בע"ה

שבת קדש פרשת משפטים, כ"ט שבט – כפ"ח

לימוד "אמת ואמונה" ו"דער פרומער וארא" (6)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה]

נגנו "אנעים זמירות".

א. "אמת ואמונה" על משלי המגיד מדובנא

המגיד מדובנא

בשבת שעברה חל יום ההילולא של הקאצקער. למדנו אז מספרו אמת ואמונה אך לא סיימנו, וכעת נסיים מה שרצינו. היה בזמן אדמו"ר הזקן מגיד מאד מפורסם בשם המגיד מדובנא, בטח שמעתם עליו. יש לו המון משלים מאד פשוטים ומכוונים. הגר"א העריך אותו מאד ובקש ממנו שיתן לו מוסר ותוכחה. בתחלה המגיד מדובנא סרב, אבל אחרי שהגר"א הפציר בו הוא הסכים. כשהוא הגיע אליו אמר לו ווארט, שבעצם הוא אותו ווארט שאמר אדמו"ר הזקן על היחס בינו לבין הגר"א. אדמו"ר הזקן אמר ש'לא קונץ' שהגר"א כזה למדן, שהרי הוא יושב ומסתגר כל היום בביתו ולומד, לא עוסק בצרכי ציבור, אבל העובדה שאני למדן למרות שאני עוסק בענייני ציבור ומתערה עם הבריות היא 'קונץ'. אותו דבר אמר המגיד מדובנא לגר"א, רק בלי להשתמש בביטוי 'קונץ' – שאם הוא היה עוסק בצרכי ציבור ולמרות זאת גאון ולמדן זו היתה מדרגה עוד יותר גדולה ממדרגתו העכשוי.

המגיד מדובנא לא היה חסיד אמנם, אך גם לא היה מתנגד. מכיון שהשווער שלו היה ממעזריטש הוא התגורר שם בשנים הראשונות אחרי נישואיו. שוב, יש לו משלים מאד מכוונים וקולעים לשערה. המגיד ממעזריטש אמר עליו שהוא קבל משמים 'צעצוע', והוא מסתפק בו. הקאצקער עוד הספיק לפגוש אותו. המגיד מדובנא נפטר בשנת תקס"ה, שמונה שנים לפני אדמו"ר הזקן. הוא נולד כמה שנים לפניו, אדמו"ר הזקן נולד בשנת תק"ה והמגיד מדובנא בשנת תק"א. כשהוא נפטר הקאצקער היה אברך צעיר בן 18. הקאצקער קבל מהחוזה מלובלין, מהיהודי הקדוש ומהרבי ר' בונם מפשיסחא.

המשל הראשון: "כי יגעת בי ישראל" – יגיעה יתרה מורה על טעות בעבודת ה'

נתחיל לקרוא:

רבינו זצ״ל [הקאצקער] אמר בשלשה דברים כיוון המגיד מדובנא אל האמת [מכל המשלים של המגיד מדובנא הוא כיון בשלשה דברים אל האמת, אמת היא הענין של קאצק – "אמת מארץ [ארץ = קאצק] תצמח". כעת הוא יביא את שלשת המשלים המכוונים שלו – כל משל בא כדי להסביר פסוק:].

הדבר הראשון כי על הפסוק ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, משל לשני סוחרים [שהיו ביריד.] אחד [סוחר בתכשיטים ואבנים יקרות.] הביא [קנה] תכשיטין ואבנים טובות בתיבה קטנה [בהיותו סוחר בתכשיטים הוא לא זקוק לתיבה גדולה, אלא מספיקה לו תיבה קטנה והוא יכול להכניס בה הרבה סחורה.], והשני [סוחר ברזל.] הביא ברזל בארגז גדול [הוא היה צריך ארגז גדול, בשביל כל הברזל שלו.], וצוה בעל התכשיטין לסבל להביא לו הסחורה לביתו, וכן עשה ושלם להסבל שכר מועט [שהרי אין טרחה גדולה בהובלת תיבה קטנה כזו לבית.], אמר לו הסבל, זה שכר מועט בעד משא כבד כזה [הוא טען שהתיבה שסחב היתה כבדה לו.]. מזה הבין הסוחר שהחליף את התיבות [ובמקום להוביל את התיבה הקטנה והקלה של התכשיטים והאבנים הטובות הוא הביא לביתו את התיבה הגדולה של הברזל.] וענה לו אם כן הסחורה שהבאת איננה שלי [אם אתה כל כך התייגעת והתעייפת מובן שבכלל לא סחבת הסחורה שלי.], כי התיבה שלי קטנה ואין בה כל כך טרחא ויגיעה,

וזהו פירוש הפסוק [כל זה היה להסביר את הפסוק "ולא אֹתי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל".] אם עייפת כל כך [אם אתה כל כך מתייגע ומתעייף מכך.], זה סימן שלא התכוונת אלי, כי הטיפול בסחורתי איננו מעייף.

מכל שלשת הווארטים כאן, הראשון הוא הכי חסידי. לכאורה הייתי חושב שיש ענין להתייגע, והרי "יגעתי ומצאתי תאמין", אבל באמת כל העבודה בתורה ומצות צריכה להיות קלה וטבעית, לא מעייפת. אם העבודה מעייפת אתה עובד (סוחב את הסחורה של) מישהו אחר.

נסביר בפירוט: המגיד אמר משל, ומה הנמשל? מי הוא הסבל? אנחנו, עם ישראל. מה היא הסחורה של התכשיטים והאבנים היקרות? התורה והמצות. מי הוא סוחר התכשיטים? ה'. אם כן, מי הוא הסוחר השני, סוחר הברזל? היצר הרע. לפעמים אדם חושב שהוא עובד את ה', אבל בעצם הוא עובד את היצר הרע, וסימן לכך הוא ההתעייפות מהיגיעה בעבודת ה'. יגיעה מעייפת צריכה להדליק לו נורה אדומה, שאולי בכלל הוא עובד מישהו אחר, לא את הקב"ה. איך הדבר מתבטא בנפש? [המשל הוא נגד כל הנערווין והפרומקייט המוגזם שיש בציבור החרדי.] נכון, אם כל יראת השמים והפרומקייט הופכות למשהו מעיק ומעייף סימן שהן מהיצר הרע.

המשל השני: "מחני נא" – התפטרות השר כדי שהעם לא יסמכו עליו

המשל השני הוא משהו אחר לגמרי. שוב, אנחנו קוראים שלשה משלים של המגיד מדובנא שהקאצקער אומר עליהם שבהם כיון אל האמת:

הדבר השני, בפסוק מחני נא מספרך [שמשה רבינו אומר אחרי חטא העגל כשמתחנן לקב"ה "ואם אין [אם אין אתה סולח לבני ישראל] מחני נא מספרך אשר כתבת".],

משל לשר אחד היה קרוב [קרוב משפחה או ידיד קרוב.] אשר גנב תמיד אוצרות המלך, והשר היה תמיד ממליץ בעדו [היה מסנגר עליו לפני המלך כדי שיפטור אותו מעונש.], פעם אחת עשה גניבה ורציחה גדולה [הוא 'הגזים' ועשה פשיעה גדולה מאד.], ושוב לא היה להשר פתחון פה להמליץ עליו, אז הציע השר להמלך שיורידנו מגדולתו כדי שלא יוכל הגנב יותר לסמוך על השתדלותו ויחדל לגנוב [השר התפטר כדי שהקרוב-הפושע לא יסמוך עליו, לא יבנה עליו יותר, וכך לא יגנוב יותר.],

וזה מחני נא [כביכול משה התפטר.] ולא יסמכו ישראל עלי שאמליץ בעדם [כך ישראל לא יחטאו יותר, כי לא יבנו על כך שאני אסנגר עליהם אצל הקב"ה. (אבל מה עם החטא שעשו עכשיו, איך מכפר עליו?) קודם משה מבקש שהגם שהחטא הוא חמור ביותר בכל זאת שה' יסלח ורק אז הוא מפטיר ואומר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". כנראה שכל עונש הוא בעיקר בשביל העתיד, שהחוטא לא יחטא עוד, אבל כעת שמליץ היושר מתפטר אין צורך לעונש כיון שברור שלא יחטאו עוד. (מזכיר שיעור של הרב, שיש את ה' ואת הרבי ואת החסיד, וכל הסתלקות של רבי מקצרת את החוט ומקשרת את החסיד יותר קרוב לה'.) כן, זה מהמשלים הקדומים שלנו, ככל שהרבי מסתלק יותר החוט מתקצר יותר עד שנוצרת נקודה אחת של ה'-חסיד (כאשר הרבי נמצא בצד באותו קו אופק, כלומר במרחב של הנקודה עצמה). על כל פנים רואים את מסירות הנפש של משה שמוכן להתפטר כדי שעם ישראל לא יחטא עוד. (איזה מסירות נפש יש כאן? הרי משה לא רוצה גדולה!) בכל אופן ירידה מהגדלות והמדרגה שלו היא מסירות נפש.].

המשל השלישי: "ההמיר גוי אלהים" – החלפת ממש בהבל לעומת החלפת הבל בהבל

הדבר השלישי ההמיר גוי אלהים והמה לא אלקים [זה פסוק בתוכחה של ירמיה לעם ישראל, המשך הפסוק הוא "ועמי המיר כבודו בלא יועיל". הנביא מוכיח שאומות העולם, הגם שהאליל שלהם אינו אלקים אמתי, הם לא מחליפים אותו באליל אחר, ואילו עם ישראל שה' אלקיו הוא האלקים באמת, מחליפים אותו ב"אלהים אחרים" שלא יועילו.].

משל לחותן אחד [סוחר גדול ועשיר.] שאמר לחתנו שלא היה בקי במשא ומתן [היה אברך. אך למרות זאת בקש ממנו] ליסע למקום פלוני, שיש שם סוחרים גדולים ואין צורך בבקיאות, רק אם ירצה לקנות ילך מקודם לחנות ויתודע המחיר [שקודם ילך לחנות שם ביריד ויראה מה המחיר של דברים ואחר כך יקנה כמות במחיר נמוך.] ויוכל לקנות אף קרון שלם במחיר נמוך וע"י כך ירויח. החתן נסע להיריד ושם הציעו לו סרסורים [מתווכים.] קרון שלם של שופרות [לראש השנה.] בזול מאד. והוא קנה אותם. בבואו הביתה [כשהגיע אל השווער שלו,] צעק עליו חותנו. באמרו אמת שקנית בזול, אך שופר אחד די לשלשים שנה, ואיך נוכל למכור את הסחורה [מה נעשה עם כל השופרות האלה?! איך עכשיו נפטר מהסחורה?!], ובאין ברירה הניחם [בינתיים] במחסנו, אחרי זמן יעצו חותנו ליסע שוב ולקנות [לא התייאש ממנו עדיין.] אך לא שופרות, [החתן נסע ליריד] וקנה קרון עצים לחצוץ שנים [קיסמי שינים.] ובמחיר מאה פעמים יותר זול מבחנות, אבל בבואו הביתה [אל השווער שלו.] שוב צעק עליו חותנו, בטענה הלא סחורה זו לא תמכור אף בכל חיי מתושלח. והניח הסחורה במחסנו [ביחד עם קרון השופרות.]. ויקרא לסרסור אחד [גם לו היו סרסורים.] שימכור השופרות בכל מחיר אף בחלוף סחורה אחרת [שיביאו לו בעד הקרון הזה, העיקר להפטר ממנו. הוא היה צריך מקום במחסן. כמו הספרים שלנו...], ולסרסור השני נתן העצים [הקיסמים] למכור גם כן אף בחילוף. והאחד לא ידע מהשני, [שני הסרסורים נפגשו] וחלפו ביניהם השופרות להעצים, וכאשר הביאו להסוחר את החליפין נתבהל כי נוכח לדעת שאין שום עצה להפטר מן הסחורות האלה והנה בא החתן בטענה, הלא הסרסורים בקיאים במסחר, וגם הם עשו חליפין כזה [אז אני לא כזה לא יוצלח כמו שאמרת, עובדה שגם הסרסורים שלך עשו עסקה כזאת.], והשיבו חותנו, שוטה, הם החליפו דבר שאין לו ערך בדבר שאין לו ערך [שופרות בקיסמים.] אבל אתה קנית במזומן שהיית יכול לקנות בו סחורה חשובה ביותר וקנית דברים ללא ערך.

וזהו פירוש הפסוק ההמיר גוי אלקים כי המה [הגוים, עובדי עבודה זרה.] ממירים דבר שאינו בדוגמתו [הם לא מחליפים את האלילים שלהם, אבל אם הם כן היו מחליפים הרי הם היו מחליפים "דבר שאינו" ב"דבר שאינו".], אבל אתם [עם ישראל.] המרתם כבודו בדבר שאינו [וזה הטענה עליכם, שמחליפים דבר אמתי, את הקב"ה, בשטויות של עבודה זרה. (איך מתאים לפשט הפסוק, שאומר שהגוים לא ממירים?) נכון, אבל גם אם ימירו הרי הם מחליפים שטות בשטות. הנקודה היא הטענה של החותן על החתן, עם ישראל – איך מחליפים את הקב"ה, האמת, בשטות?!].

הקבלת שלשת המשלים

אם כן, היו כאן שלשה משלים של המגיד מדובנא, אותם בחר הקאצקער מכל המשלים שלו ואמר שהוא כיון בהם לאמת. איך נכוון אותם? [הציעו כמה הצעות]. לי הכי נראה לכוון כנגד חב"ד:

על תלמוד בבלי נאמר "במחשכים הושיבני כמתי עולם", כי הוא מלא בקושיות ותירוצים, בירור בדרך של "אור חוזר", ואילו בתלמוד ירושלמי אין ריבוי קושיות אלא הדברים אמורים בו באופן חלק, בדרך של "אור ישר". היחס בין התלמודים הוא מוחין דאבא (תלמוד ירושלמי) ומוחין דאמא (תלמוד בבלי). אם כן, המשל הראשון, ממנו יוצא שאם אתה מתעייף זהו סימן שאתה בכלל עובד מישהו אחר (את יצר הרע), ואילו עבודת ה' היא דבר קל וכיפי, שייך לחכמה – אור ישר של מוחין דאבא, בלי הרבה עבודה קשה. [לכאורה זה בכלל המוחין של ארץ ישראל, מודעות טבעית, הטבע היהודי.] בדיוק, "אבא יסד ברתא" – החכמה מאירה בספירת המלכות. [בקשר לסוחר באבנים טובות, יש פסוק "וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח ואבן השהם" וחז"ל דורשים "זאת תורת ארץ ישראל".] כן.

המשל השני, על "ואם אין מחני נא מספרך", קשור לתשובה השייכת לספירת הבינה, וכן נאמר "משה זכה לבינה". [משה שם הוא גם כמו אמא שמוסרת את עצמה בשביל הבן.] כן. ידוע שבינה היא בחינת אפשרות המציאות (אבא הוא מחויב המציאות) וממילא שמה שום דבר אינו מוחלט ומחויב ומשה יכול להתפטר מהשליחות שלו, לרדת מהגדולה שלו, מתי שירצה (וכמובן מתי שה' ירצה). גם על בינה נאמר "מינה דינין מתערין" – פיטורין מתפקיד היינו בחינת דין.

המשל השלישי קשור לדעת – חוש מסחר תלוי בדעת נכונה. מבואר בתניא שדעת היא ענין התקשרות והתחברות, ריכוז מלא בנקודת אמת ללא היסח הדעת אפילו לרגע (כמו שאסור להסיח דעת מהתפילין). בדעת האדם מתקשר לה' ("דע את אלהי אביך ועבדהו"), מכיר את ה' (הכרה היא פנימיות הדעת) ואף פעם לא יבוא להחליפו ח"ו באל אחר. נמצא שהפסוק מתאר מצב של פגם בספירת הדעת בנפש דהיינו פגם הברית. החותן קורא לחתן שלו שוטה, היינו ההפך מבר דעת. [לכאורה שופרות הם דבר חיובי, מצות ראש השנה, "מצות היום בשופר", ואיך הוא קורא להם "דבר שאינו"?] גם אני שאלתי אותה שאלה. אך כאשר נדייק אינו קורא לשופר עצמו "דבר שאינו" (ח"ו) רק לריבוי השופרות שאינם לצורך (שהרי כל אחד מספיק לו שופר אחר למשך שלשים שנה לפחות). קשור לפרומקייט חיצונית שבעצם היא עבודת שוא כנ"ל במשל הראשון.

ב. סיום לימוד "דער פרומער וארא" (6)

סיכום שלשת הפרקים הקודמים

נעבור למאמר "דער פרומער וארא". אם קראתם את השיעור משבת שעברה, שהודפס ב"ואביטה", ראיתם שלמדנו את הפרק השלישי במאמר. הסברנו שבעצם יש כאן שלש דרגות של תשובה, כנגד עולמות בריאה-יצירה-עשיה, מתוכן למדנו בינתים על שתי תשובות.

הפרק הראשון שייך לצדיקים, כנגד עולם האצילות. הפסוק של הפרק הראשון הוא "ואברהם זקן בא בימים", השייך לעבודת הצדיקים – "לאשתאבא בגופא דמלכא" על ידי קיום התורה והמצות. הפסוק של הפרק השני הוא "אשרי אדם לא יחשֹב הוי' לו עון", אדם שאם הוא מסיח את הדעת רגע אחד ממחשבה על ה' היסח הדעת נחשב לו כעון. הפסוק של הפרק השלישי הוא "כי נער ישראל ואֹהבהו וממצרים קראתי לבני", שאחרי שהאב פינק יותר מידי את בנו והבן התחיל לעשות שטויות האבא זורק אותו מהבית וכך מביא את הבן לצעקה מעומקא דלבא לשוב אל אביו.

מלת התשובה של עולם הבריאה היא בושה – האדם מתבייש בכך שהסיח דעת מה', זו הסחה 'קטנה'. מלת התשובה של עולם היצירה היא צעקה – האדם צועק על שהסיח דעת מה' 'בגדול' אף שיש בדרגה זו גם בושה, העיקר הוא הצעקה. תכף נראה מה המילה של הפרק הרביעי, של התשובה של עולם העשיה.

שם הוי' בתשובה של עולמות בי"ע

לשלשת העולמות בי"ע שייך שם הוי', המתגלה בהם כדי להחזיר את החוטא בתשובה. בדרגה של עולם האצילות, אצל צדיקים, ה' מופיע כ"אל שדי" – הרי הפסוק עליו נאמר המאמר הוא "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם" – אך כדי לחזור בתשובה צריך להתבונן בשם הוי'.

בדרך כלל בחסידות מוסברות שתי דרגות של שם הוי', אבל כאן יש שלש דרגות. [אולי כנגד שם העצם, שם המפורש ושם המיוחד?] הממוצע של עצם-מפורש-מיוחד הוא רחמים. כאן הכל (כל ארבעת העולמות אבי"ע עם העבודה שבהם) מדרגות של רחמים. המדרגה הראשונה היא רחמים סתם (סוד מאמר יעקב, מדת הרחמים, לבניו "אל שדי [השם שבו מתגלה ה' לאבות-צדיקים בעולם האצילות כנ"ל] יתן לכם רחמים" – ר"ת ישראל, שם המעלה של יעקב אבינו, כנודע מרבי נחמן. "אל שדי יתן לכם רחמים" = ד פעמים רחמים ע"ה, לרמז על התכללות כל ארבע בחינות הרחמים המקבילות לארבעת העולמות אבי"ע ברחמי עולם האצילות, רחמים סתם), השניה רחמים רבים (תשובה מעוררת רחמים רבים וכו'), השלישית רחמים גדולים והרביעית רחמים עצומים. כל שלש הדרגות הראשונות הן לשונות מהתנ"ך, רק הרביעית לא כתובה בתנ"ך, אלא בתפלה. יש משהו בלשונות של התפלה שהן יותר ממה שכתוב בתנ"ך. הדרגה הראשונה של התבוננות בשם הוי', בבריאה, היתה היא על פי הפסוק "אשרי אדם אשר לא יחשב הוי' לו עון", הוי' במשמעות של מי שעומד מולי ורואה בכל מעשי ובוחן כליות ולב תמיד. הדרגה השניה שביצירה היא להתבונן שה' מהוה את כל העולמות בכל יום ובכל רגע תמיד.

נקרא בפנים שוב את הקטע של התשובה השניה, שלמדנו גם בפעם הקודמת:

ולכן אהבה זו [אהבה רבה של הבעל תשובה.] נמשך משם הוי״ה שהוא [מהוה כל ההוויות] ואינו נגבל ונתפס בשום מדה וכלי כלל ואינו בבחי׳ וערך השגה כלל, כי לית מחשבה [תפיסא כלל] [והוא אכן לא משיג אותו יתברך.] (כ״א כאשר תפיסא ע״י תורה ומצות שהם בחי׳ הלבושין שירדו ונשתלשלו בבחי׳ ממכ״ע [אבל עדיין התפיסה היא בבחינת ממלא ולא בבחינת סובב – האדם אינו יכול לתפוס את הקב"ה בבחינה של "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". בלשונו של רבי אייזיק מהומיל זהו סוד "עד ולא עד בכלל", שכל עוד אנו בגלות, כל כמה שנשיג – איננו יכולים להשיג את הקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא תמיד יהיה מעבר אלינו. רק בגאולה נזכה ל"עד ועד בכלל" – נשיאת הפכים, להשיג את מה ש(עדיין )אי אפשר להשיג.]).

התשובה על הריחוק

כעת הוא עובר לדרגה הרביעית, של עולם העשיה. בדרגה הקודמת האבא זרק את בנו – כעת בנו רחוק ממנו, כמו שהאבא בארץ ישראל והוא ברוסיה או בארצות הברית או באלסקה (שכבר נהייתה חלק מארצות הברית). אבל כאן, במדרגה הרביעית, האדם נמצא במקום אחר לגמרי, כאילו הוא קבור בתוך האדמה, נמצא בהיכלי התמורות, בתוך חלום של דמיונות ותאוות:

[ולתוספת] ביאור הנה שם הוי״ה ב״ה מורה היה הוה ויהיה בהשואה ממש [כמו קודם] בריאת העולם ואחריו שאין עוד ואפס ממש זולתו, כך הוא עתה [ממש לפניו] ית׳ דקמיה כלא ממש חשיב כולא [עיקר הדגש כאן הוא שהקב"ה "היה הוה ויהיה כאחד", "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם", בלי שום חילוק, ומכך עולה שבעצם אין כלל עולם, שהרי העולם לא פעל אצלו שינוי כלל, "אני הוי' לא שניתי". אם העולם היה קיים בפני עצמו היה אמור להיות שינוי כתוצאה מבריאתו, אבל מכך שאין שינוי מתברר שאין העולם נחשב לכלום.].

וכשיעמיק האדם להתבונן בזה באמת לאמיתו, אזי יהיה בעיניו כרשע למפרע [שהי׳ רחוק מה׳ והלך חש]כים ולתאוה יבקש [נפרד] [פעם ראשונה שהרבי מזכיר כאן תאוה. קודם, בפרק הקודם, הוא לא אמר תאוה אלא רק שהתחיל הנער לעשות שטויות משכחת ה'. יש שני אבי אבות הטומאה – גאוה, דהיינו הרגשת הישות, ותאוה. הדוגמא לדרגת עולם היצירה כאן במאמר, היא מרש"י בסוף פרשת בשלח. על הפסוק "ויבא עמלק" אומר רש"י: "סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו".], אף שאינו באי]סור ח״ו [כמו שאוכל שוקולד עם הכשר.].

ועי״ז [יתמרמר במרירות נפשו] על העבר שכלה י[מיו בחשך [חשך אותיות שכח, משכחת ה'.], ויצעק אל ה׳ [הלשון כאן הוא צעקה, שיש בדרגה הזו גם צעקה, אך אין היא העיקר, תכף נראה מה הלשון העיקרי בעולם העשיה.]] על העתיד מעומקא דליבא לדבקה בו, ליכלל וליבטל [בשאר הדרגות במאמר עד כה כתב "ליבטל וליכלל" וכאן אומר "ליכלל וליבטל", העיקר אצל בעל תשובה זה הוא הבטול, בטול עצמי גמור. בטול זה חשוב לו יותר מההתכללות בה' ובא אחריה – קודם עליו להכלל בקדושתו יתברך בעזבו את מקומו, עולם הדמיון בו הוא נמצא, ואח"כ להבטל במציאות לגמרי, אינו רוצה ואינו יכול לסבול שישאר ממנו, מישותו הטמאה, מאומה.] באורו ית׳ בכלות הנפש בצמאון לה׳, כמו העיף וצמא במדבר [ד]ייקא. וז״ש ממעמקים קראתיך [את הפסוק הזה הוא מוסיף כאן. הוא לא הביא אותו קודם.], וכמ״ש בזה״ק דבעלי תשובה משכי לקב״ה עלייהו בחילא סגי לאתקרבא למלכא כו'.

"השיב אחור ימינו" – דרישת ימין ה' הטמונה בקטנות

[וזהו השיב אחור ימינו מפני] אויב [זה הפסוק של הדרגה הרביעית. ימין הוא אהבה, והקב"ה משיב לאחור את האהבה שלו, את "ימינו", מפני אויב. מי הוא האויב? היצר הרע, שמושך אותו לכל מיני תאוות. הענין הוא להתבונן שהקב"ה נמצא בתוך כל הדמיונות שלו, בתוך החלום שלו. הרעיון מזכיר את תורת הבעל שם טוב שאין שום מציאות לקליפות בפני עצמן וחיותן מהניצוץ אלקות שנמצא בהן, רק שלעתים הניצוץ קלוש מאד או שהוא כבה לגמרי. כך כאן, הניצוץ כבה, אבל בעל התשובה צריך להתבונן איך ה' בכל זאת נמצא בתוך המציאות הזו, איך "השיב אחור ימינו" להתלבש בקליפות האלה, וכשהוא משיג זאת הוא שב בכך אל ה'.

מעניין שדוקא בדרגה הזאת האחרונה, בעולם העשיה, יש הרבה שכל, יש הרבה חב"ד דווקא בעשיה. עולם היצירה הוא עולם של רגש, לכן בו הבן צועק על שהתרחק מאביו, אבל כאן הענין הוא לדרוש את ה'. זו המילה של הדרגה הזאת – דרישה, "בכל לבי דרשתיך". דרישה היא גם חיפוש, לדרוש את ה' במצבו הוא. הדבר מזכיר קצת את תורת הבעל שם טוב על העלאת המדות, העבודה לחפש את הניצוץ קדושה שבקליפה. לצדיק נפלו לו מחשבות זרות שאינן משלו, אלא משל אחרים, והוא עוסק בהעלאת המדות מחוץ אליו. לעומתו, בעל התשובה כאן ממש נמצא בתוך הקליפות האלה וכדי לצאת מהמצב שלו הוא חייב לדרוש את ה', לגלות את הניצוץ הקדושה בקליפות במצבו הוא, "באשר הוא שם". האריז"ל מסביר ש"שם" הוא סטרא אחרא. הוא נמצא במצב של "נפלה לא תוסיף קום", שהזהר מפרש שהוא מצד עצמו לא יכול לקום, רק צריך את הסייעתא של הקב"ה שנמצא אתו כדי לקום.],

כי להיות דרישת האהבה [מתוך החשך ע״י ש]רואה בנפשו [כי נדחית לחוץ [שהוא בזמן קטנות.], הוא] שלא כענין שארז״ל שמאל דוחה וימין מק[רבת, שהאהבה שהוא בחי׳] ימין הוא מחמת התקרבות, [אלא היינו] דוקא כשישראל הם בגדלות השכל [בה רואים את האהבה – גם את אהבת הקב"ה אליו וגם את אהבתו לקב"ה, אור ישר ואור חוזר, "יהי אור ויהי אור". ויש גם את הניצוץ – ניצוץ של אהבה קדושה – שטמון בתוך הקליפה ממש, בתוך התאוה הזרה], משא״כ כשהם בבחי׳ נער בחי׳ קטנות כנ״ל. וע״כ נפלה גם האהבה לבחי׳ קטנות ולאהוב דברים זרים בענייני הגוף שהוא האויב, וכמ״ש כי הגדיל אויב דהיינו שהאויב נעשה בחי׳ גדול בעל שכל, ויש לו בחי׳ מוחין דגדלות [הקליפה נהיית בגדלות מוחין, כמו באוניברסיטה, אך כל המוחין שלה הם בשביל התאוות.] (כמ״ש לא נתמלאה צור [אלא מחורבנה של ירושלים – את כל הגדולה של צור, מלשון ציור ודמיון, חולל החורבן של ירושלים, שלימות היראה.]) להעמיק דעת בעניינים גשמיים ותאוות העולם הזה וצרכי הגוף ונעשה חזק ובריא אולם, אשר ע״כ הוצרך אצלו לירד פלאי׳ האהבה לבחי׳ אחוריי׳ ["השיב אחור ימינו", שבחי' האהבה שלו יתברך ירדה לבחינת אחוריים, לתת חיות לקליפות. מכיון שאהבת ה' ירדה לקליפות, לכן האדם אוהב תאוות זרות ושוקע בהן.], כדי להעלותו מן הארץ החומרי ההיא ולקשר נפשו ולדבקה בה׳ חיי החיים ע״י כי משם ידרשנה האהבה ["באשר הוא שם".] ע״י העמקת הדעת בזה הענין עצמו איך נפל מטה מטה מאד בבחי׳ גלות [העיקר כאן הוא דרישת ה' בתוך הבור שהוא נמצא.], ויצעק אל ה׳ ויתבושש מגדולתו כנ״ל [שתי המדרגות הקודמות – בושה וצעקה – גם כלולות כאן. בבריאה העיקר הוא בושה, ביצירה נוסף לבושה צעקה, והוא העיקר, ובעשיה נוסף לשתיהן דרישה, והוא העיקר.].

פרעה דקדושה – רצון בגילויים – מקור לפרעה דקליפה

[כעת הוא בא לקשר את הכל לענין גלות מצרים והאתחלתא דגאולה של פרשת וארא:] והנה ענין גלות מצרים, כי יש בחי׳ מצרים ופרעה בקדושה [שתי דרגות, מצרים דקדושה ופרעה דקדושה, אלו שני דברים שונים, כפי שיסביר.] כנגד מצרים ופרעה שבקליפה [גם פרעה ומצרים דקדושה אינם טובים. בדרך כלל הייתי חושב שפרעה דקדושה הוא דבר חיובי, כמו שגם מסביר הרבי בדבר מלכות לפרשת בא, שפרעה דקדושה הוא דרגה של "אתפריעו כל נהורין", אבל כאן מסביר שזו לא דרגה חיובית ממש כי משתלשל ממנה פרעה דקליפה.], כי זה לעו״ז עשה האלקי׳ וזה נמשך מזה [כשכתוב "זה לעֻמת זה" הייתי חושב שיש כאן דבר טוב מול דבר רע, אבל באמת גם הטוב המדובר הוא טוב יחסי, יחסית לדבר הרע שלעומתו, ולא טוב אמתי. (מה שכתוב בתניא פרק ו על "והנה זה לעומת זה" של הנפש האלקית מול הבהמית, הוא גם טוב יחסי בלבד?) כן, הרי "זה וזה שופטן" ו"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", צריך את העזר האלקי שיכריע ביניהם.].

כי מחמת שפרעה בקדושה הוא גילוי אלקות כמ״ש בזהר דאתפרעו כל נהורין [פרעה דקדושה הוא במילה אחת – גילויים, הרצון לקבל גילויים במקום הרצון בעצם. מהפסוק "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" – פסוק מאד חשוב בחסידות חב"ד – רואים שהתגלות היא מושג שלילי. הוא בעצם רוצה את עצמו, מודעות עצמית, שהוא ירגיש את עצמו מרגיש את ה'. (כמו במאמר "לא תהיה משכלה".) בדיוק, זו הנקודה, שהוא עסוק בעצמו ולא בשליחות שלו באמת.], לכן נמשך ונשתלשל מרום המעלות עד סוף כל דרגין עד שנעשה למטה בקליפה מן ההפך אל ההפך לגמרי, בחי׳ השכחה [יש שלשה צירופים בעלי משמעות של אותיות שכח – חשך, שכחה והכחשה, אדם ששוכח מה' ומכחיש אותו, ח"ו.] לא ידעתי את ה׳ [אפשר לומר ש"לא ידעתי את הוי'" מגיע מ"ידעתי את הוי'" שהוא אומר שהוא יודע את ה'. זה חידוש. אם תלך לפסיכולוג – פסיכולוג אמתי, של תורת הנפש – הוא יגיד לך מה שרש הבעיה שלך: הגעת לפרעה דקליפה, מודעות עצמית וגאוה, מכיון שהיית בפרעה דקדושה, חפשת גילויים.].

[הוא מביא שלש ראיות, משלשה פסוקים, שהגילוי הוא לא טוב:] ולכן ארז״ל ע״פ וירא אלקי׳ את האור כי טוב כי טוב לגנוז [טוב לגנוז את האור לעתיד לבא, לזמן בו כן יהיה גילוי טוב לגמרי כי לא תהיה יניקה לחיצונים. בעצם, מה שהוא אומר כאן סותר לכאורה את כל הענין של חב"ד – כמה שיותר לגלות, "יפוצו מעינותיך חוצה", כמו שהרבי רוצה. (אולי מכיון שהחסידות היא טעימה מהעתיד לבא אפשר כבר להשתמש בדרגה של "אתפריעו כל נהורין"?) כן. על כל פנים, בדור של אדמו"ר הזקן עוד לא היה כך. כנראה לכן אדמו"ר האמצעי, שהוא כבר דור שני, כותב בסוף קונטרס ההתפעלות שהוא נשבע שלא הסתיר עוד כלום. לכאורה, למה צריך להשבע על דבר כזה?! כנראה שחסידים חשדו שהוא לא רוצה לגלות בגלל מה שכתוב כאן (מאמר שהם שמעו מאביו כל שלש שנים!).], וכמ״ש ואת צנועים חכמה [מי שחכם הוא צנוע ולא מגלה את כל החכמה שלו.] וכתי׳ כבוד אלקי׳ הסתר דבר [(לכאורה סותר את המשל על היהלום שבכתר המלך שהיה צריך לכתוש אותו כדי להוציא ממנו תרופה. רואים שצריך כן לגלות, אף שיכולה להיות מהגילוי יניקה לקליפות.) שם מדובר בפיקוח נפש, במצב של פיקוח נפש צריך לגלות. וכנראה שבימי אדמו"ר האמצעי זה כבר נעשה פיקוח נפש ביחס לתקופת אדמו"ר הזקן, שהוא עצמו אמר את המשל הזה, אלא הכל לפי ערכין ומדור לדור הפיקוח נפש גובר ואותו משל גופא נעשה יותר ויותר אקטואלי. אך מה שנשאר עיקר – לא להרגיש את הגילויים, לא לקבל ישות מהגילויים, לא להיות אותו כסיל עליו נאמר "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו".].

מצרים שבקדושה – הסתפקות בעבודת ה' שלו –  כמקור למצרים דקליפה

ומצרים שבקדושה [היא משהו אחר לגמרי.] הוא בחי׳ מיצר וקטנות שבקדושה, שמסתפק בתורתו ועבודתו שלומד בתורה ועובד ה׳ [מצרים דקדושה היא ההרגל, ההליכה בתלם.], היפך מ״ש ואתהלכה ברחבה שהוא בחי׳ מוחין דגדלות [של מדת האהבה.]. וכתי׳ [בהמשך הפסוק] כי פקודיך דרשתי, דהיינו כמו למשל אדם שהולך על אם הדרך אשר ידע בה תמול שלשום ואעפ״כ שואל ודורש עלי׳ כמסתפק, כי ירא לנפשו שמא הוא תועה בה [למרות שהנחתי תפילין הרבה פעמים בחיים – אני לא יודע היום איך מניחים תפילין. אכן מבצע תפילין של הרבי, שאני מניח תפילין ברחוב ליהודים שלא יודעים איך להניח תפילין, הוא סגולה לדרישה ולהסתפקות הזו.]. כך אמר דוד ואתהלכה ברחבה כי פקודיך דרשתי, שאני דורש ושואל תמיד שמא לא יצאתי ידי חובתי עדיין [אדמו"ר הזקן אומר שבלי התחדשות כל יום במצות אני נמצא במצרים דקליפה, צריך להיות בדרגת "מי שיש לו מנה רוצה מאתים". הוא מפרש את "ואתהלכה ברחבה כי פיקודיך דרשתי" – שאני מתנהג באהבה, "ואתהלכה ברחבה", בגלל היראה, דרישת הדרך מתוך יראה לנפשו שמא הוא תועה. גם באיזביצא שמודגש מאד העבודה של "ואתהלכה ברחבה" – 'התפשטות' – כתוב שצריך לבוא מתוך יראה דווקא.].

ומחמת בחי׳ מצרים שבקדושה נמשך ונשתלשל עד שנעשה למטה בקליפה ערות הארץ דהיינו בחי׳ פגם הברית [יש כאן משהו מעניין – נקודה שאיני יודע אם רבי נחמן ועוד צדיקים שדברו על פגם הברית הזכירו אותה – שעשיית המצות כ"מצות אנשים מלומדה", מתוך הרגל, מובילה לפגם הברית. כמו שיכתוב תכף, אין הכוונה לפגם הברית ברצון אלא לקרי, "מקרה לילה".], והיינו כי ע״י שאינו משתדל להרבות תורה ומע״ט ודי לו במה שעוסק, כי לפי ראות עיניו יוצא ידי חובתו ואינו רואה חוב לעצמו, נכשל בפגם הברית שמטמאין אותו בע״כ שלא ברצונו במקרה לילה [בספר שבילי אמונה כתוב שאם יוצא לאדם קרי בלילה בעל כרחו, ולא מפני שהרהר ביום, זהו לא פגם הברית אלא צורך הגוף, ועל ידי חלום זה הוא מחלים. אבל כאן הוא לא מחלק וגם לזה הוא קורא פגם הברית. בנועם אלימלך הוא כותב שטומאת קרי באה על מנת להביא את האדם להכנעה ושפלות בפני ה'.], וכמ״ש אשר מצרים מעבידים.

יציאת מצרים – העליה למעלה מטעם ודעת

ויציאת מצרים היא בחי׳ תשובה עי״ז הענין עצמו, כשהוא רואה בעצמו שהוא רחוק מה׳ בתכלית כנ״ל. ולכן כתי׳ [אחרי כל ארבעת הלשונות של גאולה – "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי...".] וידעתם כי אני הוי״ה, פי׳ שתתקשרו ותדבקו בשם הוי״ה כנ״ל [בענין התשובה.]. וזהו [מה שכתוב אחר כך] והבאת[י א]תכם אל הארץ אשר נשאתי ידי [יד ימיני.], כי מחמת שמתחלה הי׳ בחי׳ השיב אחור ימינו, הנה עתה ע״י תשובה יתעלה היד שהיא האהבה בעילוי אחר [עילוי] בנשיאת היד למעלה מן הראש כמו וישא אהרן את ידיו [מוסבר בחסידות שהרמת יד מעל הראש מראה על דרגה שמעל המוחין, כתר. כך בברכת כהנים, שממשיכה מהכתר יותר מכל ברכה אחרת.

שלש הדרגות של התשובה קשורות ל-ג רישין שבכתר: התשובה של עולם הבריאה מגיעה לראש התחתון, התשובה של עולם היצירה מגיעה לראש השני, והתשובה של עולם העשיה מגיעה לראש העליון, רישא דלא ידע ולא אתידע, אמונה פשוטה (אם כן, יש כאן רמז לפורים, שהענין של פורים הוא לגלות את ה' בהסתרה, מגלת אסתר, ועי"ז מגיעים לרדל"א, "עד דלא ידע"?) כן, אותו ענין (שבת היא בחינת אצילות, עבודת הצדיק, חגים דאורייתא בחינת בריאה, חנוכה בחינת יצירה ופורים בחינת עשיה). וזהו "והבאתי אתכם אל הארץ", ארץ ישראל, שהוא הלשון החמישי-המשיחי.],

דהיינו שתתרבה האהבה ותגדל במאד עד למעלה מן הדעת המושג, כי לית מחשבה תפיסא בי׳ [וגם לכך נגיע, "עד ועד בכלל", "עד דלא ידע" – "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע" וגם את מה שלא נדע נדע.]. וגם ישראל ית[עלו במדרגתם יותר] ממעלה ומדרגה שהי׳ להם תחלה [בחי׳ ישראל עלו במחש׳ [עליה במחשבה שעליה נאמר "לית מחשבה תפיסא ביה כלל".], ועתה] יהיו במדרג[ה יותר גבוה ומ]עלה מעלה מבחי׳ המחשבה [(יוצא שבעל התשובה רק הרויח מכל זה.), כן, ירידה צורך עליה.], ונתתי א[ותה לכם מורשה [מדייק את המילה מורשה:]. כי הנה האהבה הבאה מבחי׳ תשובה היא כמו] ירושה שנפלה לו הון רב אשר לא עמל בו, כך הנה האהבה הלזו [וקרבת ה׳ הבאה מזה, היא] שלא ע״י מעשיו הטובים דבר יום ביומו, כי אם בשעה אחת [כמו רבי אלעזר בן דורדיא, שטמן ראשו בין ברכיו ויצאה נשמתו בבכיה וקנה עולמו בשעה אחת, שעה גם מלשון שעיה-פניה אחת ברצון עז להכלל ולהבטל בקוב"ה.], ה״ז באה לו בתורת ירושה שהנחיל אותו הקב״ה.

סיכום

ב"ה סיימנו את המאמר "דער פרומער וארא". יש עליו גם את הביאורים של הצמח צדק ורבי הלל מפאריטש, אבל נסתפק במה שלמדנו עד כה. גם בביאורים האלה לא כתוב המבנה שהוסבר – חלוקת המאמר לארבע דרגות, כנגד ארבעה עולמות:

  אצילות        צדיקים                  "ואברהם זקן בא בימים"                      א-ל ש-די               בטול

  בריאה בעלי תשובה "אשרי אדם לא יחשֹב הוי' לו עון"                  הוי' (נצב עליו...)              בושה

  יצירה בעלי תשובה "נער ישראל ואהבהו"                          הוי' (מהוה כל)                 צעקה

  עשיה  בעלי תשובה "השיב אחור ימינו"                    הוי' (היה הוה ויהיה)        דרישה