בע"ה

כ"ח שבט ע"ז – כפ"ח

סודו של בניה – יחודים שנוגעים לכלל

ברית בניה שי' מלטר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "צמאה לך נפשי".

בין בניהו (בשמואל) לבניה (בדברי הימים)

לחיים לחיים. מזל טוב! עכשיו שמעתי מיהודה שבניה הוא בן י-ה, בן של ה'. ידוע שבספר שמואל כתוב בניהו, "ובניהו בן יהוידע וגו'", ובספר דברי הימים כתוב בניה, "בניה בן יהוידע וגו'". האריז"ל, עד כמה שראיתי, לא מתייחס לבניה בלי ו אלא דווקא לבניהו, ובאמת אומר שהוא בן של השם יהו – הבן של התפארת. י היא חכמה, ה היא בינה ו-ו היא התפארת, והבן של התפארת הוא המלכות, שם בן. לפי הפירוש הזה יש אפילו מעלה בבניה, בלי ה-ו, כי בו המלכות-הבן מקבלת ישירות מהמוחין, י-ה. לא רק בן של י-ה-ו, שהוא בעיקר בן של התפארת, אלא שמקבל ממקום יותר גבוה[ב].

כשמתבוננים באותיות, בניה הוא אותיות בינה. כתוב – באריז"ל במקום אחר, לאו דווקא בהקשר של בניה, אך מובן שקשור לשם בניה בדרך ממילא – ש-בינה היא בן י-ה. כשמוסיפים את ה-ו, בניהו, כבר בגימטריא חכמה. עוד דיוק, שבשמואל כתוב "ובניהו בן יהוידע", הפסוק מתחיל ב-ו, ואילו בדברי הימים – הפסוק שלנו – מתחיל "בניה בן יהוידע" בלי ו. נמצא שה-ו של "ובניהו" בספד שמואל שמורה ומופקדת אצל בניהו עבור "בניה" של ספר דברי הימים כדי שגם הוא יהיה, יכלול בעצמו, בניהו.

"בן איש חיל מן קבצאל"

מה בכלל המעלה של ספר דברי הימים? הוא עוד יותר משיחי מאשר ספר שמואל. בספר שמואל מסופר אודות דוד המלך של פעם, שהיה "פלג קיסר", ואילו בספר דברי הימים מסופר אודות דויד המלך מלא, דוד שהוא המשיח, "קיסר" שלם. השם בניה הוא מספר דברי הימים ולא משמואל. בכל אופן, הפסוק בדברי הימים מתחיל "בניה בן יהוידע" בלי ו. יש עוד דיוק ידוע, שבדברי הימים – הפסוק שלנו – כתוב בפירוש "בן איש חיל", ואילו בשמואל הכתיב הוא "בן איש חי" והקרי "חיל". בשמואל יש כתיב וקרי ואילו בדברי הימים 'לכתחילה אריבער' כתוב "חיל". חי כלול ב-חיל בדרך ממילא. "חיל" הוא הברכה של כל הילדים, החל מהרך הנימול, שיהיה "חסיד ירא שמים למדן". מי שהוא חסיד וירא שמים הוא כבר חי, אך כדי להיות חיל צריך להיות גם למדן.

שוב, הפסוק שלנו מתחיל "בניה בן יהוידע בן איש חיל רב פעלים מן קבצאל". אחר כך הפסוק מתאר מה הוא עשה, אבל עד כאן התואר שלו. בשמואל כתוב במלה אחת "מקבצאל" ובדברי הימים "מן קבצאל". כמובן, השינויים משליכים על הגימטריא של הכל. כמו שיש אליה-אליהו יש בניה-בניהו, אבל כפי שראינו, בבניהו יש עוד ו – "ובניהו" – פקדון ששייך לבניה של דברי הימים, של משיח. בכלל, השם בניה בן יהוידע שייך למשיח.

"מן קבצאל" – יחודים ששייכים לכלל ישראל

נתבונן בפסוק שלנו, הפסוק של דברי הימים: הגר"א כותב בפירושו על התנ"ך שקבצאל היא עיר בדרום יהודה, וכותב שהיא עיר החכמה. כנראה שהוא מתכוון שעל שם העיר הזאת כתוב "הרוצה להחכים ידרים". כבר סימן שהילד הזה יהיה חכם. כשמתפללים על הילד הזה, וכנראה גם התפלות שהיו בשביל הילד הזה, אלה תפלות חכמות. תפלה חכמה היא תפלה בבחינת "איזהו חכם הרואה את הנולד", הוא כבר רואה את הנולד מתוך התפלה שלו (היינו כאשר תפלתו שגורה בפיו, שאז בטוח הוא שתתקיים). המקור ממנו בא בניה – כמו שאומרים "דע מאין באת" – הוא מהמקום שנקרא קבצאל (בניה בן יהוידע = קבצאל ע"ה). הוא בן איש חיל והוא רב פעלים. בעצם התואר השלם מחולק לארבעה חלקים – "בניה בן יהוידע, בן איש חיל, רב פעלים, מן קבצאל". יש כאן עשר מלים – בהמשך נתבונן איך לכוון אותן כנגד הספירות.

קודם נאמר איך האריז"ל מסביר את סוד קבצאל, מתאים לפירוש הגר"א שהיא עיר החכמה. האריז"ל אומר שהסגולה המיוחדת של הילד הזה, בניה, שהוא יודע ליחד יחודים. הוא כותב עוד יותר – הוא מדבר על המקובלים והצדיקים הכי גדולים – שכל אחד שיודע לייחד יחודים מתנוצצת בו הארה של בניהו בן יהוידע. איך אני יודע שהענין שלו הוא לייחד יחודים? בגלל המקום ממנו הוא בא, קבצאל. הוא אומר שקבצאל לשון קבוץ ויחוד. על ידי היחודים שהוא עושה הוא מעלה מ"נ, שהעלאת מ"נ היא אתערותא דלתתא בשביל להביא את הגאולה – זהו סוד שם בן בקבלה, לכן הוא בן, בן י-ה או בן י-ה-ו. עוד יותר, הוא אומר שיש שני סוגי אנשים-צדיקים שמייחדים יחודים: ישנם צדיקים שמייחדים יחודים בכל עת, לפי הזמן, לפי הענין, אבל אין להם חוש ב"עת רצון". זה גם טוב, אבל אם אתה צדיק כזה – כמו כל מי שיושב כאן שהוא מ"ועמך כֻלם צדיקים" – אם אנחנו מייחדים יחוד בלי חוש מתי הרגע הכי מתאים, מתי ה"עת רצון", היחוד פועל רק לפי שרש הנשמה שלי. אבל מי שיש לו חוש ב"עת רצון" מגיע לשרש כל נשמות עם ישראל והיחודים שהוא עושה הם יחודים של קבצאל, יחודים של כל עם ישראל, שלא מוגבלים לשרש הנשמה הפרטית שלו. הוא אומר שאב-טיפוס של הצדיק הזה, שיודע את ה"עת רצון" ועושה את היחוד ב"עת רצון" הוא בניהו בן יהוידע, זה עיקר הסוד שלו.

חוש ב"עת רצון" – התקשרות לכלל על ידי שפלות

אם כן, לרך הנימול שלנו פה יש חוש ב"עת רצון". איך זוכים לחוש ב"עת רצון"? יש גימטריא ידועה ש"עת רצון" שוה שפלות – אם לאדם יש שפלות, שהוא לא פה בכלל, לא אני, אז הוא רגיש לעת רצון (ובעצם הוא פועל עת רצון). כל עוד יש 'אני', שאני עושה יחוד, לכל היותר הוא יגיע לשרש נשמתי. דווקא בשפלות אמתית, כמו שקרא רבי מנחם מענדל מויטבסק על עצמו "השפל באמת", כך היה חותם, ממילא הוא קשור לכלל – השפלות מקשרת את האדם לכלל, לכן זו תכונת דוד מלך ישראל (הנשמה הכללית של עם ישראל), "והייתי שפל בעיני". אני לא פה, הכל ה', ולכן אני קשור לכלל. דווקא מי שקשור לכלל מרגיש את ה"עת רצון". יש משהו בכלל ישראל ששייך להרגשת הזמן, העיתוי הנכון של כל דבר – כל דבר יפה בעתו. צריך חוש בעיתוי. במיוחד אנחנו, שרוצים לפעול במציאות הקיימת כאן, מאד חשוב חוש בעיתוי, מתי "עת רצון". לשם כך אני צריך להיות מחובר בעצם לכלל. איך אני משיג זאת? על ידי שפלות, בגימטריא "עת רצון".

אנחנו יודעים מה שהרבי אמר שכבר הסתיימה עבודת הבירורים, וכעת אנחנו בתקופה של עבודת היחודים. לכן כעת כולנו צריכים להתדמות לבניהו, להתקשר לדמות של בניה בן יהיודע. נאמר את זה בעוד מלים שאנחנו אוהבים: יש תופעות ומעשים שהם מקומיים, אפשר לעשות יחוד ביצהר – יפה מאד, שייך לשרש הנשמה של היצהרניקים. אבל אנחנו רוצים יחוד לא רק ביצהר, רוצים יחוד בכל עם ישראל, בכל העולם כולו. לשם כך צריך את החוש ב"עת רצון". שוב, זה החוש בעיתוי של כל דבר, ואז מה שאתה פועל – "רב פעלים" – הוא בשם ה"רב". דוד המלך אומר "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי", אתה פודה אותי כי אפילו האויבים שלי אתי, אפילו אנשי אבשלום אתי, מתפללים עבורי, כי אני בעצם שייך לכולם. זה הפירוש שלנו ב"רב פעלים". הפשט הוא שעושה הרבה מעשים טובים, אבל ה"רב" אומר גם "כי ברבים היו עדמי", שעושה בשם הכלל, מרגיש את הכלל, וממילא יש לו חוש ב"עת רצון", והיחודים שלו בדרגה אחרת לגמרי. כך מסביר האריז"ל, ומכיון שאנחנו לאחר תקופת הבירורים ונכנסנו לתקופת היחודים צריך לשאוף למדרגה הזו.

"גואל ראשון" ו"גואל אחרון" בסוד בניה

נעשה גימטריא של הקשר של השם הזה לאחרית הימים: כתוב בפסוק "צמח שמו ומתחתיו יצמח", ולפי זה חז"ל אומרים ש"מנחם שמו", מכל שמות המשיח הכי קשור לפשט הפסוק כי מנחם שוה צמח. נעשה גימטריא, יש כאן שם מורכב – איני יודע אם יש עוד שם כזה בתנ"ך, שרק כדי לזהות אותו, לומר את השם עם כל התארים, צריך ביטוי של עשר מלים (גם קשור להתקשרות לכלל ולעת רצון) – "בניה בן יהוידע בן איש חיל רב פעלים מן קבצאל", יוצא 1380, עשר פעמים צמח, מנחם. זהו הערך הממוצע של כל מלה, דווקא איך שכתוב כאן בדברי הימים. יש כאן ארבעה ביטויים, אז נחלק גם לארבע – ממוצע כל ביטוי הוא משה (ד פעמים משה היינו משה פנים ואחור, שלמות של משה רבינו). משהו מופלא. הרי "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", אז יש כאן שני רמזים מובהקים שבניה קשור למשיח – גם משה וגם מנחם.

לחיים לחיים, שזה הקטן גדול יהיה. עיקר הווארט הוא הרגישות ל"עת רצון", שתלויה בשפלות, שהיא המקשרת את האדם – ששרשו בן, מלכות – לכלל.

עשר הספירות בכינויי בניה

עוד דבר להשלים, לכוון את הביטוי כנגד הספירות:

הכי פשוט לכוון הוא השם יהוידע – האבא של בניה, כעת יהודה צריך להזדהות איתו – לשון דעת. אז מן הסתם כל הביטוי של השמות, בניה בן יהוידע, קשור לשכל, חב"ד. היות שבמקום אחר כתוב בניהו – אפילו עם עוד ו כדי להשלים את ה-בניה שלנו לבניהו – אני אומר ש-בניה אכן רומז לבינה, אבל הבינה של החכמה. החכמה היא גם פרצוף שלם, והבינה של החכמה היא היכולת לתפוס את הברקים של השכל. החכמה היא ברק המבריק על השכל, והברק מיד נעלם – חוזר ללא-מודע – והיכולת לתפוס את הברק המבריק על השכל היא הבינה של החכמה. הבינה של החכמה היא בחינת שרה אמנו. אברהם אבינו ושרה אמנו הם או"א עילאין, אברהם מבריק הברקות, אבל הכח לתפוס את הברק באויר, כמו לתפוס חץ באויר, הוא יותר מהכח לירות את החץ – שרה גדולה מאברהם. זה הסוד של בניה, והוא כאן החכמה, "בן" ("בניה בן יהוידע") הוא בינה (בן לשון בינה) ויהוידע הוא דעת (נמצא ששלש התבות "בניה בן יהוידע" מכוונות כנגד חב"ד לפי הסדר).

אחר כך בא "בן איש חיל" ("בן איש חיל" = יש מאין, ג"פ 137, ממוצע כל תבה). בן יכול להיות בקבלה בינה, ואם זה שם בן היינו מלכות, אבל הבן (של אבא) הוא תפארת (בסוד "מה שמו ומה שם בנו"), התפארת היא הבן, ה"ברא", והמלכות היא ה"ברתא", הבת. החיל – שהתרגום עליו הוא "דחיל חטאין" – הוא גבורה. חיל הוא כח, חייל, ובארמית חִיל הוא דחיל, ירא חטא. גם הפשט של חיל, גבור מלחמה, וגם התרגום, ירא שמים, ירא חטא, שייכים לגבורה. לפי זה "איש" – "איש חיל", הבעל של החיל, כמו "איש נעמי", "איש האלהים" – הוא כבר חסד, "זכר חסדו". "בניה בן יהוידע" (חב"ד) הוא "בן איש חיל", והביטוי הזה לפי ההתבוננות שלנו כולל את החג"ת.

אחר כך "רב פעלים" היינו מעשים בפועל ממש, נצח והוד, זה הכי פשוט.

בסוף "מן קבצאל" היינו יסוד ומלכות. לפי האריז"ל זה הכי טוב, כי הוא אומר ש"קבצאל" היינו הכלל, היחודים של הכלל, כל הנשמות יחד, ספירת המלכות.

ולסיכום:

כעת אפשר להתבונן שוב בביטוי הזה שעולה עשר פעמים מנחם, ד פעמים משה – לחשוב שהשם בניה קשור גם למנחם וגם למשה. שיהיה מזל טוב, זה הקטן גדול יהיה, ויזכה להגשים את כל השאיפות של כלל ישראל. לחיים לחיים.