בע"ה

ט"ו שבט, שבת פרשת בשלח ע"ז – כפ"ח

"ויסע משה את ישראל" וסוגיא דקמצא ובר קמצא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף"

נגנו שאמיל.

"תורי זהב" ו"נקֻדות הכסף" – ביזת הים וביזת מצרים

ביום חמישי דברנו על הפסוק "ויַסע משה את ישראל", נראה מה רש"י אומר עליו:

הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם.

אפשר לפרש שני פירושים מה כוונת רש"י בפסוק שהוא מביא כראיה, "תורי זהב נעשה לך עם נקֻדות הכסף": בעיקר שפתי חכמים כתוב כאן – על פי המדרש – "רוצה לומר תורי זהב היינו ביזת הים ונקודות הכסף היינו ביזת מצרים, כדאיתא במדרש", והפסוק ממחיש ש"גדולה ביזת הים מביזת מצרים". איני יודע אם מישהו אומר כך, אך מדיוק לשון רש"י קודם, שביזת הים היתה "בתכשיטי זהב וכסף", יש גם סברא לומר שגם "תורי זהב" וגם "נקֻדות הכסף" מדברים על ביזת הים.

בפנימיות, זהב היינו גבורה וכסף הוא חסד. "גדולה ביזת הים [זהב-גבורה] מביזת מצרים [כסף-חסד]" משום ששרש הגבורה בבינה, "אני בינה לי גבורה". הבינה, שרש הגבורות, היא האמא המולידה את המדות, החל ממדת החסד, הכסף (ביזת מצרים), כמו שמבואר בתניא פ"נ על "כמעלת הזהב על הכסף".

מעבר להבדל במתכות, "נקֻדות הכסף" הן עדיין נקודה ואילו "תורי זהב" הם קוים שיוצרים שטח (כמו שמסביר אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה) – היחס בין נקודה לשטח הוא יחס שבין קטנות לגדלות. לפעמים אומרים על שלשת שלבי ההתפתחות נקודה-קו-שטח ולפעמים קוראים להם נקודה-ספירה-פרצוף.

להתקדם אל היעד

הביזה לא היתה מתוך תאוות ממון של עם ישראל, אלא היתה בה סברא בעבודת ה'. כתוב "וינצלו את מצרים" ("שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים") ועם ישראל באהבתו לה' רצה לקיים זאת כמה שאפשר ולכן עסק בביזת הים. אבל משה רבינו היה צריך להפסיק אותם ולומר להם ש"נסתיימה עבודת הבירורים", כמו שהרבי אמר (ואמרנו ביום חמישי שכאן המקור לדבריו) – תפסיקו לברר ותתקדמו ליעד, למתן תורה. יש סוג של יצר הרע שאומר להתעסק במצוות מבלי להתקדם ליעד.

הזכרנו שכמו שכתוב כאן "ויַסע", הפעם הראשונה בתורה שמופיעה מלה זו (בניקוד אחר) היא אצל אברהם אבינו – "ויִסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". נגב היינו דרום, צד החסד והאהבה, ואברהם עלה תמיד במדרגות האהבה. כך כאן, משה אומר להם להתקדם להר סיני, לאהבה לקב"ה. אמרנו ש"הלוך ונסוע" פירושו ללכת ואז לנסוע, כמו נסיעה ברכב או במטוס, שמאיץ ונוסע. כך הוא ה"רצוא ושוב" של הנשמות, שנקראות "מהלכים", מה שאין כן במלאכים שנקראים "עומדים" וכל ה"רצוא ושוב" שלהם הולך וחוזר תמיד באותה דרגה. בנשמות ה"נסוע" הוא ה"שוב", אך זהו "שוב" שגם הוא מכוון אל היעד (ולא נסיגה אחורה), ובפועל הנסיעה היא הרבה יותר מהירה מאשר ההליכה רק שתוך כדי הנסיעה מורגש נייחא, בחינת "שוב", כמו מי שטס באוירון (וכידוע המעשה בזה של בעל העבודת ישראל).

"דבר אל בני ישראל ויסעו" – להתקדם מאומנות האבות

יש בפרשת בשלח ט פעמים לשון נסיעה. לפני קריעת ים סוף כתוב "ויצעקו בני ישראל אל הוי'" ושם כותב רש"י:

תפשו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר אל המקום אשר עמד שם [הפסוק ממנו לומדים שאברהם תקן תפלת שחרית.], ביצחק לשוח בשדה [הפסוק ממנו לומדים שיצחק תקן תפלת מנחה.], ביעקב ויפגע במקום [הפסוק ממנו לומדים שיעקב תקן תפלת ערבית. (תפלת ערבית לא תקן רבן גמליאל?) רבן גמליאל עשה אותה חובה, אבל יעקב אבינו תקן אותה. יש דעה ש"תפלות אבות תקנום" ויש דעה ש"כנגד תמידים תקנום" – כנגד שני תמידין, תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, תקנו שחרית ומנחה וכנגד הנותר, שהיה נשרף בלילה, תקנו תפלת ערבית.].

אפשר לומר שהיו בעם ישראל שלש סברות, כנגד שלשת האבות, שמשה היה צריך להסיע אותם מהם הלאה: מדת אברהם היא החסד והאהבה – בני ישראל עסקו בביזת מצרים (ואחר כך בביזת הים) מתוך אהבת ה', עד שמשה אמר להם שאמנם זהו חסד אך לא החסד של אברהם (שהתקדם ליעד, "הלוך ונסוע הנגבה"). יצחק הוא עמוד העבודה-התפלה, אבל יש מצבים שאומרים למישהו – כעת לא הזמן לעבודה פנימית, כעת צריכים לעשות, להתקדם. יעקב הוא עמוד התורה, אבל גם לבחור ישיבה שלומד תורה צריך לומר לפעמים שכעת הזמן 'לסגור את הגמרות'. [לנסוע לעמונה...].

בני ישראל תפסו אומנות אבותם והתפללו עד שמשה אמר להם "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון". אחר כך כתוב שה' אומר לו "מה תצעק אלי?! דבר אל בני ישראל ויסעו" – הדבר היחיד שצריך לעשות כעת הוא לנסוע, להתקדם את היעד. שוב הווארט הוא שעכשיו העיקר הוא מתן תורה, הוא צריך להיות המטרה של כל מה שעושים.

"ויסע" בפסוקי ע"ב שמות

אחר כך יש שלשה פסוקים שידועים בקבלה בתור הפסוקים מהם יוצאים עב שמות. מה שמיוחד בפסוקים האלה, תופעה נדירה ביותר בתנ"ך, הוא שבכל אחד משלשת הפסוקים יש עב אותיות, שלשה פסוקים רצופים זה אחר זה. עב השמות יוצאים מהם בצורה שלוקחים אות אחת מתחלת הפסוק הראשון אות שניה מסוף הפסוק השני ואות שלישית מתחלת הפסוק השלישי. לדוגמה, האות הראשונה של השם הראשון היא האות הראשונה בפסוק הראשון, ה-ו של "ויסע"; האות השניה של השם הראשון היא האות האחרונה של הפסוק השני, ה של "הלילה"; האות השלישית בשם הראשון היא האות הראשונה בפסוק השלישי, ה-ו של "ויט", וכך נוצר השם הראשון של עב השמות – והו – וכך הלאה.

כפי שהוזכר לעיל, יש כאן קשר לחסד ולאהבה: עב בגימטריא חסד, ומכיון שכל שלשת הפסוקים פותחים ב"ויסע" – "הכל הולך אחר הפתיחה" – יש כאן רמז משמעותי ל"ויסע" הראשון בתורה, "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". בפרט, שלשת הפסוקים מכוונים כנגד אברהם, יצחק ויעקב, כך שהפסוק הראשון – "ויסע" – הוא כנגד אברהם. הפעלים בפסוק הם "ויסע... ההֹלך... וילך... ויסע... ויעמד", כך שיש פעמיים "ויסע" בפסוק (בסוד "אית חסד ואית חסד").

איך עוד יודעים שקריעת ים סוף קשורה לחסד? אחרי קריעת ים סוף כתוב "וירא ישראל את היד הגדֹלה אשר עשה הוי' במצרים". יש שלש ידות הקשורות ליצירת מצרים – "יד רמה", "היד הגדלה" ו"היד החזקה" – המכוונות כנגד חסד-גבורה-תפארת: "היד הגדֹלה" כנגד חסד ("לך הוי' הגדֻלה"), "היד החזקה" כנגד גבורה ו"יד רמה" כנגד תפארת. דווקא בקריעת ים סוף נאמר "היד הגדֹלה", מדת החסד.

[שלש ידות, ג"פ יד, עולה מב, קשור ל-מב מסעות.] כן, גם שייך ל"ויסע", לשון מסע. רואים כאן קשר בין שם מב לשם עב, שמתחיל כולו "ויסע". את שם מב מכוונים בפרשת "ואהבת", בה יש מב מלים, ואת שם עב מכוונים ב"והיה אם שמוע" עד המילה "ושמתם". משם יש עוד חמשים מלים, כנגד חמישים שערי בינה.

והנה, בכל שלשת הפסוקים שמהם יוצאים עב השמות, חסד, יש יג, אהבה, פעלים: "ויסע... ההלך... וילך... ויסע... ויעמד...ויבא... ויהי... ויאר... קרב... ויט... ויולך... וישם... ויבקעו..." = 1764 = 42 ברבוע, רמז מופלא המקשר בין שם עב לשם מב (בכל יג הפעלים יש נד אותיות, בדיוק רבע מ-ריו האותיות של עב השמות. הסימן: יג פעמים נד = שבת, היהלום של שם הוי' ב"ה, ודוק).

סוד היעד

אמרנו שמשה מקדם את ישראל ליעד של מתן תורה, אז נתבונן כעת במילה יעד. השער של יעד הוא עד, סוד "בנין עדי עד", "בטחו בהוי' עדי עד". איפה מכוונים אותו? ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", האותיות הגדולות הן עד, "עד ועד בכלל". יש "עד ולא עד בכלל" ויש "עד ועד בכלל". רבי אייזיק מהומיל אומר שבעולם הזה כמה שאנחנו רוצים להשיג את הקב"ה, את האין סוף, תמיד ההתקדמות תהיה רק "עד ולא עד בכלל", כי אנחנו מוגבלים, חיים בעולם מוגבל, ולא מבינים מה פירוש אין סוף, אבל בעולם הבא נשיג "עד ועד בכלל" (ואז יומשך "עד ולא עד בכלל" חדש, מקיף עליון יותר, 'אין סוף' גדול יותר – כידוע שיש אין סוף מדרגות של אין סוף – על גבי אור האין סוף שזכינו להפנים בפנימיות, וד"ל).

מאחורי המזוזה כתובות האותיות הבאות אחרי "הוי' אלהינו הוי'" – האות הבאה אחרי י היא כ, אחרי ה האות ו, וכן הלאה. שלש המלים האלה במזוזה הן סוד של דוד – ד אותיות (הוי'), ו אותיות (אלהינו) ועוד ד אותיות (הוי'). על כל פנים, רואים שיש שיטה (בפרט בפסוק הראשון של קריאת שמע) להתבונן במילה על ידי חילוף כל אות באות הבאה. מה האותיות שאחרי אותיות עד רברבן? פה. אפשר לנקד גם פֶּה, ללמד שכאשר מגיעים ורואים את היעד מקרוב כבר אפשר לדבר (סוד הקדמת העין לפה, כמו שיתבאר), וגם פֹּה, צריך להגיע עד פֹּה ("פה אשב כי אויתיה" – "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים").

מה השער של "ויסע"? סע. מה האותיות שאחרי סע? עף, קודם צריך ללכת, אחרי כך לנסוע ואז לעוף...

ב. סוגית קמצא ובר קמצא

למדנו ביום חמישי על "ענותנותו של זכריה בן אבקולס", החותמת את הסיפור שמופיע באגדות החרבן של קמצא ובר קמצא במסכת גיטין. נקרא בפנים:

מעשה קמצא ובר קמצא

אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא [לא כתוב את השם שלו.] דרחמיה קמצא [אוהבו היה קמצא.] ובעל דבביה [אויבו היה] בר קמצא [המהרש"א כותב שיתכן, לפי שמותיהם, שקמצא ובר קמצא הם אבא ובן. רש"י לא כותב ככה. לפי המהרש"א נשאלת שאלה על האבא, קמצא, למה הוא לא דאג לפייס ביניהם. (לפי פירושו, עם השאלה עליו, מובן למה כתוב "אקמצא ובר קמצא", גם לו קשר לז.ה) כן.] עבד סעודתא [ערך סעודה גדולה והזמין אליה את כל חכמי הסנהדרין. יש שאלה אם זכריה בן אבקולס היה שם, או שהוא פסק לגבי הקרבן של בר קמצא בלי לדעת את סיפור שנאת החנם שקדמה לו. המהר"ם שי"ף מביא את המדרש באיכה רבתי שאכן רבי זכריה בן אבקולס היה נוכח באותה סעודה] אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא [אמר לשמש שלו: לך תביא לי את קמצא.] אזל אייתי ליה בר קמצא [השמש הלך ובטעות הביא לו את בר קמצא.]

אתא אשכחיה דהוה יתיב [הגביר בעל הסעודה ראה את שונאו, בר קמצא, יושב בסעודה שלו.] אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא [הרי אתה שונא שלי, מה אתה עושה כאן?!] קום פוק [קום ותצא.] אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא [הואיל וכבר באתי תשאיר אותי, אל תבייש אותי, ואני מוכן לתת לך את דמי המנה שלי.] אמר ליה לא. אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך [אממן לך חצי מהסעודה. כנראה מדובר בסכום עתק.] אמר ליה לא. אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך [כל הסעודה.] א"ל לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה [לקח אותו בידו והוציא אותו מול כולם. הזכרנו ביצהר שהחתם סופר אומר שמעולם לא היתה כזאת שנאת חנם.].

הלשנת בר קמצא

אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו [בר קמצא הסיק מכך שהיו שם חכמים והם לא מחו שנח להם בבזיונו. לבן איש חי קשה כיצד חכמי הסנהדרין שהיו שם לא מחו, לכן הוא מפרש שהם לא ראו את כל הסיפור. המהרש"א כותב שחכמים לא מיחו כי זהו היה דור של חנופה, מזכיר את הדור שלנו.] איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא [הוא אמר שהוא ילך להלשין עליהם. הלשון כאן, "איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא", היא ביטוי על מי שאומר לשון הרע ומלשין. כך כתוב גם בתרגום הפסוק "לא תלך רכיל בעמך", "לא תיכול קורצין בעמך", שהיו אוכלים משהו כדי לחזק את דבריהם כדברי אמת. הבן איש חי אומר כאן בדרך רמז שהמלים קמצא וקורצא מאד דומות, ההבדל הוא רק חילוף ר ו-מ, כך שאם נחליף ב-בר קמצא את ה-ר וה-מ נקבל בם קרצא, לשון "בהו [בם] קורצא".]

אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי [אמר לקיסר שהיהודים מרדו בו.] א"ל מי יימר [הוא לא האמין לו על ההתחלה, ושאל אותי 'מי אמר? תביא הוכחה'.] א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה [בר קמצא אמר לקיסר: שלח להם קרבן ותראה אם הם יקריבו אותו.] אזל שדר בידיה עגלא תלתא [הקיסר שלח בידיו עגל משולש, קרבן משובח.] בהדי דקאתי שדא ביה מומא [בר קמצא עשה מום קטן שרק כהנים מומחים יוכלו לראות אותו. יש שתי דעות איזה מום הוא הטיל:] בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין [או בשפתיים או בעינים] דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא [הוא עשה מום שלגבי הגוים לא נחשב מום, אבל לגבינו הוא כן נחשב. אגב, המילה מום גם קשורה ל-עב שמות, השם האחרון שבהם הוא מום, בגימטריא אלהים – שם שמורה על צמצום. על כנסת ישראל כתוב "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". מה ההפך ממום? תמים. גם בתמים יש אותיות מום, רק יש את ה-ת בהתחלה, כלומר לית מום.].

הקדמת העין לפה

מדייק "ספר החיים", של אחד מהחכמים הקדמונים, שקודם כתוב "בניב שפתים" ואח"כ "בדוקין שבעין", ואומר שיש כאן רמז לחטא דור החורבן, שהקדימו את הפה לעין – הקדימו את ניב השפתים, דבור הפה, למה שהם ראו בעיניהם. כלומר, אמרו דברים מבלי לראות אם הם נכונים.

מה המקור לכך שזהו חטא דור החורבן? בארבעת הפרקים הראשונים של מגלת איכה הפסוקים מתחילים באותיות לפי סדר האלף-בית – "איכה ישבה בדד", "בכה תבכה בלילה" וכו'. יש הרבה פרקים כאלה בתנ"ך, אבל המיוחד באיכה הוא שבארבעת הפרקים הסדר של אותיות ע-פ הוא הפוך, קודם פסוק ב-פ ואחריו פסוק ב-ע. חז"ל אומרים שהדבר מלמד על כך שחטאו בהקדמת הפה לעין (הפוך מה-עף שהזכרנו קודם, האותיות שאחרי סע).

באידיש, הקדמת ה-פ ל-ע יוצרת את מלת הגנאי והביזוי "פע!". לפני כמה שבועות ספרנו סיפור חסידי (מאחד מחסידי אדמו"ר האמצעי) אודות "פע קליפה!".

נתבונן, מה הפגם של הקדמת הפה לעין בפנימיות ובדקות? אחד שמוסר שיעור ומדבר על כל מיני דרגות וחוויות שהוא עצמו לא חווה אותן, ומראה עצמו כאילו שהוא חווה. זו הקדמת הפה, אמירת הדברים, בלי לראות אותם בעין. הוא חוזר מאמר בלהט והוא בכלל לא נמצא שם. אם יש לו בושה מכך – כמו שכתוב באות השני במאמר "דער פרומער וארא" – נסלח לו... אבל אם אין לו בושה אי אפשר לסבול זאת.

הענין קשור גם לאותיות עד הגדולות ב"שמע ישראל", לשון עֵד שצריך לראות בעין ואז לדבר בפֶה, להעיד על מה שראה. ["שמע ישראל" לא לשון שמיעה דווקא?] דברנו לאחרונה[ב] על ממד הראיה שיש בקריאת שמע – משה אמר "שמע" אבל התכוון 'ראה' ו"שמע" ר"ת "שאו מרום עיניכם וראו" ואותיות עד רברבן רומזות לפסוק "עד הוי' בכם" ולפסוק "אתם עדי האם הוי'".

אפשר ללכת בדרכו של ספר החיים ולדייק בלשונות "ניב שפתים" ו"דוקין שבעינים" – "ניב שפתים" הוא לשון דבור ו"דוקין שבעין" רומז שיש לדייק במה שרואים.

ענוות רבי זכריה בן אבקולס

סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות [חשבו חכמים להקריב את הקרבן שהוא הביא, כי היה פיקוח נפש באי-הקרבתו.], אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו [בדורות הבאים] בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא [חשבו להרוג את בר קמצא, שלא ילך וילשין.], אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג.

אמר רבי יוחנן [הוא כבר אמורא, כמה דורות אחרי החרבן.] ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו [(למה "ענוותנותו"? מה הקשר כאן למדת הענוה?) הסברנו בשיעור ביום חמישי.].

אומר רש"י: "'ענותנותו' – סבלנותו, שסבל את זה ולא הרגו". הוא מפרש ענוה כסבלנות, כמו שמפרש על "והאיש משה ענו מאד" – "שפל וסבלן". לפי פירושו הענוה מתייחס רק לכך שרבי זכריה אמר לא להרוג את בר קמצא (ולא לכך שאמר לא להקריב את הקרבן).

חורבן הבית, שריפת ההיכל וההגליה מהארץ

בגמרא כאן יש שלשה לשונות: "החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו". רמז להשלמה של הלשונות: בית היכל ארץ שוה ג"פ (הערך הממוצע) 16 ברבוע, אהרן. אם כותבים כפי שכתוב בגמרא – ביתנו היכלנו ארצנו – כבר שוה 936, ג"פ חדש (יב צירופי הוי'), הכל כפולה של שם הוי'.

מה ההבדל ביניהם? בית הולך על כללות הבית, שהוא בעיקר בית המקדש כמקום שמקריבים בו קרבנות, כפי שהרמב"ם מגדיר את תפקיד הבית כבית – זה החצר, בפירוש לא ההיכל. ההיכל הוא הקדש כולל קדש הקדשים. ההיכל עלה באש. הבית מסביב נחרב. להר קוראים בכלל הר הבית, ההר מקיף את הבית והבית מקיף את ההיכל. בתוך ההיכל יש את המנורה, שהיא "אש קדש" שמאירה החוצה. שריפת ההיכל היא אש כנגד אש. בתוספתא כתובה רק שריפת ההיכל כי היא הפנימיות. לגבי הגליתנו מארצנו, אם רוצים לעשות איזו הקבלה של שלשת הדברים האלה, "הגליתנו מארצנו" היא פגם ביסוד העפר בנפש, ו"שרפה את היכלנו" יסוד האש כמובן. כמו שבהיכל יש מנורה לעומת אש זרה ככה בבית, במזבח החיצון של הקרבנות, החרב היא הלעומת-זה של השחיטה, הסכין בה שוחטים את הבהמות, שגם נקראת חרב בהרבה מקומות. מה שמחריב, כמו בהרבה סיפורים – מה מחריב בית? אם לא אש אז רוח סערה, יסוד הרוח. נשאר יסוד המים, שלפי ספר יצירה – כנגד י-ה-ו-ה – הם בחכמה, מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. אפשר לומר ששם לא היה חורבן, כי זו בדיוק התורה שנשארה, "ארבע אמות של הלכה".

זו אפשרות לפרש את סוד שלשת הלשונות.

שנאת בר קמצא

החתם סופר, שהיה קנאי ולחם נגד רוח ההשכלה בתקופתו, מפרש את הסוגיא בדרך שמאד מתאימה לו[ג]. הוא מפרש שצריך לומר שבר קמצא היה רשע[ד]. לדבריו – יפה לראות איך הוא נכנס לסיפור הזה... – זו גם הסבה שבעל הבית שנא אותו, כפי שכתוב (בגמרא ונפסק בשו"ע) שאם אדם ראה מישהו עובר על דבר ערוה, אבל הוא עד אחד בלבד, שלא יעיד (שהרי אין עדות עד אחד מספיק כדי להרשיע בבית דין) אבל מותר לו ומצוה עבורו לשנוא אותו. אדמו"ר הזקן בפרק לב בתניא ממתיק זאת ואומר שצריך גם לרחם עליו, ועל ידי הרחמים עליו מגלים (פודים) את האהבה.

כתוב במקום אחר שהחורבן קרה מפני "שהעמידו את דבריהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". מה הכוונה? התוספות אומרים שאדם שראה מישהו עובר עבירה אמנם צריך לשנוא אותו, אבל ממדת חסידות שלא יפגין את השנאה בפרהסיא. הגביר הזה כנראה ידע שבר קמצא רשע, לכן לא הזמין אותו (לפחות כך דנו החכמים את הגביר לכף זכות), אבל בכך שהוא הוציא אותו מול כולם הוא הפגין את השנאה בפהרסיא ולא עשה לפנים משורת הדין (וכשחכמים לא מחו בידו, משום שחשבו שזהו טעמו, הם "העמידו דבריהם על דין תורה" ולא דאגו לקיום מה שלפנים משורת הדין).

השם קמצא מזכיר את המילה קמצן וכן את הניקוד קמץ, הניקוד של הכתר, שהוא קמוץ וסתום. אפשר לפרש שקמצא ובר קמצא הם כנגד פנימיות וחיצוניות הכתר. בר קמצא הוא כנגד חיצוניות הכתר, ממנה יש מקום ליניקת החיצונים (גם בר – בר קמצא – הוא לשון חוץ). מה האותיות שאחרי קמצא? אותיות קרבן, מה שהתגלגל אתו בהמשך הסיפור.