בע"ה

ה' מרחשון ע"ז – ירושלים

כח ההמתקה של מרחשון

שיעור חדשי באנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "צהר תעשה לתבה" – להאיר את הדבור

חשון – חדש המבול (והמבול הרוחני הטוב)

ערב טוב לכולם כאן ובכל העולם. אנחנו כעת נכנסים לחדש השני של השנה מראש השנה, חדש חשון, ששמו המלא הוא מרחשון. אתמול, בשבת, קראנו בתורה את פרשת נח, שהסיפור העיקרי שבה הוא על המבול. המבול התחיל והסתיים שנה לאחר מכן בחדש הזה, חשון. לכן בתנ"ך חשון נקרא בול[ב] – מהמלה מבול[ג].

יש משהו מאד חשוב בחדש הזה, של המבול. כתוב בזהר[ד] שיש מבול רוחני שמתחיל משנת 600 לאלף הששי – שנת שש מאות למילניום הששי – כמו שהמבול התחיל בשנת שש מאות לחיי נח. במבול ירדו מים מלמעלה ועלו מים מלמטה, מעינות תהום, והם כסו את הארץ. המבול הרוחני הוא פתיחת ארובות השמים ומעינות תהום רבה – החכמה האלקית העליונה, של התורה, והחכמה שבאה מלמטה, של המדע – עד שנעשה איחוד ביניהם.

פירוש הבעש"ט ל"צהר תעשה לתבה" – להאיר את הדבור

לפני המבול ה' אמר לנח להכנס לתבה, שה' אמר לו לבנות במשך 120 שנה – הרבה זמן, משך חיי משה רבינו, זה הזמן שלקח לו לבנות את התבה. ה' אמר לו בדיוק איך לבנות את התבה, כמה קומות לבנות בה – שלש קומות – ומה ממדי התבה, האורך, הרוחב והגובה. ה' גם צוה לו, הציווי הכי חשוב, "צהר תעשה לתבה". למה אמרתי שזה הציווי הכי חשוב? כי לכך הבעל שם טוב מתייחס במיוחד בפירוש[ה] בבנין התבה. יש לכל פרטי בנין התבה הסברים בקבלה ובחסידות, אבל מבחינה מסוימת זה הכי חשוב – "צהר תעשה לתבה".

מה פירוש "צהר תעשה לתבה"? רש"י מסביר שיש שני פירושים למלה צהר. יש 13 שמות נרדפים בתנ"ך לאור[ו], וצהר הוא אחד מהם. מהמלה צהר נגזרת המלה צהריים, שמש גבוהה ומאירה. מהו הפירוש של עשית אור-צהר לתבה? רש"י מסביר שהפירוש הראשון של צהר הוא חלון, שמכניס אור מבחוץ, והפירוש השני – שנשמע יותר מיסטי, אך רש"י מביא אותו בפשוטו של מקרא – הוא שצהר היינו אבן טובה. מדובר באבן כל כך טובה מיוחדת שיש לה סגולה שהיא מאירה, כמו מנורה, בתבה. זו אבן טובה שמאירה אור עצמי שלה והיא היתה מקור האור בתבה במשך השנה של המבול. זה דימוי, שצריך לקחת אבן טובה ולהכניס אותה בתבה עד שהיא מאירה.

הבעל שם טוב מפרש זאת על עבודת ה' שאדם צריך לעשות בכל יום בחייו. קודם כל, הוא מסביר שתבה בלשון הקדש פירושה מלה – מלה שנאמרת, מלה כתובה. יש שתי מלים נרדפות בלשון הקדש – תבה ומלה[ז]. אם תבה היא מלה, מה הכוונה ב"צהר תעשה לתבה"? בכל מלה שיהודי אומר – מלה של תורה שהוא לומד, מלה של תפלה שהוא אומר לה' ואפילו שיחת רעים עם חבר, חבור לעוד נשמה – בכל מלה צריך לעשות צהר. לפי הפירוש הראשון של רש"י, צריך לפתוח חלון בכל מלה כדי שיוכל להכנס אור מבחוץ. הפירוש היותר עמוק הוא שיש משהו בתוך המלה-התבה עצמה, אבן טובה שיכולה להיות מקור אור להאיר, ואז האור מאיר משם החוצה – דרך החלון האור נכנס מבחוץ, וכשהאור הוא בפנים הוא מאיר החוצה. כך כתוב על מנורת המקדש, שהיא לא כדי להאיר בפנים, ה' לא צריך את האור שלה ("וכי לאורה הוא צריך?!"), אלא שהאור נועד להאיר מתוך המקדש אל כל העולם[ח]. התכלית של האור הפנימי שבתוך המלה היא להאיר החוצה לכל העולם. בענין הזה אנחנו מתחילים. כל החדש הזה הוא חדש של המבול, של התבה, של נח, כך מסופר בפרשה שקוראים בתחלת חשון בכל שנה.

צהר – משמות מרים הנביאה

כעת נעבור למשהו שהגמרא מלמדת אותנו, פחות ידוע. מה שאמרנו עד כה ידוע לרובנו. הגמרא[ט] מביאה פסוקים מדברי הימים[י]. בשיעורים קודמים דברנו על כך שבדברי הימים מופיעים שמות של הרבה אנשים שאיננו מכירים מסיפורי התנ"ך ועל כך שלהרבה מהשמות המיוחדים שמנויים שם יש משמעות סודית עמוקה. הרבה מהשמות בדברי הימים שייכים לאנשים שאנחנו מכירים אותם ממקומות אחרים אבל הם בשם אחר, עם סוד עמוק, ובלי חז"ל לא היינו יודעים במי מדובר.

צהר – עליו קראנו אתמול במובן של "צהר תעשה לתבה" – מופיע בדברי הימים בתור שם של מישהו. מי נקרא כך? במסכת סוטה כתוב שהשם הזה הוא אחד השמות של מרים הנביאה. לפי אותה סוגיא, למרים הנביאה יש הרבה מאד שמות, עשרה או אחד עשר שמות, לפי שתי דעות בסוגיא. מרים הנביאה היא אחותו הגדולה של משה רבינו, שגדולה ממנו בשבע שנים. מרים הנביאה דומה מאד לשרה אמנו, וגם היא חיה 127 שנה, כמו שרה אמנו. היא האחות הגדולה של משה רבינו ואהרן הכהן, גדולה בארבע שנים מאהרן. שלשת האחים נפטרו באותה שנה. משה רבינו נפטר בן 120 ב-ז' אדר, אהרן הכהן נפטר בר"ח אב לפניו בן 123 והיא בי' בניסן שלפני כן, בגיל 127[יא]. היא חיה כמו הגיל הראשון של יהודי שמפורש בתנ"ך, הגיל של שרה אמנו.

חז"ל אומרים[יב] שבכל התנ"ך יש 48 נביאים ו-7 נביאות. הנביאה הראשונה היא שרה אמנו, האמא הראשונה והיהודיה הראשונה, והנביאה השניה היא מרים, האחות הגדולה של משה רבינו. הנבואה של מרים היתה שעתיד להוולד לאביה, עמרם, בן שיגאל את עם ישראל – נבואה שהתקיימה, היא היתה נבואת אמת (נבואה שיוולד משה – "משה אמת ותורתו אמת"). כאשר שמו את משה הקטן בתבה ביאור מרים הלכה לראות מה יעשה עמו, וכאשר בתיה בת פרעה מצאה ילד יהודי ביאור – והוא לא רצה לינוק מאף מינקת מצרית – היא שאלה את הנסיכה אם היא רוצה שתקרא לו מינקת מן העבריות. כמובן, היא קראה לאמו-אמה, יוכבד.

שתיהן, האמא והבת, יוכבד ומרים, הן גם שתי המילדות העבריות שנקראות בתחלת חומש שמות שפרה ופועה. אם כן, כבר בחמשה חומשי תורה אנו מוצאים שם חלופי למרים, לפני שמגיעים לדברי הימים. לפי חז"ל מרים היא פועה. בדברי הימים אנחנו מוצאים עוד 8 או 9 שמות של מרים, ואחד מהם הוא צהר – אותה מלה שמשמעותה יהלום[יג] (אבן יקרה) וגם אור, אור שנכנס מבחוץ או אור שנובע מבפנים, מאבן טובה שיש בכל מלה שאנחנו אומרים. הנשמה של היהודי היא האבן הטובה והוא מכניס בכל מלה שהוא אומר חלק מהנשמה המאירה שלו. כשאדם מדבר מלה מנקודת פנימיות הלב שלו הוא מכניס ממנה אור במלה, אור שמאיר החוצה ונוגע בנקודה הפנימית של היהודי אליו הוא מדבר ועושה בה תיקון, והוא גם מקבל פידבק שמאיר אותו ועושה אצלו תיקון.

להפוך צרה לצהר

נחזור רגע לפירוש של הבעל שם טוב ל"צהר תעשה לתבה": יש לכך הסבר מאד מיוחד. בעברית מאייתים צהר, שלש אותיות, ואם לוקחים את ה-ה מאמצע המלה לסופה מקבלים מלה בעלת משמעות מאד שלילית – צרה. אומר הבעל שם טוב שאם אדם מרגיש שהוא נמצא בצרה, לא משנה מה סבת הצרה, אם הוא יגיע למקום של 'אין' הוא יוכל להפוך את הצרה לצהר, ליהלום, את הדבר הכי שלילי לדבר הכי חיובי. לכך קוראים חכמת הצירוף – תיאורית הצירופים היהודית-החסידית.

היום במדע התיאוריה של הצירופים היא משהו מתמטי עמוק, המתמטיקה שעומדת מאחורי תיאורית המיתרים בפיזיקה. חכמת הצירוף, שיש לה עומק מתמטי רב, מופיעה בספר הקבלה הראשון – ספר יצירה – וכאן גם הבעל שם טוב מתייחס אליה. כתוב בקבלה וחסידות שכל דבר בעולם נברא על ידי אותיות השם שלו. לכל אות יש אור וכח-אנרגיה. בספר יצירה כתוב ששתי אותיות יוצרות שני צירופים, שלש יוצרות ששה צירופים, ארבע 24 צירופים, חמש 120 צירופים (משה רבינו חי מאה ועשרים שנה, כמנין צירופי מלה בת חמש אותיות; הדוגמה העיקרית בתורה של מלה בת 5 אותיות היא שם אלקים, השם המופיע בבריאה, ומשה רבינו מכונה בתורה "איש האלהים"), 6 אותיות (כמו במלה "בראשית", מלה גדולה) יוצרות 720 צירופים, שבע אותיות יוצרות 5040 צירופים. איך נקראת הנוסחא במתמטיקה? עצרת. הכל תלוי בכך שמדובר באותיות שונות זו מזו. כאשר שתי אותיות זהות – כמו בשם הוי', שיש שתי אותיות ה – יורדים מספר הצירופים לחצי, ולכן לשם הוי' יש 12 צירופים. בכל אופן, ב-צהר יש שלש אותיות וששה צירופים. כל שרש בלשון הקדש הוא בעל שלש אותיות וכאשר שלש האותיות שונות זמ"ז יש להן ששה צירופים.

אחד מגדולי המקובלים, לפני כשמונה מאות שנה, הוא רבי אברהם אבולעפיא. אחד הדברים הכי עמוקים שהוא לימד הוא הכח, עליו דבר אחר כך הבעל שם טוב, שיש לאדם לקחת מלים ולשנות את הצירופים שלהם – לשחק במלים וכך לשנות את המציאות ממש. כאן הבעל שם טוב מסביר שאפשר לשנות את המציאות על ידי שינוי באותיות שמהוות אותה, והוא למד זאת משלש המלים האלה – "צהר תעשה לתבה", תהפוך את המלה ליהלום. מה פירוש? תהפוך את ה-צרה ל-צהר (בחכמת הצירוף, הכי מתבקש הוא להפוך את סדר שתי האותיות האחרונות של התבה). זה לא רק משחק מלים אלא משחק במציאות. אם אתה במציאות של צרה יש לך, לנשמה שלך, לאבן הטובה שלך, את הכח להפוך את הצרה הזו לצהר, לאבן טובה ומאירה.

המהפך מצרת לצהר – המתקת המחלה

שוב, חז"ל אומרים שהמלה צהר היא שם של מרים הנביאה, אחות של משה רבינו. למה זה מתאים לה? יש שם רשימה של שמות, שהראשון בהם הוא צרת והשני הוא צהר[יד] – שני השמות האלה הם שמות של מרים, וחז"ל מסבירים אותם באותה משמעות שדברנו עליה כעת. צרת הוא מלשון צרה – מרים היתה בצרה, היא היתה חולה, כפי שחז"ל מסבירים. היא היתה חולה, היתה בצרה, והיא חוללה בעצמה התמרה (טרנספורמציה) רוחנית וגשמית והבריאה. כאשר היא הבריאה היא היתה יותר בריאה ויותר יפה ויותר מושלמת מכל אשה אחרת על פני תבל, וזאת מכיון שהיא לקחה את המחלה שלה והפכה אותה לבריאות[טו]. לכן שתי המלים האלה מופיעות זו אחר זו בתור שמות של מרים – צרת לשון צרה וצהר היינו יהלום ואור מאיר.

אם רוצים להצביע על חמשת הלימודים הכי עיקריים של הבעל שם טוב בחסידות, זה ודאי אחד מהם – הכח להפוך צרה לצהר. צריך לקחת אבן טובה מהנשמה ולהאיר בה את המלה ואת המציאות. אותה אבן טובה היא הביטוי האישי שלנו לסוד שרש הנשמה של עם ישראל – "אין מזל לישראל", הבטול שלנו בפני ה'. כך מסביר הבעל שם טוב את הביטוי "אַיִן מזל לישראל" – אחת התורות החשובות ביותר של הבעל שם טוב[טז].

ב. כח שלש אמהות המלכות – הפיכת המר למתוק

מרים-אפרת

עוד שם של מרים בדברי הימים הוא שם שמשמש גם לבית דוד, שם משיחי. אבא של דוד הוא ישי, שהוא הנכד של רות עליה דברנו בשיעורים הקודמים – מדוד בן ישי מגיע מלך המשיח (עליו נאמר "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה"[יז]). ישי, אבי דוד, נקרא גם "איש אפרתי"[יח], איש שבא מאפרת. הרבה אנשים יודעים שיש כעת עיר בישראל שנקראת אפרת, ליד בית לחם, כי אחד הפירושים של אפרת בתנ"ך היא בית לחם.

אפרת בתנ"ך היא גם כינוי למי שבא מאפרים[יט], מקום אחר (לא בית לחם). אפרת בתנ"ך היא גם כינוי למישהו מאד חשוב, "אדם חשוב" נקרא על שם אפרת, אפרתי[כ]. גם אדם שיש לו חן – כמו שקראנו אתמול "ונח מצא חן בעיני הוי'" – נקרא על שם אפרתכ, כמו שכתוב על יוסף "בן פרת יוסף" (שהוא לשון חן כמו שמפרש רש"י).

אבל יש עוד משמעות לאפרת, זהו אחד מעשרת או אחד עשר השמות של מרים. למה? כי אפרת היא צירוף (שוב חכמת הצירופים) של רפואה. מרים היא נשמה שמסמלת את ההחלמה, הרפואה ממחלה – הפיכת המחלה לבריאות.

דורות שלש אמהות המלכות

מרים היא אם המלכות, אחת משלש אמהות המלכות. אמרנו קודם שאחד השמות של מרים הוא פועה, שהיתה מילדת במצרים. כתובט שהשכר של המילדות היה שה' עשה להם בתים – בתי כהונה ולויה מיוכבד, אמם של משה ואהרן, ובית מלכות ממרים. היא נקראת אם המלכות. מי הן עוד שתי אמהות של המלכות? תמר, אשת יהודה, כי יהודה הוא שבט המלכות שיוצאת מפרץ בן תמר (ראשית יחוסו של דוד בסוף מגלת רות, "ואלה תולדות פרץ..."), והאשה שדברנו עליה בשיעורים הקודמים, רות. אלה שלש נשים שנקראות אמה של מלכות.

לפי סדר הדורות מאברהם (היהודי הראשון) – תמר היא בדור הרביעי, שהרי היא נשאת ליהודה, הרביעי מאברהם; מרים, שכמו משה ואהרן אחיה שייכת לדור השביעי מאברהם אבינו, וכך גם בעלה. איך מרים נעשית אם המלכות? היא נשאה לכלב בן חצרון, משבט יהודה – כלב בן חצרון בן פרץ בן יהודה, כמו שכתוב במפורש בסוף מגלת רות. אז היא הדור השביעי דרך לוי והיא נשאת לכלב משבט יהודה – דרכו היא נהיית אם המלכות – והוא הדור השביעי דרך שבט יהודה; האם השלישית של המלכות היא רות, גיורת הצדק. גם האם הראשונה, תמר, היא גיורת, אבל לא קוראים לה כך. מרים, האמצעית, נולדה במשפחה הכי מיוחסת בעם ישראל, אבל האם הראשונה והאם האחרונה של המלכות באות מהחוץ, לא נולדו כיהודיות. איזה דור היא רות? היא נשאה לבעז, אביו של עובד אביו של ישי אביו של דוד. הגימטריא של דוד היא 14, ואחת הסבות לכך היא שהוא הדור ה-14 לאברהם – משה רבינו הוא השביעי ועד דוד יש עוד שבעה דורות ("שבעה ושבעה מוצקות"). רות, אם המלכות,  היא שלשה דורות קודם, אז היא הדור ה-11. כדי שנזכור את סדר אמהות המלכות, שלש אמהות המלכות הן בדורות 4, 7 ו-11 – 4 ועוד 7 שוה 11[כא]. זה סימן כדי לזכור את הדורות.

תמר באור ישר ובאור חוזר

לפני שנמשיך נראה משהו מאד מיוחד בשמות האלה: אם כותבים את שלשת השמות לפי הדורות – תמר, מרים, רות – מהם ראשי התיבות? תמר. מהם סופי התיבות? תמר למפרע.

בשבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל התמר הוא המלכות (השביעי). דבר יחודי בעץ התמר הוא שיש עץ זכרי ועץ נקבי, זכר ונקבה, כמו בתבת נח, "שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה"[כב]. בקבלה הזכר הוא אור ישר, אור שיורד, כמו מלה שמאייתים מהתחלה לסוף, והנקבה היא אור חוזר, כמו מלה שמאייתים למפרע, מהסוף להתחלה. הפירות צומחים על העץ הנקבי. הפרי, התגובה של הנקבה להפריה של הזכר, נקרא אור חוזר והסמל שלה הוא מלה שמאייתים מהסוף להתחלה. רק הרמז היפה הזה הוא אבן טובה, צהר, שמכניסים למלה – ששלש הנשים שהן אמהות המלכות, אמהות דוד המלך ומלך המשיח, הן ר"ת תמר מהתחלה לסוף וס"ת תמר מהסוף להתחלה, הכח הזכרי והכח הנקבי של התמר.

הפיכת המר למתוק בשלש אמהות המלכות

בתורה, בשבעת המינים, התמר נקרא דבש (ר"ת דוד בת שבע, זוג המלכות). יש בתורה שני סוגי דבש, דבש דבורים ודבש תמרים. בשבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל מופיע דבש תמרים, הוא דבש מלכוּת. תורת משיח נקראת דבש (עליה נאמר "דבש וחלב תחת לשונך"), היא מתוקה כמו דבש תמרים. בשלשת השמות של אמהות המלכות יש דבש, הן מתוקות, אבל השמות בעצמם הם מלשון מרירות.

מרים נולדה בתקופה מאד קשה, בתוקף של גלות מצרים, והיא נקראת מרים על שם מרירות הגלות. גם בשם תמר נמצאות אותיות מר, כמו במרים (יש לראות בכך תופעה של מרים יוצאת מתמר). כאשר נעמי, חמותה של רות, חוזרת ממואב עם רות, אחרי ששתיהן התאלמנו, היא אומרת "קראנה לי מרא", לשון מרירות, כולל את שתי האלמנות. זה מתקשר לשיעורים הקודמים, על הקשר העצמי בין רות לחמותה נעמי[כג]. האריז"ל אומר שבכל אחת מהנשים הנ"ל החיים שלהן התחילו עם מרירות, אבל יש להם כח להפוך-להתמיר את המרירות הזו למתיקות, להפוך את החוחים לשושנים יפות. בין 11 השמות של מרים יש "ארדון", שחז"ל דורשים מלשון ורד – כשהיא החלימה מהמחלה נהיתה יפה כמו ורד. אצל כל אחת מהנשים האלה יש מהפך ממר למתוק (כאשר עיקר התופעה מתגלה אצל מרים).

המתקת המים של חדש מרחשון

המהפך הזה הוא מהפך מלכותי, להפוך מר למתוק, והוא שייך גם לחדש חשון – שנקרא מרחשון, מתחיל עם אותיות מר. יש הרבה הסברים לשם החדש. הפירוש הפשוט של מר הוא לשון מרירות. פעם אחת בתנ"ך מר הוא במשמעות של טפת מים ("מר מדלי"[כד]), שייך גם למבול, ולכן ההסבר הרגיל הוא שה-מר של חשון הוא טפת הגשמים עליהם מתפללים בחשון. רש"י אומר שאפילו שמדובר בטפת מים – זו טפה מרה, אבל הטפה המרה מתהפכת למתוקה.

מרה הוא שם של מקום בתורה, שמופיע לאחר יציאת מצרים, בפרשת בשלח – בני ישראל הגיעו למרה ולא יכלו לשתות מהמים שם "כי מרים הם". מה משה רבינו עשה? לקח חתיכת עץ – לפי הרמב"ן[כה] זהו הכח של הרפואה עצמה, לרפא מר במר, כמו בהומיאופטיה – הוא לקח ענף עץ מר, העץ המר הוא עץ זית (שמופיע בשבעת המינים לפני התמר[כו]), והוא לקח ענף עץ זית מר והשליך אותו למים המרים והמים הפכו למתוקים. זו הפעם היחידה בכל חמשה חומשי תורה שמופיעה השרש מתק – "וימתקו המים", שמשה רבינו (שהוא בחינת אין, הכח להפוך את הצירוף מצרה לצהר כנ"ל) המתיק את המים המרים. אחרי שזה קרה התורה מספרת על ירידת המן, ממנו אכלו ישראל ארבעים שנה במדבר, עד שהגענו לארץ המובטחת, "ארץ נושבת". זאת אומרת, שהמן לא היה יכול לרדת, ולא מופיע בתורה, עד אחרי המתקת המים של מרה. אי אפשר לקבל את התורה בלי אכילת המן – "לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן"[כז]. המן הופך אותנו להיות כלי לקבל את התורה, אבל לפני כן צריך את ההמתקה של המים המרים. גם במן יש כח של התמרה, של הפיכת מר למתוק.

והנה, הפיכת המים המרים למתוקים על ידי משה רבינו הוא לאחר קריעת ים סוף ושירת הים, המסתיימת "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת. ותען להם מרים שירו להוי' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים". שירת מרים ונשות ישראל (הודיה על הנס של קריעת ים סוף, "איהי בהוד". בעשרת הלשונות של הפרק האחרון בתהלים, "הללוהו בתף ומחול" הוא בנצח, המלווה את ההוד בסוד "תרין פלגי גופא") היינו מקור כחו של משה (האח הצעיר של "מרים הנביאה אחות אהרן") להמתיק את המים המרים (ולהוריד את המן לישראל).

זו תמצית הענין שמדברים עליה הערב, שיותר מכל השנה זהו החדש של התמרה-המתקה (מטומורפוזה), החדש שמתאים להפוך בו, בכח האין, את הצרה לצהר. הכח שלנו להפוך, לרפא את עצמנו, הוא כח נסי של המרה – כח נשי שנמצא אצל תמר, מרים ורות.

חלאה-נערה

אמרנו שמרים נקראת בשם שמתייחס למלכות דוד – אפרת. עוד שמות שמופיעים בדברי הימים, ברשימה שלפי חז"ל כולה שמות של מרים – שמות שמופיעים סמוכים – הם חלאה נערה (ר"ת חן). נערה היא בת צעירה, מאד חיובי, אבל מה פירוש חלאה? חולה. בהתחלה היא הייתה חולה, חלאה, ואז היא התרפאה ונהפכה חזרה להיות נערה.

אחר כך מופיע הזוג שהזכרנו קודם – צרת וצהר, היא היתה בצרה והפכה לצהר, ליהלום. כל רשימת השמות של מרים מציינת שוב ושוב את המהפך הזה, שהיתה חולה ואחר כך הבריאה ועוד יותר ממה שהיה. בזכות מסירות הנפש שהיתה לה על הילדים היא זכתה להיות אמה של מלכות. לפי האריז"ל רות היא גלגול של תמר, וכדי לקחת את תמר ולהביא אותה להיות רות צריך באמצע את הכח של מרים.

ג. מעשה בחולדה ובור – נאמנות האשה

חולדה ובור – חולדה הנביאה ומרים הנביאה

כעת נספר סיפור מאד יפה שקרה לפני 2100 שנים, בדורו של רבי יהושע בן פרחיה, מראשוני התנאים שהיו לפני הלל ושמאי, 50-100 שנה לפני ספיה"נ. זהו אחד הסיפורים היפים בתלמוד – מעשה בחולדה ובור[כח]. בתלמוד חולדה היא לא מה שקוראים היום בעברית המודרנית (rat) אלא חפרפרת (mole) או סמור (wiesel).

המלה בור, כמו באר, רומזת למישהו, והאריז"ל[כט] אומר שהיא רומזת למרים – כי בור המים, בו המים היו מרים ואחר כך הומתקו, הוא "בארה של מרים" שנסעה אתנו במדבר. המן ירד מהשמים כל יום, אבל הבאר נסעה עם עם ישראל במדבר. גם כאן בסיפור יש לנו בור-באר.

הסיפור על החולדה והבור הוא סיפור של נאמנות, נאמנות בין בחור לבחורה שהבטיחו להנשא זה לזו. בניב העממי wiesel מתאר אדם לא נאמן, שקרן, ערמומי. זה בדיוק מה שמוצאים בסיפור. מה הסיפור? בגמרא הוא מוזכר רק בתור המעשה המפורסם בחולדה ובור, בלי פירוט, וכדי להכיר את הסיפור צריך להסתכל ברש"י. רש"י מספר אותו בקיצור, תוספות מספרים אותו קצת יותר באריכות. אבל עוד קודם הסיפור המלא מופיע בגאונים, והוא נמצא יותר באריכות בספר הקדום "הערוך".

עוד לפני שנמשיך, חולדה הוא גם שם של אחת משבע הנביאות. חולדה הנביאה היא קרובת משפחה של ירמיהו. הם התנבאו באותו זמן והנבואות שלהם קשורות לחורבן. החלק הטוב שהיא אמרה הוא ההבטחה ליאשיהו, שהיה מלך צדיק, שהחורבן לא יהיה בימיו, אבל שניהם התנבאו על חורבן המקדש. אם כן, המעשה של החולדה והבאר רומז בעצם לשני שרשי נשמות של שתי נביאות מבין שבע הנביאות שעמדו לעם ישראל (כשמכוונים את הנביאות כנגד הז"ת[ל] אזי מרים היא בגבורה וחולדה ביסוד, שתי הספירות הקשורות ביותר לשבועת נאמנות בין בני זוג).

הדוברים והדוברות של ה'

לפני שנמשיך נסביר כמאמר מוסגר עוד משהו חשוב: היום אין נבואה, עד שהנבואה תחזור לפני או עם ביאת המשיח. מה פירוש המלה נבואה בעברית? נבואה היא מלשון דבור, ניב שפתים. נביא הוא דובר, דובר/דוברת של ה'. זו נקודה פשוטה, אבל צריך לשים אליה לב, שנביא הוא הדובר של ה'. כמה נביאים יש בתנ"ך? יש 48 דוברים ו-7 דוברות, שהן במובן מסוים יותר משמעותיות מרוב הנביאים.

גם אם אין לנו היום נבואה אמתית, כזו שמגיעה ישר מה' עד שאפשר לומר "כה אמר הוי'", אבל בכל דור יש לנו דוברים של ה', שבאים לומר לאנשים את דבר הוי' (חז"ל נתנו שלשה פירושים ל"דבר הוי'"[לא] – זו הלכה, זו נבואה, זה הקץ, דרגה אחת של תורת הנגלה ושתי דרגות של תורת הנסתר, בסוד חש-מל-מל). כנראה בכל דור יש לנו 48 דוברים ו-7 דוברות. שוב, הסיפור של החולדה והבור הוא סיפור של שתי דוברות, שתי נביאות, של עם ישראל, מרים וחולדה.

מעשה מחולדה ובור

מה הסיפור? היתה נערה צעירה, מקושטת ומאד יפה, שאבדה את הדרך שלה. היא היתה מאד צמאה והופיע שם בור מים עם דלי לשאוב ממנו. הדלי היה מספיק גדול כדי להתשלשל פנימה ולשתות מים, וכך היא עשתה – היא ירדה לבור ושתתה. אבל אחר כך היא גלתה שהיה בלתי אפשרי לעלות מן הבור – היא היתה עמוק בבור, אז היא החלה לבכות ולצעוק לעזרה. בדיוק עבר שם בחור צעיר באותו זמן ושמע את הצעקות מהבור. הוא הסתכל לבור וראה שיש צורה של נערה, אבל הוא לא ידע אם היא אשה אנושית או שהיא שד, רוח. הוא שאל אותה אם היא אשה או רוח והיא ענתה שאני אשה. הוא בקש שתשבע על כך, היא נשבעה, ואז הוא שאל האם תנשא לו אם יעלה אותה. לא היתה לה ברירה, היא אמרה שודאי תנשא לו, והוא הוציא אותה.

הוא היה בחור צעיר והיה לו יצר מיני, הוא רצה לממש את הנישואין שלה במקום. היא שאלה אותו אם הוא יהודי והוא אמר שהוא יהודי ואפילו כהן. היא אמרה לו – אם אתה יהודי וכהן איך אתה רוצה לקחת אותי כעת, שלא לפי ההלכה?! אני גם יהודיה ממשפחה טובה, מעיר אחרת, ואנחנו יכולים להנשא לפי ההלכה. היא אמרה לו שיבוא להוריה וינשאו באופן הראוי. הם עשו 'ווארט' – אתה נותן את המלה שלך להיות נאמן – והיא שאלה מי יהיו העדים. הוא אמר שהבור שהיית בו יהיה עד וחולדה שבדיוק עברה שם תהיה עדה – החולדה והבור יעידו.

היא הלכה הביתה והיתה נאמנה והוא הלך הביתה ושכח מכל הענין, הוא לא היה נאמן, והוא נשא מישהי אחרת. היה להם ילד, ובגיל שלשה חדשים באה חולדה והרגה אותו. היה להם עוד ילד, וגם אחרי זמן קצר הילד השני נפל לבור ומת. אשתו אמרה לו שאם שני הילדים היו מתים מות טבעי הייתי אומרת שזו גזרה מאת ה', אבל אם כך קרה לשני ילדים בצורה כל כך לא טבעית וטראגית ודאי יש משהו מאחורי זה. הוא נזכר בסיפור ואמר לה שהיה כך וכך, והוא אמר שהבור והחולדה יעידו והם עצמם שהענישו אותו, כפי שהתורה אומרת "יד העדים תהיה בו בראשֹנה"[לב]. אז אשתו אמרה – עלינו להתגרש ועליך לחזור לכלה המיועדת שלך, למי שהבטחת לה להתחתן. הם אכן התגרשו והוא הלך לחפש את הבחורה. מה קרה עם הבחורה? היא היתה נאמנה.

הנאמנות בטבע האשה

המהר"ל מפראג, מגדולי הגדולים, אומר[לג] שרואים מהספור הזה שהאשה בעצם אופי הנשמה שלה יותר נאמנה מהאיש. המהר"ל אומר שזו גם הסבה שלפי תורה שאיש יכול לשאת כמה נשים ואשה נשאת רק לאיש אחד, כי יש לה תכונה חזקה מאד של נאמנות. אחר כך בא רבינו גרשום מאור הגולה והחרים מי שישא שתי נשים, האיש צריך ללמוד מהאשה נאמנות, להיות נאמן לה כמו שהיא נאמנת לו. זה דבר מאד חשוב שהמהר"ל מפראג מלמד, ורואים שהעולם הולך ונעשה יותר ויותר נשי – מאמץ את הנאמנות של האשה, שלומדים מהסיפור הזה. כשהגמרא מספרת את הסיפור הלימוד מסופו שאם אדם שם את מבטחו בבור וחולדה הם מענישים אותו כאשר אינו נאמן קל וחומר למי ששם את מבטחו בה' – "בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה מניין מחולדה ובור ומה המאמין בחולדה ובור כך המאמין בהקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה"כח.

סיום המעשה

מה עשתה הבחורה? הגיעה הזמן להנשא, והיא היתה נאמנה לבחור שהבטיחה להנשא לו אף שהוא לא בא. אמרו לה הוריה שהגיע הזמן להנשא, לחצו עליה. כדי להתגבר על הלחץ היא עשתה עצמה חולה – עשתה עצמה משוגעת, שחקה אפילפטית מאד טוב, קרעה את הבגדים שלה ואת החולצה של כל בחור שהתקרב. אנשים הפסיקו להגיע אליה. כשהגיע הבחור האמתי הוא בא לאביה ובקש את ידה. אביה אמר שהיא חולה, היא לא בריאה, בגוף ובנפש. הבחור ספר את כל הסיפור ואמר שאתחתן איתה איך שהיא – חולה או בריאה. זה בדיוק מה שהגמרא אומרת על כלב שנשא את מרים, שהוא נשא אותה "לשם שמים" כאשר היא היתה חולה ובזכות הנישואין היא הבריאה. בסיפור של החולדה והבור מה שקרה שהוא בא אל הבחורה, ספר את הסיפור, והיא כמובן מיד הבריאה – כי הכל היה העמדת פנים – והסיום השמח של הסיפור שהם התחתנו והיו להם הרבה ילדים, וגם היו עשירים.

זה הסיפור המפורסם של החולדה והבור, הסיפור שמלמד אותנו על הכח של נאמנות. הנאמנות עצמה היא הכח של האבן הטובה עליה דברנו בהתחלה – כח של הנשמה להאיר כל מלה. גם אנחנו כלה נאמנה, אנחנו נשואים לקב"ה ועלינו להיות נאמנים, טבעי לנו להיות נאמנים כמו הנערה (שמה של מרים) היפה בסיפור הזה.

הופעת אמהות המלכות בפסוק הנאמנות של המן

נראה עוד תופעה יפה לסיום. בפרשת ירידת המן – המן ניתן לנו על ידי משה, אבל כל שלשת הרועים נמצאים שם, עם המן נמצאים בענין גם הבאר של מרים וגם ענני הכבוד שבזכות אהרן – כתוב בסיום שה' אמר למשה לומר לאהרן לקחת מלוא צנצנת מן למשמרת. המן מראה את הנאמנות של ה', ושומרים את המן למשמרת לומר לדורות שמי ששם את מבטחו בה' ה' יזון ויפרנס אותו כפי שהוריד לנו את המן ארבעים שנה במדבר[לד].

יש שם תופעה יפהפיה, פסוק שכל אמהות המלכות רמוזות בו, בסופי התיבות של הפסוק – פעם אחת ששלשתן מופיעות באותו פסוק, הפסוק של הנאמנות בנתינת המן, הכלי לקבל את התורה: "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה הוי' [זו הנבואה היחודית של משה, "משה נתנבא ב'זה'"] מלא העמר ממנו למשמרת לדרתיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים"[לה]. סופי התיבות של "העמר ממנו למשמרת" הן רות, אחר כך ס"ת "את הלחם אשר" הן תמר ואז "אתכם במדבר בהוציאי אתכם" ס"ת מרים. רמז יפהפה בתורה לשלש אמהות המלכות – תמר, מרים ורות[לו] – כולן כאן במן ששומרים לדורות.

מה זה מלמד אותנו לדורות? הנאמנות של ה' אלינו והנאמנות שצריכה להיות לנו אליו, זה הכלי לקבל את התורה. את זה לומדים משלש הנשים שהן אמהות המלכות. בכך נסיים. דברנו על נאמנות, הכח הנשי, זה הדבר הכי חשוב, ועל הכח של מרים להפוך מר למתוק, הכח של החדש הזה, שהוא הכח להפוך צרה לצהר.

ד. שאלות ותשובות

כעת זמן לשאלות:

ראש השנה ביום ששי למעשה בראשית

שאלה: אם אדם נברא ביום ששי, למה ראש השנה לא יכול לחול בערב שבת?

תשובה: זו שאלה טובה. כשמשיח יבוא זה יוכל להיות. כעת לעולם ראש השנה לא חל ביום ששי, אבל היום השני של ראש השנה כן יכול לחול ביום ששי. קביעות ראש השנה שייכת לסוד העיבור. יש שנוהגים לקרוא מ-כה אלול את מעשה בראשית, כל יום את היום שלו, כך שבראש השנה קוראים בתורה את היום הששי של הבריאה, אפילו שהוא לא חל ביום ששי בשבוע. שוב, כשיחזרו לקדש לפי הראיה, יתכן שראש השנה יחול ביום ששי. אבל יש הרבה סבות מתמטיות בתכנון הלוח שבזמננו ראש השנה לא חל ביום ששי, אך אנו זוכרים שזהו יום ששי (כנגד ספירת היסוד, תיקון הברית עם ה'). יהודי יכול לשאת הפכים, ולכן זה גם היום בשבוע וגם יום ששי, בו קוראים את היום הששי בבריאה.

מסכת סוטה

שאלה: אם אשה נאמנת יותר בטבעה למה מסכת סוטה נקראת בלשון נקבה ולא בלשון זכר?

תשובה: התשובה נמצאת בשאלה עצמה – מכיון שאשה בטבעה נאמנה, כל כך לא-טבעי וגרוע כשהיא לא. האיש בטבעו לא כל כך נאמן לאשה אחת, לכן הוא יכול להנשא לכמה נשים מהתורה, אבל בדור שלנו, לפני משיח, האיש צריך להיות כמו האשה. מדברים על עלית האשה, אבל זו גם העליה של האיש. בדור שלנו, מרבינו גרשום מאור הגולה והלאה, האיש נדרש לאותה נאמנות. אבל אם האשה פוגמת בנאמנות שלה – על כך מדובר במסכת סוטה. הזכרנו שכל השמות של מרים, שלא למדנו את כולם (צריך לעשות זאת), הם בסוגיא במסכת סוטה.

כח ההמרה של החן

שאלה (ממישהו שרואים שמכיר את השיעורים של הרב): היום הארבעים האחד בשנה הוא יום פטירת רחל, שנקרא יום האם היהודי – אם בגימטריא 41. מה המשמעות של יום ה-נח של השנה, שגם חל בחדש חשון?

תשובה: זו שאלה טעונה, הרבה מהאנשים כאן יודעים למה. רק נגיד שראשי התיבות של צמד שמות שהזכרנו, חלאה-נערה, הוא חן (כנ"ל). יש ספר, שטרם פרסמנו, בשם "שבעים פני חן" – שבעים התופעות העיקריות בכל התנ"ך שהן צמדי מלים של חן. חן הוא סימטריא, "ונח מצא חן בעיני הוי'" – חן-נח. המלה חן מופיעה שבעים פעמים בתנ"ך, ויש שבעים תופעות של זוגות מושגים או שמות עם ר"ת חן, ואחד מהם הוא זוג השמות חלאה-נערה. רואים שבחן גם יש כח של התמרה.

מדברים על כח נשי. בסוף משלי, בפרק "אשת חיל", כתוב לקראת הסוף "שקר החן והבל היפי", אבל אז כתוב "אשה יראת הוי' היא תתהלל". מוסבר ש"היא תתהלל" בחן וביפי שלה – חן-אמת ויפי-של-ממש. מתי יש ערך לחן וליפי? כשהאשה יראת ה'. רואים שבמלה חן עצמה יש כח של המרה ממצב שלילי ושקרי למצב חיובי ואמתי. כתוב "חן חן לה", יש שתי דרגות של חן, לכן גם ה-חן שייך לחדש הזה – חדש של הפיכה, הפיכה מ"שקר החן" ל'חן אמת' של "אשה יראת הוי'".

'גברת משיח'

שאלה: האם אפשרי שמשיח יהיה אשה, ואם כן – האם יהיה לה בעל?

תשובה: נתחיל מהצד השני – אם המשיח יהיה איש, האם תהיה לו אשה? אם תהיה לו אשה – יקראו לה 'גברת משיח' ו"הכל מן האשה". למשיח תהיה אשה, היא תהיה 'הגברת הראשונה' – 'הגברת הראשונה' עדיפה על 'הגבר הראשון'. אם משיח בעצמו יהיה אשה, יהיה לה בעל. בתורה האיש מצווה להתחתן, וגם לאשה יש מצוה מדרבנן להתחתן – היא צריכה להתחתן, כולם צריכים להתחתן. הזכרנו את שבע הנביאות, ואחת  מהן אמנם לא היתה מלכה אבל היא היתה שופטת של ישראל – דבורה הנביאה, הנביאה השלישית (כנגד ספירת התפארת, שבקבלה מכונה מלכא). היא היתה המנהיגה של הדור, המשיח של הדור שלה. זו דוגמה שמנהיג יכול להיות אשה – קצת יוצא דופן, אבל זה קרה.

נישואי בני נח

שאלה: הרב סיים בסיפור על בחורה שאמרה לבחור להמתין כדי להנשא באופן הראוי. איך בני נח צריכים להנשא?

תשובה: אחד הדברים העיקריים שאנחנו מלמדים שהגיע בדור שלנו הזמן שיהודים יצאו החוצה וילמדו את התורה לכל העולם. יש את שבע מצוות בני נח, אבל כדי להביא משיח צריך להפיץ את המצוות ואת התורה לכל האנושות – זו שליחות. הרבה בני נח מבקשים שיתנו להם הנחיות לטקס נישואין, מה לומר מהתנ"ך. בספר שלנו, התבוננות לאומות, יש בקיצור – רק התחלה – כללים עבורם. צריך שיהיה להם קיצור שלחן ערוך וצריך שיהיה להם סדור תפלה שמתאים להם במיוחד, אנחנו צריכים לכתוב אותו, ושם צריך גם להיות להם טקס נישואין, שעלינו לעצב. יש לנו התחלה, וזו משימה מאד חשובה לדור שלנו, לצאת החוצה וללמד וליצור שו"ע וסידור חדשים שמיועדים ללא-יהודים.

מלך – הרגישות לגווני הלב

שאלה: נשמות חוזרות בגלגול וכך גם חפצים. איך ה"צהר תעשה לתבה" חוזר בדור שלנו?

תשובה: לפי פירוש הבעל שם טוב כל פעם שאדם מדבר יש תבה, וכשאני מכניס את הלב שלי למלים שלי – לא להיות מה שחז"ל קראו "אחד בפה ואחד בלב", אלא להיות "פיו ולבו שוים" – האבן הטובה שבלב שלי נכנסת לתבה שאני אומר. זו תורת הבעל שם טוב, וכך עושים תמיד.

בכל דור יש צורה בה הלב מופיע. אדמו"ר הזקן אמר ש"צריך לחיות עם הזמן", והלב-הרגש עצמו מתחדש. זו נקודה מאד חשובה: הרגישות להתפתחות הלב של הדור שייכת למלך, שנקרא "לב כל ישראל". הכוזרי אומר שישראל באומות הן כלב באברים אבל המלך הוא הלב של עם ישראל. בכל דור יש מצוה מיוחדת, כמו שהנעם אלימלך אמר שבדורו המצוה המיוחדת היא ציצית. עלינו לקיים את כל המצוות, אבל בכל דור יש מצוה שצריך להתמסר אליה.

זו ההרגשה של הלב, שיש בו הרבה רגשות, ורגש הוא כמו גוון, צבע. לכל דור יש את הרגש שלו, הצבע שלו, ומי שרגיש לגווני הלב של הדור הוא המלך. הגוון של הלב משתנה בכל דור, ולפי זה משתנה המצוה – האבן הטובה היא בגוון אחר בכל דור. המלך רגיש לכך ויכול לגלות זאת לכל הדור, ועלינו להכניס את האבן הטובה מהלב לכל מלה שאומרים, להעביר מלים מלב אל לב, וזו הדרך בה אנחנו מתקשרים. כשנשמות יהודיות מתקשרות באופן נכון מאיר אור הגאולה.

האחריות להחזיר בתשובה

שאלה: איך היהדות תתפתח, בדור שלנו שכל כך הרבה אנשים לא יודעים על יהדות?

תשובה: השאלה הראשונה איך אתה הגעת לכאן היום? [ה' החזיר אותי בתשובה מהקולג' באמריקה.] המשימה של החיים שלך היא להביא את מי שקשור לנשמה שלך. הנשמות הן כמו עץ, כל אחד הוא ענף ויש עוד נשמות ששייכות אליו. צריך להחזיר את הנשמות לענף שלך ואז לגזע. זו האחריות של כולנו – אף אחד לא יכול לעשות זאת לבדו. האחריות של כולנו להחזיר את כל היהודים. לכל אחד יש נשמות שהן כמו 'בני דודים' שלו – יש לך הרבה 'בני דודים' שצריך להחזיר. צריכים להחזיר את כל היהודים ואת כל העולם כולו.

"פרו ורבו" של נח

שאלה: למה נח נענש שלא היו לו ילדים, אחרי שהציל את כל האנושות וכל החיות?

תשובה: התורה אומרת שנח הוליד את שלשת ילדיו אחרי גיל 500, הרבה יותר מאוחר מכל הדורות שקדמו לו. כתוב שה' עצר אותו מללדת כדי שלא יצטרך לבנות הרבה תבות לכל זרעו. שלשת הילדים שלו ונשיהם עם אשתו נכנסו לתבה. כשיצאו מהתבה ה' ברך אותו וצוה עליו להמשיך לפרות ולרבות. רק שבנו חם שאל – קין הרג את הבל כשהיו רק שנים, והיום יש שלשה ואתה רוצה ללדת עוד?! הוא סרס אותו (לפי פירוש אחד בחז"ל), והעונש שלו היה שבנו כנען – שאמר לאביו חם שנח מתגלה באהל – יהיה עבד לאחיו. כל המסר של הסיפור הוא שה' רצה שיהיו לנח עוד ילדים וגם נח רצה זאת. עם זאת, גם בדרך הטבע שיהיו לו עוד ילדים בגיל 600 זה מיוחד... "פרו ורבו" בגימטריא 500, וזה הופיע במיוחד אצל נח שאז החל לקיים מצוה זו.

תיקון המציאות על ידי זיווג קול-דבור

שאלה: איך בדיוק המלים מהלב מרפאות ומתקנות את המציאות, את מי שהן מגיעות אליו ואת האדם הדובר עצמו?

תשובה: אחד הסודות העמוקים בקבלה נקרא זיווג קול-דבור. קול הוא הכח להוציא רגש מהלב ולהכניס אותו לתוך המלים – לקול עדיין אין אותיות, הוא לפני האותיות, הוא בא מהלב אל הפה. על הקול כתוב "הקֹל קול יעקב" והמלים שייכות לרחל – בשבת יהיה היארצייט שלה, יום ה-41 של השנה, יום האם היהודיה. הדבור הוא רחל והקול שבא מהלב הוא יעקב. כל אחד מאתנו יוצר זיווג יחודי בין יעקב לרחל. זה הכח לתקן את עצמנו, כשאנחנו עושים את התיקון הזה בתוך עצמנו. יעקב בא מהלב, מתוך הרגש, ובלב עצמו הקול בא מתוך רגש הרחמים ששייך ליעקב. כשיעקב מגיע אל תוך המלה יש יחוד עם רחל.

כל תיקון, כל דבר טוב, מוליד – כמו שרש"י כותב בתחלת פרשת נח שתולדות צדיקים הם מעשיהם הטובים. כשמשהו קורה בתוכי חייב להוולד ממנו משהו. ליעקב ורחל נולדו יוסף ובנימין. מה זה אומר? אחת המשמעויות של יוסף היא מה שאמרנו קודם – הכח להוסיף-להחזיר אנשים פנימה. על יוסף כתוב "יוסף הוי' לי בן אחר" – לו יש את הכח למצוא מישהו "אחר" ולהחזיר אותו להיות "בן". כשאני עושה את היחוד הזה בתוך עצמי, יחוד יעקב ורחל, הלב שלי והמלים שלי, יחוד קול דבור – לפעמים לוקח הרבה זמן עד הלידה, אבל אם אני נאמן, אם יש נאמנות בין הלב לדבור – נולד הכח של יוסף, הכח להחזיר אנשים בתשובה, למצוא נשמות אבודות ולהחזיר אותן. בנימין, הבן השני, שיום הולדתו חל בהילולת רחל אמנו – היא מתה בלידתו – הוא כח הנאמנות של הנשמות היהודיות. הוא יוצר את הפוטנציאל בנשמות שיוכלו להחזיר אותן. גם זה חלק מהתשובה למה שאמרנו קודם – זה משהו ספונטאני, שלא בא דווקא דרכי, שנשמות יהודיות מתעוררות מלמטה, מעצמן. זה הכח של בנימין. יוסף ובנימין נולדים מהיחוד בין יעקב ורחל, יחוד קול ודבור אצל כל אחד.