בע"ה

מוצאי ג' טבת ע"ז – ירושלים

פרצוף החגים

שיעור חדשי באנגלית חדש טבת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חנוכה ופורים – חגי אברהם ויצחק

חנוכה – חגו של אברהם אבינו

אנחנו רק לפני שעה קלה סיימנו את חג החנוכה ומסביב לעולם יש מקומות שכעת עדיין חנוכה. אנחנו משתתפים כאן מישראל עם כל האנשים סביב העולם. בספרי חסידות שונים[ב] כתוב שחנוכה הוא החג של אברהם אבינו. אפילו שזו המצוה האחרונה מבין מצוות התורה – יש תריג מצוות דאורייתא ועוד ז מצוות דרבנן, ביחד כתר מצוות, והמצוה האחרונה היא חנוכה, היא החותם של כל המצוות, האבן היקרה שבה משלימים את הכתר שנותנים לה' על ידי קיום מצות התורה – היא קשורה ליהודי הראשון. היהודי הראשון הוא אברהם אבינו.

מה הקשר בין חנוכה לאברהם אבינו? כתוב "אברהם התחיל להאיר", "עד אברהם היה העולם משמש באפלה". אברהם מסיים האלף השני של העולם, התקופה של "שני אלפים תהו" ואפלה, ואז הוא מופיע ומאיר. אברהם נקרא "ראש כל הגרים" והוא התחיל להאיר את העולם באמונה בה' אחד ובטוב שלו, להשפיע מהמדה שלו – חסד ואהבה – לעולם כולו. זהו המסר של חנוכה. הענין של חנוכה הוא "פרסומי ניסא", לפרסם את הנס של חנוכה, את הנצחון על תרבות יון ועם זאת, ובמיוחד, את הנס העל-טבעי שהשמן שהספיק ליום אחד דלק שמונה ימים.

חנוכה הוא חג של אור, חג של שמן זית. בבית המקדש מדליקים את המנורה בשמן זית זך וחנוכה הוא להאיר את כל העולם באור של התורה בכלל ובפרט באור של פנימיות התורה, כי השמן שבתורה הוא כינוי לרזין דרזין דאורייתא. בסוף כל כתר מצוות התורה חוזרים לחינוך של היהודי הראשון, להקדיש את החיים להפצת תורה – לא רק הממד החיצוני של התורה אלא הממד הפנימי והנסתר של התורה – לכל העולם. זהו המסר המכובד והמשמעותי של חנוכה. שאלו מה עושים כאשר חנוכה נגמר כדי להמשיך אותו. יש לנו משימה למלא במשך כל השנה, עד ששוב נקבל מטען חדש של אנרגיה בחנוכה הבאה. יש בחנוכה שמונה ימים, אנרגיה על טבעית, והוא מטעין אותנו למלא את המשימה של אברהם אבינו להפיץ אור בכל העולם. כשאומרים כל העולם מתכוונים גם לעולם היהודי וגם לעולם הלא-יהודי, כל העולם ממש. בזמן אברהם עוד לא היו יהודים אז כל האור שהוא הפיץ היה לכל האנושות. ה' הוסיף ה בשמו וקרא אותו אברהם כדי שיהיה "אב המון גוים", אב לכל האנושות.

פורים – חגו של יצחק אבינו

אמרנו שחנוכה הוא החג של אברהם. החג מופיע הרבה יותר מאוחר בהיסטוריה, אבל הוא החג של אברהם. יש שני חגים דרבנן – פורים וחנוכה. לפי ההיסטוריה פורים קודם לחנוכה אבל במעגל השנה חנוכה בא לפני פורים. מה עושים אחרי חנוכה? מתכוננים לפורים, החג הבא שיגיע במעגל השנה. אלו שני החגים דרבנן שבאים אחרי שלשת הרגלים של התורה, בנוסף לשבת ושאר המועדים מדאורייתא. כמו שחנוכה שייך לאברהם, שהפיץ אור לכל העולם, "פרסומי ניסא" של ה' בכל העולם, כך אנו לומדים שפורים הוא החג של בנו, אבינו השני, יצחק אבינו.

למה פורים הוא החג של יצחק אבינו וחנוכה החג של אברהם אבינו? קודם כל, אנחנו יודעים שיצחק אהב לעשות סעודות גדולות ושמחות, הוא אכל ושתה, הוא אהב יין. הוא קרא לבנו עשו הבכור לצאת לצוד ולהביא לו בשר, לעשות לו מטעמים כפי שהוא יודע להכין, כדי שיברך אותו לפני מותו – הוא רצה לאכול כדי שיהיה לו חשק וכח רוחני לברך אותו. מה עשתה רבקה? רבקה שמעה את השיחה בין האב לבנו והיא לא רצתה שהברכות תלכנה לבכורם עשו אלא ליעקב. לכן אמרה ליעקב להביא לה שני גדיי עזים מהמרעה והיא הכינה אותם ליצחק כמו שאהב – שיהיו בטעם הצבי שיצחק שלח את עשו לצוד לו – ושלחה את יעקב החלק עם בגדי עשו ועם עורות גדיי העזים כדי שיהיה שעיר כמו עשו. יצחק היה עוור ויעקב נכנס אליו ואמר שהוא עשו, יצחק אכל מהמזון, וממש לפני הברכה שהוא ברך אותו כתוב "ויבא לו יין וישת" – לפני שהוא ברך אותו יעקב הביא לו יין. בטעמי המקרא, השירה של הפסוקים, יש טעם מאד מיוחד (טעם הוא גם טעם שטועמים וגם נגינה של שיר התורה) על "ויבא לו יין וישת". אחר שהוא שתה היתה לו התעוררות לברך ומתוך המחשבה שזהו עשו הוא ברך את בנו הצדיק יעקב.

אם כן, הוא אוהב לאכול ואוהב לשתות ומתוך כך הוא מברך אותו – כאילו בטעות – בברכות הכי גבוהות בתורה. זו הדוגמה העיקרית בתורה ל"עד דלא ידע". מה כתוב על פורים? שצריך לשתות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". זו בדיוק המדרגה אליה הגיע יצחק כשהוא שתה מהיין. הוא עצמו הסתפק, שהרי כשהוא משש אותו הוא אמר "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו", זה מצב של ספק קיומי השייך לפורים, המצב שמצווים להגיע אליו בפורים כשלא יודעים מיהו "ברוך מרדכי" ומיהו "ארור המן". מרדכי והמן הם-הם יעקב ועשו, שהרי מיעקב בא מרדכי ומעשו בא עמלק-המן. יצחק שתה והגיע ל"עד דלא ידע" בין שניהם, מאותו מקום הוא מברך, ואלה הברכות הכי גבוהות בכל התורה. "ונהפוך הוא", הענין של פורים הוא להפוך לטובה – הוא חשב לברך את עשו אבל "ונהפוך הוא" והוא ברך את יעקב.

פורים וחנוכה – קירוב הגוים מתוך פחד וקירוב הגוים מתוך אהבה

מה שלמדנו עד כאן הוא שחנוכה (חג של שמן ואור) הוא החג של אברהם ופורים (חג של יין ושמחה) הוא החג של יצחק. דבר מאד מיוחד, ישר ופשוט, לימוד מיוחד שלא כולם יודעים. איך זה מקביל לספירות? הספירות בקבלה הן צנורות האור האלקי בהם ה' ברא וממשיך לברוא ולקיים העולם. לפי הקבלה, אברהם הוא חסד ואהבה, המדה הראשונה בשבע מדות הלב ("שבעת ימי הבנין"), ויצחק הוא גבורה, יראה, שהיא המדה השניה במדות הלב (הוא הבן של אברהם, הממשיך את אברהם, כמו שמדגיש הכתוב – "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"). אברהם הוא אהבה (קו ימין, קו הגימלות-חסדים) ויצחק הוא יראה (קו שמאל, קו העבודה, הכוללת גם יראה – "עבדו את ה' ביראה" – וגם שמחה – "עבדו את ה' בשמחה", סוד "פחד יצחק", מה שהפחד עצמו צוחק, כנודע).

אחד הענינים החשובים בפורים הוא שעל ידי הנס של "ונהפוך הוא" התקיים "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". כתוב גם שהגוים רוממו את היהודים כי נפל עליהם "פחד מרדכי"[ג]. אם כן, הרגש העיקרי שהתעורר אצל הגוים בעקבות נס פורים הוא פחד. למי זה מתייחס? יש עוד עדות-עצמית לקשר בין פורים ליצחק, כי המלה פחד עצמה מופיעה בנוגע לתיאור ה' ביחס ליצחק – ה' נקרא "פחד יצחק"[ד]. הוא עבד את ה' ביראה וה' עצמו נקרא "פחד יצחק" – ה' עבור יצחק הוא "פחד" ואותה חויה עצמה יש לאומות בפורים והיא דוחפת את העולם הלא-יהודי להתקרב ליהודים.

חג החנוכה, שבא בהיסטוריה אחרי פורים, הוא הדרך בה משיח יקרב את כל האומות לדרך התורה, שהרי כולם יתקרבו כאשר המשיח יבוא, אבל לא בפחד. פחד הוא הדרך של פורים, החג של יצחק, אבל חנוכה היא החג של אברהם שמדתו אהבה. אמנם חנוכה הוא החג של נצחון המכבים, החשמונאים, על תרבות יון אבל הנס העיקרי הוא נס פך השמן, נס של אור, ואור הוא אהבה, זו הדרך של אברהם (גם גבורת המכבים מעוררת הערכה ומשיכה של אהבה לעם ישראל אצל אומות העולם, לא פחד. והיינו על דרך המלכת אברהם אבינו על ידי כל האומות, מהערכה וכבוד, לאחר נצחונו במלחמת המלכים, "רבים ביד מעטים" כו'). אור מגיע לכל העולם ומושך-ממגנט את כל הנשמות שבאמת שייכות לעולם היהודי דרך אהבה. שני החגים נועדו לקרב את הלא-יהודים לעולם היהודי, אבל חנוכה הוא דרך אהבה, מדת אברהם, ופורים הוא דרך פחד. כשאתה מפחד טוב לשתות... זה ממתיק את הפחד, אבל בסופו של דבר פורים הוא פחד. חנוכה הוא חג של אהבה, של הפצת אור ואהבה. אור ואהבה הן מלים נרדפות. המלה אור היא אהבה, אהבה עצמה היא ר"ת "אור הקדוש ברוך הוא".

חנוכה – נעיצת ההתחלה (אברהם אבינו) בסוף (ביאת המשיח)

התחלנו עם הסבר שני עמודים שמופיעים סמוכים בלוח השנה, שני החגים דרבנן בלוח השנה. היסטורית היה קודם פורים ואז חנוכה. חנוכה היא המצוה האחרונה במצות התורה ובכך היא גם חוזרת להתחלה (לאברהם) וגם רומזת לימות המשיח. הזמן של הבאת בשורת ביאת המשיח הוא חנוכה. מה שעושים אחרי חנוכה הוא להמשיך להביא את בשורת משיח לעולם כי חנוכה הוא החג של הבאת משיח לעולם באהבה.

ב. פרצוף החגים

הקבלה חדשה של חגי השנה

מה שהתחלנו, ונמשיך בו בע"ה הערב (או הבקר, איפה שאתם נמצאים סביב הגלובוס), הוא לקחת את המפתח הזה, שחנוכה ופורים הם אברהם ויצחק, שתי מדות הלב הראשיות, אהבה ויראה, ולפתח אותו לפרצוף שלם. פרצוף שלם היינו התבוננות בכל מועדי השנה לפי סדר הספירות.

זו התבוננות מחודשת, שחנוכה הוא חסד ופורים הוא גבורה, כי בדרך כלל בקבלה כתוב אחרת. לפעמים כתוב באריז"ל שחנוכה הוא נצח ופורים הוא הוד – הספירות שתחת חסד וגבורה – ולפעמים כתוב הפוך, שפורים הוא נצח וחנוכה הוא הוד. יש עוד הרבה דרכים שונות להקביל את מועדי לוח השנה היהודי לספירות. כל חג צריך להתייחס לספירה מסוימת במיוחד. כמו בנשמות, שאמנם יש התכללות וכל נשמה כוללת את כל הכחות וכל הספירות אך עדיין לכל נשמה יש חוש מיוחד עיקרי ובולט שהיא מזוהה איתו (מבין יב החושים שמקבילים ל-יב שבטים ו-יב חדשים).

יש הקבלה אחד לאחד בין הספירות לבין מועדי השנה, אבל כעת, מכיון שהתחלנו עם ההתבוננות שחנוכה ופורים הם חסד וגבורה, נציג דרך חדשה ופשוטה, אולי המבנה הכי פשוט ומסודר, של כל השנה לפי הספירות, כחות הנפש בהם ה' ברא את העולם, החל מהכתר העל-מודע ועד למלכות, מדת הלב השביעית.

כתר: ראש השנה

החג האוניברסלי ביותר

במה מתחילה השנה? ראש השנה, היום הראשון של השנה. ראש השנה הוא החג הכי אוניברסלי של התורה. בחגים האחרים – החל מיציאת מצרים ועד פורים וחנוכה – הנסים שהתחוללו הם לעם ישראל ולכן אפשר לחשוב שהם שייכים רק לעם ישראל. אבל יש חג אחד שודאי שייך לעולם כולו ושכל העולם כולו צריך לקבל אותו – ראש השנה. עמים אחרים חוגגים תחלת שנה אחרת, גויית, אבל ראש השנה של כל העולם הוא היום בו ברא ה' את אדם הראשון, וכל בניו, כל האנושות, צריכים לחגוג את יום ההולדת שלו. זהו היום בו ה' שופט לא רק את היהודים. זהו ראש השנה לכל האנושות וה' שופט בו את כל האנשות. אם כן, אין חג ששייך במפורש לכולם כמו ראש השנה.

שני ימי ראש השנה – פנימיות וחיצוניות הכתר

ראש השנה הוא, כפשוטו, הראש של השנה (לא אומרים 'שנה חדשה' אלא 'ראש השנה'). בקבלה, ראש הוא הכתר. לא רק המודע, השכל של כל הספירות, אלא מה שמעל המודע. השכל מתחיל מ"ראשית", "ראשית חכמה", אבל "ראש" בקבלה הוא כינוי של הכתר שלפני החויה המודעת של ההתחלה. בתורה ראש השנה הוא יום אחד אבל בהמשך הזמן, מזמן בית המקדש, חוגגים את ראש השנה יומיים וגם כאשר משיח יבוא הוא יהיה יומיים. כל החגים הם יום אחד בארץ ויומיים בחו"ל ורק ראש השנה הוא יומיים גם בארץ. אפילו שתופעה זו החלה בהמשך הדורות, לא מן התורה, היא תשאר וגם בעתיד ראש השנה יהיה יומיים. כך היום אפילו בארץ וכך יהיה גם בארץ וגם בחו"ל אחרי שמשיח יבוא ושאר כל החגים יהיו יום אחד כי ארץ ישראל תתפשט לכל העולם כולו. ראש השנה יהיה יומיים לנצח. למה? כי בכתר, ה'ראש', יש שני ממדים, פנימי וחיצוני – עתיק יומין ואריך אנפין, שבנשמה הם מקבילים לתענוג ולרצון אלקיים.

יום הכתרת המלך

מה עושים בראש השנה? מה העבודה של ראש השנה? הכתרת המלך. הכי מפורש שראש השנה שייך לכתר. אנחנו ממליכים את ה' להיות עלינו למלך – זו התחלת השנה היהודית מתשרי, ראש השנה האוניברסלי-היהודי (כל מי שכופר בע"ז ומאמין בה' אחד נקרא יהודי, והרי כל בן נח מוזהר, בשבע מצות שלו, לא לעבוד ע"ז כו'). ראש השנה היהודי-היהודי מתחיל מניסן ("החדש הזה לכם [לכם דווקא ולא לאחרים] ראש חדשים וגו'"), אבל ראש השנה האוניברסלי-היהודי מתחיל מתשרי. מעגל השנה היהודי מתחיל מראש השנה, משני הימים של ראש השנה, שכנגד התענוג והרצון בנפש. מה שמעל שניהם ומאחד אותם הוא אמונה פשוטה והעבודה של שני ימי ראש היא להמליך את ה' ולהניח את הכתר על ראשו כביכול. לא יכול להיות יותר מפורש שראש השנה הוא החג של הכתר.

חכמה: יום כיפור

חג העשור – סוד החכמה

מה בא אחרי ראש השנה? עשרה ימים אחרי א' תשרי בא יום כיפור, יום הכי יחודי ומקודש בשנה, "אחת בשנה". אם ראש השנה הוא הכתר אז בהתבוננות שלנו כעת, בהופעת כל מרחב הספירות בחגי מעגל השנה בצורה הכי חלקה ופשוטה, יום כיפור הוא כנגד ספירת החכמה, ראשית המודע, ההברקה הראשונה של המודע בנשמה.

מה הקשר בין יום כיפור לחכמה? בתורה יום כיפור נקרא "חג העשור". זו הכותרת שהרמב"ם נותן להלכות יום כיפור. למה? הוא "אחת בשנה" (המסכת בתלמוד שדנה בהלכות יום כיפור נקראת "יומא", היום המיוחד בשנה) אבל הוא "חג העשור". למה? כי הוא היום העשירי בתשרי. ראש השנה הוא א' ו-ב' תשרי ויום כיפור הוא י' תשרי. יש קשר עמוק בין עשר למה שקורה ביום כיפור[ה]. זהו החג היחיד שהשם שלו הוא התאריך שלו בחדש, "חג העשור". בקבלה עשר הוא האות י, האות הראשונה של שם הוי', שבין הספירות מקביל לחכמה.

עינויי יום כיפור – מדת הבטול

מה הכח הפנימי של החכמה? בטול. איך הבטול מתבטא ביום כיפור? ביום כיפור יש חמשה עינויים – אכילה, שתיה וכו'. מה המשמעות של עינוי? זה לא משהו שלילי. כפי שנסביר, יום כיפור הוא יום של הרבה תענוג דרך הצום, על כך כתוב "לחיותם ברעב". זה לא רעב שגורם לך להרגיש לא טוב. יש מי שרעבים ביום כיפור, אבל לא צריך להרגיש את הרעב אלא להרגיש את ההתעוררות וההתעלות, היום מעלה אותך להיות מעל הטבע להיות כמלאך ביום כיפור.

חמשת העינויים של יום כיפור הם חמשה סוגים של בטול, הבאים לבטל חמשה סוגים של הרגשת ישות נפרדת, עד שאתה מרגיש בטול אמיתי לה' ולא כישות נפרדת במציאות ("יש ודבר בפני עצמו"). על ידי צום ביום כיפור אנו מגיעים למצב של בטול, 'אני לא כאן'. בטול הוא הכלי לגילוי אחדות ה'. הכתרת ה' היא בראש השנה, אמונה פשוטה שה' הוא המלך, אבל גילוי ה' אחד הוא ביום כיפור. "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" אומרים בחותם יום כיפור וזה מה שמכפר לך – החויה של אחדות אלקות מוחלט בכל העולם – מה שמסיר מהנפש את כל הפגמים והזוהמה שיצרנו במשך השנה.

"שבת שבתון" וגילוי "אחד האמת" ב"אחת בשנה"

יום כיפור מתייחד בכך שהקדושה של יום כיפור היא כמו שבת. הוא לא רק כמו שבת, שבאה כל שבעה ימים, אלא הוא נקרא "שבת שבתון" – שבת היא קדש ויום כיפור הוא קדש קדשים.

המספר שקשור ליום כיפור הוא עשר, אבל הוא נקרא בתורה אחד, "אחת בשנה", יום של גילוי אחדות ה' על ידי הבטול. בספר התניא כתוב בשם רבו המגיד ממזריטש ש"אחד האמת" מתגלה רק בחכמה. זה בדיוק מה שקורה ביום כיפור, האחדות מתגלה ביום הצום-הבטול של השנה והיא שמנקה ומכפרת על כל הפשעים. בקבלה, שבת היא חכמה, כל שבוע, כל שבעה ימים יש בשבת הארה של חכמה. יום כיפור – "שבת שבתון", "חג העשור", "אחת בשנה" – הוא החויה האולטימטיבית של חכמה, שפנימיותה בטול ובה מתגלה "הוי' אחד".

בינה: סוכות

בינה-אמא ב"זמן שמחתנו" ובמקיפיי הסוכה

מה בא אחרי יום כיפור? החג הכי שמח בתורה, הכי שמח בשלש הרגלים, חג הסוכות. בונים סוכה, יושבים וגרים בה שבעה ימים, יש מצוה מיוחדת לקחת ארבעת המינים שמבטאים בדרכים שונות את אחדות ה', לחבר אותם ולנענע אותם יחד. לאיזה כח בנשמה מקביל החג הזה? בין יום כיפור לסוכות יש ארבעה ימים שמכוונים בעצמם לפי הקבלה כנגד אותיות שם ה', י-ה-ו-ה – הם גילוי והארה של ה' מיום כיפור. אחרי ששם ה' מתגלה מגיע חג סוכות. חג סוכות הוא החג הכי שמח והוא גם הכי אוניברסלי בשלש הרגלים. כל חדש תשרי הוא אוניברסלי – אמנם יום כיפור הוא יום יהודי כי הוא שבת, "שבת שבתון", אבל זהו חדש אוניברסלי, בחדש הזה ה' שופט את כל העולם. בזמן המקדש כל אומות העולם קבלו שפע וברכה מבית המקדש בחג הסוכות.

שוב, יש ארבעה ימים שבין יום כיפור לסוכות והם הארה של שם הוי' מיום כיפור, כתוב "הוי' בחכמה", ואז מגיעים לספירה המשלימה את החכמה – החכמה היא מח הימין של השכל והבינה היא מח השמאל של השכל. בטול הוא פנימיות החכמה, פרצוף אבא, ושמחה היא פנימיות הבינה, פרצוף אמא. החג הזה הוא "זמן שמחתנו".

על הסכך כתוב בקבלה שהוא מגלה את האורות המקיפים דאמא ("אם הבנים שמחה"). סוכות הוא הזמן לגלות את אמא שבנשמה. כתוב ש"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", זהו כח שמקיף את כולם יחד בלי הבדל. מי שמקיפה את כל העם כולו הוא אמא, פרצוף אמא.

בסוכות לוקחים ומנענעים יחד את כל ארבעת המינים ושוב כתוב "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים", שוב גילוי של שמחה, שהיא הכח הפנימי של פרצוף אמא. מכל הסבות האלה סוכות, "זמן שמחתנו", שייך לבינה, המשלימה את החכמה, את יום כיפור, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

דעת: שמיני עצרת

יום הזיווג וגילוי הכתר במודע

בסוף סוכות בא שמיני עצרת, החג האחרון של חדש תשרי. שמיני עצרת הוא החג של היחוד, הזיווג בין אור ה' הסובב כל עלמין ואור ה' הממלא כל עלמין, שבלשון הזהר והקבלה היינו יחוד קוב"ה ושכינתיה. הזיווג הזה, כמו נישואין, מתחולל ביום האחרון של סוכות, שמיני עצרת. בלשון הקבלה ביום זה, שנקרא "יום הקליטה", השכינה מתעברת בכל הנשמות היהודיות שתוולדנה בכל אותה שנה. בשמיני עצרת אנחנו מתפללים לגשם, וגשם הוא סמל לזיווג הזה, תחלת ההריון של נשמות ישראל.

עוד דבר על שמיני עצרת: כתוב שכל הכוונות הרוחניות של ראש השנה חוזרות בשמיני עצרת, רק שבראש השנה הם בדרך של עליה, "רצוא", ובשמיני עצרת כל אותן הכוונות הן בדרך של "שוב", ירידה למטה לחדור למציאות (בסוד "משיב הרוח [להשיב ולסלק את הרוחניות] ומוריד הגשם", כידוע פירוש הבעל שם טוב בזה). מה הביטוי של הכתר (ראש השנה) במודע? דעת (שמיני עצרת). דעת בתורה היא ביטוי של נישואין וזיווג, אז מאד ברור ששמיני עצרת הוא החג של הדעת.

שמיני עצרת הוא גם המשך של שמחת סוכות (גם שמיני עצרת נקרא "זמן שמחתנו"), שמגיעה לשיא בריקודים עם ספר התורה. בתפוצות אלה שני ימים, שמיני עצרת ושמחת תורה, ובארץ זהו יום אחד. כשמשיח יבוא יחגגו יום אחד בכל העולם. עם ישראל מתאחדים עם התורה, כמו נישואין עם התורה. בכל אופן, הגילוי של הכתר בתוך המודע הוא דעת. בעץ חיים, בעץ הספירות, הדעת היא בקו האמצעי (קו ה"נושא הפכים"), בדיוק תחת הכתר. כשמונים רק עשר ספירות לפי קבלה מונים את הכתר או את הדעת. במעגל השנה, כפי שהסברנו, אלה הם ראש השנה ושמיני עצרת, תחלת חגי תשרי וסיום חגי תשרי. בקבלה הכוונות שלהם זהות רק בשני כיוונים שונים ומשלימים.

"רגל בפני עצמו" – "מפתחא דכליל שית"

שמיני עצרת הוא או רגל בפני עצמו או חלק מחג הסוכות וסיום שלו, כמו שאת ספירת הדעת אפשר למנות כספירה בפני עצמה או כחלק ממח הבינה ("אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"). חז"ל מלמדים[ו] כי "שמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב – פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שירה בפני עצמו, ברכה בפני עצמו". ששת הדברים בהם שמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו הם בסוד היות הדעת "מפתחא דכליל שית" – מפתח הכולל את שש מדות הלב.

ורמז: ששת הדברים – "פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שירה בפני עצמו, ברכה בפני עצמו" – עולים יחד שש פעמים ברית (סיום שש מדות הלב, ספירת היסוד, ששרשה בדעת), כאשר כל ברית עולה ו פעמים ו פעמים טוב (שם הדעת – אהוה), כך שהכל יחד עולה ו בחזקת 3 פעמים אהוה (וכגרסת רש"י – "פייס לעצמו, זמן לעצמו, רגל לעצמו, קרבן לעצמו, שירה לעצמו, ברכה לעצמו" – עולה הכל 3000, שש פעמים "פרו ורבו", כח הברית).

חסד וגבורה: חנוכה ופורים

חסדים ודינים

מה אחרי שמיני עצרת? החגים שהזכרנו קודם, לפי מעגל השנה אחרי שמיני עצרת מגיעים חנוכה ופורים, חסד וגבורה. גם הגימטריא של חנוכה היא טוב וחסד. פורים הוא לשון פר דינים, כח של גבורה. בעומק, כתוב (בסוף הקובץ "רמח אותיות") על הפיוט "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו" שפורים הוא לשון צמצום – ה' עשה שלשה צמצומים כדי להגיע לבסוף למצב של בחירה בעם ישראל. עצם ענין הצמצום שייך לגבורה והבחירה שמאפשר הצמצום – הן בחירת ה' בנו והן הבחירה שלנו בה' (שהיא הבחירה בטוב בכלל) היא ענינו של יצחק אבינו (כמו שהסברנו בשיעור החדשי הקודם באנגלית). בחירת ה' בישראל, שמתגלה בפורים, היא ענין של צמצום – שה' מצמצם-מרכז עצמו לבחור בנו – עומק ענינה של הגבורה.

"שמאל דוחה וימין מקרבת" ביחס לאומות

הכל כאן ממש מתאים וזורם. הסברנו שחנוכה ופורים הם חסד וגבורה ואז התחלנו את החגים מראש השנה וראינו שהסתדר מצוין – ר"ה, יו"כ, סוכות ושמע"צ במוחין ואז מגיעים שני החגים דרבנן שכנגד חסד וגבורה, שתי מדות הלב הראשונות.

הכל מתחיל מהכתר, ר"ה האוניברסלי, וחוזר בקירוב הלא-יהודים על ידי אהבה ויראה. אהבה ויראה הן בסוד שתי ידים, סוד "שמאל דוחה וימין מקרבת" בקבלת גרים, כאשר גם ה"שמאל דוחה" היא בחינה של קירוב, אופן הקירוב של פורים, שקדם היסטורית לחנוכה, "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם", שממנו מגיעים לעיקר מדת הקירוב, "וימין מקרבת" של חנוכה.

תפארת: פסח

לידת העם-הבן מרחם האם

אם חנוכה הוא חג של אברהם ופורים הוא חג של יצחק החג הבא צריך להיות של יעקב אבינו, חג של ישראל (סבא) ובני ישראל. בתורה החג הבא הוא פסח. אחרי שני חגים דרבנן חוזרים לחג מן התורה. מתחת דעת, שמע"צ, נמצאת התפארת, פסח. מה הקשר בין פסח לתפארת וליעקב? פסח הוא החג בו עם ישראל נעשה עם, "לידת העם". אמרנו שההריון הוא בשמע"צ אבל הלידה היא בפסח. בפסח יצאנו ממצרים ומצרים היא כמו הרחם ממנה נולדנו בפסח.

מה הדימוי הפשוט לכך בקבלה? תפארת שנולדת מרחם האם. בקבלה, כפי שאמרנו קודם, פרצוף אמא הוא בינה. אבל הרגש העיקרי שנולד מהבינה הוא תפארת, רחמים, מדתו של יעקב אבינו ושל עם ישראל בכלל (שהם "רחמנים בני רחמנים"). ביציאת מצרים עם ישראל נקרא "בני בכורי ישראל", כינוי השייך בפרט ליעקב-ישראל שמדתו תפארת. הלידה שלו היא בפסח, "זמן חרותנו". קודם היה "זמן שמחתנו", שמחה-בינה, וכעת יש "זמן חרותנו" – החרות הזו היא לידת עם ישראל כעם.

כל חגי התורה הם "זכר ליציאת מצרים" (וכמו שאומרים גם בקידוש של שבת), זכר ללידת הבן מרחם האם. בליל הסדר אומרים "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", יש ארבעה סוגים של בנים וכולם שייכים לתפארת. תפארת היא יפי של הרבה גוונים שונים יחד. תפארת נקראת "בן" בקבלה – קודם היו אבא ואמא וכעת יש בן, ויש ארבעה ממנו, "כנגד ארבעה בנים דברה תורה".

שם הוי' בתפארת וכתר המלכות באחורי התפארת

ה' גאל אותנו ממצרים במדת הרחמים שלו, סוד שם הוי' המחולל נסים ונפלאות בעולם, סוד "ושמי הוי' לא נודעתי להם... לכן אמר לבני ישראל... והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי" (ארבעה לשונות של גאולה כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה. רק בספירת התפארת יש שם הוי', מדת הרחמים, גם בכלי, כמבואר בכתבי האריז"ל).

עם כל מה שהתפארת היא סוד הבנים הנולדים בליל הסדר – לידת העם מיסוד אמא – עיקר החרות של פסח, "זמן חרותנו", הוא חופש הדבור (פה-סח), המתבטא במצוה לספר ביציאת מצרים ו"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". הדבור שייך למלכות, "מלכות פה", וחופש הדבור הוא בסוד כתר המלכות הנצב באחורי התפארת (בסוד הפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים").

נצח: שביעי של פסח

בטחון בה', נצחון (על מצרים), ניצוח (על מקהלת שירת הים) ונצח (אורו של משיח)

בפסח יש שני חגים. החג השני של פסח הוא "שביעי של פסח", החג של קריעת ים סוף בו שרנו את שירת הים – השירה הכי גדולה שהיהודים שרו לה' יחד, הכוללת את כל השירים ששרים לה' (כפי שנוהגים לומר בתיקון ליל שביעי של פסח את כל השירות). כל עם ישראל הוא מקהלה ותזמורת בה כולם שרים לה'. מתי הופכים למקהלה ותזמורת? בשביעי של פסח. כשיש מקהלה צריך מנצח – "למנצח". בקבלה כתוב ש"איהו בנצח" – התפארת מתגלה בספירה הבאה, בנצח (סיום חג הפסח, בגימטריא נצח).

לנצח יש שלשה מובנים – נצחיות, נצחון וגם ניצוח (על תזמורת, על שירה משותפת): השירה המשותפת מופיעה בשביעי של פסח בתזמורת ששרה לה' שיר הודיה. שביעי של פסח הוא גם יום הנצחון הסופי של עם ישראל על גלות מצרים. הנצחון הסופי של ה' הוא בשביעי של פסח, בקריעת ים סוף. עד אז היינו תחת פחד שמצרים ירדפו אחרינו, אבל השחרור המוחלט והבטחון הגמור בה' – הפנימיות של נצח היא בטחון – הם בשביעי של פסח.

הארת משיח בשביעי של פסח – בשלה עושים סעודת משיח – היא גילוי אורו של משיח, הגילוי של "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". הפטרת אחרון של פסח מתארת את הניצוח על כל החיות, "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נהג בם", ומסיימת בפסוקים "עזי וזמרת יה וגו'" ו"זמרו הוי' וגו'" הרומזים לניצוח התקיף ומלא הבטחון על התזמורת. התוקף המשיחי של הנצח הוא סוד שרש הנצח בפנימיות עתיק (כמבואר במאמרי "באתי לגני"), רמוז בכך ש-נצח עולה ד פעמים יחידה, בחינת משיח). זו ההקבלה לספירה הבאה, נצח. 

הוד: פסח שני

האמונה שאפשר לתקן

מה בא אחר כך? אם לא עשית פסח בהזדמנות הראשונה יש הזדמנות שניה, פסח שני, חדש אחר כך. מה לומדים מפסח שני? שלעולם לא מאוחר מדי, "אין אבוד", תמיד אפשר לתקן. אפילו אם לא עשית פסח כי היית טמא, כי היית בדרך רחוקה יש לך הזדמנות שניה. לכל דבר יש הזדמנות שניה. לאיזו ספירה מקביל החג הזה? הוד.

המסר של היום שלו, פסח שני, הוא שלעולם לא מאוחר, לעולם לא אבוד – גם אם "הודי נהפך עלי למשחית" (והשתלשלות קו שמאל ירדה והניקה את שלש קליפות הטמאות לגמרי), תמיד אפשר לתקן. ספירת ההוד בקבלה היא גם הכח לעשות תשובה (כאשר עיקר המעשה של מצות התשובה הוא הוידוי, משרש הוד), שהכל אפשר לתקן – זה המסר של פסח שני יחד עם לג בעומר שבא בהמשך לו.

שבוע ההוד

אחרי פסח שני בא לג בעומר, היום הכי חשוב בספירת העומר, שהוא "הוד שבהוד". בכל יום יש התכללות בין שתים משבע הספירות שכנגד שבע מדות הלב בארבעים ותשעה ימי ספירת העומר. הוד היינו הודאה למשהו שמעל להבנתי, ההכרה שאיני יכול להבין (הנמשכת מה"עד דלא ידע" של פורים, בספירת התפארת). הוד שבהוד הוא לג בעומר בו מקבלים את סודות התורה (קודם דברנו על הקשר של חנוכה להפצת סודות התורה. בחנוכה אברהם אבינו הוא המפיץ הגדול, "אברהם התחיל להאיר", ואילו בלג בעומר רשב"י הוא המגלה את האור כי טוב, שהיה גנוז בכלי, של נשמתא דאורייתא). הוד שבהוד הוא הודאה בסודות הכי עמוקים בתורה.

מהו פסח שני? הוא גם בהוד, הוא היום הראשון של שבוע ההוד, חסד שבהוד, בספירת העומר. פסח שני מתחיל את ההוד ו-לג בעומר הוא ההוד המושלם, הוד שבהוד. לג בעומר הוא הילולת רשב"י ופסח שני, כמה ימים קודם, הילולת רבי מאיר בעל הנס. על רבי מאיר כתוב בכמה מקומות ש"מודים חכמים לרבי מאיר". אי אפשר להבין את רבי מאיר, הוא מדי עמוק, אבל מודים שהוא ודאי צודק. השכל שלו הוא משהו אחר לגמרי.

שלישית חגי פסח

יוצא שיש כאן בעצם שלשה חגים ששיכים לפסח – יום טוב ראשון של פסח בתפארת, יום טוב אחרון של פסח בנצח ופסח שני בהוד, הספירות תנ"ה שהן תורה-תפארת ו"תמכין דאורייתא", נצח והוד (בחכמת הצירוף ספירת ההוד משקפת את התפארת – וכן תפארת והוד שניהם לשונות של יפי – פסח שני משקף את פסח ראשון; ההוד הוא ענף הגבורה – פסח שני קשור לחג הפורים, שגם בו יש בשנה מעוברת תופעה של פורים-קטן פורים-גדול כאשר דווקא 'פורים שני', פורים-גדול, הוא העיקר).

התפארת (הנוטה לימין) והנצח (שמימין) הם ימי חג הפסח ממש, בו חמץ אסור במשהו, ואילו ההוד (שמשמאל) הוא פסח שני בו "חמץ ומצה אתו בבית" (אך שביעי של פסח הוא מעין ממוצע בין החג הראשון לפסח שני, שהרי בניגוד לליל החג הראשון בו המצה רשות, וממנו דווקא לומדים לשאר ימי החג). ורמז: מצה, מצה, מצה-חמץ בגימטריא שם הגאולה של פסח – "אהיה אשר אהיה". גם סימן שלישית הספירות של פסח, תנ"ה, הוא בסוד שלשת מילויי שם אהיה בקבלה (קסא, קמג, קנא – אלף הי יוד הי, אלף הא יוד הא, אלף הה יוד הה). תנ"ה רמוז בפסוק "תנה הודך [על השמים]" (הרומז לסיום התנ"ה בהוד).

יסוד: שבועות

"אין אמת אלא תורה"

אחר כך מגיעים, בסיום הספירה, לחג שבועות – השני בין שלשת הרגלים של התורה – "זמן מתן תורתנו". לפי הסדר של הספירות הגענו לספירת היסוד, "צדיק יסוד עולם" – יש בכל דור צדיק אחד של הדור. למה מתן תורה שייך לספירת היסוד? הכח הפנימי של היסוד הוא אמת. הצדיק האמתי והמוחלט נקרא בזהר "זכאי קשוט". מאיפה באה אמת? הכל התחיל מאמונה, ראש השנה, אבל כעת מגיעים לאמת. הרמב"ם מתחיל עם "יסוד היסודות", ומהו יסוד היסודות? אמת. מהי אמת? "אין אמת אלא תורה". כשה' נותן לנו את התורה בשבועות הוא נותן לנו את האמת, זו האמת. אצל הרמב"ם התורה וכל אמונת ישראל נקראת "דת האמת". מכיון שהתורה היא אמת והאמת היא אחת – כפי שהרמב"ם אומר מאד ברור – היא יכולה להגיע לכל העולם, היא אוניברסלית, שהרי יש אמת אחת ולא הרבה אמתות. זהו הסוד של מתן תורה לעם ישראל ביסוד.

יש דבר מפורסם בחז"ל. הזכרנו בהוד את רבי מאיר ובהוד שבהוד את רבי שמעון. יסוד הוא יוסף הצדיק. בין גדולי האמוראים יש את רב יוסף, בגימטריא משיח (ששייך למשיח בן יוסף), שאמר שהחג המיוחד שלי הוא שבועות. למה? לא כי הוא נולד בשבועות, אבל הוא הסביר "אי לאו האי יומא דקגרים כמה יוסף איכא בשוקא". ביום הזה, שבועות, הג'ו הזה הופך לרב יוסף (ששוה משיח) והוא שייך לספירת היסוד, האמת של התורה.

ספירת היסוד היא המשקפת בלב את ספירת הדעת. כשם שבדעת יש את שמיני עצרת, העצרת של חג הסוכות (בינה), כך במדת היסוד יש את שבועות, העצרת של פסח (תפארת), כאשר "גופא ובריתא חשבינן חד".

מלכות: תשעה באב

חג המלכות – החג של העתיד

החג האחרון הוא מלכות. יש עוד חג בשנה? אם אין עוד חג אין לנו שום דבר עבור המלכות וזה נקרא בקבלה קיצוץ בנטיעות – לחשוב שהמלכות היא לא מכלל שאר הספירות האלוקיות. מלכות היא המציאות כפי שחווים אותה בארץ. כדי לא לקצץ בנטיעות, לא לחתוך את המלכות משאר הספירות, צריך לחשוב יותר עמוק כדי למצוא את החג של המלכות. היה אפשר לחשוב שחג שבועות הוא החג האחרון, אבל צריך למצוא חג של המלכות.

מלכות היא חג של משיח, חג של העתיד. כיום החג הזה הוא הפוך מחג – הוא נקרא מועד, אבל אנחנו רגילים לחשוב על מועד כמשהו שמח – הוא היום הכי עצוב בשנה, תשעה באב. תשעה באב הוא היום של החורבן, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. איך התחיל תשעה באב? מה הדבר הרע הראשון שקרה בתשעה באב? חטא המרגלים. חטא המרגלים הוא מאיסת ארץ ישראל, שהיא המלכות. המרגלים רצו להשאר בחוץ לארץ, במדבר. זו ההתחלה של תשעה באב. אבל הנביא מלמד אותנו שכאשר משיח יבוא תשעה באב יהפוך לחג. הוא יהיה החג הכי שמח, אפילו יותר מפורים, יותר מהכל. זהו החג של המלכות, החג של מלך המשיח (אותיות ישמח כנודע, לשון עתיד, הוא עתיד לשמוח ולשמח את כולם).

חותם התהפכות תשעה באב – חמשה עשר באב

אמרנו ש-לג בעומר בא כמה ימים אחרי פסח שני. מה בא כמה ימים אחרי תשעה באב? ט"ו באב, היום הכי שמח בשנה. מוסבר ששמחת ט"ו באב הראשון היא כי בו פסקו מתי מדבר מלמות. הם הפסיקו למות בתשעה באב (היו אמורים למות ולא מתו), רק שלא היו בטוחים שלא טעו בחשבון החדש, לכן לפני שחגגו חיכו עוד כמה ימים עד שהגיעו לירח המלא והיו בטוחים שעבר תשעה באב. ט"ו באב הוא החותם של התהפכות תשעה באב מרע לטוב.

חמשה עשר באב, היום הכי שמח בשנה, הוא סימן למה שיהיה בעתיד. על המלכות כתוב "רגליה יֹרדות מות", זה המות של תשעה באב (כשחפירת הקברים על ידי עם ישראל והלינה בהם הן ממש הדימוי של "רגליה יֹרדות מות"), אבל הוא יפסיק, "בלע המות לנצח" – מחכים כמה ימים כדי להיות בטוחים שזה באמת קרה וזו השמחה של חמשה עשר באב (יש בדיוק שבעה ימים מתשעה באב ועד לחמשה עשר באב, שבוע שלם של חג בימות המשיח, כמו פסח וסוכות). זו המלכות של השנה. כעת המלכות היא עדיין עצובה, אבל המלכות עתידה להפוך לחג הכי שמח ("כיתרון האור מן החשך" דווקא, "בכל עצב יהיה מותר").

כתוב ש"בנין המלכות מן הגבורות", ולפי זה יש קשר בין פורים (גבורה) לתשעה באב (מלכות) – שני חגים שיש בהם אתהפכא, כל אחד באופן שלו. בפורים מתקיים "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשֹנאיהם" ובתשעה באב יש מהפך ממיתה לחיים.

סיכום

התחלנו עם היחס בין חנוכה לפורים וראינו את כל מבנה השנה בהקבלה לעשר הספירות בצורה הכי מתאימה, לפי הסדר הישר. ולסיכום:

שיהיה חנוכה שמח כל השנה!

ג. שאלות ותשובות

מבט כללי על פרצוף החגים

שאלה: מה עוזר לנו לעשות פרצוף של כל החגים?

תשובה: זו שאלה טובה. כל הקבלה שעושים היא יחוד בשכל, ברוחניות היא עושה יחוד, והיחוד מוליד משהו חדש. ההתבוננות שעשינו היום היא דוגמה לכך שלוקחים שני מודלים – מבנה עשר הספירות של הבריאה וכוחות נפש האדם שנברא בצלם אלהים והמבנה של מעגל חגי השנה – וההקבלה ביניהם מתגלה לעינינו, כפי שראינו שוב ושוב, באופן ברור, ישיר וזורם. קודם כל, זה גורם השראה והתעוררות לנשמה, היחוד מאד חזק.

הכל התחיל מחנוכה, חג של אברהם, חג של אור ואהבה, והוא מושך נשמות דרך אהבה (ולא דרך פחד, "כי נפל פחד היהודים עליהם", אלא דרך אהבת היהודים). כל דבר שאנחנו עושים מתחיל ממחשבה, זו הדרך של חסידות חב"ד – צריך לחשוב ואז לדבר ואז לעשות (כך היה אצל אברהם אבינו, ואדמו"ר הזקן של חב"ד אמר שעל ידי הלימוד אליבא דנפשיה של ספר התניא שלו אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו). מתוך היחוד במחשבה נולדות פעולות במעשה.

שאלה: האם הרב יכול לחזור בקיצור על הכחות הפנימיים של הספירות?

תשובה: את רובם אמרנו, אבל אולי לא היה מספיק ברור.

הכחות הפנימיים של הכתר הם תענוג ורצון עם אמונה מעל שניהם, מייחדת אותם ביחד. הכתר הוא ראש השנה.

הכח הפנימי של חכמה, יום כיפור, הוא בטול.

הכח הפנימי של בינה, פרצוף אמא – סוכות – הוא שמחה.

הכח הפנימי של דעת – שמיני עצרת – הוא יחוד, כמו נישואין וזיווג, "והאדם ידע את חוה אשתו".

הכח הפנימי של חסד הוא אהבה, כמו שהדגשנו.

הכח הפנימי של גבורה הוא יראה, כמו שהסברנו.

הכח הפנימי של תפארת הוא רחמים, המדה של יעקב, שנולד – עם ישראל נולד – בפסח.

בשביעי של פסח הכח הפנימי של הנצח הוא בטחון, כפי שאמרנו.

הכח הפנימי של הוד – פסח שני ול"ג בעומר – הוא תמימות. "תמים תהיה" – תהיה פשוט ותמים (ערנסקייט), הודאה במה שמעל להבנת האדם היא ביטוי לתמימות ולפשטות שלו – "עם הוי' אלהיך". לא משנה באיזה מצב היית, כמה רחוק הלכת, תמיד אתה יכול לחזור, תמיד אפשר לתקן.

הממד הפנימי של יסוד, כפי שאמרנו ביחס לשבועות, הוא אמת.

הממד הפנימי של הכח האחרון – שלא הזכרנו וטוב ששאלו, כדי להבהיר למה תשעה באב הוא מלכות – הוא שפלות. תשעה באב הוא יום השפל של השנה, הנקודה הכי נמוכה בשנה. ראש השנה הוא הנקודה הכי גבוהה והנקודה הכי נמוכה הוא תשעה באב, ומכיון שהוא הכי נמוך הוא יכול להתהפך מהכי נמוך להכי גבוה. לכל חדש יש את הכח הפנימי שלו והכח הפנימי של כל חדש אב הוא השפלות. לכן בו היום הכי נמוך בשנה, ותוך כמה ימים מגיעים ליום הכי גבוה. זו המדה הפנימית של המלכות.

כך השלמנו את כל עשר הספירות.

אנשים ונשים בפרצוף החגים

שאלה: הרב חבר את כל הספירות לחגים ולא מעט מהן הרב חבר לאנשים מסוימים. איזה נשים מתחברות לספירות הללו? הרב הזכיר את הקשר של רבי מאיר לפסח שני, שאומר שאפשר לתקן הכל, וידוע שכאשר היו לו שכנים שצערו אותו והוא לא ידע מה לעשות ברוריה אמרה לו שלא יתפלל שימותו אלא שיחזרו בתשובה.

תשובה: דבר ראשון, אין איש בלי אשה. איש בלי אשה זהו עולם התהו, "לא תהו בראה", ה' לא ברא את העולם כדי שיהיו רווקים. מלכי התהו מתו כי לא היו נשואים (בכלל, או לא היו נשואים בצורה מתוקנת). תכלית הכוונה שכולם יהיו נשואים באושר ולבני הזוג יש שליחות משותפת.

אם חנוכה הוא החג של אברהם הוא גם החג של שרה. בדיוק כמו באושפיזין של סוכות. השאלה הזו נשאלת גם על ידי כל אשה שרוצה זכויות-נשים בסוכות. בסוכות מזמינים אושפיזין לסוכה, בלילה הראשון את אברהם, בשני את יצחק, את שבעת הרועים של עם ישראל. שואלים, מה עם הנשים? לא מזמינים נשים לסוכה אלא רק אנשים?! התשובה היא שיחד עם האנשים מזמינים את הנשים, אם יש את האיש יש את האשה.

נשים הן צנועות אז לא צריך להזמין אותן בשמן, הן פשוט נמצאות. אם יש איש יש אשה, בלעדיה האיש הוא לא כלום. בחנוכה יש את אברהם ויש את שרה. אם אברהם הוא כמו המנורה יתכן ששרה היא כמו המכבים, היא מעוררת את הנצחון על היונים. גם אברהם נצח במלחמת המלכים, אבל הוא נשלח על ידי אשתו (כדי להציל את לוט אחיה) – כתוב שההשראה של החילים היא מהנשים שלהם. אברהם הוא חסד ואשתו שרה היא גבורה שבחסד, היא מעוררת את החילים, היא הגבורה של חנוכה. בחנוכה יש גיבורה, יהודית, זהו החג שלה – ג'ודי היא הגבורה של חנוכה והיא הארה של שרה אמנו. שרה ועוד יהודית בגימטריא "אשת חיל מי ימצא" ("אשת חיל" היינו אשה שמעוררת את החילים). אשתו של יצחק היא רבקה, היא דואגת לבעלה כשהוא שותה בפורים, דואגת שהוא לא מגזים-טובע במשקה. כך בכל החגים – לכל איש יש אשה.

שאלה: הרב אמר שמאחורי כל איש יש אשה. רואים היום הרבה נשים נהדרות לא נשואות. יש עצה בשבילן?

תשובה: קודם כל, אני לא הכתובת הנכונה לשאלה הזו. הכתובת היא הקב"ה. מה הוא עושה? כתוב שהוא שדכן. מאז בריאת העולם מה הקב"ה עושה? שידוכים, שלא יהיה משעמם. אז צריך ללכת לשדכן, לקב"ה, הוא הכתובת. ברור שהעצה, שאנחנו תמיד אומרים לאנשים, היא לנסות להיות חלק מקהילה חדשה, לפגוש אנשים חדשים וטובים. שלומדים תורה לשמה, טוב לבוא לשיעורים – אולי תפגשי מישהו שיציע, שישדך, ודרך השיעורים תמצאי את הבעשערט שלך. לשדכן צריך לתת דמי שדכנות, לפעמים צריך לשלם מראש. התשלום לקב"ה כשדכן הוא הרבה מצוות והרבה לימוד תורה. יחד עם כל התשלום מראש, העצה היא להיות יחד עם כלל ישראל. להתחתן היינו להוסיף עוד לבנה בכלל ישראל, חלק מהבנין. בנין הבית הוא לא בנין המשפחה הפרטית שלך אלא חלק מבנין כלל ישראל. ההשתלבות יותר ויותר בבנין הכלל היא העצה הגדולה למצוא את הבעשערט שלך בהקדם. למצוא קבוצה טובה של אנשים להיות ביחד אתם.

שבת קדש ביחס לחגים

שאלה: מה עם שבת? איך היא משתלבת עם הפרצוף הזה? חשבתי שהיא במלכות...

תשובה: הפרצוף שעשינו, ההתבוננות, היא על מעגל החגים של השנה. שבת היא לא חלק מהמעגל השנתי, היא במעגל של כל שבוע. הזכרנו את שבת כשאמרנו שיום כיפור נקרא "שבת שבתון", כי שבת עצמה, יום השבת בכל שבוע, נקרא בקבלה כח החכמה (מוחין דאבא). שבת קשורה גם למלכות, המדה השביעית בלב, כמו ששבת היא היום השביעי שבכל שבוע, אבל האור של שבת הוא חכמה. כתוב שפנימיות החכמה היא פנימיות עתיק (הכח שבפנימיות הכתר), פנימיות התענוג, לכן בשבת יש ענג שבת. החכמה נקראת בזהר "נקודה דנעיץ", נקודה שמופיעה בכל אחת מהספירות – יש נקודה של חכמה בכל אחת מהספירות, ולכן בכל חג יש ממד של שבת, כל החגים בשנה הם אורחים ששבת מזמינה, "מקרא קדש". שבת מזמינה את כולם להשתתף בחויה של אלקות במשך כל השנה – יש נקודת חכמה, נקודה של שבת, בכל אחד מהחגים.

ובתמצית: תקיעת השופר מבטאת את התענוג שבכתר (שופר לשון שופרא), וכשראש השנה חל בשבת ענג שבת הוא במקום התקיעות; יום כיפורים נקרא שבת שבתון והעינוי שלו הוא ענג שבת, כנ"ל; שמחת סוכות קשורה ל"'וביום שמחתכם' אלו שבתות"; היחוד של שמיני עצרת שייך לזמן הזיווג של שבת, זמן עונת תלמידי חכמים; נר חנוכה ("אור המאיר לזולתו") ונר שבת ("אור המאיר לעצמו") מתכללים זה בזה; המשתה והשמחה של פורים הם על דרך קידוש על היין ושלש סעודות בשבת; כל שבת היא "זכר ליציאת מצרים", הפסח הראשון; שירת הים של שביעי של פסח מתבטאת בזמירות השבת (שהן נקודה עיקרית בשבת, כמאמר בעל ה"סידורו של שבת" שאילו היה לו חוש בנגינה היה מנגן כל השבת); כח התשובה של פסח שני הוא בסוד שבת אותיות תשב; האמת של מתן תורה – שלכולי עלמא היה בשבת – מאירה בכל שבת עד שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת; השפלות, פנימיות המלכות, של תשעה באב מתבטאת בכל "שבת מלכתא" בעבודת "שבו איש תחתיו".

שאלה: הרב אמר שיום כיפור נקרא "שבת שבתון" ושזהו יום של "אחת בשנה" בו מגיעים לחויה רוחנית גבוהה דרך צום ושאר העינויים, אבל בשבת רגילה יש ענג שבת דרך אכילה ושתיה. איך מבינים את היחס בין הדברים האלה?

תשובה: אמרנו שביום כיפור אנחנו נעשים כמו מלאכים, אנחנו לא בעולם הזה. בכל שבת ה' רוצה שנהיה בעולם הזה ונחוה את התענוג של העולם הזה, בתוך הגוף. ביום כיפור מגיעים להתפשטות הגשמיות, עוזבים את הגוף, וחווים תענוג רוחני נקי. הדגשנו שהצום והעינוי של יום כיפור הוא לא להרגיש לא טוב אלא חויה של התעלות, תענוג רוחני-אלקי טהור, כמו של מלאך. אנחנו לובשים לבן כמו המלאכים בשמים וחווים ענג רוחני טהור. בחכמה עצמה יש שתי רמות, חכמה שמחיה את העולם הזה ואת התענוג של העולם הזה, שיש בכל שבת, וחכמה פנימית, תענוג רוחני שיתגלה רק בעתיד, בו "אין אכילה ואין שתיה" ואנחנו רק נהנים מזיו השכינה, זו המדרגה של "שבת שבתון" שתהיה לעתיד, ה"מעין עולם הבא" שכבר קורה ביום כיפור.

החגים לעתיד לבוא

שאלה: הרב אמר שבעתיד תשעה באב יהיה החג הכי גדול. איזה חגים, לדעת הרב, יתקיימו לאחר ביאת משיח?

תשובה: אחרי ביאת המשיח כל התורה תשמר באופן מושלם, אז כל החגים יתקיימו. בנקודה מאוחרת יותר, בזמן של תחית המתים לפי דעות מסוימות, כתוב ש"מצוות בטלות" ו"כל המועדות בטלים". ההסבר בחסידות שכל החגים יתכללו בתוך האור הגדול של חנוכה ופורים. לכן התחלנו מחנוכה ופורים, שכתוב שהאור שלהם יאיר יותר גם מכל החגים של התורה. לא צריך לומר שהחגים של התורה יתבטלו לגמרי אלא רק שהאור שלהם יתכלל בתוך אור יותר גדול (כשרגא בטיהרא). יש נקודות שונות בעתיד. יש נקודה של מצוות בטלות, שהיא ודאי אחרי תחית המתים, שעצם המציאות של היהודים – ובעצם זו המציאות של כל האנושות – תהפוך להיות גילוי של אלקות ואז כל המצוות מתכללות בתוכם ומתקיימות מאליהן.

הפצת האור של חנוכה

שאלה: הרב אמר שבחנוכה מפיצים אור ואהבה לכל העולם. איך עושים את זאת בדרך שבאמת תפיץ את האור לעולם?

תשובה: זו השאלה שלנו, אנחנו ודאי לא עושים זאת כמו שצריך והשאלה היא איך עושים זאת הכי טוב שאפשר. כתוב ש"בשעת הסכנה" – כשהיה מסוכן להפיץ תורה בכלל, ועל לימוד לאינם-יהודים, שאולי ימשוך אותם להתגייר, היה עונש מות – "מניחה [את מנורת חנוכה] על שולחנו ודיו". מסוכן להפיץ את האור. זה היה המצב במשך כל הגלות, במשך אלפי שנים. כעת המצב השתנה והרבה יהודים מדליקים בחוץ. בחב"ד, אפילו שעדיין מדליקים בתוך הבית – לא על השלחן אבל בתוך הבית – הרבי עורר להציב מנורות ענק בחוצות העיר, ואפילו משתפים ומכבדים אינם-יהודים בהדלקת המנורה. נעשה מאד ברור שענינו של החג הזה הוא הפצת אור.

איך ללמד תורה לאומות? חנוכה נגמר, בלילה האחרון הדלקנו את כל שמונת נרות המנורה, ומה עושים אחר כך? צריך להפיץ את האור הגדול של התורה בכל העולם כדי למשוך את הניצוצות ששייכים אליו. צריך ללמד תורה, אפילו את סודות התורה העמוקים, לכל באי העולם. זהו המסר של חנוכה. עד כה לא עשינו את זה טוב מספיק, וננסה לבקש מה' לתת לנו את התובנה איך לעשות זאת בדרך הכי טובה שנוכל.

[בחנוכה היה משחק כדורסל גדול שהדליקו בו מנורה והדליקו נרות ואמרו ברכה בשם הרבי והזמינו את כולם לבית חב"ד. אולי זו התובנה איך להפיץ...] כדורסל הוא סופגניה גדולה.

שאלה: מה המשמעות הרוחנית של הדלקת נרות חנוכה משמאל לימין?

תשובה: כתוב שהמקום של המזוזה הוא בימין ונר חנוכה בשמאל. את נר חנוכה מדליקים נמוך, מתחת לעשרה טפחים מהארץ. גם, המקום של המנורה פונה החוצה. לשמאל, נמוך והחוצה יש ענין משותף. את הנרות מדליקים משמאל לימין, כך שהנר החדש הוא דווקא בצד שמאל – החידוש של כל ערב הוא הכי 'מדליק' והוא נמצא בשמאל, למטה ובחוץ. כל הענינים מראים שהמצוה הזו היא הכח להביא את האור למקום הכי שמאל, הכי נמוך, אל החוץ ולמקום החשך. זו המצוה של הארת האור למקום הכי רחוק, שבדרך כלל קשה או כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו. במקום הכי פחות צפוי שיהיה כלי להכיל את האור, לשם דווקא רוצים להביא את האור. משיח אמר לבעל שם טוב שיבוא כאשר "יפוצו מעינותיך חוצה", למקום הכי רחוק וחוצה, הכי שמאל ולמטה ובחוץ.

שאלה: למה חנוכה ממשיכה לתוך חדש טבת? הרי בזהר כתוב שחדש טבת הוא חדש שהשכינה לא נוכחת.

תשובה: על השאלה הזו כבר ענינו. אמרנו קודם שכל הענין של חנוכה הוא להביא את האור למקומות חשוכים – מהאור לחשך, מימין לשמאל, מהגבוה לנמוך, מהפנים החוצה. כל הניגודים שהזכרנו. היום היה "זאת חנוכה", שבלוח העברי היה ג' טבת. ג טבת בגימטריא אור-אור, בגימטריא "ואהבת". הזמן הזה – אם אתה לא גר בדרום אמריקה או דרום אפריקה... – הוא זמן קר, וצריך להביא את האור והחום של חנוכה לקור. זה כל הלימוד של חנוכה, להביא את האור למקומות רחוקים.

חנוכה – "אשר לרעך"

שאלה: הרב הזכיר 620 מצוות, תריג מדאורייתא ו-ז מדרבנן, כשהאחרונה היא חנוכה. גם בעשרת הדברות יש 620 אותיות שהאחרונה היא ך סופית. האם יש קשר בין האות האחרונה של עשרת הדברות, ך סופית, למצוה האחרונה, חנוכה?

תשובה: יש הרבה חבורים שנכתבו על הקשר בין 620 אותיות עשה"ד ל-620 המצוות. אחד הכי חשובים נקרא "אוצר החיים" של הרבי מקאמארנא. הוא מסביר את הקשר בין כל אות למצוה שמקבילה אליה. האות ך המסיימת מכוונת לזולת הנוכח, "אשר לרעך" – לא לחמוד שום דבר ששייך לזולת, "אשר לרעך". בשתי מלים אלו יש שבע אותיות, כנגד שבע מצוות דרבנן, והן מתחלקות ל-3 ו-4, כשהאחרונה היא חנוכה.

מה עושה האות הזו? מחזירה את מה שמדובר אל הזולת, מי שאתה מדבר אליו. זהו עצמו הסוד של הכתר. האות האחרונה והמצוה האחרונה מחזירות הכל חזרה לכתר עצמו. האות האחרונה היא האבן שמשלימה את הכתר, היהלום שבכתר. מכתירים את ה' בראש השנה. מה הדבר האחרון שעושים כשמכינים כתר? שמים את האבן היקרה בראש הכתר. המצוה האחרונה הזו, חנוכה, היא עצמה האבן בראש הכתר, ואז אתה נותן את הכתר לה'. על כך כתוב "אין כ אלא לכתר", כ תמיד מתייחסת לכתר, ובמיוחד ך סופית. כך אומרים בקדושת כתר "כתר יתנו לך" – לך היינו ל-ך הסופית, "לרעך". כתוב ש"לרעך" מתייחס גם לה', גם הוא חבר שלך ("רעך ורע אביך"), והחזרת משהו לה' היא הסוד של ה-ך הסופית.

עוד דבר יפה, כשאתה מגיע לסוף אתה חוזר להתחלה. המצוה האחרונה של התורה, חנוכה, חוזרת למצוה הראשונה. המצוה הראשונה היא "פרו ורבו", ששוה 500, וזהו הערך של ך סופית. ה-ך הסופית חוזרת למצוה הראשונה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו'", למלא את הארץ בדמות של ה' ("להרבות את הדמות"), באור של ה'. והוא סגולה של השמן של חנוכה.

צדיקים נסתרים וצדיקים גלויים בנרות חנוכה

שאלה: ידוע ש-לו נרות חנוכה קשורים ל-לו צדיקים. האם הם קשורים לצדיקים הנסתרים או לצדיקים הגלוים?

תשובה: גם זו שאלה טובה. כתוב שהצדיקים הגלוים רק משקפים את הצדיקים הנסתרים. יש סוד בקבלה של שם בן עב שמות, ש-לו השמות הראשונים שלו מקבילים לצדיקים הנסתרים ו-לו השמות השניים מקבילים לצדיקים הנגלים. הבעל שם טוב הסביר ש"חכם לב יקח מצות" בכל מצוה יש מצוה גלויה ומצוה נסתרת, מצוה במעשה ומצוה בכוונה. כך בכל הדלקת נר יש נר כפול – נר גלוי ונר נסתר (נר נר = ך סופית = פרו ורבו כנ"ל).

בחנוכה צריך להסתכל על הנרות, אסור להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, וצריך לפקוח עינים – הנרות עצמם פוקחים לנו את העינים – לראות את הנרות הנסתרים מאחורי הנרות הגלויים. כמו שאמרנו שמאחורי כל איש יש אשה כך מאחורי כל נר גלוי יש נר נסתר. חנוכה הוא זמן שאם רק תסתכל, אל תנסה להשתמש בהם אלא רק להסתכל, תראה שיש נר בלתי-נראה בתוך הנר הנראה. אז אין רק 36 נרות אלא 72 נרות. יש ספר חסידות שמסביר שיחד עם השמשים יש 44 נרות ופעמיים 44 שוה פח. על כך מביאים את הרמז של "הפח נשבר", פח רומז ל-44 נרות גלויים יחד עם 44 הנרות הנסתרים.

"אמת ליעקב"

שאלה: האם אמת, שהרב אמר שהיא הממד הפנימי של יסוד, לא שייכת ליעקב?

תשובה: הפסוק אומר "תתן אמת ליעקב". לפי זה לפעמים מסבירים שאמת שייכת ליעקב עצמו, לתפארת. אבל הפסוק אומר שיעקב אינו אמת מצד עצמו אלא צריך לתת לו אמת. לכן כתוב בקבלה ש"תתן אמת ליעקב" היינו החבור של תפארת ויסוד. היסוד הוא המשך של התפארת, הברית ממשיכה את הגוף, היא החותם של יעקב. לפי זה, "תתן אמת ליעקב" היינו לתת לו את הבן שלו, יוסף, שמדתו יסוד.

ה-א שלפני ה-כב

שאלה: הרב הזכיר הרבה פעמים את הקשר בין אדם (א שוה 1 ו-דם שוה 44) ל-23 זוגות הכרומוזומים שבגוף. האם ה-23 רומז לכך שתהיה גילוי של אות 23 בנוסף ל-22 האותיות (כמו שיש 22 כרומוזמים ידועים ועוד אחד שמתגלה)?

תשובה: כתוב בקבלה – בפרט אצל הבעל שם טוב, שזה שייך לכוונת השופר וכוונת המקוה לפי הבעל שם טוב, שמוסברות באריכות על ידי אדמו"ר הזקן בסידור עם דא"ח – האות ה-23 היא לא עוד אות אחרת אלא עוד א לפני ה-א (על דרך "חד ולא בחשבן" ביחס ל"עשר ספירות בלימה"). כתוב שלפני האלף-בית יש עוד א, א של הקול הפשוט ולא א של הגית האותיות. ה-א הזו היא הסוד של הקול עצמו היוצא מן הלב (מהבל-להב-הלב) וזו ה-א שיוצאת כאשר תוקעים בשופר, ה-א של הכתר (בחינת "חד ולא בחשבן"). זו האות ה-23. [זו ה-א החסרה של "רשית שנה".] כן, בביטוי "מרשית שנה [ועד אחרית שנה]" אין א, ה-א חסרה בתחלת השנה, וכאשר תוקעים בשופר היא מופיעה.

וביחס לסוד הכרומוזומים, "הקל [קול כלה, אשה מזרעת תחלה] קול [קול חתן] יעקב" – שני הקולות של האיש והאשה מתחברים ומתאחדים כאחד בסוד ה-א של אדם (יחוד מ"ן ומ"ד ע"י הרקיע המחברם – "אל תאמרו מים מים"), קביעת מין הולד (תכונה אחת בלבד), משא"כ שאר הכרומוזומים שנשארים זוגות-זוגות של תכונות בולד, בסוד ה-דם של אדם, וד"ל.

שארית 13 בשמות הספירות (השלמה)

בשמות הספירות יש תופעה מיוחדת, בעלת הסתברות מאד נמוכה, שחמש מתוכן שוות 2-מוד-13 (דהיינו כאשר מחלקים ל-13 השארית 2): בינה = 5 כפול 13 ועוד 2. תפארת = 83 כפול 13 ועוד 2. הוד = 13 ועוד 2. יסוד = 6 כפול 13 ועוד 2. מלכות = 38 כפול 13 ועוד 2.

מה לגבי שאר הספירות? הסברנו בפרצוף שהכתר והדעת הם זוג, כמו תמיד שהכתר הוא בעל-מודע והדעת במודע. כתר-דעת = 84 כפול 13 ועוד 2. הזוג הנוסף שהיה לנו, של החגים דרבנן, הוא חסד וגבורה. חסד-גבורה = 22 כפול 13 ועוד 2. הגימטריא הזו מחזקת את שני הזוגות שכאן (שהם תמיד זוגות  מובהקים).

נשארו חכמה-נצח, יום כיפור ושש"פ, שהם יחד כפולת 13 ללא שארית (0-מוד-13), מספר השראה, אחד פעמים טוב (שתי מלים שמתחלפות באטב"ח). העובדה שזוג אחד הוא כפולת 13 ללא שארית רומזת שבכל שאר הספירות צריך לחפש שארית 13.

13 היינו יגהמ"ר, הכל מתחיל מהכתר, מדות הרחמים מחברות את הימים הנוראים – בין הכתר של ר"ה לחכמה של יום כיפור. את ה-ב, השארית של הכל, לכוון כ-ב רבתי של בריאת העולם, "בראשית" (בראשית במ"ק 13).