בע"ה

ג' כסלו, שבת פרשת תולדות ע"ז – בית הרב

"צור לבבי"

"יהל אור" על פרק ע"ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי תפלת מנחה.]

הקב"ה כלב ישראל – עיון במדרש (שמות רבה לג, ג)

נמשיך ללמוד על פרק ע"ג בתהלים[ב]. נלמד מתוך יהל-אור על תהלים מהצמח צדק. הוא מבאר רק את פסוק כ"ו (אמרנו שבכל הפרק, שבו כח פסוקים, יש קצג תבות, אבל עד סוף פסוק כו, כמנין שם הוי' ב"ה, יש בדיוק גל-עיני תבות כאשר השם הקדוש "אלהים" שבפסוק – "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם" – הוא התבה ה-172 = אלהים אלהים בפרק):

"כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעולם". רבות ר"פ תרומה קנ"א ב' ד"א ויקחו לי תרומה הה"ד אני ישנה ולבי ער אמרה כנס"י אני ישנתי לך מן הקץ אלא הקב"ה ער שנאמר צור לבבי וחלקי אלקים לעולם. אני ישנה מן המצות וזכות אבותי לי ולבי ער עכ"ל.

כדי לבאר את המלים "צור לבבי" כרומזות לה' מביא הצמח צדק מדרש רבה על פרשת תרומה. המדרש בא לבאר פסוק אחר אבל הצ"צ נדרש רק לחלק שמתייחס לפסוק שלנו. נקרא במדרש:

(ג) ד"א ויקחו לי תרומה הה"ד (שיר ה) אני ישנה ולבי ער אמרה כנסת ישראל אני ישנתי לי מן הקץ אלא הקב"ה ער שנא' (תהלים עג) צור לבבי וחלקי אלהים לעולם [כנסת ישראל אומרת שהיא נתייאשה וישנה מן הקץ אבל הקב"ה ער ומעורר אותה, כפי שמעיד הפסוק שלנו. כאן הוא מפרש את הבטוי "צור לבבי" כמו שדברנו בסעודת ראש חודש, לגבי 'לב ישראל חי', שהקב"ה הוא "צור לבבי" והוא "לעולם", דהיינו חי לעולם. (למה צריך מדרש? הרי יש פסוק מפורש שה' נקרא צור – "הצור תמים פעלו"!) כך כתוב בפרשת האזינו, אבל כאן המדרש מתייחס דווקא למלה "לבבי". למרות שישראל ישנים מן הקץ וכביכול לבם ישן, ה"חלקי אלהים", ה"חלק אלוה" – הנפש האלוקית – הוא נקודת ה'לב ישראל חי'. (איך הפסוק מפוסק?) הפסוק מתחלק במלה "ולבבי" – החצי הראשון של הפסוק הוא "כלה שארי ולבבי" – שם יש טעם עולה ויורד. לגבי החצי השני של הפסוק – "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם", בשונה מפסוק א' בו המלה אלקים מצרפת למלה ישראל ("אך טוב לישראל אלהים") כאן "אלהים לעולם" היינו יחידה (כלומר שהחלוקה היא "צור לבבי וחלקי, אלהים לעולם"). נראה עוד כמה רמזים בפסוק: יש בפסוק 8 מלים שמתחלקות, לפי הטעמים כנ"ל, ל-3 ו-5 – חלוקה של חתך זהב (3 5 8 היינו שלשה מספרי אהבה עוקבים). בכל הפסוק יש 34 אותיות, מספר אהבה, אך במקום שהחלוקה באותיות תהיה 13 ו-21 היא 12 ו-22. החצי הראשון של הפסוק – "כלה שארי ולבבי" – עולה 616 = 22 פעמים 28, ואילו החצי השני של הפסוק – "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם" – עולה 756 (חשמל חשמל, היהלום של זך) = 27 פעמים 28. ידוע בסוד ימי הספירה, 7 ברבוע, ש-מט מתחלק ל-כב ו-כז, שתי בחינות של האלף-בית, זו"נ. נמצא שכל הפסוק – "כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם" – עולה 1372 = 49 פעמים 28 = 4 (2 ברבוע) פעמים 343 (7 בחזקת 3). דילוג אותיות: 624 = 2 פעמים 12 פעמים 26; 748 = 22 פעמים 34, הכל מספרי סימני הפסוק ודוק. והנה, "אלהים לעולם" בהכאה פרטית = 4060 = 70 פעמים 58, סוד שבעים פני חן. יש שני "אלהים לעולם" בתנ"ך, כאן ובפרק מה בתהלים: "יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלהים לעולם", פסוק שבו מופיע המלה "חן" בפירוש. והנה, "על כן ברכך אלהים לעולם" "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם" = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו'.

כדרך המדרש הוא רוצה לפרש פסוק ובשביל זה מקדים דרשות ממקומות אחרים עם כמה פרושים ורק לבסוף חוזר לפסוק אותו רצה לפרש. כעת הוא ממשיך ומביא פרוש אחר:] אני ישנה מן המצות אבל זכות אבותי עומדת לי ולבי ער [עם ישראל ישנים מן המצוות בגלות אבל מתקיימים בזכות האבות שהם הלב של ישראל. מה הראיה שהאבות הם הלב? שמדות הלב העיקריות הן חסד-גבורה-תפארת שכנגד האבות אברם-יצחק-יעקב.] אני ישנה ממעשה העגל [נתייאשתי מלהתכפר על החטא החמור של עגל הזהב.] ולבי ער והקב"ה מרתיק עלי [מלה מאד מיוחדת שמשמעותה דופק ומעורר.] הוי ויקחו לי תרומה פתחי לי אחותי רעיתי עד מתי אהיה מתהלך בלא בית שראשי נמלא טל אלא עשו לי מקדש שלא אהיה בחוץ [כאן עיקר תכלית המכוון של המדרש כאן, שב"ויקחו לי תרומה" הקב"ה – דודי – דופק ומעורר את עם ישראל לעשות מקדש שהקב"ה לא ישאר בחוץ. מכאן עוד ראיה שעיקר תכלית הבריאה היא לעשות לה' דירה בתחתונים.].

עץ  יוסף

נקרא את המפרשים על המדרש. אומר העץ-יוסף:

הוא דכתיב אני ישנה – כונתו למה דמסיק בסוף אני ישנה ממעשה העגל, שלא נתעוררתי מעצמי לתקן מעשה העגל והקדוש ברוך הוא הרתיק עלי בציווי בנין המשכן. כי מעשה המשכן הי' תיקון לענין העגל כמ"ש (לקמן פנ"א) אמר הקדוש ב"ה יבא זהב שבמשכן ויכפר על מעשה העגל עיי"ש. וז"ש אני ישנה מן העגל, והקב"ה הרתיק עלי בציווי בנין המשכן. וז"ש פתחי לי וגו', כלומר עשו לי מקדש.

אני ישנתי לי מן הקץ כו' – פי' שאף שארכו הימים וכמעט נתיאשתי מהגאולה. הקב"ה ער ויושב ומצפה מתי יגיע הקץ וכמו שאמרו בפ' חלק שהקב"ה מחכה לגאלם שנא' ולכן יחכה ה' לחננכם. [לצערנו תשעים אחוז מעם ישראל, גם הדתיים, ישנים מהקץ, ישנים ולא מחכים לגאולה. כמו שאותו אחד אמר שאפשר להמשיך כך עוד 2000 שנה... השינה 'אני ישנה' מגיע כתוצאה מהעבירה, כמו מחטא העגל (לשון בעגלא דידן ובזמין קריב). הרבי, שעורר כל הזמן על הגאולה, ניסה 'להרתיק'. (לכאורה, גם הבעל שם טוב נשלח להעיר  את עם ישראל?) כן, הבעש"ט בא לעורר אותנו מעלפון רוחני לקראת הגאולה, אך הרבי כבר הכריז שהנה זה (מלך המשיח) בא (וכבר בא) בפועל ממש. מעניין הפסוק שהוא מביא שהקב"ה מחכה לגאלנו: "ולכן יחכה הוי' לחננכם". המשך הפסוק הוא: "ולכן ירום לרחמכם כי אלהי משפט הוי' אשרי כל חוכי לו". ה' מחכה לנו לגאלנו (הגאולה היא החנינה, "לחננכם", לשון חן, החזרת החן לעם ישראל, החן שגלה מאתנו בגלותנו בין העמים) ו"אשרי כל חוכי לו" (אשרי לשון התחלה, אתערותא דלתתא על פי אתערותא דלעילא). יחכה-לחננכם ירום-לרחמכם – תופעה מובהקת של סגנון ישעיהו הנביא, לשון נופל על לשון. "יחכה הוי'" – יחכה פעמים הוי' = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כוונה טובה לכוון בשעת אמירת קריאת שמע, וכמבואר בתניא ש"שמע ישראל וגו'" היינו יציאת מצרים, גאולה אמיתית ושלמה, הגאולה אליה מחכה ה' בזמן שאנו ישנים מן הקץ.]

שנאמר צור לבבי – מביא ראיה שהקב"ה נקרא לבן של ישראל, לפי שממנו תוצאות חיים [כמו שאמרנו – 'לב ישראל חי'].

אבל זכות אבותי עומדת לי ולבי ער – שעדיין יש לי חיות ע"י זכות אבותי שמגינה במקום המצות.

והקב"ה מרתיק עלי – פי' דופק שאפתח לו ואקחנו הביתה דהיינו המשכן. וקרא להקב"ה לבי. (הוי ויקחו לי תרומה. דהיינו אותי אתם לוקחים כדפירשתי לעיל).

עד מתי אהיה מתהלך בלא בית – כי כן היה הולך לפניהם יומם ולילה. ואמר שהוא כנכסף לבא בבית והכל דרך משל אל תשוקת ה' לשכון בתוך ב"י להיטיבם. שע"י היות ה' שוכן בתוכם לא יחטאו בנקל כבתחלה [החטא בא משכחת ה'. כשהשכינה שורה בגלוי ומרגישים את נוכחות ה' קשה לשכוח ממנו וממילא קשה לחטוא.]. וכיוצא במד' אבכיר ויקחו לי תרומה מי שנא' בו לה' הארץ ומלואה הוא צריך לב"ו. אלא שחומד לישראל להשרות שכינתו בהם כאב שחומד לבניו [תכלית הבריאה היא להיות לו יתברך דירה בתחתונים.].

פרושי מהרז"ו, הרי"ף, מתנות כהונה והרד"ל

כתב מהרז"ו:

ישנתי לי מן הקץ – נכסה ונעלם ממני ונתיאשתי. ממעשה העגל – בסיבת מעשה עגל נתיאשתי מסליחה ולהתקרב להקב"ה. מרתיק עלי – כמ"ש בסיפא קול דודי דופק פתחי לי אחותי וגו'. שראשי נמלא טל – משל לעומד בחוץ בלילה ומבקש שיפתחו לו פתח הבית ואומר שאינו יכול לסבול לחות הטל [הוא מפרש שרטיבות הטל דוחקת בו, כביכול. בחסידות מפרשים טל כדברים נעלים ביותר – טל תחיה, אורות הכתר, טל =  הוי' אחד ועוד. הטל הוא לח – לח ע"ה = טל. ב"שראשי נמלא טל" יש דגש – טפת טל – בתוך הריש (שלא על פי כללי הדקדוק), הראש, היינו ממש מה "שראשי נמלא טל".].

נקרא פרוש הרי"ף:

אבל זכות אבותי וכו' – אין לו רמז במקרא [הרי"ף אומר שאין רמז בתנ"ך לכך שהאבות נקראו לב, והיינו מה שאין המדרש מביא פסוק על זה כמו שבכל מקום הוא מסמיך את דבריו על פסוק בתנ"ך.]. מרתיק עלי – בערוך ערך מרתק בב"ר פכ"א כמרתק מן גבר תרגום ירושלמי באבן או באגרוף מרתוקי בסוף משקין נחית מן חמרא ויהב ליה מרתוקא גו לביה עד כאן לשון הערוך והקב"ה מרתיק עלי נסמך על קול דודי דופק פי' שהוא כמו באבן או באגרוף על הפתח ואומר פתחי לי אחותי וגו' [רואים שלהרתיק אין פירושו סתם לדפוק אלא ממש לדפוק חזק ולעורר בכח.] ופי' של מלת לי הוא בשבילי שלא אהיה מתהלך בלא בית וכן מאמר הוי ויקחו לי תרומה פי' בשבילי ועשו לי מקדש ומן הראוי שהמאמר של הוי ויקחו לי תרומה יהיה בסוף אחר ועשו לי מקדש שלא אהיה בחוץ [הוא אומר שהיה ראוי להסמיך את הדרשה על הפסוק "ועשו לי מקדש" ולא על "ויקחו לי תרומה", שהרי המקדש הוא התכלית והתאווה של ה' שיהיה לו בית.].

כעת נקרא את המתנות כהונה, הפרוש העקרי על המדרש רבה:

אלא הקב"ה ער כו' – אבל הקב"ה שנקרא לבן של ישראל הוא ער לגאלני. ועיין במדרש חזית ומביא ראי' שהקב"ה נקרא לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וגו'. זכות אבותי – שנקראו לבן ושרשן של ישראל. אני ישנה ממעשה העגל – נרדמתי ונתייאשתי שמא חס ושלום לא יתרצה עוד. מרתיק – לשון הכאה ודפיקה.

ובפירוש הרד"ל:

זכות אבותי עומדת לי ולבי ער – אפשר סמך לדרשת לבי על אבות כד"א (מלאכי ג') והשיב לב אבות על בנים [הרי"ף, כפי שראינו אותו, אמר שאין מקור לכך שהאבות נקראו לב. כאן מביא מקור. והנה, "לב אבות" = אמת (מדת יעקב אבינו, בחיר האבות, בפרט – "תתן אמת ליעקב") = אהיה פעמים אהיה (סוד "אהיה אשר אהיה", שם הלידה והגאולה). והנה, "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" = 1332, יהלום 36 (36 פעמים 37) = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות, שהדבר העיקרי שבהם לפי חז"ל הוא "כבד את אביך ואת אמך", שעולה בגימטריא "תורה חדשה" (תכלית מתן תורה – "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כו'" – וסוד כפילת שם הגאולה "אהיה אשר אהיה" כנודע), כמבואר אצלנו במ"א ("ולב בנים על אבותם" = "נצח ישראל", סוד "ברא כרעא דאבוה", מה שהבן עומד במקום האב ממש).].

"צור לבבי" – תוקף ההתקשרות בלב

נמשיך לקרוא את דברי הצמח צדק:

א"כ מפרש צור לבבי שהקב"ה הוא לבן של ישראל. ופי' צור לבבי היינו תוקף וחוזק ההתקשרות בלב כענין בכל לבבך [מהמדרש לומד הצ"צ ש"צור לבבי" הוא נקודת התקשרות החזקה שבלבן של ישראל. הרבי מביא דברים אלו של הצ"צ וכותב (אם כי לא בתמיהה) שבד"כ הדרגה בק"ש של "בכל לבבך" היא התחתונה וכאן רואים (שאפילו) מדה זו היא ב"תוקף וחוזק" של התקשרות עצמית ממש, בתוקף של "בכל מאדך".]

ובד"ה ענין ק"ש נתבאר דפי' בכל לבבך היינו בבחי' יחידה שבנפש שהוא כל לבבך כו' ע"ש [כמו שאמרנו, בד"כ "בכל מאדך" הוא יחידה בנפש וכאן רואים שאפילו "בכל לבבך" מבטא את היחידה (שמשכנה בלב, כמו שמביא הרבי בשם הרבי הרש"ב) בתוקף ההתקשרות לה', "צור [לשון התקשרות] לבבי [לב ללב – ' כמים גו' כן לב האדם לאדם' – לב האדם, 'בכל לבבך', לקב"ה שהוא 'לבן של ישראל']".

כעת מביא את לשון רש"י על פסוק אחר מהפרק שלנו:]. וז"ל רש"י מי לי בשמים שום מלאך שבחרתי לי לאלוה לא בחרתי אלא אותך [זה המקור לדברי אדה"ז שאיני חפץ לא בגן עדן שלך וכו', שהם ענינים רוחניים כמו מלאכים. צריך לדייק כאן בלשון רש"י, שבהשקפה ראשונה נראה מסורבל – "שום מלאך שבחרתי לי לאלוה לא בחרתי אלא אותך". אפשר להסביר שאפילו במלאך שבחרתי – לא בחרתי בו מצד עצמו לאלו-ה ח"ו אלא רק אותך. לפי זה, "איך וויל זע גאר ניסט..." הוא יותר מזה, ודוק.]. כלה שארי נתאוה בשרי ולבבי לך כלה שארי לשון תאוה כמו כלתה נפשי לישועתך עכ"ל [רש"י מפרש "שארי" מלשון בשרי ו"כלה" מלשון תאוה וכלות הנפש. בסוף דברי רש"י הוא מתכוון לפסוק בתמניא אפי "כלתה לתשועתך נפשי [לדברך יחלתי]". "כלתה נפשי" היינו "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי' [לבי ובשרי ירננו אל אל חי]", בחינת "כלה תתאה", כמבואר בלקו"ת בתחלת שה"ש (ואילו "כלה שארי ולבבי", הפסוק שלנו, היינו "כלה עילאה", כמו שיתבאר וכמבואר שם ההבדל בין שתי הכלות על פי לשון התרגום)].

והראב"ע פי' כלה שארי זה הגוף. ולבבי זה הנפש המתאוה שהיא כח התולדות. רק צור לבבי כטעם תוקף לבבי כדרך אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וטעם צור לבבי הוא הדבק העומד לעולם ולא יאבד עכ"ל [האבן עזרא מחלק בין "שארי" ל"לבבי". לדבריו, "שארי" הינו הגוף ואילו "לבבי" הוא כח המתאוה שבו כח ההולדה – על דרך "ולא תתורו אחרי לבבכם", שהוא כח המתאוה שמוליד חיים – והוא כלה לה'. (מה ההבדל בין האמירה שהגוף מתאווה לה' לאמירה שכח המתאווה בגוף מתאווה לה'?) כמו שנאמר ביתרו שבשרו נעשה חידודין חידודין, שהתאווה מורגשת בבשר הגשמי.]. (וא"כ היא בחי' אהבה רבה שאין בה שינויים [היינו צור לשון התקשרות ודבקות, "הדבק העומד לעולם ולא יאבד". והוא סוד הטוב העצמי, "אומר לדבק טוב", סוד שם הטוב היוצא מהפסוק הראשון של התורה, "בראשית ברא אלהים [= טוב ברבוע] את השמים ואת הארץ", דבקות שמים וארץ, נשמה וגוף, בתוקף ההתקשרות להשי"ת.] כמ"ש בד"ה חכלילי עינים [המאמר העיקרי בחב"ד שמחלק בין דרגות שונות של אהבה.] משא"כ אה"ע יש בה שינוים כי זלעו"ז כו'.

[הצ"צ אומר ש"כלה שארי" היינו דרגת אהבה רבה ומקשר זאת להמשך דברי המדרש:] וזהו ג"כ דצור לבבי קאי ג"כ על האבות כי בעבר הנהר ישבו אבותיכם למעלה מהבינה והם המדות שלמעלה מהשכל שזהו בחי' אה"ר כו' [בדרך כלל האבות הם מדות הלב שלמטה מהבינה, אבל כתוב "בעבר הנהר ישבו אבותיכם" – נהר הוא בינה וממילא "בעבר הנהר" היינו למעלה מהבינה. לפי זה צריך לומר ש"צור לבבי", הרומז לאבות, מתייחס למדות שבכתר. זה גם סוד כבש וכשב. כ רומז לכתר, ב לשני המוחין, "שיר כפול", ו-ש, "אתא דאבהן", לשלש המדות של האבות (שכנגד שלש הו"וין המרכיבים אותו), "שיר משולש". כבש הוא לפי סדר – כתר מוחין מדות – ואז-ה-ש רומזת למדות שלמטה מהבינה. לפי זה כשב הוא כתר-מדות-מוחין, כאשר ה-ש רומזת למדות שבכתר וה-כ לחלקי הכתר שלמעלה מהמדות שבהן.] ועמ"ש בד"ה אם בחוקתי וזהו לבי לחוקקי ישראל [סוד אותיות החקיקה שבכתר.]. ומזה יש להעיר לפסוק כי מראש צורים אראנו [ראינו במפרשי המדרש שהרי"ף אומר שאין מקור במקרא שהאבות נקראו לב. אבל כאן הוא מביא מקור מפורש שהאבות נקראו צור:] דפי' ברבות בא פט"ו דק"ל ע"ב דקאי על האבות שהם חזקים מאד היינו בחי' צור לבבי הנ"ל.

"כלה שארי" – כלה עילאה

הוא מסביר את המלים "כלה שארי" ואומר לפי הדרוש הראשון בלקו"ת לשיר השירים – הדרוש על כלה עילאה וכלה תתאה –ש"כלה שארי" היינו כלה עילאה (כלה מלשון כליון לגמרי, בטול במציאות, "אויס מציאות", וכתרגומו "אשתיצא גושמי").

ות"י כ' כלה שארי אשתיצא גושמי ולבבי [התרגום מתרגם "כלה שארי" שגופי כלה לגמרי – אשתיצא.] (ועמ"ש בד"ה שה"ש שהיא בחי' כלה עילאה שכינתא עילאה ביטול דיחודא עילאה המכלה היש ולגרמי') תקיפא דבחין לבבי וחולקי אלהא לעלמא [הוא מוסיף ש"צור לבבי" כאן היינו הבוחן את לבבי.] (ולפי שהיא כלה עילאה נק' צור לבבי כי בינה היא פנימי' הלב מזבח הפנימי שבו קטרת קישור וחיבור חזק [המזבח החיצון הוא כנגד המלכות – כלה תתאה ושכינתא תתאה – ובו מבררים ניצוצות בהעלאת הקרבנות. לעומתו המזבח הפנימי הוא כנגד הבינה – כלה עילאה ושכינתא עילאה – בה מקריבים רק קטורת וכולה ענין של התקשרות, קטורת לשון 'קטירא', כמאמר רשב"י על עצמו "בחד קטירא אתקטרנא [ביה אחידא ביה להיטא]".].

רמזי הספירות בביטוי (מאורי אור)

וגם כי או"א הם תרין ריעין דלא מתפרשין ע"ד באר מ"ח [מהפרשה שלנו – "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". הבאר היא יסוד אמא המעלה מ"ן, מים חיים, תמיד, בסוד היחוד התמידי של או"א, תרין ריעין כו'. "באר מים חיים" = חוה, אם כל חי, ברבוע. "וימצאו שם באר מים חיים" = 854 = "יברכך [מיסוד אבא] הוי' וישמרך [מיסוד אמא]". בחלק הראשון של הפסוק, "ויחפרו עבדי יצחק בנחל", יש חי אותיות, וכן בחלק השני של הפסוק, "וימצאו שם באר מים חיים", יש חי אותיות. כל הפסוק עולה בגימטריא אלהים פעמים חי. השרש חפר, סוד בירור והעלאת רפח נצו"ק, הוא כפולת חי ויצחק הוא קץ חי. "בנחל" = ה"פ חי = "[באר] מים [חיים]". הכל בסוד "החכמה תחיה בעליה [בינה]", סוד יחוד או"א תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין. כל הפסוק במילוי עולה חוה (אם כל חי כנ"ל) פעמים גשם (7 בחזקת 3) שעולה 7 פעמים עולם-שנה-נפש, העלאת עש"ן ע"ד העלאת מ"ן, וד"ל] שנובע המ"ן תמיד בלא הפסק והיא בחי' אחותי רעיתי לכן נק' צור לבבי ["אחתי רעיתי" בחינת "בכל לבבך" כנ"ל, ואילו המשך הפסוק, "יונתי תמתי", בחינת "ובכל נפשך ובכל מאדך".].

וכ"כ במא"א [המאו"א מפרש את המלה 'צור' על דרך הקבלה. הוא מביא לכל מלה ערך של ספירה או פרצוף הנרמזים במלה כפי שמתבאר בזהר ובאריז"ל. לפעמים המושג מקביל לספירה אחת ולפעמים ליותר. כאן נראה פרצוף שלם:] אות צ' סי"ח צור נק' חכמה ולפעמים יסוד דאימא [שמתקשרת באבא כנ"ל בסוד "באר מים חיים"] והיינו שבחי' בינה שכינתא עילאה אומרת כלה שארי כו' לאור א"ס המלובש בחכמה שהוא צור לבבי כו' [בחבור של החכמה עם הכליון שביסוד אמא בעת היחוד מתגלה ששניהם בחינת צור, סוד "ביה הוי' צור".] והיינו להיות יחוד פנימי דאו"א אור חדש ששרש המשכה זו באה מגבורה דע"י שבמו"ס כו'. וזהו צור לבבי וחלקי אלקים לעולם היינו שם הוי' כשכלול במקורו שהוא נק' אלקים והיינו גבורה דע"י הנ"ל [נמצא שיש צור בחו"ב וגם בגבורה דעתיק, בכתר, הרמוז בהמשך הפסוק, "צור לבבי וחלקי אלהים" (מדת הגבורה).].

עו"ש במא"א יסוד דנוק' נק' צור מוציא אש וכן ת"ת נק' צור היינו דכמ"כ שייך צור לבבי בבחי' כלה תתאה לגבי תפארת כו' [אם כן, כעת מוסיף פרצוף שלם שצור יכול לרמוז גם ליסוד ולת"ת וכן כלה תתאה – המלכות. צריך לצטט את כל המא"א[ג]]. רבות בשה"ש כ"ח ד' בפסוק אני ישנה ולבי ער א"ר חייא בר אבא איכן מצינו שנק' הקב"ה לבן של ישראל מן הדין קרא דכתיב צור לבבי וחלקי אלקים לעולם [מביא עוד מדרש כראיה שצור לבבי הולך על הקב"ה]. ועמ"ש בד"ה לבבתני אחותי כלה.

 (מה מסקנת הדברים?) הרבי מצטט רק את הקטע הראשון, ומבחינתו זה העיקר ב'עבודה', ש"צור לבבי" היינו תוקף ההתקשרות של היחידה שבנפש (חלק אלוה ממעל ממש, חלק מן העצם) לה' (התופס בחלק מן העצם תופס בכולו), כל השאר זה קבלה...

סיום ביאורי הצמח צדק עה"פ

נקרא עוד כמה באורים קצרים על אותו פסוק:

בפתיחתא דאיכה נ"ב ד' ע"פ כי נגע עד לבך. ירמי' ד' י"ח. דכתיב לבי לחוקקי ישראל [המדרש מביא פסוק מירמיהו שבפשט הוא תוכחה למנהיגי ישראל אבל כאן עיקר מה שרוצה לדרוש שהקב"ה נקרא 'לבי'.] (עזח"ג ס"פ ויקרא כ"ו א') וכיון דהן מכעיסין אותי לית לבי לחוקקי ישראל (ועמ"ש ע"פ עלי באר כו' במחקק) ד"א כי נגע עד לבך זה הקב"ה כו' צור לבבי וחלקי אלקים לעולם [כאן דורש ממש את הפסוק שלנו.].

זח"א ס"פ בראשית דנ"ט ע"א יחד לבבי מאן לבבי כד"א צור לבבי וחלקי. לפה"נ דמפרש לבבי בחי' מלכות ופי' יחד לבבי נתבאר במ"א בד"ה מי מנה עפר יעקב.

זח"ב ס"פ ויקהל דרי"ח ע"א ע"פ ויטב לבו ומאן אוטיב כמה דכתיב לך אמר לבי. וכתיב צור לבבי כו'. ופי' במק"מ מל'. ועיין מענין לך אמר לבי בפ' אמור. בבחיי ר"פ בשלח. לפי שהלב הוא עיקר כל האברים כו' ולפי שחיי כל האברים תלוים בלב לכך נק' הקב"ה שהוא חיי כל הנמצאים כולם בלשון לב הוא שכתוב צורי לבבי וחלקי אלקים לעולם.

[כאן מביא דבר נחמד:] בפ' בלק ע"פ אראנו ולא עתה כ' כי יום נקם בלבי וארז"ל לבא לפומא לא גלי [צטוט שמובא הרבה, כאן המקור. לבא לפומא לא גליא הוא למעשה גדר הגלות, וכאן דורש שהלב זה הקב"ה המסתיר את יום הדין – יום הנקם – ולא מגלה אותו, "לפומא לא גליא".]. ולפי שהדבר הנסתר הוא צפון בלב לכך נק' השם הנסתר לב הוא שכתוב צור לבבי וחלקי אלקים לעולם [ה' מכונה לב, כי הוא נסתר, כפי שהלב נסתר בעצם ולכן גם מסתיר את הקץ, יום הנקם.]. והמלאכים שהם שלוחיו נקרא פיו כו' [קשור לכנוס השלוחים... השליחות האחרונה היא לקבל פני משיח אבל השלוחים לא יודעים לבאר את ענין הקץ שלא נגלה.]. של"ה ק"ט ב' קצ"ג א' רמ"ב א'.

עוד הערות בפרק ע"ג

נאמר עוד משהו על הפרק: כפי שהזכרנו בשיעור ביום חמישי, בפרק שלנו יש שלש פעמים "אך" – "אך טוב" "אך ריק" ו"אך בחלקות" (וכתוב גם "איך [היו]"). יש שני לשונות של מיעוט בלשון הקודש: אך ורק. "אך ריק" רומז לשני לשונות המיעוט. "אך טוב" "אך ריק" "אך בחלקות" = 936 = 6 פעמים יוסף (יוסף = 6 פעמים הוי') הצדיק ("אמרו צדיק כי טוב", "[תאות צדיקים] אך טוב"), ממוצע כל תבה, עליו נאמר "והבור רֵק אין בו מים" (המתהפך מכוחו של יצחק, היודע ש"עוד יוסף חי", ל"באר מים חיים").

באיזה פרק בתהלים חוזרת הכי הרבה המלה "אך"? פרק ס"ב. יש שם 6 פעמים "אך" (אך = משולש 6), כולן בתחלת פסוק[ד]. זהו הריכוז הגדול ביותר של "אך"בתהלים ובתנ"ך בכלל. בפסוק ח' שם מופיע עוד קשר בין הקב"ה לצור "צור עזי מחסי באלהים" – "צור עזי" קשור לשנת עז. [יש גם בפסוק לפני, יותר מפורש – "הוא צורי".] כן, אבל שם כתוב "צורי", שמופיע הרבה פעמים ככינוי לה', 8 פעמים בספר תהלים, ולא "צור" (עם הכוונות המיוחדות של המלה צור בכתבי האריז"ל) ככינוי לה', שמופיע פחות, 3 פעמים בספר תהלים: "כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי הוי' וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ"; "עַל אֱלֹהִים יִשְׁעִי וּכְבוֹדִי צוּר עֻזִּי מַחְסִי בֵּאלֹהִים"; "כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם" (השם הקדוש שחוזר בכל אחד הפסוקים הוא שם אלהים, שם הגבורה והעז. והנה, כל שמות הקדש שבשלשת הפסוקים: אלוה הוי' אלהינו אלהים באלהים אלהים = 430 = ה פעמים אלהים!). בתורה הריכוז של המלה "צור" הוא בפרשת האזינו, החל מ"הצור תמים פעלו וגו'".

פרק ע"ג מסתיים במילים "לספר כל מלאכותיך", ביטוי המזכיר את הסיפור על משרת הבעל שם טוב לו הוא אמר לפני מותו שכל השליחות שלו, "כל מלאכותיך", היא רק "לספר" סיפורים עליו. מכירים? [הסיפור שהוא הגיע לעשיר, ושכח הכל?] כן. יוצא מכאן שצריך לספר הרבה סיפורים, כאשר פה הפשט על הקב"ה. [אז השנה היא הזמן המתאים לספר הרבה סיפורים?] זהו הסיום, התכלית של הפרק.

טעם הפתיחה של פתיחת פרשת תולדות – תביר

את שאר הספרים שהבאנו נשמור לפעם אחרת. נגיד רק עוד משהו קצר על הפרשה: היום בתחילת הקריאה שמתי לב שהמילה הראשונה בפרשה, "ואלה", היא בטעם תביר. זה היה נראה לי מיוחד, חפשתי בקריאות בסוף הסידור אם יש עוד פרשה כזאת – ואין. בהמשך הפרשה שמתי לב שהרבה פעמים כתוב יצחק בטעם תביר[ה].

תביר הוא מלשון שבירה, כך שהפתיחה בתביר כנראה אומרת שזו פרשה שמתחילה בשבר, מתוך לב נשבר (שהוא הכלי השלם לכל הברכות כנודע, בפרט הברכות הכי גבוהות בתורה, "ויתן לך וגו'" שבפרשתנו. יצחק הוא לשון צחוק ושמחה, ביחד עם לב נשבר יש לו לב שמח, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". היינו סוד הלב היהודי, ל מול ל = 900 = נשבר שמח). צריך לשבור את הלב בתחלת התפלה ("אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", "הכנעה ושפלות") – "ויעתר יצחק וגו'". תביר הוא אותיות ברית, על ידי לב נשבר זוכים לתיקון הברית (מכחו של יצחק, הראשון שנמול לשמונה). תביר הוא לא מהטעמים הכי נפוצים – הוא אמנם לא נדיר, אבל הוא לא נמצא בכל פסוק. יכולים להיות כמה פסוקים ללא תביר וכאן הפסוק הראשון פותח בתביר, שהוא בעצם טעם מפסיק.

קצת דומה לכך היא פתיחת פרשת נח, שמתחילה ב"אלה" בטעם יתיב. גם יתיב הוא מפסיק, אבל מצד המנגינה הוא פחות מפסיק מתביר. ראוי להתבונן בשתי ההתחלות האלה – שתי הפרשות מתחילות בסיפור של תולדות, עד שיש שאלה ידועה מדוע פרשת נח נקראת נח ולא תולדות ואילו פרשת תולדות נקראת תולדות ולא פרשת יצחק.

נסיים עם מספר האותיות של פרק ע"ג בתהלים – 768. הוא ג"פ 256, 16 ברבוע (4 בחזקת 4, 2 בחזקת 8), אהרן כהן גדול. יש פסוק אחד בספר תהלים שעולה 768, פסוק מתוך הפרק של הרבי השנה: "יראי הוי' בטחו בהוי' עזרם ומגנם הוא". לפי כוונות האריז"ל, השמות הקדושים, שמות העצם, שכנגד חב"ד, הם הוי' אהיה אהוה. לכל שם יש יב צירופים, ס"ה = 768 (הממוצע הוא 256, אהרן כו' כנ"ל). נמצא שהפרק הזה, פרק החכמה של ספר תהלים, הוא פרק מובהק של חב"ד (הרי "חכמא מוחא", כללות החב"ד). בתור כינוי של השם, 768 = "מי שאמר והיה העולם" – הוא שמתגלה בפרק זה דווקא, על ידי ההתבוננות בתעלומה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו ועד שבאים לשיא של "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם".

והנה, יש ציור בעל חן מיוחד למספר 768 שבו ניתן לצייר (לשון "צור לבבי") את הפרק כולו (ראוי לשים לב במיוחד שהפסוק האחרון של הפרק תופס את שתי השורות התחתונות [ואם נצייר את הפרק כשלשה רבועים של 16 אזי הפסוק הראשון של הפרק יתפוס את שתי השורות הראשונות]):

מ ז מ ו ר ל א ס ף א ך ט ו ב ל י ש ר א ל א ל ה י

ם ל ב ר י ל ב ב ו א נ י כ מ ע ט נ ט ו י ר ג ל י

כ א י ן ש פ כ ה א ש ר י כ י ק נ א ת י ב ה ו ל ל י ם ש ל

ו ם ר ש ע י ם א ר א ה כ י א י ן ח ר צ ב ו ת ל מ ו ת ם ו

ב ר י א א ו ל ם ב ע מ ל א נ ו ש א י נ מ ו ו ע ם א ד ם ל

א י נ ג ע ו ל כ ן ע נ ק ת מ ו ג א ו ה י ע ט ף ש י ת ח מ

ס ל מ ו י צ א מ ח ל ב ע י נ מ ו ע ב ר ו מ ש כ י ו ת ל ב

ב י מ י ק ו ו י ד ב ר ו ב ר ע ע ש ק מ מ ר ו ם י ד ב ר ו

ש ת ו ב ש מ י ם פ י ה ם ו ל ש ו נ ם ת ה ל ך ב א ר ץ ל כ

ן י ש י ב ע מ ו ה ל ם ו מ י מ ל א י מ צ ו ל מ ו ו א מ ר

ו א י כ ה י ד ע א ל ו י ש ד ע ה ב ע ל י ו ן ה נ ה א ל ה

ר ש ע י ם ו ש ל ו י ע ו ל ם ה ש ג ו ח י ל א ך ר י ק ז כ

י ת י ל ב ב י ו א ר ח ץ ב נ ק י ו ן כ פ י ו א ה י נ ג ו

ע כ ל ה י ו ם ו ת ו כ ח ת י ל ב ק ר י ם א ם א מ ר ת י א

ס פ ר ה כ מ ו ה נ ה ד ו ר ב נ י ך ב ג ד ת י ו א ח ש ב ה

ל ד ע ת ז א ת ע מ ל ה י א ב ע י נ י ע ד א ב ו א א ל מ ק

ד ש י א ל א ב י נ ה ל א ח ר י ת ם א ך ב ח ל ק ו ת ת ש י

ת ל מ ו ה פ ל ת ם ל מ ש ו א ו ת א י ך ה י ו ל ש מ ה כ ר

ג ע ס פ ו ת מ ו מ ן ב ל ה ו ת כ ח ל ו ם מ ה ק י ץ א ד נ

י ב ע י ר צ ל מ ם ת ב ז ה כ י י ת ח מ ץ ל ב ב י ו כ ל י

ו ת י א ש ת ו נ ן ו א נ י ב ע ר ו ל א א ד ע ב ה מ ו ת ה

י י ת י ע מ ך ו א נ י ת מ י ד ע מ ך א ח ז ת ב י ד י מ י

נ י ב ע צ ת ך ת נ ח נ י ו א ח ר כ ב ו ד ת ק ח נ י מ י ל

י ב ש מ י ם ו ע מ ך ל א ח פ צ ת י ב א ר ץ כ ל ה ש א ר י

ו ל ב ב י צ ו ר ל ב ב י ו ח ל ק י א ל ה י ם ל ע ו ל ם כ

י ה נ ה ר ח ק י ך י א ב ד ו ה צ מ ת ה כ ל ז ו נ ה מ מ ך

ו א נ י ק ר ב ת א ל ה י ם ל י ט ו ב ש ת י ב א ד

נ י י ה ו ה מ ח ס י ל ס פ ר כ ל מ ל א כ ו ת י ך