בע"ה

י"ט טבת ע"ז – כפ"ח

ברית זושא-ישראל שי' שחר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[דוד-אור ספר את נסי היציאה והסביר את השם.]

ננגן 'שאמיל', ניגון שמתגעגעים לחופש.

א. התפתחות "עם בני ישראל" בתחלת חומש שמות

רמזי זושא ישראל

לחיים לחיים, מזל טוב! שמענו עכשיו מדוד אור שכל יהודי הוא מתוק, כל ישראל מתוקים – זה פשר השם של הרך הנימול. רציתי לשמוע טוב איך הוא אומר זושא, כי יש כמה דעות איך לאיית זאת. היות שהוא נקרא זושא, בגימטריא ש-די, השם ששייך לברית – שם שהכי מתאים לברית מילה. שוב, זושא שוה ש-די, "שאמר לעולמו די", "שאמר לצרותי די", 'שאמר לחשך די', "קץ שם לחשך", העיקר 'שאמר לגלות די'.

כדי לומר לגלות 'די' צריך הרבה מתיקות, שייך לזושא-ישראל, ובפרט שנשים לב ששני ההורים – דוד-אור ואורה – נקראים על שם "האור כי טוב" (לגנוז בזושא ישראל ובכל שאר הילדים-צדיקים שעתידים להוולד בעזה"י). כתוב "אור ישראל", האור שייך לישראל, ישראל בעל שם טוב, לכן גם קראנו את הספר של סיפורי הבעש"ט "אור ישראל", ואור הוא מתוק, כמו שהפסוק אומר בקהלת "ומתוק האור וטוב לעינים" (כוונה יפה למוהל ולמהול – ר"ת "מתוק האור וטוב לעינים" – בשעת גילוי העטרה). אם כן, זושא הוא מתוק וישראל הוא אור והאור הוא מתוק.

תחלת חומש שמות – פרית ורבית ישראל

צריכים לחיות עם הזמן, פרשת השבוע, כפי שאמר אדמו"ר הזקן. נתחיל עם חומש שמות. החת"ת של היום ממש, יום שלישי, שלישי של פרשת שמות, הוא הדגש העיקרי, מה שכתוב בו, כפי שתיכף נגיע. אבל לפני שמגיעים ל"שלישי" צריך להתחיל מהתחלה. בהתחלה כתוב ש"בני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם". צריך להתעסק ב"פרו ורבו", דווקא בזמן של גלות, לפני שמתחיל אור הגאולה – המצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה". זה בא ממילא – אם יש מסה קריטית של יהודים מתוקים שממלאים את הארץ אז 'גמרנו את הסיפור', כבר מתקיים ממילא "וכבשה ורדו".

בכך מתחיל החומש, בריבוי המופלג ביותר, "ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם", זה הרקע של הכל. אחר כך פתאום קם מלך חדש במצרים אשר לא ידע את יוסף. הוא מסתכל שיש פה הרבה יהודים מתוקים, מה עושים אתם? מרוב מתיקות אפשר למות, או לא יודע מה, המצרים. הוא נורא פוחד על המדינה שלו – בארץ מצרים, ארץ של דמוקרטיה, מה יהיה פה?! הוא אומר "הבה נתחכמה לו פן ירבה".

ההתייחסות לישראל בלשון יחיד (ולמצרים בלשון רבים)

הדיוק הראשון הוא איך שפרעה מתאר את עם ישראל: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", הפתיחה שלו, זו בעיה, לכן "הבה נתחכמה לו פן ירבה" עוד יותר, חלילה... וכו'. כל הנאום הראשון של פרעה מלך מצרים מתייחס לעם ישראל בלשון יחיד, זה מאד בולט – "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. וישימו עליו שרי מסים למען ענֹתו בסבלתם", למצרים הלשון היא רבים ולעם ישראל לשון יחיד.

לאחר "עם בני ישראל" (אין עוד "עַם בני ישראל" בכל התנ"ך!) ועוד תשע מלים המתיחסות אליו בלשון יחיד פתאום מופיעה מלה בלשון רבים: "בסבלֹתם"[ב]. הכל באופן עקבי היה לשון יחיד ופתאום משתנה. מה רש"י כותב? "'בסבלותם' של מצרים". הוא לא כותב מה מניע אותו לפרש כך, אך ברור ממה שהסברנו עכשיו – עם ישראל הוא כאן יחיד, ופתאום בא "בסבלתם" לשון רבים, משמע שזה לא של עם ישראל אלא של מצרים (והפלא הוא שבמסכת סוטה חז"ל דרשו להפך: "'למען ענותו' לפרעה, 'בסבלותם' של ישראל" ומפרש בעל התו"ת שדורשים "ענותו" לשון מענה והפקת רצונו של פרעה). מה הפשט? הם סובלים? רחמנות על המצרים המסכנים האלה שעם ישראל משתלטים עליהם?! רחמנות...

אחר כך ממשיך בלשון יחיד, "ויבן" ("... ענתו בסבלתם ויבן..." – המלה "בסבלתם", לשון רבים, מוקפת בשתי מלים בלשון יחיד[ג]), כי באופן עקבי הכל כאן לשון יחיד על היהודים – "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס. וכאשר יענו אֹתו [שוב, מאד מיוחד כששמים לב, הייתי אומר 'וכאשר יענו אותם'.] כן ירבה וכן יפרץ [הכל לשון יחיד] ויקֻצו מפני בני ישראל וגו'"[ד].

מ"עם בני ישראל" ל"בני ישראל"

עד כאן הכל היה תחת "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" – הכל הלך על עם, לא על בני ישראל, ו"עם" לשון יחיד. ברגע שאומר "ויקֻצו מפני בני ישראל. ויעבִדו מצרים את בני ישראל בפרך" הוא כבר עבר מ"עם בני ישראל" ל"בני ישראל" ואז הכל הופך להיות לשון יחיד מכאן והלאה על היהודים – "וימררו את חייהם [לא את 'חייו'] וגו' את כל עבֹדתם אשר עבדו בהם בפרך".

מה הדיוק הראשון? שכל זמן שאנו "עם בני ישראל" אנו לשון יחיד, שלש עשרה פעמים (כנגד יג מדות הרחמים) לשון יחיד (ואם יש לשון רבים, "בסבלתם", רש"י צריך לפרש שלא מדבר עלינו אלא על המצרים), אך ברגע שהופכים ל"בני ישראל" עוברים ללשון רבים.

"בני בכֹרי ישראל"

מה עוד יש בהמשך הפרשה? אם יש מצב שאנו "עם בני ישראל" ואחר כך מצב שאנו סתם "בני ישראל", בלי המלה "עם" – צריך לחשוב מה יותר גבוה – מה יש בסוף, כשמשה נשלח מה' אל פרעה? מה הדבר הראשון שהוא צריך לומר? הוא שליח של ה', שאומר "בני בכרי ישראל". שייך לברית שלנו, כי זושא-ישראל הוא "בני בכרי ישראל". לא "בני ישראל" וודאי לא "עם בני ישראל" אלא רק "ישראל" כאשר "בני בכרי" הוא לשון יחיד. ישראל הזה הוא בני, "בני בכרי" של הקב"ה, אבל כשאומרים "בני ישראל" הכוונה לבני יעקב אבינו, ישראל-סבא, וכאן הכוונה בן של הקב"ה ששמו הוא ישראל, בלי תוספות.

יש כאן תהליך שרואים בדיוקי הכתובים, שקודם אנחנו נתפסים אצל פרעה "עם בני ישראל", מציאות אמתית, "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", ואחר כך אנחנו הופכים להיות "בני ישראל", ואז מתחיל סיפור המילדות העבריות – דווקא כשאנו בני ישראל – ובסוף השליחות לגאול אותנו היא ל"בני בכרי ישראל".

שלשת השלבים: הכנעה-הבדלה-המתקה

מה הם שלשת השלבים האלה? לכאורה דוגמה יפה של יסוד היסודות של מורנו ישראל בעל שם טוב, על שמו נקרא הרך הנימול – הכנעה-הבדלה-המתקה:

"עם בני ישראל" היינו המצב שלנו בהכנעה, דווקא עם – עם לשון עוממות, כמו שכתוב בספר התניא על "אין מלך בלא עם". כל הבעיה של פרעה שאנו "עם בני ישראל", עם של איזה מלך, אבל לא העם שלו – לא עם של אותו "מלך חדש... אשר לא ידע את יוסף". אנו עם אחר, שמצד אחד נשמע הבדלה, אבל מה שמגדיר אותנו "עם" הוא הכנעה – אנחנו עם שכנוע למלך העליון. איך קוראים לזה בנפש, בעבודת ה'? קבלת עול מלכות שמים. זו ההכנעה שלנו, ובמצב הזה אנו יחיד.

"בני ישראל" נשמע יותר כמו איזה שבט, בנים של אחד שקראו לו ישראל, יעקב אבינו, ישראל סבא, ובתור משפחה אנחנו באמת אחרים, מרגישים את עצמנו מיוחדים. עם רק אומר שאנחנו מרגישים את עצמנו כנועים למלך שלנו, אבל "בני ישראל" – אנחנו משפחה עם הזדהות, יש לי תעודת זהות שאני מ"בני ישראל". זה מצב של הבדלה, המצרים אינם בני ישראל ורק אנחנו בני ישראל, הבדלה בעצם.

אבל ברגע שהקב"ה קורא לנו "בני בכרי ישראל", מוציא אותנו ממצרים ונותן לנו את התורה, שבסופו של דבר התורה הזו שייכת למהפכה הרביעית שלנו, אמורה להיות אור לגוים, כמו שדברנו באריכות גם בי"ט כסלו – כמה שקשה לפרעה לשמוע את "בני בכרי ישראל", אבל זהו הכח שיביא את השלום האמתי לכל העולם כולו, כי יביא את האמת של התורה, "תורת אמת", את האור של התורה, "ומתוק האור וטוב לעינים". "בני בכרי ישראל" יביא את המתיקות, את הזושא, של התורה לכל העולם כולו.

אם כן, פתחנו, שיש "עם בני ישראל", "בני ישראל" ו"בני בכרי ישראל", ישראל בעצם, שהוא הזושא-ישראל, ישראל המתוק (זושא ישראל ועוד לו ברבוע, עם כל הרמזים של מספר זה = "עם בני ישראל" "בני ישראל" "בני בכרי ישראל").

ב. "בסבלֹתם"

"למען ענֹתו בסבלׁתם" – "וירא בסבלֹתם"

אמרנו שכל זה קשור לפשוטו של מקרא, כי רש"י מבסס את הפירוש שלו על הדיוק בין לשון רבים ללשון יחיד. אבל שאלנו מה הפשט של "בסבלֹתם"? איזה סבל המצרים סובלים?! לא נסתפק בפירוש הפשוט דהיינו הסבל שהם מטילים עלינו (שנקרא על שמם), וכמו שפירש"י על "והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים" – "טורח משא מצרים" (מפרשי רש"י הסבירו שעיקר דיוקו של רש"י בפסוק זה הוא מהמלה "מתחת", משא"כ בפסוקנו "למען ענֹתו בסבלתם" אין "מתחת").

ראוי לשים לב האם יש עוד פעם בתורה את המלה "בסבלֹתם" (בדיוק אותו דבר, אותן אותיות ואותו ניקוד. השרש סבל מופיע 7 פעמים בתורה, פעם אחת בברכת יששכר, "ויט שכמו לסבל", ושש פעמים בתחלת חומש שמות בקשר לשעבוד מצרים[ה])? לא צריך לחפש הרבה, ללכת רחוק, הופכים כמה דפים ומגיעים ל"שלישי", החת"ת של היום, עיקר ה"לחיות עם הזמן". איך הוא מתחיל? "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלֹתם" – בדיוק אותה מלה.

גדולת משה מקרבת אותו אל אחיו

כאן הפירוש הוא סבלותם של עם ישראל או של המצרים? כתוב "ויצא אל אחיו", בפירוש סבלותם של אחיו היהודים. רש"י כותב "'וירא בסבלותם' נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". הרי משה גדל בבית פרעה וכתוב כאן, בתחלת הפסוק, "ויגדל משה" – קודם היה כתוב "ויגדל הילד" וכעת "ויגדל משה", ורש"י כותב שהראשון לקומה והשני לגדולה, שפרעה מינה אותו על ביתו, נעשה שר חשוב בממשלה של מצרים.

כשאתה נעשה מקורב למלכות, שר גדול בממשלה, מה זה אמור לפעול באופן טבעי? קירוב דעת למי שמינה אותך, מי שנתן לך את הגדולה הזו – "ויגדל משה", שפרעה העניק לו משרה חשובה, אמור לפעול קירוב דעת בין משה לפרעה, לתרבות מצרים, אך דווקא "ויגדל משה ויצא אל אחיו". פלאי פלאים, מתוך גדולת משה שנעשה שר בממשלת פרעה הוא יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם, וההמשך שתיכף נקרא.

הדעת להבדיל בין שני ה"בסבלֹתם"

הופעת אותה מלה שהיתה קודם בדיוק, ושם רש"י היה צריך להסביר לי "וירא בסבלתם" של מצרים – בכל התנ"ך יש רק פעמיים אלו התבה "בסבלתם", אומר דרשני. מה זה אומר? הרי משה רבינו הוא דעת, וכאן הוא נותן את הדעת שלו – כח של "אם אין דעת הבדלה מנין" – להבדיל בדעתו בין "בסבלתם" של מצרים ל"בסבלתם" של היהודים.

עוד פעם, יש פה שני בני אנוש מסכנים – פלשתינאי (שאיני אוהב מלה זו) מסכן ויהודי (להבדיל אלף אלפי הבדלות) מסכן. יש מי שמסתכל מבחוץ, וגם מאחינו בני ישראל, ואומר שבדיוק אותה רחמנות על "בסבלֹתם" של הגוי ושל היהודי, וממילא צריך להתייחס בשוויון. מתוך זה באות כל הבעיות, כל העוינות ומה שדוד אור דבר עליו – אתה לא רואה שהילד הערבי הזה מאד מסכן, איך שהוא חי? יש מליוני הודים שרובם ככולם מסכנים בחיים שלהם, "בסבלֹתם", הסבל שלהם לא אותו סבל כמו של העם היהודי? הוא פחות חשוב? אנחנו רחמנים, צריכים לרחם על ההודי הסובל כמו שמרחמים על היהודי.

זה הבירור הראשון שצריך לעשות משה רבינו, עוד לפני שהוא פועל את הפעולה הראשונה. בחת"ת של היום יש את מה שכתבנו עליו מאמר חשוב, "ראשית דרכו של גואל ישראל", הפעולה הראשונה של גואל ישראל – מה שהוא עשה היום מאד סבך אותו כל החיים. הוא ישב על זה הרבה זמן, על מה שהוא עושה היום בחת"ת. כל מה שהתגלגל אצלו בחיים, שהיה ארבעים שנה בכוש, השתלשל מזה, כל הצרות שלו. עד, כמו שכתוב בזהר, שהוא נרדף כל החיים בגלל מה שכתוב בחת"ת של היום. אבל לא כתבנו באותו מאמר על התופעה של "בסבלֹתם", הראשון של מצרים לפי רש"י והשני של עם ישראל.

שוב, על משה רבינו, שהוא הדעת, לעשות את הבירור הזה. הבירור הוא עוד יותר עמוק כאשר מצרפים מה שכתוב בזהר שהמצרי שמשה הולך להרוג אותו עכשיו הוא הלעומת-זה של משה רבינו עצמו – הוא משה רבינו בלעומת-זה. כמו שחכמים אומרים שבלעם הרשע הוא הלעו"ז של משה רבינו, אבל האריז"ל אומר שהלעו"ז הראשון של משה הוא המצרי, והסימן ש-המצרי שוה משה בגימטריא, רמז מהאר"י הקדוש, "את זה לעמת זה עשה האלהים".

ג. פרצוף הפעלים בשני הפסוקים

עשרת הפעלים בשני פסוקי הספור

עוד פעם: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" – ספור בן שני פסוקים, שני הפסוקים הראשונים של החת"ת של היום.

בשני הפסוקים האלה יש עשרה פעלים – ששה בפסוק הראשון וארבעה בשני – אז מתבקש לעשות מפעלי שני הפסוקים פרצוף שלם, שמתגלגל מספירה לספירה מאד מהר, מתחיל ונגמר. נספור יחד את הפעלים שיש פה. בדקדוק ובתחביר של התורה כל פועל מתחיל משפט או חלק ממשפט: "ויהי בימים ההם [רקע כללי], ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם, וירא איש מצרי [החמישי הולך עם הששי:] מכה איש עברי מאחיו [עד כאן שש פעולות בפסוק הראשון]. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי, ויטמנהו בחול". שוב, מתבקש להסביר שיש פה פרצוף שלם, הסיפור הזה הוא עולם שלם על כל עשר הספירות.

דעת: "וירא בסבלתם"

קודם נאמר איך נקביל ואחר כך נסביר אחת לאחת: "ויהי בימים ההם" זה הכתר; "ויגדל משה" החכמה; "ויצא אל אחיו" הבינה; "וירא בסבלתם" הדעת.

כל פעם שבונים פרצוף יש אחד או כמה שקובעים, ראיה לגבי כללות המבנה, וההוכחה הראשונה במבנה שלנו היא "וירא בסבלתם", כי כמו שרש"י אומר "שנתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם" – איזה כח בנפש נותן את העינים והלב להיות מיצר? דעת. הוא נתן את דעתו, אמפתיה, אכפתיות, להרגיש את הסבל שלהם – לא סתם רואה אובייקטיבית, במבט מהחוץ, אלא חווה זאת.

חוץ מהגז"ש של בסבלתם-בסבלתם, יש גם רש"י נוסף שמצביע על כך. הפסוקים האחרונים בחת"ת של היום הם "ויהי בימים הרבים ההם וגו' וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" – מתחילים היום מ"ראשית דרכו של גואל ישראל" והסיום הוא "וידע אלהים", וכותב רש"י "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו". כמעט אותו פירוש שהוא פירש על "וירא בסבלתם". כלומר, מה שאצל משה רבינו הוא "וירא בסבלתם" חוזר ומתבטא אחר כך ב"וידע אלהים". צריך לומר שבזכות האכפתיות של הצדיק – שהוא נשמה כללית, עם כל שאר המעלות של משה רבינו, שיוצא ממצרים, הוא שר במצרים ויוצא מעצמו אל אחיו, "וירא בסבלתם", "נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם" – מתקיים "וידע אלהים", "נתן אליהם לב ולא העלים עיניו".

מכאן ממש ברור שה"וירא בסבלתם" הוא ה"וידע", כנגד הדעת. אם שוב חוזרים אחורה במבנה, הראשון הוא הכתר, השני החכמה, השלישי הבינה והרביעי הוא כבר הדעת.

הבחנת משה בין "איש עברי" ל"איש מצרי" – מי מכה את מי?

אחר כך כתוב עוד פעם "וירא איש מצרי מכה", וירא-מכה הולכים יחד. יש כאן מצרי ועברי, "איש מצרי מכה איש עברי". אמרנו שמה שקורה כעת בפנימיות נפשו של משה רבינו הוא שאחת ולתמיד צריך לעשות הבדלה בין "בסבלתם" של מצרים ל"בסבלתם" של אחי ורעי היהודים – שזה לא אותו סבל בכלל. זה רק משה רבינו מסוגל. גם ליהודים הכי טובים היום אי אפשר להמחיש זאת בכלל.

מצרי ועוד עברי שוה 622 והממוצע הוא איש – נמצא ש"איש מצרי... איש עברי" שוה איש-איש-איש-איש – עבור מי שעוסק במספרים הכל אותו הדבר... אכן זה החסרון של גימטריאות, שטוענים שהכל אותו דבר. משה רבינו דווקא רוצה זאת – ניסוי ונסיון בשבילו. הנה, יש איש עברי ויש איש מצרי ואולי הם היינו הך, מי אומר שהאחים שלי יותר טובים מהמצרים האלה?! מה באמת מכריע אצלו? יש לו ודאי זיקה לאחים שלו, "ויצא אל אחיו", אבל שוב – אמרנו שבפנימיות הנפש השכלית שלו הוא יוצא אל אחיו, אולי ה' יאיר את עיני מה ההבדל בין האחים שלי הסובלים לבין הגוים האלה. הוא דווקא רוצה להסתכל האם אפשר להבחין בין איש מצרי לאיש עברי, איש-איש-איש-איש בגימטריא.

מה מכריע? "מכה" – האיש המצרי מכה באיש העברי, ולא להיפך. את אותו דבר, אותו פועל, "מכה", תיכף הוא יאמץ – הוא יכה במצרי – אבל קודם האבחון הוא מי מכה במי בטבע. השכל שלו אומר שמי שמכה הוא הרשע. איך אני יודע שמשה רבינו קבל כאן תובנה שהמכה הוא הרשע? "ויאמר לרשע למה תכה רעך". מאיפה הוא למד שמי שמכה הוא רשע? דברנו בי"ט כסלו על "אתה יודע רזי עולם", הוא חי עם מה שה' מזמין לו. הוא יוצא, מבקש מה' בכך "הודִעני נא את דרָכך" – אמר זאת אחר כך, אבל כך מבקש מעודו. הוא רואה שהמצרי מכה את העברי. אז מתחיל להיות ברור אצלו מי הרשע כאן ומי הצדיק – הפרט בא ללמד על הכלל. אם הפרט לא היה בא ללמד על הכלל הוא לא היה יכול להסיק את המסקנה שהנה אני הורג אותו.

שוב, כתוב כאן, אחרי המוחין מכתר עד דעת, ש"וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" – לפי סדר הספירות שני הפעלים האלה הם חסד וגבורה. ש"מכה איש עברי" בגבורה פשוט כמו שפשוט ש"וירא בסבלתם" היינו דעת, אלה שני המיקומים המובהקים כאן. אבל לכאורה מאד קשה למה "וירא איש מצרי" היינו החסד כאן. זה ששני הפעלים האלה הולכים יחד זה פשוט, וצריך להסביר.

"וירא כי אין איש" – ניצני המהפכה הרביעית

אחר כך מתחיל הפסוק הבא, "ויפן כה וכה", התפארת כאן. מה רש"י אומר? "'ויפן כה וכה'. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ולפי פשוטו כמשמעו. 'וירא כי אין איש'. שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר". יש את הפשט הפשוט, שהסתכל לצדדים וראה שאין איש. יש את הפירוש שראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ויש את הפירוש היותר פנימי של "וירא כי אין איש", שהתסכל וראה שאין בו לחלוחית של קדושה, שלא יצא ממנו גר – הוא בראשית דרכו כבר עסוק במהפכה הרביעית. רואים שלא מענין אותו רק שמירת שבע מצוות, מענין אותו רק אם יתגייר ממש, אם יצא ממנו איזה גר צדק. אם לא הוא ולא זרעו יתגייר – לא צריך אותו. הוא רואה שלא עתיד לצאת ממנו גר צדק, "וירא כי אין איש".

יש לנו עשרה פעלים, אבל פתחנו מכחב"ד, כללנו גם את הכתר וגם את הדעת, לכן צריך לומר שנצח והוד הם אחד. מתאים לכתבי האריז"ל שדווקא בעולם התהו נו"ה הם אחד. כל הסיפור הזה, גם אצל משה רבינו עצמו, כעת משה נמצא הוא באורות דתהו – למשה רבינו בסיפור הזה אין עדיין כלים דתיקון, עדיין לא חבר את האורות דתהו שלו בכלים דתיקון, לכן הסיפור הזה רודף אחריו כל החיים, כל הגלגולים, כי זה התהו שלו. בעולם התהו נצח והוד מחוברים, איך מתאים ל"וירא כי אין איש"? כתוב בקבלה שעיני פרצוף הנוקבא הם נעשים מנו"ה דז"א. בעשרת הפעלים שלנו יש שלש פעמים "וירא" – "וירא בסבלתם... וירא איש מצרי... וירא כי אין איש".

אחר כך הגענו לעיקר, לתכל'ס, "ויך את המצרי", שהוא כאן ספירת היסוד, תיקון (פגם) הברית, זה "זושא", "ויך את המצרי". איך הוא הכה אותו? בשם קדוש (השם תכה, המלה שהוא אומר בהמשך), עם ריבוי מתיקות. עוד כפית דבש ועוד כפית דבש ועוד כפית דבש[ו], עד שהוא מת, ואז היה צריך להטמין אותו בחול. המלכות היא "ויטמנהו בחול", בחולין, וגם מלשון מתיקות כנודע.

"כי אין איש" – "איש האלהים"

צריך הרבה להתבונן בכל הפעלים, רק אמרנו שהכי מובהק ופנימי הוא "וירא בסבלתם", שנתן את הדעת שלו. אמרנו ש"איש מצרי... איש עברי" שוה איש-איש-איש-איש, הכל איש. יש פה עוד גימטריא מאד חשובה. קודם כל, יש איש-מצרי, איש-עברי, ואז "וירא כי אין איש". קודם היו שני "איש", ופתאום "אין איש", כל האיש נעלם, אין יותר איש בכלל.

היום י"ט בטבת, וכמו שיש חת"ת יש גם פרקי תהלים שאומרים לפי ימי החדש. איך מתחיל התהלים של היום? "תפלה למשה איש האלהים". יש שש פעמים "משה איש האלהים" בתנ"ך, מתוכן פעם אחת בתורה ופעם אחת בתהלים: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו", "תפלה למשה איש האלהים" ("הברכה" "תפלה" = "משה איש האלהים"!). כמה שוה "כי אין איש"? "איש האלהים" ששוה גם בן עמרם (ככינויו בחז"ל תמיד)!

אמרנו שמשה רבינו לא יודע, הוא רוצה להפנים טוב-טוב את היחוד היהודי – זה מה שקורה כאן. לא רק מה ההבדל בין "בסבלתם" של מצרים ל"בסבלתם" של אחי היהודים. משה רבינו אומר לעצמו: מה ההבדל ביני לבין הלעומת-זה שלי, המצרי הזה. הוא הולך להרוג אותו, הוא מסתכל ורואה את עצמו – המצרי הזה שוה אותו. כשהוא רואה שאין שם לחלוח של קדושה, בהכל הוא כאילו מסתכל על עצמו בראי – המצרי הוא מראה בשבילו, ה"כי אין איש" הוא מי שעתיד להקרא "איש האלהים", שהוא כבר בן עמרם.

חסד: הזדהות משה עם שרשו בתהו

נחזור לשאלה: איך יתכן ש"וירא איש מצרי" הוא החסד? מובן ש"מכה איש עברי" הוא הגבורה, אבל מה זה "וירא איש מצרי"? כדי לעשות בירור צריך להכנס לתוך הקושיא עד המקסימום, כמו הרמב"ם (בעל ההילולא של מחר) במו"נ,  לחדד ולחזק את הקושיא. הקושיא היא מה בין "בסבלתם" ל"בסבלתם", מה בין המצרי לביני עצמי, הרי זה 'אני' וזה 'אני', אותו דבר (או שמא אני אני והוא אין, "כי אין איש", או להפך שאני אין והוא אני, הכל על דרך חלקיק ואנטי-חלקיק).

אמרנו שכל הסיפור הזה הוא סיפור של עולם התהו. איפה משה רבינו והמצרי הם אותו דבר? באיזה עולם? בשמיטה הקודמת, השמיטה הראשונה, שהיא שמיטת החסד, כמו שאדמו"ר הזקן מסביר בתורה אור על פרשת שמות, פרשת השבוע. זה משהו די מוזר בשביל אדמו"ר הזקן, להקדיש דרוש שלם לכך ששרשו של משה רבינו הוא השמיטה הקודמת, עולם התהו, שמיטת החסד. אנחנו בעולם התיקון, שמיטת הפחד והגבורה. "וירא את המצרי", הוא רואה אותו בשרשו, שם אני והוא אותו דבר. איפה זה? בעולם החסד הקדום, עולם התהו.

שוב, אני הולך להרוג את עצמי? בסוף זה מה שקורה, ש"הרגו בתענית", הרגו בשם קדוש, שם תכה, "למה תכה". משה בכל עת הורג את עצמו, את היצר הרע שלו, את המצרי שבו. ידוע המדרש המפורסם – שיש עליו חולקים, עד כדי מלחמת עולם אם מאמינים למדרש זה או לא (כלומר אם מאמינים שהוא מחז"ל או לא) – שמשה רבינו היה בטבע הרשע הכי גדול בעולם, לפי תוי הפנים שלו, רק שהוא התגבר על טבעו הראשון (טבע דעולם התהו). עוד פעם, מלחמת עולם אם מאמינים למדרש זה או לא, שאין כאן המקום – ודאי היו על זה שיעורים.

בכל אופן, המדרש הזה נאחז בשני הפסוקים הראשונים של החת"ת של היום, על משה רבינו שמזדהה עם שרש התהו שלו. שם גם פרעה מנה אותו להיות שר בממשלה, שם אותו להיות על ביתו. איזה משה "ויגדל משה" כשפרעה מנה אותו לשר בממשלה? המשה של עולם התהו, לא של עולם התיקון, אבל זהו אותו משה – שרשו בתהו, לכן פרעה קוה שהוא ישרת אותו נאמנה. "ויך את המצרי", עם שם קדוש, מכחו של יוסף הצדיק, שפרעה המלך החדש לא ידע אותו – מכח הברית. "ויך את המצרי", בגימטריא משה – קודם היה כתוב רק "וירא איש מצרי", אבל דווקא כשהוא מכה אותו הוא הופך להיות שוה לו ממש, ואז "ויטמנהו בחול" (לשון מתיקות כנ"ל).

פירוט ההקבלה

על כל פרשה שמתחילה "ויהי" חז"ל אומרים שהיא לשון צער – "ויהי בימים ההם". רקע הצער כאן הוא צער גלות מצרים, הכתר של סיפור משה רבינו כאן, "ויהי בימים ההם ויגדל" – זו גדלות, לא לקומה אלא לגדולה. שרש הגדולה בקבלה הוא חכמה.

זה שבכל אופן הוא יודע שיצאנו מאותו רחם, שיצאתי מרחם של אמא יהודיה וממילא אלה האחים שלי, לשון ריבוי, "ויצא אל אחיו", היינו בינה.

"וירא בסבלתם" דעת.

"וירא איש מצרי", הוא ראה אותו בעולם התהו, בשרש שלו, חסד, אבל ברגע שהוא רואה אותו "מכה איש עברי מאחיו", הגבורה שלו, זו הסכינא חריפתא שמחלק בין היהודי למצרי.

אחר כך "ויפן כה וכה",  מסתכל בכל הצדדים גם בגשמיות וגם ברוחניות, גם בזמן, היה-הוה-עתיד – היכולת להסתכל בכל הקצוות, בכל הכיוונים, היא התפארת שבאמצע.

"וירא כי אין איש", כבר הכנה קרובה להכות אותו, היינו הנצח וההוד, העינים של המלכות שלו. "ויך" הוא כבר היסוד. אחר כך, כדי שלא תהיינה עקבות, "ויטמנהו בחול". זה לא הצליח לו... זו המלכות של הסיפור כאן, משה עדיין לא זכה למלכות. כל סיום סיפור, סיום קטע, הוא בחינת מלכות, כי מלכות היא הסוף של כל עולם – עולם הוא תהליך, קטע.

שכחת משה בשל הכאת המצרי – הקץ שבפסוקים

כעת נראה עוד משהו יפהפה: יש כאן שתי תופעות מיוחדות במינן של חשבון. נעשה את הגימטריא של הפסוק השני – "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" שוה 1775. מה אומר המספר הזה? מי שזוכר מלפני שנתיים, וכל מי שעוסק בקצין (וידועים דברי חז"ל והרמב"ם על זה), אמור לזכור את המספר הזה, שמופיע בסיום החומש (נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן). הסיפור המשמעותי הראשון והגדול בחומש שלנו מתחיל עם "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" ונגמר בפרשת פקודי עם הפסוק המפורסם, שגדולי ישראל אמרו שהוא פסוק של הקץ, בו טמון ורמוז הקץ, "ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אֹתם". מי זוכר את הווארט? היו על זה שיעורים לפני שנתיים[ז].

מה המדרש אומר? היה כסף שמשה רבינו שכח בחשבון. ב"פקודי" משה רבינו היה צריך לתת דין וחשבון מפורט איך השתמש בכסף, כמו כל גבאי צדקה כלפי הציבור, וכאשר עשה את הפירוט נעלם ממנו – הוא שכח מה עשה עם הסכום הזה. עד שפתאום הוא נזכר בו, מה קרה עם הכסף הזה, איך השתמש בו – הוא נזכר שבשארית הכסף הזו עשו ווים לעמודים. פלאי פלאים שמשה רבינו, הדעת של כללות נשמות עם ישראל, שוכח משהו – שוכח משהו בנוגע למשכן, הדירה לה' בתחתונים, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

למה הוא שכח? בגלל "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". זה חשבון הפסוק הזה, וצריך לומר שהא בהא תליא. הוא היה בבירור של שרש נשמתו בעולם התהו, שרש ההבדל בין יהודי לגוי בעולם התהו – בו מאד קשה להבחין, במיוחד בסבל שלהם – ומתוך זה הוא עשה משהו שלמעלה מהשכל שלו, בחינה של תהו. כמו שאמרנו, בלי שיקול, וכל החיים הוא נרדף על זה, ובסוף הוא שכח – שכח בדיוק את המספר של אותו פסוק, וזה סוד הגאולה. זו מצות שכחה, הוא קיים בכך מצוה וממנה באה הגאולה כי "אין משיח בא אלא בהסח הדעת", "קץ שם לחשך", שכחה, ופתאום בא משיח.

רמזי חבור הפסוקים והספירות

נתבונן איך ששני הפסוקים האלה ממש הולכים יחד: בפסוק הראשון, "ויפן כה וכה וגו'", יש 12 מלים, משה נתנבא ב-זה. בפסוק השני, "ואת האלף וגו'" יש 13 מלים – ביחד יש פה 25 מלים, כה ("ויפן כה וכה", כדי להגיע ל-כה צריך לחבר פסוק מתחלת החומש עם פסוק מסוף החומש):

אחד הפירושים הפנימיים של "ויפן כה וכה" היינו ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית, כמו שכתוב בזהר ש-כה היינו מספר האותיות של "שמע ישראל וגו'", יש פעמיים בכל יום, "כה וכה", אחדות ה' מתוך חשך ואחדות ה' מתוך אור. הוא ראה שהמצרי הזה, אני בעצמי, הלעו"ז שלי, לא נמצא באחדות ה' של לילה ולא באחדות ה' של בקר, לכן צריך לחסל אותו, לחסל את התופעה הזו (היינו מה שהצדיק הגמור של התניא נבחן במה ששונא את הרע בתכלית השנאה כו'), "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ".

חמש ברבוע הוא כבר שלמות, אבל הרבה יותר חשוב מספר האותיות: ב"ויפן" יש מב אותיות. כעת אפשר לנחש, כמה יש בפסוק השני? חן. אחד הזוגות הכי חשובים בקבלה הוא מב ו-חן, ביחד שלמות של יפי. יש "שקר החן והבל היפי" ויש חן אמת ויפי של ממש:

ו  י  פ  ן  כ  ה  ו  כ  ה  ו

י  ר  א  כ  י  א  י  ן  א  י

ש  ו  י  ך  א  ת  ה  מ  צ  ר

י  ו  י  ט  מ  נ  ה  ו  ב  ח

ו  ל  ו  א  ת  ה  א  ל  ף  ו

ש  ב  ע  ה  מ  א  ו  ת  ו  ח

מ  ש  ה  ו  ש  ב  ע  י  ם  ע

ש  ה  ו  ו  י  ם  ל  ע  מ  ו

ד  י  ם  ו  צ  פ  ה  ר  א  ש

י  ה  ם  ו  ח  ש  ק  אֹ  ת  ם

ההבדל בין חן ל-יפי הוא מב. היחס בין המלים לאותיות הוא 1 ל-4, היחס המושלם בתורה. ממש משהו יפהפה, ששני הפסוקים האלה הם זוג, בו טמון לפי הקבלה סוד הגאולה, "קץ שם לחשך".

עוד תרגיל, תעשו בבית: אם אני מחבר כל תאר עם הספירה. נאמר בקיצור אבל יש כאן דברים יפהפיים. אם מחברים – ויהי-כתר ויגדל-חכמה ויצא-בינה וירא-חסד מכה-גבורה ויפן-תפארת וירא-נצח-הוד ויך-יסוד ויטמנהו-מלכות – רואים שהכל שוה שבע פעמים ויהי-כתר, החבור הראשון, שבעצמו עולה אהיה פעמים אל, ז"פ סג, והכל ביחד שבע פעמים המספר הזה. פנינה יפהפיה.

רמזי זושא-ישראל בפסוקי השיעור

נחזור לזושא-ישראל, איפה הוא רמוז בכל הנ"ל? הפסוק של פקודי מסיים "וחשק אתם" בגימטריא זושא ישראל! הוא מכניס חשק (מתיקות) בווי העמודים (בחינת ישראל), לחבר יחד (סוד וו החיבור) את שלשת העמודים עליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמילות חסדים.

כתוב "עם זו", יש "עם בני ישראל" ויש "בני ישראל". כתוב שלש פעמים "עם זו" בתנ"ך – שנים בשירת הים ואחד בישעיהו, "עם זו גאלת", "עם זו קנית" ו"עם זו יצרתי לי", כפי שאנו מסבירים. זו היא ההתחלה של זושא. אמרנו שיש כמה צורות לכתוב, אבל סתם קוראים לו זושא. הוא חותם עצמו, בהקדמת התניא, משולם זוסיל – אבל המקובל, וזה תורה, הוא זושא, בגימטריא שם קדוש, השם של הברית, והפירוש שלו מתוק.

מי היה הרבי ר' זושא? החבר הכי טוב של אדמו"ר הזקן. אף על פי שהיה הפרש מאד גדול של שנים ביניהם, כמו שדברנו הרבה פעמים – הוא היה יותר מ-20 שנה גדול מאדמו"ר הזקן. מכל תלמידי המגיד, אף שאדמו"ר הזקן היה המובחר שבהם, המגיד אמר לבנו שיקבל כל חות דעת של אדמו"ר הזקן, שיש לו חכמה-בינה-דעת עד אין סוף, ורבי זושא עלה למעלה מזה, הוא בכתר. שוב, הם היו החברים הכי טובים. מן הראוי שאצל דוד אור ואורה, חסידי חב"ד, ימצאו את אדמו"ר הזקן בתוך זושא. הם כתר ו-חכמה בינה ודעת, אותו מספר.

שא של זושא היינו שמים-ארץ ו-זו מחבר אותם. "את השמים ואת הארץ" מחבר שם ה-טוב, אהוה, השם של הבעל שם טוב, ישראל. זה סוד התורה החדשה שהסברנו בי"ט כסלו. דרך אגב, היום י"ט טבת, בדיוק חדש אחרי י"ט כסלו. יש משהו ב-זו שהוא מחבר שמים-ארץ ואז זושא שוה שניאור-זלמן בדיוק. זו-שמים-ארץ שוה שניאור-זלמן, אז גם אדמו"ר הזקן נמצא כאן ביחד עם ישראל בעל שם טוב.

הזוג במאסר – גן עדן לפני החטא

נחזור לשם המלא: זושא ישראל שוה 855 = 45 פעמים 19. היום יום ה-יט, חוה, של החדש והמספר של זושא ישראל הוא אדם פעמים חוה, זה אדם וחוה לפני החטא. ידוע הסיפור שהבעש"ט שלח את תלמידיו ליער להסתכל בבקתה, ראו זוג יושבים ליד השלחן שכל אחד יושב ועוסק בעניניו, הם הסתכלו ויצאו. כששאלו אחד את השני מה ראית שם הם אמרו שראו את אדם וחוה לפני החטא – תכלית ההמתקה, המתיקות. שכל הנשמות, כולל נשמות אומות העולם – מי שישאר לעתיד לבוא בזכותנו, שנפיץ לו את "האור כי טוב" של המהפכה הרביעית.

זה מוסר השכל לכולם, שאם אתה בהשגח"פ נמצא באיזה בית סהר ואשתך יושבת בבית מסכנה – באמת מסכנה – אתם נמצאים ברמה אחת יותר גבוהה, בעולם יותר גבוה, אתם הזוג של הבעל שם טוב. כל אחד יושב בצד אחר של השלחן, עוסק בעניניו, אבל בקומה הזו העליונה שאתם נמצאים יש ריח גן עדן – אתם בגן עדן. עוד מעט תצאו מגן עדן, תגיעו לעולם הזה, אבל בינתים אתם אדם וחוה לפני החטא. זה משתקף בילד שלכם, שגדל ברחם בתקופה הזו, שההורים שלו הם אדם וחוה לפני החטא, בגן עדן, ולכן קוראים לו זושא-ישראל, אדם פעמים חוה. שה"ריח גן עדן" ישאר לעולם ועד. שנזכה לגאולה האמתית והשלמה תיכף ומיד ממש, לחיים לחיים.