בע"ה

י"ב טבת ע"ז – כפ"ח

"בני עליה" בנועם אלימלך ובתניא

ברית יוסף שי' ויסבלום

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יום הלידה ויום הברית

"דידן [דהספרים] נצח" בהפיכת הרע לטוב

הרך הנימול שלנו היום, יוסף שי', נולד ב"דידן נצח", ב-ה' טבת, אז הוא שייך ל"דידן נצח". בזכותו הנצחון מובטח לנו – הנצחון בריש גלי, בשמחה, החל מהנצחון של הספרים, ספרי קדש ינצחו את ספרי החולין שיש בהם דברים ש"לא להוי' המה". יש ווארט מפורסם של רבי נחמן, שדווקא בדורות האחרונים נדפסים המון ספרי כפירה, ספרים לא טובים, וזה משפיע על הכל – האויר של העולם מושפע מהספריה של העולם. אם הספריה מלאה דברים לא טובים כל האויר מזוהם. לכן, כנגד זה, צריך המון-המון ספרי קדש, גם בכמות וגם באיכות, אבל עם דגש על הכמות דווקא, כי בדור שלנו 'כמות מאכט איכות', כמות עושה את האיכות.

ריבוי ספרי קודש קודם כל ינטרל את ההשפעה הלא-טובה של הספרים הרעים ועד שיהפוך את הרע לטוב ממש. הענין הזה הוא הנושא של היום בתניא, החת"ת של היום, שהצדיק הגמור הופך את הרע לטוב ממש. המלים שם הן "הרע נהפך לטוב ממש". מי עושה זאת? הצדיק הגמור. ידוע שהגימטריא של צדיק גמור היא מלך המשיח.

חבור הפרשות ויגש-ויחי

בכל אופן, הלידה של יוסף היתה ב-ה' טבת, בפרשת ויגש – "ויגש אליו יהודה", החבור בין שני המלכים, יהודה ויוסף. כעת אנחנו בפרשת ויחי, אבל יש משהו מיוחד רק בשתי הפרשיות האלה שאין הפסק ביניהן, כי פרשת ויחי היא פרשיה סתומה – אין כזה דבר בכל התורה. כל כך בולט, עד שרש"י בפשש"מ צריך לפרש זאת, שנסתתמו עיניהם של ישראל וגם שיעקב אבינו רצה לגלות את הקץ ונסתם ממנו הקץ.

בכל אופן, יוצא מכך ש"ויגש" ו"ויחי" הן פרשה אחת, אף על פי שקוראים אותן בשתי שבתות בכל שנה ושנה – הן מחוברות לגמרי, בתורה שבכתב הן מחוברות. ידוע שבזהר הקדוש כתוב שיש גן פרשיות דאורייתא אך כאשר סופרים יש דן פרשות (קשור גם לחדש טבת, החדש של דן, "לישועתך קויתי הוי'"). למה כתוב גן? יש כמה תירוצים, ואחד מהם נוגע ליום ההולדת ויום הברית שלנו, שפרשות ויגש-ויחי במסורה של התורה ("יש אם למסורת") הן פרשה אחת. אם כן, גם הנושאים שלהם צריכים להיות קשורים. הנושא של "ויגש" הוא מפגש שני המלכים, יהודה ויוסף (שבסופו התגלה יוסף לאחיו), והנושא של פרשת ויחי הוא ברכות יעקב לבניו לפני שנעלם מעינינו. חז"ל אומרים ש"יעקב לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", אך בכל אופן לפני שהוא נסתם ונעלם מעינינו (כמו שהפרשה סתומה), הוא מברך את הבנים שלו.

קודם נעשה גימטריא פשוטה: אם ויגש-ויחי מחוברות יותר מכל שתי פרשיות, כמה הן שוות יחד? הדבר הראשון, שוה שמחה. יש משהו מיוחד דווקא בתקופה הזו – אחרי חנוכה, כשנכנסים עמוק לתוך החרף, הקור והחשך – מאד שמח. אחרי שמחה, הדבר השני בחשיבותו במספר הזה הוא "סוד הוי' ליראיו" ("ובריתו להודיעם" היינו ברית המילה), שוה גם "אור עולם" ("והיה לך הוי' לאור עולם... כי הוי' יהיה לך לאור עולם") ועוד הרבה דברים חשובים.

חבור מזלות הברית והלידה

בכל אופן, זה המפגש של ויגש-ויחי, שתי הפרשיות, יום הלידה ויום ברית המילה, שהם בעצם שני מזלות. כתוב בתלמוד ירושלמי שביום הלידה המזל גובר, זהו המזל העליון, "נֹצר חסד". וגם ביום הברית המזל גובר, המזל התחתון, "ונקה". הבן הנולד הוא ה"נצר" ואילו על ידי כריתת הערלה בברית המילה נעשה תיקון "ונקה" (ואז, בברית המילה הראשונה, נוספה לאברם ה בשמו, סוד אמא עילאה היונקת ממזל "ונקה"). ויש לומר גם להפך – הלֵדה היא מרחם האם, אמא יונקת ממזל "ונקה", ואילו הברית היא מצות האב, אבא יונק ממזל "נצר חסד", התיקון השמיני, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". לפי שני הפירושים – "נצר חסד... ונקה" ועוד לֵדה (כך הכתיב במקרא, "אשת לֵדה") ברית מילה = מזל פעמים טוב (= ברית ועוד ברית מילה)!

זכות בברית צאצא הנועם אלימלך

הרך הנימול שלנו היום הוא הדור ה-11 לבעל הנועם אלימלך שעל שמו נקרא האבא. גם זה אומר דרשני, משהו מיוחד במינו. בכל ברית מילה להיות סנדק זה זכות, אבל אצל נין ונכד של רבי אלימלך זו זכות מיוחדת, לכן גם רציתי שהסעודה תהיה בפאר מיוחד, כמו שהיה והוה. ידוע שהספר נועם אלימלך הוא "ספר של צדיקים". תניא הוא "ספר של בינונים" ונועם אלימלך הוא "ספר של צדיקים". מצאו נועם אלימלך? [הביאו מאחד השכנים.] לכבוד הברית אתה יכול לתרום לבית כנסת כאן נועם אלימלך...

ב. נועם אלימלך ויחי ד"ה "יהודה אתה": פנים חדשות ליחסי יראה-אהבה

חבור ברכות יהודה ויוסף

על ברכת יוסף (שם הרך הנימול) אין בנועם אלימלך פירוש, רק נזכיר ונברך את יוסף שלנו שיהיה "בן פֹרת יוסף בן פֹרת עלי עין" עם כל הפירושים, החל מהפירוש ש"פרת" לשון חן, שימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. כשהחן חוזר לעם ישראל זו הגאולה. הגלות היא גלות החן וכאשר "בן פֹרת יוסף" חוזר זו הגאולה. ידוע ש-פורת אותיות פותר, שפותר חלומות, ואותיות תופר, שתופר את כל המוטיבים השונים (של החלום ושל המציאות) בסדר הנכון שלהם. לעשות משהו בסדר הנכון הוא הכח של ספירת היסוד, הברית של יוסף. כל הפרשיות האחרונות של חומש בראשית הן עלילה. מי תפר את העלילה הזו? יוסף. לא זוכר אם מישהו משתמש בביטוי הזה, אבל זו עלילה שאין כמותה בכל התורה, ומי שתופר אותה בחן ושכל טוב הוא יוסף. הוא גם פותר חלומות, גם תופר עלילות וגם פורת. "והנהר הרביעי הוא פרת", בזכות יוסף נזכה להגיע עד הפרת, שלמות ארץ ישראל.

ועוד, "בן פרת יוסף" עולה בגימטריא 888, מספר הקשור לחנוכה – שאנו יוצאים ממנה וממשיכים את אורה – כמו שדברנו לאחרונה, בגימטריא "קץ שם לחשך", על ידי פתרון החלום של יוסף, ה"פלא יועץ" (888 = 8 פעמים פלא, כנגד שמונת ימי החנוכה), וכן בגימטריא "אני הוי' לא שניתי" (מתחלת העלילה ועד לסופה – "כי אל דעות הוי' ולא-ולו נתכנו עלִלות").

שוב, על הפסוק "בן פורת יוסף" אין בנועם אלימלך, אבל על הפסוק של יהודה יש. המסר של ויגש, "דידן נצח" – תמיד בחדש טבת, החדש של שבט דן – הוא יחוד שני המלכים, יהודה ויוסף, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. לכן בהפטרת ויגש קוראים על שני העצים, עץ יהודה ועץ יוסף, עץ אפרים, שצריך לשים אותם יחד ואז "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" וכו'. זה הדבר הכי גדול בזמן זה. לכן צריך מיד לחבר ליוסף את יהודה, "ויגש". באמת בברכות, אם מסתכלים בברכות יעקב בפרשה, שני אלה זוכים לברכות הגדולות ביותר – גם מבחינת כמות וגם מבחינת איכות. ברכת יהודה, שתיכף נראה מה שהוא אומר עליה, ולקראת הסוף ברכת יוסף, הן ברכות גדולות מאד. ורמז מובהק ליחוד זה של שני המלכים נמצא דווקא בתחלת ברכת יוסף – "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" עולה בגימטריא 1860 שהוא 10 פעמים (שלמות של חיבור) יוסף-יהודה (הערך הממוצע של 20 אותיות "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" הוא 93, שהוא הערך הממוצע של שני השמות יוסף-יהודה)!

נקרא את הקטע של יהודה כאן, לחבר אותו ליוסף:

יראה תתאה ויראה עילאה – אמא תתאה ואמא עילאה

יהודה אתה יודוך כו' דהנה אנו מתפללים בברכת אהבה רבה [בנוסח שלנו "אהבת עולם".] ותן בלבנו לאהבה וליראה את שמך [הוא מקצר את הנוסח, "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל וכו'" (חסידות חג"ת... מוותר על הבינה.) ישר ולענין, אבל בכך מוותר על "ויחד לבבנו" עם הפירוש היפה ש"ויחד" היינו לשון חדוה, שהיא המייחדת אהבה ויראה.]. ולכאורה הוא ההיפך היראה מביאה לידי אהבה [כמו שמסביר גם בתניא פרק מא שהיראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה".]. אך אמנם האמת שניהם צדקו יחדיו [יש שתי בחינות, יראה שקודמת לאהבה ואהבה שקודמת ליראה. איך זה?] דאית יראה ואית יראה

אית יראה תתאה [בלשון התניא היא יראת המלכות. לא יראת העונש, שהיא ישות גמורה, היא קליפה. יראת עונש יכולה להיות מניע שאדם לא יעבור עבירות, קליפת נגה שיש בה טוב ורע. אם יראת העונש תשמש לא לעבור עבירות היא הטוב שבנגה, כי עוזרת לעבודת ה', אבל מצד עצמה היא קליפה – היא לא מודעות של מול ה' בכלל, אין בה בטול. אדרבא, אתה פוחד על העונש של עצמך. יראה תתאה היא שאתה מרגיש את נוכחות המלך, ובכח המלך יש גם חיים ומות, אבל לא שאתה פוחד מהעונש או רוצה שהמלך יעשה לך טובה, אלא שדמות המלך מעוררת יראת כבוד. זו יראה תתאה, ואילו יראה עילאה היא בטול במציאות, שאתה לא פה בכלל, אין.]

[יראה תתאה היא] הנקרא אימא תתאה [מאד קשה הלשון שלו, בתורה הזאת הוא אומר כמה דברים מחודשים לגמרי, שנשמעים ממש הפוך ממה שכתוב בכל הספרים הקדושים. אבל קודם הוא אומר דבר מובן, שיראה תתאה היא מלכות ואחד השמות של המלכות הוא אמא תתאה, כי היא האם של העולמות התחתונים, המולידה אותם ומזינה אותם. יש שתי בחינות של אמא.

קודם כל נאמר את החידוש שלו כאן: הוא אומר שיש שתי בחינות יראה, יראה תתאה ויראה עילאה, וכעת הוא אומר שיראה תתאה שייכת לאמא תתאה. מה מתבקש מכאן? כך הוא באמת יסביר בהמשך, שאם יראה תתאה היא אמא תתאה מתבקש לומר שיראה עילאה היא אמא עילאה. זה שיראה תתאה היא אמא תתאה מובן לכל מי שלומד חסידות, אבל לומר שיראה עילאה – בטול במציאות – היא אמא עילאה לא שמענו. אדרבא, אמא עילאה היא אהבה רבה ואילו יראה עילאה היא אבא. שוב, מה שפשוט אצלנו מכל לימוד הקבלה והחסידות הוא שיראה עילאה היא אבא ואילו אהבה רבה היא אמא עילאה. אם כן, כבר מתחיל להיות מענין מאד בכך שרבי אלימלך הופך כאן את היוצרות.]

אהבת "אח" – "אהבת חסד"

וממדריגה זו [של יראה תתאה] בא לידי אהבה [גם בתניא מסביר ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היא יראה תתאה, כנ"ל, וממנה בא לאהבה.] ואהבה זו נקראת בשם אח [את כל המדרגות כאן רוצה לקשר למשפחה. בדרך כלל י-ה-ו-ה, בכל ספרי הקבלה והחסידות, הם אב-אם-בן-בת. אבל כאן מסביר באופן אחר. הוא אומר שמה שתמיד נקרא בן, ה-ו של שם הוי', נקרא כאן אח. זה לא כל כך חידוש, כי בכל מקום כתוב על "למען אחי ורעי" שנשמות שנולדו מאמא נקראים אחים, כי הם אחים לז"א, ה-ו של שם הוי'. לכן לומר שה-ו הוא אח – כולנו אחים, כל ישראל חברים ואחים – מוכר. אח היינו "אהבת חסד", אהבה זוטא (מדת האהבה היא האור הפנימי של ספירת החסד, שהיא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", "יומם יצוה הוי' חסדו", כללות פרצוף ז"א, ה-ו שבשם).

"אהבת חסד" הוא ביטוי שמופיע ב"בא מיכה והעמידן על שלשה": "הגיד לך אדם מה טוב ומה הוי' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" – "עשות משפט" במלכות (ה תתאה שבשם, יראת המלכות, אמא תתאה), "אהבת חסד" בז"א (ה-ו שבשם, כנ"ל), "הצנע לכת עם אלהיך" (בבינה, ה עילאה שבשם). לפי טעמי המקרא, יש הפסק בין "עשות משפט ואהבת חסד" ל"והצנע לכת עם אלהיך", סוד שרש (נפש רוח, ו-ה שבשם, "והנגלת לנו וגו'") ותוספת (נשמה, ה עילאה שבשם, "ונשמת שדי תבינם", "הנסתרת להוי'"). עד תבת "חסד" (הפסוק מתחיל "הגיד לך" = חסד) – "הגיד לך אדם מה טוב ומה הוי' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד" = 2628, המשולש של חסד (סכום כל המספרים מ-1, "אחד היה אברהם" איש החסד, עד 72, חסד)!

בין אהבה זוטא לאהבה רבה

רבי אלימלך אומר שמיראה תתאה באים לאהבה זוטא שנקראת אח. צריך להבין אותו. את ההבדל בין יראה תתאה ליראה עילאה אני יכול להבין, כי יראה עילאה היא אין לגמרי, בטול במציאות, וביראה תתאה יש עדיין מציאות היש. אני 'יש', רק שאני עומד באימה ויראה מפני התגלות המלך, לא מפחד העונש, אך בכל אופן יש פה 'אני'. ביראה תתאה יש 'אני' וביראה עילאה אין 'אני' – ביראה עילאה ה'אני' הופך ל'אין'[ב]. אבל לגבי האהבה, למה "אהבה זוטא", "אהבת עולם", נקראת אח?

תיכף נראה שהוא לגמרי הופך את היוצרות, ואומר שאהבה רבה, שחשבתי שהיא אמא עילאה, נקראת אבא. אבל קודם, מה ההבדל בין שתי האהבות? אחד ההסברים הפשוטים שהאהבה הגדולה היא, כמו שכתוב על דוד ויהונתן, "אהבה שאינה תלויה בדבר" – שאנו כל כך אחד שפשוט אי אפשר להיות אחד בלי השני, כמו שכתוב על יעקב ובנימין "ונפשו קשורה בנפשו". התרגום מתרגם שחביב לו כנפשו (ומכאן לומדים את משמעות ההתקשרות בכל מקום, כמו התקשרות לרבי, שפירושה חביבות יתרה ואהבה רבה ונפלאה עד מאד), ואם הוא ימות גם הוא ימות. גם סוג של בטול במציאות, אבל מתוך שאין לו קיום נפרד, אין לו 'אני' נפרד בלי השני שהוא אוהב אותו כנפשו.

לגבי אחים, אף על פי שקשר אחוה הוא קשר חזק – גם לשון איחוי, שהם תפורים יחד – יש קיום לאחד בלי השני. כלומר, כל אחד לגבי השני הוא כמו חצי דבר, כמו "פלג גופא" – יש 'אני' שיש לי אח, שאני אוהב אותו וגם יודע שיש לנו שרש משותף, ששנינו יצאנו מאותו רחם, אך בכל אופן כל אחד כעת נמצא לעצמו. גם לגבי קוב"ה, אם אני כביכול אח היינו כפירוש המגיד על "שתי חצוצרות כסף", שני חצאי צורות, כל אחד הוא חצי, כמו במחצית השקל, ושני החצאים מתחברים. לא שאנו לגמרי אחד שאי אפשר לחלק בינינו כלל. אם אני חצי ואתה חצי, ואני אוהב אותך מאד ורוצה שנתחבר אחד לשני, זו אהבת אחים – שכל אח הוא חלק. הוא שואף לאחדות – אח מתחיל את המלה אחד – אך אינו אחד ממש עדיין. לעומתה, אהבה רבה היא אחדות גמורה.

עד כאן רק ההגדרות. נקרא מה שהוא כותב: הוא אומר שקודם צריכה להיות יראה תתאה, שנקראת אמא תתאה – לא אומר בת – ודווקא מאמא תתאה באים למדרגת אח. קודם אתה בדרגה של אמא תתאה ואחר כך אתה נעשה אח. הוא לא כותב את כל ההסבר שלנו, אלא רק אומר] ש[אח ]עדיין אינה אהבה שלימה [עדיין שנים, לא "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" ממש.].

אהבה שלימה ויראה עילאה – אבא ואמא

וממדרגת אהבה זאת [שנקראת בקבלה "אהבה זוטא".] בא לידי אהבה שלימה ["אהבה רבה".] הנקרא בשם אב [עד כאן הייתי איכשהו יכול להבין, פתאום הוא 'שבר לי את כל הכלים'... הוא אומר שאהבה שלמה, אחרי "אח", היא עליה למדרגת "אב". למה זה טוב על פי פשט? אם לא למדתי אף פעם שום קבלה ושום חסידות, למה לכאורה כן מסתדר? כי אב הוא לשון אהבה. אב הוא השער של השרש אהב. גם שרש אבה הוא לשון רצון, אהבה – לא יראה. הוא אומר בפשטות שאהבה שלמה היא אב – מדרגת אח עלה לדרגת אב. גם סימן שכל פעם שאתה אבא מחדש, אבא צריך להגיע יותר ויותר לאהבה שלמה – גם בין ההורים וגם לילדים וגם לכולם. איך הסברנו קודם? שאהבה שלמה היא שאין שנים בכלל. הפסוק אומר "הלוא אב אחד לכלנו", רמז שכאשר עולים למדרגת אב כולנו אחד ממש, בדרגת "אב" ה"אחד" (= אהבה) נמשך "לכלנו"].

וממדריגת אהבה זאת בא לידי יראה עילאה [אחרי שהוא באהבה שלמה – הוא לא קורא לה אהבה רבה אלא אהבה שלמה – הוא בא ליראה עילאה, אין ובטול במציאות. הכל לפי הסדר הידוע של "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו", חותם המתהפך. כאן עוד פצצה:] הנקרא בשם אם [השיא של כל העליות הוא להגיע לאם. כלומר, כמו ש"הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", כך כאן הכל מתחיל מאם, אמא תתאה, והכל נגמר באמא, אמא עילאה, שהיא כאן למעלה מאבא עילאה, היא יראה עילאה, בטול במציאות, אין (יש לציין ששם אמו של הנועם אלימלך – וכן שם בתו המפורסמת, אמא עילאה ואמא תתאה – היה מיריש, אותיות יראת שמים. יראת שמים אותיות מיריש אמת). צריך לנסות להבין מה שהוא כותב כאן.].

עליה מאב לאם במורא ועליה מאם לאב בכבוד

וזהו שנאמר [גם קשור מאד לברית וליחס בין איש ואשה ולבין ההורים והילדים. יש שתי מצוות, כבוד הורים ומורא הורים, והוא מסביר זאת בהמשך למה שכתב עד כאן:] איש אמו ואביו תיראו רמז ליראה תתאה [בפסוק "איש אמו ואביו תיראו" ה"תיראו" אינו בטול במציאות, יראה עילאה, אין, אלא דווקא יראה תתאה.] נאמר אם קודם לאב [כאן פשיטא שלא רק שלא אכפת לו לפרש הפוך ממה שחושבים, אלא ש"לכתחילה אריבער" הפוך. קודם כל הוא יודע מה שחז"ל מסבירים למה כתוב אם קודם לאב במצות יראה ואב קודם לאם במצות כבוד שהיא על דרך אהבה. למה? כי הנטיה הטבעית לירא מהאב וכדי לאזן מקדימים את האם לאב בכבוד והנטיה הטבעית לכבד את האם וכדי לאזן מקדימים את האב בכבוד. כאן הוא אומר הפוך מחז"ל (המובא גם ברש"י, פשוטו של מקרא), שביראה האמא קודמת ובכבוד האבא קודם. ביראה תתאה, כפי שמסביר כאן, אם – שהיא אמא תתאה כאן – קודמת לאב. ה"תיראו" חוזר על האמא ו"אביו" היינו כאשר זוכה לעלות למדרגת אב, אהבה שלמה.].

ואצל כיבוד שהיא אהבה נאמר אב קודם לאם [כי אב הוא אהבה ואם היא יראה. קודם היה בדרך עליה, "איש אמו ואביו", ואם גם כאן בדרך עליה אז "כבד את אביך ואת אמך" בכבוד זו כבר אמא עילאה, לא אמא תתאה, לפי דרכו. כלומר, שהוא מפרש שקודם אני מכבד את האבא, אהבה שלמה, ומכך עולה ומגיע לאמא, אמא עילאה שהיא יראה עילאה, בטול במציאות. כל זה גם מסתדר מאד יפה עם התניא של היום, שמדבר על צדיקים גמורים – כאן ספר של צדיקים – ואומר שהצדיק הגמור נקרא "בני עליה". הוא נותן שני פירושים ב"בני עליה", שתי בחינות של הצדיק הגמור. בן הוא מבין, מבין בעליה. כאן הוא מפרש את שני הפסוקים בדרך של עליה, "מעלין בקדש". "איש אמו ואביו תיראו", עליה מאם לאב, ו"כבד את אביך ואת אמך" גם עליה, עליה מאב לאם.].

מיעוט הדרך את השגת אברהם: "אחֹתי בת אבי אך לא בת אמי"

וזה שאמר אברהם אבינו עליו השלום לאבימלך [כאן יש אלימלך, אפשר להתבלבל בין אלימלך לאבימלך, לא אותו אחד. כל ההבדל הוא באותיות לב (שאר האותיות הן מיכאל-מלאכי) – באלימלך "לב חכם לימינו" ובאבימלך "לב כסיל לשמאלו", ודוק]. וגם אמנם אחותי בת אבי [הוא הציג את שרה כאחות, ואז אבימלך לקח אותה וכעת צריך להחזיר ומאשים את אברהם מה עשית לי וכו'. איך אברהם מתנצל? אומר שהיא אחותו בת אביו אך לא בת אמו.]

פירוש מחמת שהיה בדרך לא היה יכול להשיג מדריגת אהבה עילאה הנקרא בשם אב [הוא מפרש שאמנם היא, שרה, היא "אחותי בת אבי". איך מסתדר עם מה שכתב קודם? "אחותי" בחינת אח, אהבה לא שלמה, אהבה זוטא שיש בה עדיין שתי ישויות שכל אחת נמשכת לשניה, רוצה להשלים את השניה. היא רק "בת אבי" – "אבי" היינו אהבה שלמה, אבל היא רק "בת אבי" ולכן היא "אחותי". אברהם אבינו הוא לא במדרגה העליונה?! הוא אומר שגם הצדיק הגדול, הגמור, כשהוא בנסיעות, בדרך, הוא יורד מהמדרגה שלו. קצת דומה למה שכתוב ב"חינוך קטן", הקדמת ח"ב בתניא, שגם לצדיק יש עליות וירידות והוא צריך להיות בקי בכל המדרגות – "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" – מתי להיות בבחינת אמא תתאה ומתי להיות בבחינת אח, מתי להיות בבחינת אב ומתי להיות בבחינת אמא עילאה.

מי אמר על צדיקים שכאשר הם בבית הם במדרגה גדולה אבל כאשר הם נוסעים אלי הם יורדים, לכן אני מבזה אותם וצוחק מהם? רבי ברוך ממעזיבוז. סיפור מפורסם שכאשר הגיע אליו רבי נח מלעכאוויטש, הבן של רבי מרדכי, הסבא קדישא מלעכאוויטש, הוא מאד כבד אותו וכאשר אנשיו תמהו על כך אמר שגם בדרך הוא א גוטער איד. הוא אמר שיש צדיקים שבבית הם א גוטער איד אבל בדרך הם יורדים מזה. כאן יש אסמכתא, שאפילו אברהם אבינו בדרך הוא טרוד ואז יורד ממדרגתו (בשרש טרד יש אותיות רד), לא בבחינת אבא וכ"ש לא בבטול במציאות לגמרי, אמא עילאה, אלא רק "אחותי בת אבי".].

ולא היה כי אם במדריגת אהבה תתאה הנקרא בשם אח שהיא כמו בת למדרגת אהבה עילאה [מדרגה אחת פחותה מאבא, לכן אח נקרא "בת אבי".] אך לא בת אמי [ראיה מופלאה למה שכותב, שמדרגה אחת פחות מאב היא לא מדרגה אחת פחות מאם, אמא עילאה לפי פירושו היא למעלה מאבא. "אחתי בת אבי" היא לא מדרגת אבא, שהיא מדרגה אחת פחות מאמא, אלא רק מדרגת אח שהיא מדרגה אחת פחות מאבא, "בת אבי".] שאינו במדריגת אהבה שהיא כמו בת ליראה עילאה [אותה אין לו כעת, כי הוא בדרך.] הנקרא בשם אם. ואומר לה [תמיד אני אומר לשרה אמנו.] בכל מקום אשר נבא שמה אמר לי אחי הוא רמז שאני במדריגת אהבה הנקרא בשם אח [תמיד כשאנחנו בדרך תדעי שהקשר בינינו, האהבה בינינו, יורדת מאהבה שלמה, שהיא בחינת אב, לאהבה שאינה שלמה עדיין, שהיא בחינת אח. לכן בכל מקום שאנחנו מגיעים תאמרי שאנחנו אחים, כי באמת כך.].

שתי המדרגות בברכת יהודה

[כל זה הקדמה לברכת יהודה:] וזהו יהודה אתה [לשון נוכח.] דהיינו כשאתה בנגלות דהיינו מדרגת אתה [לנוכח המדבר, מדרגת "והנגלֹת לנו ולבנינו", וה של שם הוי', שלפי דרכנו היינו אמא תתאה ואח.] שהוא הנגלה כמו שאנו אומרים ברוך אתה הוא הנגלה [נוכח.]. אשר קדשנו הוא הנסתר [אבא ואמא שיותר גבוהה מאבא.]. ובמדריגה הזאת יודוך אחיך [נושא מאד גדול. אם יש אני ואתה, זה הכי גבוה או לא? למשל "אני ואתה נשנה את העולם", הוא אומר שאני ואתה היינו מדרגת אח, אהבה שאינה שלמה.] רוצה לומר אותם שהם במדרגת אח כנ"ל.

אבל ידך בעורף אויבך [גם "דידן נצח", לכן רציתי לקרוא את זה. אחרי "אתה יודוך אחיך" בא "ידך בעורף אויביך". כשהצדיק-יהודה הוא בדרגה תחתונה הוא לא יוצא לקרב לנצח, לא "דידן נצח", יש אז איזה 'שלום עכשו' שאינו שלם. נשמע טוב מאד שכולנו אחים, אבל הוא אומר שכאשר כולנו אחים, מצב חברתי מתוקן, זה לא היעד האמתי, לא בני עליה. אבל אם אתה רוצה להשתלט על האויבים לגמרי, "ידך בעורף אויביך",] פירוש כשתהיה במדריגה עליונה [בשביל ה"דידן נצח" צריך להגיע יותר גבוה מאחים. מה פירוש "ידך בעורף אויביך"?] שיש כח בידך לכלות האויבים והדינים [שאתה יכול לבטל את הדינים ולהמתיק את הדינים, עד כדי כך שכתוב בתניא שצדיק גמור הופך את הרע לטוב ממש.].

אז וישתחוו לך בני אביך [אז צריך לעלות במדרגה ל"בני אביך". כאן יש עוד דיוק, ב"בת אבי" ו"[לא] בת אמי" אמר שבת היינו מדרגה אחת יותר נמוכה מהם – למטה מאב ולמטה מאם (אמא עילאה). עד כאן לא הזכיר בן בכלל, כאן יוצא הבדל בין בן לבת. מהמשפט האחרון שלו מובן ש'בן' משהו היינו שהוא באותה מדרגה ממש, לא מדרגה אחת פחות:] אותם שהם במדרגת אב והבין מאוד [לכן אפשר להבין למה אוהבים בנים, כי בנים הם בדרגת האב ולא למטה מהאב. בנות מקבלות מהאב ומהאם, מההורים, אך בן הוא שוה להורים. לכן כתוב שבן עומד במקום אביו ממש (בסוד ספירת הנצח, "ברא כרעא דאבוה", דידן נצח), כמו שיש הרבה שיחות של הרבי על זה.].

ישוב הסתירה: התכללות המדרגות חכמה ובינה

אם כן, יצאה כאן איזו תמונה חדשה לגמרי של כל המדרגות בעבודת ה'. כמובן, הכי קשה כאן הוא למה אמא עילאה ואבא עילאה הפוכים לגמרי ממה שתמיד לומדים – אמא עילאה היא יראה עילאה ואבא הוא אהבה עילאה, אהבה רבה, "אהבה שלמה". אמרנו שהמלה אבא משמעה אהבה, אבל לא מספיק – זה עוד לא הסבר וישוב למה שכתוב בספרי הקבלה והחסידות. מה ההסבר כאן?

לכאורה הדרך הכי פשוטה להסביר זאת היא דרך של התכללות, "הבן בחכמה וחכם בבינה", "'רואים את הקולות' – רואים את הנשמע ושומעים את הנראה". כשהוא אומר שאבא הוא אהבה רבה, ולא בטול במציאות, הוא מתכוון בלשון הקבלה לפרצוף ישראל סבא, וכשהוא אומר שאמא עילאה היא בטול במציאות, יראה עילאה שלמעלה מאבא, הוא מתכוון באותיות של קבלה לפרצוף אמא עילאה שכלול באבא עילאה. היא אמא עילאה, וכתוב בפירוש בכתבי האריז"ל שגם שם, בתוך פרצוף אבא, החלק (התת-פרצוף) של אמא עילאה יותר גבוה מאבא עילאה.

מעלת האם על האב – מעלת הצניעות והמסירות על הבטול

יש למישהו רעיון מה יכול להיות בדמות של אמא יותר אין מאשר בדמות של האבא? [אברהם אבינו היה משפיע מבוטל, וזה פחות מיצחק אבינו שהוא מקבל מבוטל.] יפה מאד, זה מסביר גם כן. לכן לעתיד לבוא יאמרו ליצחק "כי אתה אבינו". יש גם בקדושת לוי משהו שאנחנו אוהבים לצטט, כלומר רמז שלנו לפי הדברים שלו, שיש לב ומח – מח הוא מציאת חן ו-לב הוא לקיחת ברכה (כמו "קח נא את ברכתי"). החוש המיוחד היהודי הוא איך לקחת ברכה. החידוש של העם היהודי הוא היכולת שלו לקחת ברכה, לעצמו אבל לשם שמים, לעשות נחת רוח לקב"ה. [אם הוא חושב לעשות נח"ר יש הוא.] אם הרצון לעשות נחת רוח הוא טבעי לגמרי, לא מורגש במודע, אז אין זה סותר היותו אין, אדרבה זה הולם מדרגת אין (שאינו עושה בשביל עצמו כלל, הוא בכלל לא קיים במציאות, וכאשר הוא באמת אין אז זה גופא עושה את הנחת רוח הגדולה ביותר להשי"ת).

נחזור לענין של מעלת האם על האב: יש בשכינה ביניהם (ועוד) מה בין ענוה לצניעות. משה רבינו מצטיין בענוה שלו, שהיא ודאי בטול, אבל האשה הצדקת מצטיינת בצניעות. יש משהו בצניעות שהיא אפילו יותר מענוה, שהיא בכלל לא פה, כמו "כל כבודה בת מלך פנימה" – "פנימה" לגמרי, שהיא לא נמצאת, לא רואים אותה בכלל, גם היא לא רואה את עצמה, כמו רדל"א שהוא "לא ידע ולא אתידע", אמונה היא לשון אמא (לא לשון אבא).

מעלת האם – אמו של בעל "נפש חיה"

בהשגחה פרטית קראתי לפני כמה ימים על אחד מגדולי החסידות שלא כל כך מוכר לכולם, בעל ה"נפש חיה", רבי חיים-אלעזר ווקס. הוא קרא לספר שלו "נפש חיה" לכבוד האמא שלו. מה הסיפור?

גם אבא שלו היה צדיק ורב גדול, אבל כשהוא היה בן ארבע – כך הוא כותב בהקדמת הספר – הוא חלה מחלה אנושה, ממש היה על ערש דוי, ואז אמא שלו נדרה שהיא נותנת חצי מהחיים שלה לה' רק שיציל את הנער. מיד אחרי שהיא נדרה ככה הוא באופן נסי התחיל להחלים והיא מיד חלתה מחלה אנושה. בכלל, אם רוצים בחב"ד דוגמה שמסירות נפש של אשה היא יותר מגבר, יש את דבורה-לאה שהחליפה את אביה ומתה כדי להציל את חייו. [יש שיחה של הרבי על "ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל", שוותרה על מעלת מערת המכפלה.] זו בחינת אמא עילאה.

אמו שלו חלתה, ואחרי כשנה היא גם החלימה באופן נסי. הוא ממשיך ומספר שהוא התקבל להיות רב – לא מבינים עד כמה לא היה פשוט בפולין להיות רב של קהילה בתקופה זו, הרוחות נשבו לכיוונים מאד זרים וקשים ודעת הקהל היתה מאד בעייתית, אם זו השכלה או התנגדות או כל מיני דברים – על כל הרבנים הגדולים באירופה היו מלחמות קשות ביותר, מלחמות עולם, בקהילה. כשהוא קבל את הרבנות היה בן 19 ומי שעמדה לידו והדריכה אותו, לחמה את כל המלחמות שלו, היתה אמא שלו. היא גם הצילה לו את החיים וגם פעלה עבורו "דידן נצח".

הלכה למעשה היא עמדה לימינו כל חייה. היא באמת נפטרה בגיל צעיר, כנראה תרמה את חצי חייה כפי שנדרה. בכל אופן, לכבודה קרא את ספרו נפש חיה, כי שמה הפרטי היה חיה. הכל בזכות אמא. הכל בזכות אמא – אמא עילאה, יראה עילאה (בטול במציאות) – מאד מתאים לביאורו של רבי אלימלך כאן.

דן (תמימות) מחבר את יהודה (מעשה) ויוסף (תלמוד)

לפי כל זה, כמה שזו ברכת יהודה, אך שייכת באופן מיוחד ליוסף, כי הוא מקבל מאמא שלו – היפי שלו מאמא וגם את העצם שלו מקבל מרחל, ממסירות הנפש של רחל (בחינת "שאול מרחובות הנהר"). מתאים למפגש בין שני המלכים, יהודה ויוסף.

רצינו לומר שמי שמחבר את יוסף ויהודה יחד – היות שקוראים על החבור בתורה בחדש טבת, החדש של דן, והשל"ה הקדוש אומר שכל מה שקוראים בתורה קשור לזמן הקריאה – הוא דווקא דן, בו נאמר "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", קשור ליהודה, ו"ולישועתך קויתי הוי'" שייך ליוסף, שבכל מקום הוא קשור לישועה. כנראה שה'דן'ים, היהודים הפשוטים של הבעל שם טוב, היהודים שיודעים איך "הגוף נהנה מן הגוף", הם שעושים את החבור בין שני המלכים (בין עץ-גוף יוסף לעץ-גוף יהודה). איך מוסבר תמיד בחסידות, גם אצל הרבי, יוסף ויהודה? יוסף הוא "תלמוד גדול" ויהודה הוא "מעשה גדול", והכח שמחבר אותם הוא "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" של היהודי התמים, דן.

ג. הגדרת צדיק גמור בתניא

צדיק גמור – מהפך הרע לטוב ע"י הסרת הבגדים הצואים

נסתכל גם בתניא של היום. כאן בתניא הוא מגדיר את הצדיק הגמור:

כי הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב [הכל אצלו טוב, גם הרע אצלו טוב.] ולכן נקרא צדיק וטוב לו הוא ע"י הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע דהיינו למאוס מאד בתענוגי עוה"ז להתענג בם בתענוגות בני אדם למלאת תאות הגוף בלבד ולא לעבודת ה' [הוא מחלק בין עצם הרע לבין הלבושים הצואים שמלבישים את הרע. הוא אומר שמה שצריך להסיר, לסלק, הוא רק הבגדים הצואים. אז מה שקודם זיהית כעצם הרע, עצם כח המתאוה, אם אין לו את הבגדים הצואים שלו הוא אוטומטית הופך להיות הכי טוב. (מה הם בגדים צואים?) הרצונות, שמלבישים אותו רצונות לקבל הטבה גופנית, או כל דבר שלא לה', סתם רצון – כל רצון של אגו נקרא בגדים צואים.

כדי להבין נמשיך לקרוא. הווארט כאן הוא שמה שנקרא רע הוא לא רע בכלל, הוא רע רק בגלל הלבושים שלו וברגע שמסירים אותו הוא אוטומטית הופך להיות הכי טוב. הצדיק הגמור מואס בלבושים, לא מואס בעצם כח המתאוה אלא בכל דבר שמקבל יניקה מהסט"א, כפי שממשיך להסביר:] מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וס"א וכל מה שהוא מהס"א הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתרה הנ"ל כי הם זה לעומת זה כדכתיב [דוד המלך אומר:] תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני [אל] ודע לבבי וגו' וכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לס"א והמיאוס ברע בתכלית כי המיאוס הוא הפך האהבה ממש כמו השנאה [עד כאן מגדיר צדיק גמור.].

הלבושים הצואים – הנפרדות מה'

איך נתרגם לשפה המדוברת שלנו? הוא אומר שהלבושים הצואים הם כל מה שמקבל יניקה או נמשך מהסט"א. מהו הסטרא אחרא? "אני ואפסי עוד", אגו. כח המתאוה, בלי אגו, הוא לא תאוה רעה. עליו כתוב "תאות צדיקים אך טוב", הוא רק טוב, הכי טוב. הלבושים הצואים הם דברים שמחזקים אצלו את הרגשת הנפרדות שלו מה', שהוא משהו בפני עצמו. הצדיק הגמור שונא הרגשה זאת. ברגע שהוא תופס עצמו שיש לו רצון לקבל משהו לעצמו הוא יוצא מהכלים לגמרי, שונא זאת, כי זו כפירה. כאן הוא כותב שתאוה זרה לשם הנאת הגוף, בלי לחשוב על ה' – ההיפך הגמור הוא יצחק אבינו, שכאשר אוכל את המטעמים זהו רק ה', אבל מטעמים בלי לחשוב על ה' – מאוסה בתכלית המיאוס, כי היא ביטוי מובהק של הסט"א. זה לא מה שנקרא קודם רע, אלא הלבושים הצואים, רצונות לגרמיה, וצדיק גמור הוא אחד שמסיר אותם לגמרי.

יש ווארט של הבעש"ט על "סור מרע ועשה טוב", "סור מרע" עד כדי כך ש"ועשה [אותו עצמו] טוב". יש שני ווארטים של הבעל שם טוב, אחד הוא "הרע כסא לטוב", שהחשך מבליט את האור, שיש גם אצל הבינוני (בדרגה העליונה שלו). אבל אצל הצדיק לא רק ש"הרע כסא לטוב", אלא שהרע נעשה טוב, אתהפכא אמיתית וגמורה. ורמז נאה: חיבור שתי המדרגות – "הרע כסא לטוב" "סור מרע ועשה טוב" = אנכי (ט ברבוע, ט היא אות הטוב), כסא, פעמים טוב! [הצמצום עושה רע.] הצמצום הוא כל הרצונות הזרים, כל הלבושים, שיש גם על עצם כח המתאוה.

"בני עליה" עם 'חוש' בירידה – המשיכה החיובית למטה של עצם הנה"ב

אם כח המתאוה בלי הלבושים שלו הוא כל כך בסדר, קצת קשה למה קראתי לו רע? הוא אומר שאוטומטית כאשר תסיר לו את הבגדים, היניקות, הרצונות לעשות דברים לגרמיה, הוא יהפוך לטוב ממש, הכי טוב, אז למה בכל אופן קראתי לו רע?! הסבה היחידה כנראה היא מה שהמגיד כותב, שרע לשון מלרע, מלמטה, שזו באמת נפש הבהמית. מה הטבע של נפש הבהמית? "רוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ", משיכה למטה, ואילו הנה"א היא משיכה למעלה, "רוח האדם העולה היא למעלה". באמת הנפש הבהמית היא רע, משיכה למטה, אבל ברגע שלמשיכה למטה אין את הלבושים הצואים היא עצמה הופכת להיות הכי טוב.

כך כותב כאן בהמשך, ש"בני עליה" עסוקים רק ב"איזהו חסיד? המתחסד עם קונו, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים" דווקא. אם עושה למעלה, לרוות צמאון נפשו, יכול להגיע למעלה עד גבול מסוים, השייך להשגת נפשו. הוא אומר שבני עליה צריכים להגיע מעל זה, למעלה-למעלה מכל מה שיכול להשיג כדי לרוות את נפשו הצמאה. מה זה? הוא מגיע עד לעצם נקודת רצון ה' בבריאת העולם, דירה בתחתונים דווקא, ואז כל מעשיו הם רק לגלות את מה ש"אתה הראית לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו".

איזה כח בנפש פועל זאת? מה שקודם היה רע. בחסידות אומרים 'חוש' –  לגוי אין 'חוש' בלרדת למטה (בתכלית הקדושה, הוא רק יורד למטה בטבעו לגרמיה), יש לו 'חוש' לעלות למעלה (היינו החוש שלו ברוחניות, מצד הנפש השכלית שלו). גם אצל יהודי, גם אצל צדיק, יש כזה שעיקר החוש שלו הוא בהתעלות. אבל למי שהוא באמת בני עליה, הכי עולה, יש דווקא חוש בירידה, ברצון ה' בדירה בתחתונים (וכל עבודתו הוא "עליה לצורך ירידה" בלשון אדמו"ר האמצעי). מי עושה זאת בפועל? כח המתאוה, מה שקראנו לו יצר הרע – יצר שהוא כח ומשיכה לרדת. רק שכל זמן שיש לו את הלבושים הצואים הוא בבעיה, הלבושים מטמאים אותו, אבל ברגע שהוא מסיר את הבגדים הצואים והטמאים ממנו הוא הופך להיות טהור, "כולו הפך לבן טהור הוא".]

עד כאן התניא של היום, שכותב בסוף שצדיק גמור נקרא בן עליה על שם שתי תכונות: הראשונה, שהופך את הרע לטוב ואת החשך לאור, והשניה, שכל מה שעושה מצוות ומעשים טובים זה לא בשביל עצמו, הוא לא פונקציה כאן, אלא אך ורק כדי להיות "המתחסד עם קונו, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים ממש". מביא כאן לשון הזהר, בצורה הכי חזקה, "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתי' כו' ומסר גרמיה למיתה עלייהו למיפרק לון כו'".

שייכות הקדמת אמא לאבא לנועם אלימלך

דרך אגב, למה הנועם אלימלך מקדים במעלה את האמא לאבא? למה זה מתאים לו? נועם הוא אמא עילאה. כתוב שרבי אלימלך לפני הסתלקותו עשה תשובה על כך שצער את אמו בזמן היניקה. המדרגה הכי גבוהה אצלו היא תשובה זו, כנראה שהגיע למדרגה הכי גבוהה של אמא עילאה, בטול במציאות לגמרי. הוא אמר שאם כתובים שני דברים השני יותר מהראשון, והוא משתדל עבור אביו ואמו, כלשון הזהר הנ"ל:

איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קן דיליה לייחדא קב"ה ושכינתי' בתחתונים וכמ"ש ברעי' מהימנא פ' תצא כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתי' כו' ומסר גרמיה למיתה עלייהו למיפרק לון כו' [מהגלות.] וכמ"ש במ"א.

ב"היום יום" זו המדרגה הכי גבוהה של החסיד, שכותב שלא שייכת לכל אחד. אבל היום – בפרט שזה התניא של היום, של הברית – כן שייך לכולם. זה מי שיודע שהכל צריך לרדת למטה, כי רוצה "להתחסד עם קונו" שרוצה דווקא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

הניגון האחרון שלמדנו הולך גם על "אדון עולם". רוצים לעשות דיסק רק של "אדון עולם"...

נגנו גם "מעין עולם הבא" (החדש) ו"יום ליבשה".

רמזים וברכות לרך הנימול ואביו

יוסף בן אלימלך שוה נר חנוכה – כנראה שהכל המשך. הוא נולד ב-ה' טבת, אבל כנראה שהכל המשך של חנוכה (וכנ"ל). היה לנו שיעור שלם על המספר הזה. יוסף בן אילה שוה "עוד יוסף חי", עוד יותר מתאים לשמו יוסף, מה שהאמא מעל האבא. הביטוי הזה מופיע בפרשת הלידה, והיה ממש ביום הלידה בחת"ת של יום שלישי. לחיים לחיים.

שיר המעלות.

יוסף בן אלימלך ואילה כבר שוה ישועה, ישועה שלמה. זה גם יהושע, הנשמה הכי חשובה שיצאה מיוסף. בזכותו נזכה לשלמות עם ישראל, שלמות ארץ ישראל, שלמות תורת ישראל ושלמות הוי' אלהי ישראל. לחיים לחיים.

גם צריך לומר מזל טוב לדוד-אור ואורה.

ברכת המזון.

יש השלמה אחת, ברכה אישית בשביל אלימלך: היות שהמזל של הלידה הוא "דידן נצח", ולמדנו קטע מהנועם אלימלך שהופך יוצרות בפירוש שלו, כנראה שיש גם קשר בין הדברים – היות שאלימלך הוא צאצא שלו – שהוא יזכה גם להפוך עולמות. "דידן נצח", יש שלשה פירושים של נצח – נצחון, נצחיות ולנצח-לנהל. שיזכה לנצח על תזמורת מאד גדולה, של אלפים ורבבות בתים ונכסים וכו', ממש "דידן נצח", ובשביל זה צריך ראש מיוחד שקוראים לו היום לחשוב מחוץ לקופסא. מה שאומרים לך, כללי העסקים וכללי הניהול, אולי אצלך זה עובד בדיוק הפוך, כמו שחסידים אמרו שכאשר לא יודעים מה לעשות שואלים מתנגד ועושים הפוך. זה היה הרוח של הנועם אלימלך, שמה שלמדו אותך אולי נפרש הפוך. זה כנראה סוד ההצלחה של "דידן נצח", גם לחשוב מחוץ לקופסא, מחוץ לקוצנזוס. שיהיה ה"דידן נצח" הכי גדול. [אצל צאצא של הנועם אלימלך זה ממש להפוך יוצרות.] לזה התכוונו.

אפשר להתפלל תפלת ערבית, הפוך על הפוך. המוהל, תשלים את המלאכה – תהיה חזן.