בע"ה

ז' טבת ע"ז – כפ"ח

מי השילוח פרשת ויגש

הילולת רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מעלת ז' טבת

לחיים לחיים. היום ההילולא של האיז'ביצער, בעל מי השלוח. בחב"ד זה יום חשוב: יומיים אחרי ה"דידן נצח", בשנת תשמ"ז, בדיוק לפני שלשים שנה – למחרת ה' טבת, ב-ו' טבת, הרבי אמר שיפרסמו בכל העולם שלמחרת, ז' טבת, כולם יכתבו פ"נ כי זהו עת רצון – הוא אמר שמחר יהיה עת רצון לקבל את כל הבקשות והברכות, לכן כדאי שכל אחד ואחד יכתוב פ"נ ומי שבריחוק מקום מכאן יסע למקומות הקדושים, קברי הצדיקים, וישים שם את הפ"נ. כך באמת כאן בארץ למחרת כולם נסעו למערת המכפלה או לקבר יוסף, לכל המקומות הקדושים, ושמו פ"נ לפי הוראת הרבי שזו עת רצון. [ספרו על חסיד בעלז שנפקד אז בשלישיה.] שלישיה כנגד ה-ו-ז טבת. [אחר כך יש שלישיה של ימים לא טובים, ח-ט-י.] מקדים רפואה למכה, כך בכל שנה ושנה.

שוב, היות "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" מחדש, אף על פי שהרבי לא חדש הוראה זו בשנה הבאה – הדבר מובן מאליו, הרשימו נשאר. מכל דבר שבקדושה הרושם נשאר, וכל שכן לפי הכלל של "והימים האלה נזכרים ונעשים". או שזה יום שטוב לכתוב פ"נ ולשים במקומות הקדושים. או, היות שהקב"ה הוא מקו החסד, ש"כח דהיתרא עדיף" ומיקל עלינו כל פעם, כנראה שמספיק לכוון – "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא", לכוון שאתה נמצא ליד הרבי, ליד הצדיק, ואתה מבקש את הבקשה שלך. זו סגולה מיוחדת של היום, וכ"ש וק"ו שיש פה כמה מנינים של יהודים, שבכלל כל התוועדות היא סגולה להמתקת כל הדינים וקבלת כל הבקשות. אז שיבוא משיח, "דידן נצח" האמתי תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים.

סוד פקיחת העינים לגאולה – המהפך של התגלות יוסף

נלמד כעת משהו ממי השילוח (חלק שני), בעל ההילולא של היום, משהו על פרשת שבוע:

ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה על תעצבו כי למחיה שלחני אלהים לפניכם וגו' בזה מלמד אותנו השי"ת לבל יתיאש שום אדם [אין שום יאוש בעולם כלל, אין אבוד.] אפילו שנדמה לו שהישועה רחקה ממנו מאד וחלילה כל יום קללתו מרובה מחברו [כל יום מרגיש יותר גרוע מאתמול, שהישועה מתרחקת ממנו.] עד כי אפס ממנו הישועה [איך יתחזק?]

ובזה יתחזק אדם שיתן לב לצער השבטים [אם רק יתבונן בסיפור שקוראים בפרשת ויגש, יתן לב, כמה השבטים היו בצער רגע אחד לפני התגלות יוסף. הוא רוצה לומר שנתבונן – להתבונן פירושו לחוות – איך השבטים הרגישו רגע לפני ההתגלות ורגע אחרי ההתגלות, שינוי מן הקצה אל הקצה בן רגע ממש.] שהיה להם בזה העת אשר נתפסו כמרגלים אחרי הלכו לשבור תבואה להחיות נפשם ברעב [הם לתומם הלכו לשבור אוכל ופתאום העלילו עליהם שהם מרגלים.] וגם אחרי כל זה [לא די בכך אלא] נאסר שמעון לעיניהם וגם נמצא הגביע באמתחת בנימין [חזרו עוד פעם והיה עוד סיפור.] ונלקח גם בנימין לעבד [ולא רק שמעון.] ונדמה להם כי אין להם שום תקוה להוושע [הם היו על סף יאוש גמור. הוא אומר שרגע אחד לפני ההתגלות של יוסף הם היו במצב של יאוש טוטאלי. מהו יאוש? שמרגישים שלא די שהישועה לא באה אלא שאני מרגיש כל רגע נפילה, התדרדרות, שמרגע לרגע המצב נעשה יותר גרוע. אם המצב יציב מילא, אני יכול לקוות שפתאום יתהפך לטוב, אבל אני מרגיש שלא ככה אלא שכל רגע נעשה יותר גרוע. זה יאוש טוטאלי.] והצדיקו עליהם את הדין באמרם הננו עבדים לאדוני [עם כל היאוש אמרו שמגיע לנו, ללמד שראשית התהפכות היאוש היא שפלות אמיתית.]

ואחרי כל זה כאשר הגיע עת הישועה אמר יוסף אני יוסף אחיכם ולא נעשה שום מעשה שיהיה חילוק בין רגע שקודם התגלותו לאחיו ובין רגע שאחר כן [ברגע אחד הוא אומר "אני יוסף". אובייקטיבית אין שום שינוי במצב בין רגע לפני כן לרגע אחרי כן, רק פתאום יש התגלות.] כי גם קודם הישועה היה נצב לנגד עיניהם כל הישועה [יוסף עמד שם גם קודם. כשהיו בתכלית הנפילה, מרגע לרגע יותר גרוע, מי היה נוכח מול פניהם? הישועה, יוסף (ורמז נאה: ישועה אותיות יהושע, צאצא יוסף).] שכתיב בה ותחי רוח יעקב אביהם [כתוב בזהר שיוסף, התגלות יוסף, הוא-הוא ה"ותחי רוח יעקב אביהם" והוא עמד כל הזמן מולם.] זה החיים היה נגד פניהם [כל העת.] רק קודם העת לא הרגישו בזה.

[הוא אומר שזה מוסר השכל עצום. מי הכי מזדהה עם המוסר הזה? הרבי, שאומר שהישועה כאן, מול הפנים, ולא ישתנה כלום – רק ההתגלות. ההתגלות היא ה-א, ה-א תתגלה ותהפוך בן רגע את הגולה לגאולה. התורה הזו, תורה מאד פשוטה, היא תורה של סוד ההתגלות – מה שחסידי חב"ד מאחלים 'התגלות', מהרבי. מה זה? שהישועה נמצאת כאן, מול העינים שלנו. לכן מסיים את התורה הזו:] וכן נקוה כאשר תבוא העת לגלות מלכותו עלינו ולהרים כבוד ישראל יתגלה שהישועה היתה לנגד עינינו רק מצדנו נצטערנו [רק מצדנו יש בעיה, שלא רואים.] ויתקיים הפסוק [בזכריה] כאשר לא זנחתים [ה' לא זונח אותי אף פעם, הישועה מול האף שלי, רק צריך לפתוח את העינים ולראות. כדאי להתבונן בכל הפסוק: "וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע והושבותים כי רחמתים והיו כאשר לא זנחתים כי אני הוי' אלהיהם ואענם". הפסוק נותן ליהודה התגברות וליוסף מיחס ישועה, בדיוק מה שקורה בסיפור של התגלות יוסף לאחיו, שבראשם עומד יהודה, ועליו בפרט להתגבר ולא להתיאש.].

זה הסוד של פרשת ויגש, לכן ה' טבת חל בפרשת ויגש. עד כאן מבעל ההילולא. רק להזכיר שהרביים של חב"ד, הרבי הרש"ב והרבי הקודם, היו מאד בידידות עם הנכד של בעל ההילולא, הראדזינער, וכנראה שמאד כבדו את השושלת הזו. לא בכדי שהרבי אמר שהיום הזה הוא יום סגולה לקבלת כל הבקשות.

דרשת מי השלוח על עצמו: "את חג המצות תשמור"

אתמול לכבוד היארצייט איתיאל ספר לי סיפור[ב] – שיספר אותו שוב:

הוא היה חכם עדיף מנביא והיה לו הרגשה בהירה וזכה, ופעם אחת בראש השנה היה בין קהל החסידים שבאו אצלו על ראש השנה איש חסיד אחד בן תורה ויראת שמים אשר נכשל בדעתו לחשוב מחשבות חרטה על מה שנסע על ר"ה לאיזביצא וחשב אולי טוב לפניו יותר שיסע לרבי שאין עליו התנגדות, ותיכף עלה מחשבה אחרת במוחו וחשב הלא אסור להרהר אחר רבו ובתוך כך צמח עוד מחשבה בקרבו: מי יאמר שהוא הרבי שלי, וכה חלפו חליפות עשתנותיו ברבות מחשבות, ולא היה יכול לשית עצות בנפשו, ולבסוף גמר בדעתו לעשות לו סימן בזה: שאם יראה שהרבי מרגיש במחשבותיו אז יידע שהוא הצדיק הדור האמיתי, והרבי אשר תורה יבקש מפיו כי מלאך ה' צבאות הוא.

ויהי אחר ר"ה כשבא זה האיש לפני זקיני ז"ל פתח ואמר לו כתיב בתורה את חג המצות תשמור ודע כי תלמיד חכם נקרא חג, ומצות פי' מצה ומריבה ומחלוקת, וזהו הפירוש את חג המצות את התלמיד חכם שיש עליו מצות ומריבות ומחלוקת אותו תשמור לדבקה בו. זאת אמר לו ופטרהו מלפניו, ואז ידע כי רבו מלאך ה' צבאות הוא ונסע אצלו כל ימי חייו.

היה חשוב לשמוע את כל הלך המחשבה שלו. דבר ראשון הוא אומר שחג הוא תלמיד חכם, בפרט חג המצות. כמה שוה חג המצות? תלמיד חכם. הוא אומר שכל חג הוא תלמיד חכם, אבל בפרט חג המצות. אם המלה חג היא תלמיד חכם, יש רמז אחד שכתוב ש-חג ברבוע פרטי – ח ברבוע ועוד ג ברבוע – שוה חכמה. אבל אם הוא אומר שהוא חכם אפשר לומר ש-חג ר"ת חכם גדול, א גרויסע חכם. אם יש שלשה כאלה, שלשה חגים, שלש רגלים – בראשית שוה שלשה דברים יחד כנודע וגם שוה "שלש רגלים" – כבר יש בית דין מוסמך. חכם גדול שוה 111 (חג שוה 11, כך ש-חכם גדול הוא חג ועוד מאה, שלמות של יפ"י), פלא – הסימן של חכם גדול שהוא "פלא יועץ". בסוף הסיפור הוא אומר דבר פלא, שהחכם האמתי הוא מי שיש עליו הרבה מצות ומריבות. פלא למה צריך להיות ככה. כנראה כי החכם הגדול האמתי מביא את העולם הבא לתוך העולם הזה, כלומר שממשיך את נקודת האמת ואף אחד לא אוהב אותה, אלא אם כן נהפוך את כל העולם הזה לבי הילולא אחד גדול, "בית מרזח" (כפי שלמדנו בתורה הקודמת של בעל ההילולא), ואז כולם יראו את האמת. עד אז אנשים רוצים לחיות עם השקר של העולם הזה ולכן חולקים על הפלא. החכם הגדול הוא הפלא. עד כאן הקדמה.

עיקר הווארט הוא שאם תסתכלו בתורה תראו שיש שני פסוקים של "את חג המצות תשמור", כתוב פעמיים בתורה. הוא אומר ש"חג המצות תשמור" היינו שצריך לשמור, להיות קשור, לאותו צדיק שהוא בבחינת חג המצות. הוא אמר זאת אחרי ראש השנה, סימן שיש קשר גם לראש השנה ועשרת ימי תשובה – קשר בין ראש השנה לחג המצות. ראש השנה הוא היום המיוחד שנוסעים לצדיק. הגם שיש שלש פעמים בשנה שצריך ליראות, מצות ראיה שיש בכל חג, הראשון הוא חג המצות. לפי הווארט שלו, למה צריך להיות כתוב פעמיים בדיוק אותו לשון, "את חג המצות תשמור"? אפשר לומר ככה, שצריך כזה צדיק שגם החרדים חולקים עליו וגם החילונים חולקים עליו, שמכל הצדדים חולקים עליו. לא מספיק שחולקים עליו רק מכיוון אחד, צריך פעמיים "את חג המצות תשמור". [אפשר שגם הוא רב איתם וגם הם רבים איתו...] הוא לא רב עם אף אחד. אבל אפשר לומר גם אחרת, קצת יותר עבודה'דיק, שכמו שחג המצות הוא לשון מצה ומריבה, כפי שהוא כותב, הוא גם לשון מצה לעומת חמץ – חג המצות הוא החג של בטול היש לגמרי, איסור חמץ במשהו. אם יש לנו שני פסוקים מספיק שאחד נפרש לשון מצה ומריבה ומחלוקת ואת השני נפרש יותר על פי חב"ד, ש"חג המצות" היינו אותו תלמיד חכם שהוא בתכלית הבטול, שהוא בחינת אין. נמצא שצריך למצוא אחד כזה שהוא גם בתכלית השפלות והבטול וגם שכולם חולקים עליו. כנראה שהא בהא תליא, פעמיים אותו לשון ממש, "את חג המצות תשמור" – כנראה שזה אותו דבר. [השאלה מה קודם.] מן הסתם קודם הוא אין, ומכיון שהוא גם אין – אם אתה אין, מה אתה מנהיג עדה?! אתה כנראה שקרן, העולם לא יכול לתפוס מי שהוא אין וגם יכול להיות בבחינת "ויגבה לבו בדרכי הוי'", כפי שנאמר על המלך יהושפט, מלך מבית דוד, כשמלכי בית דוד הצדיקים הם בכלל שפלות ואין. עד כאן הסיפור של "את חג המצות תשמור". נאמר טפה אחרת, שמי שהוא בבחינת אין הוא גם עז כנמר, כי הוא לא שם על אף אחד. היות שהוא אין, באופן טבעי לא שהוא 'לא שם' על אנשים מתוך זלזול אלא כי הוא גארנישט. היות שהוא לא שם על אף אחד באמת באיזה מקום כולם נפגעים ממנו ולכן כולם חולקים עליו. אלה שני פסוקי "את חג המצות תשמור" לפי הסיפור הזה. לחיים לחיים.

התחילו לנגן משהו? נגנו "יפרח בימיו צדיק".

האיז'ביצר חי דן שנים, מתק"ס עד תרי"ד. לא ידוע יום ההולדת שלו, אבל היות שצדיקים משלימים את שנותיהם מיום ליום יש לומר שהיום גם יום ההולדת שלו. מה זה קשור? השבט של חדש טבת הוא שבט דן (דן במילוי: דלת נון = י פעמים דן, סוד החדש העשירי), כנראה שהוא קשור לדן. לדן יש את מדת התקיפות, מדה עיקרית אצל האיז'ביצר כנודע. בחב"ד, אדמו"ר האמצעי הוא החבר שלו, גם הוא חי דן שנים, מיום ליום ממש כפשוטו (ועל ידי ההתכללות זב"ז, שניהם יחד הם בסוד "דידן נצח" שעולה ד פעמים דן כנודע).