בע"ה

ר"ח כסלו ע"ז – כפר חב"ד

סעודת ראש חדש כסלו

לע"נ ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ששים מצוות עשה הכרחיות

ניגון ר"ח כסלו, "אלי אתה" (אדה"ז והצ"צ).

יום "בריא אולם"

ראש חדש כסלו הוא חג הגאולה של הרבי, היום שבו הבריא לאחר התקף הלב שהיה לו בשמחת תורה תשל"ח. לכן פתחנו בניגון של ראש חדש כסלו. היום הזה הוא סגולה אצל חסידי חב"ד, וכל עם ישראל, לבריאות איתנה – יום בריא. לכל יומא דפגרא בחב"ד נוהגים לקרוא 'יום הבהיר', אבל היום הוא גם 'יום בריא'. בתנ"ך בריא פירושו גם שמן, עם הרבה התפשטות של קדושה, "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה", "יפוצו מעינֹתיך חוצה". חסידים עד היום הזה נוהגים לומר 'הרבי שיהיה בריא' ('דער רבי זאל זיין געזונט'), גם אחרי ג' תמוז, אז נתחיל ככה – הרבי שיהיה בריא, והגעזונט שלו היינו שהענין שלו יתגשם בפועל. אם הוא לא מתגשם אז הוא מתוסכל, מסכן, לא בריא. שיהיה בריא שמן, מה הענין שלו? שיבוא משיח תיכף ומיד ממש. כאשר יבוא משיח הרבי יהיה בריא. לחיים לחיים.

בפרק ע"ג בתהלים, הפרק החדש שלנו, יש ביטוי אולי הכי חזק בכל התנ"ך של בריא – "בריא אולם". אכן הביטוי כתוב על רשעים, אבל זה בדיוק מה שמאחלים – שתהיה בריא אולם כמו גוי, כמו רשע, שגם אנחנו נהיה בגשמיות כך. אולם שוה עז, שנת ע"ז, שנת בריא אולם. לחיים  לחיים. [שכולם יהיו שמנים.] ממנו יראו וכן יעשו...

"פתח כפתחו של מחט" – אהבת ישראל בין החברים

מה זה 'בריא אולם' בכלל? האולם של המקדש? של ההיכל? פתח האולם היה גבוה מאד, גבוה ארבעים אמה. כתוב "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". בעצם אולם הוא אתערותא דלעילא למעלה מכל מדידה והגבלה. ככה מוסבר בחסידות. כלומר, זהו גילוי אור אין סוף. בריא אולם הוא בריא כפתחו של אולם ("פתחו של אולם" עולה "אורו של משיח" שתלוי ב"יפוצו מעינֹתיך חוצה").

בכל אופן, "פתחו לי פתח כפתחו של מחט", צריך משהו קטן לעשות. זה שיושבים כאן חברים ביחד, "אך טוב לישראל" – הפרק מתחיל "אך טוב לישראל" ודורשי רשומות היו דורשים שה-אך שנים הראשונות להתגלות הבעל שם טוב, כשעדיין לא היו 'חסידים', לא היה ממסד של חסידות בעולם, היו השנים הטובות של רבי ישראל בעל שם טוב. אז היו כולם 'חברים', עם הרבי עצמו. ככה נזכה להיות כולנו חברים, בפשיטות, בטבעיות, וזה מספיק בשביל ה"פתחו של מחט" והקב"ה יפתח לנו פתח כפתחו של אולם, כולם יהיו בריאים אולם, המשיח יהיה בריא אולם. לחיים לחיים.

נגנו ניגון הכנה.

יום ה-ס וחדש ה-ס – "ששים גבורים סביב לה"

לחיים לחיים. היום הוא יום הששים של השנה, ראש חדש כסלו, וגם האות של כסלו בספר יצירה היא האות ס. ס הוא עיגול, אות שמנה, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". החג של החדש הזה, לאחר החגים החסידיים, הוא חנוכה – חג של הכהנים. הכהנים מברכים את העם בברכת כהנים, לכן כתוב שהחדש הזה הוא חדש מיוחד של ברכת כהנים. בברכת כהנים יש ששים אותיות, ה-ס של חדש כסלו (כסלו אותיות כֻלו ס).

שוב, היום הוא יום ה-ס של השנה. ששים האותיות של ברכת כהנים הן גם ששים הגבורים שמסביב למטתו של שלמה המלך. שלמה היה איש שלום ומנוחה היה בימיו. בכל אופן הוא זקוק מסביב למטתו לששים גבורים, לשמור אותו מיניקת החיצונים, דווקא בשינה שלו. החשמונאים היו גבורים גדולים, חמשה בני חשמונאי עם מתתיהו בראשם.

גם כאן בחדר יש מן הסתם ששים גבורים. דבר ראשון נברך את ששים הגבורים. כתוב שנשמת הבעל שם טוב לא הסכימה לרדת לעולם הזה אלא אם כן יבטיחו לו ששים גבורים שירדו איתו יחד. מאד צריכים את ששים הגבורים[ב]. היום בו זוכים לששים גבורים הוא כנראה היום, ראש חדש כסלו, לחיים לחיים.

ששים מצוות הכרחיות כנגד ששים אותיות ברכת כהנים

לפני שבוע[ג] ראינו תופעה מאד יפה וחשובה של המספר ששים ברמב"ם. בסוף מצוות עשה בספר המצוות של הרמב"ם הוא מחלק את מצוות עשה לששה סוגים שונים והוא חותר לקראת זה שיש בדיוק ששים מצוות הכרחיות – זהו המינוח שלו – שכל יהודי חייב לקיים אותן בחייו. יש כידוע שש מצוות תמידיות, אבל יש ששים מצוות הכרחיות על כל אחד ואחד. הרמב"ם מפרט אותן, מונה אותן אחת לאחת. זהו הסיום, ובמדה מסוימת הוא התכל'ס של כל רמח מצוות עשה.

צריך לומר שששים המצוות האלה הן גם ששים גבורים. כל מצוה היא גבור. המלך – הבעל שם טוב, מלך המשיח, שלמה המלך, "מלך שהשלום שלו" – זקוק לששים הגבורים האלה, ששים המצוות ההכרחיות של התורה[ד].

רמזנו שצריכים להתבונן במנין של הרמב"ם, אבל לא עשינו זאת לפני שבוע. יש בכך שתי דרכים, ונגלה רמזים יפים כאשר נקביל את ששים המצוות שלו לפי הסדר שהוא מונה אותן כנגד משהו הידוע לנו שהוא ששים. הדבר הכי בולט הוא מה שאמרנו כרגע, ששים האותיות של ברכת כהנים. כשהכהנים מברכים אותנו הלואי שיוכלו לכוון כל אות שמוציאים מהפה לאחת מששים המצוות האלה. יוצאים דברים יפים, ואולי נאמר שני רמזים מאד יפים כאשר נקביל את ששים המצוות ההכרחיות של הרמב"ם לששים האותיות של ברכת כהנים ממש לפי הסדר. ידוע בקבלה שיש שם של כב אותיות, שיוצא מ-כב האותיות הראשונות של ברכת כהנים לפי הסדר. כאן מדובר בכל ששים האותיות של ברכת כהנים.

עשר המצוות הראשונות – יסודות האמונה והעבודה

קודם כל נאמר את ההתחלה: המצוות הראשונות ההכרחיות הן הראשונות שהרמב"ם מונה במצוות עשה, מתחיל מהמצוה לידע את ה' – מצות האמנת אלקות, זו המצוה הראשונה. אחר כך המצוה השניה היא יחוד ה', המצוה השלישית אהבת ה', המצוה הרביעית יראת ה'. ארבע המצוות האלה הן גם ארבע המצות הראשונות בהלכות יסודי התורה. הרי המנין בספר היד שלו הוא לא אותו סדר של ספר המצוות בכלל. ביד הוא מחלק את המצוות לפי ההלכות, לפי הנושאים, ובספר המצות יש לו שיטה אחרת לגמרי, שגם לא ברורה לגמרי. בכל אופן, מתחיל אותו דבר בארבע המצוות הראשונות.

אחר כך, המצוה החמישית, היא אחד מעיקרי האמונה שלו שלא נמצא בהלכות יסודי התורה אלא בהלכות תפלה – מצות העבודה, מצוה לעבוד את ה' בתפלה. אחר כך יש מצוה לדבקה בו ומצוה להשבע בשמו. מענין שבספר המצוות המצוה השביעית היא להשבע בשמו, מלשון שבע. המצוה השמינית היא להתדמות אליו, "והלכת בדרכיו", שהיא הנושא העיקרי של הלכות דעות של הרמב"ם. המצוה התשיעית היא קידוש ה', לקדש את שמו יתברך, שמופיעה בהלכות יסודי התורה. המצוה העשירית היא מצות קריאת שמע שחרית וערבית. אלו עשר המצוות הראשונות לפי הסדר.

אמרנו שיש שתי דרכים איך להקביל את המצוות ההכרחיות למשהו ידוע במספר ששים – או כנגד ששים אותיות של ברכת כהנים, או, גם מתבקש מאד ויוצא מאד יפה (אפילו עם עוד יותר רמזים מכוונים), לחלק לשש פעמים עשר, ששים היינו שש עשיריות, וכאשר מחלקים כך רואים שיש באמת מכנה משותף לכל עשיריה של מצוות.

את העשיריה הראשונה אמרנו עכשיו, מהאמנת אלקות עד קריאת שמע – גם קריאת שמע היא להאמין בה', לדעת את ה' ולייחד את ה', להוציא מהפה את שתי המצוות הראשונות פעמיים בכל יום תמיד (י"ל שק"ש של ערבית היא כנגד מצות האמנת אלקות, כפי שהיא כלולה ביחוד ה', וכמ"ש "ואמונתך בלילות", ואילו ק"ש של שחרית היא כנגד עצם היחוד של השי"ת המתגלה בבקר כמ"ש "להגיד בבקר חסדך", חסד היינו גלוי אור, כמו ביום החסד של מעשה בראשית שבו נאמר "יהי אור"[ה]).

הקבלת שש עשיריות המצוות

נחזור תיכף לברכת כהנים, אבל נמשיך קודם בהקבלה זו. העשיריה השניה מתחילה ממצות תלמוד תורה. העשיריה השלישית מתחילה ממצות וידוי, מצות התשובה שאף היא (כמצות תלמוד תורה) שקולה כנגד כל התורה כולה. העשיריה הבאה מתחילה מביעור חמץ בפסח – עשיריה של החגים שמגיעה מפסח עד יום כיפור. העשיריה הבאה ממשיכה מסוכות והלאה. העשיריה האחרונה, הששית, מתחילה ממצות אהבת ישראל.

מה מתבקש כאן? יש עשיריה תחת הכותרת של האמנת אלקות, עשיריה שתחת הכותרת של תורה, עשיריה תחת הכותרת של תשובה (שמסתיימת במצות שבת אותיות תשב, תשובה עילאה כנודע), שתי עשיריות שמחלקות את החגים מפסח עד יום כיפור ומסוכות והלאה (בסוף העשיריה הזו יש מצות צדקה, שייכת למתנות עניים, מצות הלואה), והעשיריה האחרונה מתחילה מאהבת ישראל (תיכף נאמר איך היא נגמרת, הסיום של ששים המצוות). מי יש לו רעיון? אם יש ששה מה יכול להיות?

יכול להיות ו"ק, יכול להיות משהו יותר מורכב באר"י, ששה פרצופים (עתיק ואריך, אבא ואמא, ז"א ונוק', שבכל אחד יש עשר ספירות), אבל לפי איך שאמרנו כעת המפתח הוא שהשני מתחיל מתורה והשלישי מתחיל מתשובה. יש עשר תחת תורה ועשר תחת תשובה. אחר כך יש שנים שהם חגים – החגים הראשונים ובסוף חג הסוכות עם המצוות המיוחדות ששקולות כנגד כל החגים הקודמים, כולל גם מצות צדקה בסוף. אחר כך, אחרון אחרון, הוא אהבת ישראל. אמרנו שיש משהו מיוחד בארבע המצוות האחרונות שהן המצוות של שלום בית – פרו ורבו, קידושין, ושמח את אשתו, למול את הבן. מתחיל מאהבת ישראל, כמו שגם למדנו בשיעור שחז"ל בתחלת פרק שני של קידושין אומרים שהיסוד של הבית הוא "ואהבת לרעך כמוך". כאן מתחיל באהבת ישראל ונגמר בבית היהודי, האיש והאשה.

מה שמצטייר הוא שהעשיריה הראשונה היא כתר – האמנת אלקות וכו', עד קריאת שמע. אחר כך המצוות שתחת הכותרת של תלמוד תורה – כולל תפלין, מזוזה, ברכת כהנים, כתיבת ס"ת – הן חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת". אחר כך המצוות שבאות תחת הכותרת של תשובה הן בינה – תשובה היא אמא, בינה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו". אחר כך בחגים יש ימין ושמאל, שאו שהם תרין עטרין שבדעת או חסד וגבורה, שתי עשיריות של מצוות החגים. אחרון חביב, אם יש כאן חסד וגבורה, אז תפארת ויסוד חשבינן חד – מתחיל מתפארת, שהיא אהבת ואחדות ישראל, ונגמר בברית מילה. אחרי שלום בית, שהוא בכלל מצות היסוד, החיתום ממש הוא ברית מילה. כל ששים המצוות ההכרחיות מתחילות בהאמנת אלקות ונגמרות במילת הבן.

זה משהו מאד יפה. צריך להתבונן כעת בפרטיות בכל מצוה ומצוה. אם יש שש עשיריות צריך לומר שבכל עשיריה יש את כל עשר הספירות של אותה עשיריה, מכתר עד מלכות.

רמזים בהקבלה לברכת כהנים

כעת נחזור לברכת כהנים: בברכת כהנים יש שלש ברכות והיא מתחלקת ל-15 אותיות, 20 אותיות ו-25 אותיות. סדר מסודר עולה בהפרשים של חמש-חמש אותיות. כלומר, ב"יברכך הוי' וישמרך" יש 15 אותיות, ואכן המצוה ה-15 לפי הרמב"ם היא מצות מזוזה. מאד יפה, כי היא המצוה השייכת במיוחד ל"וישמרך". "יברכך" כנגד חמש המצוות הראשונות, מהאמנת אלקות עד עבודת ה', עבודה שבלב זו תפלה. אחר כך יש ארבע מצוות כנגד י-ה-ו-ה, לדבקה בו, להשבע בשמו, להתדמות אליו (במדות) ולקדש את שמו. אחר כך מקריאת שמע דרך תפלין ועד סיום המלה "וישמרך" מגיעה עד מצות מזוזה. שוב, משהו מאד יפה, כי מזוזה היא "וישמרך" – "הוי' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם", "שומר דלתות ישראל", שם שדי שכותבים על המזוזה.

נדלג לעוד פנינה יפה, ארבע המצוות האחרונות: ארבע האותיות האחרונות בברכת כהנים הן "שלום", וסתם שלום הוא שלום בית (הברכה האחרונה של ברכת כהנים מתחילה "ישא" לשון נישואין). מאד יפה שהמצוות שכנגד "שלום" הן פו"ר, קידושין, "ושמח את אשתו" ולמול את הבן. בשבת שלפני המילה עושים "שלום זכר". התכלית של ארבע המצוות שכנגד "שלום" היא שלום זכר (כאשר יש שלום בבית אזי "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"), שעושים ברית מילה. [יש ברכת כהנים בברית מילה.] כן, מברכים את הבן.

יש כאלה שגם אומרים יג מדות הרחמים. כמה אותיות יש שם (כשמתחילים מ"אל", כמו שכתוב בזהר ובכתבי האריז"ל)? מה הקשר בין יג מדות הרחמים לברכת כהנים? יש 59 אותיות ב-יג מדות הרחמים. צריך לומר שה'כולל' הוא "הוי' הוי'" שלפני כן, אחד היולי שמשלים את הששים. בכל אופן, יש קשר בין יג מדות הרחמים לברכת כהנים, שיש נוהגים לומר בברית מילה (ברכה כהנים עולה 2718, יג מדות הרחמים עולה 3210, יחד = 5928 = ברוך פעמים הוי'!).

בכוונות של ספירת העמר כתוב באריז"ל שבפסוק "ישמחו וירננו" יש מט אותיות כנגד מט ימי הספירה, אחת הכוונות שכל אחד מכוון, כמו שכתוב בסידור. אבל כשסופרים את האותיות לפי הכתיב בתנ"ך יש רק מז אותיות. מה התירוץ? שהאריז"ל מרשה, במקרים מסוימים, לכתוב מלה מלא אף על פי שהיא כתובה בתנ"ך בכתיב חסר. לכן גם "תשפוט" וגם "מישור" הוא כותב מלא, ואז ישנן מט אותיות בפסוק. וכן לעניננו, כדי שהרב שי יצדק שיש 60 אותיות ב-יג מדות הרחמים, אם נכתוב "נושא עון" מלא (כמו שכתוב בסידור בסדר תשליך ב-יג מדות דמיכה), או אם נכתוב "נוצר חסד" מלא (כמו שמופיע בכ"ד בדא"ח נוצר אותיות רצון ואותיות צנור) – מותר, יש אילנא רברבא לסמוך עליו – יש כבר ששים אותיות. לחיים לחיים. זה כח של רב, שמה שהוא מכוון תמיד יוצא נכון...

השחרור בצמצום כמות המצוות

עד כאן פתיחה אחת. לחיים לחיים. כתוב שבא חבקוק והעמידן על אחת ולפני כן בא דוד והעמידן על יא וכו'. כנראה שכמה שיותר צדיק יש יותר "מועט המחזיק את המרובה". הרמב"ם היה כזה צדיק שיכול להעמיד את הכל על ששים. צריך להוסיף זאת לגמרא, לפני דוד, שכבר צמצם ל-11[ו].

כתוב בתניא, בפרק לג, לְמה טוב ש"בא חבקוק והעמידן על אחת"? כי זה משחרר. כשאדם לחוץ שעליו לקיים תריג מצוות לא תמיד יש לו רוחב, לא מספיק שמן ובריא אולם להכיל כל כך הרבה חובות, ולכן יש זמנים שצריך להשתחרר, שדי לך במצוה אחת או שתי מצוות. גם הרמב"ם משתחרר בסוף מצוות עשה של ספר המצוות – מספיק ששים מצוות, וגם לגבי רובן לא חייבים אותן בכל רגע אלא במשך החיים.

נגנו "לכתחילה אריבער".

ב. מעלות פרק ע"ג בתהלים

ראשית ספר שלישי בתהלים – המעבר מחסד לחכמה (והפיסוק הנכון של הפסוק הראשון)

נדבר על פרק ע"ג, פרק מאד מענין. קודם כל, הוא הפרק הראשון של ספר שלישי שבתהלים. ספר תהלים מחולק לחמשה ספרים, כמו חמשה חומשי תורה. הספר השני נגמר בפרק עב, פרק ה-חסד, עם הפסוק "כלו תפלות דוד בן ישי", שמשמע כאילו זהו סוף הספר. "כלו תפלות דוד בן ישי" שוה בדיוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יחודא תתאה, בחינת דוד מלכא משיחא, ז"פ צדק (מלכותא קדישא), דוד (מלך ישראל) פעמים מהיטבאל (יחוד מה בן). זה הסיום של הספר השני של תהלים. אחר כך מתחיל הספר השלישי בפרק ה-חכמה, עג בגימטריא חכמה, מעבר מ-חסד ל-חכמה, "מזמור לאסף, אך טוב לישראל אלהים לברי לבב".

דבר ראשון שצריכים לשים אליו לב בדקדוק הפסוק כאן, שכולם חושבים – כך גם אני חשבתי כל השנים – שקוראים את הפסוק "אך טוב לישראל, אלהים לברי לבב". כעת כשהתבוננתי בתנ"ך ראיתי שטעיתי כל השנים. איך קוראים לפי טעמי המקרא? "אך טוב לישראל אלהים, לברי לבב". הראשונים באמת מפרשים ככה, יש נפק"מ לפירוש הפשט, "אך טוב לישראל אלהים", אלקים הוא "אך טוב לישראל", וגם (או בפרט) "לברי לבב". אבל האחרונים – משהו מאד נחמד, מה בין ראשונים לאחרונים, שהראשונים יודעים איך לקרוא את הפסוק הנכון, אבל אף אחד מהאחרונים שראיתי לא מפרש כך, אלא כמו שטעיתי כל השנים, "אך טוב לישראל, אלהים לברי לבב", כנראה שאנחנו גם שייכים לשיורי האחרונים (כאשר הצד השוה הוא רק איך שטועים).

הספר השני של תהלים הוא כנגד חומש שמות והספר השלישי כנגד ויקרא. ילד קטן בחדר מתחיל ללמוד תורה מחומש ויקרא. יש שם א זעירא, "ויקרא", שהיא מראה על הענוה והבטול של משה רבינו. גם כאן, בתחלת ספר שלישי של תהלים, צריך לומר שמתחיל ב-א זעירא, כמו ויקרא, ולהבין שיש פה את הבטול, פנימיות החכמה, דווקא בפרק ע"ג. חלוקת ספרי תהלים כנגד ספרי החומש היא כנגד הספירות, ה קצוות מחסד עד הוד, נמצא שהמעבר הזה הוא דווקא בין פרק ה-חסד, שהוא סוף הגבורה (ספר שני, גבורה = חסד חסד חסד, חזקה של חסד, דהיינו התגברות החסדים ע"ד גבורות גשמים), לבין ה-חכמה, שהיא תחלת התפארת (ספר שלישי, סוד "מה שמו [חכמה] ומה שם בנו [תפארת] כי תדע"), סוף שמות ותחלת ויקרא.

ראשית ספר שלישי (בחלוקה ל-ה) ויום רביעי (בחלוקה ל-ז)

בכלל, ידוע שבחומש יש גם חלוקה לשבעה, "חצבה עמודיה שבעה", על ידי שני הפסוקים של "ויהי בנסֹע הארֹן" שמחלקים את החומשים לשבע. בספר תהלים יותר פשוט, לא צריך רק לקחת שני פסוקים ולהפוך אותם לספר שלם, אלא יש חלוקה – גם במסורת העתיקה של עם ישראל – שמחלקים את ספר תהלים לשבעת ימי השבוע. לכן כתוב שהרביים בזמן משבר או צרה לא הסתפקו באמירת התהלים לפי היום (החלוקה החדשית) אלא גם לפי השבוע.

אדמו"ר הזקן כשהיה בכלא, ומן הסתם אפילו הרבי כשהיה בכלא שלו, מרותק למטה עד היום הזה, כל זמן שיש איזו צרה שלא תהיה, היו אומרים את התהלים לפי היום של השבוע ולא רק היום של החדש. ודאי גם במה שקורה היום בארץ, יתכן שישנם יהודים שנוגע ללב שלהם מה שקורה בעמונה, הולך לקרות – "עת צרה היא ליעקב" – ובמקרה כזה נוהגים לומר את התהלים לפי היום בשבוע, חלוקה של שבע. לכל אחד, זה ודאי דבר מצדיק – למשל, מי שיושב בכלא. אדמו"ר הזקן ישב בכלא עם דין חמור ביותר, אבל גם מי שאין לו דין חמור – בכל אופן הוא יושב בכלא, ומן הסתם אין לו יותר מדי מה לעשות שם... אז לא נורא שיאמר את התהלים לפי החלוקה של ימי השבוע.

למה אמרנו זאת? כי אם יש חלוקה גם של שבע וגם של חמש היא עוד יותר מצביע על משה רבינו, "מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי''", אז גם בחמשה חומשי תורת משה, "זכרו תורת משה עבדי"[ז], יש חלוקה ל-ה ול-ז, זה, וגם בתהלים של דוד יש חלוקה ל-ז וחלוקה ל-ה (והנה, ספר תהלים נכתב בידי דוד המלך על ידי עשרה זקנים, כאשר משה רבינו הוא האחד-מיוחד שבהם). לפי זה, היחס בין ספר תהלים לבין החומשים הוא "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש".

והנה, פרק עג בתהלים הוא גם התחלת ספר שלישי וגם התחלת יום רביעי – גם התחלה של ספר וגם התחלה של יום. והסימן, גד – "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח". אם החמש והשבע הם כנגד ה"ק כנ"ל וכנגד ז"ת אז יש כאן גם בחינה של תפארת (ה-ג של הה"ק) וגם בחינה של נצח (ה-ד של הז"ת). מה הקשר לחכמה? לשתי הספירות האלה בלב יש קשר הדוק לחכמה במוחין. הקשר בין חכמה לתפארת הוא "מה שמו ומה שם בנו" ומשה רבינו במדות הוא נצח כי קו ימין מתפשט מלמעלה למטה, מחכמה עד נצח. הנצח במדות מכוון כנגד ספירת החכמה. זו רק להבין את משמעות המיקום של הפרק הזה.

נושא הפרק: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו

מה הנושא שלו? בתהלים שמשתמשים בחב"ד, כמו בהרבה ספרי תהלים, יש כותרות על כל פרק. לא ברור מי בדיוק עשה אותן, אבל אלה כותרות שגם הרבי מביא, גם הרביים התייחסו לכותרות שמסבירות את נושא הפרק. כאן מאד ברור מה נושא הפרק – צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, התעלומה הכי גדולה, מה ש"אין בידינו לא משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים". אכן כתוב שזה דווקא בזמן הגלות, אבל לדאבוננו אנחנו הרבה זמן בגלות, עוד לא יצאנו מהגלות, ובכלל כל זמן העולם הזה הוא גלות. גם לפני הגלות היתה גלות, תוצאה משבירת הכלים.

[יש כאן, בספר התהלים שבידי, תוספת מענינת לכותרת: "עיין בפנים ותמצא מרגוע לנפשך".] קשור לתניא, בהקדמתו כתוב "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו", אז כנראה הפרק הזה קשור לתניא (הרי הפסוק "מי לי בשמים וגו'" הוא הפסוק, ב-ה הידיעה, של אדמו"ר הזקן בעל התניא).

ג. עומק החכמה – "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"

עץ הדעת טוב ורע – הרצון לדעת למה טוב לרשע ורע לצדיק

אדם וחוה אכלו מעץ הדעת טוב ורע לפני הזמן, ביום ששי. אם היו מחכים לשבת קדש היה מותר ומצוה לאכול מהעץ. יש שבעים פנים לתורה, ופירוש אחד – שהוא פירוש מאד פנימי ועצמי – ש"עץ הדעת טוב ורע" הוא בדיוק הנושא הזה, שרוצים לדעת למה רשע וטוב לו ולמה צדיק ורע לו. כלומר, "עץ הדעת טוב" הוא שאני רוצה לדעת למה טוב לרשע, "הדעת טוב", ואילו "ורע" הוא שאני רוצה לדעת למה רע לצדיק (כמו בסדר של הפרק הזה, קודם מפריע למה יש רשע וטוב לו ואח"כ למה יש צדיק ורע לו).

אומרים לך שאל תחקור את זה ביום ששי, חכה לשבת. בשבת תקבל מרגוע לנפשך, זה יום מנוחה, יום של ענג. בשבת אפשר לאכול, ואדרבא, מצוה לאכול מעץ הדעת, כי ה' רוצה שנרגע בשאלה הזו (הרי יום השבת-קדש הוא מעין עולם הבא, שבו מתברר למה בעולם הזה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. זה עיקר ענינו של העולם הבא, ספירת הבינה, ההבנה של כל תעלומה[ח], כנודע).

הבנת הסוד כשנגיע למקדש

הפנים יפות, מבעל ההפלאה, כותב פירוש מאד מיוחד[ט]. הוא מסביר למה משה רבינו לא יכול לראות את הפנים של ה', "ופני לא יראו", ורק "וראית את אחורי". בעצם פירושו מסביר עוד דבר, שהוא לא כותב – מה שכתוב ש"משה זכה לבינה". אף על פי שהשרש של משה הוא חכמה כתוב "משה זכה לבינה".

אחרי הרבה פסוקים של תמיהת אסף, בעל הפרק, למה לרשע יש כל כך הרבה טוב בחיים, הוא אומר שכל זה הציק לי מאד "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם". הגעתי למקדשי א-ל, התחלתי להבין מה הסוף של הצדיקים ומה הסוף של הרשעים, וממילא התחלתי להבין למפרע למה ה' נוהג כפי שנוהג בעולם הזה. משה רבינו מבקש "הודיעני נא את דרכיך", גם כן, דרכי ה' הנסתרות, למה ה' עושה טוב לרשע ורע לצדיק בגלות, בעולם הזה.

קודם כל לומדים מכאן משהו יפה מאד, שזו סבה לרצות שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. תמיד שואלים למה צריכים מקדש, יש לזה הרבה שאלות והרבה תשובות טובות, בפנימיות. מה עם ישראל זקוק לבית המקדש, מה אני זקוק לבית המקדש, לא יכול לעבוד את ה' בלעדיו? כאן יש רמז שבלי בית המקדש אף פעם לא נבין את החידה הקיומית למה טוב לרשע ורע לצדיק. "עד אבוא אל מקדשי אל" ודווקא שם "אבינה לאחריתם" ואז אני נרגע.

פירוש הפנים יפות: "וראית את אחורי [הבנת הסודות באחרית] ופני [בהוה] לא יראו"

שוב, אומר בעל ה"פנים יפות" שמה שמשה רבינו זוכה לראות את האחורים של ה' היינו שרואה את האחרית של כל אחד ואחד,  מה יגיע לו בסוף. הוא רואה שבסוף לרשע תהיה מפלה, יהיה לו רע. כמה שטוב לו עכשיו, האחרית שלו לא טובה. ולהיפך אצל הצדיק, כמה שההוה שלו יכול להיות לא טוב, הסוף שלו הוא טוב מאד (והיינו מה שאצל צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה, ואילו אצל רשעים ההפך, תחלתן שלוה וסופן יסורים). זה נקרא שהוא רואה את האחור, האחרית, מה יהיה בסוף. בשביל להרגע קצת זה מספיק.

אבל את הפנים הוא לא יכול לראות. מה הן הפנים? בכל אופן, ברגע הזה, בהוה, אני רואה שה' יתברך מראה פנים שוחקות לרשעים. את הפנים האלה, שה' מראה לרשע פנים שוחקות עכשיו – לא מענין אותי מה יהיה אח"כ, עכשיו ה' מראה לו פנים שוחקות – "ופני לא יראו", לא תבין את זה אף פעם (עד שתשיג את שער ה-נ ברגע ההסתלקות מן העולם הזה). שוב, זה ווארט יפהפה, עמוק-עמוק, של בעל הפנים יפות.

בחסידות בדרך כלל מפרשים ש"פני" היינו סוד אור אין סוף בפני עצמו (אור המאיר לעצמו), לפני הצמצום, לפני שעלה ברצונו לברוא את העולם. אחורי ה' מתחיל מההתעוררות לברוא את העולם, בחינת אחור (אור המאיר לזולתו). אם כך, נדמה שההנהגה של ה' עם הרשע, הפנים השוחקות שמראה לו, היא חלק מהאחור, איך שה' מנהיג את העולם (לשון העלם, בחינת רשע). כאן אומר שלא ככה. הפנים השוחקות שה' מראה לרשע ברגע ההוה הן הפנים האמתיות של ה' (גילוי האור המאיר לעצמו). כל מה שקוראים הנהגה הוא אך ורק האחרית, האחור. הנהגה מכוונת, מתוכננת – מתוכנתת כמו שאומרים היום – ל"אבינה אחריתם", "עומק אחרית" (בינה, העולם הבא). לכן אומרים ש"משה זכה לבינה", כי חכמה היא בחינת פנים – שרשו שם, ולכן משתוקק לכך, אבל לא יכול לראות את בחינתו שלו בעלמא דין אלא רק את האחרית, "משה זכה לבינה".

לבית המקדש עולים, יש מצות ראיה, לראות את פני ה'. ועדיין כתוב כאן "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם", אני זוכה להבין את האחור, את האחרית. כמו שכתוב בתניא, המושגים פנים ואחור הם כמו פנימיות וחיצוניות ויש פנימיות בתוך פנימיות. לפי זה הפנים של בית המקדש הם רק פנימיות האחוריים, האחרית, והפנים האמתיים לא ייראו עד ביאת ינון (גילוי שער ה-נ), ולא עד בכלל. אפשר גם להסביר שזהו ההבדל בין בית המקדש הראשון והשני למקדש השלישי. הרוגאטשובר אומר שבפנימיות לא קיימנו עדיין מצות בנין המקדש, וממילא בפנימיות ה"עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם" זה רק אחור, ורק במקדש האמתי שיבנה תיכף ומיד ממש יהיה הפנים, שנבין-נראה באמת את הפנים של ה', למה בעולם הזה מראה פנים שוחקות לרשע ופנים זועפות לצדיק.

עץ החיים – טוב לכולם; עץ הדעת – רשע וטוב לו, צדיק ורע לו

אחרי זה נאמר עוד משהו: כמו שפרשנו את "עץ הדעת טוב ורע" – שלפי מה שכתוב בתורה ובחז"ל ורש"י מביא הפירוש של פיתוי הנחש "והייתם כאלהים" הוא שגם אתם תבראו עולמות, אבל הפשט הוא "והייתם כאלהים לדעת טוב ורע", כמו שה' יודע למה טוב לרשע ורע לצדיק גם אתם תדעו (וממילא מובן שמי שיודע את הסוד של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו יכול לברוא עולמות) – צריך לפרש גם מהו "עץ החיים".

"עץ הדעת טוב ורע" בגימטריא ד"פ (ממוצע כל מלה) "עץ החיים". חיים בגימטריא ד"פ (ממוצע כל אות) טוב – טוב-טוב-טוב-טוב. כנראה שעץ החיים הוא מה שה' טוב בטוב הנראה והנגלה לכולם (ומה שהרע לצדיק הוא יותר טוב מהטוב לרשע). עץ החיים הוא באמת תכלית הגאולה. עץ הדעת הוא "אילנא דמותא" בלשון הזהר, עץ המות, הביא מות לעולם. כנראה שכל זמן שיש מות בעולם יש את החידה של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", הא בהא תליא. אבל בעץ החיים, חיים נצחיים ("ואכל וחי לעלם"), אין יותר את שלות הרשעים ויסורי הצדיקים, הכל טוב-טוב-טוב-טוב (כנגד ארבע אותיות של שם הוי' ב"ה וכנגד ארבעה עולמות אבי"ע) הנראה והנגלה לכולם. לשם רוצים להגיע, להכנס לתוך הגן ולאכול מעץ החיים ולחיות לעולם.

חקירת רשע וטוב לו וצדיק ורע לו – תכלית החכמה האלקית

נאמר עוד משהו: החקירה של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו היא תכלית החכמה האלקית. אולי אנחנו חושבים שהחכמה הכי עמוקה היא היכולת שלנו לחבר את התורה והמדע, להגיע לאיזו תיאוריה כוללת, להבין את כל חוקי הטבע ולראות איך הם כתובים בתורה שחור על גבי לבן, וככה לעשות קידוש ה' הכי גדול וככה להביא את המשיח – יחוד התורה והמדע. באמת זו משימה מכובדת ביותר, אבל זו לא החידה של הבריאה. מכניקה קוואנטית והיחסיות הן עדיין לא חידת הבריאה. החידה של הבריאה היא צדיק וטוב לו ורשע ורע לו. מי שיכול לפתור זאת, לא רק שמגיע לו פרס נובל (בחינת אחור שבאחור) אלא שאפשר להכתיר אותו כמלך המשיח על המקום (ברגע ההוה, פנים שבפנים).

"אשר הוצאתיך מארץ מצרים [רשע וטוב לו] מבית עבדים [צדיק ורע לו]"

מה הרמז? הדבור הראשון של עשרת הדברות. אמרנו שהרמב"ם מחלק את ששים המצוות ההכרחיות בחלוקה של שש פעמים עשר (כך אפשר לראות), וכל חלוקה היא סוג של עשרת הדברות. עשרת הדברות מתחילות "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". לא כולם סוברים ככה, אבל לפי הרמב"ם זו המצוה הראשונה במנין המצוות, האמנת אלקות, שלומד מפסוק זה. ה' מוציא אותנו כאן משני דברים. אחת הקושיות החשובות בפסוק הזה, ה-פסוק שהוא הכתר שבכתר של כל התורה כולה (בעשרת הדברות יש כתר אותיות כנודע), למה צריך גם "ארץ מצרים" וגם "בית עבדים"? יש פשט, אבל בכל אופן צריך להסביר למה צריך כפילות זו בגולת הכותרת של כל התורה.

לדרכנו נפרש ש"הוצאתיך" כאן היינו הוצאתיך ממבוכה נפשית. לא סתם הרמב"ם קרא לספר החקירה שלו "מורה נבוכים". האדם נמצא במבוכה, ועיקר המבוכה של העולם הזה הוא אפילו לא אם יש ה' או אין ה' (הרי אצל יהודי "אלקות בפשיטות") – עיקר המבוכה הוא צדיק ורע לו ורשע וטוב לו (מבוכה המחדדת את החידה, השאלה הקיומית, האם יש 'אני' או לא). ה' אומר כאן "אנכי הוי' אלהיך" שאני מוציא אותך מהמבוכה הזו, בסוף, זו האמנת אלקות (האמונה בכח ה' להוציא אותנו מכל מבוכה נפשית).

אני מוציא אותך קודם כל מהמבוכה של "ארץ מצרים", רשע וטוב לו. מי שולט בארץ מצרים? פרעה, זה שאומר "לא ידעתי את הוי'", הכופר בעיקר הגדול ביותר, מי שעושה מעצמו אלוק, הוא שולט בכפה. כל העולם הזה הוא ארץ מצרים, ומי ששולט כאן בכפה הוא פרעה אחד. הביטוי כאן הוא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אוציא אותך מהמבוכה למה "רשע וטוב לו". אחר כך "מבית עבדים". מה זה "מבית עבדים"? שהצדיק הוא עבד. ברוך ה' הוא לא עבד לעבדים, אבל בכל זאת הצדיק הוא עבד לפרעה. זו המבוכה של "צדיק ורע לו" (פרעה אותיות פֹה רע כנודע). "אנכי" מי שאנכי, דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ, "הוי' אלהיך אשר הוצאתיך", אני מוציא אותך משתי המבוכות שהן ענין אחד הכולל את כל חיי העולם הזה, למה יש רשע וטוב לו, "ארץ מצרים", ולמה יש צדיק ורע לו, "בית עבדים". לחיים לחיים. [לחיי העבדים.] אתה גם מזדהה? לחיים.

רמזי "צדיק ורע לו"

כל זה כמובן היה בשביל לעשות גימטריא ראשונה של הערב: כמה שוה "צדיק ורע לו"? אפשר להוציא מחשבונים. אם אחד יש לו מאד מבוכה שיתחיל לעשות גימטריאות, זה יתן לו קצת מרגוע. "צדיק ורע לו" שוה 516, ו"פ אלהים, אלהים פנים ואחור, השלמות של ההתפשטות וההסתלקות, הפנים ואחור, של שם אלקים. אם כן, "צדיק ורע לו" היינו אלקים. בתחלת הבריאה כתוב "אני אמרתי אלהים אתם".

איך הפרק שלנו מתחיל? איך דייקנו קודם? "אך טוב לישראל אלהים". מה שרוצים בפרק הזה, וזה ה"מרגוע לנפשו", שאלהים, שפו"א הוא "צדיק ורע לו", יראו (החכם רואה ממש) איך הוא "אך טוב לישראל אלהים". מי שיכול לראות זאת ברור נקרא בר לבב. שוב, פיסוק הפסוק הזה הוא "אך טוב לישראל אלהים", אלקים הוא "אך טוב לישראל", ומי רואה זאת? "לברי לבב", זה פשט הפסוק (והוא סוד מענה רשב"י לרעיא מהימנא, שהצטער על כך שלא זכה לראות את פני ה' – "בעין השכל שבלבך את חזי כולא").

אמרנו קודם, אחד הפסוקים בהמשך, "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם". "אבינה לאחריתם" היינו האחרית של ה"רשע וטוב לו". אם מסתכלים בניקוד, בפיסוק הפסוק הזה, "עד אבוא אל-מקדשי-אל", רואים ששלש המלים האחרונות הן מוקפות, מבחינת הטעמים הן מלה אחת. "אל מקדשי אל" שוה בדיוק אותו מספר, 516, "צדיק ורע לו". כשאבוא למקדשי א-ל אבינה לאחריתם של ה"צדיק ורע לו", אלקים פו"א.

רמזי "רשע וטוב לו"

כמה שוה "רשע וטוב לו"? 37 פעמים טוב. בלי המלה טוב יש לו פעמים טוב, ברית, ג"פ צדיק. למה צדיק הוא טוב בעצם? כי עולה יב פעמים טוב. השם של הטוב הוא אהוה (ר"ת "את השמים ואת הארץ", "אומר לדבק טוב הוא", הכח להדביק יחד שמים וארץ, רוחניות וגשמיות, ובעבודה היינו בחינת "אין וועלט אויס וועלט", עיקר חידושו של מורנו הבעל שם טוב, וכידוע שכולו אומר טוב: בעל = ו פעמים טוב, דהיינו ו צירופי טוב, שם = כ פעמים טוב, ע"כ טוב פעמים הוי', ועוד טוב הכולל), יש לו יב צירופים, וכולם יחד עולים צדיק, "אמרו צדיק כי טוב", "ועמך כלם צדיקים". הצדיק כולו טוב, לכן פלא ש"צדיק ורע לו", שהוא אלהים פנים ואחור אבל "רשע וטוב לו" הוא יחידה פעמים טוב, מאד טוב, הכי טוב.

מה המספר הזה, 629 ("רשע וטוב לו") אצל חסידי ברסלב? אין פה אף חסיד ברסלב? כולם חב"דניקים? שוה "נחל נבע מקור חכמה". נסביר למה באמת – הוא בא להציל את הרשעים.

רמזי הביטויים המחוברים

כמה עולים שניהם יחד? המבוכה של החיים היא המבוכה של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", ששוה יחד 1145. אמרנו שבעצם הפתרון של המבוכה הוא הכח של הדבר הראשון של עשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כמה שוה הדבור הראשון? 2495, ויחד עם "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", שוה 3640, והממוצע הוא 1820, סוד פעמים הוי', מספר הופעות שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה. מה הסוד? "סוד הוי' ליראיו ובריתו [ברית = רשע ו[טוב] לו כנ"ל] להודיעם".

נעשה עוד משהו: אמרנו שזה גם קשור ל"עץ הדעת טוב ורע" וגם ל"עץ החיים". מה יהיה אם נחבר למספר הזה, 3640, גם את עץ החיים ואת עץ הדעת טוב ורע (ה"פ עץ החיים סה"כ)? הכל יחד יהיה שוה 4805, חמש פעמים (ממוצע כל ביטוי) 961, רבוע, שלמות של 31 ברבוע (אל ברבוע או לא ברבוע, כמבואר אצלנו במקום אחר סוד המספר הזה[י]).

זה היה להרגיע את הרוחות...

ורע לו – וטוב לו; וטוב לו – ורע לו

כמדומני שפעם פרשנו את "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", שמהרמז הזה יוצא שהצדיק ורע לו הוא באמת הצדיק וטוב לו (וגם להיפך שהצדיק וטוב לו הוא באמת הצדיק ורע לו) ושהרשע וטוב לו הוא באמת הרשע ורע לו (וגם להיפך שהרשע ורע לו הוא באמת הרשע וטוב לו):

יש צדיק שכאשר אומרים לו 'אתה צדיק' זה עושה לו רע על הנשמה, וגם אם לרגע הוא חושב על עצמו שהוא צדיק ותופס את עצמו נעשה לו רע, שחור בעינים, אתה, הכלב הזה, צדיק?! מישהו אומר עליך שאתה צדיק? אתה חושב שאתה צדיק?! ידוע הרמז של הבעל שם טוב ש"אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון", אם רגע לא חושב על ה' זה נחשב לו עון. יש גם "צדיק ורע לו", שאם לרגע עולה על דעתו, וכ"ש אם מישהו אומר עליו, ש"ראה זה צדיק" נעשה לו רע ושחור בעינים לגמרי.

אותו אחד שהוא "צדיק ורע לו" הוא הצדיק וטוב לו. אבל אותו אחד שהוא צדיק וטוב לו, אומרים עליו שהוא צדיק והוא מרגיש טוב, הוא הצדיק ורע לו, סימן שעדיין יש לו רע. בתניא צדיק ורע לו הוא צדיק שיש לו רע, ומי שהוא "צדיק וטוב לו" סימן שהוא "צדיק ורע לו". המבחן של צדיק וטוב לו הוא שמואס את הקליפה, שונא את הקליפה בתכלית. מי שצדיק ורק אומרים עליו שהוא צדיק וספונטאנית הוא מואס בעצמו, בצדיק המדומה הזה, סימן שהוא צדיק וטוב לו. זה נקרא שצדיק וטוב לו הוא צדיק ורע לו וצדיק ורע לו הוא צדיק וטוב לו.

גם הפוך, מאד נוגע לנו, להרבה אנשים פה, במיוחד כשרוצים לצאת עם איזה מבצע נגד מישהו, נגד הבג"צ או נגד מישהו אחר. מה זה רשע וטוב לו? יש רשעים שאומרים לו 'אתה רשע' אז נעשה לו טוב, במיוחד אם איזה דוס אומר לו שאתה רשע. הוא שונא את הדוס הזה ואת מה שהוא מייצג בתכלית השנאה, ולכן אם הדוס הזה אומר עליו שהוא רשע נעשה לו הכי טוב. לכן אם רוצים להלחם נגדו, צריך לדעת את זה, שאם תקרא לו רשע זה רק ינפח את האגו שלו יותר, זה לא ישבור אותו אלא אדרבה... מתי זה מדובר? אם זה באמת רשע, רשע ורע לו, שהסימן שלו הוא שהוא רשע וטוב לו. [צריך לצאת בקמפיין בעד בג"צ?] בחכמה, "בתחבולות תעשה לך מלחמה". אבל אם אתה אומר למישהו שהוא רשע וזה באמת קצת פוגע בו, הוא נעלב שאתה מכנה אותו רשע, "רשע ורע לו", זה סימן שהוא "רשע וטוב לו".

בכל אופן, ה"רשע וטוב לו" הוא ה"רשע ורע לו" וה"רשע ורע לו" הוא ה"רשע וטוב לו" וכך להיפך ה"צדיק וטוב לו" הוא ה"צדיק ורע לו" וה"צדיק ורע לו" הוא ה"צדיק וטוב לו". אם לא זוכרים את הפירוש הזה, אז לחיים לחיים.

ד. "אך טוב"

כמה פעמים יש את הביטוי "אך טוב"? שוב, הפרק הזה מתחיל "אך טוב". בכל התנ"ך יש רק שלש פעמים "אך טוב", שתים בתהלים ואחת במשלי. ה"אך טוב" הראשון בספר תהלים הוא גם ה"אך" הראשון בספר תהלים והוא דווקא בסוף פרק כ"ג, אולי הפרק הכי מפורסם בכל תפלות דוד בן ישי – "מזמור לדוד הוי' רֹעי לא אחסר" שנגמר "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית הוי' לארך ימים". שוב, זו הפעם הראשונה שיש את המלה "אך" בתהלים וכמובן הפעם הראשונה שיש את הביטוי "אך טוב". אז יש בתהלים שני "אך טוב", בסוף פרק כ"ג ובתחלת פרק ע"ג, "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב". יש עוד "אך טוב" אחד בתנ"ך, בספר משלי – פסוק שאנחנו מאד אוהבים לצטט – "תאות צדיקים אך טוב". יש שלשה "אך טוב".

כעת נתבונן בשני ה"אך טוב" של תהלים. קודם כל, נעשה גימטריא פשוטה. כמה שוה "אך טוב וחסד"? אצלנו, בפרק ע"ג, כתוב "אך טוב", אבל בפרק כ"ג כתוב "אך טוב וחסד", שוה חן-חן, שוה כסלו. זו כוונה מיוחדת של חדש כסלו בכל שנה ושנה. מה ההבדל בין טוב לחסד? תורה מפורסמת בלקו"מ, שטוב הוא בחינת שאול וחסד בחינת דוד. טוב הוא צנוע, "טוביה גניז בגוויה", אור גנוז, אבל חסד הוא התפשטות, כמו באיז'ביצא, שייך ליהודה. שאול רדף את דוד, הטוב רדף את החסד, ודוד עצמו מבסוט מזה – הוא צריך גם את הטוב הגנוז שיתחבר לאור הגלוי שלו, לחסד. טוב יחסית הוא כמו צדיק נסתר וחסד הוא צדיק גלוי, וטוב שמתחברים יחד, הכי טוב. בכל אופן, יחד, "אך טוב וחסד" עולה חן-חן, שוה כסלו. מתחיל "אך טוב וחסד ירדפוני" – שהחבור ירדוף אותי. שלא שאול ירדוף אותי לבד, אלא ששני השרשים שלנו יתחברו יחד וירדפו אותי. "ושבתי בית הוי' לארך ימים". שם, "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם", התעלומה של צדיק וטוב לו ורשע ורע לו תבוא על פתרונה.

אם מחברים את שני הפסוקים יחד מקבלים גימטריא מאד יפה: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית הוי' לארך ימים" ו"אך טוב לישראל אלהים לברי לבב" עולה 3094, המספר הראשון שמתחלק גם ב-יעקב (טוב פעמים יעקב) וגם ב-רחל (אחד-אהבה פעמים רחל). והוא סוד היחוד של קול ודבור, יעקב ורחל, יחוד שני הפסוקים האלה יחד. מתחלק עוד יותר טוב, כי ידוע ש-רחל עולה מעט-מעט, פעמיים דמעה, פעמיים ז"פ טוב (של ששת ימי בראשית). רק החלקים הראשונים של שני הפסוקים, "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" ו"אך טוב לישראל אלהים" עולה וה פעמים מעט, וחבור החלקים השניים, "ושבתי בבית הוי' לארך ימים" ו"לברי לבב" עולה יה פעמים מעט. חלוקה יפהפיה.

והנה, המלה "מעט" מופיעה בפסוק השני של פרק עג, אחר "אך טוב לישראל אלהים לבר לבב": "ואני כמעט נטיו רגלי כאין שפכו אשֻרי". בפסוק זה "מעט" הוקש ל"אין" (ראה מצודות דוד), "אַין מזל לישראל". והנה, מעט אין בהכאה פרטית = 1190 = 10 פעמים מעט (חדירת ה"מעט" – "כי אתם המעט מכל העמים", "שממעטים את עצמכם" – בכל עשרת כוחות הנפש) = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (התיאור העיקרי בתנ"ך של עליות מלך המשיח, הכל מכח ה"מעט", חדור ה"אין", שבו. והכל מתוך ההתבוננות בחידת ה"רשע וטוב לו", הארת אור פני ה' לרשע בעולם הזה).

בפרק שלנו, פרק ע"ג, יש שלש פעמים אך, לשון מיעוט (חזקה של מיעוט): "אך טוב לישראל אלהים", "אך ריק זכיתי לבבי וגו'" ו"אך בחלקות תשית למו וגו'". "אך טוב" יש רק אחד, אבל יש שלש פעמים "אך". עוד גימטריא יפה: אם מחברים את שלשת הפסוקים יחד ("אך טוב לישראל אלהים לברי לבב" "אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי" "אך בחלקות תשית למו הפלתם למשואות") הממוצע שלהם הוא 1839, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (ג"פ תריג).

ה. מ"ואני קרבת אלהים לי טוב" ל"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"

פרק ע"ג – ממדרגת ההתפעלות הנמוכה לשיא ההתפעלות האלקית

אחרי הגימטריא הזו נגיע למשהו פנימי יותר. גם נעשה גימטריא, אבל משהו פנימי יותר: הפסוק האחרון של הפרק מתחיל "ואני" – "ואני קרבת אלהים לי טוב". אנחנו נכנסים עכשיו לחדש כסלו. ההילולא של אחד הרביים היא ב-ט' כסלו, אדמו"ר האמצעי. החבור העיקרי שלו נקרא קונטרס ההתפעלות, ושם הוא מתיחס לפסוק העיקרי כאן.

אפשר לומר ששיא כל ההתפעלות האלוקית הוא "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" כפירוש אדמו"ר הזקן. בקונטרס ההתפעלות, שמתחיל מלמטה למעלה, מתחיל מ"ואני קרבת אלהים לי טוב". הוא אומר שב"קרבת אלהים לי טוב" יש שתי בחינות. יש בחינה שעדיין נותנת יניקה לישות של הכאילו-עובד-ה', ויש בחינה ששייכת לקדושה. יש הרבה מאמרים ושיחות על המלים "קרבת אלהים לי טוב"[יא].

ארבעה שלבי עליה ב"ואני קרבת אלהים לי טוב" (הורדת מלה בכל פעם)

באחת השיחות של הרבי הוא מסביר – מתאים למה שכתוב בקונטרס ההתפעלות – שיש "קרבת אלהים לי טוב", ויותר מזה יש 'קרבת אלהים טוב', בלי המלה 'לי'. אנחנו אוהבים לקחת גרעין של רעיון ולפתח אותו הלאה:

אם יש שתי מדרגות, "קרבת אלהים לי טוב" וגבוהה ממני 'קרבת אלהים טוב', מה יכול להיות עוד יותר מזה? שוב, זה כבר לא כתוב. הרי בשביל להגיע ל'קרבת אלהים טוב' הייתי צריך להשמיט מלה, את המלה "לי", ואז עליתי מדרגה. כעת אני רוצה לעלות עוד יותר, אז צריך להשמיט עוד מלה – 'אלהים טוב', בלי ה"קרבת".

אם אני רוצה להתעלות עוד יותר, עם מה אתה רוצה להשאר, עם 'טוב' או עם 'אלהים'? עוד פעם, מה משמיטים כל פעם? את הרגשת האני בדקות שבדקות. זו כל חסידות חב"ד, החכמה של חב"ד, ולכן זהו הפסוק שחותם את פרק ה-חכמה בתהלים, "ואני קרבת אלהים לי טוב". הכי הרבה ישות יש במלה "ואני" (הרגשת מציאות ה'אני'), אז אני מוציא אותה ונשאר "קרבת אלהים לי טוב". מוציאים את "לי" ונשאר "'קרבת אלהים טוב'. אבל גם ב"קרבת" – למי הקרבה? לא משהו תיאורטי-מופשט, אלא קרבה אלי. אז נוציא את ה"קרבת" ונשאר רק 'אלהים טוב', אבל מה זה טוב? טוב למי? "טבע הטוב להיטיב", טוב למישהו, והמישהו הזה הוא גם אני. אם אני רוצה להוציא את עצמי לגמרי מהסיפור, שאני לא משחק כאן בכלל, גם את הטוב צריך להוציא. הגם שהרבה פעמים למדנו שאי אפשר לכנות את עצמותו יתברך בשום כינוי חוץ מעצם הטוב, אבל זה כל זמן שאתה רוצה כינוי – אני לא רוצה כינוי בכלל.

כעת, כשהגעתי ל"אלהים", מה בעצם עשיתי כאן? חזרתי מהתחלת קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי למאמר אבא שלו, על הפסוק הקודם בפרק שלנו, "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", איני רוצה כלום, לא את הגן עדן שלך ולא את העולם הבא שלך, רק אותך בעצמך, "אנא נסיב מלכא". מהו גן עדן? דברים טובים, כמו עוגה [הכניסו עוגת יום הולדת.] זה טוב. אני לא צריך שום דבר ממך, גם לא מה שאתה טוב, אלא "אנא נסיב מלכא" – רק יהודי יכול להגיע למדרגה הזו, שאפילו את הטוב הוא מוציא. ברגע שהוא מוציא את הטוב אין לו יותר מבוכה ובעיה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. אין, "אך טוב", הוא ממעט את הטוב, מה שישראל רוצה הוא רק "אלהים", אלקים עצמו, זה "לברי לבב", שהוא ברר את היש, האני, מהלב שלו לגמרי.

אם כן, זהינו כאן ארבע מדרגות של הפשטה. כל הפשטה היא עלית עולמות. צריך להסביר איך אנו עולים ארבע עולמות – קודם "קרבת אלהים לי טוב", אחר כך 'קרבת אלהים טוב', אחר כך 'אלהים טוב' ובסוף רק 'אלהים'. כמה שוה הכל יחד? אתם תעשו. אפשר לשחזר זאת כל בקר וכל לילה. שוה בדיוק אותו מספר שהיה לנו קודם, 1839 (ג"פ תריג), "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[יב]. משהו נפלא ביותר, ההתבוננות הזו. זה הערך הממוצע של שלשת הפסוקים שמתחילים במלה "אך".

עליה בארבעה עולמות

צריך להתבונן בזה עוד קצת. אני יכול לומר שארבעת שלבי ההפשטה הנ"ל הם כנגד ארבעה עולמות מלמטה למעלה:

"קרבת אלהים לי טוב" היינו הקדושה של עולם העשיה (לאחר הפרדת הרגשת ה'אני' הגס), וכך באמת יוצא מקונטרס ההתפעלות.

אחר כך לומר 'קרבת אלהים טוב', שיש שם תחושת התקרבות, שייך לעולם היצירה.

בעולם הבריאה אין הרגשת ההתקרבות, יש רק הרגשת עצם הטוב, 'אלהים טוב'.

בעולם האצילות אפילו זה איננו, יש רק "אנא נסיב מלכא". השרש האמתי של היהודי הוא בעולם האצילות, כולנו "אצילי בני ישראל", שבעצם "אנא נסיב מלכא", אלקים בעצמו. ממילא הכל משתלשל מזה, כמו שבי"ע משתלשלים מאצילות גם כל ה"טוב", "קרבת אלהים טוב" ו"קרבת אלהים לי טוב" נמשך מאצילות. קודם הכל עולה ל"אלהים" ואחר כך נמשך חזרה למטה.

אם כן, יש פה איזה י-ה-ו-ה: איפה "טוביה גניז בגוויה", תכלית הטוב? באמא עילאה. באות ט, שהיא ט ירחי לידה. אלקים הוא "הוי' בחכמה", ה' עצמו הוא חכמה. ברגע ש'אלקים טוב' זה כבר "טוביה גניז בגוויה", אמא, ה עילאה. המושג "קרבת", שוב – להרגיש קרוב או רחוק, כמו "שמאל דוחה וימין מקרבת" – הוא עצם הרגשת מדות הלב, ימין ושמאל. קרבת היא ימין ורחוק הוא שמאל. "לי" היינו מלכות.

או שארבעת השלבים הם כנגד העולמות, או – במקביל – כנגד אבא-אמא-ז"א-נוקבא. חכמה היא אלקים, לכן כתוב שאחד האמת שורה דווקא בספירת החכמה[יג], שיש רק ה' בלי כלום, בלי שום תאר, "אנא נסיב מלכא". ברגע שאני מתאר את ה', אפילו בתואר הכי עצמי ש'אלקים טוב', אני מלביש את ה'. כל תואר הוא לבוש וראשית הלבושים באמא, שמה 'אלקים טוב'. שם אני לא בפירוש רומז לעצמי, רק שכמו שאמרנו קודם שאם הוא טוב כנראה שהוא טוב למישהו (שהרי טבע הטוב הוא להיטיב לזולת), אך בפירוש אני רק מלביש אותו. ברגע שאני אומר 'קרבת אלהים טוב' כבר מתחיל להתייחס, "והנגלֹת לנו ולבנינו". ב"לי טוב" כבר יש סכנה של יניקת החיצונים. יכול להיות בלי יניקת החיצונים, כפי שמסביר בקונטרס ההתפעלות.

זו התבוננות יפהפיה, שהבסיס שלה הוא דברי הרבי שיש שתי מדרגות, "קרבת אלהים לי טוב" ו'קרבת אלהים טוב', שתי המדרגות של "והנגלת לנו ולבנינו". ולסיכום:

  י        אצילות                  א-להים

  ה       בריאה          א-להים טוב

  ו        יצירה           קרבת א-להים טוב

  ה       עשיה           "קרבת אלהים לי טוב"

גן העדן והעולם הבא 'שלך' – 'אלקים טוב'

כעת נאמר עוד משהו מאד יפה, מבנה שיוצא מכמה שיחות ומאמרים של הרבי[יד], שמדייק את לשון אדמו"ר הזקן על "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", איני רוצה לא את הגן עדן שלך ולא את עולם הבא שלך אלא רק אותך לבד. הרבי מדייק, דיוק מאד יפה, 'איך ויל ניסט דיין גן עדן וכו'' – את המלה 'דיין', שלך. אני לא רוצה את הגן עדן שלך, אני לא רוצה את העולם הבא שלך, אני רוצה רק אותך בעצמך.

עם כל המבוכה של הפרק הזה מגיעים לפסוקים הכי נשגבים, אולי הפסוק הכי נשגב בספר הזה, בכל התנ"ך, מבחינת עבודת ה'. זה מה שהרבי הקודם ראה לנכון לשים ב"היום יום" בי"ח כסלו, ערב ראש השנה לחסידות.

החידוש הוא לא שאיני רוצה את הגן עדן שלי, "קרבת אלהים לי טוב", אלא שאיני רוצה את גן העדן שלך, דיין גן עדן, ולא את העולם הבא שלך, דיין עולם הבא. זהו דיוק מאד חשוב. רק רוצה אותך בעצמך. מהו הגן עדן שלך? 'אלהים טוב'.

ארבע מדרגות ב"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"

גם פה צריך להתבונן שיש ארבע מדרגות שעולות, בדיוק כמו קודם:

יש אחד שרוצה את התענוג של העולם הזה. יש אחד שמחפש את התענוג של העולם הבא, גן עדן, שלעניננו הכל אותו ענין – גן עדן התחתון, גן עדן העליון, יש אין סוף מדרגות של גן עדן. הוא מחפש טוב רוחני. יש אחד שגם רוצה שיהיה לו טוב כאן למטה בעולם הזה, הרי כולם מתפללים על בני חיי ומזוני וכולהו רויחי, וגם הרבי רוצה שיהיה לו כל הטוב בגשמיות. כמו שהוא כותב בתניא שליהודי נדמה, ויש צדק בדבריו, שבלי טוב גשמי קשה לו לעבוד את ה', למלא את השליחות. השליחות שלנו היא להביא משיח, ולשם כך צריך הרבה כסף, המון כסף, אז מתפללים על כסף בעולם הזה. כל אחד צריך להיות בריא אולם, וכו' וכו'. אז יש אחד שמחפש את הטוב כאן ויש אחד שמחפש את הטוב למעלה, ושתי המדרגות האלה הן עדיין "והנגלֹת".

יש אחד שרוצה "דיין גן עדן, דיין עולם הבא", גן עדן שלך, עולם הבא שלך. יש גם בזה שני פירושים. אמרנו שזו המדרגה של 'אלהים טוב'. אני נמצא בתוך אותו גן עדן, ואני מרגיש שהוא 'שלך', אתה עשית את גן עדן ואתה רוצה אותו, אתה רוצה שאני אקבל כאן תענוג. ידוע מהקדושת לוי, כפי דברנו הרבה פעמים, שמי שהוא בן לה' מרגיש כמה האבא רוצה ויש לו נחת וחשק רב שהבן יקבל ממנו הנאה ותענוג. אז יש פירוש אחד, דווקא הפירוש התחתון, שאני מקבל את התענוג מתוך מודעות שזה הרצון של ה' – 'גן עדן שלך', תכלית הבריאה, רצית שכולנו נגיע לגן עדן. יש פירוש יותר מזה ל'דיין גן עדן', שגם ה' צריך גן עדן. לה' יהיה פעם גן עדן?! הוא יזכה לגן עדן?! יש גן עדן שהוא גן עדן בשביל ה', העולם הבא של ה'?! הרי בעולם הזה גם לה' יש צרות וכו', שכינתא בגלותא, "צדיק הוי'" אז בעולם הזה הוא "צדיק ורע לו".

למה "צדיק ורע לו" בשר  ודם הוא ה"צדיק וטוב לו", הצדיק שרע לו שאומרים עליו שהוא צדיק? כי ברגע שאומרים את המלה צדיק – יש רק צדיק אחד. מה רע לו? לא רק שהוא יודע, "ידע איניש בנפשיה", אלא שאצלו לומר עליו שהוא צדיק זו ממש כפירה, שתי רשויות, יש רק אחד שהוא צדיק, "צדיק הוי'", "צדיקו של עולם", ואין עוד צדיק. לומר שהוא צדיק זה כופר בעיקר ממש.

עוד פעם, יש 'דיין גן עדן', שהוא גן עדן שלך, הרצון שלך בשבילי, ויש 'דיין גן עדן' שהוא הגן עדן שלך ממש, וגם אותו איני רוצה. מתי ה' צריך גן עדן בשביל עצמו? כשהוא בקטנות מוחין, קצת בנפילה, בנפילת רוח, אז הוא 'וינשט זיך', מאחל לעצמו, גן עדן, שהבנים שלו יתנהגו בסדר, שיהיה לו נחת מהילדים שלו. מה כתוב בתחלת ה-ז' בעטלערס? שהמלך אמר לבנו שאם לא תלך בדרך הישרה (ותשמח כשמורידים אותך מן המלוכה ) גם אז אהיה שמח, אבל לא כל כך שמח, ואם תלך בדרך הישרה אהיה מאד שמח. הוא תמיד שמח, אבל יכול להיות יותר שמח. המדרגה הזו, שה' יכול להיות יותר שמח, היא 'דיין גן עדן' במדרגה העליונה (פנימיות הבינה, גן עדן ועולם הבא, היא שמחה כידוע). אם מדובר באמא מה הן שתי המדרגות האלה של 'דיין גן עדן'? אמא עילאה ותבונה. אם אתה רוצה את גן עדן מכל הלב בשבילי, אם יש לך תענוג מזה שאני מקבל תענוג ממך, זו תבונה, אבל אם מדובר ממש בגן עדן שלך, הקב"ה, זו כבר אמא עילאה.

אבל גם את זה איני רוצה, אלא רוצה רק אותך עצמך. מה זה גם פועל? פועל על ה' שאני 'מכריח' אותו כביכול להגיע לגדלות מוחין (ועד לגילוי העצם ממש, ששם אין הבדל בין קטנות לגדלות – "אני הוי' לא שניתי"). תכלית גדלות המוחין של היהודי שרוצה רק את ה' עצמו, "אנא נסיב מלכא", וכל מדרגה אחרת היא קטנות מוחין שלי. זו גם הכוונה שעם הגדלות מוחין, עם החב"ד שלנו, גם נעשה את ה' חב"דניק (ולא רק 'פנימי' אלא 'עצמי' ממש). זה שיש צדיקי פולין, נקרא להם, שה' הוא לא חב"דניק – הם גם צודקים, תלוי בהם. תלוי בך, אם אתה לא חב"דניק גם ה' לא חב"דניק ואם אתה חב"דניק, ומתעקש על "אנא נסיב מלכא", אתה מכריח את ה' גם להיות חב"דניק.

אם כן, יש ארבע מדרגות, כמו ארבעת המדרגות ב"קרבת אלהים לי טוב", ב"מי לי בשמים" – או שאני מחפש טוב גשמי, או שאני מחפש טוב רוחני, או שאני מחפש 'דיין גן עדן' (בשתי המדרגות), או שאני מחפש אותך עצמך. ה' יעזור שנהיה חב"דניקים.

נגנו "ימין הוי' רוממה".

[זה עוד פירוש ב"צדיק ורע לו", חושבים שהוא צדיק ולא משאירים לו עוגה...] השאירו לי [הרב אכל פירור.].

שאלו קודם אם ה' בקטנות מוחין. יש יום אחד שה' בקטנות מוחין – ראש חדש. איך אני יודע? הוא אומר "הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח" וכו'. מתי הוא בגדלות? כשסיהרא באשלמותא – ככה מעגל החדש, המעגל של הקב"ה. לחיים לחיים.

ו. "ואני בער ולא אדע" – הבערות הטובה

מבנה פסוקי פרק ע"ג – פסוקים 'טובים' ופסוקים 'רעים'

בפרק ע"ג יש כח פסוקים. פרק ה-חכמה – כח-מה – ויש לו כח פסוקים. מתוכם יש אך פסוקים 'רעים' ו-ז פסוקים 'טובים'. 21 מהפסוקים מדברים או במה ש"רשע וטוב לו וצדיק ורע לו" – שהמשורר לא מבין, ומההתבוננות של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו כמעט הגעתי לכפירה בה', "כמעט נטיו רגלי", עד כדי כך – או שהם מדברים על מפלת הרשעים, אחרי ש"אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם", וגם לפסוקים האלה אני קורא פסוקים 'רעים'. הן פסוקים שמדברים על כך שיש לרשע בעולם הזה כל טוב סלה (בעוד שלצדיקים יש יסורים), שהוא בריא אולם, הן פסוקים שמדברים על מפלת הרשע. יש מתנגדים שמפלת הרשע עולה להם טוב, אבל אנחנו חסידים וזה לא עושה לי טוב במיוחד. יוצא שבתוך הפרק יש 21 פסוקים 'רעים' ו-7 פסוקים 'טובים'. יש כח פסוקים, המשולש של 7, כל המספרים מ-1 עד 7, ומתוכם יש 21, אך, משולש 6, שאני קורא להם פסוקים 'רעים', ויש 7 פסוקים שהם פסוקים 'טובים'.

הפסוק הראשון הטוב הוא הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה" והוא פותח בטוב – "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב". אחר כך מיד הוא אומר "ואני כמעט נטיו רגלי". כשאני מתבונן במציאות כמעט מעדתי מהדרך, נפלתי מהאמונה – כמעט. קודם כל, מה הרמז? הפסוק הראשון הוא טוב וגם הפסוק האחרון הוא טוב, "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"הכל הולך אחר החיתום", מתחיל בטוב  ("אך טוב לישראל אלהים") ונגמר בטוב ("ואני קרבת אלהים לי טוב" – הצד השוה בשניהם הוא "אלהים טוב", מדרגת הבינה כנ"ל). הפסוק הראשון, המלה הראשונה אחרי "מזמור לאסף", היא אך – 21, רמז מופלא, שתדעו לכם שה-אך פסוקים הבאים אחרי, שהם פסוקים 'רעים', גם הם "אך טוב", גם הם טובים, "אך טוב לישראל אלהים" למי שהוא בר לבב, "לברי לבב", למי שתקן את מדות הלב שלו.

[יש שמונה רעים.] אמרנו שגם מפלת הרשע היא 'רע', ולכן כל הסוף הוא טוב חוץ מהפסוק שלפני האחרון שמדבר במפלת הרשעים ("כי הנה רחקיך יאבדו הצמתה כל זונה ממך"). יש פסוק אחד בהתחלה ועוד ששה בסוף, וגם ה-אך האחרים הם טובים.

[למה מפלת הרשעים היא רעה?] אולי אתה שמח ברע הזה, אבל זה רע – להם זה רע, למישהו זה רע. זה לא עץ החיים, שכולו טוב – טוב-טוב-טוב-טוב – אלא עץ הדעת טוב ורע. [שיחזרו בתשובה.] הפשט של "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה אחריתם" הוא עד הסוף הרע שלהם, אבל יש פירוש חסידי מתבקש ש"אבינה" היינו עולם הבינה-התשובה, שאני רוצה שיעשו תשובה ואחריתם תהיה טובה בטוב הנגלה והנראה.

["שלום רשעים אראה" היינו התשובה.] יש פסוק "כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה", אחד הפסוקים הרעים, שאני לא מבין. אבל יש עליו פירוש חסידי מאד יפה. איך מפרשים? ווארט יפהפה. זה פסוק רע, אבל יש בו איזה חאפ מאד מיוחד, שאחד הצדיקים אומר שככל שאני מקנא בהצלחת ההוללים אני משפיע להם יותר שלום. זה גם לגבי הבג"צ. לגבי מישהו שנהנה מהחיים, יש איזה מישהו שנהנה מאיסור, ויש לי יצר הרע – אני עלול לקנא בו. ככל שאני מקנא בו ככה אני מרבה אצלו שלום – "כי קנאתי בהוללים [ועל ידי זה גופא] שלום רשעים אראה".

התחלת הטוב – "ואני בער וגו'"

בין הפסוקים הטובים – שוב, מעמק תחת מגיע לעמק רום ממש, לכן אמרנו שפסוק כמו "מי לי בשמים" (לפי פירוש אדה"ז) אין בכל הספר, מגיע לשיא השיאים, יותר טוב מטוב, שבסוף מוציאים גם את ה"טוב" ונשאר רק "אנא נסיב מלכא" – יש "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני וגו'". זו התחלת המפנה.

על פי פשט "ואני בער" היינו שאני בער מלהבין את כל החידה, את כל המבוכה שדברנו עליה, אבל בכל אופן זו כבר התחלת הטוב, זה פסוק טוב. הפסוק הזה הולך על "אני", יש כאן ארבעה פסוקים של "ואני". בכל אופן, נאמר משהו על ה"ואני" הזה, משהו מתוקן, שמתחיל להרגע – "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" אבל "ואני תמיד עמך וגו'".

בין בער דקדושה לבער דקליפה

יש כאן קושיא: יש עוד פסוק בתהלים של "בער ולא אדע" – בפרק צ"ב, "איש בער לא ידע", רק שבמקום בהמות כתוב "כסיל". מהי שירת הפיל בפרק שירה? "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבותיך", ב"מזמור שיר ליום השבת", השגה של שבת קדש. שם לא כתוב "מה רבו מעשיך הוי'", השגה של חול, של ראש חדש, אלא "מה גדלו מעשיך הוי'" ועוד יותר מזה "מאד עמקו מחשבתיך" (יותר מ"כלם בחכמה עשית").

הפסוק הבא הוא "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד". הפסוק מיד אומר מה שכתוב בפרק שלנו, שהרשעים פורחים כמו עשב ופועלי און צצים, והכל בשביל "להשמדם עדי עד" ואז "ואתה מרום לעולם הוי'". יש שם ארבעה פסוקים שהולכים יחד, "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד [הפרק שלנו]. ואתה מרום לעולם ה'".

למה שם "איש בער לא ידע" הוא שלילי ואצלנו "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" זה הכי כיף, מה שכולנו, לפחות אני, רוצים להגיע אליו? אין יותר טוב מ"ואני תמיד עמך אחזת בידי וגו'". שם אני רואה מההמשך, שההמשך של בער הוא כסיל. התרגום של בער הוא "שטיא", שוטה, שניהם שוטים. כאן יש מקור מובהק – הרבי לא מזכיר את שני הפסוקים, אבל אומר ש"ואני בער" בפסוק שלנו הוא שטות דקדושה, ממש טוב. [איזה ילד קפץ מתחת לשלחן...] זו שטות דקדושה, אצל הילדים. אבל "איש בער לא ידע", "את זה לעמת זה עשה האלהים", זו שטות-שטות, שטות דקליפה.

יש פעמיים אותו ביטוי, "ואני בער ולא אדע" ו"איש בער לא ידע", לשניהם אין דעת, רק שה"איש בער לא ידע" הוא הכסיל – אין בתנ"ך כסיל טוב, אבל יש בער טוב. מכך שהבער שם הוא כסיל מובן שגם הבער לא טוב. אצלנו הבער הוא בהמות, משהו שיכול להיות טוב, "'אדם ובהמה תושיע הוי'' אלו אנשים שערומים בדעת כאדם ומשימים עצמם כבהמה", בענוה ושפלות, יש בהמה רבה שלפני האצילות כמו שכתוב בתניא. למה בער הולך יחד עם בהמה? "בעירֹה" היינו בהמתו, אחד מפירושי שרש בער הוא בהמה. בער עולה 16 פעמים טוב. גם כפולת טוב וגם לשון בהמה, הולך כאן יחד עם בהמה, וכאן "ואני בער ולא אדע" הוא משהו טוב מאד. רואים שעיקר הבירור הוא לברר את הבערות, שיהיה בער של שטות דקדושה.

"מה רבו", "מה גדלו" ו"מאד עמקו"

נתבונן רגע שם: כתוב ש"מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך" הוא יותר מ"מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית [מלאה הארץ קנינך]". מה פירוש "מאד עמקו מחשבתיך"? בדיוק מה שדברנו בהתחלה, המחשבות של ה' למה עושה טוב לרשע ולמה עושה רע לצדיק. יש איזה התנוצצות של פתרון הבעיה הזו בשבת (כמבואר לעיל), לכן הפסוק הזה נמצא בפרק של שבת בתהלים. כתוב בחז"ל שאדם הראשון אמר את הפרק הזה בשבת הראשונה אחרי שהוא חטא, מעין התחלת תיקון החטא, "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך".

לכן הבער שם יותר דומה לבער שלנו, כי כתוב בפירוש שזה הבער שלא מבין את ה"צדיק ורע לו", וגם שם הוא לא מבין את ה"מאד עמקו מחשבתיך", וכפי שרואים שם מההמשך, "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און", אותה בעיה של רשע וטוב לו. רואים ש"מאד עמקו מחשבתיך" הולך על צדיק ורע לו, שיותר עמוק גם מחוקי הפיזיקה והתורה, הכי עמוק של מעשה בראשית. "מה רבו מעשיך" הולך על פיזיקה, "מלאה הארץ קנינך", פיזיקה ותורה הן "מה רבו מעשיך הוי'", אבל צדיק ורע לו ורשע וטוב לו הוא "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך".

איזה עוד פסוק רמוז ב"מאד עמקו מחשבתיך"? "ו[ה' ]חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". שם כנראה גם פתרון הבעיה, שכל המחשבות – גם כשהוא עושה טוב לרשע – הכל חלק מ"מאד [בלי גבול] עמקו מחשבתיך", "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", בסוף יהיה עץ החיים, טוב-טוב-טוב-טוב, לכולם יהיה "אך טוב" בטוב הנראה והנגלה. זה ה"מאד עמקו מחשבתיך". לכן שם בא אותו ביטוי, רק ששם הוא לא טוב וכאן אותו ביטוי ממש הוא טוב. "ואני בער ולא אדע", שנזכה. על פי פשט זו מדת השפלות של דוד מלכא משיחא. לחיים לחיים.

ניגון ר"ח כסלו.

שם המחשבה

בפרק ע"ג יש קצג תיבות. מה אומר בקבלה המספר 193? שם קדוש שנקרא שם המחשבה, קשור למה שאמרנו כעת על "מאד עמקו משחבתיך" ו"וחשב מחשבות". שם המחשבה הוא טפטפיה, לשון טף, "אנשים נשים וטף", טפה, טפה לבנה. טף ועוד טף, כמו מצות "פרו ורבו" שצריכים גם בן וגם בת, טף ועוד טף שיוצא מ-יה ("שכינה ביניהם"), אבא ואמא[טו].

אם כן, יש לכוון השנה הזו, לפי הפרק הזה, את השם הקדוש הזה. שנזכה קצת להעמיק ב"מאד עמקו מחשבתיך", שהוא נושא הפרק. שיהיה טוב על ידי "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". אם מחברים את מספר הפסוקים למספר המלים יוצא טוב פעמים אחד, מספר השראה, "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב".

נעשה עוד רמז שמקשר זאת לשנה שלנו, תשע"ז: נחשב את השם הקדוש הזה במספר קדמי – ט עולה 45 (סכום כל האותיות מ-א עד ט), פ עולה 405 (סכום כל האותיות מ-א עד פ, סוד "אף עשיתיו"), נמצא ש-טפ עולה 450 (י פעמים ט), וביחד עם עוד טף עולה 900 (ל ברבוע, סוד הלב היהודי), וביחד עם י שעולה 55 ו-ה שעולה 15 – הכל יחד עולה 970, דהיינו השם טפטפיה והחלק הקדמי שלו שעולה תשע"ז. זה רמז מיוחד לשנה הזו. הפסוק הראשון, "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב", שוה בדיוק מספר זה עם הכולל, 971.

שוב, השם הזה הוא מספר המלים בכל הפרק. זו שנה שנזכה להרבה ילדים, הרבה טף שעוסקים בתורה ומצוות ובחסידות. יחי המלך המשיח. לחיים לחיים.

שיר המעלות.

ז. מסר לכינוס השלוחים

תכלית השליחות – להגיע ל"לב ישראל חי"

יש כאן מכתב, לא נאמר ממי, שאני קורא:

לפני כמה שנים שאלתי את הרב אם כדאי לי לנסוע לכינוס השלוחים [כעת הסתיים. כנראה, אני לא זוכר, אבל אם נאמין למה שכתוב כאן,] אמרת לי שצריך שיהיה כינוס שלישי [יש שנים, אומרים שהשנה יותר טוב.] השנה הייתי בשני הכינוסים, היה נחמד, אבל שום חידוש אמתי לשלוחים בדורנו [היה יפה, אבל לא שמעתי חידוש. אפשר להתווכח איתו, מי שרוצה להתווכח. (לא יודעים מי זה.) יש לנו פה ששים גיבורים, גם כולל בולשת...] אולי עכשיו הזמן לומר משהו באופן של כינוס השלוחים עם מסר ברור להמשך השליחות. תודה.

עד כאן המכתב. ברור שטוב מאד לזכור את כינוס השלוחים. הזכרנו את חג הגאולה של הרבי, שהיה היום, אז גם צריך לזכור את כינוס השלוחים – דבר רצוי. אנחנו ברוך ה' כאן הרבה שלוחים.

מה שהרבי רצה, מה שהרבי הקודם רצה – מה שהם רוצים, מה שכל הצדיקים רוצים מהבעל שם טוב והלאה – הוא להגיע ל"לב ישראל חי". לכל יהודי יש לב חי, גם מי שקוראים לו רשע וכאלה, כולם תינוקות שנשבו. כל ההשתדלות שלנו היא גם להגיע ללב החי שלנו וגם להדליק מהניצוץ שלי ניצוץ של מישהו אחר, של עוד הרבה אנשים. ככה תבוא הגאולה לעם ישראל.

"אך טוב לישראל" – שנות החברות ושנות הממסד של החסידות

קודם דברנו על מה שדורשי רשומות היו דורשים ש"אך טוב לישראל", הכי טוב לישראל בעש"ט, היו אך השנים הראשונות, שלא היה שם לתנועה, לא היתה תנועה רשמית, רק חברים. כשהתחיל להיות ממוסד היה פחות כיף בשביל הבעש"ט.

בכל אופן, "יודע הוי' ימי תמימים", כמו שרמ"מ מויטבסק דרש וכתוב אצלנו, שהיו 26 שנים, שם הוי' הראשון, שהבעש"ט היה נסתר, ואז עשר שנים למד עם אחיה השילוני, כנגד עשר ספירות הגנוזות במאצילן, ואז הכריחו אותו להתגלות והיו עוד 26 שנים גלויות, שם הוי' הגלוי. ב-26 השנים הגלויות אצלו 21 שנים היו עדיין בלי רשמיות, היה עדיין טבעי, כולם חברים. רק בחמש השנים האחרונות התחיל להיות יותר ממוסד, ואז לא היה לו כל כך טוב.

אף על פי שלא היה לו כל כך טוב, מה הן חמש השנים האחרונות? המלכות, ה תתאה של שם הוי' הגלוי. ב-יהו של שם הוי' הגלוי היה טוב, אבל לא היתה עדיין מלכות. צריך גם את ה-ה תתאה, ואדרבא – היא התכל'ס. התכלית היא המלכות. במלכות יש את החידה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו (וכידוע ומבואר אצלנו באריכות במקום אחר[טז] שלאחר ט"פ "טוב", כנגד ט ספירות מכתר עד יסוד, כתוב, פעם ראשונה בתורה, "רע", כנגד ספירת המלכות, שהיא "מלרע", מלמטה, כפירוש המגיד הידוע). אז אנחנו עדיין צריכים הרבה להתעצם עם החברות – החברות היא יסוד היסודות, "כל ישראל חברים" – וגם לדעת שבאיזה שלב צריך להגיע גם למלכות. כמה שאני ועוד מישהו שעומד כאן אוהבים אנרכיזם, אבל מה אפשר לעשות... צריך להגיע למשהו, לאיזה תכל'ס, אף על פי שזה לא כל כך טוב.

השליחות – הפצה מתוך התלהבות אמתית (ללא דקלומים)

בכל אופן, השליחות שלנו היא קודם כל להיות חברים. צריך להתרגש מסיפור של הבעל שם טוב, זה הדבר הראשון – כשאתה קורא סיפור של הבעל שם טוב, להתרגש. אחר כך צריך – שוב, מתוך זה – להתחבר יחד, כולנו חברים. מתוך זה יוצאים החוצה להדליק עוד ניצוצות, מתמסרים לעם ישראל, יש לנו שליחות. זה התפקיד של כל השלוחים, מה שהרבי הטיל על כולם. יש כלים, יש רוח, יש התלהבות, יש גם מוחין. שה' יתן לנו את המוחין ואת הרוח, שיתחילו מהנקודה הזו של התלהבות אמתית.

נאמר בצורה קצת בוטה – שבמה שאומרים לא נדקלם שום דבר, בלי דקלומים. זה ההיפך, ההיפך מהכוונה הוא לדקלם (דקלום אינו מדליק, רק מכבה). זו נוסחא בטוחה לכשלון. על מנת לא לדקלם – זה תלוי בדבר הראשון, שאתה באמת מתרגש ממשהו. לא בגלל שזה in להתרגש מהדבר הזה. לחיים לחיים, עד כאן בזכות זה שכתב את המכתב.