בע"ה

אור ל-ט' כסלו ע"ז – כפ"ח

שבע ברכות אברהם-אביעד ותחיה שי' זילבר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מנורת המאור על שבע ברכות

שלש הברכות הראשונות – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"

נפתח במשהו מהספר מנורת המאור על שבע ברכות[ב]. הוא אומר ששלש הברכות הראשונות – "שהכל ברא לכבודו", "יוצר האדם", "אשר יצר את האדם בצלמו" – הן כנגד "[כל הנקרא בשמי ולכבודי] בראתיו יצרתיו אף עשיתיו":

כנגד "בראתיו" – "ולכבודי בראתיו" – "שהכל ברא לכבודו".

כנגד "יצרתיו" ברכת "יוצר האדם".

אחר כך, ב"אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד" לא כתובה לשון עשיה, אך "והתקין" היינו עשיה (כידוע ש"לעשות" היינו "לתקן. כתוב שתכלית עולם התיקון, כך אמור להיות, היא אותה יצירה רק משוכללת. "והתקין" היינו שכלול "יוצר האדם", שכבר אמרנו בברכה הקודמת.

שתי ברכות "יוצר האדם" – גוף ונשמה; אדם וחוה

רוב המפרשים מסבירים שההבדל בין שני "יוצר האדם" הוא שהראשון לגוף והשני לנשמה. הרי בתחלת מעשה בראשית כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה". ב"וייצר" יש שני יודין, שתי יצירות, "יצירה לעולם הזה, יצירה לתחית המתים" כלשון חז"ל, ועל דרך זה יש כאן שתי יצירות – "יוצר האדם" לעולם הזה, שבעיקר הולך על העולם הזה שבאדם, גוף האדם, ואחר כך "אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד" זו כבר היצירה העליונה של האדם, בצלם ודמות. שם סוד התיקון, שם ה"בנין עדי עד", הנצח – הגוף מצד עצמו אינו נצחי, רק מכח הנשמה.

אבל אדמו"ר האמצעי, בעל יום ההולדת של היום, ט' כסלו – לפי הדרושים של אביו ויתכן שיש לו מקור עוד למעלה בקדש – מסביר ש"יוצר האדם" הראשון הולך על אדם הראשון ו"אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד" הולך על חוה. זה הפשט, ש"התקין לו ממנו" – שכלול ביצירה הראשונה, שיש בו מעלה לגבי היצירה הראשונה – היינו חוה, הכלה (לשון התכללות ולשון תכלית). הברכה הראשונה הולכת על החתן והברכה השניה – שהחידוש בה הוא "והתקין לו ממנו" – הולכת על הכלה.

"בצלם דמות תבניתו"

בבריאת האדם כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" ויש מי שאומר שגם הצלם והדמות הם כנגד אדם וחוה – "זכר ונקבה בראם", הצד הזכרי הוא הצלם והצד הנקבי הוא הדמות. כאן הביטוי אינו צלם ודמות אלא "בצלם דמות תבניתו". אם באמת הזכר הוא הצלם והנקבה היא הדמות אז החידוש כאן שמשמע מהביטוי "בצלם דמות תבניתו" שהדמות היא למעלה מהצלם.

המפרשים גם מסבירים שהחידוש שהאדם נברא יחידי – נושא שדברנו עליו לפני כמה שיעורים, הטעם שהטור מביא למה ה' ברא את האדם יחידי, מה שאין כן שאר הבהמות והחיות שנבראו זוגות – ואחר כך ה' לקח ממנו צלע ובנה אותה לאשה. הטור מצטט פשוט מספר בעלי הנפש לראב"ד, ספר חשוב מאד, ואומר שה' עשה שינוי זה באדם כדי שתהיה יותר אחדות ביניהם, שיהיה "עזר" אמתי ולא כל אחד יהיה עצמאי ויחטפו זה מזה ויבעטו זה בזה (כך לשון הראב"ד שהטור מביא). ה' לא רוצה חלילה וחס שהזוגיות של בני האדם תהיה כך שכל אחד חוטף מהשני וכל אחד בועט בשני. לכן ה' ברא את האדם יחידי ורק אחר כך הוציא ממנו את ה"עזר כנגדו".

שוב, על פי זה ויותר מזה, מסבירים המפרשים שלא לחשוב שיש את אדם הראשון זכר ואחר כך הקב"ה לוקח צלע ובונה אותה לאשה. בפנימיות כל הדמות של האשה נמצאת בתוך אדם. בעצם כך חז"ל מפרשים, שלא לחשוב שצלע הוא כמו שהגוים מפרשים, אלא או שחוה היתה פרצוף – דמות שלמה בגדלות – או פחות בגדלות, בחינת זנב. אבל זו דמות שלמה, שבפנימיות היא חלק מהאדם, והקב"ה מוציא, מגלה ובונה את הדמות. קודם הצלם והדמות הם יחד, והקב"ה מוציא את הדמות ובונה אותה כפרצוף בפני עצמה. אבל שוב, מהביטוי "בצלם דמות" משמע שהדמות היא למעלה מהצלם.

"והתקין לו ממנו בנין עדי עד"

הדגש כאן הוא "והתקין לו ממנו" – הוציא ממנו דבר שכבר היה בתוכו ועשה "לו", כידוע בסוד שלש מדרגות האשה "לו עזר כנגדו" ש"לו" היא מסירות הנפש של האשה לאיש, עמידה פנים בפנים, המדרגה של צדיקים גמורים (לו צדיקים, לו נרות חנוכה שעוד מעט נדליק בהמשך החדש).

נעשה גימטריא: האשה צריכה להיות "לו ממנו". כמה עולה "לו ממנו"? ב"פ (ממוצע) אלהים. "אני אמרתי אלהים אתם", ה' ברא אותנו להיות אלקים, שבתיקון היינו "בנין עדי עד", חיים נצחיים. "לו ממנו" עולה אלהים אלהים, שכל אחד כאן הוא אלקים, "אני אמרתי אלהים אתם".

כמה שוה "בנין עד עד" (הברכה המקובלת לחתן וכלה)? ו"פ אדם, ששת הצירופים שלו. בכל אופן, מיהו הבנין? אדמו"ר האמצעי, בעל ההילולא ויום ההולדת של היום, אומר שה"בנין עדי עד" הוא חוה. זה פשט, "והתקין לו ממנו בנין עדי עד". תמיד מברכים את הזוג "בנין עדי עד", שאתם הזוג, עם כל הדורות הבאים, "בנין עדי עד" (בפרט כאשר קוראים לחתן אבי-עד), אבל הפשט שהוא ה"והתקין לו ממנו", חוה. אם נצרף חוה ל"בנין עדי עד" נקבל טוב ברבוע, "מצא אשה מצא טוב" (אשה עולה היהלום של טוב, טוב פעמים חי, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"), שעולה "ברא אלהים" ("[שאו מרום עיניכם וראו] מי ברא אלה", ב"לו ממנו" שעולה אלהים אלהים ה'כנף' הוא "מי [ברא אלה-לו"]) – בראשית ברא אלהים בנין עדי עד, חוה. רבוע הוא שלמות.

חוה – גילוי ההעלם ("יחוה דעת")

אחרי החטא היא קבלה את השם חוה, שיש בו הרבה מעלות. אדמו"ר האמצעי אומר שאי אפשר להסתפק בפשט, "כי היא היתה אם כל חי", כי אז היתה נקראת חיה (כמו שמעירים כל המפרשים, למה נקראת חוה ולא חיה), וצריך לומר שבחוה יש איזו תוספת. הוא מסביר שהתוספת היא הכח לגלות את ההעלם, לשון "לילה ללילה יחוה דעת". חוה היא לשון "יחוה", חות דעת. הוא מסביר "יחוה" לפי הלשון "מחוי" בארמית, להצביע על משהו, לגלות משהו. הוא אומר שהשרש של חוה הוא הכח לגלות דבר מה מתוך ההעלם.

כידוע, יש כמה מדרגות בהעלם – העלם שישנו במציאות והעלם שאינו במציאות. חוה היא "עזר כנגדו" לאדם, היא הכח לגלות-לחוות את ההעלם שלו. כתוב שאדם הוא לשון דממה, כשהוא לבד הוא שותק, כל הכח והיכולת שלו נמצא בהעלם. לחוות, להוציא מהכח אל הפועל, מההעלם אל הגילוי, הוא הכח של חוה, בכך היא "עזר כנגדו". שוב, יש שתי מדרגות העלם – שישנו במציאות ושאינו במציאות – ויש סוד של פעמיים חוה. לא ראיתי מפרשים כך, אבל אפשר להסמיך ולומר שיש חוה שהיא בחינת "יחוה דעת" בהוצאת ההעלם שישנו במציאות ויש חוה עוד יותר עליונה שיכולה גם להוציא לגילוי את ההעלם שאינו במציאות. שוב, כשמוסיפים חוה ל"בנין עדי עד" מקבלים שלמות של "ברא אלהים" – ברא גם לשון הוצאה החוצה, לבר, שה' הוציא-התקין את חוה החוצה ממה שכבר היה בתוך אדם.

אדם הראשון קרא לאשתו "אשה" לפני החטא ו"חוה" אחרי החטא (חוה משלים את אשה למשולש של כה, בחינת מלכות, יג פעמים כה. בהכאה פרטית, אשה חוה = 1833 = יג פעמים מצוה שעולה ג פעמים תורה). אשה היא טוב, היהלם של טוב, "מצא אשה מצא טוב" כנ"ל. אם מוסיפים ל"בנין עדי עד" את השם אשה מקבלים רבוע (הסתברות נמוכה ביותר שגם על ידי תוספת חוה ל"בנין עד עד" מקבלים רבוע וגם על ידי תוספת אשה ל"בנין עדי עד" מקבלים רבוע, היינו על פי שני עדים יקום דבר, בנין עדי עד) – כד ברבוע, כנגד כד קשוטי כלה, כד צירופי שם א-דני, שעור בגימטריא.

"אף עשיתיו" – ריבוי האצילות בעשיה

אם נחבר את החידושים יחד, שמנורת המאור אומר ששלש הברכות הראשונות של השבע ברכות הן כנגד בי"ע, "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ובמקום אחר מפרשים ביחס לשתי ברכות "יוצר האדם" שהראשון הוא הגוף והשני הנשמה, ואדמו"ר האמצעי מפרש שהראשון זכר והשני הנקבה (ועשינו כאן דיוק שמשמע שהדמות שלה יותר גבוהה מהצלם שלו, והוא גם שרש עולם התיקון, והיא-היא ה"בנין עדי עד") – הכל מתאים לפירוש בחסידות, שגם מביא בעל ההילולא, שדווקא ב"אף עשיתיו" (התכלית, המעשה הוא העיקר) ה"אף" בא לרבות את עולם האצילות במקום העשיה.

יש אצילות בכל בי"ע, אבל בעיקר "נעוץ תחלתן בסופן [ולא באמצען]", וזה באשה דווקא. ההקבלה לזכר ונקבה מתאימה ליצירה ועשיה, ז"א ביצירה ונוקבא בעשיה. אבל זה שהעשיה יותר גבוהה, שדווקא היא "בנין עדי עד", מובן רק עם הסוד של "אף עשיתיו", ש"אף" בא לרבות את האצילות דווקא בעשיה, שזהו השכלול והתיקון, תכלית הכוונה של "דירה בתחתונים".

"בנין עדי עד" – עליה עד אין סוף

אומר אדמו"ר האמצעי עוד משהו חשוב: תמיד חושבים ש"אשת חיל עטרת בעלה" היא תכלית העליה של האשה, למעלה מהאיש, בסוד "איזו היא אשה כשרה שעושה רצון בעלה", מתקנת את רצון בעלה, מוציאה מהכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי. בביטוי "בנין עדי עד" שהולך על חוה יש תוספת, כי העליה של "אשת חיל עטרת בעלה" היא עדיין בתוך עולם האצילות.

יש בשער מיעוט הירח שבע עליות של המלכות, עולה להיות "שוין בקומתן" ואז למעלה מכך "אשת חיל עטרת בעלה". הוא אומר שתכלית הכח לגלות את ההעלם, שהיא הסוד האמתי לכך שהיא נקראת חוה ולא חיה, היא שעולה בסוד "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", ועולה יותר גבוה מהמושג של "אשת חיל עטרת בעלה", כתר לגבי בעלה, עד למלכות דאין סוף, והיינו "עדי עד". "עדי עד" פירושו אין סוף. היא עולה ועולה עד אין סוף ממש, ומשם היא מגלה את נשמת מלך המשיח – נשמה של מלכות דאין סוף.

להתחיל מ"אשה משכלת" – "אשת חבר" – ולעלות הלאה

נברך שיהיה פה זיווג עם כל מעלות המלכות. החתן צריך לתמוך, להיות 'עזר כנגדה', שהמלכות תעלה את כל העליות שלה. יש מצבים שהמלכות עדיין אחור באחור, נקודה תחת היסוד, ולא נתחשב בכך. נתחיל מכך שהחתן והכלה הם כבר פנים בפנים אבל קומת הכלה נמוכה מהחתן – או שהיא כנגד הנה"י או כנגד החג"ת, היא קטנה לגביו. במצב הזה החתן יותר מוחין, חיות, והכלה היא יותר רגש.

יש מצב שהכלה עולה כנגד המוחין של החתן, שהיא כבר "אשת חבר". אצל כל תלמיד חכם, מי שיושב כאן, מתחילים מזה. אף על פי שבאריז"ל גם המדרגה הנמוכה יותר היא התקדמות, יש מצבים עוד יותר נמוכים, אבל אנחנו, הכי נמוך שיכול להיות אצלנו, הוא שלפחות יש פה דו-שיח בין החתן והכלה ברמה של מוחין. אם החתן והכלה יושבים ולומדים יחד ליד השלחן שיחה, דבר תורה, ויש השתתפות מלאה, חברותא, "האשה הטובה היא החבר הטוב", "מהוי' אשה משכלת" – מתחילים מ"אשה משכלת", החבר הכי טוב, החברותא הכי טובה.

מה אחר כך? יתכן שכאשר יושבים ולומדים עיקר ההשפעה או התורה זורם דרך החתן לכלה. יש פידבק, אור חוזר, אבל האור הישר בא מהחתן והאור החוזר – שחוזר ועולה ועולה, אבל בכל אופן הוא אור חוזר – בא מהכלה. כמו שכתוב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", אור ישר ואור חוזר. הדרגה הזו, של "אשה משכלת", שגבוהה עד המוחין – אם מציירים כשעור קומה גשמי, היא גבוהה עד העינים, ועדיין החתן קצת יותר גבוה ממנה במצח. "שוין בקומתן" אומר ששוים לגמרי, שגם ברצון אם שוים. איך זה מתבטא בחברותא של החתן והכלה? שיתכן שהזרימה של חידושי תורה באה ממנה – לא ברור כאן מי מחדש את חידושי התורה הנפלאים שמתחדשים תוך כדי שיושבים על כוס קפה ביחד. שוין בקומתן לגמרי. על פי פשט "שוין קומתן" נקרא "כתר אחד לשניהם", יש רצון אחד, ומתוך הרצון האחד יש מו"ס, כח המשכיל שלהם.

יותר גבוה מזה כבר "אשת חיל עטרת בעלה", שהוא קטן ממנה. איפה זה התקיים? אצל אברהם ושרה אמנו, שהוא שוכב בחיקה וראשה יותר גבוה מהראש שלו, עד כדי כך שהיא מתבוננת בשערות שלו וחופפת לו את הראש, מבררת את גרי הצדק ומוציאה את הפסולת. שרה לעומת אברהם היא "אשת חיל עטרת בעלה", שהיא כתר-עטרה על גבי בעלה, יותר גבוה.

אבל כאן, מחדש אדמו"ר האמצעי, שזו עדיין לא התכלית, עדיין לא "בנין עדי עד". "בנין עדי עד" הוא רק כשהיא חוזרת לאין סוף, יש לה כח לגלות את המלכות דאין סוף, שהמלכות דאין סוף היא נשמת מלך המשיח, דווקא בזכותה, בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה. כנראה שעולות ועולות ועולות עד מלכות דאין סוף ושם מולידות את מלך המשיח.

כל זה קשור לסוגיא שלנו[ג], האם האשה מצווה על "פרו ורבו". קצת דומה לשאלה האם חייבים משיח נאו, האם יש מצוה של משיח נאו או שזהו רק הידור. אם חייבים "משיח נאו" זו מצות האשה. לאיש יש מצות "פרו ורבו", שיהיו ילדים, אבל זה שהילד שלי יהיה משיח זו מצות האשה. לחיים לחיים.

"שוש תשיש" – שמחת העתיד של ירושלים

עד כאן רק הסברנו את מנורת המאור, הרחבנו את הווארט שלו ששלש הברכות הראשונות הן כנגד בי"ע עם המעלה של ברכת "אף עשיתיו", "אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד. ברוך אתה הוי' יוצר האדם". מה יש אחר כך? "שוש תשיש", ברכה על ירושלים. תחת החופה, לפני שבירת הכוס, צריך להעלות את ירושלים על ראש שמחתי. כנגד זה שמעלים את ירושלים על ראש חתן וכלה נתקנה ברכת "שוש תשיש". שבירת הכוס היא כמו מעשה אבל, מעשה חורבן, שבירה. "שוש תשיש ותגיל עקרה" הוא על שם העתיד (המתממש ובא). אחרי "בנין עדי עד", חוה, בונים את ירושלים – "שוש תשיש ותגל עקרה בקיבוץ בניה [של ירושלים עיה"ק] לתוכה בשמחה".

"שמח תשמח" – לשמח ע"י יפוי הכלה בעיני החתן

אחר כך, ממשיך בעל מנורת המאור, מכוונים לקיים מצות שמחת חתן וכלה. ברכת "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" היא לשמח, כמו שהקב"ה משמח, שמח את החתן והכלה בגן עדן מקדם, כך אנחנו מצווים לשמח את החתן והכלה. זה התוכן, הווארט, של הברכה הזו. איך ה' שמח? כאילו המשך של "והתקין לו ממנו בנין עדי עד" – שהוא קלע אותה, קשט אותה, הביא אותה, היה השושבין של אדם וחוה. ככה "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", עשה כל מיני דברים כדי להכין וליפות ולהביא את הכלה לחתן, "הכנסת כלה" לחופה. כלומר, חלק גדול מאד משמחת חתן וכלה הוא ליפות את הכלה (בעיני החתן). "כיצד מרקדין לפני הכלה? כלה נאה וחסודה", על דרך "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", משבחים את הקב"ה שעשה כך, ואנחנו בכך שאומרים זאת גם עושים.

כמה שוה "כיצד מרקדין לפני הכלה"? אברהם-אביעד תחיה. זה נכון בכל זיווג, אבל כאן במיוחד צריך לרקוד לפני החתן והכלה ולשמח אותם מאד, כי זו הגימטריא שלהם. בברכה לחופה אמרנו שהגימטריא העיקרית שלהם היא "ברית עולם"[ד], אבל יש להם הרבה גימטריאות יפות ואחת מהן היא "כיצד מרקדין לפני הכלה". תיכף נעשה פרצוף שלם של הגימטריאות שלהם, כנגד כל אחת מהספירות. אם כבר אנחנו הולכים לעשות מזה פרצוף, איפה נשים את הגימטריא העיקרית, "ברית עולם"? ביסוד. איפה את "כיצד מרקדין לפני הכלה"? נצח והוד, רגלים.

חמש מדרגות כלליות של עלית הכלה כנגד נרנח"י

היינו ב"משמח חתן וכלה", שכתוב שכאשר מגיעים לשם הם "שוין בקומתן", כך צריך לשמח אותם. אחר כך היא עולה להיות עטרה על ראשו, ועוד יותר, עד מלכות דאין סוף. קודם כל, המדרגות האלה בכללות – לא כל הפרטים בכתבי האריז"ל, אבל בכללות – כמה מדרגות עשינו? שתי המדרגות העליונות כלל לא כתובות באריז"ל, ששבע העליות שלו מגיעות עד "שוין בקומתן", כבר מצב משיחי. מה שיותר גבוה באצילות, "אשת חיל עטרת בעלה", ומה שעולה עד אין סוף למעלה מאצילות, לא כתוב וצריך להבין למה. כמה מדרגות אמרנו?

המדרגה הראשונה (שכוללת כמה מדרגות אצל האריז"ל) שהיא נמוכה ממנו במוחש – הבעל הוא הגדול והאשה נמוכה ממנו, קטנה. אמרנו שכבר עברנו את השלב הזה.

במדרגה השניה היא גדולה כמוהו, יש לה שכל כמו לו. במה זה בא לידי ביטוי? שכאשר מקבלים החלטה במשהו בחיים לכל אחד יש דעה שוה. לא כמו אצל הראב"ד, שאומר שהבהמות חוטפות זו מזו כי כל אחת עצמאית. הם ביחד, אבל באמת לכל אחד יש דעה. הרבה פעמים אומרים שבעניני רוחניות הבעל מחליט, כי הוא הרוחני, ובעניני גשמיות, עניני הבית, האשה מחליטה[ה]. אבל אנחנו לא שם, עברנו את זה. בכל הענינים יש כאן שתי-דעות-שהן-אחת וככה צריך לעבוד. זו כבר מדרגה שניה.

מדרגה שלישית היא יותר מזה, ממש "שוין בקומתן", כתר אחד לשניהם, לא יודעים מאיפה האור מגיע – מהכלה לחתן או מהחתן לכלה. השני אוטומטית נעשה ה"אור חוזר", המשוב. אם האור מגיע מהכלה החתן הוא המשוב ואם האור מגיע מהחתן הכלה היא המשוב, וי א מאל, כל פעם אחרת (בספר אור לשמים[ו] הוא אומר ש'וי א מאל' בנפש, "פעמים כך ופעמים כך" הוא מצב של עיגולים, של שם בן, של שתי נפשות הנלחמות זו עם זו בבינוני, כאשר כל אחת מושכת לכיוון אחר, "יעלו שמים ירדו תהומות". היינו עיגולים ללא יושר, שם מה. אך כאן מדובר בדרגת עיגולים שביושר [סוגיה שלמה בכתבי האריז"ל], של "אדם ישר" כפי שעשהו אלהים – "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" – סוד מחול לצדיקים, 'מצוה טאנץ' של החתן והכלה, "אז תשמח בתולה במחול", וד"ל). בעצם זו אחדות במדרגה הרבה יותר גבוהה.

עד כאן יש בכתבי האריז"ל, ואחר כך שתי מדרגות שהן תוספת של החסידות – "אשת חיל עטרת בעלה" ולמעלה מכך מה שרמוז ב"והתקין לו ממנו בנין עדי עד", עד מלכות דאין סוף.

מה צריך להיות המבנה של חמש העליות הכלליות האלה (שכולן בבחינת "פנים בפנים")? נרנח"י. נר"נ, אור פנימי, מתאים להיות כתוב בכתבי האריז"ל, אבל הח"י, חיה-יחידה, שייך לחסידות. תורת החסידות, שבאה מאחיה השילוני, בעל הח"י, היא גילוי המקיפים, בנפש ובעולמות, שתי המדרגות העליונות של סוד הצלם (ה-לם של הצלם), חיה-יחידה (ה-ל של צלם הנוקבא היינו עליתה להיות "אשת חיל עטרת בעלה", סוד האות ל שהיא "מגדל הפורח באויר", ואילו ה-ם סתומה של צלם הנוקבא, היא סוד "לםרבה [לם-רבה סוד ה-לם של הצלם כאשר ה-ם היא עיקר הרבה בגימטריא אין סוף. לםרבה עם המילוי ומילוי המילוי – התפשטות מירבית של תבת לםרבה כנודע – עולה יצחק פעמים חוה, היינו זיווג מיניה וביה של שרש הנוקבא במלכות דאין סוף, וד"ל] המשרה ולשלום אין קץ", הגילוי של מלכות דאין סוף).

ולסיכום:

  נפש    הכלה נמוכה מהחתן

  רוח    שויון במוחין – שתי-דעות-שהן-אחת

  נשמה "שוין בקומתן" עד "כתר אחד לשניהם" – חילוף לפרקים מי משפיע ומי מקבל

  חיה    "אשת חיל עטרת בעלה"

  יחידה "בנין עדי עד" – עלית המלכות עד אין סוף

הברכה האחרונה: בריאת השמחה, יצירת הזיווג וזכר ירושלים

אנחנו עדיין מדברים על בעל מנורת המאור: לגבי הברכה האחרונה יש דין, שהוא מביא, שאם בשבע ברכות אין פנים חדשות מברכים רק את הברכה האחרונה. היות שהברכה האחרונה באה כנגד כל הברכות היא צריכה לכלול את המוטיבים של כל הברכות. הוא אומר שהעיקר הוא שלשה דברים, שמתשתמש בהם בביטויים מאד יפים, גם כנגד בי"ע כאשר נגד העשיה יש לשון מיוחד. לשון הספר מנורת המאור הוא שקודם היו "בריאת השמחה", "יצירת הזווג" ו"זכר ירושלם". לכן בתוך הברכה הזו, האחרונה, "אשר ברא", יש את כל שלשת הדברים האלה ולכן הוא כולל הכל.

אם מסתכלים בתוך הברכה, הבריאה היא בהתחלה – "אשר ברא ששון ושמחה וכו'" (כמו "שהכל ברא לכבודו"). יש לשון יצירה בברכה? לא, אבל הוא כותב שיש כאן "יצירת הזווג" וצריך להבין איפה. ירושלים מופיעה בפירוש, "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים...", שחוזר בעצם על "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה...". מתחיל מבריאה, שהיא שמחה. קודם כל, חשוב כאן שפשיטא אצלו שעצם זיווג החתן והכלה נקרא יצירה, לא בריאה ולא עשיה. כשה' עושה זיווג – וזה כלל גדול בשביל כל מי שרוצה לעשות זיווגים, להיות שדכן – זו חכמת היצירה. כשהקב"ה הולך ליצור יחידה חדשה של איש ואשה, "זכו שכינה ביניהם", לא בוראים זיווג – הנשמות כבר נבראו – ולא עושים זיווג (זה כבר שייך לעשית שלום בית לאחר החתונה), לא עושים שידוכים, אין בכך טעם. גם כשהחתן והכלה בעצמם נפגשים זו לא עשיה. "המעשה הוא העיקר" זה אחר כך, אחרי שמתחתנים, אבל השידוך אינו בריאה ולא עשיה אלא יצירה. זה שידוך יצירתי מאד. כל שידוך, כל זיווג, וגם הזיווג ממש (בפרט הזיווג הראשון, כריתת ה"ברית עולם" בין החתן והכלה), החיבור בין החתן והכלה (להיות חברים נאמנים), זו יצירה (שבה גם התגברות על יצרים וצרות). זה כבר ווארט שהיה שוה הכל רק בשבילו.

הוא אומר שיש בברכה האחרונה "בריאת השמחה", "יצירת הזווג" ו"זכר ירושלם". כמה זה שוה? רק בריאת שוה תריג, משה רבינו. רק השמחה שוה משיח. אז "בריאת השמחה" היינו משה רבינו משיח (יש כאן נוטריקון מרים וס"ת חוה למפרע, שייך לעולם הבריאה, "אם כל חי", "אם הבנים שמחה", ודוק). זה הדבר הראשון, צריך לברוא שמחה על ידי שתי נשמות, משה רבינו ומשיח, גואל ראשון וגואל אחרון ("'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"). סה"כ הוא 2521 – מספר מאד מושלם, גם מספר השראה וגם מספר מגן דוד. מספר השראה הוא שני רבועים רצופים, לה ברבוע ועוד לו ברבוע – מספר ההשראה של לו, "והתקין לו" (בחינת "לו עזר כנגדו"). מספר מגן דוד הוא 12 משולשים ועוד נקודה אחת באמצע – צריך להוריד 1 ולחלק ל-12 ואם יוצא משולש זהו מספר מגן דוד. כאן 12 פעמים 210, משולש של 20, ועוד 1 – מספר מגן דוד ה-21, אהיה. מספר השראה ה-לו ומספר מגן דוד ה-אך, "אך טוב לישראל", "והיית אך שמח".

ראינו בריאת השמחה וזכר ירושלים, אבל איפה יצירת הזווג בברכה? יצירת הזווג היא "[אשר ברא ששון ושמחה] חתן וכלה" – כבר מעבר מבריאת השמחה ליצירת הזיווג. אחר כך "גילה רנה דיצה וחדוה", בריאת השמחה, ואז יצירת הזווג, "אהבה ואחוה שלום ורעות". אחרי שחוזרות פעמיים בריאת השמחה ויצירת הזיווג יש זכר ירושלים, ואז שוב חוזרים לבריאת השמחה וליצירת הזווג, והחתימה היא "משמח חתן עם הכלה", זרימת השמחה מהכלה לחתן, שתי המדרגות הגבוהות, גם "אשת חיל עטרת בעלה" וגם "בנין עדי עד", מלכות דאין סוף.

פתרון אמתי לעצבות – בריאת שמחה יש מאין

נסיים רק את החלק הזה, השיחה הראשונה, שעיקר החידוש בסוף הוא יצירת הזווג. למה מובן לי ששמחה בוראים? לכאורה גם חדוש. זכר ירושלים, מילא, זוכרים את ירושלים, אבל למה צריכים לברוא את השמחה? "אם הבנים שמחה", שמחה היא הפנימיות של ספירת הבינה שהיא בחינת בריאה. אבל נאמר יותר בנפש: יש פה אנשים שנותנים עצות, מה העצה למישהו שנמצא בדכאון, בעצבות? אפשר לעשות שמח? אפשר ליצור שמח? תלוי כמה אתה עמוק במרה שחורה, בדכאון. אי אפשר לעשות שמח – לעשות שמח זה לעשות שטויות. יש באמת שיטה כזו, שתעשה שטויות, תעשה שמח. זו לא שמחה אמתית, אתה תפול מזה, לא יחזיק מעמד. צריך להיות 24 שעות ביממה שוטה, כי מיד כשאתה גומר עם זה אתה נופל על המטה. גם ליצור, יוצרים שמחה? לא.

איך באמת גורמים לשמחה? הרמב"ן כותב על בריאה שיש רק מלה אחת בלשון הקדש שמשמעה יש מאין. כשאין שמחה, כשאתה לא שמח – והלואי שנהיה שמחים כולנו תמיד – אז אין. השמחה אצלו היא בהעלם, העלם עמוק ביותר, או העלם שישנו במציאות או (בעיקר) העלם שאינו במציאות. שוב, בשביל לעזור למישהו לשמוח צריך להיות שותף בדרגה של שותפות עם הקב"ה במעשה בראשית – אחד שהוא בדאון, בדכאון, ביאוש, צריך לברוא אותו יש מאין ואפס המוחלט. בריאת השמחה, זה הלשון שלו. עוד פעם, צריך לברוא שמחה יש מאין. כלומר, שאין שמחה, לא היתה שמחה, אין בכלל שמחה – אין גרעין, אין זרע של שמחה, אין כלום – ובוראים שמחה.

"וייצר" – יצירת הזיווג יש מיש

לעומת השמחה, שצריך לברוא יש מאין, בזווג יש פה בחור ובחורה וצריך ליצור את הזווג ביניהם. "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[ז], יש כאן שתי יודין, כנראה גם שני יידן, שוין בקומתן, כפירוש היהודי הקדוש, ולעניננו היינו החתן והכלה, "וייצר הוי' אלהים את האדם". יחסית ה"ויפח באפיו נשמת חיים" הולך על האדם ו"ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא", הולך על האשה, כמובן[ח]. הזכר הוא ה"נשמת חיים" והאשה היא ה"נפש חיה" (כאשר הכל נכלל בסוד חיה, התבה החותמת את הפסוק – "נשמת חיים" "נפש חיה" = אל הוי' – חוה חוה חוה – פעמים חיה) – באמת היתה ראויה להקרא חיה, כפי שלומדים מכאן – ושניהם "וייצר", יצירת הזווג.

"אשר יצר את האדם – בחכמה"

מכאן נשאל, יש עוד ברכה שמתחילה "אשר יצר"? זה דבר ידוע, שאפילו אנשים עושים ממנו צחוק, שתחת החופה מישהו מהצבור מתחיל לברך "אשר יצר" בקול רם. מה ההבדל? "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם" עד כאן זהה בדיוק, ההבדל מתחיל במלה הבאה – "בחכמה" או "בצלמו". מה יותר גבוה? אם המלה הבאה היא "בחכמה" סימן שה' יוצר את האדם בחכמה. מתאים למה שלמדנו עד עכשיו בכל ספרי הקבלה והחסידות שאנחנו מכירים? עולם היצירה הוא עולם המדות, ז"א, תפארת, חסד. פעם שמעת שיצירה היא חכמה?! פעם חשבת על זה כשאמרת את הברכה הזו?! מה זה "אשר יצר את האדם בחכמה"? מה הקשר בין יצירת האדם לחכמה דווקא?!

רק לחדד: "אשר יצר את האדם בחכמה" הוא מטבע של חז"ל, אבל יש פסוק "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית". אפשר לשאול אותו סוג שאלה, שעשיה היא מלכות. מה זה? [שאפילו החכמה נחשבת לו כעשיה גופנית.] נכון, זה הפירוש בתניא. אבל בזהר ובאר"י כתוב ש"כֻלם בחכמה עשית [בבינה]" – "כֻלם בחכמה", כל מה שיש הוא בחכמה, ו"עשית" בבינה. על כך כתוב בקבלה ש"עשיה לעילא", ששרש ה תתאה – העשיה העיקרית – הוא לעילא ב-ה עילאה. על מה אומרים "עשיה לעילא"? שאמרנו "נעשה ונשמע". בתוך הבינה גופא, מקום השמיעה, העשיה היא יותר מהשמיעה, "נעשה ונשמע" (היינו "אבא יסד ברתא" בתוך פרצוף הבינה גופא, כאשר ה"ברתא" דבינה, מלכות דבינה, היא שרש המלכות העיקרית, "כאמה בתה"). זה עדיין בתוך אמא עילאה, "'עשית' בבינה", "עשיה לעילא", אבל כאן נאמר "אשר ברא את האדם בחכמה".

מה שאנחנו רוצים להדגיש כעת הוא שיש מעלה מיוחדת במלה יצירה, יותר מבריאה ויותר מעשיה. לפי המינוח של בעל מנורת המאור הזיווג הוא יצירה, יצירת הזווג, אז צריכה להיות איזו מעלה מיוחדת ביצירה. כתוב בכל מקום שהמוחין דזווג, שבלעדיהם אי אפשר להזדווג, הם מוחין דאבא, כמו שבת. אז הביטוי הוא יצירת הזווג, שבשבילו צריכים מוחין דאבא דווקא, חכמה.

הפסוק אומר "בטחו בהוי' עדי עד", כמו "בנין עדי עד". יש בתנ"ך ששה "עדי עד", שנים בישעיהו וארבעה בתהלים[ט], אבל בעיקר זוכרים את הראשון – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", "צור" לשון ציר, לשון יצירה, וכתוב שבאותיות י-ה ה' צייר שני עולמות. כאן שני העולמות הם י ו-ה, אבל בדרוש של "וייצר הוי' אלהים את האדם" היינו שתי היודין, יצירה של העולם הזה ויצירה של העולם הבא, של תחית המתים. מה מיוחד בשרש יצר? יש שרש ברא, שרש יצר ושרש עשה. המיוחד בשרש יצר שאפשר לקרוא אותו י צר, צר לשון צורה, כמו כאן "ביה הוי' צור עולמים". י היא חכמה, נמצא שיש לנו רמז מאד חזק שדווקא חכמה היא כח היצירה. יצירת הזווג באה מהחכמה דווקא. זו לא היצירה הרגילה, יצירה בלב.

נישואין מצריכים יצירתיות (שמחה ומענגת)

אמרנו שיש בניב הזה ("יצירת הזווג") משהו יצירתי, שמישהו עושה זווג יצירתי. יש משהו בלעשות משהו באופן יצירתי שיש בו מעלה גם לגבי בריאה יש מאין וגם לגבי עשיה שהיא תיקון ושכלול מציאות-יצירה קיימת. הרי "פנימיות אבא פנימיות עתיק", במשהו יצירתי יש ענג – ענג הוא למעלה משמחה, ענג בחכמה ושמחה בבינה.

אם היצירה המקורית היא תכונה של פנימיות אבא ו'"כלם בחכמה עשית' בבינה" הוא פנימיות אמא, משמע שבריאה היא מחיצוניות הכתר. יש ארבעה זוגות תפילין – של רש"י מוחין דאמא, ולדרכנו עכשיו היינו "עשיה לעילא", לכן תפילין דרש"י נותנות כח לעשות, "המעשה הוא העיקר"; תפילין של ר"ת היינו "אשר יצר את האדם בחכמה". מתי היו מניחים תפילין של ר"ת פעם (כעת מבר מצוה, אבל מה המנהג המקורי)? כשמתחתנים, אז צריכים מוחין דאבא, יצירתיות.

נמשיך להשתמש במלה יצירתיות (אין מלה דומה לזה הנגזרת משרש ברא או עשה). כשאדם חי לעצמו, רווק, הוא לא צריך להיות יצירתי. כשהוא כבר חי עם אשה צריך להיות מאד יצירתי, כל אחד מבני הזוג. [זה לא מוחין דאמא?] יש מדרגה של אמא שכלולה באבא עילאה. בכל אופן, כאן "אשר יצר את האדם בחכמה" יש ענג, חידוש.

יצירתיות של תלמידי חכמים

למשל, מה פירוש תלמיד חכם יצירתי? אחד שמחדש חידושי אמת, חידושים שמחים. יש ביטוי שהדברים שמחים כנתינתם מסיני, יצירתי. מה ההבדל בין ראשון לאחרון, בין גאון לראשון, בין גאון לאמורא, בין אמורא לתנא, בין תנא לנביא? יש שש מדרגות, נביא, תנא, אמורא, גאון, ראשון, אחרון. ההבדל הוא רק עד כמה הוא יצירתי. נביא הוא לגמרי יצירתי, קצת פחות ממנו התנא, פחות ממנו האמורא וכו'. דנים בקודמים, כל אחד הוא עשיה לגבי יצירה. מי שבורא יש מאין הוא משה רבינו שנותן את התורה שלא היתה בגלוי כלל עד עתה. מכאן ואילך יש יצירה ועשיה. מי שיותר ראשון הוא יותר יצירתי, יותר חכמה, ומי שבא אחריו דן בדברים שלו. הוא גם יצירתי, אבל יחסית הוא עשיה, וככה זה ממשיך. כלומר, אם עד שהתחתנת היית אחרון כעת כשהתחתנת אתה צריך להיות ראשון, ואם קודם היית ראשון עכשיו צריך להיות גאון וכו', אמורא, תנא, נביא.

כל הנביאים מקבלים את ההשראה ממשה רבינו וכל האחרונים מביאים לימות המשיח, יש משה רבינו מכאן ומשיח מכאן, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", ושש מדרגות באמצע, כמבואר כל זה במ"א; זאת אומרת שיש מוחין דאבא שהם יצירת הזווג ויש אחר כך מוחין דאריך, תפילין דשמו"ר, שהם "בורא חשך"; למעלה מהם יש תפילין דראב"ד, שהם מוחין דעתיק – לא פנימיות עתיק ("פנימיות אבא פנימיות עתיק"), אלא סתם עתיק שהוא ז"ת דעתיק, תענוג מורכב. אלה תפילין דראב"ד שהם אצילות. ארבעת זוגות התפילין הם אבי"ע, י-ה-ו-ה. מכאן נבין את הפסוק "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". י-ה-ו-ה שאנו מכירים הם חכמה-בינה-תפארת-מלכות, אבל "יהיה", שגם אבי"ע, היינו י-ה-י-ה, שגם היצירה היא חכמה וגם העשיה היא בינה, "עשיה לעילא", וה-יה הראשונות הן פנימיות וחיצוניות הכתר, כנגד אצילות ובריאה. יש עדיין משהו ביצירה ש"פנימיות אבא הוא פנימיות עתיק", כידוע שבספר תניא קדישא האמונה – שהיא פנימיות עתיק – מקומה בחכמה.

עד כאן ווארט אחד. לחיים לחיים.

ניגון ר"ח כסלו.

[איך בוראים שמחה יש מאין?] כשאומרים לחיים. [זה לא יש מאין...] כתוב שיש מאין אותיות אש מיין – אש ר"ת אני שמח, זה בא מיין.

רמזי "אשר יצר"

כתוב ש"אשר יצר את האדם בצלמו" אינו "צלם אלהים" אלא "צלם הוי'". יש צלם אלקים ויש צלם הוי'. צלם הוי' הוא "תורה צוה לנו משה", ר"ת צלם (וס"ת הוה של הוי', כאשר עצם ה"תורה [צוה לנו משה]" הוא סוד ה-י של שם הוי' ב"ה, "אורייתא מחכמה נפקת"). דייקנו קודם את שתי המלים "לו ממנו", יש כאן ר"ת צלם – צלם-לו-ממנו.

נסיים רק את הגימטריא האחרונה: "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם" הן עשר מלים משותפות לשתי הברכות. השינוי הוא רק מהמלה ה-11, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה" אותו דבר בדיוק, ואז השאלה האם ממשיכים "בחכמה" או "בצלמו". כעת ראינו שיש ביניהם קשר, כי "בצלמו" היינו צלם הוי' ו"הוי' בחכמה" וה-צלם הוא צלם-לו-ממנו, "צוה לנו משה", ו"אורייתא מחכמה נפקת".

כעת השאלה מה הגימטריא של "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה" ועוד "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו", 22 מלים, שני קטעים עם אותו מספר מלים ואותו מספר אותיות. הסימן ששמעו טוב את השיעור שפעם הבאה כשתאמר "אשר יצר את האדם" תתבלבל... הכל יוצא 4753, שעולה 97 פעמים 49 (7 ברבוע, הנקודה האמצעית של 97), 97 במשולש. 97 הוא סוד מהיטבאל, יחוד מה ו-בן, יחוד החתן והכלה. היות שאדמו"ר האמצעי אומר שהחידוש של ברכת "אשר יצר את האדם בצלמו" הוא חוה יש לומר שכל פעם שאומרים "אשר יצר את האדם בחכמה" היינו אדם (חכמה היינו כח מה בגימטריא אדם), וביחד עולים המשולש של יחוד מה ו-בן. עד כאן השלמה לשיחה הראשונה. [אז מה יותר גבוה בסופו של דבר?] כשמתבלבלים באמת לא יודעים...

ב. פרצוף הגימטריאות של שמות החתן והכלה

נעשה יותר בקיצור את פרצוף הגימטריאות של החתן והכלה, ואחר כך נעבור לנושא הנלמד. המספר של החתן והכלה הוא 758.

נה"י: "ברית עולם" ו"כיצד מרקדין לפני הכלה"

כבר אמרנו קודם שני דברים: "ברית עולם" ביסוד ו"כיצד מרקדין לפני הכלה" בנצח והוד.

כתר ומלכות: "שבת להוי'" ו"שבתון"

יש שני ביטויים מובהקים של שבת קדש, שגם קשורה לנישואין – "שבת להוי'" (ביטוי שמופיע ד פעמים בתורה, פעמיים בעשרת הדברות, ביתרו ובואתחנן, ופעמיים בתחלת פרשת בהר בהקשר ל"שבת הארץ") ו"שבתון" (כי "להוי'" שוה ון [שעולה יום, אך אין "יום שבת" בתורה, רק "יום השבת"]; יש יא "שבתון" בתורה). לחתן ולכלה יש קשר מובהק לשבת.

אלה שני ביטוים מובהקים של שבת, שנחבר ביניהם אבל גם נחלק, שבעצם הם מהקצה אל הקצה. כשאומרים "שבת להוי'" היינו על דרך "אז תתענג על הוי'" שכתוב בשבת. כתוב הרבה פעמים בחסידות ש"להוי'" הוא כמו "על הוי'", ממשיך מלמעלה אוא"ס לתוך ארבע אותיות י-ה-ו-ה של שם הוי'. שבת היא ענג, שממשיך וממלא ענג באותיות שם הוי'. זה גם הפשט. אפשר לחשוב שהפשט הוא "להוי'" מלמטה למעלה, אבל הפשט מתפרש גם כ"שבת להוי'" מלמעלה למטה, השפעה מלמעלה לשם הוי'. את "שבת להוי'" נשים בכתר.

מה פירוש "שבתון"? איך המדקדקים מפרשים תוספת של ון בסוף מלה? בחז"ל לאו דווקא ככה, אבל על פי פשט כל מלה עם ון היא לשון הקטנה, כמו אישון בת עין (הדוגמה העיקרית), שמשון או נחשון – איש קטן שרואים בתוך העין, שמש קטנה או נחש קטן. לפי זה שבתון היינו שבת-קטן (ישנם מושגים בהלכה של "שֶבת גדולה" לעומת "שֶבת קטנה", כמבואר אצלנו במ"א). מהי שבת, יום השביעי? סתם יום השביעי הוא מלכות. לכן בפרצוף שלנו (של חשבון החתן והכלה שלנו) נשים את "שבת להוי'" בכתר ואת "שבתון" במלכות, נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן ("כתר עליון איהו כתר מלכות").

רמזי החתן והכלה מתחילים בשבת ומסתיימים בשבת, "שבת להוי'" היינו שבת גדול ו"שבתון" הוא שבת קטן. שבתון נאמר גם על החגים, על יום כיפור, זו המשכה משבת, "מקראי קדש", גם לימות החול – מכח המלכות לקדש את כל המציאות, להפוך לחג, לשמחה.

חכמה: "וירא ישראל"

נעבור הלאה: יש ביטוי שכתוב שלש פעמים בתורה, "וירא ישראל". בפעם הראשונה הולך על ישראל סבא, "וירא ישראל את בני יוסף". יש עוד פעמיים אחת לפני השניה לפני שירת הים, "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" ו"וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה הוי' במצרים". בהתחלה יש "וירא ישראל", שגרם ליעקב קצת חלישות הדעת, חש. אחר כך יש יחד מל-מל, "וירא ישראל את מצרים מת" היינו מל לשון הבדלה ו"וירא ישראל את היד הגדלה" היינו מל לשון דבור (והמתקה), "מי ימלל גבורות הוי'", ולכן ממנו יוצא "אז ישיר משה ובני ישראל". אלה ג"פ "וירא ישראל", שנשים בחכמה – חכמה היא חוש הראיה.

אם כן, לחתן ולכלה שלנו יש חוש הראיה. קודם כל רואים בנים ("וראה בנים לבניך"), ורואים נסים ונפלאות שה' עושה אתנו, בתוך המשפחה, בתוך עם ישראל בכלל ("שלום על ישראל"). לא רואים את היד הרמה או היד החזקה אלא דווקא את היד הגדולה, החסד, יד ימין, "ימינו תחבקני". אתם רואים את יד הימין של ה', החבוק של ה', החסד והאהבה של ה', כמה שה' אוהב אתכם וממילא "כמים הפנים לפנים". כמו "כפה עליהם הר כגיגית", אהבה רבה מלמעלה שכאילו מכריחה אהבה מלמטה למעלה.

בינה: "מתוק האור"

בינה היא ממש המתקה, כל המתקת הדינים בבינה. יש לשון בקהלת "ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש". כתוב "ומתוק האור", אבל בכגון דא באר"י וגם בחסידות מותר להשמיט את ה-ו לעשות את הגימטריא של "מתוק האור", הביטוי הרווח בכל מקום. זו גימטריא יפה מאד, שהזיווג שלכם הוא מתוק והוא אור. חז"ל מפרשים זאת או על אור התורה או על אור העולם הבא – שני פירושים באיזה אור מדובר. אנחנו נפרש על עולם הבא – עולם הבא בעולם הזה, כמו שלשה שראו מעין עולם הבא בעולם הזה – שהוא אמא, שם יש את המתיקות, התגלות התענוג. הולך ביחד, כמו זוג, עם "וירא ישראל". "וירא ישראל" בחכמה, ומה רואים? ידוע שחכמה ובינה הם משכיל ומושכל, מי שרואה ומה שהוא רואה, הסובייקט והאובייקט של הראיה – הסובייקט הוא החכמה, "וירא ישראל", והאובייקט הוא "מתוק האור", תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין.

דעת: "בשבילי נברא העולם"

בדעת נשים ביטוי חשוב מאד של חז"ל ונסביר למה הוא שייך לדעת. במקום אחר[י] מקמנו את הביטוי הזה בבינה, אבל היות ש"אם אין דעת אין בינה, ואם אין בינה אין דעת", כעת נמקם את זה בדעת ונסביר למה. הביטוי הוא "בשבילי נברא העולם" שחייב כל אחד לומר. בשביל מי נברא העולם? בשביל אברהם-אביעד ותחיה שיחד הם "לי" אחד, "בשבילי נברא העולם". ה' ברא את העולם בשביל הזיווג הזה.

איפה רואים שה' בורא את העולם בשביל בנין עדי עד? יש את הפיוט שאומרים במוצאי שבת, "איש חסיד היה" – יש עליו ניגון של חסידים, אולי תיכף נשיר אותו – וכתוב שם "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין" ("בורא עולם בקנין" = ט פעמים שם סג, ואילו "השלם זה הבנין" = וב פעמים סג – הכל עולה טוב פעמים סג שהוא ז פעמים טוב במשולש, כנגד ז פעמים "טוב" של מעשה בראשית, ודוק). עולם הקנין הוא עולם האצילות ועולם הבנין הוא עולם הבריאה, אבל מה הפשט של הבנין? "בנין עדי עד". הפשט שמתבקש הוא הבנין של הזוג, שניהם יחד, אבל בפרט כעת למדנו שהבנין הוא חוה. באמת עולם הבריאה, שהוא עולם הבנין, הוא עולם של חוה, "אם כל חי" (כנ"ל).

שוב, "בשבילי נברא העולם", "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין", למה המשפט הזה שייך לבינה ולמה לדעת? לבינה יש רמז, "בשבילי נברא העולם". איפה הוא בינה? שיעור ראשון למתחילים בחסידות, למי שנוסע להודו, שבא מהודו, מה השיעור הראשון למטייל? א-ב-ג, "אין עוד מלבדו", "בשבילי נברא העולם", "גם זו לטובה". א-ב-ג של החסידות – "אין עוד מלבדו" בחכמה, מקום הבטול והגילוי של "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"; "בשבילי נברא העולם", עם הרגשת היש של עצמי על מנת לקבל שליחות בחיים, בבינה; "גם זו לטובה" בדעת, גם מלשון שבירה כנודע, אך הכל לטובה שהכל מה' אחד שהוא עצם הטוב.

אבל כאן אנו שמים את "בשבילי נברא העולם" בדעת, קשור לזיווג, "והאדם ידע את חוה אשתו". מתאים שרווק יאמר "בשבילי נברא העולם"? לא. הוא חושב שהוא-הוא העולם, כל העולם מסתובב מסביב לו. רווק הוא אחד אגוצנטרי. מי שמתחתן ועדיין נשאר ח"ו אגוצנטרי הוא לא התחתן, כמו מלכי עולם התהו שלא כתוב שהם נשואים כי כל אחד היה "אנא אמלוך", אגונצטרי לגמרי. הוא לא יאמר "בשבילי נברא העולם" אלא אני העולם, אני 'זה מה יש' וכל השאר טפל, מסתובב סביבי, נברא בשבילי – כאילו אותו דבר, אבל הפוך לגמרי. הוא יכול לומר שהכל נברא בשבילי, בשביל לשרת את האינטרסים שלי, את ההנאות שלי. זה עולם התהו.

מהו "בשבילי נברא העולם" בקדושה? איך מפרשים את הפשט? שהעולם נברא בשבילי, ה' שם אותי כאן כדי לתקן את העולם. עולם הוא לשון העלם אלקות, והעולם הזה נברא – גם העלם אלקות, "בורא חשך" – בשבילי להאיר אותו, "יוצר אור". יצירה היא יצירת הזווג, כפי שלמדנו קודם, אני כאן כדי להאיר את חשך העולם. זה שייך רק כשהאדם מתחתן, "והאדם ידע" – הוא יודע ש"בשבילי נברא העולם". הם יודעים, גם החתן וגם הכלה, שהתפקיד שלי הוא להאיר את החשך באור אלקי, לגלות שיש מנהיג לבירה זו, שיש פה הקב"ה והוא טוב, שם הטוב הוא שם הדעת, בעל שם טוב. לכן שייך לדעת, עיקר התודעה, המודעות של האדם ששמים אותו בעולם הזה, שמתחתן ומקים בית, הוא "בשבילי נברא העולם" בפירוש המתוקן של המשפט הזה. גם זו גימטריא של החתן והכלה.

חו"ג: "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח"-"כל גוים סבבוני בשם הוי' כי אמילם"

יש שני פסוקים, אחד בתורה ואחד בתהלים, שפסוק שלם שוה לגימטריא של החתן והכלה שלנו. את הפסוק של התורה נשים בחסד ואת הפסוק של תהלים נשים בגבורה. הפסוק בתורה הוא "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח" – הפסוק הכי מובהק המתאר את המן שירד לנו במדבר במשך ארבעים שנה, ו"לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן". יש סודי סודות בפסוק זה, מה פירוש "כזרע גד" ומה פירוש "כעין הבדלח", טלא דבדולחא. רש"י כותב שבדלח הוא קריסטל. כל הפסוק הזה שוה אברהם-אביעד תחיה, "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח".

הפסוק בתהלים הוא בפרק האחרון של הלל, פרק קי"ח, פסוק שמתאים לכוון אותו בימים טרופים אלה, שרוצים היל"ת להכרית עיר בישראל. שוב, בתהלים כתוב "כל גוים סבבוני בשם הוי' כי אמילם". גם פסוק שלם, פסוק יחיד בתהלים, ששוה שמות החתן והכלה. מובן למה הפסוק הזה שייך לגבורה.

את הפסוק של התורה נשים בחסד היות שהוא השפעה גשמית, חסד, מזון ופרנסה. בכלל, המושג אוכל, אכילה, בדרך כלל בקבלה הוא חסד. מי שמחלק אוכל לכל האורחים, עושה כאן את כל הכבוד, הוא אברהם אבינו. את כל פרשת המן אומרים כסגולה לפרנסה, השפעה גשמית. הפסוק הזה בשביל בני הזוג, נברך אותם שתהיה להם המון השפעה, כמו מן, שלא צריך הרבה לעבוד בשבילו – בא לו, נוזל לו, והוא פנוי ללמוד תורה, אבל בעיקר לא בשביל זה הוא פנוי, אלא פנוי בשביל לעשות 'מבצעים', במסירות נפש הוא ואשתו יחד לעשות הרבה "ופרצת", אבל בלי שום דאגת פרנסה כי הם אוכלים מן. "כזרע גד", גד הוא שיר משולש ושיר מרובע, חג"ת נהי"ם, חסד שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", הוא נותן את הטון של כל השפע בכל הז"ת, כל ז מדות הלב, שמתחלקות ל-ג ו-ד, גד (יש בפסוק ז תבות המתחלקות לפי טעם האתנחתהא ל-ד ו-ג, גד למפרע, ודוק [כנראה שבטעם המן טעמו גם טעם דגים...]. התבה החותמת את הפסוק, "הבדלח" = גד ברבוע).

תפארת: נחשת-תחשים

כעת הגענו לתפארת: התפארת היא המלה העיקרית בתורה ששוה את החתן והכלה. יש שתי מלים בתורה שכל אחת שוה את חשבון שמות החתן והכלה, אבל זו המלה העיקרית. שתי המלים האלו, גם העיקרית וגם השניה, קשורות למלאכת המשכן בתחלת פרשת תרומה. יש שתי מלים, אותו דבר, שאחת קצת יותר נפוצה ואחת פחות – נחשת ו-תחשים.

הזיווג שלנו הוא זיווג של נחשת. בקבלה נחשת הוא סוד "נובלות חכמה שלמעלה תורה" (סוד "אשר יצר את האדם בחכמה" כנ"ל, המשכה מ"מה שמו", חכמה, ל"מה שם בנו", תפארת), נחשת היא עמודא דאמצעיתא, המתכת של יעקב אבינו, ה"בחיר שבאבות", שכעת קוראים עליו איך הוא מקים את הבית הנאמן בישראל. החתונה היתה בפרשת ויצא, בה כתוב איך יעקב מקים בית ומוליד את השבטים (יא מבין יב השבטים). כסף וזהב הם אברהם ויצחק ונחשת הוא יעקב – הייתי חושב שכסף וזהב יקרים יותר, אבל הנחשת הוא ה"בחיר שבאבות" כי "נובלות חכמה שלמעלה תורה" (נחשת ועוד יעקב = "אשת חיל מי ימצא". נחשת רומז לנח בשבת, "יעקב ובניו ינוחו בו" – התפארת היא הבריח התיכון העולה לכתר, "שבת להוי", וממשיכה למלכות, "שבתון" כנ"ל).

הקשר בין תחשים לתפארת הוא ברור, כפי שמתורגם "ששש בגוונים הרבה", מתפאר בריבוי הגוונים שלו. ריבוי גוונים במזיגה הכי נכונה ויפה. ברור שהתחשים האלה הם יצור – חז"ל לא קבעו אם חיה או בהמה, משהו היולי, שהיו רק לשעה, איזו תפארת מיוחדת שלא מעלמא דין – שכולו אומר תפארת (בחינת יעקב ששופריה מעין שופריה דאדם הראשון).

שוב, יש משהו בנחשת שקשור לתחשים – כנראה כל מתכת וכל אבן טובה מפיקות אור, ואף על פי שזהב הכי יקר יתכן שהספקטרום, הזיקים-זיקוקים שיוצאים מהנחשת, הם עם הכי הרבה גוונים. במעשה מרכבה יש דווקא נחשת, "נחשת קלל", שפירושה שמבריקה באופן מיוחד, כנראה יותר מזהב וכסף. כנראה שבהברקה יש ריבוי גוונים, כמו תחשים, "ששש בגוונים הרבה". זו מלה שלא צריך להתבונן איפה למקם, כי כתוב בפירוש בקבלה שנחשת היא המתכת של התפארת, ותחשים פשיטא.

סיכום

נו"ה כבר אמרנו ("כיצד מרקדין לפני הכלה"), יסוד אמרנו ("ברית עולם") וגם מלכות אמרנו ("שבתון"). בזה סיימנו את כל פרצוף החתן והכלה. יש להם כעת במה להתבונן. ולסיכום:

"ברית עולם" – סוד הקשת בקשר-של-תפלין

רק נאמר לגבי "ברית עולם" (יש יג "ברית עולם" בתנ"ך, סוד ברית מילה, ספירת היסוד, שנכרתו עליה יג בריתות. יג = אחד המתחלק לפי הקבלה ל-אח ו-ד – יש ד [ב ברבוע] "ברית עולם" בתורה ו-אח [ג ברבוע] "ברית עולם" בנ"ך) שההופעה הראשונה של ביטוי זה היא אחרי המבול, בקשת, שכעת אנחנו במזל קשת. קשת, כפי שכתבנו לחתן ולכלה[יא], היא הסמל המובהק של אות ברית קדש. לא כתבתנו בברכה שקשור גם לתפילין. מחר בבקר כשתניח תפילין אפשר לכוון (כוונה הכתובה בספה"ק) שקשת ר"ת קשר של תפילין.

קשר היינו ההתקשרות בין החתן והכלה (על הפסוק "ונפשו קשורה בנפשו" ת"א "ונפשה חביבא לה כנפשה" – מכאן נלמד מהי חווית ההתקשרות בכל מקום. התקשרות-חביבות = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"). צריכה להיות התקשרות של תפלין, אותיות נפתלי, נפת-לי, נפת לשון מתיקות ותענוג, גם מלשון קשר ופתיל, כפי שכותב רש"י על נפתלי. כעת אנחנו בחדש של מזל קשת, חדש של קשר-של-תפילין. הבעל שם טוב כותב שאהבת החתן והכלה צריכה להיות כמו אהבת התפילין, כך כתוב בצוואת הריב"ש. זו צריכה להיות הקשת שלך, בחדש הקשת, "ברית עולם".

עד כאן פרצוף הגימטריאות של החתן והכלה. לחיים לחיים.

נגנו "בורא עולם בקנין". שרים ניגון זה על התפלה שיש בסידורים הגדולה, "שערי אורה וכו'" (כך בבית נאדבורנא, יתכן מהבעל שם טוב).

ג. אהבת בני זוג עד "בכל מאדך" – החדרת האהבה בחפצי הבית

התחזקות בלימוד הרמב"ם היומי לתחלת ספר נזיקין – להפוך הנזק לזיקה

עוד משהו לסיום ממש: חיזוק בלימוד הרמב"ם, שהיום – ח' כסלו, יום החתונה שלכם – בחלוקת פרק ליום התחלנו את ספר נזיקין, ארבעת הספרים האחרונים, "חשן משפט" של הרמב"ם, עיקר הלומדות שלו. אפשר לומר שבמדה מסוימת עיקר הרמב"ם התחיל מיום החתונה. לכן, אם למישהו היתה קצת חלישות בספר טהרה ולפני כן, כעת הזמן להתחזק בלימוד הרמב"ם, להתחיל מהפרק הראשון של נזיקין, נזקי שור. רק נאמר שנזיקין משרש זק, גם לשון זיקה, קשר בין איש ואשה.

הרמב"ם כותב בהמשך הפרק שבשור יש שלשה אבות, קרן שן ורגל (ר"ת קשר, קשר של תפילין), והקרן מיסודו תם ואילו שן ורגל מועדים מבריאתם. "ויעקב איש תם ישב אהלים", "הקרן קיימת", צריך להזדהות עם הקרן שהיא שרש הנשמה, להיות תם, לא להזיק. תם הכוונה שבטבע הוא לא יזיק. מה הוא כן יעשה? רק יזקק. יש זיקה, כמו במסכת יבמות – זיקה היא הקשר. מי שלא מזיק הוא נזקק. עני הוא נזקק, אבל להזדקק היינו להזדווג. גם לשון זיקוקין דנורא שהזכרנו קודם, ניצוצות אור (סוד ה"שלהבת עולה מאליה" של אהבת החתן והכלה בבחינת "ובכל מאדך", כדלקמן).

אהבת "בכל מאדך" – התפשטות האהבה לחפצי הבית (למה התקלקלה מכונת הכביסה?)

ההלכה הראשונה של הרמב"ם היא שאתה אחראי על הממון שלך, אם הוא מזיק אתה אחראי, כלומר שהאדם מתפשט לתוך הממון. איך זה מתרגם לאיש ואשה? צריך לאהוב את האשה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (= "יצירת הזווג", והיא ה"שלהבת עולה מאליה" של החתן והכלה!), מהפנים אל החוץ – הלב הוא הפנים, הנפש היא התפשטות הנפש לאברים והמאד הוא הממון. הסימן שזוג אוהבים באמת: הרי מרובה מדה טובה, אם יש שור ונזקי שור, שאתה אחראי על הממון שלך, אם יש אהבה אמתית בין איש ואשה – שנלמדת מאהבת כנס"י לקב"ה והקב"ה לכנס"י – היא מתפשטת גם לאברים, פשיטא, ועיקר החידוש שמתפשטת גם לתוך הנכס.

מה הווארט? שאם מכונת הכביסה מתקלקלת זה כי מישהו לא אהב את השני מספיק. כי אם היו אוהבים מספיק, במדרגת "ובכל מאדך" (= ענג, היינו במדרגת "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"), מכונת הכביסה היתה כל כך אוהבת את האשה שלא היתה מתקלקלת. זה סימן שתמיד יש מה לתקן בקשר האהבה בין האיש והאשה (ובסוד ההתקשרות-החביבות הנ"ל).

שוב, עיקר הווארט שהאהבה צריכה להתפשט לתוך הנכסים, עד כדי כך שגם החפצים אוהבים. אם יש זוג אוהב, כמו בהרבה סיפורים של הבעל שם טוב שנכנסים לאיזה בית באיזה כפר שיש שם זוג של יהודים פשוטים, בדוגמה של אדם וחוה לפני החטא, זוג אוהבים, אז אפשר להסתכל על השלחן והכסאות ולהרגיש שהכל כאן אהבה, כל הכלים בבית אוהבים.

יוקר חפצי הצדיקים

כך אני מברך שתהיה כזו אהבה שתתפשט בכל הנכסים (נכס = י פעמים אהבה, שלמות של אהבה. יש ג מיני נכסים שמתאחדים בחתונה – נכסי הבעל, נכסי מלוג של האשה, נכסי צאן-ברזל של האשה – כנגד "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" שב"ובכל מאדך", והכל בסוד הנחשת של אברהם אביעד תחיה), ואז נברך אותך שיהיו לך המון נכסים, עד כל העולם כולו, ואז הכל יהיה אהבה אחת גדולה (אהבה בתענוגים), "ובכל מאדך".

כל ווארט צריך איזה יסוד, מה יסוד הווארט הזה? הכתובה, הנדוניה וכו', שמתוך אהבה גם נותנים רכוש אחד לשני (ג מיני נכסים הנ"ל). כל כך אני אוהב אותך, ונותן לך הרבה דברים, וגם את נותנת לי הרבה דברים. זה קודם כל, וכעת אמרנו שהכתובה האמתית, שכוללת הכל, שכל חפץ הוא סימן של אהבה, וממילא האהבה חודרת בתוך החפץ. ה"מאדך" אוהב אותך ("מאדך" = אהבה פנים ואחור). [לעורר את האהבה "עד שתחפץ".]

למה חפצים של צדיקים כל כך יקרים? כי חדורים בעבודת ה' שלהם, והעיקר "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", הכל חדור אהבה. אם זכית באיזה חפץ (לשון חפצי-בה) של הבעש"ט זה עולם ומלואו כי הכל חדור אהבה.