בע"ה

מוצאי כ"ח חשון ע"ז – בית הרב

התוועדות יום הולדת

התוועדות משפחתית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קודם כולם יחלקו צדקה.

נגנו כמה ניגונים.

א. סיפור מהבעל שם טוב לילדים

אני אקרא[ב] סיפור של הבעל שם טוב הקדוש. שכולם יקשיבו ויחשבו טוב-טוב על הסיפור:

בן המלך ובת המלך שהתגיירו

באחת המדינות פגש פעם בן המלך את רב העיר [פעם אחת, הרבה זמן לפני הבעש"ט, היה מלך והיה לו בן, כנראה מאד טוב וחכם. אלה לא יהודים, אלא גוים, אבל הבן של המלך היה מאד עדין ונחמד והוא פגש את רב העיר בה היה המלך. הוא התחיל לדבר עם הרב של העיר והרב מאד מצא חן בעיני הבן. הוא שאל אותו כל מיני שאלות לגבי אמונה, לגבי ה'. כל מה שהרב אמר לו מאד משך את הלב של בן המלך.] ומצא חן בעיניו, והתחיל לבקרו בביתו לעתים קרובות [כל פעם הוא היה בא לבית רב העיר, מדבר עמו בעניני אמונה ודברים שענינו אותו.] עד שגמר בדעתו להתגייר [הבן הזה, שכנראה כבר היה גדול, הבין שרק היהדות, רק התורה, היא אמת, וכל שאר הדברים הם שקר וכזב ושטויות. הוא מאד רצה להתגייר, אבל בשביל בן מלך מאד מסוכן להתגייר – האבא-המלך לעולם לא יתן לו להתגייר והשרים אם ידעו שהתגייר יכולים להרוג אותו ח"ו. זה ממש דבר מסוכן ביותר, אבל בן המלך החליט שרוצה להתגייר כי זו האמת, ורוצה להיות קשור לה' אלקים אמת. הרב עודד אותו, אבל לא היה יכול לגייר אותו שם במקום, והבן היה צריך לברוח למדינה רחוקה בה לא מכירים אותו ושם הוא התגייר.], וברח למדינה אחרת [מקום רחוק.] ושם התגייר [הוא פגש שם רב טוב שהסכים לגייר אותו. אמר שהוא גוי ורוצה להתגייר, והוא בחן אותו וכו' עד שהסכים.].

פעם נקלע למדינה אחת ופגשו המלך של אותה מדינה [הוא היה בחור צעיר, ברח למדינה אחרת, והמלך של אותה מדינה פגש אותו. המלך הכיר אותו – זו מדינה אחרת, אבל המלכים קשורים ומכירים, ורבים גם מאותה משפחה.] והכירו [שזה בן המלך שנעלם.], ודרש ממנו שישא את בתו [ממש פלא מה שכתוב כאן. הוא ידע שהוא ברח מאביו, והתגייר, אבל כנראה היה מפורסם שהוא מאד מוכשר וטוב. לכן אמר שדורש ממנו שיתחתן עם הבת שלו.] ואם לאו ימסרנו למבקשי נפשו [הוא יסגיר אותו חזרה לאביו ואז יכולים להרוג אותו. מה אתם חושבים שהבן עשה? הוא כבר היה יהודי, כבר התגייר. הוא הסכים להתחתן עם הבת? (לא.) למה לא? הרי היה פיקוח נפש, סכנת נפשות, אם לא יסכים המלך ההוא ימסור אותו לאביו ויכולים להרגו. מה הוא אמר? יש למישהו רעיון? הוא היה בן חכם מאד. מה הוא אמר למלך ההוא? עוד פעם, המלך ההוא רוצה שהוא יתחתן עם הבת שלו, שהיא גם גויה, אבל היא בת של מלך וכנראה גם מאד מוכשרת ובחורה טובה. (שתתגייר.) בדיוק, הבן שלנו אמר לאותו מלך שמוכן להתחתן עם הבת שלך רק אם היא תתגייר וגם תהיה יהודיה. ואם לא, אם אינך מסכים, תעשה איתי מה שאתה רוצה – אפילו תהרגו אותי – אבל איני יכול להתחתן אתה כשהיא גויה.], והשיב לו שאם בתו תסכים [אי אפשר לגייר מישהו בלי הסכמה. היא צריכה לרצות להתגייר. אז אמר לו שאם הבת שלך תרצה בעצמה, מכל הלב.] להתגייר אז ישאנה, ואם לאו שיעשה לו מה שרוצה, [אז הלכו לשאול את פי הנערה. את מה זה מזכיר בתורה, שקראנו בשבת? (רבקה.) רצו לעכב אותה אז הלכו לשאול אותה. מה היא אמרה? "אלך". גם כאן הבחורה אמרה שרוצה, אפילו בלי קשר לבחור הזה, גיור אמתי.] והסכימה בת המלך והתגיירה [והוא התחתן איתה.].

הסכמת בן ובת המלך להפטר וחזרתם להוולד כיהודים

אחר זמן היה לבן-מלך זה עלית נשמה ועלה מהיכל להיכל [הוא היה צדיק גדול, תלמיד חכם, למד תורה בסתר ולמד גם קבלה, ועשה עליות נשמות כמו הבעל שם טוב. מהי עלית נשמה? כמו שהבעל שם טוב עשה. הכי מפורסם שהבעל שם טוב עלה להיכל של משיח. (בן המלך עלה גם להיכל התשובה?) הוא הגיע להרבה היכלות בשמים.] עד שהגיע להיכל שלא הורשה להכנס לשם, כי אמרו לו שמי שלא נולד כיהודי אינו יכול להכנס בהיכל זה [הוא עשה עלית נשמה והגיע להיכל מאד גבוה. הוא הגיע לאיזה היכל ורצה להכנס אליו, ומה אמרו לו? (שאתה לא יכול.) למה לא יכול? (כי הקב"ה שם ואתה לא מספיק...) יפה, אמרו לו שבהיכל הזה יכול להכנס רק מי שנולד יהודי. אתה צדיק גדול. לא כל אחד יודע לעשות עלית נשמה. אנחנו לא יודעים לעשות עלית נשמה והוא יודע לעשות, אבל אמרו לו שהיות שלא נולד יהודי לא יכול להכנס.]. ושאל הלא אינו אשם שלא נולד כיהודי, ואמרו לו שבכ"ז אין עצה אחרת בשבילו אלא להסתלק מן העולם, ושוב להיוולד כיהודי, והסכים לזה. כשהתעורר סיפר מזה לאשתו הגיורת, והסכימה אף היא לזה וקיבלה עליה את הדין [אמרו לו שרק אם מוכן להפטר, למות, ולהוולד מחדש כיהודי, ולגדול שוב ואז יוכל להכנס להיכל הזה. מה הוא חשב? הוא הסכים? (הוא הסכים.) אבל לא יעשה זאת בלי אשתו. הוא חזר מעלית הנשמה, ירד לעולם הזה, התעורר, והלך לאשתו הצעירה – שגם היתה צדקת מאד גדולה – ושאל אם גם היא מסכימה להפטר מהעולם וששניהם יוולדו מחדש כיהודים. היא אמרה כן, גם הסכימה, ומה קרה? באמת שניהם נפטרו.]. ולאחר ימים מועטים אכן נפטרו שניהם [גר הצדק וגיורת הצדק, בן מלך ובת מלך של גוים, שהתגיירו והסכימו כעת לעזוב את העולם כדי לחזור ולהוולד כיהודים שלמים. עד כאן הרקע, התחלת הסיפור. כעת עוברים לבעל שם טוב, שספר כל הסיפור הזה.].

אל הבעל שם טוב הקדוש באה פעם אלמנה עם בנה [נשאה אתה את הבן הקטן שלה. היות שהיתה אלמנה לא היה לה כסף כלל והיתה מחזרת על הפתחים, מבקשת צדקה. כשהיא הגיעה לבעש"ט], ובקש הבעש"ט ממנה שתשאיר את בנה אצלו [אחת המצוות של הבעש"ט, שצריך ללמוד ממנו, שהיה מאמץ ילדים מסכנים – מגדל אותם בתוך הבית שלו, בדיוק כמו הבנים שלו. כך בקש שתשאיר אצלה בנו כדי שיגדלו עד שיהיה גדול ואז יחתן אותו.], והוא יפרנסנו ויגדלנו, וענתה לו שהיא הולכת לקבץ נדבות ואם לוקחת את בנה על שכמה מרחמים עליה יותר [היא אמרה שהיא מתפרנסת מלקבץ נדבות, וכשיש לה בן מרחמים עליה ונותנים לה יותר, ולכן לא יכולה לתת לו את הילד. מה הבעש"ט אמר? (שהוא יביא לה עוד כסף.) הבעש"ט אמר שבסדר גמור, אני מוכן לפרנס גם אותך, גם תשארי – אפרנס גם אותך וגם את הילד, כי אני מאד רוצה לגדל אותו.], אמר לה שתשאר גם היא אצלו, והסכימה [ואז הוא גם פרנס את האלמנה וגם גדל את הילד הזה, עד שיהיה גדול.]. אחר זמן הבעש"ט שלח אל יהודי אחד במקום נדח ובקשו להביא אליו את בתו ויגדלנה [יהודי אחד גר במקום רחוק, שאין בו הרבה אנשים בכלל, ובוודאי לא הרבה יהודים. היתה ליהודי הזה בת, והבעל שם טוב בקש ממנו שישלח לו את הבת כי רוצה לגדל את בתו בתוך ביתו.], ונעתר לבקשתו [אותו יהודי הסכים, יתכן שידע שהבעש"ט הוא הצדיק הכי גדול בעולם. והבעש"ט גדל גם את אותו ילד קטן וגם את הבת הזו.]. כשגדלו השנים נשאו זה את זה [כשהם גדלו הבעש"ט עשה חתונה וחתן אותם יחד, שהבן הזה יתחתן עם הבת שגדל.], והם היו בן המלך ובת המלך הנ"ל בגלגולם היהודי [והבעל שם טוב הכיר אותם. הרי הם מסרו את הנפש, היו יהודים עם מסירות נפש – מסרו נפשם להיות יהודים, גם בעצם הגיור מלהיות בן ובת מלך מסרו נפשם, ואחר כך עוד יותר כשהסכימו למות כדי להוולד יהודים. הבעש"ט ידע זאת ולכן גדל וחתן אותם. כנראה היו מאד צדיקים אחר כך, וזכו להכנס לכל ההיכלות, גם להיכל המשיח, כמו הבעש"ט, ובזכותם יבוא מלך המשיח.].

לימוד מהסיפור בעבודת ה' – הכנעה-הבדלה-המתקה

כעת נאמר דבר תורה לפי הסיפור הזה, דברי חסידות לפי הסיפור. היסוד הכי גדול אצל הבעל שם טוב בעבודת ה', ששייך לכולנו, שקודם צריך להיות בהכנעה, בשפלות הכי גדולה; אחר כך זוכים למה שהבעל שם טוב קורא הבדלה, שנבדלים מהרע; ואז זוכים להמתקה, שגם מה שהיה גרוע נעשה הכי טוב. זה הסדר לפי הבעל שם טוב, תהליך, של הכנעה-הבדלה-המתקה, תהליך עבודת ה' לפי הבעש"ט.

כל אחד ואחד צריך להרגיש, כך מלמד אותנו הבעש"ט, כאילו הוא ממש גר, כמו אברהם אבינו, היהודי הראשון. היהודי הראשון וגם היהודיה הראשונה, שרה אמנו, וכך בעצם כל האמהות, הם גרי צדק. כל אחד צריך להרגיש בתחלת עבודת ה' שלו כאילו הוא בן מלך גוי שצריך להתגייר. לשם כך צריך הרבה הכנעה, לבטל את הישות שלו, לבטל את עצמו לגמרי. אז, כשהוא מתגייר במסירות נפש, הוא זוכה לכל המדרגות. זו הבדלה. אבל ההיכל שהוא רצה להכנס אליו היה היכל ההמתקה, ולשם כך צריך עוד יותר להבדל, מה שהיה נכון למסור את הנפש עם אשתו, להפטר ולחזור ולהוולד ולהתחתן כיהודים. זו כבר ההמתקה, הסוף הטוב של הסיפור הזה.

אם כן, רואים כאן בסיפור את עבודת ה' שמתחילה מהכנעה – להרגיש שאני ממש כמו גוי וצריך להתגייר. ככה מרגישים כל שנה לפני שבועות, לפני מתן תורה, וצריך להתגייר. אחר כך עולים מעלה-מעלה, וצריך עוד יותר למסור את הנפש כדי להיות יהודי, להיוולד פעם שניה כיהודי, ובסוף זוכים בן המלך ובת המלך להתחתן כיהודים.

נגנו "לכתחילה אריבער".

ב. "אך טוב לישראל"

"אך טוב לישראל" – כא השנים שלפני התמסדות החסידות

הפרק החדש שלנו – של אבא ואמא, של סבא וסבתא – הוא פרק ע"ג. הוא מתחיל "אך טוב לישראל". כתוב בשיחות של הרבי הקודם שדורשי רשומות, החסידים הראשונים מתקופת הבעש"ט, היו אומרים ש"ישראל" בפסוק זה רומז למורנו רבי ישראל בעל שם טוב (שנקרא על שם כללות האומה, ובא לעורר את כללות האומה מתרדמה, לסלול את הדרך לגאולה) וש"אך טוב לישראל" היינו שב-אך שנים ראשונות להתגלות הבעל שם טוב לא היה עדיין שם 'חסידים', כלומר שכל תנועת החסידות לא היתה ממוסדת עדיין, רק היו 'חברים', כולם היו 'חברים', גם הבעל שם טוב (ויש להוסיף לרמז דהיינו "כל ישראל חברים" – כל מי שקשור לבעש"ט, ישראל, כולל ישראל עצמו, כולם חברים, מחוברים יחדו במחברת הקדש. "כל ישראל חברים" עולה בגימטריא חיה פעמים יחידה, סוד ה-לם של הצלם, סוד בעל הח"י, אחיה השילוני, מורו ורבו של מורנו הבעל שם טוב, שבא, דרך הבעל שם טוב, לאחות ולאחד את עם ישראל, מכח גילוי המקיפים הנעלמים של הנפש, דהיינו עצמת האמונה הטהורה הירושה לנו מאבותינו הקדושים, שבהשראתו "כל ישראל חברים"[ג]. הר"ת של "כל ישראל חברים" = "אך טוב"!). היה רבי ותלמידים ומקורבים, אבל כולם היו חברים, לא היה עדיין מושג של 'חסידים' ועוד מושגים-הגדרות של ממסד. אך השנים האלה היו הכי טובות לרבי ישראל בעל שם טוב – "אך טוב לישראל". כך אמרו דורשי רשומות. הפסוק הוא מהפרק החדש שלנו, הפתיחה של הפרק.

כשיבוא מלך המשיח במהרה בימינו, תיכף ומיד ממש, לא יהיה יותר 'ממסד' (לא מצרים דקליפה וגם לא מצרים דקדושה, כמבואר בדא"ח). יהיה עוד פעם "אך טוב לישראל", "אך טוב לישראל" בעל שם טוב ו"אך טוב" לעם ישראל ו"אך טוב" לארץ ישראל ו"אך טוב" לתורת ישראל ו"אך טוב" להוי' אלקי ישראל.

"אהיה אשר אהיה" – "אך טוב" ו"אך שמח"

בחסידות מובא ש-אך הוא שם אהיה, "אהיה אשר אהיה", השם של הגאולה, השם של לידה חדשה. קודם ספרנו סיפור של הבעל שם טוב על כך שצריך להוולד מחדש, להוולד יהודי מחדש. אז ה-אך שנים האלה, "אהיה אשר אהיה", נמשכות, עוד אך ועוד אך[ד].

כתוב שיש שני פסוקים עיקריים של "אך", "אך טוב לישראל" זו תחלת הפרק (אחרי "מזמור לאסף"), ויש עוד "אך" מאד חשוב, "והיית אך שמח" בחג הסוכות[ה]. אם יש שני "אך", "אך טוב" ו"אך שמח", הם "אהיה אשר אהיה" – צריך את שניהם, גם "אך טוב" (מצד אמא עילאה הכלולה באבא עילאה, סוד "ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש") וגם "אך שמח" (מצד אמא עצמה, "אם הבנים שמחה").

שלשת פירושי "אך טוב" ו"אך שמח"

בשני הפסוקים הנ"ל יש שלשה פירושים, שנאמר אותם מלמעלה למטה:

יש פירוש ש"אך טוב" ו"אך שמח" היינו כמה טוב וכמה שמח, טוב ושמח בלי גבול.

יש פירוש ש"אך טוב", "אך" לשון מיעוט, הוא שלמות עבודת הבירורים, שנשאר רק טוב אחרי שכל הרע נפרד ממנו. "אך טוב" היינו 'רק טוב', ולכן המשך הפסוק הוא "אלהים לברי לבב", אחרי כל הבירורים, כאשר זוכים לבר לבב, ומה שנשאר הוא טוב. וכך "אך שמח" היינו כאשר מוציאים את כל נדנוד עצב ודאגה מהלב ונשאר רק שמח, "שמחה בטהרתה" (כידוע מהרבי).

יש פירוש ש"אך טוב" היינו לשון מיעוט במשמעות שונה, מעט טוב, שצריך משהו למעט ולצמצם בהטוב עצמו, שלא יהיה "רוב טובה" (סוד עולם התיקון – מיעוט אורות וריבוי כלים המסוגלים להכיל את מיעוט האור, לא כמו בעולם התהו שנשבר מפני אורות מרובים וכלים מועטים). גם ב"אך שמח" יש מאמר חז"ל מפורש שצריך למעט קצת בשמחה בחג. לכן גם צמים בה"ב אחרי יום טוב, אולי גלשו, אולי הפריזו יותר מדי בשמחה. צריך להיות בגבול, בהגבלה, לא לצאת מהכלים לגמרי.

אבל על פי דרך החסידות, דרך מורנו הבעל שם טוב וממשיכיו רבותינו נשיאינו, לפעמים כן צריך לצאת מהכלים, להגיע ל"שטות דקדושה". על הפסוק בהמשך הפרק שלנו, פרק ע"ג, כתוב "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך". התרגום מתרגם "בער" – "שוטה", שטותא. יש מאמר של הרבי[ו] שה"בער" כאן הוא שטות דקדושה, למעלה מטעם ודעת. בחסידות מבואר כי דווקא כדי להביא את המשיח צריך שטות דקדושה. שטות דקדושה היא לא לפי כללי הממסד. הממסד הוא בהגבלה, אין שם שטות דקדושה. [יש שם שיטה.] יש שלשה פירושים, שיטה-שטות-שוט, אוי ואבוי כאשר הממסד הופך לשוט (שטות דקדושה היא למעלה מטעם ודעת, שיטה היא על פי טעם ודעת, שוט הוא למטה מטעם ודעת על פי רגש נפול).

שלשת הפירושים – הכנעה-הבדלה-המתקה

בכל אופן, הווארט הוא שבשני ה"אך" האלה יש שלשה פירושים, שהוא גם סוג של הכנעה-הבדלה-המתקה:

"אך" לשון מיעוט וצמצום מיניה וביה הוא הכנעה. יש גם ווארט על "אך טוב לישראל", הפסוק שלנו, שמדת המיעוט – "ואתם המעט מכל העמים", "שממעטים את עצמך" – ה"אך", היא המדה הכי טובה לעם ישראל. אז יש "אך" לשון מיעוט, "ואתם המעט", הכנעה (היינו צמצום התפשטות ה"אני" ועד להפיכתו ל"אין").

יש "אך" לשון בירור, רק טוב ולא רע (למעט את הרע) – צריך לעשות בירור, זו עבודת הבירורים שהרבי אמר שכבר נסתיימה – זו הבדלה. עבודת הבירורים, להבדיל בין הטוב לרע, היא הבדלה – שייך לבינוני של התניא.

כשהרבי אומר שנסתיימה עבודת הבירורים זו כבר עבודת הצדיקים, עבודת היחודים, כמו שהרבי אומר בפירוש. [פעם היו הרבה פירושים על "נסתיימה עבודת הבירורים", פרצוף של שבעה פירושים.] יש הרבה יותר, פעם היו שבעה והיום יש יותר.

הפירוש הפשוט, כשיהודי שומע ברחוב "והיית אך שמח" ו"אך טוב לישראל", הוא שומע 'רק טוב', לא בהבדלה בין טוב לרע, אלא ששמח מאד, 'עד הגג', בלי גבול. זה פירוש ההמתקה, שמחה בלי גבול וטוב בלי גבול.

שוב, שלשת פירושי ה"אך" הם מין הכנעה-הבדלה-המתקה, ואנחנו כעת בדור של הפשוט ביותר, "אך טוב" בלי גבול ו"אך שמח" בלי גבול. זה קשור כנראה למה שדורשי רשומות היו אומרים ש-אך השנים הראשונות של התגלות רבי ישראל בעש"ט, כאשר עדיין לא היה ממסד, הן היו הכי טובות לו, לזה הוא מתגעגע, אנחנו מתגעגעים לכך.

חלוקת שנות הבעל שם טוב

[מי אומר זאת?] הרבי הקודם בשם דורשי רשומות (ותיקי תלמידי הבעש"ט). הבעש"ט היה בהתגלות כו שנים, כמנין שם הוי' ב"ה. כתוב "יודע הוי' ימי תמימים". גם זה מהרבי הקודם, שאצל צדיק השנים הם תורה שלמה. רבי מענדלע ויטבסקער אמר ש-כו שנים הראשונות של הבעש"ט הן בסוד שם הוי' הנעלם, ואחר כך עשר השנים שלמד עם אחיה השילוני הן עשר ספירות הגנוזות במאצילן, עדיין לפני הצמצום. אחר כך עשרים ושש שנים, מ-חי אלול תצ"ד עד שבועות תק"ך, תקופת ההתגלות שלו, הם שם הוי' הגלוי. השנים של הבעש"ט הן כל תורת הקבלה.

בשם הוי' הגלוי יש י-ה-ו-ה. אך השנים הראשונות הן י-ה-ו, ואחר כך כשהתחדש שם 'חסידים' והחלה תנועה ממוסדת, ממסד ממוסד, הן ה השנים האחרונות, המלכות, עלמא דאתגליא של שם הוי' הגלוי. ב-ה השנים האחרונות כבר היה צביון מסוים לתנועה. לא שזה לא טוב, צריך צביון, מלכות היא התכל'ס, אבל הכי טוב לו, בהרגשה שלו, הן אך שנים שלפני ה תתאה.

יש לציין שאדמו"ר הזקן נולד בתקופה הזו, בתוך ה-אך שנים האלה. הוא נולד בח"י אלול תק"ה, יא שנים, מיום ליום, לאחר ההתגלות (שהיתה בח"י אלול תצ"ד). היינו שאדמו"ר הזקן נולד לאחר ה-י, בין ה-י ל-ה עילאה של שם הוי' הגלוי של הבעל שם טוב, סוד אמא עילאה הכלולה באבא עילאה, עצם בחינת ה"אך טוב לישראל". עלית הנשמה, כאשר הבעש"ט נכנס להיכל של משיח ושאל אותו "אימתי קאתי מר?" ומשיח ענה "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", היתה בר"ה תק"ז. כלומר, גם היתה בחיי אדמו"ר הזקן – זה מענין – הוא היה בן שנה ו-יב ימים. זה היה בדיוק באמצע כו שנות ההתגלות של הבעש"ט. הוי' מתחלק לפעמיים 13 (אחד ואחד) ובתחלת שנת ה-13 להתגלות היתה עלית הנשמה. אחר כך חי הבעש"ט בעלמא דין עוד 13 שנים, אחרי עלית הנשמה בה התגלתה הנוסחא המשיחית, איך מביאים משיח, "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", עם הבכי של הבעש"ט ועם המתקת הדמעות של הבעש"ט. ידוע שאדמו"ר הזקן הוא המתקת דמעות הבעש"ט, שבכה מתי זה יוכל להיות, על ידי הילד בן השנה.

הרשימו לדורות מ-כא השנים הראשונות – מודעות טבעית

צריך עדיין להשאר הרשימו (כל תופעה בקדושה משאירה רשימו) – דורשי רשומות גם לשון רשימו – של אך השנים הראשונות של התגלות הגבעש"ט בהן "כל ישראל חברים", שהענין יתפשט בכל העולם. הרשימו שישאר מהתקופה של "אך טוב לישראל" הוא מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית, שהכל יזרום בטבע, כל המשיחיות. לא צריך לדבר על זה בכלל, כידוע שאנו ממעטים לדבר על זה, כי זה צריך להיות טבע וטבע הוא דבר שלא מדברים עליו – ככה זה. [בדור שלנו מדברים על כל טבע, הולכים לפסיכיאטר ולפסיכולוג...] מתגעגעים לימים הטובים שעל דבר שהוא בטבע לא צריך לדבר כי הענין זורם במודעות טבעית. משיח צריך להיות מודעות טבעית, אנו חיים בימות המשיח, ובצורה הזו הוא באמת יתגלה. הרי כתוב שמשיח יתגלה בהסח הדעת, פתאום. מצד שני, הרבי אומר שזה הנושא ואין שום נושא אחר, עד כדי כך שמישהו אמר קודם שכבר אין שלוחים, אין גארנישט, אין שום דבר.

ברגע שאין כלום חוזרים לטבע היהודי. מה הביטוי? אידישע נאטור, ביטוי מובהק של רבי אייזיק מהומיל במאמרים העמוקים שלו. הוא אומר שזה המצב המיוחל של שיבת ציון, שעם ישראל ישוב לארץ ישראל ואז יזכה לחזור לטבע האמתי שלו. בגלות אנחנו במצב של "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" אבל בימות המשיח יחזור להיות "גדול מי שאינו מצווה ועושה". למה? היא הנותנת, כי הכל טבע, הכל טבעי, 'ככה זה' (בלשון הרבי הקודם, "אזוי און ניט אנדערש"). יהודי הוא 'ככה זה'. הנס הכי גדול שהוא נוגד את הטבע הוא גלות, כך הרבי אומר, וכשחוזרים מהגלות חוזרים לטבע, לאידישע נאטור, וזה ה"אך טוב לישראל אלהים לברי לבב". "אך טוב" הוא הנתון וממילא יש "והיית אך שמח", שבא איזה חג – וכל יום יש חג (כל יום אצל מורנו הבעל שם טוב הוא חג, עליה לרגל) – "והיית אך שמח" (שמחת הרגל, גם מלשון הרגל. יש הרגל רע ויש הרגל טוב, טוב מאד, היינו תיקון ה"מוטבע" שבנפש, גילוי הטבע היהודי בפשיטות גמורה). טבע הוא לשון טוב, "טבע הטוב". זה ווארט אחד.

ג. ארבע מדרגות בהשגחה פרטית (ביאור "היום יום" כ"ח חשון)

ארבע גימטריאות של "אך"

יושב פה יהודי יודע ספר אחד שבזמן האחרון קצת יצא מהכלים שלו ומתחיל להתעסק בגימטריאות, משהו קרה, ירד מהפסים... אני לא מבין איך נדבקת בזה, צריך להתבונן איך הגעת למדה הזו של גימטריאות, צריך עיון (באמת אני מאד שמח – "והיית אך שמח" על כל שלשת הפירושים שלו). בכל אופן, יש משהו מאד יפה במלה "אך", מלה פשוטה של שתי אותיות. נשאל אותו, כמה שוה אך? כתוב שלמלה הפשוטה אך יש ארבע גימטריאות: הגימטריא הפשוטה היא 21, שם אהיה, כנ"ל. אבל אם ה-ך הסופית מחושבת כ-500 באותיות מנצפ"ך אך שוה 501, אשר, כך ש"אהיה אשר אהיה" הוא בעצם אך-אך-אך (כנגד שלשת הפירושים הנ"ל של "אך טוב לישראל" ו"והיית אך שמח"). האות א יכולה להיות גם אלף (1000, והוא שם האות), בפרט כשבאה ה-א בתחלת תבה, ואז אך שוה 1020, ואם ך שוה 500 כבר 1500. מהו 1020? גם שם אהיה, אם א היא אלף.

אך הוא סימן בשביל הדבר הכי חשוב בתורה – סימן הוא האות הראשונה והאות האחרונה של דבר, למשל של שם (כמו פסוקי השם שכל אחד אומר בסוף תפלת שמונה עשרה) – כתוב שהוא הסימן של הפרשה הכי חשובה בתורה, כל כך חשובה שלא אומרים אותה בסדר התפלה כדי שלא יטעו לחשוב שזה כל התורה כולה ותו לא, האות הראשונה והאות האחרונה של עשרת הדברות, "אנכי... לרעך" ("אנכי הוי' אלהיך... וכל אשר לרעך", שלש התבות הראשונות ושלש התבות האחרונות – הביטוי השלם הראשון והביטוי השלם האחרון – של עשרת הדברות = 50 פעמים "אך", סימן ה"אך" ועוד אך אותיות באמצע שעולות ז ברבוע פעמים "אך", כך שהערך הממוצע של כל אות = ז ברבוע![ז]). אפשר לומר על "אך טוב לישראל", "אין טוב אלא תורה", שהכוונה לעשרת הדברות (וכך גם "והיית אך שמח", ששיאו בשמחת תורה). בכל אופן, בעשרת הדברות יש רמז לכל ארבעת המספרים האלה, ארבעת החשבונות של "אך".

כמה עולה שם הוי' בהכאה? או, נאמר אחרת, יש כאן כמה מלמדים ב'חדר' ואוהבים לשאול ילדים חידות מענינות. כולם שואלים מה המלה בתורה עם הגימטריא הכי גדולה? תשתרר. מה הרמז שלה? גם כתוב שזהו שם הוי' בהכאת אותיות – י פעמים ה פעמים ו פעמים ה = אך (בחשבון הגדול ביותר שלו)!  

בכל אופן, ל"אך" אמרנו שיש ארבע גימטריאות. נחבר את כולן יחד – 3042. שלמות היא או רבוע או רבוע כפול. נחלק ב-2 ונקבל 1521, חבור הגימטריא הכי גדולה (1500) והכי קטנה (21) של אך (שהוא בעצמו שוה לחיבור שני המספרים שבאמצע, 501 ו-1020), אך הוא טל, "הוי' אחד", ברבוע, הכל רבוע כפול של 39. הפלא במספר הזה, קודם אמרו שבהגיענו לגיל 72 עברנו את כל מילויי שם הוי', עברנו את שם עב, ואכן אין מילוי של שם הוי' יותר גדול ממנו. אבל צריך לדעת שארבעת המילויים המוכרים, עסמ"ב, הם העיקריים אבל סה"כ יש זך מילויי שם הוי' (חשבון פשוט, לכל אות מ-הוה יש שלשה מילויים – הי, הא, הה, ויו, ואו, וו – והחשבון של כל האפשריות של מילויי ארבע אותיות הוי' הוא שלש בחזקת שלש, דהיינו זך). [פלא שלא שמענו על זה, בחסידות פחות מוסבר.] הרבי קבע (כך בספר הערכים ובכלל) שחסידות חב"ד כוללת גם את ספרי אבא שלו, תפתח שם ותראה זאת מיד אם תזכה (זוכה לשון זך).הגימטריא שלהם יחד היא 1521, 39 ברבוע.

"היום יום" כ"ח חשון – שתי מדרגות בהשגחה פרטית

אמרנו ש-אך הוא אהיה, הוא אשר (ראש) והוא הוי' בהכאת אותיות. נשאר 1020, מה המספר הזה אומר? השגחה פרטית. השגחה פרטית זה נושא "היום יום" של היום, של יום ההולדת, כ"ח מרחשון. כתוב שם שיש שתי בחינות, שני ענינים בהשגחה פרטית, שלא רק שיש השגחה פרטית על כל פרט ופרט הכי קטן, שהכל לטובה וגם עצם החיות והקיום של כל דבר בעולם הוא על ידי ההשגחה הפרטית של הבורא יתברך, הכל מדרגה אחת, אלא יותר מזה – עיקר החידוש של החסידות (גם לפני החסידות היו כאלה שדגלו בהשגחה פרטית, כמו ספר שומר אמונים הקדמון) – שכל תנועה של כל פרט ופרט נוגעת לתכלית הכוונה של כל בריאת העולם. כל התנועות מצטרפות, והדבר הכי פעוט, תנועה של עשב, נוגעת לתכלית הכל:

ענין ההשגחה פרטית הוא, דלא זו בלבד דכל פרטי תנועות הנבראים למיניהם הם בהשגחה פרטית, והיא היא חיות הנברא וקיומו, אלא עוד זאת דתנועה פרטית של נברא יש לה יחס כללי לכללות כונת הבריאה.. דבצרוף ואיחוד כל הפעולות הפרטיות... נשלמה כונה העליונה בסוד הבריאה כולה.

ויתבונן האדם: ומה אם תנועת עשב באה בהשגח"פ ונוגעת להשלמת כונת הבריאה, מין המדבר בכלל וישראל עם קרובו בפרט על כמה וכמה.

זה יסוד החסידות, לכן גם שייך כל כך לבעל שם טוב (שספרנו עליו קודם סיפור), יסוד תורת הבעל שם טוב שמה שהעשב הכי קטן מתנועע ברוח נוגע לכל תכלית הבריאה מששת ימי בראשית – וצריך לומר שגם קודם – עד ביאת המשיח ועולם הבא וכל מה שיהיה, הדבר הכי קטן נוגע לתכלית הכל. הווארט הזה מסביר גם למה הבעל שם טוב היה מקפיד לא להזיז שום דבר ללא צורך. יש את הסיפור המפורסם על המשמש שלא הזיז את הנעלים שלו – טוב, אלה הנעלים הקדושות של הבעל שם טוב – כאשר טאטא את הבית, והבעש"ט הבטיח לו אריכות ימים (ברכת אריכות ימים אצל הבעל שם טוב היתה מעל 100 שנה, עד שהגיע למדרגת "מת ועבר ובטל מן העולם", עולם לשון העלם אלקות).

[הבנתי שיש נקודה שלישית ב"היום יום" של היום, שעל אחת וכמה וכמה אצל יהודי.] כן, מוסיף התבוננות שאם כך בכל עשב על אחת כמה וכמה בכל פרט בחיי מין המדבר בכלל וחיי היהודי בפרט. הוא לא אומר שזה מדרגה אחרת בעצם, אלא שאם כל תנועה קטנה של חלקיק בטבע נוגעת לכללות הכוונה של בריאת העולם על אחת כמה וכמה כל תנועה של יהודי, וממילא את כל תנועה של יהודי צריך לקחת הכי ברצינות – לא אומר שזה משהו אחר, אלא שזה השיא של המדרגה העליונה של השגחה פרטית. [יש שיחה של הרבי על כמה מדרגות בהשגחה פרטית, שלמרות שיש השגח"פ על כל פרט ודאי בישראל יותר וכו'.] כן, יש הרבה שיחות שאלה מדרגות בהתגלות, ולא משהו אחר בעצם. זה תירוץ החסידות על שיטת הרמב"ם, שכאשר היו לומדים אותו לפי חסידות כך הרביים תרצו אותו, שמה שמדבר על השגחה כללית על הכל והשגחה פרטית רק על הצדיקים[ח] כוונתו למדרגות שונות בהתגלות, אבל בעצם יש השגח"פ על כל דבר (כדמוכח מחז"ל בגמרא). לכן בעצם יש כאן שתי מדרגות של השגחה פרטית.

מפרק ע"ב לפרק ע"ג – העליה מחסד לחכמה

[בפרק החדש יש כח פסוקים.] נכון, הרי זה פרק ה-חכמה, אנחנו יוצאים מ-עב ל-עג, מ-חסד ל-חכמה, ממדות למוחין. יש סיכוי בשנה הזו שנהיה, אני ואמא, חב"דניקים. עד עב זה חסד, אבל עג הוא כבר חכמה, פשוט להתעלות ממדות למוחין. בכל אופן, חכמה היא כח-מה, לכן בפרק של ה-חכמה יש כח פסוקים. "פרק החכמה" הוא מונח, ביטוי, פרק אחד בתנ"ך שנקרא כך בראשונים. איזה פרק זה? שם כתוב "והחכמה מאין תמצא" וכו'. [באיוב.] נכון, זהו פרק כח באיוב – פרק החכמה הוא פרק כח, וכאן פרק ה-חכמה של תהלים ויש לו כח פסוקים, כח-מה.

"אחד" – אלהים חי לעד

[אם כבר דברתם על הגימטריאות שלי, אני צריך משהו על יצחק. יש המון, אבל אני צריך משהו מחודש.] כל פעם, במיוחד כל שנה, צריך לחדש איזו כוונה כשאומרים בשמע ישראל "הוי' אחד". באמת יש בלי סוף פירושים. בהיכל הברכה יש רמח פירושים. כל שנה, במשך השנה, יש הרבה פירושים חדשים ל"אחד". הפירוש היום טוב למה ששאלת. אחד בקבלה הוא אח-ד – אח הוא החלק הזכרי, הז"א, ו-ד הוא נוקבא, ויש כאן יחוד של "והיו לבשר אחד". הקבלה כאן לכאורה סותרת את הפשט. הפשט הוא שה' אחד, שאי אפשר לחלק אחד, ובאה הקבלה ואומרת שזה יחוד של זכר ונקבה, של שנים. [לכן אחד ולא יחיד.] נכון. יש פעם אחת בתנ"ך שבמקום "אחד" כתובה המלה "אח" ("ועשה אח מאחד מאלה", לפי הפירוש הראשון של הרד"ק. ובספר השרשים כתב "ונאמר אח לזכר ואחת לנקבה אבל מגזרת אחד לא מצאנו מלה לנקבה"[ט]), אחד בלי ד. היום ה-אח היה ר"ת מסוימות, ואז צריך להשלים עם עוד ד.

יש ביטוי שכתוב ד פעמים בתנ"ך (פעמיים במלכים ופעמיים במקראות המקבילים בישעיהו) "אלהים חי" (השם הקדוש שחרף רבשקה בשם סנחריב מלך אשור, שיא קליפת האפיקורסות כמבואר בדא"ח. והיינו הלעומת זה של האמונה האיתנה בעצמותו יתברך, מקור כח מסירות הנפש של נשמות ישראל). קודם ברכו אותנו בברכת "חיים נצחיים". כתוב שלפני החטא "אני אמרתי אלהים אתם", היינו חיים נצחיים, אך אחרי החטא "אכן כאדם תמותון". סוד ה"אלהים" של "אני אמרתי אלהים אתם" הוא "אלהים  חי". אם אח היינו "אלהים חי" אז מה צריך להשלים את זה? איך אפשר להשלים שיהיה נוטריקון "אחד", כמו שאנחנו אוהבים להתבונן? אם אח היינו "אלהים חי" מה יהיה ה-ד? כמה שוה אלהים חי? [104.] כמה זה שוה? הרי כאן כתוב "הוי' אלהינו הוי' אחד", צריך לקשר הכל לשם הוי' – אלהים חי עולה ד"פ הוי' [חצי יצחק.]. מה יכול להשלים את הגימטריא? מכאן נלמד איך מתבוננים. אם יש לי מלה שמתחילה ב-ד ומתאימה – מה טוב. אבל יכול להיות גם נוטריקון, בפרט אם זו האות האחרונה במלה, יכולה להיות האות האחרונה במלה הנוספת.

איזו מלה שוה בדיוק אלהים חי, 104, ונגמרת ב-ד? אמא יודעת יותר טוב... מה הולך יחד עם חי? [לעד.] אומרים ב"ברוך שאמר" "חי לעד" ("ברוך חי לעד וקים לנצח", וראה בסידור ש"חי" היינו "חי בעצם", "מקור חיים", ללא כל התפשטות, ואילו "לעד" היינו התפשטות עד סוף כל דרגין. נמצא שהיחוד של "חי לעד" הוא ע"ד יחוד זו"נ, מתאים לכוונת אח-ד, ודוק), לעד שוה 104 כמו אלהים חי ו-אלהים חי לעד שוה יצחק. זה היה בשבילך... זו כוונה מצוינת בפסוק – "הוי' אלהינו הוי' אחד", שהאלקים, "אלהינו" (מה ש"הוי' אלהינו" הוא "הוי" אלהים) חי לעד. [איך זה קשור לכך שיצחק הוא קץ-חי?] אם נחשב את כל הפסוק הזה ונפתח את "אחד" ל"אלהים חי לעד", 'שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אלהים חי לעד', כמה יהיה שוה? הפסוק שוה 1118 ועם התוספת של 195 (התוספת של אלהים חי לעד ביחס לאחד) שוה 1313, שוה תחית המתים, וזה סוד יצחק אותיות קץ-חי (סוד "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין", סוף דניאל).

להפוך את המלה ל"מאמר"

איך קוראים לכך שלוקחים מלה ומרחיבים-מפתחים אותו? [נוטריקון.] ככלל, נוטריקון הוא קיצור של משפט, אבל מה המונח המדויק בקבלה להרחבה של מלה? למשל, כתוב בחסידות למה בחול אומרים "אל ברוך גדול דעה" ובשבת אומרים במקום זה "אל אדון על כל המעשים, ברוך ומבורך בפי כל הנשמה, גדלו וטובו מלא עולם, דעת ותבונה סבבים הודו" – במקום שכל אות היא מלה אחת כל אות הופכת להיות משפט שלם. איך קוראים לתופעה הזו? [אתוון רברבין.] כשלוקחים משהו ומרחיבים אותו קוראים לכך "מאמר". יש חמש מדרגות, זה יסוד שכתוב בספר "מעין החכמה", מיוחס למשה רבינו ומובא בספר הפרדס ומובא גם בחסידות. שם היסוד הוא חמש מדרגות של התבוננות במלה שנקראות תיקון-צירוף-מאמר-מכלול-חשבון.

התיקון של המלה הוא הפירוש של המלה על כל הפרד"ס שלה. אחר כך צירוף של האותיות (אשר צירוף אותיות ראש כנ"ל). אחר כך "מאמר", עושים משפט או ניב מהמלה (אשר יכול להפתח ליחוד אברהם שרה, שבנו יחד בית אֹשר צירוף אותיות בראשית). למשל, כל פייטן שכותב פיוט לפי מלה, השם שלו או מלה אחרת, עושה מאמר. חמש המדרגות האלה הן כנגד קוש"י וי-ה-ו-ה. מכלול הוא שתי מלים שמצטרפות יחד בלשון המקרא או בלשון חז"ל, כמו שנאמר שמכלול של "חסד" הוא "חסד ואמת", חתן וכלה. היינו כאשר יש מלה ובתנ"ך או בלשון חז"ל יש מלה שמצטרפת אליה, כמו בני זוג. בעברית החדשה קוראים לזה ניב ובלשון הקבלה קוראים לכך מכלול – שמלה אחת הולכת יחד עם מלה אחרת. [שלחן וכסא.] בתנ"ך יש שלחן ומנורה, יכולים להיות כמה מכלולים, משהו שמצטרף למלה זו. המדרגה האחרונה היא חשבון, השווי של המלה, "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון".

שוב, זה מיסודי היסודות שכל התלמידים צריכים לדעת – תיקון, צירוף, מאמר, מכלול, חשבון. מה שעשינו כעת נקרא להפוך את המלה "אחד" למאמר (מתאים לכוונת האר"י ש"אחד" היינו יחוד של אח-ד), עשינו ממנו מאמר קצר, שבמקום "אחד" הוא "אלהים חי לעד".

נגיעת הפרט לכלל מסתירה לעתים את טובת הפרט – הטוב הנסתר "הנסתרֹת להוי' אלהינו"

היינו באמצע. הכל היה בשביל להסביר את "היום יום" של היום, לעשות גם ממנו קצת מאמר. עוד פעם, הווארט הוא שה' משגיח על כל פרט וכל פרט נוגע לכללות הכוונה. איך הגענו לזה? כי השגחה פרטית שוה 1020, אך, "אך טוב לישראל". מישהו אמר קודם שהרבי אמר שהעיקר הוא רק לראות השגחה פרטית, עיקר היהדות, עיקר הגילוי של מלך המשיח. [הבעש"ט אומר בכתר שם טוב ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות", שיראו השגח"פ.] הבעש"ט אומר שמלכות בית דוד היא השגחה פרטית. על "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם" הוא מסביר דהיינו אמונה בה' ואמונה בהשגחה פרטית. זה כלל גדול.

בכל אופן, כאן יש שתי דרגות של השגחה פרטית – שכל מה שמתרחש אצלך טוב לך, וכל התרחשות פרטית נוגעת לכללות הכוונה של בריאת העולם (וממילא נוגעת לכל או"א בפרט). זה שכל פרט נוגע לכללות הכוונה של כולם מסביר בדקות – לא כתוב שמה – למה יתכן שלפעמים לא רואים שהכל טוב לפרט. אם היה רק הדבר הראשון תמיד היינו רואים שכל מה שנעשה טוב לפרט, השגחה פרטית של "טבע הטוב להיטיב" על הפרט, אבל היינו מפסידים שכל פרט נוגע לכלל, לשלמות הכוונה. אבל עכשיו, שכל פרט נוגע לכלל, יכול להשתלשל מזה שבתחלה לא רואים כל כך את הטוב על הפרט, "אך" לשון מיעוט. לא צריך להשאר ככה, כשיבוא משיח הם לא יסתרו אחד את השני, הטוב של הכלל יהיה טוב מאד, טוב אין סוף, על הפרט.

זה אומר, כמו שכתוב בתניא, שלפעמים לא רואים את הטוב על הפרט כי בא מ"הנסתרֹת להוי' אלהינו". באגרת הקדש יא הוא אומר שאם אתה מאמין חזק שהכל טוב זה גם הופך להיות טוב בטוב הנראה והנגלה לכל פרט ופרט. אבל אם זה לא נראה טוב הוא מפני כי זהו טוב בשרש (בעצם, שבינתים לא מתגלה למטה, בהתפשטות, סוד "חי לעד" כנ"ל), "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה", אותיות י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו". זה פתח רק להבין שההשגחה פרטית על הפרט בתור פרט היא ב-וה, אבל הקומה השניה, שהוא אומר שם שכל דבר נוגע לכלל, היא ב-יה, "הנסתרֹת". עיקר להיות חב"דניק – מה שאמרנו על פרק ע"ג, חכמה – הוא לראות את הטוב של הכלל בכל פרט, "ביום ההוא יהיה הוי' אחד", שמדרגות ה-וה יקבלו מה-יה, יראו בפרט איך מה שנוגע לכלל טוב מאד לכל פרט.

זיקה כפולה בהשגחה בין הפרט והכלל: "פרט הצריך לכלל" ו"כלל הצריך לפרט"

ניתן דוגמה מרבי וחסיד, המשל העיקרי של החסידות, רב ותלמיד. כשאני אומר שכל פרט נוגע לכלל זה הולך בשני כיוונים. זה לא כתוב ב"היום יום", כעת מרחיבים קצת, עושים מאמר. אם אני הפרט והרבי הוא נשמה כללית, הוא הכלל, אז מה שקורה אתי, עם הפרט, נוגע לרבי – זה כיוון אחד; מה שקורה עם הרבי גם נוגע לי – זה כיוון שני.

בלשון חז"ל אומרים שיש "כלל הצריך לפרט" ויש "פרט הצריך לכלל", מדה שהתורה נדרשת בה. חשוב לדעת שאיך שמסדרים את יג המדות שהתורה נדרשת בהן בסדור לא שוה אצל כולם. לנו יש חלוקה של אדמו"ר הזקן. אצלו "כלל ופרט" ו"פרט וכלל" הן שתי מדות שונות, אבל "כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל" נכללים במדה אחת. איזו מדה ב-יג מדות? המדה השביעית. כתוב בפרי עץ חיים ומובא בדא"ח – המגיד מביא זאת – שהסוד של שבת, יום השביעי, כי הוא הנקודה האמצעית של יג, תיקון "ואמת" ב-יג תיקוני דיקנא. המדה השביעית, שמקבילה לתיקון "ואמת", "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא" (השרש של "אך טוב" ו"אך שמח" הנ"ל), היא "כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל".

יש כאן תלות גמורה לשני כיוונים, הכלל צריך את הפרט והפרט צריך את הכלל. אם אלה "הנסתרֹת", מה שהחסיד צריך את הרבי, פרט הצריך לכלל, היינו ה עילאה של השם ("והיית אך שמח"); ומה שהרבי צריך את החסיד, כלל הצריך לפרט, יותר גבוה, ה-י שבשם ("אך טוב לישראל [בעל שם טוב] אלהים לברי לבב [הנשמות הכלליות שבכל דור ודור]"). יש להם שרש עוד יותר גבוה.

"שתי בא-דני הוי' מחסי..." – שרשי החכמה והבינה בכתר

יש מאמר של הרבי[י] שמתייחס לפסוק האחרון בפרק, בו כתוב "שתי בא-דני הוי'" בניקוד אלקים. הוא אומר שכל פעם שיש את השם הוי' בניקוד אלקים הוא בחכמה ובינה ושרשו בכתר, בעצם היינו בתיקון "ואמת" של הכתר, באור הפנים של הדיקנא. שם יש פן ימיני שמאיר תמיד ופן שמאל ששמח תמיד, "אך טוב" ו"אך שמח". "אך טוב" היינו מה שהרבי צריך את החסיד ו"אך שמח" מה שהחסיד צריך את הרבי, שרש הבינה בכתר.

ו-ה של השגחה פרטית – הטבה והתהוות

בתוך ה-וה יש שה' משגיח לטובת הכלל ויש מה שה' מהוה ומחיה ומקיים את הפרט. לא פשוט שזה אותו דבר. הרבי הקודם כותב שכמו שה' משגיח על הפרט כך הוא משגיח על הכלל. ההשגחה גופא היא ה"ואתה מחיה את כולם", "אל תקרי 'מחיה' אלא 'מהוה'", מה שה' מהוה ומחיה ומקיים – אלה גם שלש מדרגות – הוא ב-ה תתאה שבשם. מה שה' מיטיב, שעושה לו טובה – לא רק שמהוה ומחיה ומקיים אותו אלא שעושה לו טוב – שייך ל-ו ("טוב הוי' [יסוד] לכל ורחמיו [תפארת] על כל מעשיו").

למה חושבים שהשגחה פרטית והתהוות הם שני דברים? כי ההתהוות היא מכח הדבור של ה', "ויאמר אלהים יהי אור", "ויאמר אלהים נעשה אדם", וההשגחה היא מכח העינים של ה'. אז אפשר לחשוב שהם שני דברים, אבל כתוב בחסידות שאור העינים מתלבש בתוך הדבור (אור העינים[יא] באור הפה – "פתח פיך ויאירו דברים", "ויאמר אלהים יהי אור [ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב]"). לכן, תוך כדי שהוא משגיח, מה הוא משגיח? כמו אבא שמשגיח שבנו לא יפול בפח, משגיח עליו בעיניו שיהיה לו טוב. זה אחרי שהוא כבר קיים, אבל הוא חי וקיים ומתהוה מהדבור. אחר כך ההשגחה היא אור פנימי שגם מהוה ומחיה. עצם ה"ואתה מחיה את כולם", "אל תקרי 'מחיה' אלא מהוה" הוא במלכות. ככה אדמו"ר הזקן כותב בשער היחוד והאמונה, ש"ואתה" היינו מלכות ("אתה", מ-א עד ת ו-ה מוצאות הפה) ורק יש לו הארה מז"א (ו). זה שה' מסתכל על כל פרט שיהיה לו טוב הוא עצם ה-ו של שם הוי', "והנגלֹת לנו ולבנינו".

"קרבת אלהים" טובה למי?

הקשר בין הפרט לכלל הוא כבר מ"הנסתרֹת". מה שהפרט צריך לכלל הוא ה עילאה ומה שהכלל צריך לפרט הוא י. צריך לדעת, כמה שאני צריך את הרבי הרבי גם צריך אותי, הכלל צריך אותי, אנחנו דבר אחד. אחד יכול לוותר על טובת עצמו, אבל שלא יוותר על הטובה של הרבי. שוב, רמת הצריכותא היא משהו אחר לגמרי. מה שאני צריך את הרבי, ללא ההכרה שגם הרבי צריך אותי, הוא כאילו לטובת עצמי (היינו הפרדה ח"ו בין אמא לאבא, סבת נגע הצרעת כנודע. הרי אבא ואמא הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין").

זה שייך לפסוק האחרון של הפרק החדש, שיש עליו כמה שיחות של הרבי[יב] – "קרבת אלהים לי טוב" ["ואני קרבת אלהים לי טוב".] כן, אבל בדרך כלל בחסידות דורשים את ארבע המלים "קרבת אלהים לי טוב". יש ארבעה פסוקים בפרק – מתוך כח פסוקים – שמתחילים "ואני" (שביעית מפסוקי הפרק). אחרי הפסוק הראשון "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב" הפסוק השני מתחיל "ואני כמעט נטוי רגלי וגו'" וגם הפסוק האחרון מתחיל "ואני" ויש עוד שנים. בכל אופן, תמיד מביאים את המלים "קרבת אלהים לי טוב". יש כמה שיחות של הרבי על זה, שהווארט הוא שיש שתי מדרגות – "קרבת אלהים לי טוב" ו'קרבת אלהים טוב'.

[כתוב שדווקא יצחק יכול לומר ש"אלהים" הוא "לי".] זו המדה שלו. לא ראיתי שהרבי מביא זאת, אבל זה הנושא הראשון של קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי, שיש "קרבת אלהים לי טוב" בקדושה ויש שגם יוצא מתחום הקדושה, תלוי איך מפרשים "לי". בכל אופן, הרבי אומר שיש "קרבת אלהים לי טוב" ויש 'קרבת אלהים טוב' בלי "לי". מה שאני צריך את הרבי זה עדיין "לי טוב", אבל מה שהרבי צריך אותי, שהכלל צריך את הפרט, זה בטול של הפרט (כאשר הפרט מרגיש שכלל צריך אותו, וכל שכן אצל הכלל עצמו, בחינת חכמה בעצם, שכולו אומר בטול במציאות), בלי "לי", בטול במציאות ששייך לחכמה.

סיכום ארבע ההשגחות

בכל אופן, עשינו כעת התבוננות של י-ה-ו-ה של השגחה פרטית לפי "היום יום" של היום:

מה שאור העינים של ה' מתלבש בדבור, במלכות, בו ה' מהווה מחיה ומקיים את הכל – "ואתה מחיה את כולם".

כתוב שלאדם, במיוחד האדם הישראלי, יש מזל עליון (סוד "אין מזל לישראל", לפי פירוש הבעל שם טוב שה"אין" האלוקי הוא הוא המזל של ישראל) – ה' מסתכל עליו (ה"אין" הוא פנימיות ה"עין" – "עין הוי' אל יראיו"[יג]), השגחה פרטית עליו, ה' שומר עליו, אבל עדיין שייך לפרט.

יש שמה שקורה עם הפרט נוגע לכלל. הוא לא מבחין, אבל כמו שאמרנו זו מדת האמת של ה' בשרש וצריך להבחין בשני הכיוונים, שהפרט זקוק לכלל והכלל זקוק לפרט. כדי להמחיש: הוא מדבר שם על תנועה, אפילו בפיזיקה, מה שאני נע תלוי בכל התנועות שמסביב – התנועה שלי מושפעת מכל התנועות של הכל. אבל גם כל התנועות של הכל, של כל העולם כולו, מושפעות מהתנועה של העלה הקטן, של החלקיק הקטן (כל זה מכונה היום במדע 'תורת הכאוס', איך שתנועת הפרט משפיעה על תנועות הכלל כו', שהוא 'למעלה' מחוקי הפיזיקה הפשוטים הדנים בעיקר בתנועת הפרט, והיינו בסוד אותיות י-ה שבשם, בפרט בבחינת ה עילאה שבשם. כאוס היינו תהו, ועולם התהו נשבר, ועל כן יש בעולם הזה, טרם תיקון התהו, בחינה של "תיסרנו י-ה", וד"ל).

מה שהתנועה הפרטית מושפעת מכלל כל התנועות שמסביב זו גם רמה של נסתרות, אבל אפשר קצת לתפוס ולהרגיש איך שהתנועה שלי מושפעת מכל התנועות של המקיפים אותי. אבל להרגיש מלמעלה – להתלבש במבט העליון, כמו "תמֻנת הוי' יביט" שכתוב אצל משה רבינו, שהוא רואה מתוך העינים של ה' – איך שכללות כל התנועות של כל הזמן וכל היקום, עד לעד, מושפעת מהתנועה הכי קטנה שקורית, זה רק הוא יכול להרגיש. המדרגה הזו היא ה-י של שם הוי' ב"ה.

ולסיכום:

  י        כלל הצריך לפרט – התנועה שלי משפיעה על כל עולם

  ה       פרט הצריך לכלל – כל העולם משפיעה על התנועה שלי

  ו        ה' שומר ומיטיב

  ה       ה' מהוה, מחיה ומקיים

לחיים לחיים. עד כאן דרוש על השגחה פרטית, "היום יום" של היום.