בע"ה

מוצש"ק יתרו, אור לכ"ג שבט ע"ז – רמת אביב

חתונת הקב"ה ומשה

ווארט מרדכי-דוד שי' אקסלרוד וחיה-מושקא תחי' גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. החתן והכלה – ה' ומשה

נגנו שאמיל.

לחיים לחיים, מזל טוב.

"יום חתֻנתו" – ירידת העליונים ועלית התחתונים

במאמר ששמענו מהחתן[ב] הרבי מדבר על בטול הגזרה, שהעליונים ירדו למטה והתחתונים יעלו למעלה[ג], שעד מתן תורה היתה גזרה שלא ובמ"ת הקב"ה בטל את הגזרה[ד]. על ירידת העליונים למטה כתוב "וירד הוי' על הר סיני"[ה] ועל עלית התחתונים למעלה כתוב "ואל משה אמר עלה אל הוי'"[ו].

ידוע שחתן הוא לשון "חות דרגא ונסיב איתתא"[ז], על החתן לרדת, ואילו הכלה מלשון כלות הנפש[ח], הכלה עולה[ט]. כלומר, בעצם משמע מכאן שלפני מתן תורה עדיין לא היתה חתונה, וככה חז"ל באמת אומרים ש"'יום חתונתו'[י] זה מתן תורה"[יא]. עד מתן תורה, עם כל הגדולה של האבות וכל עבודת ה' שקדמה למתן תורה, עדיין החתן למעלה והכלה למטה ואין חבור ביניהם. והנה בא מתן תורה, שקראנו עליו היום בתורה, והחתן והכלה מתחתנים – החתן יורד למטה והכלה עולה למעלה.

ירידת החתן – "וירד הוי'"; עלית הכלה – "ומשה עלה"

עיקר החידוש שיש כאן הוא לגבי הכלה. לפי האמור יוצא שהכלה היא משה רבינו, עלית התחתונים למעלה, "עלה אל הוי'". תמיד אנחנו אומרים[יב] שמשה רבינו הוא ה"שושבינא דמלכא", השושבין שמוריד את ה' לקראת הכלה, ואהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא", מי שמעלה את הכלה, העם, לקראת ה', ואילו כאן משה רבינו הוא עצמו הכלה.

איך אפשר לחבר בין הדברים, שמצד אחד משה רבינו הוא לא אחד מהזוג – אלא הוא ואהרן הם השושבינים, המלוים, הם נחוצים מאד ובלעדיהם אין חתונה, אבל הם לא החתן והכלה עצמם – ואילו לפי המדרש של בטול הגזרה יוצא שמשה רבינו הוא הכלה? תמיד הכלה היא כנסת ישראל, השכינה הקדושה, אבל משה רבינו שקול כנגד כנסת ישראל[יג], אז בעצם כאן הוא מייצג את כנסת ישראל. נמצא שמצד ה"פרט" שבו (המדרגה העצמית שבו) הוא ה"שושבינא דמלכא", אך מצד ה"כלל" שבו (בטול והתכללות הרועה בתוך צאנו[יד]) הוא הכלה עצמה. כאן הוא לא מלוה את ה', אלא הוא הוא התחתון שעולה למעלה. על שני "משה" אלה נאמר "'משה משה'[טו] לא פסיק טעמא בגווייהו"[טז], וד"ל.

אנחנו אוהבים לעשות סימנים, כמו שחז"ל אומרים "סימנין עשה"[יז]. מה הסימן שמשה הוא הכלה ושהקב"ה – שם הוי' ב"ה – הוא החתן? ידוע בקבלה שאחד הסימנים של שלמות, של צמד מלים שהולכות יחד ('מכלול' בלשון הקבלה[יח]), שיוצא רבוע מושלם. נחבר את משה עם כלה – אנחנו אוהבים שהצבור משתתף בחישובים, זה חישוב די פשוט, כדי שלא ירדמו... – שוה בדיוק 400, 20 ברבוע. כבר סימן שיש כאן שלמות. מה לגבי חבור הוי' עם חתן? 484, 22 ברבוע. יש 22 אתוון דאורייתא, כל אחד כלולה מכולן, ו-22 ברבוע שוה הוי'-חתן. כבר "על פי שני עדים... יקום דבר"[יט] שיש כאן רמז טוב, הוי'-חתן ומשה-כלה הם שלמות[כ].

התקשרות לרבי מכח הכלה

מה זה נוגע לכל מה ששמענו קודם מפי הסבים והרב גרליצקי? שמענו על הסגולה המיוחדת של היום הזה, ההילולא של הרבנית חיה מושקא (על שמה נקראת הכלה שלנו). אם משה הוא הכלה, המשמעות הראשונה שההתקשרות למשה רבינו שבדור, הרבי, היא מכח הכלה. כך אפשר להסיק את המסקנה.

שוב, הולכים להקים בית נאמן בישראל, בית של שליחות, צריכה להיות שליחות מתוך התקשרות. ברור שבחור שלמד תורה, נגלה וחסידות, מאז ומתמיד, קבל חינוך חסידי והיה אצל הרבי כמה שנים, פשיטא שהוא מקושר. אבל עם כל ההתקשרות, הרבי בעצמו – לפי הווארט הזה מפרשת שבוע, משה בעצמו – הוא הכלה. זה הווארט. כלומר, ההתקשרות למשה רבינו באמת היא מכח הכלה, מכח האשה. היא מעמידה את הבית ועושה מהבית בית חב"ד, בית של שליחות של רבי, להיות "שלוחו של אדם כמותו ממש"[כא] (כלשון אדה"ז בשו"ע[כב]), עם דגש על ה"ממש".

מה החתן? הוא סה"כ ה'... הוא צריך להיות כמו הקב"ה שנותן את התורה. אצל חסידים זו באמת שאלה, מה יותר חשוב, ה' או הרבי[כג]? הם החתן והכלה, ה' יורד והרבי עולה. לכל אחד יש מעלה. אצל חסידים זו שאלה מי יותר חשוב, החתן או הכלה. שיבוא משיח (וכבר עלינו לחיות עם משיח) הם "שוין בקומתן"[כד], ואפשר להוסיף את המלה "ממש" – "שוין בקומתן ממש"[כה].

ב. התכללות בחינות הבטול של החתן והכלה

"לא תעשון אתי" – הרקבון-ההעדר שקודם ליש-הצמיחה

נאמר נקודה מתוך שיחה של הרבי: ישנה שיחה[כו] בה מביא הרבי[כז] ווארט שהרבי הקודם אמר בשם אדמו"ר הזקן, שהמצוה הראשונה אחרי מתן תורה, בסוף פרשת שבוע, היא "לא תעשון אתי"[כח] – מצות לא תעשה הראשונה אחרי מתן תורה, דבר חשוב מאד. מה מצות עשה הראשונה אחרי מתן תורה? הפסוק הבא, "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך"[כט]. הווארט של אדמו"ר הזקן, כמו שמביא אותו הרבי הקודם, הוא ש"העדר קודם ליש ורקבון קודם לצמיחה". העדר הוא רקבון[ל] – יש לכך עוד מלה בחסידות, אין, צריך להגיע למצב של אין, בטול גמור – ומתוך האין בא 'יש' ("יש מאין") ומתוך הרקבון באה צמיחה[לא].

בקיצור, הווארט שהרבי מסביר הוא שההעדר והרקבון, הוא הבטול של "לא תעשון אתי". גם שמענו מהרב אקסלרוד, סב החתן, שזה ממש "אין עוד"[לב], "אין עוד מלבדו"[לג] (ולפי הרבי[לד] "אין עוד" הוא יותר מ"אין עוד מלבדו" – "אין עוד מלבדו" אבל אתו 'יש עוד', משא"כ "אין עוד" היינו אין עוד שום מציאות בעולם כלל חוץ מהשי"ת – "גאט איז אלץ און אלץ איז גאט"[לה]; וממילא "לא תעשון אתי" היינו גם לא בבחינת "אין עוד מלבדו"!).

בטול מוחלט ("לא תעשון אתי") וזהירות מפולחן עצמי ("לא תעשו לכם")

מה הקושיא של הפסוק הזה? שיש פה כפילות – "לא תעשון אתי... לא תעשו לכם", למה צריך פעמיים? מה ההבדל? דבר ראשון צריך לשים לב בדקדוק הפסוק איפה האתנחנתא ב"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"? לפי הטעמים, וכך רש"י מפרש (כמו תמיד), האתנחתא היא תחת "אתי". כלומר, "לא תעשון אתי" הוא משפט בפני עצמו, ואחר כך יש עוד משפט, "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם".

הרבי מסביר ש"לא תעשון אתי" הוא הבטול המוחלט, שאין שום דבר בעולם, שום מציאות כלל וכלל, חוץ ממני. אחר כך יש עוד משהו, "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם". מה הם "אלהי כסף ואלהי זהב"? יש ווארט אצל אדמו"ר האמצעי בתחלת קונטרס ההתפעלות, שהיינו פולחן עצמי מכך שיש לי אהבה ויראה. כך מסבירים בחסידות[לו], ש"אלהי כסף" היינו לעשות פולחן מכך שאני עובד את ה' במדת הכסף (לשון כיסופין), אהבה, ו"אלהי זהב" מכך שאני עובד את ה' במדת היראה, ירא את ה' (וכן יש אהבת ה' שבבחינת זהב, "כמעלת הזהב על הכסף", כמבואר בתניא פרק נ).

על כך כתוב "לא תעשו לכם", אבל עוד קודם "לא תעשון אתי" כלום. מסביר הרבי שהבטול הזה, בזכות ואחרי מתן תורה, הוא יותר מכל הבטול שהיה יכול להיות לפני מתן תורה, כולל מה ש"האבות הן הן המרכבה"[לז]. כך הרבי כותב, שב"האבות הן הן המרכבה" יש עדיין שני דברים, רוכב ומרכבה, לא היינו הך ממש. אבל אחרי מתן תורה "לא תעשון אתי", אין כלום, אין רוכב ומרכבה, רק ה'. לכן האדם עם הבטול שלו, עם האהבה שלו והיראה שלו, הוא ממש גארנישט.

שתי בחינות הבטול בתורה ומצוות

אחר כך הוא ממשיך ואומר שבתוך הקיום של התורה והמצוות שלנו יש גם את שתי הבחינות האלה, בחינת מרכבה ומה שיותר ממרכבה (בחינת "אין עוד מלבדו" ובחינת "אין עוד"[לח]). מרכבה היא הבטול של האבות שלפני מתן תורה ומה שיותר ממרכבה היינו הבטול של משה רבינו (נותן התורה, בחינת "ונחנו מה"[לט], שיותר מאשר "ואנכי עפר ואפר"[מ]) אחרי מתן תורה.

הוא אומר[מא] שיחסית זהו היחס בין קיום המצוות ללימוד התורה. בקיום המצוות היהודי שמקיים הוא בבחינת עבד, ועבד – כמה שהוא בטל ונכנע – הוא מציאות (רק שבטולו לאדונו מתבטא בכך שכל מציאותו תלויה במציאות האדון, "אין עוד מלבדו"). ואילו מי שלומד תורה – כמו שגם שמענו במאמר על "תען לשוני אמרתך"[מב], "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[מג], שנאמר מעצמו – הוא המלך בעצמו, לא עבד של המלך. הוא אפילו לא במדרגה של "עבד מלך מלך"[מד], אלא מלך ממש – כל כך בטל לקב"ה ש"מאן מלכי רבנן"[מה], הוא עצמו המלך, אומר את "'דבר הוי'' זו הלכה"[מו] והוא המלך. שוב, מה זה שהוא המלך? הוא גארנישט, שום דבר, "לא תעשון אתי" ("אין עוד").

חתן וכלה – תורה ותפלה

נוסיף לזה משהו ונסביר בהקשר לחתן וכלה, על פי מה שדברנו קודם, שהחתן יורד והכלה עולה, "וירד הוי' על הר סיני" ו"עלה אל הוי'": הרבה פעמים כתוב[מז] בחסידות שתפקיד החתן בבית, בבית חב"ד, בשליחות, הוא שהוא מייצג את התורה, הוא נותן את התורה בבית, מאיר את אור התורה בבית, ואילו תפקיד הכלה בבית הוא להיות עמוד התפלה (בסוד "ואני תפלה"[מח] שאמר דוד המלך, בחינת מלכות, עבודת הכלה העולה לקראת החתן).

יש עמוד התורה ועמוד התפלה. תפלה היא עבודת ה', עליה מלמטה למעלה, כך כתוב בחסידות, ואילו תורה, מתן תורה, היא המשכה וירידה מלמעלה למטה. לכן החתן הוא תורה, ירידה מלמעלה למטה (כטבע המים לרדת ממקום גבוה למקום נמוך, כמבואר בתניא[מט]), והכלה היא תפלה, עליה מלמטה למעלה (כטבע האש לעלות מלמטה למעלה. בפרק ג בתניא מבואר שיסוד המים במח, לימוד התורה, ויסוד האש בלב, עבודת התפלה, היינו בחינת חתן וכלה כנודע) – זה כלל.

תורה ומצוות; שתי בחינות בתפלה

מה לגבי תורה ומצוות? יחסית, כמו שכתוב כאן בשיחה, גם הם חתן וכלה. התורה היא ה' והמצוות הן 'אני', אני בתור עבד שעושה את מצוות המלך, מקיים בקבלת עול מה שהמלך אומר לי לעשות. נשים לב שהתורה כאן היא לא בתור מצוה אלא בבחינת "תען לשוני אמרתך", "ודברי אשר שמתי בפיך"[נ] ("ואשים דברי בפיך"[נא]), דברי ה' ממש.

בתוך התפלה גופא יש שתי בחינות: יש בחינה, על פי נגלה, כשאדם עומד להתפלל הוא צריך לעמוד "כעבדא קמיה מריה"[נב], להתחנן ולבקש מה' כמו עבד, "בקש רחמים כעני בפתח"[נג], עני ועבד. אבל יש תפלה של בן שמתחטא לפני אביו, תפלת בן. תפלת בן היא גם בן מלשון התבוננות, תפלה ב'עבודה' לפי חסידות חב"ד. על עבודת התפלה, עיקר העבודה, נקרא כעת בסוף בפרשת משפטים "ועבדתם את הוי' אלהיכם"[נד], מכאן לומד הרמב"ם[נה] מצות עשה שכל יהודי צריך להתפלל פעם ביום. על כך אומרים "איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה"[נו], "בינה לבא"[נז]. שוב, יש פירוש שבן בקשר לעבודת תפלה הוא לשון התבוננות. לעמוד לפני ה' כמו עבד ולהתחנן זהו רגש אחד ואילו התפלה החב"דית היא רגש אחר לגמרי, בחינה אחרת. לא אומרים כאן תפלת שבת, זו עוד מדרגה, תפלה מתוך עונג. אפילו בתפלת חול יש תפלת חול של עבד ותפלת חול של בן.

ארבע מדרגות – התכללות החתן והכלה

יוצא מכל זה שיש ארבע מדרגות – שתי בחינות של תפלה (של עבד ושל בן), קיום מצוות (עבד) ולימוד תורה (מלך[נח]). איך נסדר הכל יחד? כשחתן וכלה מתחתנים, העליונים יורדים למטה (המשכת מ"ד) והתחתונים עולים למעלה (העלאת מ"ן), זהו יחוד מה ו-בן בלשון הקבלה. אדמו"ר הזקן כותב זאת בלקוטי תורה[נט], שעיקר הזיווג צריך להיות התכללות של בן ד-מה עם מה ד-בן – חלק ה-בן של האיש, החתן, צריך להתחבר עם חלק ה-מה של הכלה[ס], ואז יש זיווג ו"פרו ורבו"[סא], "דור ישרים יבֹרך"[סב]. העיקר הוא ההתכללות. אם אין התכללות זה עדיין כמו רווק ורווקה. עיקר החידוש של החתונה שהכלה תגלה בעצמה את חלק ה-מה שבה ושהחתן יגלה בעצמו את חלק ה-בן שבו. אז יש דור ישרים יבורך והצלחה בשליחות של בית חב"ד, להביא את המשיח – הכל תלוי בזה.

אם שם בן בכללות הוא תפלה ("ואני תפלה" כנ"ל), זאת אומרת ש-בן ד-בן, תפלה שבתפלה, היינו הפשט של התפלה – "כעבדא קמיה מריה", תפלת עבד שמתחנן ומבקש מה'. אבל דווקא תפלת בן, שמתחטא לפני אביו שבשמים כבן המתחטא לפני אביו[סג] (תפלת חוני המעגל[סד]), היא ה-מה ד-בן, התפלה החב"דית. לפי זה, הכלה בתחלה כולה תפלה (שתזכה בחתן חסידי), שתי מדרגות של תפלה.

מהו החתן? שתי הבחינות של מה, מה ד-מה ו-בן ד-מה. מה ד-מה, תורה שבתורה, היא התורה שהרבי מדבר עליה במאמר (ובשיחה), "תען לשוני אמרתך", "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". בן ד-מה היינו הפשט של לימוד תורה לשמה – שלומד על מנת לעשות, לקיים, קיום המצות.

ולסיכום:

  מה ד-מה     תורה מתוך בטול

  בן ד-מה      תורה על מנת לעשות (קיום המצוות)

  מה ד-בן      תפלת בן

  בן ד-בן                תפלת עבד

"אחליפו דוכתייהו"

מה הזיווג? צריך להיות "אחליפו דוכתייהו"[סה], זה הסוד בקבלה. הצלחת הזיווג היא שה-בן ד-מה צריך להנתן, להתחלף, עם ה-מה ד-בן. כלומר, שבזכות הכלה החתן יתפלל כדבעי, תפלה חב"דית, יעמיק. הרבי הרש"ב רצה שיקבלו את היסוד של העבודה, עבודת התפלה בהתבוננות חב"דית, עוד לפני החתונה, בישיבה, זהו כל החידוש של ישיבת תומכי תמימים. בכל אופן, להתפלל כמו שצריך, החתן צריך לקבל מהכלה (אי אפשר להתפלל כמו שצריך באמת לפני שיורדים למציאות, לפני שמתחתנים[סו]). ולהצליח בישום התורה, ליישם את התורה בפועל ממש – דהיינו קיום המצוות – הוא התפקיד של הכלה בבית.

הישום, המעשה הוא העיקר, חוזר למה שרצינו לומר בהתחלה – שעיקר ההתקשרות לרבי וההתקשרות לבית חב"ד, לשליחות, הן הכלה. זה שמשה רבינו הוא הכלה היינו מה ד-בן (התכללות הרועה בצאן כנ"ל). הרי משה רבינו הוא מה ("ונחנו מה", אותיות מה של משה[סז]), איך הוא יכול להיות כלה? הוא שקול כנגד כל עם ישראל, שהוא שם בן בכללות, אבל בתור מייצג של עם ישראל הוא ה-מה ד-בן, מה ד-בן לאחר ה"אחליפו דוכתייהו". ידוע ש-משה רבינו שוה תריג, הוא כללות כל תריג מצוות התורה, מצוות התורה דייקא (סוד "תורה צוה לנו משה"[סח] יחד עם "אנכי... לא יהיה לך" שמפי הגבורה שמענו[סט] – גם מה ש"מפי הגבורה" נכלל בסוד משה רבינו, והיינו מה שמשה רבינו עולה "הוי' אלהי ישראל"[ע], וד"ל).

שוב, מה שהחתן מקבל מהכלה הוא איך להתפלל – כתוב שהקב"ה מתפלל לעצמו[עא], פשיטא שהוא לא למד איך להתפלל מעצמו, הוא צריך איזו דוגמה. את הדוגמה של תפלה עמוקה של התבוננות הוא קבל מהכלה, ממשה רבינו.

סיכום וברכה

בכך סיימנו את הווארט הזה. עיקר מה שרצינו לומר הוא שההתקשרות לרבי בפועל, במבצעים, הכח לעשות מבצעים כל היום וכל הלילה, תלוי בכלה. היות שהכלה באמת נקראת על שם הרבנית, חיה-מושקא, חזקה שיש לה את הכח הזה, במיוחד עכשיו כשהחבור, היחוד, נעשה בין החתן והכלה. נברך את החתן שגם בתורה שלו יזכה לתורה מאירה, "תורה אור"[עב], תורה של בטול, של "מאן מלכי רבנן" – שיהיה רב בישראל שבטל בתכלית הבטול, "לא תעשון אתי", כמו שהסברנו בשם הרבי, ושכל קיום השליחות בפועל, כל מה שצריך לעשות, יבוא מכח הכלה (בסוד "תתאה גבר"[עג] – "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"[עד], דא מלכא משיחא). לחיים לחיים. שיהיה בנין עדי עד, דור ישרים יבורך.