בע"ה

מוצאי י"ט כסלו ע"ז – בניני האומה, ירושלים

"תורה חדשה מאתי תצא"

התוועדות י"ט כסלו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "יבחר אלהים חדשים"

עיקר הזכות – "כי ברבים היו עמדי"

חג שמח, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו.

היום הוא יום ההילולא רבא של הרב המגיד ממעזריטש זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל וחג הגאולה של אדמו"ר הזקן בעל התניא. נוהגים לפתוח את ההתוועדות עם השיר "פדה בשלום נפשי". אדמו"ר הזקן כותב שתוך כדי שהוא אמר את הפסוק הזה הוא התבשר שהוא שוחרר – מיד כשהוא גמר את הפסוק וטרם התחיל את הפסוק הבא. לפני שנשיר זאת ביחד נאמר כמה דברים לגבי הפסוק הזה והשיר הזה.

כתוב "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". עיקר הזכות של דוד המלך, מה שעמד לו להנצל מכל המלחמות שלו – "כל משבריך וגליך עלי עברו" – הוא "כי ברבים היו עמדי", שעם ישראל, כנסת ישראל, היו יחד איתו. חז"ל מפרשים שבמלחמת אבשלום, אולי המלחמה הכי קשה שלו, עליה נאמר הפסוק הזה, "ברבים היו עמדי" הכוונה שאפילו אנשי אבשלום היו מתפללים לנצחונו של דוד. לגמרי נגד הטבע, שהאויב יתפלל על נצחון הצדיק.

שוב, עיקר החידוש ועיקר המסר של הגאולה של החסידות, שהיא גאולת משיח, היא ש"רבים היו עמדי". שכולם, כל עם ישראל, כל כנסת ישראל, הם יחד אתי בתפלה, בלב, בהזדהות. כתוב שיש כלל שצריך את הפרט ופרט שצריך את הכלל. כלל ישראל זקוק ללב. הכלל הוא כמו גוף חי והלב הוא המלך. דוד מלכא משיחא הוא הלב של כלל ישראל. הכלל, הגוף, זקוק ללב, וגם הלב זקוק לגוף, לכל האברים, שהכל יהיה ביחד.

שתי בחינות "רבים" – כלל ישראל ושם אלקים

אם כן, הפירוש הפשוט של "כי ברבים היו עמדי" הוא שכולנו יחד – הלב יחד עם האברים והאברים יחד עם הלב. אבל יש כאן גם רמז שכתוב "כי ברבים היו עמדי", ב-רבים, שתי בחינות של רבים. "רבים" אחד הוא של כנסת ישראל, ומי הוא עוד "רבים"? כתוב – רש"י הביא זאת בפרשה הקודמת – שמתוך השמות של הקב"ה יש אך ורק שם אחד שנגזר בלשון רבים, שם אלקים, השם של בריאת העולם, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הוא גם השם של מדת הגבורה. "חסד אל כל היום", א-ל הוא חסד ואלקים הוא גבורה ושם הוי' הוא רחמים. יש פסוק "אל אלהים הוי' דבר" – חסד, גבורה, רחמים ומלכות. כשהוא אומר "כי ברבים היו עמדי" היינו גם כנסת ישראל, כל היהודים יחד, וגם אותו שם שהוא לשון רבים, שם אלקים, שם הגבורה[ב].

לכאורה שם אלקים הוא גם שם הדין. אם יש קטרוג נגד מישהו, כמו בסיפור של אדמו"ר הזקן שלפני השחרור היה קטרוג על כך שהוא מפיץ רזין דרזין דאורייתא ברבים, בלי לחשב לאן יגיעו הדברים. יכול להיתו קטרוג, קטרוג הוא מדת הדין, שם אלקים, אבל גם שם אלקים הזה – בלשון רבים – הוא ב"כי ברבים היו עמדי", הוא גם אתי. בזכות שגם כנסת ישראל יחד אתי וגם שם אלקים יחד אתי – "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ב-רבים היו עמדי".

"יבחר אלהים חדשים"

הנושא שלנו הערב הוא "תורה חדשה מאתי תצא", לדבר על חדוש. צריך לחדש את פני האדמה, צריך לחדש את המלוכה. כתוב "ונחדש שם המלוכה"[ג]. הפעם הראשונה שכתוב בתורה "חדש" היא בבטוי "מלך חדש" (בתחלת חומש שמות). "הכל הולך אחר הפתיחה", החידוש האמתי הוא שיש מלך, ובקדושה היינו דוד מלכא משיחא, "דוד מלך ישראל חי וקים"[ד].

יש פסוק בשירת דבורה בו היא אומרת "יבחר אלהים חדשים אז לחם שערים"[ה]. מה פשט הפסוק הזה? מה פירוש "אלהים חדשים"? יש אלקים חדשים?! אם יש אלקים חדשים כנראה שיש אלקים ישנים... מה זה יכול להיות? מה פירוש "יבחר אלהים חדשים אז לחם שערים"? יש שני פירושים במפרשי הפשט:

הפירוש הראשון הוא שעם ישראל בוחר "אלהים חדשים", "אלהים אחרים", עבודה זרה. ואז, אם איננו נאמנים לאלקים שלנו – "שמע ישראל הוי' אלהינו [יש לנו את האלקים שלנו] הוי' אחד" – צריכים לצאת לקרב, זו סבת כל המלחמות, "לחם שערים". הפשט של "לחם שערים" הוא להלחם בשער, מלחמות של עיירות. כל המלחמות הן כי בוחרים לעצמנו "אלהים חדשים", לא מסתפקים באלקים שקבלנו את האמונה הטהורה והתמימה בו מאבותינו הקדושים, מאברהם אבינו המאמין הראשון. זה הפשט הכי פשוט שמביאים כמעט כל המפרשים[ו].

אבל יש פשט אחר שכתוב במפרשים[ז], שצריך לקרוא "יבחר אלהים" – אלקים, אחד יחיד ומיוחד, הקב"ה ששמו אלקים, הוא "יבחר" בלוחמים חדשים, כי הלוחמים הקודמים שלי כבר 'יצאו לפנסיה' וכעת צריך דור חדש, נוער חדש. זה פירוש שכתוב במפרשים, "יבחר... חדשים" בשביל ה"לחם שערים". אלקים הוא שם הגבורה והמלחמה, כמו שכתוב על מלך המשיח שאחרי שהוא כופה את עם ישראל לחזור בתשובה, מחזק את בדק הבית, הוא לוחם ומנצח ואז פעולתו השלישית היא בנין המקדש. הלוחמים צריכים להיות עם רוח חדשה, עם לב חדש, כמו שנסביר שיש לב חדש ורוח חדשה. "יבחר אלהים חדשים אז לחם שערים", בשביל להלחם בשערים. זה פירוש שני, שונה לגמרי.

יש גם פירוש שלישי, שהוא כבר של החסידות, שבאמת יש "אלהים חדשים". מה הפירוש? גילוי חדש של אלקות, גילוי שלא היה עד כה כלל וכלל. כשבא הבעל שם טוב לעולם הוא גלה "אלהים חדשים", כמו שהרבי הצמח צדק כותב בדרך מצותיך במצות "אחדות הוי'" שעומק ההסבר של מורנו הבעל שם טוב בענין אחדות ה' לא היה נודע עד כה, הוא חידוש מופלא, "תורה חדשה", "תורה חדשה" באיך לתפוס את אחדות ה' יתברך, איך לקרב את אחדות ה' יתברך לתוך הלב של כל אחד מישראל. הרי בשער ספר תניא קדישא, שאנחנו מתחילים היום ללמוד אותו מחדש, כתוב שהוא "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", לבאר "איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה", עיקר הווארט הוא איך ה' הוא קרוב. כל פעם צריך לחדש, "פנים חדשות באו לכאן", של "קרבת אלהים לי טוב", איך ה' הוא קרוב. על כך כתוב שאנחנו, עם ישראל, צריכים לבחור בכל דור אלקים – שהוא אותו אלקים, ויחד עם זה הוא גם "אלהים חדשים"[ח], גילוי חדש לגמרי של אלקות.

אם כן, יש כאן שלשה פירושים. פירוש ראשון, הכי לא טוב, שבוחרים עבודה זרה. או שה' בוחר לוחמים חדשים. או שאנחנו, שוב חוזר אלינו, שזוכים בזכות הצדיק, בזכות הבעל שם טוב – בכל דור ודור יש אחד – שמגלה "אלהים חדשים". אותם "אלהים חדשים" הם ה"רבים"[ט] ש"היו עמדי".

כל זה הקדמה לכך שנשיר כעת יחד את "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים [עם ישראל רבים ואלקים רבים, ולא סתם אלקים רבים אלא "אלהים חדשים" רבים] היו עמדי". לחיים לחיים.

ב. העמקת תלמידי המגיד

העמקת תלמידי המגיד בדברי תורתו

לפני שנשיר את שני הניגונים המסורתיים שאנחנו שרים של הרב המגיד, קודם נספר סיפור עליו[י]. בעצם זה סיפור על החסידים שלו, שממנו אפשר ללמוד איך צריך לנהוג אצל רבי:

היו לרב המגיד שני תלמידים שבאו פעם לשמוע דברי תורה מרבם. הם הגיעו בבקר, נכנסו ליחידות, ותוך כדי הדיבורים של הרבי עם שני התלמידים האלה הוא אמר להם שלשה עשר ווארטים. ככה כתוב, 13 דברי תורה קצרים. כשיצאו מהקדש הרגישו שני התלמידים האלה כזו התרוממות רוח שאמרו שאין לנו מה להשאר פה – זה רק יכול לטשטש את הרושם, את ה"אלהים חדשים" שקבלנו עכשיו, לכן צריך רק לזכור את שלשה עשר הדברים וללכת הביתה. איך חסידים של פעם הגיעו? הגיעו עם עגלה, שכרו בעל-עגלה, שלפעמים היה יהודי ולפעמים היה גוי. בסיפור שלנו בעל-העגלה היה יהודי פשוט, יהודי של הבעל שם טוב. הם הלכו מיד, אחרי שיצאו מהמגיד, לבעל העגלה שלהם ואמרו שנשים את כל החבילות שלנו, כל מה שהבאנו, על העגלה, ואתה תסע לאטך. אנחנו רוצים ללכת רגלי, אפילו שיקח כמה ימים, ואתה תסע לפנינו עם החבילות שלנו. אם נרצה לפוש כשנתעייף נעלה קצת על העגלה בשביל לנוח, אבל ככה נלך ברגל. למה רצו ללכת ברגל אחרי העגלה? כי רצו בשקט, בנחת, בינם לבין עצמם, לנסות לעכל ולהפנים את הווארטים, את התורות ששמעו מרבם, הרב המגיד.

כל הסיפור הזה היה לפני הצהריים. כבר ב-12 בצהריים הם יצאו לדרך. הם הולכים רגלית, בעל העגלה נוסע לאט-לאט לפניהם, וכך הם הולכים ומדברים ומנסים להבין לעומק, 'דערהער' באידיש, את הדברים ששמעו עכשיו מפי רבם. פתאום הם מצאו עצמם לפנות בקר של היום הבא, כבר אחרי הנץ, ובעל העגלה יוצא ממקומו בעגלה ומתחיל לצעוק עליהם – רשעים! לא רק שלא התפללתם מנחה ולא התפללתם מעריב, כעת אתם גם לא רוצים להניח תפלין. פתאום הם תפסו את עצמם שהם היו במקום אחר לגמרי. שוב, הם התבוננו תוך כדי הליכה, "ובלכתך בדרך", הכל היה בשביל להפנים – שיהיה "אליבא דנפשיה" – את המסרים שקבלו מרבם, מסרים קצרים אבל נוקבים.

יג התורות כנגד יג מדות הרחמים

כתוב בסיפור שמהצהריים עד אור הבקר הם הספיקו לעבור על חמש תורות מתוך שלש עשרה הדברים ששמעו. הם הגיעו רק לחמישי כאשר בעל העגלה יצא וצעק עליהם. אם נקביל את יג הדברים שהם שמעו מהמגיד ל-יג מדות הרחמים – אצל המגיד הכל מכוון, ואם הוא בחר למסור להם יג דברים קצרים מן הסתם כוון אותם כנגד יג מדות הרחמים – אז עד אור הבקר הגיעו עד מדת "אפים" ועד בכלל. מה הן חמש המדות הראשונות? לפי הזהר והאריז"ל "[א] אל [ב] רחום [ג] וחנון [ד] ארך [ה] אפים", שה' מאריך אף גם לצדיקים וגם לרשעים, "אפים" לשון רבים. כשהגיעו לשם יצא בעל העגלה ואמר להם 'רשעים, גם תפילין אתם לא רוצים להניח?!'.

מוסר ההשכל הוא איך צריכים להתייחס לווארט של הרבי. כתוב, בסיפור אחר, שתלמידי המגיד היו חיים חצי שנה עם ווארט אחד. אחרי חצי שנה היו חוזרים לשמוע עוד משהו מפי רבם. כמובן שאנחנו בירידת הדורות, אבל אף על פי כן צריך להתרענן בענין הזה, ללמוד איך צריך לתפוס ביראה עילאה את דבר החכמה ששומעים מפי הרב, דבר חדש לגמרי, "פנים חדשות".

איננו יודעים מה הם יג הווארטים ששמעו אז, אבל שנזכה שה' יגלה לנו את כל ה-יג, מ"אל" עד "ונקה", "'ונקה' לשבים", שנעשה תשובה שלמה, ואז נהיה ראויים לצאת מהגלות, להשתחרר כמו שידוע שהרב המגיד כבר ראה בנבואה את שחרור תלמידו החביב, ואמר לו 26 שנה קודם, מיום ליום, ביום הסתלקותו ש"היינט איז אונזער יום טוב". זכותו יגן עלינו, שנלמד איך להיות חסידים ותלמידים של רבי.

כעת נשיר את שני הניגונים שלו, אחד שעבר במסורת צאצאי המגיד, בית רוז'ין, והשני שעבר במסורת ברסלב. ננגן אותם אחד אחרי השני.

ג. סדר הקבלת רבותינו נשיאינו

מסורת אחת על סדר הנשיאים מהבעש"ט עד הצמח צדק

לחיים לחיים. לגבי המדרגות – הבעש"ט, המגיד, אדה"ז וכו' – יש כמה וכמה שיטות[יא]. בכתבים של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, כתובה[יב] מסורת של חסידים שהבעש"ט הוא פנימיות הכתר, עתיק יומין, והמגיד הוא חיצוניות הכתר, אריך אנפין, שהיחס ביניהם בנפש הוא היחס בין התענוג והרצון בנפש. אחר כך, שלשת הרביים הראשונים של חב"ד הם כנגד חב"ד לפי הסדר – אדמו"ר הזקן כנגד החכמה, אדמו"ר האמצעי כנגד הבינה ואדמו"ר הצ"צ כנגד הדעת "ומכאן והלאה לא שמענו". כלומר, השמועה הזו נמסרה בזמן הצ"צ ומכאן ואילך כל אחד יפתח בעצמו.

לפי מה שאמרנו, שיש קשר מיוחד בין המגיד ל-יג מדות הרחמים, הסדר מתאים מאד, היות ש-יג מדות הרחמים הן יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין, לכן יג המדות אצלו הן ענין מאד עיקרי.

סדר הנשיאים לפי רבי אייזיק מהומיל

אבל, לא זו השיטה היחידה. ידוע שהמשכיל הגדול בחסידות חב"ד, רבי אייזיק מהומיל, ששמש 18 שנה אצל אדמו"ר הזקן, ואחר כך בכל נשיאות אדמו"ר האמצעי והרבה שנים לתוך נשיאות הצמח צדק, הסביר את סדר הרביים, צדיקי יסוד עולם, בסדר אחר[יג]. כל אחד מהם הוא המשה רבינו שבדור, המשיח שבדור.

הוא אמר שהבעש"ט הוא כתר בכלל, כלומר כל פרצופי הכתר – גם עתיק יומין, התענוג בנפש, גם אריך אנפין, הרצון בנפש, וגם פנימיות עתיק, רדל"א, שהוא אמונה פשוטה בנפש. הכל הוא מורנו הבעל שם טוב. ואילו הרב המגיד, שהיום יום ההילולא רבא שלו, אומר רבי אייזיק, הוא אבא ואמא דאצילות – הוא פרצופי המוחין, השכל האלקי. לפי ההסבר הזה גם נבין כמה וכמה דברים עמוקים לגבי מהותו של הרב המגיד. כלומר, כל חב"ד – שהייתי חושב ששייך לאדמו"רי חב"ד, ומי יודע זאת יותר מרבי אייזיק, שאם תשאל אותו הוא חסיד חב"ד (הכינוי הזה היה מקדמת דנא), ואף על פי כן הוא אומר שעיקר גילוי השכל האלקי, פרצופי המוחין, אבא ואמא דאצילות, הוא ענין המגיד. אבא ואמא כוללים ארבעה פרצופים, או"א עילאין וישסו"ת, והכל שייך להרב המגיד.

לפי זה אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום – "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" – הוא כבר אחרי אבא ואמא, פרצוף זעיר אנפין, אבל בתוך פרצוף ז"א יש כמה וכמה מדרגות. יש ז"א כשלעצמו, שהוא פרצוף המדות האלקיות, בעצם מה ש"האבות הן הן המרכבה", אברהם אבינו מרכבה למדת החסד-האהבה של ה', יצחק אבינו למדת הפחד-היראה של ה' ויעקב לרחמים בלב, מדת התפארת. זה פרצוף ז"א סתם, אבל יש מדרגה יותר גבוהה בפרצוף ז"א, מה שכתוב בזהר הקדוש ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא" – שזעיר אנפין בכתר אחוז ותלוי. אבל הנה, יש עוד מקום בזהר, שכתובה מדרגה עוד יותר גבוהה לגבי פרצוף ז"א, מדות הלב, "ז"א ועתיקא כולא חד", שהז"א ועתיק, פנימיות הכתר, הכל אחד ממש. יותר מ"ז"א בעתיקא אחיד ותליא". אומר רבי אייזיק שהמדרגה הזו של ז"א, מה ש"ז"א ועתיקא כולא חד", הוא אדמו"ר הזקן.

עתיקא הוא כנגד הבעש"ט ואדה"ז היה מכנה עצמו הנכד הרוחני של הבעש"ט. ז"א הוא המדות, והמדות מתייחסות למציאות – ז"א מתייחס למציאות יותר מפרצופי אבא ואמא, שהם "אלפים שנה קדמה תורה לעולם", וכל שכן פרצופי הכתר. ז"א הוא כבר "ששת ימים עשה הוי'", הכח האלקי שמהווה את המציאות. אז הוא רוצה לומר בזה שאדמו"ר הזקן יותר קשור למציאות מהקודמים לו. ויחד עם זה, כמה שקשור למציאות, "ז"א ועתיקא כולא חד", הוא והכתר, ולא סתם הכתר אלא פנימיות הכתר, התענוג והאמונה, כולא חד ממש. לפי זה, אדמו"ר הזקן והבעש"ט "כולא חד" ממש.

אם ככה אומר רבי אייזיק על אדמו"ר הזקן, מה לגבי אדמו"ר האמצעי? הרי רבי אייזיק היה חסיד מובהק ביותר של הבן. אף על פי שהיה חי שנים אצל האבא, אדמו"ר הזקן, הוא היה כל תקופת הנשיאות של בנו אדמו"ר האמצעי, ועוד בחיי האבא הוא אמר לאבא, לאדמו"ר הזקן, ש"אלקות אני מקבל ממך", "אלהים חדשים" שאמרנו קודם, "חסידות אני שומע ממך, אבל טעם בחסידות" – לקבל טוב טעם, "טעמו וראו כי טוב הוי'", שנסביר בהמשך ש"טעמו וראו" הוא גם "תורה חדשה" – "אני מקבל מבנך בערל". כשהאבא שמע זאת צהבו פניו, זו נחת חסידית. "אלהים חדשים" זה אתה, אני מסתכל עליך, "חסידות אני שומע מפיך, אבל טעם בחסידות אני מקבל מבערל שלך". אם כן, רבי אייזיק היה מאד קשור לאדמו"ר האמצעי. אם כן, מה הוא מסביר לגבי אדמו"ר האמצעי? שאם הבעש"ט הוא הכתר בכלל, כל פרצופי הכתר, והמגיד הוא פרצופי המוחין, ואדה"ז הוא ז"א בדרגה הכי גבוהה, פנימית ועצמית, אז מיהו אדמו"ר האמצעי? פרצוף הנוקבא דאצילות, המלכות דאצילות, כפי שהיא בעולם האצילות.

מי זה הרבי? הרבי העכשוי הוא הצמח צדק, שרבי אייזיק היה יותר מבוגר ממנו – היתה הו"א אצל החסידים לעשות אותו רבי, רק שנזכר בווארט ששמע מהאדה"ז שיעשה חסד עם צאצאיו (והבין שהכוונה שלא יתפוס את הנשיאות), לכן וותר על כך, אף שהיה מבוגר והיה בהחלט ראוי להיות נשיא בישראל – והוא היה כפוף לצ"צ. הוא אומר שהצ"צ הוא גם מלכות, אבל הוא מלכות דאצילות כפי שהיא יורדת ונעשית פרצוף שלם בעולמות התחתונים בי"ע. אם כן, אדמו"ר האמצעי הוא מלכות דאצילות במקומה, באצילות, והצ"צ הוא מלכות דאצילות שיורדת להחיות ולהוות את העולמות התחתונים בי"ע.

כל זה ניתוח של רבי אייזיק, וכשהוא מנתח ודאי צריך להתבונן היטב במה שהוא אומר. רק נאמר את סוף הווארט הזה, שמישהו מהחסידים 'הלשין' עליו בפני בני הצ"צ שכך הוא אומר. כתוב שבני הצ"צ קצת הקפידו עליו, ככה אתה אומר על אבא, שהוא רק מלכות דאצילות שיורדת לעולמות התחתונים בי"ע?! בכל אופן, כך הוא אמר.

השלמת השמועה עד דורנו

רבי אייזיק הסתלק בימי הצ"צ, אך צריך להשלים את השמועה הזו – כמו את השמועה הראשונה – עד ימינו אנו. אחרי הצ"צ יש את הרבי מהר"ש, הרבי רש"ב, הרבי הקודם והרבי. איך נשלים?

אפשר לומר, קצת לעשות 'שיפוץ' לדברי רבי אייזיק על הצמח צדק, שהצ"צ הוא לא מלכות דאצילות כפי שיורדת ונעשית פרצוף בכל העולמות התחתונים בי"ע, אלא בעיקר מה שהמלכות דאצילות – שבמקומה דאצילות נקראת "זנב לאריות" (מדרגת אדמו"ר האמצעי) – יורדת ועוברת את המסך בין אצילות לבריאה ונעשית עתיק לבריאה, ששם היא נקראת "ראש לשועלים". אפשר לומר שהצ"צ הוא מלכות דאצילות שיורדת להיות עתיק דבריאה (ומבואר בדא"ח שבעצם בחינה זו כוללת את כל בי"ע, מתאים לניסוח המקורי של רבי אייזיק).

ידוע הווארט של בעל ההילולא של היום, הרב המגיד, ש"אצילות איז אויך דא", שיש הארת וגילוי אצילות בכל העולמות התחתונים. כל הרביים הם נשמות דאצילות, כולם אצילות, עד הצ"צ זו מלכות דאצילות שנעשית כתר דבריאה. אחר כך יש אצילות בכל אחד מהרביים – המלכות דאצילות כפי שמאירה בעולם הבריאה בכלל, הגילוי של "אצילות איז אויך דא" בבריאה, ואחר כך "אצילות איז אויך דא" ביצירה הוא הרבי הרש"ב, וכשעובר את המסך לעולם הכי עב, עולם העשיה, מאד מתאים לרבי הריי"צ, בעל המסירות נפש בדור של אף וחימה, "אף עשיתיו", והוא מגלה שם אצילות. זו תכלית הבריאה, להמשיך אלקות מטה-מטה, דירה בתחתונים – וכמו שמבואר בתניא שתכלית הכוונה הוא לא לשם גילוי אלקות בעולמות העליונים אלא דווקא למטה. אז נאמר שאצילות כפי שהיא ב"אף עשיתיו" (כידוע הרמז ש"אף" הוא ר"ת אצילות פה) זהו הרבי הריי"צ.

אז מי הרבי? אפשר לומר שבעולם העשיה גופא יש שתי בחינות, עולם העשיה הרוחני ועולם העשיה הגשמי. אפשר לקשר זאת לחצי הכדור התחתון. כבר הרבי הקודם הגיע לחצי הכדור התחתון, אבל מי שהתעצם עם חצי הכדור התחתון – ומשם האור מתחיל לחזור, ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – המלכות כפי שנעשית נשמת העולם הגשמי ממש, ועד לאמריקה, החצי התחתון, זה הרבי.

אם כן, מה עכשיו? הכל המשך. הרבי לגבי הרבי הקודם אמר ש"נשמתו בי" – הוא והרבי דער שווער הם מלכות אחת, "אף עשיתיו". אנחנו ממשיכים זאת, אבל ההמשך שלנו הוא כבר הדור העשירי לבעש"ט, ולכן העבודה שלנו היא "נעוץ סופן בתחלתן" – לחזור מלמטה-מטה ולחבר לשרש הראשון, מורנו הבעש"ט[יד]. כל זה לחזור ולהסביר באריכות קצת את הווארט של רבי אייזיק.

'סדר חדש' שמביא את המשיח – להחזיר את אדמו"ר האמצעי

רבי אייזיק אמר עוד משהו. לפני שהוא הסתלק מהעולם הזה הוא אמר שלפני ביאת המשיח, גואל צדק, צריך להיות "א נייעם סדר", סדר חדש, קשור ל"תורה חדשה מאתי תצא". מה זאת אומרת? לפני שהסתלק הוא אמר שהוא רואה שהעולם מתמוטט, לא סתם ירידת הדורות אלא "חשך כפול ומכופל" כלשון הרבי. מי יכול להציל את המצב? הוא אומר שלהציל את המצב יוכל רק 'סדר חדש'.

מה הכוונה? בפי החסידים "סדר" היה הבעש"ט והמגיד ואדה"ז, כמו האבות אברהם יצחק ויעקב, והוא אמר שכדי להביא משיח צריך שירדו לעולם שוב הבעש"ט, המגיד ואדה"ז. אי אפשר לדעת באיזה צורה, ואם צריך שיהיה בשלשה גופים שונים, היות שעם ירידת העולם גם התהליכים מצטמצמים – כלומר, אולי כל השלשה יהיו בגוף אחד, "נאו", כמו שהרבי אומר.

אם כדי להביא את המשיח צריך א נייעם סדר, סדר חדש, עד אדמו"ר הזקן, אז לפי הווארט הקודם שלו הגענו רק עד המדרגה של "ז"א ועתיקא כולא חד". מכך יוצא רמז מי הוא המשיח. הרי אדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, הוא מלכות דאצילות (באצילות). הרבה שנים לא היו לאדמו"ר הזקן בנים, ורק לפני הסתלקות המגיד הוא גלה לו את כל הכוונות שצריכות להיות בהריון וממילא שאחרי שיסתלק יוולד לו בן, ורמז לו שהבן שיוולד הוא המגיד בעצמו שחוזר. גם שאר תלמידי המגיד הבינו זאת, ואף כתוב שרבו ביניהם מי יזכה בנשמת המגיד. אדמו"ר הזקן, התלמיד החביב והמובהק, זכה. לכן הוא קרא לו על שמו וגם אחר כך תלמידי המגיד האחרים הכירו בו כגלגול של רבם.

אם המגיד הוא או"א ואדמו"ר האמצעי הוא מלכות דאצילות לפני שהיא יורדת לבי"ע סימן שהמדרגה הזו של אדמו"ר האמצעי, אחרי הסדר החדש של בעש"ט חדש, מגיד חדש ואדה"ז חדש – היא בסוף המשיח עצמו, שיבוא בזכות הסדר שקודם לו. הסדר הוא לא המשיח, אלא רק נחוץ על מנת להביא את המשיח, וכנראה המשיח עצמו הוא חזרה של אדמו"ר האמצעי, שהוא שוב דוב-בער על שם המגיד.

התגלות המשיח – השכל האלקי שמגלה את המלכות

מה זה מלמד? שהשכל האלקי הוא-הוא המקור של המלכות דאצילות. העצם של המשיח הוא לא מוחין, לא שכל, וגם לא מדות – זו מלכות. איזו מלכות? מלכות דאין סוף, מלכות שלפני הצמצום הראשון. רק מה? מי שמגלה אותו – הרבי דבר רבות על 'התגלות', צריך לגלות, לזהות – זה דווקא השכל האלקי.

אצל המגיד ממעזריטש, בעל ההילולא של היום, יש שכלים מופלאים ביותר. בחסידות חב"ד, מאדמו"ר הזקן והלאה, הכל בא בטוב טעם ודעת, שאפשר להבין כמו סוגיא בגמרא, אבל הברק של השכל, מי שזוכה, נמצא בתורת הרב המגיד. יש ווארט בין החסידים[טו] לגבי הרב המגיד, שאם הרמב"ם היה בזמנו של הרב המגיד, בעל ההילולא של היום, הוא היה נדבק בו, לא היה זז מארבע אמותיו של המגיד, כדי לשמוע ממנו שכלים אלקיים. הרי הרמב"ם הוא חוקר, חוקר אלקי, מורה נבוכים, אבל כתוב שהשכל שלו מגיע עד עולם הבריאה (עולם השכל הנברא). אבל כדי לשמוע שכלים אלקיים, שכלים של עולם האצילות, או"א דאצילות ועד ל"פנימיות אבא פנימיות עתיק" ו"פנימיות אמא פנימיות עתיק", צריך להגיע להסתופף בצלו של הרב המגיד.

השכל הזה מסוגל להאיר ולגלות את המלכות דאצילות, מלכות מלך המשיח בפועל ממש. אם כן, צריך את כל הסדר, אבל התכלית היא "ויקם מלך חדש", הפעם הראשונה שיש "חדש" בתורה. יש ביטוי, לשון אצל המלך הראשון בעם ישראל, "ונחדש שם המלוכה" (כפי שהבאנו לעיל). מה זה לחדש? כמו "ותחדש פני האדמה", "פנים חדשות באו לכאן", משהו חדש לגמרי, שלא צפיתי ולא ציירתי כלל, בלי שום ציור בתחלה, כי החידוש האמתי יוצא מהעלם שאינו במציאות (כניצוץ אש מצור החלמיש).

כוונות ניגון שלש תנועות

כל מה שאמרנו בשיחה הוא כדי שכעת נשיר את שלש התנועות, של הבעש"ט המגיד ואדמו"ר הזקן. הניגון הזה נקרא גם ניגון אין סוף, כי חוזר על עצמו אין סוף פעמים, וגם עובר את כל יב הטונים בסולם המלא של יב. שוב, זה ניגון שעושה את הסדר החדש לקראת המלך החדש. כעת ננגן את הניגון הזה, שלש תנועות, ניגון האין סוף. כעת הזמן שנכוון את הכוונות האלה שאמרנו, מיהם הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן, והתכלית היא אדמו"ר האמצעי וכל מה שבא אחריו, ואנחנו מעלים את הכל לשרש.

השיר הזה עובר את כל יב הטונים של הסולם המלא וכשחוזרים להתחלה זהו כבר ה-יג, הכולל, אז יש משהו בניגון הזה שגם אפשר לכוון אותו כנגד יג מדות הרחמים, עיקר ענינו של בעל ההילולא של היום כנ"ל.

המגיד ממעזריטש – מוחין של יג מדות

מי ששם לב, הגענו עד התורה החמישית, מדת "ארך אפים", ששייכת לרב המגיד. אמרנו שאם מכוונים את הרב המגיד כנגד פרצוף אריך אנפין פשיטא מה הקשר שלו ל-יג מדות הרחמים, שהן יג תיקוני דיקנא דאריך, אבל אם משייכים אותו – כפי שהסברנו בשם רבי אייזיק – לאו"א דאצילות כתוב – לגבי או"א עילאין – שהם "תחות דיקנא".

אם הכתר הוא העל-מודע וישסו"ת, הפרצופים התחתונים דחכמה ובינה הם ראשית המודעות, אז לאו"א עילאין קוראים טרום-מודע. לפי זה, סודו וענינו של המגיד מתחיל מהטרום-מודע, סף המודע, המחבר בין העל-מודע למודע. גם ראשית המודע כלולה במגיד, ואדה"ז הוא כבר "ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ" אבל כפי שהם "חד ממש" עם עתיקא.

בכל אופן, או"א עילאין הם "תחות דיקנא", גם מתאים מאד ל-יג מדות הרחמים. כלומר, השכל שלו הוא שכל של יג מדות הרחמים. הוא גם מי שאמר ש-יג המדות שהתורה נדרשת בהן, שהן שכלים, הן כנגד יג מדות הרחמים של הקב"ה. הוא הביא דוגמה שקל וחומר הוא כנגד "אל" וגזרה שוה כנגד "רחום". יש הרבה תורות על כך מתלמידיו, כמו הקדושת לוי ועוד תלמידים, בשם המגיד.

ד. "תורה חדשה" (מקור הביטוי ומשמעותו)

"כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע" – תורה שמגיעה לאומות העולם

כעת נתחיל את עיקר הנושא שלנו הערב, "תורה חדשה מאתי תצא"[טז]. מאיפה בא הביטוי הזה? זה ביטוי של ימות המשיח. יש פסוק בישעיהו הנביא בו כתוב "הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע". "הקשיבו... האזינו", עמי ולאומי, "כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע". "ארגיע" הוא לשון מרגוע לנפשו, להשקיט את הנפש. כך המפרשים מסבירים ש"תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע" היינו תורה שמביאה שלום ורגיעה לכל העולם כולו, אור לגוים במדרגה כזו שמרגיעה את כל המחלוקות והמלחמות בעולם, ש"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", "תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע".

מאד מענין שבשרש רגע יש דבר והיפוכו. יש מצד אחד "רגע באפו חיים ברצונו", אבל יש "ארגיע" שהוא ההיפך, שהוא בעצמו ה"חיים ברצונו", ה"מרגוע לנפשו". בספר תניא קדישא, שמתחילים ללמוד היום, הוא מביא בהקדמה את הביטוי מפסוק אחר, "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו", שכל תכלית לימוד התניא היא למצוא מרגוע לנפש. והנה, הפסוק הזה אומר שהתורה שחז"ל מפרשים שהיא "תורה חדשה" היא כדי להרגיע את כל האנושות, "כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור [זהו אור, אבל] גוים ארגיע". אם כן, יוצא ש"תורה חדשה מאתי תצא", "חדוש תורה מאתי תצא", היא ממש מה שאנחנו מדברים הרבה בזמן האחרון – וקוראים לו המהפכה הרביעית – להאיר את התורה לאומות העולם, וכך להביא אור ושלום ורגיעה לאומות העולם[יז]. זה פשט, מאד חשוב שנבין את הפשט של מקור הביטוי "תורה חדשה מאתי תצא".

שלשה שלבים: "תורה מאתי תצא", "חדוש תורה מאתי תצא", "תורה חדשה מאתי תצא"

אבל שוב, לא כתוב בפסוק "חדשה", אלא "תורה מאתי תצא", וחז"ל מוסיפים אותה בשני שלבים. בשלב ראשון הם אומרים "חדוש תורה מאתי תצא", ו"חדוש תורה מאתי תצא" דורשים על משהו מיוחד, על סעודת לויתן, שיבוא הלויתן וישחוט את שור הבר עם הסנפיר שלו – ומגל לא כשר לשחיטה, אז איך כל הצדיקים יאכלו, איך נאכל, את שור הבר שנשחט באופן לא כשר? זו תכלית בריאת העולם, ותכלית כל הבריאה היא שנאכל טרף ר"ל?! אז חז"ל אומרים על תמיהה זו ש"חדוש תורה מאתי תצא", הדבר הזה יהיה מותר.

איך בדיוק? לא ברור. לכן יש המון פירושים מהו ההיתר כאן. "ברוך מתיר אסורים". תורה היא לשון "כחא דהיתרא עדיף" – תורה לשון מותר. יש הרבה דברים אסורים בתורה, אבל התכלית היא שדבר שחשבתי שהוא אסור פתאום מתגלה שהוא מותר, ולא רק שהוא מותר אלא שהוא לכתחילה, "לכתחילה אריבער", כמו סעודת לויתן. איך זה? כבר שכל מופלא, צריך את הרב המגיד שיבוא ויסביר לנו איך זה ששור הבר שנשחט על ידי סנפיר הלויתן יהיה כשר. לכאורה זה נגד כללי הפסיקה, ההלכה, אך בכל אופן ככה זה – "חדוש תורה מאתי תצא", "ברוך מתיר אסורים".

אבל יש משהו עוד יותר מזה, שהוא לא "חדוש תורה מאתי תצא" אלא "תורה חדשה מאתי תצא". כלומר, יש כאן שלשה שלבים. יש "תורה מאתי תצא", בלי המלה חדש. יש "חדוש תורה מאתי תצא". ה"תורה מאתי תצא" היא אור לגוים, שלום לעולם, המהפכה הרביעית שלנו. "חדוש תורה מאתי תצא" הוא כבר הסיפור הזה, ההלכה של הלויתן ושור הבר, איך נאכל את שור הבר. אבל אחר כך יש משהו אחר, "תורה חדשה מאתי תצא". מה ההבדל? "חדוש תורה מאתי תצא" אומר שבתורה יש איזה חדוש, נגד הכללים שחשבתי, הלכה מחודשת לגמרי – חידוש נפלא, שאפשר לאכול את שור הבר שנשחט באופן כזה. "חדוש תורה" הולך על איזה חידוש פרטי. אבל "תורה חדשה מאתי תצא" משמע משהו אחר לגמרי, שכל התורה היא חדשה.

"תורה חדשה" – "ברית חדשה"

איפה יש דוגמה לכך שיש "תורה חדשה", ולא רק "חדוש תורה"? שוב, לא כתוב כזה פסוק, אבל יש לו כן מקור מובהק. שלא כתוב תורה אלא תורה עם הכולל, ברית. הנביא ירמיהו אומר "וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית הראשונה וגו'". מהי הברית החדשה? הכוונה שכל הברית היא חדשה. מהי הברית החדשה שהנביא אומר? "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והם יהיו לי לעם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם כי אסלח לעונם וחטאתם לא אזכור עוד". אלה הפסוקים בירמיהו הנביא, בהם ה' מבטיח לנו שיתן לנו ברית חדשה, לא כברית שהפרנו אותה אלא משהו חדש לגמרי.

מהי הברית החדשה הזו? תורה שכתובה על הלב שלנו. הברית החדשה בפירוש נקראת תורה, "ונתתי את תורתי בקרבם", אתן את התורה ברקבם שלהם, כלומר שהיא תצמח מלמטה למעלה, "אמת מארץ תצמח", "ועל לבם אכתבנה". התורה שהפרנו במשך כל הדורות היא תורה שאינה בקרבנו ממש, לא תורה שכתובה על הלב שלנו ממש, לא תורה שעליה נאמר "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אתי", כל אחד מעצמו, "למקטנם ועד גדולם" – זו התורה החדשה, תורה שצומחת מבפנים, שהיא עצם אחד עם היהודי, ש"ישראל ואורייתא כולא חד". כמו שאמרנו "ז"א ועתיקא כולא חד" יש "ישראל ואורייתא כולא חד" וזו הברית החדשה.

"חדוש תורה" ו"תורה חדשה" – גילוי מהעלם שישנו במציאות ומהעלם שאינו במציאות

נחזור: יש "תורה מאתי תצא", יש "חדוש תורה מאתי תצא" ויש "תורה חדשה מאתי תצא". מה ההבדל בין "חדוש תורה" ל"תורה חדשה"? יש עוד דרך להסביר זאת. "חדוש תורה מאתי תצא" הוא אמנם חדוש, אבל מתוך "העלם שישנו במציאות", כלשונות הידועים בחסידות. מוסבר שיש שני סוגי העלם. יש "העלם שישנו במציאות", כמו שלהבת בתוך גחלת עמומה – היא שם, ורק צריך לנפוח על הגחלת ויוצאת השלהבת.

כל חידושי התורה, וכנראה אפילו החידוש של שור הבר, יחסית לתורה חדשה שלגמרי שכתובה על הלב, שלא צריך ללמד אחד לשני – המשיח אכן יגלה אותה, אבל הוא יגלה שהיא בלב שלך, "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" – היא מהעלם שישנו במציאות. התורה החדשה היא מהעלם שאינו במציאות (כניצוץ אש מצור החלמיש כנ"ל), שבאותיות של קבלה היינו רדל"א, אמונה פשוטה, מה שהבעש"ט בא ללמד אותנו, לגלות אצל כל יהודי איך יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות. זו ה"תורה חדשה מאתי תצא".

ה. שיר-תורה-נשמה-שמים-ארץ חדשים

נשמה חדשה מגלה תורה חדשה

מי מגלה את התורה החדשה? משיח מגלה את התורה החדשה בעולם. איזו תכונה בנפש היא התכונה שמסוגלת לגלות תורה חדשה? כתוב שאצל הצדיקים הגדולים, מנהיגי ישראל, משה רבינו שבדור, משיח שבדור, יש כמה מדרגות. אחת מהן הזכרנו קודם, שכל אחד מהנשיאים הוא נשמה דאצילות. יש עוד מדרגה, שכל נשיא בישראל הוא נשמה כללית, שכולל את כל בני דורו. יש עוד משהו, שכל נשמה שמגלה תורה חדשה חייבת להיות נשמה חדשה. מהי נשמה חדשה? נשמה שלא היתה באדם הראשון שחטא. למעלה מנשמת אדם הראשון, גם כפי שהיה לפני החטא.

נחזור לרבי אייזיק מהומיל. רבי אייזיק אמר על אדמו"ר הזקן, הרבי המובהק שלו, שהוא מעיד על אדמו"ר הזקן שהוא יותר גבוה מאדם הראשון לפני החטא. כל מי שלומד קבלה יודע מה זה אדם הראשון לפני החטא, והוא אומר שהרבי שלי, אדמו"ר הזקן, הוא יותר מאדם הראשון לפני החטא. מה זאת אומרת? איך לומר זאת במלים אחרות? שהוא נשמה חדשה, וממילא התורה שהוא מגלה היא תורה חדשה. בשביל תורה חדשה צריך נשמה חדשה.

שמים חדשים וארץ חדשה

כתוב בזהר שכאשר צדיק אומר תורה הוא בורא שמים חדשים וארץ חדשה, כמו שכתוב בסוף ספר ישעיהו "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני כן יעמוד זרעכם ושמכם". בפרק הקודם בישעיהו כתוב "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב". כך הוא אומר בפסוק הראשון, ואחר כך הוא מסיים את כל הספר שלו, הנבואה הכי גדולה שיש בתנ"ך, עם השמים החדשים והארץ החדשה, "כן יעמוד זרעכם ושמכם".

היות שהוא מדבר על שמים חדשים וארץ חדשה ומדמה שככה יהיה "זרעכם ושמכם" כנראה שיש קשר והקבלה בין "זרעכם ושמכם" ל"שמים חדשים וארץ חדשה". לכאורה, בהשקפה ראשונה, הייתי חושב ש"שם" שייך ל"שמים" (לשם שמים, המלה שמים מתחילה בשם), וזרע שייך לארץ, שהרי זורעים את הארץ ולא את השמים. אבל לפי הסדר, "השמים החדשים והארץ החדשה" "כן יעמוד זרעכם ושמכם", אם לפי הסדר משמע שהזרע כנגד השמים והשם כנגד הארץ. אפשר להבין שהשם כנגד הארץ, כי שם הוא מלכות, הוא התגלות, אבל מה הקשר של זרע לשמים?

נחזור לפסוקים של ירמיהו הנביא, שאמר "וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה". האם יש בכל התנ"ך עוד פעם ביטוי "בית ישראל ובית יהודה"? רק עוד פעם אחת, באותו פרק, חמשה פסוקים קודם בירמיהו, ושם הוא אומר "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה". כעבור כמה פסוקים הוא אומר "וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה". רואים שיש בין הפסוקים האלה קשר מפורש, קודם אומר "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה" ואחר כך "וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה". מה ההבדל בין "זרע אדם" ל"זרע בהמה"? "זרע אדם" הוא נשמות דאצילות ו"זרע בהמה" הוא נשמות דבי"ע. על אדם כתוב "נפש האדם העולה היא למעלה" ועל בהמה כתוב "ונפש הבהמה הירדת היא למטה לארץ". כלומר, יש "זרע אדם", נשמות דאצילות שעולות למעלה, ויש "זרע בהמה" שיורד לארץ, נשמות דבי"ע. כעת חוזרים לישעיהו, בו כתוב "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני כן יעמוד זרעכם ושמכם", אם לפי הסדר הזרע הוא בשמים, ספירת התפארת בקבלה.

ואכן יש רמז מובהק בקבלה שזרע הוא בתפארת. יש בספר יצירה שבע מתנות טובות ושבע תמורות. בחסד "תמורת חכמה אולת", בגבורה "תמורת עושר עוני", בתפארת "תמורת זרע שממה". אחר כך, בנצח, "תמורת חיים מות", בהוד "תמורת ממשלה עבדות", ביסוד "תמורת שלום מלחמה" ובמלכות "תמורת חן כיעור". אלו שבע התמורות, שבצד הטוב הן נקראות שבע מתנות טובות שהקב"ה נותן לנו, יש נוהגים לכוון אותן כשהכלה מקיפה שבע פעמים את החתן – בהקפה הראשונה לתת לזוג חכמת חיים, אחר כך עושר וכבוד, אחר כך זרע, אחר כך חיים טובים וארוכים, אחר כך ממשלה, אחר כך שלום בית ובסוף חן, שכל אחד ימצא חן בעיני השני. למה אמרנו זאת? כי כאן הזרע במקום התפארת ותפארת היא שמים. למה זה מתאים לתפארת? כי תפארת היא יעקב אבינו ש"מטתו שלמה", כל בניו, כל הזרע שלו, קדושים וטהורים.

לגבי יעקב אבינו הזרע הוא בחינת שמים והשם שהוא המלכות, עלמא דאתגליא, הוא בחינת ארץ. ככה נכוון את הפסוק הזה, "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה... כן יעמוד זרעכם ושמכם". הפסוק הבא הוא "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר הוי'", זו התכלית. כתוב חדש לפני שבת. מתחיל מ"שמים חדשים וארץ חדשה" ואחר כך "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו".

תורה ונשמה מחדשים שמים וארץ

מה שעשינו עד עכשיו: אמרנו שיש תורה חדשה, שהיא כנגד י שבשם. כעת נעשה י-ה-ו-ה: יש "תורה חדשה" ו"נשמה חדשה", שני ביטויים שהם של חז"ל ולא לשונות התנ"ך. "תורה חדשה" בחכמה, "אורייתא מחכמה נפקת", ו"נשמה חדשה" באמא, "נשמת שדי תבינם". הנשמה החדשה היא-היא כח הבורא (על ידי שמגלה תורה חדשה) שמים חדשים וארץ חדשה – "הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה" שהם וה. אם כן, יש לנו י-ה-ו-ה מאד יפה.

התכלית (של הנשמה חדשה) היא לגלות לנו תורה חדשה וכך לברוא לנו שמים חדשים וארץ חדשה. רוב המפרשים מסבירים שפשוטו כמשמעו, שהעולם הזה יחלוף ופתאום יבוא משהו חדש, שלא נכיר את המציאות. אבל האבן עזרא אומר באופן פשוט למדי ששמים חדשים הם בלי זיהום אויר. בחסידות כתוב שצריך לעשות הרבה דברים כדי לטהר את האויר. כשהאויר יהיה טהור יהיו חיים ארוכים. כל מה שאנשים לא חיים לנצח הוא בגלל זיהום האויר שנושמים. אם יהיו שמים חדשים, שהאויר יהיה טהור, נקי במאה אחוז, זה יאריך את החיים עד מאד. אותו דבר הארץ, כשהיא תהיה פוריה – באין ערוך יותר מהיום – העולם ישתנה. היום בכל מחזורי הטבע יש עליה וירידה, גלגל חוזר, מטוב לרע ומרע לטוב, אבל כאשר השמים החדשים והארץ החדשה יבראו לא יהיה מחזור של טוב ורע, שמצד הטבע לפעמים קורים דברים טובים ולפעמים רעים, אלא שהכל יהיה טוב. אם כבר יהיה שינוי הוא שהכל יהיה יותר טוב, עליה עד אין סוף.

בכל אופן, איך שלא נפרש, "השמים החדשים והארץ החדשה" הם כמו "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שהארת י-ה תהיה בתוך ו-ה. אז על ידי הנשמה החדשה מכח התורה החדשה יבראו שמים חדשים וארץ חדשה.

סוד הוי' של חידושים בהשראת "שיר חדש"

אם יש כאן י-ה-ו-ה צריך להיות גם כתר, קוצו של י. מה הקוצו של י במבנה הזה? זו הקדמה למה שכעת נשיר עוד ניגון. בכתר יש אמונה-תענוג-רצון. אחת המלים שהיא שם נרדף לתענוג בנפש היא שיר. כתוב שסימן של ביאת המשיח הוא "שירו להוי' שיר חדש". הביטוי "שיר חדש" כתוב שבע פעמים בתנ"ך, "כל השביעין חביבין", פעם אחת בישעיה ושש פעמים בתהלים. לפי הקבלה ז"פ "שיר חדש" הם כנגד ז תיקוני גלגלתא, החיבור בין עתיק לאריך, האחדות והתיקון בתוך הכתר גופא. אלו הם שבעת ה"שיר חדש". "כתבו לכם את השירה הזאת", מקור התורה עצמה הוא שיר. גם הנשמה, "כל בעלי השיר יוצאין בשיר", הנשמה עולה ויורדת מכח השיר. השיר-הניגון הוא מקור ושרש של התורה. בתוך התורה גופא המדרגה הכי גבוהה היא "טעמו וראו כי טוב הוי'", משיח יבוא לגלות טעמי תורה, זו גופא ה"תורה חדשה" שלו. בכתר יש "שיר חדש".

אם כן, עשינו כעת כזו התבוננות. את כל הגימטריאות אני משאיר לצבור, אין לנו זמן[יח]. אבל רק נאמר את המבנה: הכתר הוא "שיר חדש". שיר הוא לשון השראה (שהיא קבלת הבעל שם טוב, בסוד השתלשלות-התלבשות-השראה, כנודע). החידוש העיקרי שאומרים כעת, שמתוך השיר החדש באה ומתגלה "תורה חדשה" על ידי ה"נשמה חדשה", שגם אותה מוביל השיר החדש, ומה שהוא בורא – ה"שיר חדש" וה"תורה חדשה" על ידי ה"נשמה חדשה" – הוא "שמים חדשים וארץ חדשה", כללות כל המדות, "לב טהור ברא לי אלהים", ו"ארץ חדשה" היא ארץ ישראל שעתידה להתפשט בכל הארצות, שהתורה תתגלה בכל העולם, "אמת מארץ תצמח". אפשר לומר בתמצית – נשמה חדשה בהשראת שיר חדש אומרת תורה חדשה ובכך בוראת שמים חדשים וארץ חדשה[יט].

ולסיכום:

  קוצו של י     שיר חדש

            י        תורה חדשה

            ה       נשמה חדשה

            ו        שמים חדשים

            ה       ארץ חדשה

נשמה חדשה – תופעה חדשה

נחזור רגע ל"נשמה חדשה": איך אפשר להכיר נשמה חדשה? איך רבי אייזיק יודע שאדמו"ר הזקן הוא נשמה חדשה? אפשר לומר זאת בצורה הכי פשוטה, ש"נשמה חדשה" היא, נשנה טפה את הביטוי, תופעה חדשה. יש מישהו שהוא תופעה חדשה, שלא היה כזה דבר מעולם, אף פעם. כמו שאמרנו שנשמה חדשה היא נשמה שלא היתה באדם הראשון, גם אדם הראשון שלפני החטא, נשמה חדשה היא אחד שהוא לגמרי תופעה חדשה בעולם.

רק לזה נעשה גימטריא (בינתים): כמה שוה תופעה חדשה? תוך כדי שאתם חושבים על הגימטריא נאמר את הווארט בשם בעל הגאולה של היום, שאמר שהמשיח שאנשים מצפים לו לא יבוא – המשיח כפי שמציירים אף פעם לא יתממש – ואת המשיח שיבוא אף אחד לא רוצה, אף אחד לא מצפה לו, כי הוא תופעה חדשה לגמרי. זה ווארט של בעל הגאולה, כי המשיח הוא באמת נשמה חדשה, תופעה חדשה לגמרי. שוב, כמה שוה תופעה חדשה? משיח במילוי, מם שין יוד חית, עם עוד הרבה דברים חשובים במספר הזה. הוא באמת תופעה חדשה.

ו. שיר חדש: "מעין עולם הבא"

ניגון חדש – ניצוץ משיח

אמרנו שכל הגילוי מתחיל מהתענוג, בתוך הכתר גופא "שיר" הוא בעיקר התענוג של הכתר. הכל מתחיל מהשיר החדש. כל אחד מאתנו יכול לגלות את הניצוץ משיח שבו, כשפתאום יבוא לו איזה שיר חדש. זו הקדמה שלפני כמה ימים 'בא לנו' שיר חדש, וכעת ננגן אותו. בשבת זו, לפני יומים, השיר החדש התחבר למלים של שבת. קודם נשיר אותו בלי מלים ואחר כך עם מלים. שיר פשוט, שתי תנועות, שהתלבטתי אם לשיר אבל החברים כאן אמרו לי שזה מספיק טוב... [שרו בלי מילים.] כעת נשיר עם המלים, לפי הבית האחרון של "מה ידידות", "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה".

מאמר בעל הגאולה: "איך וויל מער ניט אז דיך אליין"

אתמול קראנו בלוח "היום יום" ווארט של אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, על "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ": "איך וויל זע גאר ניסט, איך וויל ניט דיין גן עדן, איך וויל ניט דיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אז דיך אליין" ('איני רוצה מאומה, איני רוצה את גן עדן שלך, איני רוצה את עולם הבא שלך כו' איני רוצה אלא אותך לבדך'). בלשון אחר קוראים לכך "אנא נסיב מלכא" – שכל אחד יקח מה שהוא רוצה, אבל אני לוקח (רק) את המלך עצמו. לקחת את המלך עצמו זה גופא התורה החדשה של מלך המשיח. בלשון הרבי, לא רוצים יותר גילויים – רוצים רק עצמות, תורה חדשה שהיא תורה חדשה לגמרי (מה שעד עתה היתה בבחינת העלם שאינו במציאות לגמרי). הייתי חושב שהמלה תורה היא גילויים, "תורה אור", אבל כאן התורה אינה גילויים אלא עצם[כ]. זה חידוש נפלא ביותר, "תורה חדשה" לגמרי, "ברית חדשה" לגמרי.

איך הרעיון הזה מסתדר עם הניגון ששרנו "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה"? הרי אדמו"ר הזקן אומר שאיני רוצה עולם הבא בכלל, רק רוצה אותך עצמך. בכל אופן צריך ללמד זכות על המלים האלה. אפשר לומר שבגלל זה בחב"ד לא שרים זמירות. אבל מה אפשר לעשות? זה גם מאמר חז"ל ששבת היא "מעין עולם הבא". אז מה זה "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה" לאור דברי אדמו"ר הזקן ש'איני רוצה את העולם הבא שלך, אלא רק אותך לבדך'?

קודם נעשה גימטריא: היו שומעים זאת מפי אדמו"ר הזקן, מאמר ספונטאני שיצא מפיו תוך כדי דבקות, מסירות נפש ונשמה. מה שהוא רוצה בסוף, באידיש, הוא "דיך אליין", אתה בעצמך, אתה לבדך. שתי המלים האלה הן 'עצמות' – ביטוי של עצמות, אבל בלשון נוכח. נעשה את הגימטריא של שתי המלים האלה. החסידים, דווקא החסידים של הרב המגיד נהגו לעשות גימטריאות גם מלשונות של אידיש. כמו שכתוב שמה שקנה את רבי חיים ויטאל להיות תלמיד האריז"ל הוא שעשה גימטריאות מהארמית של הזהר, בשבילו זו היתה תופעה חדשה. גם החסידים הראשונים התייחסו ביראת כבוד ובקדושה לשפת האידיש והראיה שעשו ממנה גימטריא. זו רק הקדמה לכך שנחשב "דיך אליין", ששוה 135, שוה יט כסלו[כא]. היום, י"ט כסלו, הוא יום שלא רוצים שום דבר – לא גן עדן שלך ולא עולם הבא שלך – אלא רק אותך עצמך. זו תורת החסידות, זה ראש השנה לחסידות.

שלש מדרגות ב"מעין עולם הבא"

שוב, איך זה מסתדר עם "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה"? יש שיחה של הרבי שהדגש כאן הוא לא רק שאיני רוצה גן עדן או עולם הבא, אלא שאיני רוצה 'דיין גן עדן', הגן עדן שלך, יותר גבוה מסתם עוה"ב או גן עדן אלא 'שלך'. אם יש סתם עולם הבא ויש 'דיין עולם הבא', אם יש כבר שנים מתבקש שתהיה עוד מדרגה של עולם הבא, שהוא עולם הבא של "דיך אליין".

איך להסביר זאת? בשבת קדש יש שלש עליות – ליל שבת, יום השבת ורעוא דרעוין. יש גם שלש סעודות. כל שבת היא עולם הבא, אבל ליל שבת הוא עולם הבא שלי, הכי תענוג שלי הוא ליל שבת. סתם ענג שבת הוא בליל שבת, זה עולם הבא שלי שנקרא "סעודתא דחקל תפוחין קדישין". אבל יום השבת הוא "סעודתא דעתיקא", עולם הבא שלך. אני לא רוצה את זה ולא את זה. אני רוצה את "היום לא תמצאהו בשדה", סעודה שלישית, "רעוא דרעוין". עולם הבא של רעוא דרעוין הוא עצמו "דיך אליין", אתה עצמך (סוד מדרגת אדמו"ר הזקן הנ"ל – "ז"א ועתיקא כולא חד", סעודתא דז"א כשז"א אחד ממש עם פנימיות עתיק, רדל"א, ששם "חביון עז העצמות").

ידוע בחסידות שמאמר הזהר "כולא קמיה כלא חשיב" מתפרש בשלשה פירושים. או ש"כלא", כמו לא, קצת פחות מ"לא", היינו שכל המציאות היא כמו לא, קצת פחות מגארנישט, כמעט גארנישט אבל לא גארנישט ממש. יש "כלא" שמתפרש "כלא ממש", שכל המציאות הם ממש גארנישט. יש פירוש שלישי ש"כלא חשיב" אומר שגם "לא" הוא לא מלה, אפילו לא "לא ממש", אלא יותר לא מלא. אי אפשר לומר זאת במלים, רק כמו לא. יש כזה ווארט בחסידות. או שה-כ של "כלא" ממעטת, או שהיא משווה, או שהיא 'כמו' מלמעלה למטה, שאין מלה אחרת אלא רק "לא", אבל זו לא מלה.

אותו דבר נסביר ב"מעין עולם הבא": או ש"מעין" הוא פחות ממשהו, או ששוה אליו, או ש"מעין" הוא במבט מלמעלה, שעולם הבא הוא 'לא מלה', ובכל זאת זהו "מעין עולם הבא". מהו "מעין עולם הבא" שהוא "דיך אליין"? מה שהאבות זכו לטעום מעין העולם הבא בעולם הזה. אפשר לפרש שטעמו קצת, טפה, 'עפעס וואס' מהעולם הבא, או שטעמו את טעם העולם הבא ממש. אבל באמת, מה שטעמו, "כימי השמים על הארץ", שהמשיכו את העולם הבא לעולם הזה שלהם, זהו גילוי העצמות – "מעין עולם הבא" של רעוא דרעוין, טעם של "דיך אליין" (וכמו שקרא אברהם "אל עולם", לא שהוי' הוא אל העולם אלא "אל עולם" הכל אחד ממש).

"דיך אליין" הוא "חביון עז העצמות" שברדל"א, בתוך האמונה של היהודי. איפה נמצא ה"דיך אליין"? בתוך נקודת האמונה, עצם נקודת היהדות[כב], של כל יהודי. בתוך רדל"א, שהוא אמונה פשוטה, הביטוי הוא ששם יש "חביון עז העצמות" שהוא "דיך אליין", שלא רוצה כלום, והוא עצמו התענוג הפשוט, הוא עצמו ה"רעוא דרעוין", רצון הרצונות. יש ג רישין שבכתר, ולכל אחד יש פנימיות וחיצוניות. גם ברדל"א יש פנימיות וחיצוניות. כל דרגות הפנימיות מתיחדות כאחד ממש (כמבואר בדא"ח בענין "תלת קשרין כו'") – פנימיות הרצון היא רעוא דרעוין, פנימיות התענוג היא תענוג פשוט ופנימיות האמונה היא "דיך אליין", מה שאדמו"ר הזקן בקש.

כעת נשיר שוב את הניגון בכוונה הזו, שה"מעין עולם הבא" הוא לא עולם הבא שאדמו"ר הזקן שולל אלא הוא עצמו העולם הבא בו "אנא נסיב מלכא". כתוב ש"רעוא דרעוין" הוא השבת שלעתיד לבוא. הלילה הוא שבת של מעשה בראשית, היום הוא השבת של מתן תורה דעכשיו, אבל רעוא דרעוין הוא השבת שלעתיד לבוא, התורה העתידה, "תורה חדשה מאתי תצא", של "דיך אליין". לחיים לחיים, נשיר שוב, כעת זה הפך להיות ניגון חב"די[כג].

שלש מדרגות של מנוחה

כמו שיש שלש בחינות של שבת, שלש בחינות של עולם הבא, "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה", גם במנוחה יש שלש מדרגות:

יש שאני נח – שהכחות שלי שהתפשטו במלאכה בימות החול, שכעת אסורה בשבת, חוזרים למקור, ההתפשטות שלי חוזרת למקור והכחות המתפשטים נחים. זו המנוחה של ליל שבת, סעודת חקל תפוחין קדישין.

יש מה שהנשמה ממש מתלבשת במלאכה של ימי החול. המנוחה הראשונה היא של סדר השתלשלות, של כוחות הנפש המתפשטים. המנוחה השניה היא של הנשמה שהתלבשה בהתפשטות, הכח המניע את ההתפשטות, שגם היא נחה. אבל גם זו לא המנוחה האמתית, המנוחה שכתוב בה "ועל מנוחתך יקדישו את שמך".

הרי כל תפלת רעוא דרעוין, מנחה של שבת, מבוססת על המלה "מנוחה", עוד פעם ועוד פעם, ושיא כל המנוחות של רעוא דרעוין הוא "ועל מנוחתך יקדישו את שמך". על מה צריך לחשוב אז? שכל אחד מאתנו ינסה לפחות בשבת הקרובה. שבכל הדורות יהודים הלכו למות על קדושת השבת, מוכנים לקדש שם שמים. מנוחה מוזרה ביותר, "יקדישו את שמך" על מנוחת השבת, זו מנוחה של מסירות נפש בפועל ממש. מאיפה באה המנוחה הזו? מאיפה באה מסירות הנפש? מרדל"א, מחביון עז העצמות שבפנימיות רדל"א. זו המנוחה של "דיך אליין".

עוד פעם, יש שלש מדרגות של שבת ושלש מדרגות של מנוחה – או שהכחות החיצוניים נחים, או שהכחות הפנימיים נחים, שהנשמה הפנימית נחה, או שהעצם נח. המנוחה של העצם זו המנוחה ש"ועל מנוחתם יקדישו את שמך".

ז. "תורה חדשה" – להבין את ההשגחה במציאות ("שומעים את הנראה")

ניגוני תורת ארץ ישראל החדשה

כעת נשיר כמה ניגונים יותר שמחים. היות שהיה השבוע הסיפור של עמונה נשיר כמה שירים של תורת ארץ ישראל החדשה אצלנו, שאחד מהם הוא "ה' מתיר אסורים", קשור למה שאמרנו קודם ש"חדוש תורה" הוא "מתיר אסורים", להתיר את האסור.

נאמר איזה ווארט: כשיבוא מלך המשיח, תיכף ומיד ממש, ה"תורה חדשה" שלו – כך כותב פעם אחת אדמו"ר הזקן[כד] – היא "כולו עשה טוב". ווארט מאד פשוט וקולע, שבעולם הזה התורה היא "סור מרע ועשה טוב", יש שני קוים בתורה של עולם הזה, 'אל תעשה דברים רעים' ו'תעשה דברים טובים'. ה"תורה חדשה" של מלך המשיח כולה "עשה טוב", רק עשה טוב. למה? כי "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", כבר אחרי הבירורים, ומה שנשאר הוא 'גוט אונד נאך בעסער', מטוב ליותר טוב, וכך עד אין סוף (כמו שהסברנו על "השמים החדשים והארץ החדשה"). צריך כבר לחיות עם משיח, רק "עשה טוב", וזה ה"מתיר אסורים" האמתי, שהכל עשה טוב.

אחר כך יש לנו עוד שיר, שיר של גאולת הארץ על ידי עבודת כפים של יהודי, שמתוך אהבת ארץ ישראל ואהבת ישוב ארץ ישראל עובדים, וכך צריך להעסיק אך ורק יהודים. יש כאן שני שירים, "מתיר אסורים" ושיר של עבודה עברית שהמלים שלו הן "או קנה מיד עמיתך", משם לומדים שצריך לקנות מיהודי ולמכור ליהודי, ולמה? "וחי אחיך עמך". הקהל מוזמן להשתתף בריקודים סוערים.

רואים את הנשמע (יחוד ישסו"ת) ושומעים את הנראה (יחוד או"א עילאין)

לפני שנשיר את ארבע בבות, ובכך נסיים את ההתוועדות הערב, נאמר עוד משהו קצר: במתן תורה כתוב "וכל העם רֹאים את הקולֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹפר ואת ההר עשן וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק". חז"ל דורשים על "רֹאים את הקולֹת" ש"רואים את הנשמע", ויש מי שאומר שלא רק "רואים את הנשמע" אלא גם "שומעים את הנראה". מה ההבדל בין שתי בחינות האלה? שניהם יחודים, שלפי הווארט של רבי אייזיק שניהם שייכים לבעל ההילולא של היום:

"רואים את הנשמע" באותיות של קבלה היינו יחוד ישראל סבא ותבונה, שבלשון ספר יצירה היינו "חכם בבינה", שבתוך הבינה, חוש השמע, יש גם ראיה, חכמה. על דרך הכוונה ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ש"שמע" ר"ת "שאו מרום עיניכם [וראו מי ברא אלה]", "מי ברא אלה" אותיות "ברא אלהים", שיש ראיה בתוך השמיעה. זה יחוד ישסו"ת, "חכם בבינה".

אבל למעלה מזה יש את הבחינה ששומעים את הנראה, יחוד אבא ואמא עילאין דתחות דיקנא כפי שהסברנו קודם. שם לא רק "רֹאים את הקולֹת" אלא שומעים את הברקים, הרי היו גם לפידים. היו קולות ולפידים וברקים – רואים את הקולות ושומעים את הלפידים והברקים. יש רעם אחרי הברק, מהירות הקול ומהירות האור אינן זהות, יש הבדל עצום ביניהן, שמהירות האור היא פי מליון יותר ממהירות הקול, ולכן קודם רואים את הברק ורק אחר כך שומעים את הרעם. אבל כאן, מדרגת "שומעים את הנראה" היא בעת ובעונה אחת, ביחד ממש, כמו שמוסבר. זה היחוד של אבא ואמא עילאין, שיותר במעלה מאשר יחוד ישסו"ת ("רואים את הנשמע").

יש מי שסובר שלא שמעו את הנראה אלא רק ראו את הנשמע ויש מי שאומר שגם שמעו את הנראה. מה המחלוקת שלהם? האם היה מעין הגילוי של התורה החדשה של מלך המשיח גם במתן תורה המקורי. הרי יש את הווארט של בעל הגאולה של היום, אדמו"ר הזקן, ש"נאך אמאל מתן תורה וועט ניט זיין", לא יהיה שוב מתן תורה. אם כן, מה עם ה"תורה חדשה"? "כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש כבר נאמר למשה מסיני", ודורשי רשומות אמרו ש"תלמיד ותיק" בגימטריא ישראל בעל שם טוב, שמחדש חידושים מהעלם שאינו במציאות, אבל גם זה נאמר למשה מסיני. במתן תורה היתה מדרגה שהיא בעצם תורה חדשה (גילוי העצמות ממש, "אנכי מי שאנכי"), שומעים את הנראה, או"א עילאין דתחות דיקנא.

ראית הנשמע – לצייר את הלימוד; שמיעת הנראה – להבין את ההשגחה

איך נסביר זאת בפשטות ובקיצור? קודם כל, רואים שמטרת הקדושה היא לחבר את שני החושים העיקריים שבנפש, חוש הראיה וחוש השמיעה. יש בראשונים וגם באחרונים (המלבי"ם) שמסבירים ששיטת חז"ל היא שהשרשים הבסיסיים הם שתי אותיות, שערים, ויש שרשים של שלש אותיות. שרש ראיה הוא רק רא ושרש שמיעה הוא שמע וביחד עולה תורה, שענינה חיבור ראיה ושמיעה, בשני אופנים שונים.

כשאני שומע שמועה, סוגיא, ואני רואה אותה – מה הכוונה לראות את הנשמע? שמה שאני שומע מתיישב אצלי בכי טוב. סוגיא היא שמועה, שמעתתא, בגמרא. מה נקרא שאני רואה את הנשמע? קודם כל זהו חוש של "והוי' עמו", "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". כמו שהסברנו הרבה פעמים בשם גדולי הלומדים שחוש בשמועה הוא ציור, שכל סוגיא שאני לומד, גם בנגלה וגם בחסידות, יש לי חוש בנפש לצייר אותה, לראות אותה, וזה סימן שהדבר נתפס ומתיישב כדבעי בנפש. אני רואה, כמו שאומרים שאני רואה את דברי מישהו – מה הכוונה? שאני רואה את האמת בדבריו, וממילא הם מתיישבים אצלי. זו מדרגת "רֹאים את הקולֹת".

מהי מדרגת "שומעים את הנראה" שלמעלה ממנה? בחסידות שמיעה נקראת דערהער. כשאני רואה משהו ברחוב, יסוד היסודות של תורת מורנו הבעש"ט והבאים אחריו – אדה"ז וכל תלמידי הבעש"ט – שבכל מה שאתה רואה יש עבורך לימוד שהקב"ה רוצה שתלמד בעבודת ה' שלך, בתיקון הלב שלך, שתלמד משהו מכל מה שאתה רואה בחיים. לאו דווקא שאתה רואה משהו בתורה. אדרבא, בעיקר במה שאתה רואה בחולין, יוצא החוצה ורואה משהו. אם אתה יכול להבין אליבא דנפשיה מה המראה הזה אומר לך, איזו הוראה בעבודת ה' יש בו עבורך – שיסוד היסודות הוא שכדי לקיים הוראה זו של הבעל שם טוב צריך שפלות ובטול – וכשאתה זוכה אתה מבין מה שאתה רואה. זה הפירוש הכי פשוט ב"שומעים את הנראה". כמה שזה פשוט, שזה יסוד תורת הבעש"ט, זו התורה החדשה של מלך המשיח. לשמוע, כלומר להבין, מה שאתה רואה.

"אתה יודע רזי עולם"

מה יצא לנו מזה? שהרבה יותר קל חוש הציור בשמועה, אפילו "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", שהוא רק יחוד ישסו"ת, מאשר יסוד הבעש"ט והחסידות שהוא הדערהער וההבנה אליבא דנפשיה במה שאתה רואה במציאות, "אמצאך בחוץ". איך אפשר להסביר את זה? הייתי חושב ש"לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום" הוא הכי גבוה.

זה ווארט של בעל הגאולה, בו נסיים לפני שנשיר את ארבע בבות שלו, שאדה"ז אמר על המלים "אתה יודע רזי עולם". הוא הסביר שלא כתוב על הקב"ה בכבודו ובעצמו 'אתה יודע רזי תורה'. "אתה יודע רזי עולם" הכוונה שרק אתה יודע. 'אתה יודע רזי תורה' לא נאמר, למה? כי יש צדיקים גדולים שגם יודעים רזי תורה, אבל אין אף אחד בעולם הזה, לפני ביאת משיח, שיודע רזי עולם, מה שקורה במציאות, ביום-יום, שיש לו עינים להסתכל על מה שמתרחש ולשמוע את הנראה. 'אתה יודע רזי תורה' היינו לראות את הנשמע, וזה ישנו אצל גדולי הצדיקים בעולם הזה, להסתכל בתורה ולראות מה שאתה לומד. בזהר באמת כתוב "תא חזי" ולא "תא שמע". אבל זה עדיין בגדר חוש הציור בשמועה הנלמדת. ואילו "אתה יודע רזי עולם", מה קורה בעולם – מה קרה אתמול ושלשום ולפני שלשום בעמונה, לדוגמה – להסתכל על המתרחש ולהבין את המסרים האלקיים, שזה שכל אלוקי של הרב המגיד, שהרמב"ם היה בא רק ללקט פירורים של כזה שכל אלוקי, זו התורה החדשה של מלך המשיח.

שהקב"ה יעזור שנזכה באמת להבין מה שאנחנו רואים, מה שה' עושה בעולם, שנזכה להיות שותפים לקב"ה ב"אתה יודע רזי עולם" (ולא רק "רזי תורה"). נחזור לפסוק המקורי, "תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע", שה"אור" הזה – מה שבאמת מענין את העמים – הוא "רזי עולם". לקחת את התורה החדשה, "אתה יודע רזי עולם", ואת זה גופא להפיץ לכל העולם – רק הדבר הזה ירגיע את הרוחות, יעשה שלום, "תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע".

לפני ארבע בבות נשיר את ניגון ההכנה.

ראיה ושמיעה – צדיקים ובעלי תשובה

כשלומדים על ראיה ושמיעה, מענינת ההופעה הראשונה של כל שרש. שרש ראה מופיע לראשונה בתחלת הפסוק הרביעי של התורה, "וירא אלהים את האור כי טוב", אבל כדי להגיע לשרש שמע צריך לקרוא הרבה הלאה, עד אחרי חטא אדם הראשון. כלומר, אין שמיעה לפני חטא אדם הראשון.

השמיעה הראשונה בתורה היא "וישמעו את קול הוי' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו וגו'". אנחנו תמיד מציינים פסוק זה כהופעה הראשונה של סמיכות לשם הוי' ב"ה, הפירוש העליון של חמשים שערי בינה (יש חמשים תופעות כאלה בתורה) – האנשה, "קול הוי' אלהים" – ויש בו גם את "מתהלך", "קפיץ ואזיל", סילוק השכינה (כמובא בתחלת ד"ה "באתי לגני"). חוש השמיעה בתורה מתגלה לאחר החטא תוך כדי תוצאת החטא, סילוק השכינה, שמשמיע קול – קול של הוי'. שוב, הראיה הראשונה היא שה' רואה את הדבר הראשון שברא ואילו השמיעה הראשונה היא מה שאדם וחוה, שני החוטאים, שומעים את קול ה'. שני הפסוקים האלה הם יחוד מאד מענין.

לפי זה, כל חוש השמיעה – שהוא נגינה ושירה, גם "שיר חדש" – הוא איזה "נורא עלילה על בני אדם". הראיה משמשת גם בחטא עץ הדעת, אבל היא מתחילה מראית ה' את כל הנבראים במעשה בראשית, החל מראית "האור כי טוב". לפי זה ראיה היא מלמעלה למטה ושמיעה מלמטה למעלה, ראיה היא חוש של צדיקים ושמיעה חוש של בעלי תשובה (ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"). השמיעה של בעלי תשובה מתחילה מכך שהתחבאו, בושה שהתביישו מעצמם, בניגוד ל"ולא יתבוששו" שלפני החטא, מדת הצדיק.

לפי זה, שמיעת הנראה היינו "לאתבא צדיקיא בתיובתא", שתהיה תחושת שמיעה תוך כדי הראיה. לאור זאת נפרש שראית הקולות היינו "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" – להחדיר נקודת צדיק במצב שלך, שהיא בעצם המניע של התשובה, שאתה יכול לעשות תשובה. שמיעת הראיה היא שהצדיק הגמור צריך לעשות תשובה. כתוב שזה עיקר המדרגה של אדמו"ר הזקן. קשור לעוד סיפור מפורסם שאדמו"ר האמצעי ראה בחלום את המגיד עובר על גשר רעוע ובקושי עבר ואחר כך ראה את אביו עובר על הגשר בטוח, בהליכה רגילה וטובה. הוא שאל את אביו מהו החלום הזה שחלם והוא אמר לו – מה אתה משווה?! כלומר שבאמת הרבי מצד עצמו יותר גדול ממני, אבל אני עשיתי יותר בעלי תשובה. הגשר הוא, כמו אצל רבי נחמן, "גשר צר מאד". מי שעובר עליו בבטחה הוא מי שמרבה בעלי תשובה, קידוש ה'. בעלי תשובה הם בעלי חוש השמיעה, לכן בחב"ד יש הרבה התבוננות, דערהער. כולם צריכים לשוב, גם הצדיק. אבל יותר מבעלי תשובה זו פעולה של גיור גרים. כנראה שלרבי זלמן זעזמיר (בעל ה"ווילדע מוחין" בחב"ד, שמסר את נפשו על גיור גרים), ששמו מזכיר כלייזמר, היה חוש מיוחד בנגינה, "שיר חדש".

ח. "ואת ההר עשן" – התורה שעולה מלמטה למעלה (השלמה)

ארבע מדרגות במתן תורה: קולות, לפידים, קול השופר, ההר עשן

על "וכל העם רֹאים את הקולֹת" יש מאמר בתורה אור והצ"צ באוה"ת מדייק בו הרבה דיוקים. המאמר לא מתחיל בקולות אלא בקול השופר שמפיל חרדה אך הוא מקור כל הקולות וכל התענוג. כל הנושא של "שיר חדש", בכתר של הדברים החדשים, בעצם יוצא מקול השופר שהיה במתן תורה – על דרך "פחד יצחק", שדווקא מתוך הקול המחריד של השופר יוצא כל התענוג האין סופי, כל החיים.

אם כן, יש קודם בפסוק "רֹאים את הקולֹת" סתם, רואים את הנשמע. אחר כך יש בפסוק את הלפידים והאש שהזכרנו קצת, ואחר כך יש חידוש עצמי, קול השופר. בסוף הדבר האחרון הוא "ההר עשן". מוסבר ששלשת הדברים הראשונים הם מלמעלה למטה, כנגד י-ה-ו, והדבר האחרון, ההר עשן, הוא מלמטה למעלה, כנגד ה תתאה.

הענין של קול השופר, שכנגד ה-ו, בא להסביר מה שאדה"ז הוא "ז"א ועתיקא כולא חד". על פי פשט הפועל הראשון, "רֹאים", הולך על כל הפסוק, אבל לפי הדיוק הולך בעיקר על הקולות, ה-י, ואחר כך הלפידים הם אמא-בינה (יסוד האש כנודע בסוד "ארבע אש ממים", מ"קולות מים רבים"), קול השופר הוא ה-ו, ואחר כך "ההר עשן" הוא ה תתאה, מלכות, עליה מלמטה למעלה ויש בו אחיזה בתוך הגשם ממש, שהופך את הגשם לגילוי המרכיבים שלו, לא סתם החומר אלא כל העולם-שנה-נפש. הכי עצמי מלמעלה למטה הוא "קול השֹפר" שהוא "חזק מאד", אבל תכלית הכל היא העלאת התחתון, "ההר עשן". רמז יפה ש"ההר [210] עשן [420]" היינו שלם וחצי וביחד יהודי במשולש.

"אמת לאמתו" ושפלות רוח

התורה החדשה, אחרי כל הגדולה – אם רואים את הנשמע ושומעים את הנראה – עדיין התכלית, עיקר התורה חדשה, היא "ההר עשן", על דרך "אמת מארץ תצמח", "אין אמת אלא תורה". ה"אמת מארץ תצמח" היא אמת לאמתו. יש "שפת אמת תכון לעד" שהיא עבודת האבות, לפני מתן תורה, יש אמת, "אין אמת אלא תורה", שהיא מתן תורה ו"אמת לאמתו" היא תורה חדשה.

כתוב בתניא "אמת לאמיתו" מלא – כל אות בתניא מדויקת, ובדרך כלל כותב בכתיב מלא, וזה ביטוי שחוזר כמה פעמים – והפלא ששוה תורה חדשה. בין הפעמים שכתוב בתניא "אמת לאמיתו" יש אחד שנוגע לסיפור על בעל הגאולה של היום: פעם אחת אדמו"ר הזקן יצא מהחדר בפנים צוהלות וחלק משקה לכולם. שאלו אותו לשמחה מה זו עושה והשיב שהיום זכיתי לקיים מה שכתבתי בספר התניא. מה כתבתי? ש"עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז"ל והוי שפל רוח בפני כל האדם. והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש אפי' בפני קל שבקלים". איך קיימתי? בא היום מישהו שעבר על כל התורה כולה והתבוננתי ומצאתי שבעה דברים בהם אני גרוע ממנו.

מכאן לומדים ש"מאד מאד הוי שפל רוח" הוא המפתח של התורה החדשה. קשור למה שדברנו באחד השיעורים האחרונים על רבי יוחנן בן ברוקא וקשור לקידוש ה' וחילול השם וקשור לאור לגוים. הצדיקים הגדולים, הבעש"ט וכו', היו מעשנים בלולקע והכוונה היתה "ואת ההר עשן". גם הרבי היה מעשן בשרשרת (לפני שפעם אחת הרבי הריי"ץ התבטא שלא טוב לעשן). כנראה שמה שהפסיק לעשן הוא על דרך "נסתיימה עבודת הבירורים".

שמות ואמת – רזי תורה ורזי עולם

בקשר ל"אמת לאמיתו" לגבי הילולת הרב המגיד יש ווארט שחזרנו עלו כמה פעמים, שהגיעו אליו האחים הקדושים רבי שמעלקא ורבי פינחס והוא אמר להם "ואמרו אלי מה שמו... אהיה אשר אהיה" – הוא הסביר שכל המדרגות של השמות (שעם ישראל כבר יודעים, ומעצמם "ואמרו אלי מה שמו") הן כאין וכאפס לעומת האמת, בגימטריא אהיה פעמים אהיה, ואותה הם לא יודעים.

אפשר לקשר זאת גם ליחס בין רזי עולם ורזי תורה – כל המדרגות הן רזי תורה ואילו האמת לאמיתו של "ההר עשן" היינו רזי עולם. המקובלים אצל משה רבינו שהכירו כל הסודות והרזים של השמות הקדושים זו גם איזו בחינה של אמת אבל לא אמת לאמיתו, "אהיה אשר אהיה". ולפי זה "אהיה אשר אהיה" היינו איך שה' מתגלה בתוך המציאות, סוד התורה החדשה. אז משה רבינו עדיין מקוה בעצמו שיהיה משיח, לפני "שלח נא ביד תשלח", אך אומר שלגאולה הזו מספיק רק "אהיה" אחד ואילו "אהיה אשר אהיה" שייך בעיקר לגאולת משיח.

הצעת רבי ברוך לאדמו"ר הזקן

נספר שני סיפורים שכתובים באחד הספרים של סלונים, בסיפורי הרבי ר' ברוך (שהיארצייט שלו היה אתמול ב-חי כסלו):

סיפור אחד, מאד מוזר, שאדמו"ר הזקן היה אצלו. קודם כל, צריך לדעת שהיתה מחלוקת, והרבי ר' ברוך רצה שכולם יהיו כנועים אליו, ומסופר שם שנשמתו לא הסכימה לרדת לעולם אלא אם כן כולם יהיו כנועים לפניו (על דרך שהבעש"ט לא הסכים לרדת בלי ששים גבורים). רבי ישראל מרוז'ין ספר זאת ואמר שרק שנים לא הסכימו לזה, רבי שלום אביו ואדמו"ר הזקן. בכל אופן, אדמו"ר הזקן שאל את ר' ברוך אם רוצה שיראה לו איך כל היסודות ארמ"ע נמצאים בתוך השלג. הוא שאל איך זה יעזור לו בעבודת ה' והוא אמר לו שאינו יודע (בכך רמז לו ששרש ידיעה זו הוא ברדל"א, מצד חביון עז העצמות שבאמונה הפשוטה של יהודי פשוט) ואז הוא אמר שאם כך אינו רוצה. זו דוגמה יפהפיה של "ההר עשן", "כי לשלג יאמר הוֵא ארץ", השלג הוא מקור המציאות, המלכות. לגלות את ארבעת היסודות בתוך השלג זה ממש תורה חדשה של "ההר עשן".

הרבי ר' ברוך היה 8 שנים צעיר מאדמו"ר הזקן. הוא אינו מתחשב בגיל... רבי נחמן הוא דוגמה יותר קיצונית של זה, אברך צעיר שעושה עצמו הצדיק של כל הצדיקים – כנראה שזה משהו במשפחה... שלא מתחשבים בגיל בכלל.

י"ט כסלו וסיפור גר הצדק אברהם בן אברהם

עוד כתוב שם שרוב צדיקי אותו הדור נפטרו בסמיכות, בשנים תק"ע-תקע"ד, יותר מעשרה הכי גדולים. יש שם ווארט שזה בגלל קטרוג גדול בשמים מאז הסיפור של גר הצדק, שאיך יתכן שדווקא גר הצדק קדש שם שמים יותר מכל הצדיקים. חידוש כי הסיפור של גר הצדק היה כמעט שבעים שנה קודם, בשנת תק"ז, שנת עלית הנשמה של הבעש"ט, כשאדמו"ר הזקן היה בן שנתיים. זה עושה את כל השמועה הזו תמוהה.

בכל אופן, אם יש כזה ווארט שמתגלגל יש בו משהו פנימי, והדבר הפנימי שהעיקר הוא קידוש שם שמים. הוא קידש שם שמים במותו, ולפי הווארט של רבי הלל – שהוא היה לפני החסידות – אדמו"ר הזקן בא לתקן אותו בקידוש שם שמים לעיני הגוים, כאור לגוים. גם הוא פעל זאת כמובן במסירות נפש ממש. לפי זה אפשר לומר שכל י"ט כסלו הוא איזה תיקון לפעולה האדירה הזו של גר הצדק. אפשר לחדד עוד יותר, שמכאן ולהבא גרי צדק לא צריכים יותר לעלות על המוקד, אלא פשוט צריכים הרבה גרי צדק. לכן רבי זלמן זעזמיר, מגדולי החסידים של אדה"ז, עסקו המיוחד היה בגיור ועל כך מסר את נפשו.

יש ווארט מפורסם שהגר"א אמר שמאז אין יותר טומאת ידים, ולכן בקש להקבר לידו ואכן קבור לידו. בראש המתנגדי – ה'חסיד' הראשון, במדרגה הראשונה, הגאון החסיד מוילנא – זו התכלית, ששום דבר לא מפריע עד מסירות נפש, בסוף קפץ לתוך האש. לדעתו זה בטל את טומאת הידים, שכבר אפשר ללכת ארבע אמות בלי נטילה. רבי שלמה זלמן אוירבאך (סמכות הלכתית רצינית בימינו) מביא זאת בשם הגר"א. מה פועל "אור לגוים"? החלשת הטומאה בעולם בכלל. התכלית של אור לגוים – עד כדי לכתחילה אריבער, גיור כהלכה – היא-היא "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", כך אנחנו עוזרים לקב"ה לקיים יעוד זה.