זעירא של "ויקרא אל משה", בחינת ה"מאן דאיהו זעיר" של משה רבינו כנ"ל. כך מוסבר במאמר הראשון בליקוטי תורה על ויקרא.]. והנה כל איש הישראלי צריך להיות כל מגמתו לעשות מבחי׳ נוק׳ שלו בחי׳ דכר ושרה אמנו ע״ה זכתה לזה אף שהיא עצמה היתה נוק׳ עשתה ממנה בחי׳ דכר והעלת' הכל להשי״ת [היא נעשית זכר וזה גופא בחינת המשפיע שבזכר.].

נמצא לפי זה דברי הזה״ק ורש״י ז״ל עולין בקנה אחד. כי כשהיתה בת ז׳ מספר קטן בחי׳ קטנות המוחין בודאי לקחה היופי היינו ההתפארו׳ להשי״ת בבחי׳ דכר כי מאן דאיהו זעיר איהו רב אף בת כ׳ כשהית׳ במספר גדול בחי׳ גדלו׳ המוחין עכ״ז לא לקחה ההתפארו׳ ויופי לעצמה [זה עיקר החידוש של "בת כ כבת ז" ליופי, היינו שגם בגדלות שלה היא עדיין הקטינה את עצמה ומסרה את הכל, כל היופי שלה בגו"ר, לה', בחינת משפיעה, "מאן דאיהו זעיר איהו רב".]. ובת ק׳ כבת כ׳ כפשוטו [לחטא, לשון חסרון, שלא החסירה כלום בעבודתה להשי"ת מתוך התבטלות פנימית לרצון ה'.]. וע׳׳ז סיים רש״י ז״ל כולן שוין לטובה פי׳ הן בענין שמירה מהחטא הן בענין שמירה מהתפארות ויופי לקבלו להנאות עצמה.

ובזה יובן למה נאמר זה דווקא בשרה ולא בהאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב שהם עמודי עולם כדאיתא בשל״ה הקדוש העולם עומד על התורה ועבודה וג״ח הן המה ג׳ אבות הקדושים [אברהם בחינת גמילות חסדים, יצחק בחינת עבודה, יעקב בחינת תורה. יוצא כאן ששרה היתה גבר... זה מתאים למצב של האשה בימות המשיח, "איש ואיש יולד בה", גם האיש וגם האשה הם בבחינת "איש". מכל האבות אברהם ושרה הכי שייכים למודעות של לעתיד לבוא.]. ורומז לושי ועשי עג״ת [כוונה לנשים בהכנת עוגות...] ר״ת ״עבוד ״גמול ״תורה [עבודה גמילות-חסדים תורה. הסדר הוא יצחק-אברהם-יעקב, הי"ו, צירוף ההוד – "איהי [שרה] בהוד"] ע״ש. והלא דבר הוא שנרמז זה דייקא בשרה

ולפי דברינו יבוא ע״נ דרצה להשמיענו כי אף שהיתה בחי׳ נוק׳ עשתה ממנה בחי׳ דכר ותיקנה חטא אדה״ר [דווקא שרה תיקנה את חטא אדם הראשון, היא היתה הראשונה שהתחילה בתיקון זה (כלומר שהיא סיימה את התיקון שלה לפני אברהם בעלה, אף על פי שהיתה צעירה ממנו).] כמו שתיקנו האבות בבחי׳ אחרת כנודע וד״ל [שלשת התיקונים של האבות רמוזים ב"עג"ת", כנ"ל מהשל"ה הקודש. שלשת תיקונים אלה הם כנגד חג"ת – גמ"ח תיקון ה"חסד לאברהם" וכו' – אך התיקון של שרה, שבעצם כוללת את כל שלשת תיקוני האבות, שהרי עליה נאמר "לושי ועשי [לשון תיקון] עגת", הוא תיקון המלכות, בחינת נוק' שנעשית דכר כנ"ל, דהיינו מסירת הכל לה', וכמו שנאמר לגבי דוד מלכא משיחא "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". על המלכות נאמר "דלית לה מגרמה כלום", נמצא שהכל היא מקבלת מלמעלה, מהספירות העליונות, מאבות העולם, אך כאשר היא מחזירה את הכל לה' היא הופכת מנקבה-מקבלת לזכר-משפיע, וזה עיקר תענוגו של השי"ת, ועי"ז מגשימים את תאותו יתברך להיות לו דירה בתחתונים דווקא. וזה סוד "אבן מאסו הבונים [האבות] היתה לראש פנה".].

ג. ברכת התמימים

לסיום נקרא משהו קצר מהרבי הרש"ב, בעל יום ההולדת של כ מרחשון, בשבוע הבא. נקרא מהספר "לשמע אזן", שמאד מומלץ לכולם. הוא מיוחד בכך שהוא מביא שמועות וסיפורים שהוא (הרב שניאור זלמן דוכמן ע"ה) שמע מסבא שלו, רבי מרדכי יואל דוכמן, ששמע מרבי אייזיק מהומיל. שאר המסורות בחב"ד הם בעיקר מר' שמואל גרונם ששמע מרבי הלל מפאריטש. הספר יצא עכשיו מחדש מתורגם ללשה"ק.

נקרא משהו שמאוד מתאים לתמימים[ד]:

לתלמידי תומכי תמימים היו קשיים להיכנס ליחידות [הרבי רש"ב הקפיד על סדר קבוע של היחידות.]. כאשר היתה שאלה קטנה, היו מחפשים הזדמנות להפנותה לאדמו"ר זי"ע [היו מנסים להכניס אותה עם משפיע.] [אך את היחידות לא היה ניתן להקדים [הרבי לא הסכים שיקדימו את הזמן הקבוע.]]. וזאת כיון שהוא אמר פעם ש"יש להיכנס ליחידות בזמן שנקבע, כיון שלפני יחידות אני נותן צדקה ומבקש ברכה מהקב"ה שהשי"ת יצליח את עצתי" [זה משהו מיוחד מאד. הרבי רש"ב הסביר שלפני יחידות הוא נותן צדקה, ומבקש מה' שיצליח לתת עצה טובה. (למה צריך את זה, בשביל הרבי?) אתה סומך על הרבי ועל מה שהוא אומר גם בלי שיתן צדקה, אבל הוא נתן צדקה והתפלל כדי שה' יצליח את עצתו.].

כאשר אחי ברוך ז"ל היה צריך לנסוע מליובאוויטש לשצעדרין [הוא סיפר לפני כן שאח שלו רצה ללמוד בלובאוויטש, ונבחן והתקבל, ולמרות זאת הרבי הרש"ב לא הסכים שילמד שם, אלא בסניף של תומכי תמימים בשצעדרין, כי שם היה גשמיות יותר טובה, והוא היה בחור חלש[ה]. יש פה מישהו שאחראי על הגשמיות בישיבה?] – שם היה מחלקה של תומכי תמימים – הוא המתין לאדמו"ר זי"ע [לא היה אפשר להיכנס ליחידות, לכן הוא חיכה שהרבי הרש"ב יצא.] ואמר: אני נוסע לשצעדרין. ענה לו הרבי: "שם עליך ללמוד, להתפלל ולעבוד את ה'"  [זו הברכה שמאוד חשובה לתמימים.].

(היינו – 'עבודת ה'' היא בכלל מדריגה שלישית ונוספת).

מה התפקיד של תמימים? ללמוד טוב ולהתפלל. מה היא עבודת ה' אצל תמימים? הייתי חושב שתפילה באריכות זוהי עבודה, אבל כתוב כאן שעבודת ה' היא משהו שלישי. [עבודת המידות, אולי מבצעים.] יפה. אפשר לומר כך. לפי זה, עבודת ה' היא עבודה עם הזולת (גם הזולת שבך, עידון המדות שלך, כאשר עיקר המטרה היא שתוכל להתחבר באמת לזולת באהבת ישראל). עיקר העבודה עם הזולת אצל תמימים היא במבצעים. עבודת המידות היא חלק חשוב מהמבצעים.

לאיזה מבנה זה מתאים? כנגד שלשת הדברים עליהם העולם עומד: "שם עליך ללמוד" היינו כנגד עמוד התורה (תפארת, יעקב), "להתפלל" כנגד עמוד העבודה (דהיינו עבודת התפלה, גבורה, יצחק), "ולעבוד את ה'" כנגד עמוד גמילות חסדים (חסד, אברהם, אף על פי שנאמר בלשון עבודה, וכנ"ל).

אך יש דרך יותר עמוקה לפרש את הנ"ל (שלשם כך רציתי שנתבונן בווארט הזה של הרבי הרש"ב, הוראה כללית לתמימים). על לימוד התורה נאמר "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע". נמצא ש"עליך ללמוד" היינו ביראת שמים (כאשר לימוד התורה הוא ביראת שמים אזי שהלימוד הוא אליבא דנפשיה על מנת לעשות). בקונטרס העבודה מסביר הרבי הרש"ב שעיקר מגמת עבודת התפלה ("להתפלל") היא להגיע לאהבת השי"ת, כמאמר הזהר, "לית פולחנא [עבודת התפלה] כפולחנא דרחימותא". לפי זה, אפשר לומר שהדבר השלישי, "ולעבוד את ה'" רומז לתשובה עילאה שהיא מתוך שמחה דווקא (על התקרבותו להשי"ת) – "עבדו את הוי' בשמחה [באו לפניו ברננה]". והיינו שאף על פי שבדרך כלל היחס בין תורה לתפלה הוא ע"ד זכר ונקבה (תפארת ומלכות) כאן הוא הפוך – תורה בחינת יראה (ידוע הרמז שתורה שוה "יראת [הוי']"), תפלה בחינת אהבה (היראה היא בחינת נוק', "אשה יראת הוי'", ואילו האהבה היא בחינת זכר, "זכר חסדו"). השמחה היא באמא המקיפה על שתי המדות של אהבה (בן) ויראה (בת), כידוע הווארט, "ויחד [לשון חדוה] את לבבינו לאהבה וליראה את שמך".

זו ברכה חשובה לתמימים ולכולנו, תלמד ותתפלל ותעבוד את ה'. תמסרו לכל התמימים.