בע"ה

ט"ז טבת, שבת קדש פרשת ויחי ע"ז – כפ"ח

דגל מחנה אפרים לפרשת שמות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה]

[הביאו 'ואביטה', הרב הסתכל ושאל שאלות על ההדפסה וההפצה בכפר, ואמר] זו חתיכה הראויה להתכבד. הלואי שנזכה להפיץ תורה בישראל.

נגנו ניגון הבעל שם טוב.

בעל הדגל מחנה אפרים

כעת נלמד מהספר דגל מחנה אפרים. המחבר, רבי משה חיים אפרים, הוא נכד של הבעל שם טוב, אחיו של רבי ברוך ממעזיבוז'. רבי ברוך היה מנהיג קהילה ופחות כתב, הוא לא הוציא ספר, אבל אחיו בעל הדגל מחנה אפרים כן כתב. [איפה הוא קבור?] במעזיבוז', באהל זקנו הבעש"ט. רבי ברוך נשאר במעזיבוז' והיה שם המרא דאתרא, ממלא מקום של סבו, והדגל מחנה אפרים עבר לסדילקוב (לא רחוק ממעזיבוז'). לאחר מכן חזר להתגורר במעזיבוז' ושני האחים נהגו שם באדמו"רות באהבה ושלום. הוא הבן של אדל, אחותו היא פייגא, האמא של רבי נחמן מברסלב, כלומר שהוא הדוד של רבי נחמן. שניהם – רבי ברוך ורבי משה חיים אפרים – גדלו על ברכי הבעל שם טוב, וכאן בדגל מחנה אפרים מביא דרושים ששמע מסבו. [מי היה הגדול ומי הצעיר?] בעל הדגל היה הגדול, נולד בשנת תק"ב, שלש שנים לפני אדמו"ר הזקן, כך שהיה בן ח"י בפטירת סבו הבעל שם טוב וזכה לשמוע הרבה תורה מפיו. ר' ברוך אחיו נולד בשנת תקי"ג (י"א תקי"ז) – 8 (או 12) שנים אחרי אדה"ז – ובעצם כשהבעל שם טוב נפטר הוא היה רק בן 7 (או בן 3). ידוע שר' ברוך חלק על אדה"ז אך בקשר לדגל מחנה אפרים לא שמענו שהיה לו קשר מיוחד עם אדמו"ר הזקן (כמו לגבי שאר צדיקי פולין, מסתבר לומר שבגלל מרחק המקומות ביניהם).

נעשה גימטריא: קראו לו – יתכן שסבו הבעל שם טוב קרא לו את השם – משה חיים אפרים (שם ארוך, שמורכב משלשה שמות – לבנו קרא הבעש"ט צבי-הירש, הירש הרי זה צבי באידיש, כלומר שבעצם זה רק שם אחד, וכן לבתו, אדל, יש רק שם אחד), בגימטריא 744, שעולה 3 פעמים (הממוצע) אברהם.

ד"ה "ואלה שמות": ירידת יעקב למצרים ביראה – התדבקות בשכינה כדי שיהיה סולם לעליה

נתחיל לקרוא מהספר על פרשת שמות (שהתחלנו לקרוא במנחה). רציתי לקרוא את הדרוש הזה[ב], כי הוא מדבר על כך שבית הוא יראה, כמו שאמרנו בשיעור ביום חמישי בכתובות. ראינו שהגמרא דורשת את הפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו" לגבי הצרכים שצריך לדאוג ליתום – "די מחסורו" זה בית; "אשר יחסר" זה כלי תשמיש, מטה ושלחן; "לו" זו אשה, כנלמד מגזרה שוה "לו"-"לו", "אעשה לו עזר כנגדו" ו"אשר יחסר לו". הסברנו שבית היינו יראת שמים ("ראשית העבודה ועיקרה ושרשה") וכלי התשמיש בבית, מטה ושלחן וכו', הם אהבה (עבודה יותר בגדלות) ושאם ידאגו לו לבית וכלי בית כאלה הוא יזכה לאשה בדרגת "לו". כאן הוא מביא שני פסוקים מפרשת שמות, בשניהם מופיעה המילה בית, ומפרש שהבית הוא יראה:

ואלה שמות ["ואלה שמות" הוא צירוף אותיות "ואתה שלום" – "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום". "ואלה שמות" = "ואתה שלום [וביתך שלום וגו']" = שלום בית, זה יסוד הגאולה. "[ואמרתם:] כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום" = ו"פ "הבאים מצרימה"!] בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו (א, א) [רואים שיש קשר בין הפסוק הראשון בתורה לפסוק הפותח את ספר שמות: במלה "בראשית" יש אותיות בית, כידוע שבראשית היא צירוף אותיות בית אשר, וכך כאן יש "איש וביתו". זאת מלבד הגימטריא היפה ש-בראשית באתב"ש (שגתבמא) עולה שמות. הוא יפרש ש"וביתו" היינו יראה. תמיד מפרשים שיש קשר בין המילה השניה בפסוק למילה השניה מהסוף, אם כן יש קשר בין "שמות" ל"וביתו" – גם שם וגם בית הם בחינת המלכות, יראה תתאה, כפי שיסביר. "שמות... וביתו" = מלך פעמים אחד, הוי' פעמים מה, סוד "ונחנו מה" של משה רבינו. הערך הממוצע של שתי התבות = שפרה, השם החדש הראשון שמופיע בפרשה]. יש לומר בזה על דרך שאמרתי על פסוק (בראשית מ"ו, ד') אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה [כשיעקב ירד למצרים הקב"ה אמר לו לא לירא כי הוא ירד עמו והוא יעלה עמו.] שנשאלתי [הוא שאל זאת בדרושיו בפרשת ויגש.] מה זה גם עלה [לכאורה מיותר, מספיק לומר "ואנכי אעלך", מה התוספת "גם עלה"?], גם תיבת עלה משמע לשון עבר [דיוק מאד יפה, ש"עלֹה" משמע בעבר.] והיה ראוי לומר גם תעלה [בעתיד.], ואמרתי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו [זה הסגנון שלו, להודות לה' על מה שהתחדש לו.] על פי הידוע כי כל אדם צריך להיות עייל ונפיק ועייל [כתוב בזהר שצריך להיות "עייל ונפיק", להכנס ולצאת – להכנס בצורה כזאת שתוכל גם לצאת (ואם אינך יודע איך להכנס וגם לצאת מוטב שלא תכנס). הוא מוסיף כאן שצריך להיות בסוף שוב "ועייל", שיוכל להכנס עוד פעם – כשאתה יוצא תשאיר את המפתחות אצלך שתוכל להכנס שוב.] כמו וירד אברם מצרימה (בראשית י"ב, י') ויעל אברם ממצרים (שם י"ג, א') [הוא מביא פסוקים רק לגבי שתי הדרגות האחרונות של "ונפיק ועייל" – "וירד" ו"ויעל". בפשטות "עייל" פירושו להכנס, אבל הוא גם מלשון עליה – "ויעל".] ואיתא בזוה"ק (ח"א פ"א ב) שרימז בזה [אברהם] שאמר אחותי היא [על שרה] בשביל שהיה ירא ודחיל [הוא משתמש כאן בלשון 'ירא ודחיל', למרות שמדובר באותו דבר, דחיל הוא לשון דחילו, יראה. אולי רומז שירא-דחיל נוטריקון ירד.] היינו שהיה ירא ודחיל מאוד ליחות [כמו חתן, "חות דרגא ונסיב איתתא".] למצרים עד דאדביק נפשו בשכינה כביכול [כלומר, שאם יש לך פחד ממשהו אתה צריך להדבק בשכינה הקדושה.] כמו אמור לחכמה אחותי את [הכוונה כאן בפשטות לחכמה תתאה שהיא המלכות, בחינת שכינה.] וכאשר קשר עצמו בשכינה קשר חזק ואמיץ [איפה יש עוד את הלשון הזאת? בפרק ג' בתניא, לגבי הדעת "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד", שם כתוב "מאוד" עם ו, כך ש"קשר אמיץ וחזק מאוד" עולה בראשית – רמז לתכלית כוונת בריאת העולם – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' וגו'".] אז שוב לא דחיל [יראה חיצונית.].

[כעת מביא משל יפה.] והמשל הוא כמו אדם שרוצה לילך לבור עמוק [או שהוא צריך מים או שנפל לו משהו.] ומתיירא שמא לא יוכל לעלות לכשירצה לעלות לכך לוקח סולם עמו לבור כדי שיוכל לעלות [(אולי שירד גם עם הסולם.) לרדת הוא יכול גם בלי, אבל הוא מביא סולם כדי שיוכל לעלות אחר כך.] והנמשל הוא השכינה כביכול היא הסולם [ועל ידי שנדבקים בה אפשר לעלות אחרי שיורדים.] והוא שאמר לו [ליעקב.] ה' יתברך אל תירא מרדה מצרימה כי יעקב מסתמא היה ירא ודחיל לירד למצרים לבור עמוק שלא יאבד חס ושלום לעולם שם [הוא יורד עם המשפחה שלו למצרים ופחד להשתקע שם בין המצרים, כמו אחד שנוסע לאמריקה עם המשפחה שלו, ככה במצרים או ברוסיה.] ולא יוכל לעלות [כי יתערבבו ח"ו בין המצרים.] ויראתו היתה בודאי יראה פנימית שלא להשתקע חס ושלום בעמקי הקליפות וכשהדביק עצמו ליראה פנימית ועיקרית שהוא ממש השכינה כביכול נמצא הוא דבוק בהשכינה כביכול [וכך יוכל לעלות. זה יסוד תורת הבעל שם טוב שצריך לסלק את הפחד החיצוני ולגלות את הפנימיות של הפחד שהוא הפחד מהשי"ת בסוד יחוד יראה-נורא, כמו שאמר יעקב "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה".].

והוא שאמר לו אל תירא כי אנכי היא השכינה ארד עמך היינו היראה שיראת פן תרד ממדריגתך [היינו היראה להשתקע במצרים כנ"ל – ההתרגלות למצרים היינו הירידה ממדריגתך שהיא מדרגת קדושת ארץ ישראל.] היא תרד עמך שהיא ממש השכינה כביכול [(קשור ל"גלו למצרים שכינה עמהם".) כן, כתוב "הבאים מצרימה", כמו "בא אל פרעה", שאני בא אתך, השכינה באה אתם – "[הבאים] מצרימה" בגימטריא שכינה כנודע.] ולכך גם עלה היינו בודאי תעלה אתה גם כן על ידי השכינה כמשל הסולם הנ"ל [רמז שהשכינה היא הסלם וסוד הירידה לבור עם הסלם והעליה מן הבור על ידי הסלם הוא: ס סל סלם לם ם [ג"פ סלם] = השכינה!], ומה שאמר עלה לשון עבר [אומר כאן יסוד חשוב:] כי בדבר שהוא ודאי עבר ועתיד שוים הם כאילו כבר היה כיון שבודאי יהיה כן [מה שבודאי יהיה הוא כאילו כבר היה – הודאות מעלה את הדבר למעלה מן הזמן, היינו שהודאות מקשרת את הדבר ל"הודאי [= הוי' ב"ה] שמו כן תהלתו", לבחינת "אני הוי' לא שניתי", שהוא יתברך "סבת כל הסבות" וממילא גם המסובב ממנו בודאות גם מעל לגדרי הזמן.], כך גם כן כאן כיון שבודאי תעלה על ידי הסולם שלקחת לך שהוא היראה שיראת יראה פנימית ודבקת עצמך לשכינה וכאשר שמעתי בפירוש מאא"ז זללה"ה [הבעל שם טוב.] כי כשאדם מדבק עצמו ליראה פנימית אזי יתפרדו כל פועלי און ממנו [כאן יש הערות יפות שמביאות מקורות אחרים בהם הוא אומר את אותו רעיון.].

וזה יש לומר שאמר הכתוב כאן [חוזר לתחלת פרשת שמות:] ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה אך קשה בשלמא יעקב פירש בו הכתוב יראתו אבל השבטים איך יעלו משם מבור עמוק [יש לומר שהפחד של יעקב היה בעיקר בנוגע לשבטים וצאצאיו שהיו במצרים שלא ישתקעו שם. ומה שכתב שהיראה הפנימית שלו היתה שמא ירד ממדרגתו י"ל שמדרגתו הוא תלויה במצב בניו שהרי דווקא על יעקב נאמר שלא מת היות ש"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", וזו המדרגה האמיתית שלו – "תתן אמת ליעקב" אותיות יעקב לא מת – והיא תלויה בחיי זרעו בחיים רוחניים, ודוק] לזה רימז הכתוב איש וביתו באו [וקודם נאמר "את יעקב" כלומר "איש וביתו באו" זה גופא "את יעקב", טפל – לשון טף כנודע – ומחובר ליעקב, וכנ"ל ש"אף הוא בחיים" תלוי ב"מה זרעו בחיים". במ"ס, "את יעקב" = 70, רמז לשבעים נפש יוצאי ירך יעקב. וכאשר נחשב כל אות במשולש = 638 = אברהם יצחק יעקב במ"ה, ללמד ש"את יעקב" כולל את האבות ואת הבנים כו' כאחד.] דידוע בית מכונה בשם יראה [בשביל המשפט הזה, שבית מכונה יראה, קראנו את התורה הזו.] כמו [מביא מהזהר] מאן דבעי למיחזי למלכא ליחזי בהיכלא דיליה [מי שרוצה לראות את המלך יראה אותו בהיכל שלו, בבית שלו, רק שם יוכל לראותו, ששם יש יראה ממנו – הבית-ההיכל עצמו הוא היראה מהמלך.] גם בגמרא (שבת ל"א ב) חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד עיין שם [בגמרא כתוב שהכריז רבי ינאי 'חבל על מי שאין לו בית והוא עושה שער לבית' – הכוונה שיש מי שלומד תורה, והלימוד הוא השער, אבל אין לו יראת שמים, שהיא הבית עצמו, כך מסביר המהרש"א. כאן מביאים בהערה שבעצם יש בגמרא גם מימרא הפוכה: "אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל", משמע שתורה היא הדבר היותר פנימי, כמו הבית, והיראת שמים היא הדבר החיצוני, כמו השער. אחר כך כתוב "מכריז רבי ינאי" – הכרזה ברבים – "חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד". הם מביאים זאת ככה, אבל בעצם אלה שני מאמרים הפוכים. את הכל מסביר המהרש"א שם שיש שתי בחינות בתורה, גופא ונשמתא, על גופא דאורייתא (חכמה תתאה) נאמר "אם אין חכמה אין יראה" ואילו על נשמתא דאורייתא (חכמה עילאה) נאמר "אם אין יראה אין חכמה".], נמצא כי יראה מכונה בשם בית [כמה שוה יראה בית? 628, מה הממוצע? שם ש-די, "שאמר לעולמו די". בדרך כלל זהו השם של היסוד, אבל בענין הצמצום שלו הוא שייך לגבורה-יראה. ומבואר בקבלה ששרש השם ש-די הוא בבינה כמ"ש "ונשמת שדי תבינם", סוד "אני בינה לי גבורה [= יראה]"], והוא שאמר איש וביתו באו שכל אחד ואחד התקשר עצמו אל היראה הפנימית שהוא בית בכדי שיוכל לעלות משם,

ומה שאמר וביתו [לשון יחיד, כל אחד עם הבית הפרטי שלו.] היינו כל אחד התקשר עצמו ביראה שלו לפום מדריגתו ["כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה".] ולכך עלו משם בסוד הסולם כנ"ל [לכל אחד ואחד צריך סולם אישי, בדיוק מתאים לו, שיוכל לעלות בו. כמה שוה "וביתו"? 424, משיח בן דוד, חיות וכו'. הסולם כאן הוא סולם יעקב, שבחלומו ראה סולם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו. רק שאצלו בחלום הסולם היה לצפון, לחרן, ולכן זהו סולם כדי לרדת לחו"ל, עליה צורך ירידה – מלאכי ארץ ישראל עלו בסולם ומלאכי חוץ לארץ ירדו, ללוות את יעקב ולשמור עליו בדרכו לגלות – מה שאין כן כאן, כשמדובר בירידה למצרים, שהיא בור, הסולם היה כדי בסוף לעלות משם. את מי הורידו לבור? את יוסף, הבן של יעקב. יעקב היה צריך סולם לעלות מהבור. הוא מסביר כאן שהסולם הוא השכינה. מה כתוב בזהר לגבי סולם יעקב? כתוב "סולם דא צלותא", התפלה. כמה עולה סלם-שכינה? תפלה. התפלה והשכינה הן אותו דבר, שתיהן במלכות. כמה שוה מצרימה? שכינה.

סלם קשור למלה סלה. יש אומרים שהמלה "סלה" היא המקור של המלה 'סולו', שבמקהלה אחרי שכולם מנגנים נותנים סולו לכינור או לכלי אחר או לזמר, שינגן לבד. לפי זה, יש לומר שסולם רומז גם לסולם במוסיקה, סולם שבו מנגנים ניגונים וזמירות כמסורת ישראל. כתוב שמחרבן בית המקדש אין לנו קדושה של אמנות ויזואלית, רק נשארה קדושה בנגינה, החל מטעמי המקרא וכן זמירות שבת וניגונים "חדשים גם ישנים". (סלם-שכינה עולה גם שירה), כן, זה קשור. (אפשר להגיד שהסולם הוא האשה, השכינה, ש"בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים"?) כן, כתוב "אשה יראת הוי'" ו"יראת הוי' היא אוצרו", שהאשה היא היראה ו"'ביתו' זו אשתו". ידוע שאשה = "אשה כי תזריע וילדה זכר" כאשר ה-א של אשה = 1000. לפי זה, אשה-סלם-שכינה = 1820, סוד פעמים הוי', "סוד הוי' ליראיו", מדת היראה, הבית של עבודת השי"ת.] והבן.

ד"ה "ויהי כי יראו המילדות": היראה עושה כלי-בית לחכמה

כעת יש לו חמשה דרושים[ג] על הסיפור של המילדות:

ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים (א, כא). [גם כאן כתוב "בתים", כמו "איש וביתו". "ויעש להם בתים" = בראשית, בית אשר כנ"ל.] יש לומר בזה בדרך רמז כי ענין היראה הוא שמגביל לחכמה [היראה שמה גבול לחכמה.] על דרך משל בחכמה לבד בלי יראה יכול לעשות כל הרשעות ולהיות חס ושלום חכמים להרע [ווארט חסידי. כמה שאדם חכם, אבל הוא יכול להיות רשע הכי גדול עם החכמה שלו. וזאת מפני שטבע החכמה להתפשט ולהגיע לכל מקום, להסתכל בכל מקום, גם מקום לא טוב. על אדם הראשון כתוב שהיה חכם וסקרן לדעת מה קורה בהיכלות הטומאה ומזה השתלשל החטא. מבואר בדא"ח שחיצוניות החכמה – חכמה שבבחינת יש ולא אין, "איש חכם בעיניו [להסתכל בכל מקום]" – היא קליפת מדין, לשון מדון ומריבה, שנאה ותחרות, הלעומת זה של חכמה משה, חכמת התורה – "והאיש משה ענו מאד", "שפל וסבלן" (רש"י), לא שם לב בכלל למה שקורה מחוץ לתחום הקדושה, כולו שקוע בעבודת השי"ת ומה שנחוץ לו לשם שליחותו בעולם ותו לא, "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר".] אך על ידי היראה נעשה גבול לחכמה שלא יכניס חכמתו בדבר זר [כמו למשל בחור שרוצה ללמוד באוניברסיטה, לא לצרכי פרנסה, שלוקח את החכמה שלו לחכמות זרות. (מזכיר את החכם והתם בסיפורי מעשיות.) בדיוק, היראה היא התם, גם מלשון תם ונגמר החכמה, היא עושה לה גבול. (קשור גם לחן שבתורה א' בליקו"מ?) כן, ה-ח היא החכמה וה-ן היא היראה. החכמה היא האורות והיראה היא הכלים. היראה שומרת על החכמה] רק בתורה ועבודה, נמצא היראה עושה גבול וכלי להחכמה שלא תתפשט יותר מדאי [קשור לגימטריא שעשינו קודם, שהממוצע בין יראה ל-בית הוא שם ש-די. (חכמה היא לא בטול?) פנימיות החכמה היא בטול, אבל מצד החיצוניות שלה היא מתפשטת ויכולה להגיע לחכמות זרות. היינו מה שמצד חיצוניות החכמה דווקא היא השרש של קו ימין, קו החסד וההתפשטות (ואילו פנימיותה היא גבורה דעתיק, היינו הכח שמגביל את החכמה, שרש היראה).]

וכן הוא בכל העולמות כי כולם בחכמה עשית [(לכאורה חכמה היא צמצום.) בסדר ההשתלשלות הרמוז בשם י-ה-ו-ה החכמה היא צמצום, אבל כאן הכוונה בחכמה שהיא האור שיורד מלמעלה ומתלבש ביראה שהיא הכלי. והנה, הוסבר לעיל שהחכמה היא ראשית קו ימין, אך המקור שלה הוא גבורה דעתיק, אלא שהפנימיות שלה – כמו שאמרנו קודם – היא בטול המגיע מצד הגבורה דעתיק, צמצום, בעוד שבחיצוניות היא בהתפשטות, היא הרי "ראשית הגילוי" וגילוי אור, ללא הגבלת כלים, מתפשט בטבעו לכל עבר.] והיה רוצה להתפשט יותר מדאי עד שגער בהם הקדוש ברוך הוא וזהו בחינת יראה שהוא צמצום וגבול שלא יתפשט יותר מדאי,

וזה יש לומר הפירוש כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים (ברכות ו' ב) על דרך וַיְשַׁמַע שאול את העם (שמואל - א ט"ו, ד') שפירושו לשון אסיפה [ומפרש שדבריו נשמעים מלשון שמיעה ואסיפה.] והיינו על ידי היראה שבו דבריו נאספים ונקבצים הכל במדה ובמשקל וגבול שנעשה כלי וגבול אל החכמה [ומפני כך גם דבריו נשמעים כפשוטו, שהרי כל דבריו במשקל וגבול, כך יוצצאים מן הלב וכך נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם.] ולכך יש לומר יראה נקראת בית [כמו שהביא מהזהר קודם.] על ידי שהוא צמצום וגבול וכלי [יש בבית משהו מגביל כמו כלי.],

וזה יש לומר פירוש הפסוק ויעש להם בתים היינו כי יראו המילדות את האלהים וזכו ליראה ויעש להם בתים היינו שזכו ליראה הנקרא בית [הן זכו למה שנעשה להן – הן יראו, "ויהי כי יראו המילדת את האלהים", וזכו ל"ויעש להם בתים", שענינם יראה – דוגמה ל"שכר מצוה מצוה" (ע"ד "יהיב חכמה לחכימין", חכמה עילאה למי שיש לו חכמה תתאה, יראה עילאה, בטול במציאות, למי שיש לו יראה תתאה, בטול היש לאין), שהשכר של המצוה הוא המצוה בעצמה.] ונעשה כלי וגבול וצמצום כדרך היראה כנ"ל [גם לפסוק הזה יש קשר עם הפסוק הראשון בתורה, כי מפרשים "בראשית" (בגימטריא "ויעש להם בתים" כנ"ל) גם מלשון יראה, ירא-בשת.] והבן.

ד"ה "עוד יש לפרש ויעש להם בתים": יראת ה' גורמת שייראו מהאדם

עוד יש לפרש ויעש להם בתים, על דרך וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ"ח, י') [על פסוק זה אמר רבי אליעזר הגדול "אלו תפילין שבראש".] שהפירוש הוא שה' יתברך הבטיח להם שהם יכנסו בגדר היראה שיראים מן ה' יתברך מהם יתהוו זה היראה [הכוונה שיתעצמו עם מדת היראה.] שיראו מהם מחמת השראת שם ה' עליהם [יראת האדם מה' גורמת שאנשים ייראו ויפחדו ממנו.], וזה יש לומר כאן בשכר שיראו המילדות את האלהים זכו ויעש להם בתים היינו שהם נעשו בחינת יראה שהיו יראים מהם כל עם הארץ [כולל גם פרעה מלך מצרים בעצמו, שלא עשה להן דבר, מפני איזו יראה פנימית מהן. גם לגבי מדת האהבה, מי שאוהב את ה' באמת כולם אוהבים אותו.] כי שם ה' נקרא עליהם ונכנסו בגדר היראה שיראו מהם והבן.

ד"ה: "ויהי כי יראו המילדות" הב': על ידי היראה זוכים למדות טובות מה'

ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים (א, כא). נראה לפרש כי ידוע אף שאדם עושה כמה מצוות ורודף אחר המצוות מכל מקום כשאין בו יראת שמים לא נחשב לכלום [ווארט חסידי וחב"די מובהק, שכמה שאדם כביכול צדיק ועושה מצוות – בלי יראת שמים הכל גארנישט ווערט.] על דרך דאיתא בזוה"ק (ח"א צ"ז ב) וירא אליו ה' ר' אלעזר פתח האי קרא בתר דאתגזר אברהם [פסוק זה נאמר אחרי שאברהם מל את עצמו.] דהא לא כתיב וירא ה' אל אברם אלא רזא איהו וירא אליו ה' לההוא דרגא מה דלא הוי בקדמיתא עד לא אתגזר וכו' עד דכל דרגין שרו על האי דרגא תתאה בתר דאתגזר אברהם עיין שם [לפני המילה ולפני שהקב"ה הוסיף לאברהם את האות ה, שאז היה עדיין בדרגא תתאה, לא נאמר "וירא אליו הוי'" – "אליו" כאן הכוונה אל אברהם, ולא אל אברם. אמרנו שממוצע השמות של הדגל מחנה אפרים עולה אברהם, יש לו קשר עם אברהם (עם ה). וכן "איש וביתו באו", סיום הפסוק הראשון של החומש, עולה אברהם אברהם אברהם, לרמוז שכל משפחה יהודית, המבוססת על יראת שמים טהורה ("אשה יראת הוי'"), "בית", יונקת את האהבה שבה – להיות "משפחה אחת באהבה" – מאברהם אבינו, "אברהם אהבי" (וממילא כל זוג יהודי הם בדוגמת אברהם ושרה). משה חיים אפרים ועוד שם ספרו, דגל מחנה אפרים, עולה ה פעם אברם (ג בחזקת ה), סוד אברהם.],

וזהו ויהי כי יראו המילדות את האלהים כיון שהגיעו לבחינת יראה אף שהיא בדרגא תתאה [בדרגה התחתונה, יראה תתאה, יראת המלכות כנ"ל.]. ויעש להם בתים [כאן הוא מפרש בתים לא מלשון יראה כמו מקודם, אלא] לשון מדות כמו [שנאמר לגבי הים של שלמה בבית המקדש שבנה שלמה המלך.] אלפים בת יכיל (מלכים - א ז', כ"ו) ["בת" פירושו מדה של כמות מסוימת. וכן "בית" הוא מדה וגבול כנ"ל] פירוש שעשה ה' יתברך להם [למילדות.] המדות כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל' ב) אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא היה יכול לו [שבלי העזר והסיוע מהקב"ה האדם לא יכול לנצח את היצר הרע. וכאן הוא מפרש שהעזר הוא נתינת מדות טובות לאדם] וכיון שהוא עשה להם המדות בודאי הם טובים [כלומר, מכיון שהיתה להן יראה – יראה תתאה, בחינת המלכות – הקב"ה עשה להן את המדות, וממילא כל המדות שלהן היו טובות. שוב, לא מפרש כמו קודם, שבתים הם היראה – על דרך "שכר מצוה" שהוא המצוה עצמה, יראה עילאה בשכר היראה תתאה שלהן – אלא מפרש שעל ידי שהכינו כלי בבחינת המלכות, בעבודת יראה תתאה, הן זכו למדות. אפשר גם לפרש שבין המדות יש גם את היראה, וזכו בכלל המדות ליראה כפי שהיא בתור מדה (ולא רק בבחינת המלכות).].

ועל דרך זה יש לפרש ברוך משלם שכר טוב ליראיו, ולכאורה מלת טוב מיותר [מספיק לומר 'משלם שכר ליראיו', השכר עצמו הוא ממילא טוב, ומה מוסיפה המלה "טוב"?], אך שהפירוש הוא שמשלם שכר ליראיו היינו טוב שמכניס בלבם טוב [שהשכר הוא הטוב שהקב"ה נותן לנו, המדות הטובות שיש בכל נפש מישראל, והיינו העזר האלוקי כנ"ל.] שיהיו ביישנים רחמנים גומלי חסדים וענוים [הוא מוסיף כאן "וענוים", תוספת חשובה, השלמת הרגל הרביעי של המרכבה העליונה בלב האדם.] כי אומות העולם כשמוסיפין גדולה מוסיפין גאוה [כמו שכתוב באגה"ק ב בתניא.] וישראל כל זמן שמוסיפין גדולה מוסיפין שפלות (עיין חולין פ"ט א) וזה ויעש להם בתים (שמות א', כ"א) לשון מדות כנ"ל היינו שהכניס בלבם מדות טובות והבן [והוא ענין בתי כהונה ולויה ומלכות – אהבה ויראה, כולל רחמים – גומלי חסדים ביישנים רחמנים – ושפלות – ענוים.].

ד"ה "עוד יש לומר ויהי כי יראו המילדות": מלכות הצדיקים-המיילדים נעשית על ידי יראתם

עוד יש לומר ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים, יש לפרש בזה בדרך רמז על דרך וראו כל עמי וגו' ויראו ממך וגו' על דרך שאמרתי כמה פעמים שמי שזכה ליכנס בשער היראה השער לה' שהוא היכל ה' והיכל גימטריא אדנ"י [שם אדנות, שהוא בחינת המלכות.] בחינת יראה [יראה תתאה, יראת המלכות.] אז ממשיך על עצמו היראה ונעשה בעצמו בחינת מלכות [פעם ראשונה בתורות שראינו שהוא משתמש בפירוש בשם של ספירת המלכות.] שהכל יראים ממנו כי כך היא המדה כמו שעושה למטה כך מעורר על עצמו מלמעלה ונעשה הוא בעצמו שער היראה שהוא היכל ה', וזהו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך היינו שנמשך עליך שם [בחינת "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו".] והיכל של הוי"ה ברוך הוא שהוא אדנ"י מקור היראה אזי ויראו ממך היינו שנתהווה [התעצם עם] שער היראה

והוא שדרשו חז"ל (ברכות ו' א) על שם ה' אלו תפילין שבראש ["וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך" – "שם הוי'" הוא התפילין, והיינו השם-הכינוי של שם הוי' שהוא שם א-דני. הדגשת ענין השם קשורה גם לפסוק הראשון בפרשה "ואלה שמות בני ישראל" כנ"ל. בדרך צחות י"ל שבאו למצרים עטורי תפילין, "איש וביתו [בית של תפילין של ראש] באו".] ופירש המהרש"א ז"ל כי השי"ן של שדי הוא נחקק בתפילין של ראש מבחוץ [בשני צדי התפילין.] והדל"ת בקשר של ראש [מאחורה.] והיו"ד בקשר של יד ובצירוף שניהם [שני הקשרים, של ראש ושל יד, אותיות די של ש-די, "שאמר לעולמו די".] נשתלם השם [צריך את התפילין של יד בשביל להשלים את השם – בלעדיהן נשארות רק אותיות ש-ד, דבר שלילי, ורק עם ה-י של הקשר של התפילין של יד נשלם שם ש-די. קשור גם לשם שדי שהזכרנו קודם, הערך הממוצע של יראה בית.] וידוע שתפילין של יד הוא סוד [שם] אדנ"י והוא היכל ה' שער היראה

והנה בית נקרא יראה כמאמרם ז"ל (שבת ל"א ב) חבל על דלית ליה דרתא [כמו שראינו קודם.], והוא שרימז הפסוק ויהי כי יראו המילדות היינו הצדיק נקרא מיילד על שם שהם מולידים השפע הנגזר לבוא על העולם שהם מסייעים וממציאים הדבר מכח אל הפועל כדמיון מילדות [כשהצדיק מברך הרי השפע כבר קיים למעלה, רק שמוציא אותו מהכח אל הפועל, ממשיך אותו למטה. כמו המיילדת, שהרי המיילדת לא עשתה את ההריון, היא רק מוציאה את הולד לאויר העולם.] וגם המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו [מפרש כאילו שהוא יילד אותו.] (סנהדרין צ"ט ב), וכן מי שמראה לו ראיות ועושה לו חשק ללמוד תורה ולעבוד את ה' [יש שני סוגי צדיקים, יש רבנים שמלמדים תורה ויש צדיק שהוא לאו דווקא מלמד, אלא הוא בא להחזיר בתשובה על ידי שעושה חשק ללמוד תורה, דהיינו להתקרב לאלוקות על ידי לימוד התורה. מזכיר את מה שלמדנו בקונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי, שאומרים למישהו במבצעים איזה רעיון שמדליק אותו, כמו ענין סובב וממלא, וזה מעורר אותו לחזור בתשובה.] בודאי גם כן כאילו ילדו והצדיקים הם מלמדים תורה ומוסר לעם ה' [הוא אומר "תורה ומוסר", תורה היינו הסוג הראשון, שמלמד תורה, ומוסר היינו הסוג השני, שמעורר לו את החשק והרצון לעבודת ה'. בתוך החסידות, הסוג הראשון הוא יותר כמו רבני חב"ד, ואילו הסוג השני הוא כמו  גוטע אידין.] לכך נקראים מילדות כאילו מולידים,

וזהו כי יראו המילדות את האלהים היינו כשזכו ליכנס בשער היראה אז ויעש להם בתים היינו שנתהוו הם עצמם בחינת בית שהוא יראה וכו' [המיילדות היו שפרה ופועה, שיש שתי דעות בחז"ל, או שהן היו אמא ובתה, יוכבד ומרים, או שהן היו כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע. רש"י מביא בפשוטו של מקרא שהן אמא ובבתה, יוכבד ומרים שזכו לבתים – בתי כהונה ולויה מיוכבד ובית מלכות ממרים. אפשר לומר שהן מקבילות לשני סוגי הצדיקים כאן, ששפרה – האמא – שממנה "בתי כהונה ולויה", היא בחינת הצדיק שאומר תורה (או מעורר ללימוד תורה, היינו כהונה ולויה), ופועה – הבת – שממנה "בתי מלכות", היא בחינת הצדיק שמוריד שפע גשמי לעולם.] והבן.

ד"ה "או יאמר ויהי כי יראו המילדות": משה אהרן ומרים הם בתים (כבתי תפילין) למוחין של התורה

או יאמר ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים, כי ידוע שהפרשיות [הכתובים בדיו על הקלף.] של תפילין [של ראש.] הם מוחין והבתים הם כלי לקבל המוחין [הכל בתפילין של ראש.] וידוע שקודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא כמו שכתוב בזוה"ק כמה פעמים ובראשית תרגומו בחוכמתא כי התורה היא חכמה והיא מוחין דכל עלמא, וזהו ויעש להם בתים היינו משה ואהרן ומרים [שהרי מה נאמר אחרי פרשה זו, שהיא הסיפור הראשון בחומש? "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי וגו'", לידת משה. לידת הדורות הבאים היא השכר שלהן, כמו שרש"י כותב "בתי כהונה ולויה" מיוכבד, היינו אהרן הכהן ומשה הלוי בני יוכבד, ו"בתי מלכות", דוד שנולד ממרים.] שהם היו כלים לקבל המוחין שהיא התורה שעל ידם ניתנה התורה [על מאמר רז"ל "[בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי] על ידי תליתאי [ביום תליתאי בירחא תליתאי]" יש פירוש שהתורה נתנה לנו על ידי שלשה, שלשת האחים – משה אהרן ומרים.] והבן [מקודם דבר על כך שהמיילדות היו בבחינת יראה תתאה, בחינת המלכות, וקבלו את המדות, כלומר עשו כלי למדות. כאן הוא אומר שהן עשו כלי למוחין על ידי היראה – כאן כנראה מדובר על היראה שבמדות המקבלת את המוחין (מוחין דז"א). ידוע שיראה = ו פעמים ו פעמים ו, מדות לוחות הברית, עצם המוחין דתורה (מדות הלוחות היינו הכלי והכתב היינו האור – "והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת"). ו בחזקת ג היינו שלמות ההתכללות של הו"ק דז"א, מדות הלב, ב-ג ממדים. ומה שעל מדת החסד והאהבה נאמר "יומם יצוה הוי' חסדו", שהחסד והאהבה (לא היראה) היא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", היינו בחינת אור הו"ק, אבל המדה והכלי של הו"ק היינו היראה דווקא. והנה, "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – "ששת ימים עשה הוי' וגו'", העולם הנברא בששת ימים הוא סוד ו"ק, סוד היראה, סוד השמיטה השניה, וד"ל.].