בע"ה

כ' כסלו ע"ז – בניני האומה, ירושלים

שיעור י"ט כסלו לנשים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

חג שמח, גוט יום טוב! לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו.

א. שלש מדרגות עמידה בנסיון בעקדה (תגובה להתמודדות בעמונה)

השגת מסיקי התנורים במעזריטש

י"ט בכסלו, שהיום הוא ההמשך שלו, הוא יום ההילולא של הרב המגיד ממעזריטש וחג הגאולה של אדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע. נתחיל בסיפור על אדמו"ר הזקן והרבי שלו הרב המגיד[ב]. מהסיפור הזה אנחנו נלמד איך היו פעם יהודים פשוטים אצל הבעל שם טוב והמגיד. צריכה להיות אהבת ישראל צרופה לכל יהודי, לכל אשר בשם ישראל יכונה.

אצל הבעל שם טוב היו תלמידים והיו הרבה "עמך". אצל המגיד היה מושג חדש, מקושרים, יהודים פשוטים שלא היו ממש תלמידים. היו תלמידים שהיו גאוני עולם והיו יהודים פשוטים, כולם היו בבטול גדול מאד. הם, היהודים הפשוטים, מרצונם הטוב, קבלו עליהם לשרת את הרבי. שם ברוסיה החורף הוא מאד קר וצריך כל פעם להדליק את התנור בחדר, אז היו יהודים שהיו מסיקי התנורים של הרבי בבית המדרש וככה שרתו את התלמידים הגדולים של המגיד ואת המגיד בעצמו.

פעם אחת אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של י"ט כסלו, הלך לנוח. היו מתאכסנים באכסניא מאד צנועה או על הספסלים בבית המדרש. הוא הלך לשים את הראש על ספסל בבית המדרש ותוך כדי זה שמע שיחה פשוטה של היהודים הפשוטים האלה, מסיקי התנור.

הוא שומע שאחד פותח ואומר שאיני מבין את הגדולה, הענין המיוחד, של אברהם אבינו בעקדת יצחק. מה הגדולה? אם ה' יתברך היה מתגלה אלי ואומר לי ללכת לשחוט את הבן שלי גם הייתי עושה זאת. מה כל כך גדולה יש פה?! תוך כדי שהוא שואל את השאלה שלו הוא גם עונה בעצמו – טוב, אני מבין מה המיוחד של אברהם אבינו, שאם ה' היה אומר לי לשחוט את הבן אני בכל אופן מאד קשור לבני, הייתי לוקח אותו ושוהה איתו יום-יומיים, מחבק ומנשק אותו, ובסוף הייתי מקיים את דבר ה', ובאברהם אבינו כתוב "וישכם אברהם בבקר" ובזריזות הכי גדולה הלך לקיים את דבר ה'. זו גדלותו – הזריזות שלו, כך עונה אחד.

עונה לו השני שאם ה' היה אומר לי לא הייתי שוהה, הייתי הולך מיד, אז מה הגדולה של אברהם אבינו? אני מבין שגדולת אברהם אבינו היא במה שכתוב "וילכו שניהם יחדו". בעצם כתוב פעמיים "וילכו שניהם יחדו". פעם אחת לפני שיצחק שואל מי הקרבן ופעם אחת אחר כך. כתוב "וילכו שניהם יחדו" בפעם הראשונה, שניהם בלב אחד, בתחושה אחת – כמו שיצחק הולך בתמימות, בלי שיודע שום דבר, ויש לו שמחה טבעית שהולך לקיים מצוה, כך גם אביו שיודע טוב-טוב מה הולך לקרות, מה מטרת ההליכה שלהם. "וילכו שניהם יחדו" באותה רוח, באותה שמחה, לקיים את דבר ה'. אני, אומר השני, לא הייתי יכול לקיים זאת ככה. במעשה הייתי מקיים מיד את דבר ה', בזריזות, אבל "וילכו שניהם יחדו" בשמחה, כאילו איני יודע מה קורה כאן, מופשט מהמציאות לגמרי, לא הייתי יכול.

שומע אותם היהודי השלישי ואומר: אתם יודעים מה? אם ה' היה אומר לי הייתי עושה זאת מיד בזריזות וגם בשמחה, הרי ה' התגלה ואמר לי לקחת את הבן ולשחוט אותו. אז מה כבר הגדולה של אברהם אבינו? הגדולה שלו שאחרי שה' כבר אמר לו לא לשחוט אותו, בסוף, כתוב בחז"ל (ומובא ברש"י) שהיה קשה לאברהם אבינו. הוא כל כך מוכן ומזומן לקיים בחשק את דבר ה', כמה שהדבר הוא קשה ומנוגד לטבעו ולטבע של כל אחד, הוא אומר שאולי בכל אופן אעשה איזו חבלה ביצחק, משהו. ה' אומר לו "ואל תעש לו מאומה", אל תעשה בו שום מום כלל וכלל, הוא תמים, עולה תמימה. אז ה' הזמין בהשגחה פרטית, עוד מששת ימי בראשית, את האיל לעולה, ועל כל מה שהוא עושה לאיל הוא מכוון יהי רצון כאילו עשיתי זאת ליצחק. זה שאברהם אבינו במתח גבוה, שמלווה בשמחה, לקיים את דבר ה' וכעת יש לו רק איל במקום בנו – הוא לוקח ומקיים באותה שמחה ועדיין במחשבה שהוא מקריב את יצחק כדבר ה' אליו בתחלה (לפי דעתו). יש כאן ירידת מתח בבת אחת, והוא נשאר באותה רמה של שמחה ודבקות לעשות את דבר ה' – זה לא הייתי יכול לעשות, זו הגדולה שלו, שאצלו הדבקות והשמחה אחידות בין כך ובין כך, בין איך שחשבתי לעשות את דבר ה' ובין איך שיצא בפועל, שלא כפי שתכננתי.

השלכה אקטואלית: עבודת ה' גם לאחר נפילת המתח

לסיפור הזה יש גם השלכה מעשית להרבה בנות כאן שמייצגות את מה שנקרא 'נוער עמונה', שהן מאד באכזבה, מכך שהיו כולם בנכונות לעשות פעולה, מעשה של מסירות נפש, ופתאום המתח ירד ומרגישים עצמם מסכנים מאד. יש להם אפילו תרעומת על ההורים שלהם, שקבלו החלטה כזו. הם רצו ללכת עד הסוף. יש ווארט בחסידות שעקשנות דקדושה ("עם קשה עורף" למעליותא) היא "ככה ולא אחרת", אם כבר מחליטים לעשות משהו – קשה, בהקרבה, אבל החלטנו שכך עושים – ופתאום המתח יורד. זה ממש כמו הסיפור הזה. האם מסוגלים להחזיק באותה רמה של התלהבות ורצון במציאות הנתונה, לעבוד את ה' אותו דבר, ללכת הלאה קדימה – אם לא יצחק יש פה איל, ממשיכים, וככה מביאים את הגאולה. זה מוסר ההשכל הפשוט שאפשר להסיק ממסיקי התנור של הרב המגיד שאדמו"ר הזקן שמע את שיחתם – כאילו שיחת חולין – תוך כדי שהוא שוכב לנוח בבית המדרש.

דברי המסיקים בתורות תלמידי המגיד

הסיפור הזה, כנראה שאחרי שאדמו"ר הזקן שמע שיחה זאת, הוא ספר גם לחברים שלו. והנה, פלא, אדמו"ר הזקן כל כך התפעל ממה שהוא שמע, שהוא כתב זאת בספר התניא שלו – ספר היסוד של החסידות, הספר שמתחילים ללמוד אתמול-היום. לא רק הוא כתב את זה, אלא כפי שאמרנו הוא כנראה ספר זאת הלאה, וחברו הטוב – שהוא גם המחותן שלו – רבי לוי יצחק מברדיטשוב גם כתב זאת בקדושת לוי[ג].

מסור אצל החסידים שאדמו"ר הזקן תפס את המדרגה הראשונה של היהודי הראשון. כל ספר התניא אמור להיות שוה לכל נפש, שייך לכולם, ספר של בינונים – לכן הוא תפס את המדרגה הראשונה, ששוה לכולם, שגדולת אברהם אבינו היא הזריזות בה הוא קיים את המצוה. ואילו הקדושת לוי, כמו רוב הצדיקים של החסידות הכללית, מיועד לצדיקים ותפס את המדרגה הכי גבוהה, מה שנשאר בסוף, שהוא נשאר עם אותה אהבה ודבקות וחשק (ללא שום פניה הבאה מהרגשת עצמו) תוך כדי הקרבת האיל, ממש כאילו הקריב את יצחק. להקריב את יצחק זו מסירות נפש, מדרגה של הכתר, והקרבת האיל היא משהו שגרתי. להקריב את האיל ממש כמו שהוא מקריב את יצחק זו כבר גדולה של הצדיקים. עוד פעם, שתמיד נשארים בדבקות עילאית בקב"ה ותמיד עושים מה שה' עכשיו מזמין בהשגחה פרטית שצריך לעשות כדי – לעניננו – לקדם את הגאולה.

שלש המדרגות באגרת הקדש כא

האמת שכאשר מסתכלים בספר התניא, שפתחתי פה לפני ותיכף נקרא כמה שורות מתוך התניא, רואים שאדמו"ר הזקן לא מביא רק את המדרגה הראשונה, של המסיק הראשון, אלא רומז בדברים שלו לכל שלש המדרגות, לכל הסיפור שהוא שמע. לכן נקרא את דבריו באגרת הקדש, החלק הרביעי של ספר התניא באגרת כא, אגרת שמדברת בעיקר על צדקה לארץ ישראל. הנושא הכללי של כל אגרת הקדש הוא מצות הצדקה, אבל הקטע הזה במיוחד מדבר על מסירות הנפש של יהודי חו"ל בצדקת ארץ ישראל, שמתמסרים "בכל מאדך", "בכל ממונך", עבור ישוב ארץ ישראל. האגרת הזאת בימינו ממש נוגעת לנו, אגרת של מסירות נפש של יהודים עבור הארץ, ארצנו הקדושה.

הוא כותב בלשון מליצה:

...תזל כטל אמרתי לזרז לזריזים ולחזק ידים רפות במתן דמים מעות א"י מדי שבת בשבתו ולפחות מדי חדש בחדשו מערכו הקצוב לערך שנה [היה מקובל שכל אחד היה מתנדב כך וכך צדקה לארץ ישראל למשך כל השנה כולה. לא כתוב כאן באיזה יום מתחייבים – אבל זה יום מאד טוב, שאדם מתחייב לתת צדקה, משקיע את כל כולו בישוב ארץ ישראל בגדול פעם בשנה. אדמו"ר הזקן כאן ממליץ ומבקש מהחסידים לתת את מה שהקציבו לשנה כולה בחלוקה של נתינה כל שבוע לפני שבת, כמו נשים שמהדרות במיוחד לתת צדקה לפני הדלקת נרות. ואם אי אפשר מדי שבת בשבתו, לפחות מדי חדש בחדשו – כל חדש לתת חלק אחד משנים עשר מתוך ההקצבה לכל השנה כולה.]

הוא ממשיך:

... כי הנה מלבד הידוע לכל גודל מעלת הזריזות בכל המצות הנאמר ונשנה בדברי רז"ל לעולם יקדים אדם לדבר מצוה כו' [בכל מצוה צריך להקדים כמה שיותר, "זריזין מקדימין". הוא מביא מאמר חז"ל פחות ידוע לנו, לא "זריזין מקדימין למצות", אלא מאמר חז"ל אחר – "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה". אחר כך הוא ממשיך עם אברהם אבינו, הסיפור שספרנו כעת:] וזריזותי' דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם [מה שעומד לנו הוא הזריזות שלו, ולא עצם העמידה בנסיון, שהרי ה' נתגלה לו. את ענין הזריזות הוא שמע מהיהודי הראשון, כאשר שכב על הספסל בבית המדרש.] כי העקדה עצמה [שעקד את בנו.] אינה נחשבה כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה [אצל כזה צדיק לא כל כך מפליאה עצם הנכונות לעשות את דבר ה'.] בשגם כי ה' דיבר בו [ה' אמר לו בפירוש, הוא נביא ושומע את דבר ה':] קח נא את בנך כו' והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דיבר ה' בם [הרי במשך כל הדורות יש אלפי ורבבות יהודים שמסרו את נפשם גם בלי שה' ידבר אתם אישית. אם כן, מה מעלת אברהם אבינו? זה בדיוק הסיפור, מה שהיהודי הפשוט אמר שאם ה' היה מדבר איתי גם הייתי עושה זאת, מוסר את עצמי וגם את הבן. אם כן, מה גדולת אברהם אבינו?] רק שא"א ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו וממנו למדו רז"ל לקיום כל המצות בכלל ובפרט מעשה הצדקה העולה על כולנה [עד כאן.]

שוב, אפשר לחשוב, כפי שאמרנו קודם – וכך אכן כתוב – שהוא מביא כאן בעיקר את השיחה של היהודי הראשון. אבל אם ממשיכים לקרוא מה שקראנו עכשיו רואים שגם את דברי המסיק השני הוא כותב כאן בפירוש. מה ההבדל בין דברי המסיק הראשון לדברי המסיק השני? לפי הראשון המעלה היא הזריזות ולפי השני השמחה בלב גם כשעושה את הדבר הכי קשה בעולם. הוא אכן הדגיש כמה פעמים כאן את מושג הזריזות אבל הוא גם כתב את המלה שמחה – כולל גם את דברי השני.

החידוש של השלישי, שאמרנו שדווקא היום הנוער שלנו צריך להגיע לדרגה זו – רוצים מאתנו להגיע לנקודה השלישית, שמופיעה בתורה ארוכה בקדושת לוי – הוא שעשה באותה מסירות ודבקות גם לאחר ירידת המתח כנ"ל. כאן הוא אומר שעשה בזריזות ושעשה בשמחה, ובכך יכול היה לסיים, אבל הוא מוסיף "לעשות נחת רוח ליוצרו". הוא מסור בכל לבבו, נפשו ומאודו לעשות נחת רוח. מי שעושה את הכל רק כדי לעשות נחת רוח, אז לא משנה לו אם העשיה היא מה שהוא תכנן או משהו קצת פחות ממנו שה' רוצה ממנו. היית מאה אחוז בטוח שצריך לקרות משהו, ככה ולא אחרת, ופתאום קורה משהו. תמיד יש אנשים שמעורבים בכל מהלך, אבל בכל אופן כעת אתה מוצא את עצמך במצב חדש. השאלה האם כל כולך מסור לרצון ה'. היית כולך מסור למשהו, לשם שמים כמובן, בתחושה של "ככה ולא אחרת" – תחושה מצוינת, יסוד היסודות בחסידות חב"ד, לא לוותר ולא להתפשר – אבל המצב השתנה.

שלש מדרגות של חסיד

כדי להבין טוב יותר את הדרגה הזו, שהיא הדרגה השלישית, שהיא בעצם להיות בבטול הכי מוחלט – אני לא עושה מה שאני רוצה לכבוד הקב"ה, מתוך שמחה, אלא עושה רק נחת רוח לה'. כדי שנבין זאת עוד טפה, יש פתגם ב"היום יום" שקראנו לפני כמה ימים[ד] שיש ארבע מדרגות של עובדי ה'. יש צדיק, למעלה ממנו יש ישר, למעלה ממנו יש תמים ולמעלה מכולם יש חסיד – צדיק, ישר, תמים, חסיד.

בתוך הדרגה הגבוהה ביותר, של חסיד, יש שלש מדרגות. מה הן?

המדרגה הראשונה, שחסיד הוא אחד שכל מה שהוא עושה, כל מה שעובר עליו, לא מטריד אותו ולא מבלבל אותו מהמסירות לרצון ה'. הוא אומר שמדרגה זו של החסיד – כמה שחסיד הוא דרגה גבוהה, למעלה מצדיק-ישר-תמים – שוה לכל נפש. כל אחד יכול להגיע לזה, אם הוא רק רוצה ועובד נכון, והוא חייב להגיע לכך – שעניני הגשמיות של העולם הזה לא יטרידו אותו ולא יבלבלו אותו, הוא ממשיך.

אחר כך הוא אומר שיש מדרגה שניה, יותר גבוהה, ש"כל עניניו אלקות", שכל מה שהוא עושה, כשהוא אוכל וכשהוא ישן, בהכל הוא חש ממש אלקות, הכל הוא ה', הכל אלקות. הוא אומר שהמדרגה הזו היא קרובה לכל אחד, אבל לא כל אחד יכול בקלות להגיע אליה.

אחר כך הוא אומר שיש מדרגה שלישית, יותר ממנה. אם למדרגה השניה לא כל אחד ואחד יכול להגיע בקלות, בלי הרבה עבודה, קל וחומר למדרגה הזו, היא ממש ליחידי סגולה, חסידים במעלה העליונה. המדרגה השלישית היא שכל עבודתו היא לא על מנת לרוות את צמאונו בעבודת ה' אלא כמאמר תקוני הזהר "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו, עם קן דיליה ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים". דורשים את המלים "קן דיליה" גם מלשון קן-צפור, הקן של הקב"ה הוא השכינה, כנסת ישראל. כל מה שהוא עושה, החסיד הזה, הוא לא בשביל עצמו – בשביל התענוג האלקי של עצמו – אלא רק כדי לייחד קוב"ה ושכינתיה. לייחד קוב"ה ושכינתיה בתחתונים, בעולם הזה הגשמי דווקא, לייחד את ה' עם הקן שלו, זה בעצם לעשות רק נחת רוח להשי"ת, לא בשבילי.

אם נתבונן בפתגם הזה, ברור שהמדרגה השלישית, שכל מה שהוא עושה הוא רק בשביל לעשות נחת רוח לה' – זו מדרגת היהודי הפשוט השלישי שהסביר את מעלת אברהם אבינו. "כל עניניו אלקות" זה בעצם "עבדו את הוי' בשמחה". הסימן לכך שבכל מה שאתה עושה אתה קשור לקב"ה הוא שמחה. כתוב "עז וחדוה במקומו", אם אתה במקום ה' אתה שמח. כלומר, "כל עניניו אלקות" ולעשות הכל בשמחה זה היינו הך. הדבר הראשון, שעם כל הקושי אתה עושה בזריזות – בלי מניעות ובלבולים, השטן נסה לעכב את אברהם אבינו אבל לא הצליח – היא המדרגה בה שום דבר לא מטריד אותך ומעכב אותך. המדרגה הראשונה היא בדיוק עיקר עבודת הבינוני. המדרגה השניה גם קרובה לכל אחד, שכל מה שהוא עושה, גם עניני החולין, הוא אלקות ולכן הכל בשמחה. להיות תמיד עם ה' זה עדיין לא לבטל עצמי לגמרי. במדרגה השלישית הכל בטל, גם האלקות שלי, אלא הכל לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בתחתונים. זה מה שרוצים, המדרגה השלישית, וגם היא רמוזה בספר תניא קדישא[ה].

"חכמה ודעת ושמחה" כדי לנצח

אחרי הפתיחה הזו נמשיך במה שהתחלנו לדבר אתמול, על "תורה חדשה מאתי תצא"[ו] (תורה חדשה בגימטריא "וישכם אברהם בבקר"[ז], סוד זריזותיה דאברהם המבואר לקמן). יש פסוק בספר קהלת בו כתוב "כי לאדם שישר לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה". זו פעם יחידה שיש שלישיה כזו בתנ"ך, חכמה-דעת-שמחה, ר"ת חדש. כנראה שכדי להיות בהתחדשות כל הזמן צריך חכמה, דעת ושמחה. אם יש חכמה ודעת הייתי חושב שהצלע השלישית היא בינה, חב"ד. מה אני לומד מהפסוק הזה? זה אחד המקורות בתנ"ך שהפנימיות של הבינה היא השמחה. עוד פסוק הוא "אם הבנים שמחה", והרי בינה בקבלה היא אמא. אם כן, יש פה פסוק שבמקום לכתוב חכמה-בינה-דעת מחליפים את הבינה בשמחה וכותבים שלאדם שטוב לפני האלקים האלקים נתן חכמה, דעת ושמחה.

יש כאן גם סדר אחר, לא חב"ד לפי הסדר אלא חכמה-דעת-בינה. יש בקבלה וחסידות חכמה שלמה שנקראת חכמת הצירוף, שאיך שמצרפים את חכמה-בינה-דעת – יש שש אפשרויות – כל צירוף מוליד בנפש, בלב, אחת משש המדות. יש בלב שש מדות, ו קצוות, וכל צירוף שונה של חב"ד מוליד רגש מסוים בלב. הצירוף הזה, שקודם חכמה ואחר כך דעת ובסוף שמחה – פנימיות הבינה – מוליד בלב, ברגש, את מדת הנצח שפנימיותה בטחון פעיל. נצח על פי פשט הוא לנצח. יש חג בחב"ד (ה' טבת, עוד שבועיים) שנקרא "דידן נצח", אנחנו נצחנו. מדברים על כך שצריך נוסחא מנצחת. הנוסחא המנצחת שלנו – כולנו רוצים פה לנצח, וקדימה ננצח, איך? – קודם כל צריך להיות אדם ש"טוב לפני האלהים" ואז ה' נותן לנו חכמה ודעת ושמחה, שמוליד את מדת הנצח כפי שהסברנו.

מה זה לעניננו? כתוב "איזה הוא חכם? הרואה את הנולד". כשנקלעים למצב מסוים צריך חכמה לראות מה הולך לקרות כאן. נחזור לסיפור שהיה בימים האחרונים. דבר ראשון צריך להיות חכם שרואה את הנולד, איזה חוש – אם נעשה כך או כך מה תהיינה התוצאות. זו חכמה. אחר כך צריך דעת. מהי דעת? לקבל החלטה. המקום בו מקבלים החלטות הוא הדעת בנפש. אחר כך, אחרי שהיתה לי חכמה וקבלתי החלטה, איך שלא יוצא צריך להיות שמח – אפילו שיוצא לא לפי מה שראיתי וחשבתי והחלטתי. מה שלא יהיה, בסוף צריך להיות בשמחה בכל מצב.

ככה מנצחים. עוד פעם, זה צירוף החב"ד שמוליד נצח. צריך להיות חב"דניק, אבל יש ששה חב"דניקים, לכל אחד יש צירוף אחר, ולכל אחד מהששה האלה יש מדה אחרת. לפי הקבלה צירוף הנצח הוא חכמה לראות את הנולד, דעת לקבל החלטה ומכאן והלאה להיות בשמחה איך שלא יצא. כי אני לא רוצה ליישם את ההחלטה אלא אך ורק לעשות נחת רוח ליוצרי, הקב"ה. צריך לראות את הנולד וצריך לקבל את ההחלטה, אבל בסוף, התכל'ס, המבחן הסופי, הוא השמחה שלי – לא סתם שמחה של המדרגה השניה אלא של המדרגה השלישית.

ב. עשרה 'חדשים' עיקריים בתנ"ך

אחרי כל זה נפתח את התנ"ך ונראה כמה מושגים בתנ"ך הולכים יחד עם "חדש". אנחנו כעת מדברים על "תורה חדשה", מחפשים דברים חדשים. הייתי יכול  לחשוב שיש עשרות דברים בתנ"ך שכתוב עליהם חדש, אך לא כך – יש קצת יותר ממנין. היות שיש קצת יותר ממנין, וכמה מהם דברים לא כל כך כלליים, אז אפשר להוציא בדיוק עשרה דברים חשובים וכלליים שכתוב בהם חדש, ומתוך זה נוכל להבין הרבה יותר טוב מה זה להיות חדש – אני צריך להתחדש ומשיח צריך לבוא ולגלות לנו תורה חדשה, "תורה חדשה מאתי תצא" כלשון חז"ל.

חמשה 'חדשים' נשיים

מתוך עשרת הדברים האלה בתנ"ך שכתוב בהם חדש יש משהו מאד מענין, שלכן שייך לצבור הבנות והנשים כאן, שחמשה מהם, בדיוק חצי, הם מושגים מובהקים בקבלה של ספירת המלכות, של אשה. יש משהו מיוחד שאני רואה שהמושג חדש, להתחדש, שייך באופן מיוחד לענין של האשה. ממילא גם התורה החדשה של המשיח צריכה להיות משהו מאד נשי. למה התחדשות שייך לאשה? כי האשה דומה ללבנה, החדש. למה קוראים לירח חדש? כי הוא מתחדש, "מדי חדש בחדשו". זה ביטוי שראינו פה באגרת הקדש של אדמו"ר הזקן, "מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו" – גם שבת היא נשית, מלכות, אבל ראש חדש עוד יותר. נשים נוהגות במיוחד לשמור את ראש חדש, לעשות לו זכר, יותר מגברים.

מה הביטוי הכי מובהק שמקשר בתנ"ך בין חדש לאשה? פשוט מאד, כתוב "אשה חדשה", "כי יקח איש אשה חדשה". אין בתנ"ך 'איש חדש', אין כזה דבר, אין אנשים חדשים – יש רק נשים חדשות. יש אשה חדשה, אין גבר חדש, אין אדם חדש, אין איש חדש ואין אנוש חדש. יש ארבעה שמות לאדם בתנ"ך – אדם, איש, גבר, אנוש – ואף אחד מהם לא "חדש" בתנ"ך. אני רואה שלהיות חדש שייך בעצם לאשה.

מה עוד יש? כתוב "'ביתו' זו אשתו", יש "בית חדש", "כי תבנה בית חדש", דימוי מובהק של מלכות-אשה. מה עוד יש? "וקרא לך שם חדש אשר פי הוי' יקבנו" – יש "שם חדש" ושם הוא מלכות, "שם כבוד מלכותו", מושג נשי. אז יש בתורה "שם חדש"[ח]. יש גם "ארץ חדשה" – ארץ היא מלכות, אשה, כנסת ישראל, "תהיו אתם ארץ חפץ", אנחנו ה"ארץ חפץ" של ה'. כתוב שה' החדש שלנו הוא גם "חפצי בה", שה' חפץ בנו, ב"ארץ חפץ" שלו, ואנחנו חפצים בארץ ישראל, הארץ החדשה שלנו, שכל הזמן "ותחדש פני האדמה", הארץ מתחדשת.

בעצם, מה הדבר הראשון שכתוב עליו "חדש", "הכל הולך אחר הפתיחה" והפעם הראשונה בתנ"ך היא "מלך חדש". לא יכול להיות משהו יותר מובהק, והוא כאן הראשון – "בתר רישא גופא אזיל", הכל הולך אחר הפתיחה – שחידוש שייך למלכות, בחינת אשה.

חמשת ה'חדשים' הנוספים

אם כן, יש כאן חמשה ביטויים מובהקים – מתוך עשרה – של חידוש ששייכים לאשה, למלכות, ללבנה. מהם חמשת האחרים? "תורה חדשה" הוא בטוי של חז"ל, אך הוא לא מופיע בתנ"ך. מה שכן כתוב, כפי שדברנו אמש, הוא "ברית חדשה". כתוב "וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית הראשונה" אלא ש"ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". אם כן, "ברית חדשה" היא תורה שנובעת מתוך הלב, מתוך הנשמה, "אמת מארץ תצמח" – זו התורה החדשה שה' מבטיח לנו, מה שיהיה בזמן הגאולה, בקרוב ממש.

יש "שיר חדש", "שירו להוי' שיר חדש". שבע פעמים כתוב בתנ"ך – "כל השביעין חביבין" – הביטוי "שיר חדש". יש "רוח חדשה", יש "לב חדש", ויש "שמים חדשים" (הזוג של "ארץ חדשה").

כעת נתחיל לנתח את כל החדשים האלה שכתובים בתנ"ך. יש חמשה שהם באופן מובהק נשיים ועוד חמשה שאיני יודע בדיוק, כל אחד מהם ענין בפני עצמו – ברית חדשה, רוח חדשה, לב חדש, שיר חדש, שמים חדשים.

חמשה זוגות בקו האמצעי

הייתי יכול לחשוב שהדרך הכי נכונה היא לעשות פרצוף של עשר ספירות, כפי שאנחנו עושים בדרך כלל, אך כאן היות שיש חמשה דברים שהם מלכות אומר שכנראה לא הכי נכון לעשות 'סתם' פרצוף של עשר ספירות אלא לחפש 'מודל' אחר. הרעיון הוא שהכל קשור כאן לספירת הדעת, שבתוכה יש ה חסדים ו-ה גבורות, חמש דרגות של אהבה וחמש דרגות של יראה. חמש הדרגות של היראה שייכות לאשה וחמש הדרגות של האהבה הן המשלימות אותן.

כתוב שלאשה בתחלה יש רק ה גבורות, אבל השלמות שלה – שהיא בעצם ה"אשה חדשה", שהאשה צריכה להתחדש – היא ההשתלמות גם בחמשת החסדים יחד עם חמש הגבורות, ואז היא שלמה בכל הכחות שלה. את זה גופא יש כמה דרכים בקבלה לנתח בפרטיות. כעת נראה שיש בעצם לכל חמשת הדברים החדשים, הנשיים, בן זוג – נעשה כאן חמשה זוגות של דברים חדשים, שידוכים. יש כאן חמש בנות, בנות צלפחד, והן צריכות להתחתן – צריכים חמשה שידוכים בשבילם. חמשת הדברים החדשים שאמרנו צריכים להשלים את חמש הבחינות הנשיות החדשות. בסוף יוצא שהכל שייך לנשים, 'מיינר זאגט'. אשתו של אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, אמרה עליו 'שלי אומר ככה', בסוף הכל שייך לאשה, גם הבעל.

נעמיק עוד יותר את ההתבוננות שלנו: בעולם הזה אנשים נוטים או לימין או לשמאל, עד כדי כך שיש ימין קיצוני או שמאל קיצוני. הקיצוניות היא בעיה, לכן הרמב"ם אומר שהכי טוב להיות באמצע, הקו האמצעי, שבקבלה הוא באמת קו האמת, קו נושא הפכים. לא באים לבטל את הימין ואת השמאל, אבל צריך כח שעושה שלום ביניהם וכח זה יש רק לאמצע, בו יש כח מיוחד של נשיאת הפכים. למה אמרנו זאת? כי בקו האמצעי יש חמש נקודות – כתר, דעת, תפארת, יסוד, מלכות. גם באשה בפני עצמה, ב'פרצוף' הנשי, יש את חמש הנקודות של הקו האמצעי שלה, הכח נושא ההפכים של האשה. ויש עוד חמש נקודות, שהן כתר-דעת-תפארת-יסוד-מלכות, של ההשלמה, של החסדים. נמצא שבחמש הנקודות של הקו האמצעי יש לעשות חמשה שידוכים.

ננסה לעשות זאת בקצרה. נתחיל מלמעלה:

כתר: "ארץ חדשה" ו"שיר חדש"

אמרנו שאת כל חמשת הדברים של האשה יכולתי לשים במלכות, אבל כעת אני אומר שבתוך המלכות יש לי כתר שבמלכות, דעת שבמלכות, תפארת שבמלכות, יסוד שבמלכות ומלכות שבמלכות.

דווקא בכתר של המלכות, השרש של המלכות, אני שם את ה"ארץ חדשה". למה? הכל כאן הוא מלכות, אבל היות שיש לי חמשה דברים שונים ואני רוצה לבנות מבנה מסוים, התבוננות (לשון בנין), כדי להתבונן בהשלכה הנפשית, דווקא הארץ החדשה היא הכתר של האשה (סוד "נקבה תסובב גבר" לע"ל, ע"ד "כתרו את בנימין", "נקבה תסובב גבר" בגימטריא ארץ ישראל).

חוץ מזה שאותן חמש בנות צלפחד שהזכרנו כרגע הן "מחבבות את הארץ ביותר", כתוב בפירוש בחז"ל "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". כלומר, ארץ היא מלשון רצון בנפש, "והיה כי תבוא אל הארץ", צריך להגיע אל הארץ, הרצון של הקדושה. מהי ארץ ישראל לעומת חוץ לארץ? חוץ לארץ היינו רצון זר, רצונות אשר לא לה' המה, אבל ארץ ישראל "שרצתה לעשות רצון קונה" היינו שכל הרצונות קדש לה'. הרצון בנפש הוא בכתר. גם כנסת ישראל, אנחנו "ארץ חפץ" – חפץ הוא פנימיות הרצון. יש רצון שלא מורגש בתוכו עונג אבל יש רצון שיש בתוכו עונג, לרצון הזה קוראים חפץ ואנחנו "ארץ חפץ". שוב, הארץ – "ארץ חדשה" – שאנחנו מדברים עליה ורוצים לפעול אותה, כל הפעילות שלנו כאן, היא הכתר. כמו שנראה תיכף הכל מתחיל ב"ארץ חדשה" ונגמר ב"מלך חדש" – "ארץ חדשה" בכתר של המלכות ו"מלך חדש" במלכות של המלכות. רוצים את הארץ ש"רצתה לעשות רצון קונה", לבוא אל הארץ.

אם זה הכתר של המלכות, מה בן הזוג? צריכים לעשות כאן חמשה שידוכים. מכל חמשת האחרים, מי מתאים להיות בן הזוג, המשלים, של הארץ החדשה? הפסוק בעצמו אומר "השמים החדשים והארץ החדשה", אז הייתי חושב שהשמים הם בן הזוג של הארץ, אבל כעת נחדש ונאמר קצת אחרת. נאמר שהזיווג של הארץ החדשה הוא "שיר חדש". איך אני יודע ש"שיר חדש" הולך יחד, שידוך טוב, עם "ארץ חדשה"? כי הפסוק אומר כך בפירוש. אמרנו שיש שבעת פסוקי "שיר חדש", והראשון והרביעי מחברים באופן מפורש את השיר החדש עם הארץ. שניהם מתחילים "שירו להוי' שיר חדש", סימן של הגאולה, ובראשון בנביא כתוב "תהלתו בקצה הארץ". הפסוק בתהלים הוא "שירו להוי' שיר חדש שירו להוי' כל הארץ". "על פי שנים עדים יקום דבר", כאן רואים בפירוש ש"שיר חדש" הולך יחד עם ארץ. למה? כי שיר בחסידות הוא ביטוי של התענוג הכי עמוק בנפש, לשיר, "שירו להוי' שיר חדש שירו להוי' כל הארץ". זה הזיווג הראשון שלנו, שיר חדש יחד עם ארץ חדשה, תענוג עם רצון, פנימיות הכתר שמשלים את חיצוניות הכתר, הרצון של האשה, "ארץ חפץ" (ורמז: שיר חדש ועוד ארץ חדשה עולה הכל פעמים הוי' וכו').

דעת: "אשה חדשה" ו"רוח חדשה"

אחר כך יש לנו את האשה החדשה עצמה. איפה נשים אותה? בעצם ספירת הדעת, "והאדם ידע את חוה אשתו". מה הולך יחד עם ה"אשה חדשה"? "אשה חדשה" היא אשה ששלמה בדעתה, ששוה בקומת החב"ד שלה עם בעלה, "איש ואיש יולד בה", יש לה שכל – יתכן גם יותר שכל מבעלה – "מהוי' אשה משכלת", והבעל מאד שמח בה. יש מה שהבעל משפיע לה שמחה ויש מה שהיא משפיעה לו שמחה, שתי הברכות האחרונות בשבע ברכות – "משמח חתן וכלה" ו"משמח חתן עם הכלה".

מי הולך יחד עם ה"אשה חדשה"? "רוח חדשה". "רוח חדשה" היא – כמו שכתוב אצל יהושע, שיעור התניא של היום, כ' כסלו, בו לומדים את תחלת ההקדמה של ספר תניא קדישא (ראוי שכל אחת ואחת תלמד זאת) – "איש אשר רוח בו", "שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד"" והוא כותב שהיינו דעתו של כל אחד ואחד. "כשם שאין פרצופיהן שוים כך אין דעותיהן שוות", לכל אחד יש דעה אחרת, והדעה של כל אחד היא הרוח שלו – כך כתוב כאן בפירוש בהקדמת התניא. שוב, יש רוח, רוחניות, רוח חדשה, רוח הקדש.

נעשה גימטריא פשוטה: כמה שוה רוח הקדש? אשה חדשה, בדיוק. אשה חדשה היא אשה ששלמה בדעתה. גם רש"י כותב בחומש ש"דעת" היינו "רוח הקדש". אם כן, יש רוח חדשה שה' יתן לנו בביאת משיח, תיכף ומיד ממש, שהיא רוח הקדש. חדש-קדש מתחלפים בלשון הקדש. יש רוח חדשה, שהיא רוח הקדש, ויש אשה חדשה – זה הזיווג השני, במקום הדעת.

תפארת: "שם חדש" ו"שמים חדשים"

אחר כך יש "לשם ולתפארת" – "שם חדש" הוא מלכות ובתוך הקו האמצעי של המלכות היינו נקודת התפארת[ט]. כאן נשים את בן הזוג של השם החדש, מה שמשלים אותו, "שמים חדשים", כי שמים בקבלה הם גם תפארת ושם היינו שתי אותיות הראשונות של שמים. כל מה שיהודי עושה צריך להיות לשם שמים (שם שמים = ב פעמים שסה, מספר השראה כפול, שסה ימים ו-שסה לילות, עורקים וורידים, י פעמים חכמה). אם כן, יש שם חדש ושמים חדשים, שגם הולכים יחד.

יסוד: "בית חדש" ו"ברית חדשה"

אחר כך יש עוד זוג מובהק – בית וברית, שההבדל ביניהם הוא רק ר (והם משלימים זה את זה: ברית בית = 1024 = לב ברבוע = 2 בחזקת 4). יש "כי תבנה בית חדש", "'ביתו' זו אשתו", ובבית יש שלום בית. בקבלה המושג שלום הוא היסוד, זה מקום הברית. האות ר בין כל אותיות האלף-בית היא אות נשית. שוב, כל ההבדל בין בית לברית הוא תוספת ר בבית. מי הראש של הבית? בעלת הבית. מה שזה אומר לנשים שקצת צריך לשים את הראש בתוך הבית... לא רק מחוץ לבית. צריך לשים את הראש בתוך הבית ואז הבית הופך להיות ברית, "ברית קדש", אז יש "שלום בית", שלום הוא ברית, יסוד, בקבלה. זה השידוך הרביעי.

מלכות: "מלך חדש" ו"לב חדש"

אחרון אחרון חביב, השידוך של המלכות שבמלכות, שם יש "מלך חדש". זו המצוה הראשונה של עם ישראל כשהוא נכנס לארץ ישראל (הכתר כנ"ל – "אין כתר אלא למלך") – להקים מלך חדש. מה נשאר לנו? מה אמור להיות כעת הזיווג של המלך החדש? "לב חדש". המלך החדש הוא לב חדש. רוח חדשה היתה רוח הקדש בדעת אבל "מלך חדש" הולך עם "לב חדש". הרמב"ם כותב בפירוש שהמלך הוא "לב כל ישראל", הוא נשמה כללית, וכמו שהלב מרגיש את כל האברים כך המלך הוא רגיש, כולל את כל אזרחי המדינה. לכן צריך לשדך בין הלב למלך, שהוא "לב כל ישראל". ה"מלך חדש" הוא ה"לב חדש" של העם כולו (לב מלך = 122, אני-אני, מספר השראה כפול, 'אני' שייך למלכות, "אני ראשון ואני אחרון").

סיכום

כך השלמנו את כל ה"חדש"ים:

            כתר: ארץ חדשה – שיר חדש

            דעת: אשה חדשה – רוח חדשה

            תפארת: שם חדש – שמים חדשים

            יסוד: בית חדש – ברית חדשה

            מלכות: מלך חדש – לב חדש

בעצם הכל בסוד בנות צלפחד, נשים צדקניות שבזכותן תבוא הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

עוד פעם שיהיה גוט יום טוב, חג שמח, בשמחת הגאולה.

"תורה חדשה" – לכלל מאוחד (השלמה)

מה שעצם המושג חדש הוא נשי קשור גם למצוה הראשונה שקבלנו כעם, שרש"י אומר שהתורה היתה צריכה להתחיל ממנה: "החדש הזה לכם ראש חדשים". מפורסם אצלנו ש"החדש הזה לכם" שוה משיח בן דוד, ללמד שהתורה החדשה צריכה לצמוח מ"לכם", יוצא מכם, וזה אמור להיות תחלת התורה. נחזור לרש"י הראשון, שאם התורה היתה מתחילה מכאן היא כבר היתה תורת משיח, עולם הבא, ודווקא תורת העולם הזה צריכה להתחיל מבראשית כמענה לטענת אומות העולם "לסטים אתם". זה מאפיין של תורת העולם הזה.

זו עוד נקודה שצריך להרחיב: לפי רש"י תחלת התורה היא "דע מה שתשיב". השו"ע מתחיל מ"עז כנמר" ב"אל יבוש מפני המלעיגים" והתורה בכלל לפי רש"י מתחילה מ"דע מה שתשיב". ההתחלות האלה הן תיאור מדויק של עלמא דין, אבל ברגע שיש "תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי'" זה כבר "החדש הזה לכם", בגימטריא משיח בן דוד.

הווארט הוא שעד אז היו שלש מצוות, ואף שהיו לנשמות כלליות הן עדיין לפרטים, ו"החדש הזה לכם" זו המצוה הראשונה שנאמרה לעם ישראל ככלל. באמצעות משה ואהרן, בעיקר משה, אבל לכלל ישראל – יש כאן כבר עם ישראל שמקבל. גם תורת משיח היא "שכינתא שריא" רק באתר שלים, לכן צריכים אחדות כדי לזכות ל"החדש הזה לכם".

ג. ביאור אגרת הקדש כא (השלמה)

"לעולם יקדים אדם לדבר מצוה" – הלימוד מבנות לוט

שאלנו למה אדמו"ר הזקן מביא באגרת הקדש את המאמר "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה" ולא את "זריזין מקדימין למצות". עוד יותר תמוה, שהרי את "זריזין מקדימין" לומדים מ"וישכם אברהם בבקר" בעקדה, ולמה מביא כאן מאמר אחר?! עוד יותר פלא יש כאשר מסתכלים ב"וכו'" של המאמר שהוא מביא. זהו מאמר של רבי יהושע בן קרחה שמובא שלש פעמים בש"ס – "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה זכתה וקדמה ארבעה דורות למלכות"[י].

עוד לפני שננסה להבין למה אדמו"ר הזקן מביא דווקא מאמר זה, יש כאן ווארט מופלא בפני עצמו, שקורא למעשה של בתו הבכירה של לוט (אם מואב) "דבר מצוה". הרי אברהם התבייש בזה והגמרא באותם מקומות משבחת את הצעירה שלא פרסמה וכו' (הבן יהוידע אומר שהבנות כוונו לטובה ורק כוונת לוט היתה לרעה ולכן הדין הוא "עמוני ולא עמונית" ו"מואבי ולא מואבית").

על דרך הפשט מביא מאמר זה כי רוצה ללמוד שכדאי להקדים את התקציב השנתי "מדי חדש בחדשו" ו"מדי שבת בשבתו". המאמר "זריזין מקדימין" מדבר באותה עונה, באותו יום, שלא לחכות לשעות הצהריים או שעות הבקר המאוחרות יותר, אלא להזדרז לעשות בבקר. המאמר "לעולם יקדים" מדבר בימים, לא רק באותו יום, וכך רוצה לומר כאן – לא לחכות לסוף השנה אלא להקדים ולתת כל חדש או כל שבת.

המצוה של בנות לוט היא – כפי שרש"י אומר – שלדעתן נחרב העולם ורק הן יכולות להציל את האנושות. כלומר, לדעתן זהו מעשה של מסירות נפש כדי להציל את האנושות. מזכיר מעשי מסירות נפש, שגם מי שחולק עליהם – על כל פנים לדעת העושה מדובר בדבר מצוה כדי להציל את המצב, הצלת נפשות ממש. אם כן, זוהי "עברה לשמה" (נושא שיש עליו מאמר גדול) – הן יודעות שזו לא דרך ארץ, אבל נצרך לדעתן (כמו שחז"ל דורשים על "עולם חסד יבנה", נישואי אח ואחות, "חסד הוא", בדורות הראשונים של האנושות). כל אגרת הקדש היא שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול שהוא "לאקמא שכינתא מעפרא". כנראה שפעולות כעין אלה שייכות בפנימיות הענין למה שצריכה להיות ההרגשה כשאדם מתמסר להציל/לחזק את הישוב בארץ ישראל.

צריך לפתח יותר את הרעיון, אבל ודאי ענין משמעותי ביותר כאן. אפילו כותב כאן ש"נאמר ונשנה בדברי רז"ל". למה צריך לכתוב כך? באמת כתוב שלש פעמים, "נאמר" פעם אחת ו"נשנה" עוד פעמיים. בין המקומות האלה יש הבדלים קטנים מאד בסגנון הלשון – פעם ראשונה כתוב "שקדמתה... וקדמה", בפעם השניה "שקדמתה... וקדמתה" ובפעם השלישית "שקדמה... שקדמתה".

דמותו של רבי יהושע בן קרחה

זהו מאמר של רבי יהושע בן קרחה, שרציתי לדבר במאמר מוסגר על כך שיש מחלוקת רש"י ותוס' האם הוא בנו של רבי עקיבא (כדעת רש"י[יא], משום שפעם אחת בן עזאי קרא לר"ע קרח ויודעים ממקום אחר שיש לו בן שקוראים לו יהושע) או שלא (כדעת תוס' בתוקף[יב]). הכי מענינת כאן העדות של האריז"ל. בדרך כלל האריז"ל מביא גלגולים, אבל כאן הנוסח שאמר לרבי חיים ויטאל שראיתי במו עיני את רבי יהושע בן קרחה וכן ראיתי את רבי יהושע בנו של רבי עקיבא ואלה שני אנשים שונים[יג].

בסדר הדורות גם מעלה סברה בענין. כל הבעיה שרבי יהושע בן קרחה היה רבי של רבינו הקדוש והוא ברך אותו שיגיע לחצי ימיו, כלומר שהאריך ימים מאד, ומכאן עושים חשבון כמה זמן חי רבי ולפי זה כמה זמן חי רבי יהושע בן קרחה וזה לא מסתדר עם הגיל בו רבי עקיבא נשא את רחל וכו'. לכן בעל סדר הדורות מגיע להצעה פלאית שכנראה רבי עקיבא בצעירותו היה נשוי לאשה אחרת, לפני שנשא את רחל בגיל 40. לפי זה יש לרבי עקיבא את האשה האלמונית ואחר כך את רחל ואחר כך את אשת טורנוסרופוס הרשע. כבר אפשר לעשות איזה הכנעה-הבדלה-המתקה של הנישואין שלו.

כל זה מאמר מוסגר בפני עצמו, דרוש על ר"י בן קרחה, שמזכיר את רבי אייזיק שאנו אוהבים לצטט לגבי הגר וקטורה, האם הן אותה אחת (רש"י) או שתי נשים שונות (ראב"ע). הוא אומר שגם וגם – בעשיה הן שתי נשים ובעולם היצירה אשה אחת. כנראה שככה בהרבה מקומות כשלא יודעים על דמויות (יש גם שיחה של הרבי על השפאלע זיידע ורבי לייב שרה'ס, שאומר ש"מונח בשכל שהם אותו אדם"[יד]), צריך להוסיף את רבי יהושע בן קרחה לרשימה הזו.

איך כל זה נוגע למאמר עם בנות לוט? לפי החידוש של בעל סדר הדורות, שהוא בן רבי עקיבא מנישואין קודמים, רבי עקיבא הקדים למצות פו"ר בהיותו עם הארץ שונא חכמים, בחינת לוט ובנותיו, ואף על פי כן יצא מכך גדול בישראל, רבי יהושע בן קרחה. לפי זה, רבי יהושע בן קרחה בעצמו הוא עצם המאמר שהוא אומר (ולכן קורא לכך מצוה, שהיא מצוה רבה בכל מקרה, והיות שזו מצוה אזי "לא ידח ממנו נדח" וכל הנשמות תזכינה "לאשתאבא בגופא דמלכא"[טו], בין בגלגול הראשון ובין בגלגול זה כרבי יהושע בן קרחה).

ורמז מופלא: רבי יהושע בן קרחה = הבכירה הבכירה הבכירה הבכירה, ממוצע כל תבה, והנה כתוב 4 פעמים הבכירה בפרשה!

ועוד – לוט הבכירה מואב (אבא אמא וילד) = 336 (פורים, עד דלא ידע בשכבה ובקומה, פורים לשון "פרו ורבו") = 3 פע' 112, ממוצע = יבק (סוד יב"ק) ר"ת יהושע בן קרחה.

כל השמות  – לוט הבכירה מואב עקיבא יהושע = 910, חצי 1820 = 5 פעמים יעקב, ממוצע (בסוד עקיבא גלגול יעקב, כנודע). רוס"ת = הבכירה! (הבכירה יעקב = משיח בן דוד).