בע"ה

שבת קדש פרשת בא ע"ז – כפ"ח

ד"ה "באתי לגני" פ"ז (2)

שיעור לתלמידי ישיבת "דגל ירושלים"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה]

לימוד פרק ז במאמר ההילולא

שבת שלום לכולם. עוד יומיים י' שבט, יום ההסתלקות של הרבי הקודם, הרבי ריי"ץ. מקובל ללמוד לכבוד יום ההילולא את המאמר שהוא בעצמו כתב ללמוד באותו יום בשנת ההסתלקות. י' שבט הוא גם היארצייט של סבתו של הרבי ריי"ץ, הרבנית רבקה (אשתו של הרבי המהר"ש), ולכבודה הוא חבר מאמר, שלאחר הסתלקותו נעשה מאמר ההסתלקות שלו עצמו – מאמר ד"ה "באתי לגני".

המאמר מתחיל המשך (בן ארבעה מאמרים) שמכיל עשרים פרקים. הרבי נהג ללמוד וללמד כל שנה בהתוועדות י' שבט פרק אחד מהמאמר – לעתים היו שתי התוועדויות ו/או שני מאמרים – ובמשך שנות הנשיאות הספיק הרבי לסיים כמעט שני מחזורים. השנה נמצאים במחזור הרביעי בפרק ז' ורציתי שנלמד ממנו קטע קטן ונסביר אותו קצת.

בין ה-ד ל-ר – נקודת הבטול של המקבל למשפיע

נקדים שהפרק הקודם של המאמר ובהמשך אליו גם הפרק הזה עוסקים בשתי אותיות ד ו-ר. שתי אותיות אלו דומות בצורתן, כשההבדל היחיד הוא שלאות ד יש נקודה מצד ימין למעלה. נקודה זו מכונה בחסידות 'נקודת הבטול'. גם בשמן שתי האותיות בעלות משמעות דומה – האות ריש היא מלשון רש ואילו האות דלת מלשון דל – שני סוגי עניים. הרבי מסביר שההבדל בין הרש לעני הוא ב'נקודת הבטול' של הדל אל המשפיע, נקודת הבטול שבאות ד החסרה באות ר.

לרש אין את נקודת הבטול. לכן, במקום להכיר טובה ולהודות לעשיר שמחיה אותו, הוא כפוי טובה. מרוב ישות וגאוה הוא לא מוכן להכיר במי שנתן לו הכל. כאשר מישהו נותן לי משהו אני צריך להודות ולהכיר טובה. גם כאשר ה' נותן לי חיים בכל רגע עלי להודות לו על כך, ולא לחשוב שיש כאן משהו טבעי שמגיע לי. כמו שכתוב בסוף תהלים "כל הנשמה תהלל י-ה", ודורש רבי מאיר שעל כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבוראו. הדל יודע להודות למי שנותן לו ואילו לרש חסרה בנפש המדה היסודית של הודאה והכרת הטוב.

רבנו בחיי בחובת הלבבות – ספר המוסר המקורי – אומר שהיסוד לתקון כל המדות תלוי בהכרת הטוב והתרחקות מכפיות טובה. הרס"ג כותב שהעולם נברא כדי שנתקן את מדותינו (על ידי קיום תומ"צ – שתכליתן היא גם תקון המדות) והיסוד לכל תקון בנפש הוא בהכרת הטוב. אם כן, הכל תלוי בנקודת הבטול של ה-ד.

"יש לי כל" ו"יש לי רב"

לפני שנתחיל לקרוא נזכיר שני פסוקים אותם אומרים יעקב ועשו כאשר הם נפגשים. עשו אומר ליעקב "יש לי רב", אני לא צריך את המתנות שלך כי "יש לי רב" – רוב עושר בגשמיות. לעומת זאת, באותה שיחה אומר יעקב לעשו "יש לי כל". על פי פשט, תוכן האמירה שלהם זהה, אבל פנימיות התורה מלמדת שיש הבדל תהומי בין הלשונות.

יעקב ועשו הם תאומים, עליהם נאמר "את זה לעֻמת זה עשה האלהים". יעקב מסמל את הקדושה ואילו עשו את הקליפה. כאשר עשו אומר "יש לי רב" הוא מתפאר בכל העושר הגשמי שלו ומנתק אותו מהמקור שמשפיע לו את השפע. לעומת זאת, יעקב מחבר את כל מה שיש לו – יש לו "כל" – למקור שהעניק לו את כל השפע. שתי בחינות אלו הן בדיוק ענינן של האותיות ר ו-ד. הנקודה בצד הימני העליון של ה-ד נקראת נקודת ה"כל", נקודת הבטול עליה נאמר "ולרש [האות ר] אין כל" (פסוק המופיע בדברי נתן הנביא לדוד במשל כבשת הרש, אותו הוא מספר לדוד אחרי חטא בת-שבע).

אחרי ההקדמה, נקרא זאת בפנים:

וזהו דיעקב אמר "יש לי כל", ועשו אמר "יש לי רב", דבקדושה שהוא בחינת ומדריגת יעקב אמר "יש לי כל", בחינת "כל", "דאחיד בשמיא ובארעא", אבל בעשו שהוא קליפה וסט״א אמר "יש לי רב", שהוא אין לו בחינת "כל" המחבר כיעקב, כי אם "רב", שהם ריבוי השפעות גשמיות,

הרבי אומר שנקודת ה"כל", נקודת הבטול (כפי שהוזכר), היא הנקודה שיש ליעקב ואין לעשו.

המדות ב"לך הוי' הגדֻלה וגו'"

על בחינת "כל" מביא הרבי צטוט מהתרגום של הביטוי "כי כל בשמים ובארץ" – "דאחיד בשמיא וארעא". מה מקור הביטוי? כל יום בתפלה, ב"ויברך דוד", אומרים את הפסוק "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך הוי' הממלכה וגו'"[ב]. זה פסוק שכולו קבלה, ומופיעות בו בצורה הכי מפורטת בתנ"ך שמות הספירות העליונות של האלוקות לפי הסדר (המתגלות גם בנפש האדם – "ומבשרי [היינו לב הבשר שלי[ג]] אחזה אלוה"[ד]):

הפסוק מונה את מדות הלב ופותח במדת הגדולה שהיא מדת החסד, מדת אברהם אבינו הנקרא "האדם הגדול בענקים", שהרי כולו חסד והשפעה לזולת, הוא בעל הלב הגדול באמת.

אח"כ מופיעה מדת הגבורה – כולם יודעים מה היא גבורה בגשמיות, ובעבודת הנפש, "איזהו גבור הכובש את יצרו", עבודת האתכפיא (עבודה השייכת ל"בינוני" של התניא).

שלישית בפסוק מופיעה מדת התפארת. הבעל שם טוב מסביר שעבודת ה' בספירת התפארת היא עבודה מתוך רצון שה' יתפאר בי. זו, בלשון אחרת, עבודה לעשות נחת רוח לה', כמו ילד שרוצה לעשות נחת להורים שלו. על עבודה כזו כתוב "ישראל אשר בך אתפאר". באמת אברהם ויצחק הם הגדולה (חסד) והגבורה ויעקב-ישראל הוא התפארת.

עבודת ה' בספירת הגדולה (החסד) היא עבודה מתוך אהבת ה'. כתוב בזהר ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – אין עבודת ה' כמו עבודה מתוך אהבה. לעומת זאת, עבודת ה' בספירת הגבורה היא עבודה מתוך יראה. כשאני ירא אני צריך להתגבר כדי לעבוד ולהתקרב לה'. גבורה בגימטריא שוה יראה. על מה צריך להתגבר בעבודת ה'? על הנטיות הלא טובות שלי – מה שנקרא יצר הרע (עלי לכבוש את היצר כנ"ל). תפארת היא כמו שהסברנו.

אחר כך בא זוג ספירות – "והנצח וההוד" – שלפי הסבר אחד בחסידות הם כנגד שני סוגי בטחון: בטחון פעיל (נצח) ובטחון סביל (הוד). על הבטחון הפעיל כתוב "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשת חיל" – ה' נותן לך כח לפעול במציאות את רצונותיך הטובים. יש לך רעיון לאיזה מפעל טוב וה' נותן לך את הכח לממש זאת (מתוך מודעות וקישור למקור הכח). לעומת זאת, בטחון סביל נדרש כשאי אפשר לעשות שום דבר בפועל, ואז נשאר רק לבטוח בה' שיושיע אותי. מדת ההוד היא גם הודיה והכרת הטוב (היסוד לכל תקון המדות, כנ"ל). חזקיהו המלך ידע שלא יוכל לגבור על סנחריב ולכן מה הוא עשה? הלך לישון! זה דבר טוב? הוא הלך לישון מתוך מדת בטחון סביל, הכרה שלי אין כח לעשות כלום לכן אני בוטח בה' שהוא יעשה הכל. דוד המלך נהג להפך, במדת הבטחון הפעיל, כמו שהוא אומר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם".

"כי כל בשמים ובארץ"

אחרי הנצח וההוד כתוב בפסוק "כי כל בשמים ובארץ, לך הוי' הממלכה והמתנשא לכל לראש". מה לגבי המלים "כי כל בשמים ובארץ", האם אלו סתם מלים או שהן רומזות לעוד ספירה? מכיון שהפסוק מסתיים בביטוי "לך הוי' הממלכה והמתנשא לכל לראש", רמז מובהק לספירת המלכות, צריך לומר שהמלים "כי כל בשמים ובארץ" הן הספירה שבין ההוד למלכות – ספירת היסוד. כמה שוה "כי כל"? 80, בגימטריא יסוד (מדת ה"צדיק יסוד עולם" שבלשון הזהר נקרא "צדיק חי עלמין" – חי בהכאת אותיות, ח פעמים י = יסוד, והוא סוד עבודת השי"ת ב"אבר חי", בחיות רבה, כפירוש הבעל שם טוב). אם כן, נקודת הבטול, שנקראת נקודת ה"כל", היא בעצם מדת היסוד הנקראת "כי כל".

על המלים האלו ("כי כל בשמים ובארץ") כותב התרגום "דאחיד בשמיא וארעא". מה פרוש המלה "דאחיד"? שאוחז. הרבה פעמים ז בעברית מתחלפת ב-ד בארמית (לדוגמה: תרגום "זרוע" הוא "דרועא"), ולכן 'אחיד' משמעותו 'אחוז' (ולא לשון אחד) – ה"כל" 'אוחז בשמים ובארץ' ומחברם. ה' ברא את השמים ביד ימינו, כביכול, ואת הארץ ביד שמאל, כביכול, כנלמד מהפסוק "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" (ובלשון חז"ל "נטה ימינו וברא שמים נטה שמאלו וברא ארץ"), והיסוד מחבר אותם – מחבר רוחניות (שמים) עם גשמיות (ארץ).

מדת היסוד היא ממוצע שמחבר (כמו הצדיק) שמים וארץ – רוחניות וגשמיות. חבור השמים והארץ הוא תכלית בריאת העוה"ז – להמשיך רוחניות לתוך הגשמיות. עבודה זו ממש גם מתבטאת בבטול של ה-ד לעומת ה-ר ("ולרש אין כל") ובחבור המקבל (ארץ) אל המשפיע (שמים). אם כן, הסברנו קצת מהי נקודת ה"כל".

"מאן דאיהו זעיר איהו רב"

נמשיך לקרוא בפנים:

וכמאמר רב מתיבתא [ראש הישיבה בגן עדן] "מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר", [בזהר כתוב שמי שהוא זעיר-קטן הוא למעשה רב-גדול ואילו מי שגדול-רב הוא באמת זעיר-קטן. מי שיש לו את נקודת הבטול ומרגיש עצמו זעיר ובטל למשפיע הוא באמת הגדול ואילו מי שמחזיק עצמו רב – עם ישות וגאוה – הוא באמת קטן. לפי ההקשר כאן נפרש ש"מאן דאיהו זעיר" היינו מי שיש לו את הנקודה הזעירא שמאחורי ה-ד, נקודת ה"כל", נקודת ה-י. בלשון המסורה האות י נקראת "זעירא", בהיותה האות הכי קטנה באלף-בית.[ה]]

דבקדושה דאיהו זעיר דאזעירת גרמא [שמקטין את עצמו.], וכמ׳׳ש "מי יקום יעקב כי קטן הוא"[ו] [יעקב נקרא קטן וכל יהודי, בן יעקב אבינו, מקטין את עצמו בטבעו[ז]. לכן ה' אוהב אותנו, כמו שכתוב "ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים", "שממעטין את עצמכם".], איהו רב בגילוי בחינת "כל", אבל מאן דאיהו רב דיש לו רב איהו זעיר, ד"לרש אין כל", והוא רק בהשפעה גשמית [למי שמקטין את עצמו יש את נקודת ה"כל", נקודת הבטול, ובאמת 'יש לו כל', כל מה שהוא צריך. לעומת זאת על הרש, ש'יש לו רב' אבל אינו מוכן להודות ולהתבטל במקור השפע, נאמר הפסוק "ולרש אין כל" ולכן הוא זעיר.].

עד כאן הקריאה במאמר להיום.

"מרב כל" – חבור ה"רב" (אורות דתהו) וה"כל" (כלים דתיקון)

נתבונן: יעקב אומר "[יש לי] כל" ועשו אומר "[יש לי] רב". איפה כתובות יחד המלים "רב" ו"כל"? בפסוק שמסביר למה גלינו מארצנו (בדורנו אנו זכינו בחסדי השי"ת לשיבת ציון במקצת אבל הפסוק מתאר את סיבת הגלות): "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". "מרב" הוא בחנית "רב", ורואים מהפסוק שצריך לעבוד את ה' גם במדת "רב" וגם במדת "כל". אם כן, צריך לומר – וכך גם רמוז במאמר – שהתכלית היא לזכות גם ב"רב" וגם ב"כל", ובכך תלויה הגאולה וירושת הארץ.

כתוב שבביאה שניה הארץ נתקדשה לא מכח כבוש יהושע אלא מכח החזקה של עזרא. חזקה היא בחינת ירושה, ובאמת שרש הירושה הוא ירש, י-רש, המשכת וחיבור אות ה-י, נקודת הבטול, לאותיות רש, שלרש יהיה כל, כלומר שה"יש לי רב" של עשו ימשך ויתחבר עם ה"יש לי כל" של יעקב. צריכים לרשת את ה"אורות המרובים דתהו" ולהכניסם ל"כלים רחבים של תקון". תהו ותקון הם עשו ויעקב. בשביל הגאולה צריך שגם עשו יבטל ויתכלל בקדושה (ביעקב). באמת הרבי אמר לפני יותר מעשרים שנה שכיום המצב בעולם הוא שגם עשו מוכן לגאולה והכל תלוי רק בעם ישראל שיקרב אותו ויחזיר אותו לקדושה.

רמזי "יש לי רב" ו"יש לי כל"

כמה עולות המלים "רב כל"? 252. זה מספר שקשור לברכה: אם נחלק את האות ל של "כל" ל-כ ו-י איזו מלה נוכל להרכיב מהאותיות? המלה שפותחת את ברכת כהנים: יברכך!

יש הלצה לפיה עשו אומר "יש לי רב", הוא לומד באיזו ישיבה ויש לו שם רב אחד. לעומת זאת, ליעקב יש רבי, לו נוספת נקודת הבטול – י (בסוד הנאמר בתקוני הזהר ש"כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל", ל"רב" אין את נקודת הבטול, אות ה-י, משא"כ רבי. על תלמוד בבלי נאמר "במחשכים הושבני כמתי עולם", משא"כ בארץ ישראל מאיר אור הכתר כנודע, והיינו מה ש"אין תורה כתורת ארץ ישראל"). רבי הוא הצדיק – הממוצע המחבר – המחבר שמים וארץ (מחבר קודשא בריך הוא ושכינתיה, כנסת ישראל). כדי לחבר את ה"רב" וה"כל" צריך לומר שלכל אחד צריך להיות גם רבי וגם רב (יכול להיות אותו בן אדם – רב מצד שם בן שבו ורבי מצד שם מה-אדם שבו). רבי ועוד רב = ב"פ אור, חיבור אור הנגלה של התורה (רב) ואור הנסתר של התורה (רבי) – "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" (משיבת נפש עשו ליעקב).

והנה רמז נאה: כמה עולות המלים "יש לי רב"? 552. כמה עולות המלים "תלמיד חכם"? גם 552! כמה עולות המלים "יש לי כל"? 400. מספר מושלם – האות ת (האות כ ברבוע – כת הן פרצוף המלכות של אלב"ם), תכלית חשבון האלף-בית[ח]. כאשר נחבר את שתי האותיות "לי" של "יש לי כל" ל-מ אזי "יש לי כל" יהפוך להיות "משכיל" בסוד "אשרי משכיל אל דל", רמז לאותו "משכיל" בחסידות שרגיש לסוד ה"דל", סוד נקודת הבטול, בחינת האין שבה מרפאים את החולה (פשט הפסוק "משכיל אל דל"). אם נחבר את שני הלשונות יחד, "יש לי רב" "יש לי כל" – תלמיד חכם משכיל (ע"ד רב ורבי) – כמה נקבל? 952. כעת, אם נחלק מספר זה ב-7 כמה נקבל? 136. איזו מלה פשוטה עולה 136? קול. איפה יש 7 קולות? בפרק כט בתהלים מוזכרים שבעה קולות של מתן תורה (עליו נקרא בתורה עוד שבועיים). יעקב אומר "יש לי כל", באות כ, אבל הוא גם קשור למלה קול ב-ק. כשיעקב מתחפש לעשו יצחק אומר עליו "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו". מהו הקול של יעקב? קול תורה. כשיעקב בא להתברך היתה בו בחינה של עשו, רמז לתכלית שהזכרנו – ירושת ה"רב" של עשו.[ט]

אתם בחורי ישיבה, לכן נברך אתכם שתשמיעו קול תורה ושלכל אחד יהיה גם רב וגם רבי. בזכות זה נזכה לרשת את הארץ ונזכה לשלמות הארץ ולגאולה האמיתי והשלמה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו. שבת שלום!