בע"ה

כ"ה חשון, שבת פרשת חיי שרה ע"ז – בית הרב

ערבי נחל לפרשת תולדות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי תפלת מנחה.]

בעל ה"ערבי נחל"

נלמד מהספר "ערבי נחל" של רבי דוד שלמה אייבשיץ זצ"ל, שהיארצייט שלו היה השבוע בכ"ב מרחשון. הוא היה אחד מגדולי בעלי הנגלה החסידיים (כמו רבי אברהם דוד מבוטשאטש זצ"ל, מספרו "עזר מקודש" על אבה"ע למדנו לאחרונה, סביב היארצייט שלו בכ"ט תשרי; בצעירותו הוא למד ונבחן אצל בעל ה"ערבי נחל"). הוא חבר את ה"לבושי שרד" על השו"ע והיה שייך לבית מדרשו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זי"ע. העיר זלוטשוב ממוקמת במערב אוקריינה, צפונה מרומניה. לפני שעלה לארץ ישראל (בשנת תקס"ח) היה רב בסאראקא במדינת מולדביה (ועל שם עיר זאת הוא מכונה בשער ספריו). רבו המובהק היה רבי משולם פייביש מז'אבריז' (אף הוא מתלמידי רבי מיכל מזלוטשוב), בעל ה"יושר דברי אמת", ובלבושי שרד באו"ח קסח הוא מזכיר אותו בשבחים נוראים "חסיד וקדוש וכו'".

נלמד דרוש שלו לפרשת תולדות, שהתחלנו לקרוא במנחה. נלמד דרוש ג':

א. הקושיות בפסוקים וברש"י

היתור בפסוק והיפוך הסדר

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' כו' (כה, כא). יל"ד, לנוכח אשתו מיותר ועיין רש"י [רש"י מפרש שיצחק היה עומד בזוית זו ומתפלל ורבקה עומדת בזוית זו ומתפללת, וזהו "לנֹכח".].

תו יל"ד, כי עקרה היא, אין לו ביאור, והול"ל ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק כו' [הפסוק כתוב לכאורה לא לפי הסדר, צריך היה לכתוב קודם שהיא היתה עקרה ומכיון שכך יצחק התפלל עליה. כאן כתוב הפוך, קודם "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו" ורק אחר כך "כי עקרה היא".].

מעלת רבי עקיבא המעביר על מדותיו (עיון בתענית כה, ב)

עוד הקשו המפרשים במ"ש רש"י [על מה שכתוב "ויעתר לו הוי'".], לו ולא לה שאין דומה [תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע] כו'. והרי אמרו רז"ל (תענית כה ב) גבי רבי אליעזר שאמר כ"ד רננות [הוא קורא לזה רננות. בגמרא – כפי שנראה מיד – כתוב "עשרים וארבע ברכות" ואחר כך כתוב שרבנן רננו עליו על מה שלא נענה בעוד שתלמידו כן נענה. הוא מחבר את ה"הוו מרנני" עם הברכות. וכן – בכוונה או בשגרה דלישנא – רומז כאן ל-כד רננות שאמר שלמה המלך ולא נענה עד שאמר "הוי' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" (ורומז כאן שרבי אליעזר שייך לשלמה המלך ואילו רבי עקיבא תלמידו שייך לאביו, דוד מלכא משיחא, "ואנכי תולעת ולא איש", שקופה של שרצים מונחת מאחוריו כו'. ואכן, רבי אליעזר משלים את שלמה המלך ל-1000 – "האלף לך שלמה", ואילו הערך הממוצע של רבי עקיבא ומלך המשיח = משיח בן דוד!).] ולא נענה, ורבי עקיבא נענה, לא מפני שזה גדול מזה אלא מפני שזה מעביר על מידותיו כו',

נקרא את הגמרא בפנים, זה אחד מהסיפורים במסכת תענית על עצירת גשמים ועל תענית שגזרו וירדו גשמים:

שוב מעשה ברבי אליעזר [רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי אליעזר הגדול, רבו של רבי עקיבא.] שירד לפני התיבה [להתפלל שירד גשם.] ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר: אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה [לשון הגמרא כאן הוא המקור לתפלת "אבינו מלכנו", וממילא לניגון של אדמו"ר הזקן על "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה". חוץ משני "אבינו מלכנו" כאן אין עוד "אבינו מלכנו" בגמרא, וממילא "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה" הוא ה"אבינו מלכנו" העיקרי והעצמי ביותר. יש להעיר שבתיקוני זהר מופיע "אבינו מלכנו אבינו אתה". בתפלת "אבינו מלכנו" הקצר מקדימים זאת  ל"אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה" ו"אבינו מלכנו רחם עלינו", קיצור מ"אבינו מלכנו" השני של רבי עקיבא, כדלקמן. את ה"למענך" משאירים ל"אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה וחסד למען שמך הגדול והושיענו", ודוק.]. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו [זהו קיצור של שאר כל ה"אבינו מלכנו". רבי עקיבא התפלל כאן תפלה קצרה, כמו שהתפלל משה רבינו על מרים. רבי עקיבא הנו המשה רבינו של התורה שבעל פה כנודע, ולמעלה ראינו שהוא קשור גם לדוד מלכא משיחא, "נעים זמִרות ישראל"], וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן [החכמים בבית המדרש היו מרננים על רבי אליעזר, ואמרו שהרב התפלל עשרים וארבע ברכות ולא נענה והתלמיד רק אמר כמה מלים ומיד ירד גשם.]. יצתה בת קול [בכלל רבי אליעזר הוא מלומד בבת קול, כמו בתנורו של עכנאי.] ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו [תפלתו של רבי עקיבא התקבלה ותפלתו של רבי אליעזר לא התקבלה לא בגלל הגדלות של רבי עקיבא – שאינו גדול מרבי אליעזר – רק מפני שרבי עקיבא היה מעביר על מידותיו. (הסיפור מזכיר מה שיצאה בת קול והכריזה ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל" מפני שהיו ענוותנים, ומתאים לכך שרבי אליעזר הוא "שמותי", לפי הפירוש דהיינו מבית שמאי.) כן, הלל עצמו היה מעביר על מידותיו וכאן רבי עקיבא, שהלכה כמותו, דומה לו.].

כדי להבין מה שרבי עקיבא היה מעביר על מדותיו ורבי אליעזר לא, נעתיק מפירוש יוסף תהלות לתהלים ריש פרק ע"ג[ב]:

"אך טוב לישראל אלהים לברי לבב". פירש עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה בנימוקיו במ"ש כל המעביר על מדותיו מעבירן לו על פשעיו. אך הת"ח צריך שיהא נוקם ונוטר עד דאיפייסו ליה כמ"ש פ"ב דיומא. וז"ש "אך טוב לישראל", "אך" מיעוט, כלומר המיעוט שיעבור על מדותיו טוב לישראל. אך לת"ח צריך "אלהים לברי לבב", "אלהים", מדת הדין, "לברי לבב", הת"ח שלא למחול ולדונם עכ"ד זלה"ה.

אם כן, יוצא שרבי עקיבא החזיק את עצמו כ"ישראל", יהודי סתם שראוי לו תמיד להעביר על מדותיו, ואילו רבי אליעזר החזיק את עצמו כ"ברי לבב", תלמיד חכם שראוי לו לנקום ולנטור עד דאיפייסו ליה. ובדרך רמז: עקיבא אליעזר משלימים את הפסוק "מזמור לאסף אך טוב לישראל אלהים לברי לבב" לרבוע של מד. נשים לב שספרות אליעזר, 318, הן הן צירוף ספרות עקיבא, 183.

מעלת צדיק בן רשע על צדיק בן צדיק

נמשיך לקרוא ב"ערבי נחל":

[על הגמרא הזו הוא מביא פירוש של הרמ"ע מפאנו:] ופירש בעשרה מאמרות [מהרמ"ע מפאנו, מגדולי המקובלים אחרי האריז"ל. כאן המו"ל לא מביא ציון מראה מקום מדויק בעשרה מאמרות, כנראה שלא מצא, ויתכן שהמחבר העתיק זאת מאליה רבה או"ח סימן נג ס"ק טז ששם גם כתוב כ"ד רננות.], דר"ע לפי שהיה בן גרים והוצרך לשבר טבעו ומדותיו יעוי"ש [רבי עקיבא היה בן גרים. אני הייתי אומר שמשום כך הוא היה בהכנעה ושפלות, אבל הוא אומר רעיון קצת אחר – מכיון שרבי עקיבא היה בן גרים הוא היה צריך לשבר את הטבע שלו. והא בהא תליא, הוא אכן הכניע את הטבע שלו ולכן תפלתו התקבלה.], הרי משמע איפכא דתפלת צדיק בן רשע [כמו רבי עקיבא, שהיה בן גרים.] עדיף להתקבל [וא"כ מדוע כותב רש"י שתפלת יצחק התקבלה ולא תפלת רבקה?!

לכאורה אפשר לשאול כאן שהרי גם רבי אליעזר היה בעל תשובה, למישהו יש ביאור? (יחסית לרבי עקיבא הוא נקרא צדיק בן צדיק.) כן, אפשר לענות ככה, שיחסית לבן גרים בעל תשובה נקרא כך. אפשר לומר גם שאביו של רבי אליעזר היה עשיר, והוא פרנסו, מה שאין כן רבי עקיבא. גם רואים במוחש שבעל תשובה שהוא בן טובים וגדל בבית עשיר הוא פחות בהכנעה טבעית מאשר בעל תשובה מבית עני.].

היפוך הסדר ושפת יתר ברש"י

עוד יל"ד בלשון רש"י שכתב, שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק [לתפלת צדיק בן רשע] כו'. איפכא הו"ל למימר, שאינו דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק, דהוא עדיף [כשאני בא לומר שדבר אחד לא דומה לדבר אחר ההיגיון אומר שקודם צריך לומר את הדבר הפחות טוב, שהוא לא דומה לדבר היותר טוב, ואם כן כאן היה צריך לומר 'אינו דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק', ולמה כתב רש"י הפוך, שמשמע שהצדיק בן רשע הוא יותר טוב?].

תו יל"ד במה שסיים רש"י, לפיכך לו ולא לה, שהוא שפת יתר ולשון כפול [הרי בתחלה הוא כבר כתב "לו ולא לה", ומדוע צריך לסיים בכך שוב? ראיתי בפירוש רש"י מנוקד שהוסיפו לאחר ה"לו ולא לה" הראשון סימן שאלה, ואז דברי רש"י נקראים כך: "לו ולא לה?", בתור שאלה, והתשובה היא "שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע" ולכן המסקנא היא "לפיכך לו ולא לה". אבל לשון רש"י "'ויעתר לו'. לו ולא לה שאין..." לא משמע כן.].

המשלת תפלת יצחק לעתר

גם יל"ד באומרו ויעתר, ואמרו רז"ל (יבמות סד א) למה נמשלה תפלת צדיקים כעתר, מה עתר [הופך את התבואה] כו' כך תפלת צדיקים מהפכת מדה"ד למדה"ר, למה קמ"ל קרא דבר זה דווקא כאן, והלא גם אברהם ושאר צדיקים התפללו ולא קאמר האי לישנא [למה דוקא בתפלת יצחק ורבקה נאמר לשון עתר?].

כיצד יתכן שצער עיבור קשה לרבקה מהעדר בנים?

עוד יל"ד באמרה [מאמר רבקה.], א"כ למה זה אנכי [פירש רש"י, למה אני] מתפללת על הבנים (ע' רש"י ז"ל) משמע דיותר בחרה בהעדר בנים מצער העיבור [לכך יש שייכות למה שלמדנו בשיעור ביום חמישי, על חיוב האשה בפריה ורביה, שמשמע מרש"י כאן שהאשה מעדיפה שלא יהיו לה בנים מאשר שתצטער בעיבור. אכן כך היה אצל יהודית אשת רבי חייא (מפני צער הלידה), אבל שם היה לאחר שילדה שני בנים ושתי בנות ועזרה לבעלה לקיים מצות "פרו ורבו" וקיימה מצות שבת. כאן הוא אומר דבר מאד חשוב:], ובודאי צדקת זו לא עלה זאת על לבה [שודאי רצתה בנים, במיוחד לפי מה שלמדנו מה"משך חכמה", שהאשה בטבעה רוצה בנים עוד יותר מהאיש.].

ב. תאות ה' לתפלת הצדיקים (ביאור פסוקי "ואתחנן")

דרכו של בעל ה"ערבי נחל" להביא שאלות על פסוקי הפרשה שהוא דורש, ואחר כך כדי לענות הוא מביא שאלות וביאור על מקום אחר בתנ"ך, כדי לבאר על פיו את מה שרצה לבאר כאן. [דומה למאמרי חסידות.] במאמרים שואלים שאלות ומבאר סוגיא בחסידות, כאן הסוגיא היא ממקום אחר בתנ"ך.

מדרש פליאה על "רב לך"

ולבאר זה נקדים פסוקי ואתחנן אל ה' בעת ההוא כו' רב לך כו' (דברים ג, כג - כו) [שמשה רבינו התפלל תקט"ו תפלות כדי להכנס לארץ ולא נענה. על כך הוא מביא מדרש פליאה, שגם הובא במהר"ם שי"ף ומעניין לבדוק שם איך הוא ענה.] פירש במדרש, רבן של נביאים אתה. והוא תמוה, כלפי לייא [לגבי מה זה נאמר?], וכי בשביל שהוא רבן של נביאים לא יעתר ה' לתפלתו [מה הקב"ה ענה לו בכך? אדרבה בגלל שהוא רבן של הנביאים ראוי שתתקבל תפלתו. (אפשר לקשר בין ואתחנן למה שבא לבאר, שואתחנן עולה יצחק רבקה.) כן, הרי משה רבינו התפלל להכנס לארץ ישראל והזיווג בין יצחק לרבקה הוא הזיווג של ארץ ישראל. יוצא שהוא התפלל בעצם לזווג את יצחק ורבקה. יחוד יצחק רבקה שעולה ואתחנן עולה גם תפלה – כל תפלה היא יחוד יצחק רבקה – וביחד עם משה רבינו שעולה תריג מצות תורת משה עולה 1128, המשולש של בטול ("כי טוב" – "ותרא אתו כי טוב הוא"), מדת משה רבינו.].

"הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים" (עיון בחולין ס, ב)

והנלע"ד בזה, עם מה שאמרו רז"ל בחולין (ס ב) יצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע ולא צמחו עד שבא אדם ובקש רחמים וירדו גשמים וצמחו, מלמד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ר"נ בר פפא הו"ל האי גינתא רמי ביה ביזרני ולא צמחו, בעא רחמי ואתא מטרא וצמחו, אמר היינו דר"נ [ר"א] שהקב"ה מתאוה [לתפלתן של צדיקים] כו'.

נפתח את הגמרא בפנים:

רב אסי רמי [הקשה.], כתיב: ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא [ביום שלישי למעשה בראשית.], וכתיב, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא [ביום הששי]! [איך יתכן שביום שלישי כתוב "ותוצא הארץ דשא" ואילו ביום הששי נאמר "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ"?! אגב מה הקשר בין שלישי לששי? זהו החיבור של יעקב ויוסף, סוד "אלה תֹלדות יעקב יוסף", "גופא ובריתא חשבינן חד". יוצא שביום ששי מתממש ומתאמת יום שלישי, מתאים לספירת היסוד, מדת יוסף שמאמת את יעקב בסוד "תתן אמת ליעקב" כנודע. עונה רב אסי:] מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו; ללמדך: שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא [היתה לו גינה.], שדי ביה ביזרני ולא צמח [הוא שתל בה זרעונים ולא צמחו לו.], בעא רחמי [התפלל על גשם.] אתא מיטרא וצמח [ירד גשם וצמחו הזרעונים.], אמר: היינו דרב אסי [כאן התחולל מה שרב אסי אמר, שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.].

[מי שיש לו חוש חסידי יכול לשים לב לשאלה שהוא בא לשאול (הציעו כמה רעיונות... אולי כיצד יתכן שהוא משווה את עצמו לתפלתן של צדיקים?), כן:] ויל"ד, איך יהיה ר"נ כמתפאר ח"ו.

עקרות האבות והאמהות (ורמיזת האבות ביום השלישי וביום הששי למעשה בראשית)

לפני שנמשיך נתעכב עוד קצת על הגמרא: המאמר "שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים" מזכיר שהאבות היו עקרים כדי שיתפללו ויפקדו. כאן המקור לכך, בבריאת העולם. ביום השלישי כתוב "ותוצא הארץ דשא עשב..." וביום הששי כתוב "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח...". יש כאן שלשה לשונות, דשא שיח עשב, וי"ל שהם כנגד שלשה אבות. פשיטא ששיח הוא כנגד יצחק, כמ"ש "ויצא יצחק לשוח בשדה" (שהתפלל על זיווגו עם רבקה). נמצא שדשא כנגד אברהם ועשב כנגד יעקב-ישראל, ומה שנסמך עשב לדשא ביום שלישי היינו בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם".

[וכמה רמזים יפים: דשא ועוד אברהם-שרה = 1058, הרבוע הכפול של 23, תענוג תענוג; שיח ועוד יצחק-רבקה = 833 = 7 ברבוע פעמים 17, טוב, וביחד עם עשב ועוד ישראל-רחל = 1984 = 4 פעמים מלכות = 8 פעמים אברהם. הכל יחד = 3042, הרבוע הכפול של 39, "טל ילדֻתיך", "הוי' אחד". "דשא עשב" יחד עם אברהם-שרה = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו'. במספר סדורי, דשא = 26, שם הוי' ב"ה, ואילו שיח = עשב = 39, טל, "הוי' אחד"; דשא שיח עשב = 104, 4 פעמים 26, דשא פנים ואחור, ללמד שהכל כלול בלשון הראשון, "ותוצא הארץ דשא", כנגד אברהם אבינו ע"ה.]

מבין האמהות, שרה רבקה ורחל היו עקרות בפועל, והוזקקו לתפלה, מה שאין כאן לאה, שאף על פי שבטבעה היתה אף היא עקרה, כמבואר במפרשים, ה' פתח את רחמה מיד כדי לחבבה על יעקב בעלה – "וירא הוי' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה [ורחל עקרה]". יעקב עצמו לא היה עקר, שהרי ראובן נולד מטפה ראשונה, אך את שמו ישראל הוא קבל רק לאחר לידת יוסף מרחל. על כן יש לומר שבבחינה העליונה שלו, בחינת ישראל (לי ראש) שהיתה בו בכח, הוא היה עקר כל זמן שרחל היתה עקרה. וכן לגבי יצחק ורבקה, כתוב "כי עקרה היא", משמע שיצחק לא היה עקר, אבל כל זמן שלא זכה להעמיד תולדות נחשב אף הוא כעקר. לגבי אברהם כתוב בפירוש שהיה עקר בטבע, כמו שרה אשתו.

מכל זה מוכח שאצל האבות מדת העקרות 'יורדת' בהדרגה מדור לדור. גם אצל האמהות, שרה רבקה רחל, שאצל כל אחת מהן כתוב לשון "עקרה" בפירוש, מדת העקרות של שרה היתה גדולה מכולן, שהרי אצלה נאמר "ותהי שרי עקרה אין לה ולד" ("שרי" ע"ה = "עקרה אין לה ולד") ודרשו חז"ל שאפילו בית ולד לא היה לה. לפי דעה אחת, אברהם ושרה נישאו כאשר הוא היה בן 25 והיא היתה בת 15. נמצא ששרה חכתה 75 שנה ללדת, ואילו רבקה חכתה 20 שנים ורחל חכתה 7 שנים (לפי זה אפשר למצוא רמז חדש ב127 שנות שרה: בת 100 כנגד 100 שנה שאברהם בעלה חכה ללדת, מאז שנולד, סוד האות ק של יצחק כנודע – ללמד ששרה בטלה וכלולה בו לגמרי; בת 20 כנגד רבקה ובת 7 כנגד רחל, ודוק. נמצא מה ששרה 'מיהרה' להסתלק לפני זמנה היה על מנת לקצר את זמן העקרות של האמהות הבאות אחריה).

שני הסברים כיצד התפלה מגלה את הרצון האלקי המקורי (ולא משנה רצון)

ונ"ל עם מה שחקרו הקדמונים [כמו שאמרנו בשיעור ביום חמישי, בעל ה"ערבי נחל" אוהב את בעל העיקרים, וגם כאן הוא מביא ממנו:] בענין התפלה שאנו רואין שנעתר הש"י להמתפלל אליו, איך יש שינוי רצון ח"ו לפניו, הלא הוא נעלה מכל מדה ודמיון, ואיך יעלה על הדעת שיתפעל ח"ו ע"י ברואיו [עצם המושג תפלה מעורר בעיה – איך אנחנו יכולים לשנות את הרצון של הקב"ה?! הקושי מודשג במיוחד בתפלות בהן אנו מתפללים בפירוש "יהי רצון מלפניך".]. ומצינו בזה ב' תירוצים קרובים זה לזה [השני הוא של בעל העיקרים:],

הא' הוא מאמר רז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, שהוא [תפלת הצדיקים.] כביכול רצון וחדוה לפניו, ממילא כך היה הרצון מתחלה שע"י התפלה ישיג הענין המבוקש ההוא [ולפי זה אין שינוי רצון על ידי התפלה, אלא מלכתחילה הרצון היה כך כדי שהצדיק יתפלל ושה' יענה את תפלתו.].

התירוץ הב' כי הש"י טוב ומטיב לרעים ולטובים, ומאתו נשפע לעולם כל טוב ["אין רע יורד מלמעלה".], רק השינוי הוא לפי המקבלים, כי בכדי שיהיה שכר ועונש ברא הש"י כמה עולמות [יוצא שכל העולמות של סדר ההשתלשלות הם כמו סינון לטוב שיורד מלמעלה.], ובכולם יש ב"ד ממונים על השפע ההיא שנשפע דרך צינורות, שהם אותיות קדושים [כמו שכותב גם אדה"ז בשער היחוד והאמונה, שהעולם מתהוה על ידי האותיות.], והאדם בחטאו פוגם באותיות הללו, והיינו קלקול הצנורות, ועי"ז מתעכב שפע ההוא בבואו לאותו העולם שפגם בו, וכאשר מתפלל האדם, אזי אותיות התפלה של המבוקש ההוא אשר מבקש, הן הנה אותיות הצינורות של שפע ההוא המבוקש, ונתקנו ע"י התפלה הצינורות האלה, ומיד בא אליו השפע מעצמו [גם מהתירוץ השני יוצא שהתפלה אינה משנה את הרצון, אלא רק ממשיכה אותו למטה, מסירה את מה שמעכב אותו לירד למטה.].

ההבדל בין התירוצים: בין הבן הקטן לבן הגדול

והנפקא מינה בין ב' תירוצים אלו, כי לתירוץ הא' יצויר שיעוכב הדבר המבוקש שמתפלל עליו, בעבור כי הש"י מתאוה לתפלת צדיקים ורוצה שיתפלל עוד יותר ויותר [השאלה מתי הוא עונה, יוצא שיתכן שתאות ה' היא שהאדם יתפלל כל החיים... אבל ודאי יש לדבר קץ, על פי מה שה' רואה ללבב ורב להושיע. הרי כמו שה' מתאוה לתפלה הוא גם רוצה לענות, וכמו שיתבאר.], וכמו שאמר הכתוב [פסוק שאומרים בתענית ציבור:] (ישעיה סה, כד) טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע [הפירוש הפשוט הוא שטרם יקראו, עוד לפני שהם קוראים לי אני אענה להם, עוד הם מדברים, תוך כדי שהם מדברים, אני שומע להם. אבל כאן הוא מפרש אחרת:], ר"ל באמת אני חפץ למלא משאלותם טרם קוראם, רק אני חפץ שידברו עוד בתפלה כדי שאשמע דבריהם [כך הוא מפרש "עוד הם מדברים", כהמשך של "טרם יקראו" – בעצם אני רוצה לענות להם עוד לפני שהם קוראים, אבל אני רוצה שיתפללו עוד, "עוד הם מדברים ואני אשמע".], כי הקדוש ברוך הוא חפץ בדברם אליו. משא"כ לתירוץ הב', מיד שמתקן הצינורות משיג באותו רגע הענין המבוקש ההוא [כיון שהענין הוא רק להסיר את המונע מהרצון לרדת.].

ואמנם ב' התירוצים אמת הם [עכשיו הוא מביא משל.], כאשר נראה בבן הקטן המבקש מאביו את אשר יבקש, ויבך ויתחנן לפניו על דברי שטות כדרך הקטנים, ונלעג לשון אין בינה (ישעיה לג, יט) [אינו יודע לדבר ולהתפלל בלשון הקדש כראוי, היינו שמתפלל בקטנות ומתחנן על דברי שטות כו'.], והמבוקש ההוא לשחוק וקלס בעיני אביו [שמבקש ממש דבר שטות, אפילו פחות מסוכריה.], רק היה לו לנחת דברי בנו הקטן אליו ואת תחנוניו [יש לאבא תענוג מתחנוני הבן הקטן.], ומשהה מלמלא לו מבוקשו מאחר שהמבוקש הוא דבר שטות [ובאמת הבן לא צריך אותו.], רק שמוכרח למלא רצונו מאהבתו וחמלתו עליו [כנ"ל שכנגד התאוה יש רצון ובסוף הרצון מכריע.], ומשהה הדבר בכדי שירבה להפציר בו כי יש לו נחת מדברי תחנוניו [(למה יש לאבא נחת?) עיקר הענין כאן הוא שהבן פונה אל האבא, מכיר באביו שהוא מקור השפע ולא אחר. למה ששאלו קודם, שאולי התפלה תמשיך כל החיים, אפשר להוסיף משל שמתאים לדימוי של בן קטן: אם ילד קטן מבקש גלידה, אז גם אם האבא רוצה שהוא יבקש עוד ועוד – בסוף הגלידה תימס... לפעמים יש מדד אובייקטיבי מתי צריך לענות לבקשה, לפני שיעבור זמנה.].

ואמנם הבן הגדול אשר הוא חכם וחשוב גדול ובא באנשים [בפרשה ובהפטרה שקראנו היום כתוב "בא בימים" – בפרשה כתוב "ואברהם זקן בא בימים" ובהפטרה כתוב "והמלך דוד זקן בא בימים". כאן הוא משתמש בביטוי "בא באנשים" הנאמר לגבי ישי אבי דוד.], הוא לא יבקש מאביו איזה מבוקש רק בהיות לו הדבר הכרחי וצורך גדול אי אפשר בלעדו, ויודע שאי אפשר לו להשיג הדבר ההוא זולתי מאביו, אז בהכרח בא לאביו לדבר לו, ומיד כשמוע אביו את דבריו אינו מאחר אפילו רגע מלמלאות רצונו כיון שהדבר ההוא הוא הכרח גדול, וכבודו הוא כבוד אביו, ועל בן כזה אינו מתענג כלל בבקשתו לפניו [נמצא שקבלת תענוג, גם אצל הקב"ה, מצביעה, במדת מה, על בחינת קטנות.], רק מאחר שרואה ענין המבוקש ורב צורכו אליו, מיד הוא ממלא לו בקשתו.

צדיקים בקטנות (שלא לשמה) וצדיקים בגדלות (לשמה)

וכן הענין בצדיקים, יש עובדים את ה' בקטנות ויש בגדלות,

ר"ל כי הקטנות הוא כענין מה שאמרו רז"ל (פסחים ח. ב) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עוה"ב הרי זה צדיק גמור [לא צדיק גמור של התניא, אבל צדיק גמור של חז"ל. נמצא שאבחון זה של בעל הערבי נחל הוא סיוע לאבחון בתניא בין צדיק בשם המושאל לצדיק בשם העצם.], וכדומה לזה, הן הנה העובדים בשביל שכר עוה"ז או עוה"ב, והוא כאשר יתפלל להש"י על צורכו הנה גוף המבוקש אינו חשוב כלל בעיני ה', כי על צורכי עצמו הוא מבקש [לציין שרבי נחמן כותב שצריך להתפלל על כל דבר, אפילו על דברים הכי קטנים. וכך היא המדה – כך צריך להיות – אצל מי שנמצא בקטנות.], רק הש"י ממלא לו בקשתו לאהבתו וחמלתו עליו, והש"י מתענג כביכול בדברו אליו, ולכן לפעמים ישהה בקשתו כדי שירבה להתחנן אליו.

משא"כ צדיק העובד את ה' רק בשביל כבוד הש"י וגדלו, ואין מעלה בלבו בשום פעם ענין הצטרכותו, ואינו עוסק כל ימיו רק להרבות כבוד אבינו שבשמים [שמתפלל על השכינה הקדושה, על משיח.], הנה האיש הזה כאשר יבקש איזה בקשה מאת הש"י, אזי בודאי הדבר המבוקש ההוא הוא ענין נוגע לכבודו ית"ש, כי על הצטרכות גופו לא יבקש בשום פעם [ובלשון רבי נחמן, כל מגמתו היא להרבות בכבוד שמים ולמעט בכבוד עצמו.], ונמצא ענין המבוקש אשר זה מבקש מהש"י הוא דבר הכרח [כמו הבן הגדול שמבקש על דברים שהוא מוכרח להם.], לכן מיד ממלא מבוקשו, ומה שלא השיגו מיד בלי תפלה, הוא כי אדם אין צדיק בארץ כו' [אשר יעשה טוב ולא יחטא. חטא הוא מלשון חסרון, כמו שאומר הבעל שם טוב.] וגרם איזה קלקול כל דהו באיזה צינור ונתעכב שפע ההוא, ומיד בתפלתו תיקן הצינור ומשיג תיכף מבוקשו [(יוצא שהסוג הראשון יותר נעלה כיון שאין בו חטא.) כתוב "וסביביו נשערה מאד", כשהדרגה היא גבוהה יותר יש יותר דקדוק. אף על פי שיש לחנך ילדים קטנים לא להתלכלך סתם, בכל זאת דרכם בכך ואין על זה קפידא...],

החזקת הצדיק הגדול את עצמו כצדיק קטן (שמרבה בתפלה)

וזהו ענין ר"נ בר פפא דשדי ביה ביזרני, אשר מסתמא לפי האמת היה צדיק גדול, ומילוי בקשתו הוא כפי תירוץ הב' [שהיה במדרגת הגדלות.], אך לא רצה להחזיק טובה לעצמו לרוב ענותנותו אמר, היינו דר"נ [צ"ל ר"א, רב אסי.], כפי התירוץ הראשון שהוא מילתא זוטרתא [מדרגת הקטנות. (מה לגבי אדם הראשון?) שם מיד שהוא התפלל ירד גשם, רק שה' חכה שלשה ימים מפני שהוא מתאוה לתפלת הצדיק המכיר שהעולם צריך לגשם, שהרי עד אז "ואדם אין", ומספיקה היתה תפלה אחת קצרה (ללא מאמץ מיוחד, רק שיבקש ממי שמפתח הגשמים בידו). ואילו אצל ר"נ י"ל שהוא התאמץ בתפלתו והרגיש במוחש איך שה' מתאוה לתפלתו ומתענג בו כמו שאבא מתענג מתחנוני בנו הקטן (כלומר שהרגיש את עצמו בן קטן ואת ה' מתיחס אליו כאל בן קטן, אף על פי שאליבא דאמת היה בן גדול, וכך דרך הצדיקים, וכמו שיתבאר לגבי משה רבינו). ועוד י"ל שאה"נ, אדה"ר נברא במדרגה של קטנות יחסית לאבותינו הקדושים, וכמו שיתבאר.].

ובהיות כן, לכאורה קשה על משה רבינו ע"ה שאמרו רז"ל (דב"ר יא, י) שהתפלל תקט"ו תפלות [כדי שיכנס לארץ.] כמנין ואתחנן, והרי מבואר במדרש שתפלתו של משה רבינו ע"ה בקעה רקיעים, ובודאי אם היה איזה קלקול [גם אצל משה רבינו יתכן נדנוד חטא וחסרון שצריך לתקן.] היה מתקן מיד בהתחילו בתחנונים, והיה תמיד לזאת מקצר בתפלתו כענין שהתפלל על מרים (במדבר יב, יג), וא"כ למה הרבה בתחנונים, דממ"נ אם יש רצון מהש"י אז היה עושה פרי בתפלה ראשונה, ואם לאו מה יתן ומה יוסיף בריבוי התפלות, הלא שינוי רצון לא יצויר.

אך משה רבינו ע"ה לרוב ענותנותו שהיה עניו מכל אדם, חשש אולי אינו רק במדריגה הקטנה [ומה שמבקש להכנס לארץ אולי יש בזה שמץ של רצון לטובת עצמו ולא לגמרי לשם שמים, להרבות בכבוד המקום בלבד.], ושייך ביה הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתו כתירוץ הא', ואז צריך לריבוי התפלות והפצרות, לכן הרבה והפציר בתפלה. ולזה השיב לו הש"י, רב לך, רבן של נביאים אתה, ואתה במדריגה גדולה [בחינת גדלות. הרי אתה רבן של נביאי ישראל וכל כולך מסור לה', וממילא כל בקשתך היא רק למען כנסת ישראל, "לאקמא שכינתא מעפרא" "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ".], ומזה תבין כי אל תוסף דבר אלי, שריבוי התפלה ללא צורך [כי אין רצון למעלה.], וכאמור, וק"ל.

ג. ישוב הקושיות – ביאור מעלות יצחק ורבקה ומקור צער העיבור

מה טעם נזקק יצחק (הצדיק שבגדלות) להאריך בתפלה?

והנה בענין תפלת יצחק שאמר הכתוב ויעתר [גם לגבי יצחק "וַיֶּעְתַּר" וגם לגבי הקב"ה "וַיֵּעָתֶר".], שכולל ב' דברים, א' שהרבה והפציר בתפלה, שנית שנתמלא בקשתו כעתר שמהפך כו', וב' דברים אלו סותרים זה את זה, דמאחר שתפלתו כעתר [שמהפך מדת הדין למדת הרחמים.] והיה צדיק גדול, א"כ אין צורך לריבוי התפלה,

ובשלמא במשה רבינו ע"ה שהרבה בתפלה לפי שבאמת לא היה רצון מהש"י ע"ז [שיכנס לארץ.], לכן לא עשה פרי בתפלתו, משא"כ כאן דחזינן שהיה רצון מהש"י, דהא לבסוף נעתר לו הש"י, וא"כ למה הוצרך תחלה להרבות בתפלה מאחר שהוא היה צדיק גדול וכתירוץ הב', ולא שייך גביה למימר שהקב"ה מתאוה [לתפלתן של צדיקים] כו'.

תאות ה' לתפלת רבקה (מצד שהיתה בת רשע) שמכחה האריך יצחק

ויש לכאורה לטעות, דרבקה לא היתה צדקת ח"ו רק כערך התירוץ הא', ולכן מצד שהקב"ה התאוה לתפילתה לכן נתעכב המבוקש ההוא. אכן ח"ו לומר כן. דודאי גם היא היתה במדריגה הגדולה, אך לפי דאיתא בזוהר (ח"ב קפד א) לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא, ולכן דברי יתרו [שאמר "ברוך הוי'".] היו חביבים מאד לפני הש"י (ח"ב סט א), ולכן מצד זה שרבקה היתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע [שהיתה "כשושנה בין החוחים".], היתה תפלתה חביבה לפני הקדוש ברוך הוא, ושייך גבה לומר שהקב"ה מתאוה [כלומר אצל רבקה היה משהו מיוחד, שאף שהיא היתה במדרגת הגדלות הקב"ה התאוה לתפלתה בגלל שהיתה צדיק בן רשע.

וי"ל הביאור בזה שבהיות הצדיק בן רשע ואור תפלתו הוא "כיתרון האור מן החשך" נמצא שככל שמרבה להתפלל כך מוציא יותר ויותר אור מן החשך, לא רק מצד כמות האור אלא בעיקר מצד איכות האור, אור שמגיע ממקום הכי עמוק בחשך עצמו, מתוך ההעלם שאינו במציאות כלל שבתוך החשך, כניצוץ של אש, בחינת יצחק ורבקה שמדתם גבורה-אש, שיוצא מההכאה בכח בצור החלמיש (ויש שצריך להכות כמה וכמה פעמים עד שיוצא הניצוץ). והיינו בחינת תשובה עילאה, בחינת יצחק ורבקה, "כל ימיו בתשובה", תשובה על תשובתו תמיד (ואילו המדרגה הב', העליונה, שמסביר כאן בעל הערבי נחל, היינו מדרגת צדיק, צדיק בן צדיק בתוך עצמו – צדיק שכל העליות שלו הן מצדיק לצדיק יותר, מאור לאור גדול יותר – לא בעל תשובה, צדיק בן רשע בתוך עצמו – שהעליות שלו הן בכל יום ובכל רגע מחדש מהיותו רשע (בעיניו) לצדיק, "כיתרון האור מן החשך").].

והיינו דאמר ויעתר יצחק, שנמשל תפלתו לעתר, ואעפ"כ הרבה והפציר, ודברים אלו סותרים זה את זה, ומתרץ הפסוק בעצמו לנוכח אשתו, פירש רש"י שהיתה עומדת בזוית כו', ור"ל מצד שגם היא התפללה והקב"ה התאוה לתפלתה, לכן גם תפלת יצחק נשתהה [בגלל תפלת רבקה. והנה, רמז נאה להנ"ל: "ויעתר" במספר קדמי = 2691 = 13 פעמים 207, יג פעמים אור (אין סוף), סוד יג לשונות של אור שכנגד יג מדות הרחמים, המתעוררות ונמשכות מתוך חשכת הכתר, "ישת חשך סתרו", על ידי תפלת הצדיקים המכונה "רחמי" (גם רמז לפתיחת רחם האשה). על הכתר נאמר "כתר לי זעיר ואחוך", לשון המתנה, מה שה' מתאוה לתפלתם של צדיקים שבבחינת בעלי תשובה, שדוקא הם ממשיכים מעומק כתר עליון, בחינת רדל"א, כתר מלשון "כתר לי" כנודע.].

תפלת יצחק על רבקה וזכותו מכחה

ובל תאמר עדיין היה לו על פי תפלתו הראשונה להיות לו בנים מאשה אחרת [שהרי יצחק, המצווה על פריה ורביה, היה יכול לישא אשה אחרת ולפרות ולרבות ממנה.], לזה דרשו רז"ל (בר"ר סג, ה) לנוכח אשתו, שהיה מתפלל שכל בנים שיהיו לו לא יהיו אלא מצדקת זו [ובזה היה יצחק מתוקן מאברהם שלקח את הגר והיה לו להתפלל על שרה. והיינו מפני שיצחק היה "עולה תמימה", ובזכות העקדה זכה לשאת את רבקה הצדקת כנודע, ונאסר עליו לצאת מן הארץ, שהיציאה מן הארץ, ארץ הקדש, היא על דרך נישואין עם אשה אחרת.]. ואמר עוד כי עקרה היא, ר"ל עיקר התפלה היה עליה כי היתה עקרה [עיקר-עקרה לשון נופל על לשון, "מושיבי עקרת הבית [עיקר הבית] אם הבנים שמחה הללויה".], ולכן נשתהה מצד שהקב"ה מתאוה [לתפלתה. תאוה בגימטריא בית כנודע, "'ביתו' זו אשתו".] כו'.

וזה שכתב רש"י, לו ולא לה, הוא בדרך קושיא [כן יש כאן סימן שאלה, אבל בדרך אחרת:], ר"ל ח"ו שהיא לא נענית עבור שהקב"ה מתאוה לתפלתה והיה מדריגתה בקטנות, לזה תירץ לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו', ר"ל שתפלת צדיק בן רשע חביב יותר לפני הש"י [שהיא בבחינת "כיתרון האור מן החשך" כנ"ל, המשכת רחמים רבים בפנימיות עתיק, רדל"א, כנ"ל.], דאף שהוא במדריגת הגדלות אעפ"כ הקדוש ברוך הוא התאוה לתפלתה [משא"כ תפלת צדיק בן צדיק היא במדרגת הגדלות שנענה מיד.], לפיכך לו ולא לה [שנענה לתפלת יצחק, שהיה במדרגת צדיק בן צדיק בגדלות שנענה מיד, רק שהתעכב בגלל רבקה שהקב"ה התאוה לתפלתה אף שהיתה בדרגת הגדלות והוא כי היתה צדיק בן רשע, בחינת בעל תשובה.], אבל לא שהיתה במדריגת הקטנות ח"ו [כמה שוה לו ולא לה? 108, מה הממוצע של שלש התבות? לו. זהו הסדר: המלה הראשונה היא "לו", אח"כ יש ול, ואח"כ א לה ששוה לו. גם בתחלת וגם בסיום רש"י כתוב "לו ולא לה", כמה כולה פעמיים 108? גבורה (המדה של יצחק). כלומר שיש כאן לו לו לו לו לו לו.], והבן.

סיכום שלש המדרגות בתפלה

אם נסכם, יוצא שיש כאן שלש מדרגות:

• תפלת צדיק שנמצא בקטנות, שהקב"ה מתאוה לשמוע את תפלתו עוד ועוד, ואינו נענה מיד משום שאין דחיפות בתוכן הבקשה.
• תפלת צדיק שנמצא בגדלות, במדרגת צדיק בן צדיק (היינו שהעליה שלו היא מהיותו צדיק למדרגה של צדיק-יותר, עליה בהדרגה ולא בדרך של תשובה), והוא מתפלל רק על דבר שיש בו צורך ולכן ה' עונה לו מיד.
• תפלת צדיק שנמצא בגדלות, והוא במדרגת צדיק בן רשע (היינו שהוא צדיק שהוא גם בעל תשובה, ובתוך עצמו מרגיש תמיד שהוא רשע ומתוך כך מתעלה להיות צדיק), שה' מתאוה במיוחד לתפלתו ומאריך את הזמן עד שנענה לה למרות ששואל על מה שראוי לשאול ובגדלות (ובכך שה' מאריך יש עליה באין ערוך, כמותית ואיכותית, ב"יתרון האור מן החשך" על ידי עבודת התשובה של הצדיק הזה).

וי"ל ששלש המדרגות הן כנגד שלשת הרישין שבכתר (רישא דאריך, רישא דאין ורדל"א): הצדיק שנמצא בקטנות ממשיך מאריך, סוד הרצון – מי שנמצא בקטנות יש לו עדיין רצונות משלו, והוא כילד קטן ואהוב. הצדיק בן צדיק שבגדלות ממשיך מז"ת דעתיק (שבסוד ז תקוני גלגלתא, ובהיות שבאו בהתלבשות הדבר נמשך מיד ללא שהות). הצדיק בן רשע ממשיך בתפלתו מג"ר דעתיק, רדל"א, וכידוע בענין "עמק תחת" שמגיע למעלה מ"עמק רום", סוד תפלת חנה, "והיא מרת נפש ותתפלל על ה' [למעלה מ'אז תתענג על הוי''] ובכה תבכה", שאף היא היתה עקרה, וממנה דווקא לומדים רוב הלכות תפלה. והנה, רבקה חנה (ר"ת רח בגימטריא יצחק) = שע, גילוי שע נהורין מתיקון "ואמת", פנימיות יג מדות הרחמים ששרשה ברדל"א.

לא לדחוק את הקץ – הבשלת דברים לזמנם הראוי

ויתרוצצו, הנה הקדוש ברוך הוא השביע את ישראל שלא ידחקו את הקץ [בסוף המסכת שלנו, כתובות, יש את שלש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל, שלא יעלו בחומה וכו'. הקב"ה השביע שלא ידחקו את הקץ, שלא ירצו גאולה עכשיו "אחישנה" אלא "בעתה". הרבי אמר שכבר כלו כל הקיצין ולכן עכשיו כן אפשר לדרוש משיח עכשיו (כבר בזמן הגמרא כתוב ש"כלו כל הקיצין".) כן, בכל עולם יש את הבחינה הזו של "כלו כל הקיצין". בזמן חז"ל היתה בחינה זו בעולם הבריאה או בעולם היצירה, כעת היא הגיעה גם לעולם העשיה הגשמית, עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו.] (ע' כתובות קיא. וברש"י), כי דבר הבא בעתו ובזמנו כבר נתלבש הדבר תוך הטבע ואין מונע ואין שטן ופגע רע, לכן בא יבא הדבר ההוא בנחת ולא בצער, משא"כ אם ידחקו הקץ, דהיינו שירבו בתפלה [איך דוחקים את הקץ? ע"י ריבוי תפלה.], אף כי אל כביר לא ימאס [כביר לשון ריבוי, ריבוי מתפללים או ריבוי תפלה, ודוק.] ויבא הגאולה קודם זמנו, יהיו הרבה מקטריגים, ויהיה הדבר ההוא בהרבה צער ויסורין [ולכן עדיף שיבא בעתו ובזמנו. והוא על דרך לידה בעתה ובזמנה, שככלל אין לזרז לידה, כידוע מהאריז"ל.].

והנה כראות רבקה שיש לה צער, אמרה בדעתה כי בודאי בא הדבר בלא זמן [באותה שעה היא היתה בת 23 ויצחק היה בן 60, נמצא שקצת חידוש לומר שעדיין לא הגיע הזמן. אך מכאן נלמד שגם כאשר על פי טבע נדמה שהגיע הזמן אליבא דאמת דשמיא יתכן שעדיין לא הגיע הזמן, ויש כאן מוסר השכל לכאו"א. אכן, על פי תפלתם הם זכו ללדת בגילאים הנ"ל, ויש בזה רמז: כשמחשבים את המספרים 23 ו-60 במשולש = 2106 = אנכי פעמים הוי', שתי המלים הראשונות של עשרת הדברות ששמענו מפי הגבורה, מדת יצחק (ורבקה). מתן תורה לישראל הוא סוד לידת יעקב ליצחק ורבקה (ושני לוחות הברית הן כנגד התאומים יעקב ועשו כנודע).], כי מצדה היה ראוי שיתעכב הדבר עוד כי הקדוש ברוך הוא התאוה לתפלתה, ולא מיהר ההריון לבוא רק מצד הפצרת יצחק, והיה הדבר קודם זמנו [שדחקו את הקץ, יצחק אותיות קץ חי.], לכן היא בצער ויסורין [ובכל זאת היה כדאי, לרצון ה'. נמצא שגם לענין דחיקת הקץ, יש מקום להפציר גם אם לא הגיעה השעה, והיינו מתוך תודעה שאי אפשר לסבול את הגלות עוד רגע אחד, כידוע מרבי בונים מפשיסחא בסוד "והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים".],

וא"כ נתחרטה היא על שהתחילה מעיקרא בתפלה, כי אם היא לא היתה מתפללת כלל, והיתה עוזבת כל המשא על יצחק לבדו [שהמצוה היא של יצחק, בזמן הזה על כל פנים, לא כדעת רבי יוחנן בן ברוקא], היתה תפלתו הראשונה עושה פירות ולא היה לה צער ויסורין כיון שלא היה עיכוב מצד שהקב"ה מתאוה לתפלתה כו' בהיותה אינה רוצה להתפלל כלל [מכאן שלפעמים לא כדאי להתפלל כלל, רק לתת לקב"ה להושיע, ובסיוע צדיק הדור שבתכלית הגדלות.], והיינו דאמרה אם כן למה זה אנכי מתפללת על הבנים, ר"ל דעכשיו אני מבין [מבינה] כי לא די שלא תיקנתי בתפילתי אלא עוד קלקלתי, דאם כן שהשם יתברך מתאוה לתפילתי אני מוכרח עתה להתפלל על צער הזה, והיינו דקאמר ותלך לדרוש את ה', היינו להתפלל, כענין דרשו את ה' בהמצאו כו' (ישעיה נה, ו) [היינו שתפלה גוררת תפלה, על דרך "עברה גוררת עברה"!].

הפרדת שני הגוים – בירור הדמים

ויאמר ה' לה, שאין ענין צער זה כמו שהיא חושבת, אלא היות שני גוים כו' ושני לאומים ממעיך יפרדו, פירש רש"י, מן המעים הם נפרדים זה לצדקו [וזה לרשעו.] כו'. ירצה על פי מה שכתב של"ה (תורה שבכתב פ' תולדות בהג"ה ד"ה ע"כ) דמשום הכי הוכרח יעקב ועשו להיות תאומים בבטן א', כי רצה הש"י שיהיה יעקב כולו טוב, ועשו כולו רע [עשו יצא מהרע שהיה בבית בתואל, היינו מצד רבקה בת בתואל. ועוד כתוב שהוא יצא מהרע של תרח, אברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו, היינו מצד יצחק. רק אצל יעקב (תכלית בירור הטוב מהרע) היתה מטתו שלמה. באמת יצחק אהב את עשו ורבקה אהבה את יעקב (או שכל אחד אהב אותו בן ששיקף את מבן/בת זוגו, וכמבואר בענין אהבת יעקב ליוסף שראה בו את רחל אהובת נפשו, או שכל אחד אהב את בחינתו הוא, שלפי זה יעקב מתיחס לרבקה דווקא בהיות הבירור בין הטוב לרע נעשה בבטנה, מכוחה).],

וזה אי אפשר, בהיות נתערב טוב ורע [סוד "עץ הדעת [פרי הזיווג של איש ואשה המכונה דעת] טוב ורע".], וכל ולד הנולד הוא ע"י תערובת דמים טהורים בדמים טמאים (וכענין שכתב האר"י ז"ל כי יעקב איש תם (כה, כז), שנוצר כולו מן יו"ד דמים טהורים, יו"ד פעמים דם עולה ת"ם, ועשו נקרא מת, שנוצר מן הרע של יו"ד דמים [טמאים, וי"פ דם עולה מת.] ע"ש [והרמז: "הוכח תוכיח את עמיתך", עמית ר"ת עשו מת יעקב תם.])

לכן הוכרח שיהיו תאומים, וימשוך יעקב ליצירתו כל הטוב, ועשו ימשוך לעצמו כל הרע מהדמים, והיינו דקאמר ממעיך יפרדו, ר"ל ע"י המעים שלך יפרדו זה לצדקו וזה לרשעו, ולכן היות התנגדות כזה בבטן א' שני הפכיים מן הקצה אל הקצה, לכן מוכרחת לסבול הצער ההוא [וזו היתה סבה לצער העיבור.], אבל לא תאמר שתפלתך גרמה, והבן כ"ז היטב.