בע"ה

כ"ג שבט ע"ז – כפ"ח

כיבוד הורים ויחסי הורים-ילדים

הקלטה ליום עיון ב"תורת הנפש"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. כיבוד הורים בשלשת עמודי העולם

חשיבות "כבד את אביך ואת אמך" בעשרת הדברות

הדבור החמישי של עשרת הדברות הוא "כבד את אביך ואת אמך למען יארִכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נֹתן לך"[ב]. מובא בחז"ל[ג] שמבחינה מסוימת הדבור הזה הוא הדבור הכי חשוב, הכי כולל, של כל עשרת הדברות. ממנו לומדים שה' לא "לכבוד עצמו הוא דורש", שכביכול כל עשרת הדברות הם אך ורק לשם הטוב האמתי והמוחלט. הדבר הזה בא לידי ביטוי דווקא במצות כיבוד הורים.

שלשת טעמי כיבוד הורים

ידוע שיש שלשה טעמים שהראשונים נתנו לכיבוד הורים[ד]:

הרמב"ן (עה"פ) אומר[ה] שזהו חלק מכבוד ה'. שלשה שותפים באדם[ו], ההורים שותפים עם הקב"ה, ובכך שמכבדים את ההורים בעצם מכבדים את השותף השלישי, העיקרי, שנותן את הנשמה, את העצם. כלומר, צריכים לראות בהורים את התגלות השותף השלישי וכך לכבד אותו.

יש את טעם האברבנאל[ז] (עה"פ), שצריך לכבד הורים כי דרך ההורים עוברת המסורת של עם ישראל מדור לדור, ולכן כאשר מכבדים את ההורים מתקשרים דרך כך לתורה בכלל, ועד למתן תורה בהר סיני, מה שכולנו יחד קבלנו את התורה ("כאיש אחד בלב אחד"[ח]). החויה הזאת מתחדשת מכך שאנחנו רואים את ההורים כצנור שדרכם התורה עוברת לנו. גם עצם המלה תורה היא לשון הריון. כלומר, בתוך התורה גופא יש ענין של הורות, אבא ובן, אמא ובן ("שמע בני מוסר אביך ואל תטֹש תורת אמך"[ט]).

הטעם השלישי הוא הכי פשוט, הטעם של ספר החינוך[י] (במצות כיבוד הורים), שכיבוד הורים הוא פשוט לא להיות כפוי טובה ח"ו. ההורים גם הולידו אותנו וגם גדלו אותנו, מסרו את הנפש עלינו גם בגשמיות וגם ברוחניות, ולכן צריך להכיר טובה אין סופית על מה שנתנו לנו ולהחזיר, אור חוזר פשוט. כמו שהפסוק אומר "יהי אור ויהי אור"[יא], יש אור מלמעלה וכנגדו אור חוזר שעולה מלמטה.

שלשת הטעמים כנגד שלשת עמודי העולם

שלשת הטעמים האלה הם בעצם כנגד שלשת העמודים עליהם העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים[יב].

הטעם האחרון, של החינוך, הוא טעם של חסד. ההורים עשו אתנו חסד ואנחנו צריכים להכיר טובה וגם לעשות חסד עם ההורים, קשור לעמוד גמילות חסדים.

טעם האברבנאל הוא, כפשוטו, תורה, שדרך ההורים עוברת מסורת התורה מדור לדור.

ואילו טעם הרמב"ן, שבעצם כיבוד הורים הוא לכבד את ה', עיקר הכח המהווה ומוליד אותנו, הוא כנגד עמוד העבודה – היחס שלנו ישר כלפי שמיא, כלפי המקור והשרש האמתי של החיות שלנו, עצם ההויה שלנו.

אם כן, המצוה הזו באמת היא הכי כללית שיכולה להיות, שהיא כוללת את כל שלשת העמודים שעליהם העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. הכל תלוי ביחס המתוקן להורים, אבא ואמא.

רמז התכללות כל עשרת הדברות ב"כבד את אביך ואת אמך"

עכשיו נאמר רמז יפהפה שבו רואים איך מצות "כבד את אביך ואת אמך" כוללת את כל עשרת הדברות, יותר מכל דבור אחר, אפילו יותר מאשר "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים":

אם נחשב את הפסוק הראשון של כל אחד מעשרת הדברות (כל דבור הוא פסוק שלם, אבל בשני וברביעי, איסור עבודה זרה ומצות שבת, יש כמה פסוקים לפי הטעם התחתון, אך אם לוקחים רק את פסוק הכותרת, הפסוק הראשון של כל אחד מעשרת הדברות) – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא כי לא ינקה הוי' את אשר ישא את שמו לשוא", "זכור את יום השבת לקדשו", "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך", "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנב", "לא תענה ברעך עד שקר", "לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמֹרו וכל אשר לרעך" – החשבון יעלה 20416 שעולה 22 פעמים "כבד את אביך ואת אמך"[יג]! זה רמז מופלא ביותר, שהכל נכלל בתוך ה"כבד את אביך ואת אמך".

המספר כב, הכפולה, הוא שתי האותיות הראשונות של "כבד". כל המלה "כבד" עולה 26, כמנין שם הוי' ב"ה, משהו מיוחד ומובהק במצות כיבוד הורים, אבל שתי האותיות הראשונות הן כב. דרך כב האותיות של תורתנו הקדושה הולד נוצר – סוד הזרע קשור ל-כב אותיות התורה (בסוד "ישכב" – יש כב, כמבואר בקבלה, וכן יש לזה רמז מובהק בחכמת הטבע כידוע לנו היום ומבואר באריכות במקום אחר) – והנה כב פעמים "כבד את אביך ואת אמך" שוה בדיוק תמצית כל עשרת הדברות[יד].

ב. כיבוד הורים וכיבוד ילדים; פיוס הפוגע ופיוס הנפגע

בקשת סליחה של הנפגע מהפוגע

לפני שבוע, ב-יט שבט, היה יארצייט של אחד מגדולי החסידות, המהר"ש מסלונים, רבי שמואל מסלונים זצ"ל. היו לו כמה הנהגות מיוחדות מאד בחינוך החסידים שלו. אחד הדברים הכי מיוחדים אצלו היה שכאשר אחד מהחסידים פגע בחסיד אחר – בכלל, שני יהודים, שאחד פוגע בשני – תמיד היה אומר לנפגע שיבקש סליחה מהפוגע.

פלאי פלאים. מי אשם? לכאורה מי שפגע בי. אבל לא, על הנפגע לבקש סליחה מהפוגע. הטעם הפשוט לכך הוא לא מפני שהנפגע אשם – גם זה יכול להיות – אלא שאסור, על פי החסידות, להרגיש עצמך 'נפגע'. זה ישות, הפך הדרכת החסידות (אצל חסידי חב"ד, מוחין-ביטול, לא נוהגים לבקש סליחה אחד מהשני לפני יום כיפור – פשיטא שאף אחד לא נפגע מהשני).

ככה הוא הנהיג אצל גדולי החסידים, היו מקרים, סיפורים שלמים, שמישהו נפגע קשות – הוא אמר שעליך ללכת לפייס, לרצות, לבקש סליחה (ואפילו לפצות בכסף או שוה כסף) ממי שפגע בך[טו].

כיבוד ההורים את הילדים – כבוד ליחודו של הילד

על אותו משקל, יש מי שאומר שבמיוחד בדור שלנו מצות כיבוד הורים היא שההורים ילמדו איך לכבד את הילדים[טז]. אם ההורים יודעים טוב לכבד את הילדים, על דרך הפירוש החסידי[יז] ב"חושך שבטו שונא בנו"[יח], ש"חושך שבטו" היינו שמי שחוסך מבנו את גילוי השבט המיוחד לו. הרי יש יב שבטי י-ה[יט], "יחד שבטי ישראל", לכל שבט יש חוש מיוחד, חן מיוחד, אבן מיוחדת בחשן המשפט של הכהן הגדול. אם היחסים בין ההורים והילדים לא תקינים אות הוא כי ההורה לא השכיל מראשית הדרך לקיים "חנֹך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"[כ], לא חינך את הילד לפי האופי והחוש המיוחד שלו.

האריז"ל אומר[כא] שככל שמתקדמים לימות המשיח החוש של הילד לא חייב להיות קשור בכלל לחוש של ההורים, לכן צריך הרבה חכמה, שההורה צריך לצאת מעצמו – לכבד מישהו פירושו לצאת מעצמך, להבין שהענין שלו הוא לאו דווקא הענין שלי, לראות אותו באשר הוא שם – זה לא רק פער בין הדורות, אלא פער בין אנשים, שכל אחד הוא שונה מחברו (כמו שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם שוים זה לזה כך אין דעותיהם שוות זה לזה"[כב]). אם כן, לחנך את הילד, לכבד אותו[כג], הוא לצאת מעצמי ולראות מאיפה בא הילד הזה, איזה מטען רוחני ה' נתן לו, מה השבט שלו.

אם אני עושה מאמץ רוחני גדול, מתבונן כדבעי – החסידות מלמדת איך להתבונן – ודאי וודאי תהיה לי הסיעתא דשמיא שה' יגלה לי מה הענין של הילד שלי. הרי ה' הפקיד את הילד הזה בידי, ואם הפקיד אותו בידי ודאי לא יחסוך ממני להכיר בפנימיות מה הענין שלו, ואז אני צריך להעניק לו את הענין שלו, לטפח את החוש המיוחד שלו, ואז היחס בין ההורים והילדים יהיה טוב מאד. יחס כזה נקרא כבוד של ההורה לילד והכרה בענין המיוחד של הילד, על דרך אותו ענין ואותה נקודה של הרבי המהר"ש מסלונים, שמי שמרגיש את עצמו נפגע ממישהו אחר זו בעצם בעיה שלו, לא בעיה של הפוגע. לכן על הנפגע לבקש סליחה מהפוגע.

מחילה ובקשת סליחה ילד נפגע מהוריו

כמובן שהדברים נכונים, וביתר שאת, גם בכיוון השני, כאשר הילד מרגיש את עצמו נפגע מהוריו. עיקר ההתבגרות הרוחנית של הילד הוא לגדול ולפשוט את לבושי ילדותו, כלומר משקעי הילדות הלא תמיד טובים. כאשר זוכה, על ידי עבודה פנימית, למוחין דגדלות, לא רק שהנו מוכן לסלוח בלב שלם להוריו אלא שגם מוכן לבקש מהם סליחה על מה שהוא לא כבד אותם כראוי.