בע"ה

בדר"ח אדר ע"ז – כפ"ח

סעודת ראש חדש אדר

לעילוי נשמת ר' ראובן מרנץ ז"ל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שמחת הבריאה באדר

נגנו "ויהי בימי אחשורוש", "אלי אתה" (צ"צ ואדה"ז).

הבריאה בחסד באדר-ניסן והבריאה בדין באלול-תשרי

יש שתי דעות בחז"ל מתי נברא העולם – רבי יהושע אומר בניסן, כלומר בסוף חדש אדר, בכ"ה באדר, נברא העולם, ורבי אליעזר אומר בתשרי, כלומר בסוף חדש אלול, בכ"ה באלול. "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ויש כמה פירושים בזה. שאחד, רבי יהושע, מדבר במחשבה – מתי במחשבה נברא העולם – ורבי אליעזר מתי בפועל, בדבור, נברא העולם.

הכי פשוט בהבדל ביניהם הוא שרבי יהושע הוא מדת החסד ורבי אליעזר הוא מדת הדין. אם העולם נברא בתשרי – כמו שפוסקים במחזור, "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", אליבא דרבי אליעזר – הוא שייך למדת הדין, אלו ימי הדין (בהם "מלך יושב על כסא דין"[ב]), ראש השנה (יום ברוא אדם הראשון ויום חטאו) ויום כיפור (יום התשובה והסליחה). ואילו על רבי יהושע כתוב בפירוש שהוא מצד החסד (מדת בית הלל, ואילו רבי אליעזר הוא "שמותי", כמו שיתבאר), והרי חסד קשור לחדש האביב (צמיחה מתוך אהבה – לאביב ואהבה שער משותף, אב), יציאת מצרים. ממילא אפשר להבין מזה שלדעת רבי יהושע "עולם חסד יבנה".

שמחת "עולם חסד יבנה" באדר

לפי זה, שהעולם נברא בתקופה הזאת, כבר היום, "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ואחת מסבות השמחה היא פשוט שמחת הטבע, שהעולם מתחיל להתחדש. יש עוד חודש עד ל"חדש האביב", שממש רואים את הצמיחה, אבל ההתחדשות, עולם חדש, מתחילה מעכשיו, לא רק מכ"ה אדר אלא מראש חדש אדר, מהיום, "עולם חסד יבנה". אלול, שהוא חדש התשובה, וימים נוראים, אלו ימי דין. רבי אליעזר, כידוע, הוא "שמותי", ואחד הפירושים שהוא מבית שמאי, ובית שמאי הם מדת הדין. אם כן, יש עולם של חסד ויש עולם של דין. שניהם קיימים בעת ובעונה אחת.

יש כלל, שמתבטא גם במנהג למעשה, "לאכללא שמאלא בימינא" – משתדלים תמיד להכליל את השמאל בתוך הימין, לעטוף את הדין בחסד, כדי שהחסד ימתיק את הדין. ככה בחדש הזה, חדש אדר, מכלילים את כל הדינים שיש במציאות בתוך החסד של "עולם חסד יבנה", עכשיו נברא עולם חדש.

בחדש אלול אנחנו מסבירים סדר שלם, מה קורה יום יום, עד שמגיעים לכ"ה אלול, סדר השתלשלות שלם. אותו דבר באדר, אם העולם נברא בכ"ה אדר יש סדר השתלשלות מהיום, ואפילו מאתמול, ראש חדש ש"מרבין בשמחה". כמו ש"עולם חסד יבנה", יש עולם שכולו טוב, הוא גם שמח מאד – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" בחדש הזה, בעולם הזה, בעולם שנברא בחדש הזה.

"מרבין בשמחה" גובר והולך מראש חדש אדר

מה שנעשה היום הוא להתבונן בשרש שמח. חז"ל אומרים ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה". הרבי הסביר שגם אחרי פורים, אם כי שפורים הוא שיא של "עד דלא ידע" – "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" – אבל גם אחריו ממשיכים לעלות "מחיל אל חיל" ב"מרבין בשמחה". לכן כל החדש הוא עליה בשמחה, ואין זמן יותר מתאים לדבר על השמחה מאשר היום. כנראה שגם בעבר היינו מתחילים עם נושא השמחה בימים האלה של חדש אדר. אני מקוה שמה שנאמר היום לא אמרנו בעבר... קודם כל לחיים, מרבין בשמחה, שיהיה שמח, "עולם חסד יבנה", שמחה היא חסד.

אליעזר הוא אלי עֹזר ורבי יהושע הוא אותיות ישועה. אנחנו אומרים בתפלה "מלך עוזר ומושיע" – להושיע זה יותר מלעזור. לדעת רבי אליעזר אני צריך לעשות (ולחזור בתשובה, שרק אז "נגאלין") וה' עוזר לי, ולדעת רבי יהושע עולם החסד הזה, עולם השמחה, כולו יורד מלמעלה (וגם בלי תשובה ה' יגאל אותנו בחסד וברחמים – "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו"). שה' יביא לנו את הגאולה, יושיע אותנו מיד עוד היום בראש חדש אדר.

ב. הופעת השמחה הראשונה בתורה

השמחה הראשונה – "ואשלחך בשמחה" בדברי לבן

נתחיל להתבונן בתורה בשרש שמח. כמו כל מלה, כשרוצים להתבונן במשמעות המלה מחפשים איפה היא מופיעה פעם ראשונה בתורה. והנה, שרש שמח לא מופיע בתחלת התורה, צריך ללכת עד פרשת ויצא – לעבור את חצי חומש בראשית – עד שמגיעים לשמחה הראשונה בתורה.

כמו הרבה תופעות, אנחנו אומרים שדווקא מושגים הכי גדולים, חזקים וחשובים, מופיעים פעם ראשונה בהקשר שנשמע לא מאה אחוז הכי חיובי, כי הדברים הכי גדולים בעולם הם תמיד בבחינת "ברישא חשוכא והדר נהורא" – שמחה הולכת יחד עם אור, "ליהודים היתה אורה ושמחה" – וההופעה הראשונה של שמחה היא בבחינת תהו שקדם לתיקון, בפיו של לבן הרשע בסוף פרשת ויצא.

יעקב אבינו גונב את לבו של לבן, בורח בלי להודיע לו, כי הוא מפחד מה יעשה לו, כפי שהוא מתנצל בהמשך. לבן רודף אחריו, וכאשר הוא משיג אותו הוא צועק עליו בטרוניא גדולה מאד "למה נחבאת לברוח". הוא אומר – אם אתה לא רוצה להשאר אצלי, לחיי, לבריאות. אבל מה הייתי עושה לך אם היית אדם ישר ולא היית בורח ממני? הוא טוען שיעקב לא ישר, "כל הפוסל במומו הוא פוסל", הוא רמאי וכך הוא מעלה על יעקב, "ואשלחך בשמחה ובשִרים בתף ובכנור" – הייתי שולח אותך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור. פלאי פלאים שעד הפסוק הזה אין שמחה בתורה, זו השמחה המקורית בתורה. לבן אומר שהייתי עושה כך – לא עשיתי, אתה אשם יעקב, אבל אם היית בסדר – הייתי שולח אותך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור.

גלגול שמחת לבן בדורו של משיח

התורה היא "תורת אמת", אז כל מה שכתוב בתורה הוא אמת, וכנראה שגם בדברי לבן אלה יש אמת. כמה שהוא עצמו רמאי, וקשה לסמוך עליו שבאמת היה עושה זאת, אבל בכל אופן כנראה שכן היה עושה כך, ואם היה עושה הוא גם חייב להתגלגל ולהגיע לידי כך שלעתיד לבוא הוא יעשה זאת. זה כלל גדול בתורה, "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", חזקה על הקב"ה שלא יקפח את הרצון הטוב של לבן, שרוצה לשלח את יעקב בשמחה וכו' שיחזור ארצה.

הוא חוזר ארצה, לבית אביו יצחק, לשון צחוק ושמחה, כדי להביא את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו (משיח אותיות ישמח) – כמו שנסביר – ולבן היה שולח אותו בשמחה. "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", ובדור של משיח – בחדש אדר, כנראה באדר הזה, היום הזה ממש – נתבונן ונצייר בלבנו שלבן שולח את יעקב, את מלך המשיח, "משיח אלהי יעקב", בשמחה.

לבן – הלובן העליון

מיהו לבן? אדמו"ר הזקן מסביר בתורה אור, סוגיא שלמה, ששרש לבן הוא הלובן העליון, כתר עליון, המקום בו מתלבנים כל העבירות שלנו, מקור הסליחה. אז הנה, יש לנו כבר קשר בין אדר לאלול – אלול הוא חדש הרחמים והסליחות, ומקור הסליחה והליבון הוא לבן, הלובן העליון, המקור של שמחת חדש אדר.

לבן הוא כמו פרעה, שעוד חדש גם משלח אותנו – מיהו פרעה? פרעה בקדושה הוא גם בחינת כתר, שניהם כתר. על פרעה כתוב "דמיניה אתפריעו כל נהורין עילאין", המקום בו כל האורות העליונים מתגלים, שבעצם היינו כתר עליון. צריך להתבונן מי יותר גבוה בתוך הכתר, לבן או פרעה בשרשם. "בשמחה" שוה פרעה (כנראה שפרעה הןא טיפוס שמח, וכדי לשבור אותו צריך להתעלל בו – כמו שהוא התעלל בנו והשליך את בנינו, עוללנו, ליאור – מצא מין את מינו), אך לבן הוא מקור השמחה, הוא זה שאומר "ואשלחך בשמחה וגו'". נמצא שהלובן העליון של לבן הוא יותר גבוה בכתר מהתגלות האור של פרעה.

מה המיוחד והמעלה של לבן? שהוא אבי האמהות שלנו, האבא של רחל ולאה ולפי חז"ל גם של בלהה וזלפה – כולן בנות של לבן, כפי שהוא אומר בפרשה "הבנות בנֹתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רֹאה לי הוא"[ג], כל מה שבקדושה יוצא מלבן. פרעה לא יכול לומר כך, רק יכול לשלח אותנו. אבל לומר שכל מה שיש לך, יעקב, הוא ממני, הכל שלי – רק לבן יכול לומר.

לבן כאן הוא כתר עליון, שהוא כאן קוב"ה לעניננו, ויעקב הוא מלך המשיח – כעת הוא חוזר ובא לארץ ישראל, ביאת המשיח. כל המושג "ואשלחך בשמחה ובשִרים בתף ובכנור" היינו "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא", "שלח נא ביד תשלח", שליחות כמושג מובהק של שליחת הגואל לגאול את המציאות. לבן אומר, כאילו ה' אומר, שהייתי שולח אותך – המשיח, הגואל של המציאות – בשמחה, קודם כל בשמחה, ואחר כך "ובשִרים", אחר כך "בתף" ואחר כך "ובכנור". צריך להתבונן איך שכל הדברים האלה הם תנאים של ביאת המשיח.

כשה' רוצה לשלח לנו את המשיח מה עלינו לעשות? אפשר לעזור בכך שאנחנו נשמח מאד, זו סגולה לשליחות "בשמחה ובשִרים בתף ובכנור".

'בשמחה ובשִרים ברא אלהים את השמים ואת הארץ'

נעשה גימטריא אחת: הרביעיה הזו – שמחה, שירים, תוף, כנור – מתחלקת לשנים-שנים, "בשמחה ובשִרים" ואחר כך כתוב "בתף ובכנור" (ולא כתוב "ובתף" ב-ו החבור). היות שאנחנו מתבוננים בשמחה – העיקר השמחה, השמחה הראשונה בתורה, מקור כל השמחה – כמה שוה "בשמחה ובשִרים"? 913, בראשית [לא אומרים מה זה...] מי שכתב ספר ששמו 913 לא צריך להגיד, אנשים פשוטים (כמוני...) אומרים.

מי שאוהב את חכמת המספרים, ישנה תופעה (משוערת אצלנו) שבכל פרשה יש ביטוי מרכזי ששוה "בראשית". לדוגמה, בפרשת משפטים איפה היה ה"בראשית"? "עבד עברי" שוה משיח ו"תקנה עבד עברי" שוה בראשית. אנחנו צריכים לקנות-להביא את ה"עבד עברי" הזה, המשיח.

ב"בשמחה ובשרים" יש 11 אותיות, ואם מפרקים את 913 למרכיבים הראשוניים שלו הוא מורכב מ-11 (הראשוני ה-6) ו-83 (הראשוני ה-24). מקור המספר הזה הוא קדם (6 פעמים 24), 12 ברבוע. יש כאן 11 אותיות אז ממוצע כל אות הוא חמלה (83, המתקת "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך"). המלה הכי פשוטה של 83 היא חמלה, הרגש הראשון שאדם מרגיש בבקר, ה"בראשית" של הבקר, הוא שה' החזיר לי את הנשמה "בחמלה רבה אמונתך". כנראה שיש קשר בין חמלה לשמחה (בשתיהן אותיות חמה, ו-ל ו-ש מתחלפות באי"ק בכ"ר גל"ש, פרצוף הבינה דאריך, מקור השמחה). בכל אופן, יש כאן 'מכלול', ששמחה הולכת עם שירים. הרבי אמר שהבאת המשיח תלויה "ברוב שירה וזמרה", ומובן מאליו שאם יש רוב שירה וזמרה יש הרבה שמחה.

שוב, השמחה הראשונה בתורה היא "בשמחה ובשרים", ואם שוה בראשית ודאי רומז לכל הפסוק הראשון בתורה. כעת נקרא את הפסוק 'בשמחה ובשרים ברא אלהים את השמים ואת הארץ', תרגום פשוט, פשט. מתי? בכך פתחנו, שחדש אדר הוא חדש של בריאת העולם בבחינת חסד. יש שם אלקים שהוא גבורה, אבל עכשיו אנחנו רוצים שם אלקים שמח, שם אלקים שבורא את העולם בשמחה ובשירים, אותו שם אלקים שנאמר בלידת יצחק אבינו (חוש הצחוק של חדש אדר), "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי".

והנה ידוע שכל הפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – עולה 2701 שעולה 37 פעמים 73, חכמה, היינו המשולש של חכמה (בהיות 37 הנקודה האמצעית של 73, ומה עוד – 37 שוה חכמה במספר סדורי). ואילו כל הביטוי "בשמחה ובשרים בתף ובכנור" עולה 1679 שעולה 23 (חיה, בחינת חכמה כידוע בקבלה בסוד נרנח"י), ה'זוג' של 37 (יחידה), פעמים 73, חכמה! נמצא שהשמחה של לבן חדורה הרבה חכמה. בקבלה מבואר שמוח החכמה הוא המוח הלבן. "איזהו חכם הרואה את הנולד" מהשמחה, "אם הבנים שמחה" (בפורים, לשון פוריא, "פרו ורבו"). החכמה (של לבן, "קנה חכמה" מהיש דכתר) מפרה את השמחה (של לבן, "קנה בינה" מהיש דכתר). רמז לכך בפסוק: "ואשלחך בשמחה" – "ואשלחך" (הכח המוליד את השמחה) עולה חמש פעמים חכמה (היינו חכמה פנים ואחור: ח חכ חכמ חכמה חכמה כמה מה ה). נמצא ש"ואשלחך בשמחה ובשרים בתף ובכנור" עולה כח פעמים חכמה – כח מה – וביחד עם "בראשית [בשמחה ובשרים] ברא אלהים את השמים ואת הארץ" עולה 65 (המתחלק ל-28 ו-37 בסוד הפנימיים והאחורים של אהבה: א אה אהב אהבה = 28, אהבה הבה בה ה = 37), שם א-דני, פעמים חכמה, שעולה 13, אחד-אהבה, פעמים "ואשלחך" (ה פעמים חכמה כנ"ל שעולה שסה, כמספר ימות שנת החמה ומצות לא-תעשה של התורה, גם אותן צריך לקיים בשמחה)!

ידוע שחדש אדר הוא א-דר, כך נדרש גם בשיחות של הרבי, "אלופו של עולם" דר (בתחתונים). גם רומז לפסוק "דבר צוה לאלף דֹר". מכאן, גם בחכמת החשבון, מחשבים את ה-א של אדר ל-1000, ואז אדר שוה 1204, כפולה של שם אלהים, יד פעמים אלהים. הפסוק הראשון של התורה מתחלק יד-יד אותיות, ו-יד עצמו הוא אלהים במספר קטן. כלומר, אדר הוא אלהים (במספר גדול) פעמים אלהים (במספר קטן). זה אלקים, אבל אלקים שמח כנ"ל.

אלקים הכי יודע להיות שמח, איך אני יודע? מהפסוק הנ"ל "צחק עשה לי אלהים" ("צחק עשה לי" = תריג. "אני אמרתי אלהים אתם" – לשמוח בקיום תריג מצות התורה, וכידוע פירוש הבעל שם טוב לפסוק "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי"). החוש של אדר הוא חוש הצחוק, החוש של יצחק אבינו, עליו אומרת שרה "צחק עשה לי אלהים". יצחק, מדת גבורה, הוא סוד הצמצום, ו"צחק עשה לי אלהים" היינו שהצמצום עצמו יאיר, "ליהודים היתה אורה" ("היתה" = יצחק ועוד "אורה" – זיווג יצחק אורה[ד] חוזר אחר כך כזיווג יעקב רחל, והוא סוד שם אל, המדה הראשונה של יג מדות הרחמים, באתב"ש – תכ – כמבואר בכתבי האריז"ל). אורה (ב-ה) היינו כשהחשך הופך להיות אור, "כיתרון האור מן החשך".

בריאת השמים בשמחה ובריאת הארץ בשירים

אם כן, אדר הוא אלהים פעמים אלהים ("לדעת בארץ דרכך" אותיות שניות אדר כידוע. ארץ = אדר ועוד אלהים, סוד "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" כנ"ל), וכאן אנחנו קוראים את הפסוק הראשון בתורה – 'בשמחה ובשִרים ברא אלהים את השמים ואת הארץ'. למה אלקים צריך לברוא שני דברים, "את השמים ואת הארץ"? שם אלקים הוא לשון רבים בעצמו, כנראה שיש שני כחות שפועלים בו (הרי הוא יתברך נושא הפכים, עד שבעצמותו אינם הפכים כלל, הכל אחד ממש). למה צריך גם שמחה וגם שירים? הפסוק אומר, כי רוצה לברוא שני דברים, עולם שיש בו גם בחינת שמים וגם בחינת ארץ. בכל נקודה ונקודה של המציאות יש נשמה וגוף, רוחניות וגשמיות, שמים וארץ. כדי שבכל נקודה ונקודה יהיו שמים וארץ צריך לברוא את העולם בשמחה ובשירים.

מה משתמע מכך? שעם השמחה הוא בורא את השמים, וגם אנחנו רוצים לברוא את הרוחניות שלנו – לברוא פירושו לתקן, להבריא (באריז"ל בריאת העולם היא הבראת העולם, אחרי שבירת הכלים) – אדם רוצה להבריא את השמים שלו, לתקן את הרוחניות שלו, ועושים זאת בשמחה. אם הוא רוצה להבריא את הגוף שלו – הנשמה ודאי משפיעה על הגוף, אם הנשמה בריאה גם הגוף יהיה בריא, אבל אם רוצים לעבוד ישירות על הגוף, להבריא אותו מעיקרא (הרי בכל ספירה יש שם הוי' ב"ה, האור הפנימי, הנשמה, של הספירה, אך יש גם שם קדוש שמחיה את הכלי, ה'גוף' של הספירה, עצמו, שם א-ל בחסד וכו') – זה בשירים. איך אני יודע שהשמחה קשורה לשמים? בפסוק הכי חשוב של יב הצירופים של שם הוי' ב"ה, ממנו יוצא הצירוף של חדש ניסן – "ישמחו השמים [ותגל הארץ]". איך אני יודע ששירים שייכים לארץ? יש כמה וכמה פסוקים של שירה וארץ, כמו "שירו להוי' כל הארץ"[ה].

אם כן, זהו רמז מופלא ביותר, ש'בשמחה ובשרים ברא אלהים את השמים ואת הארץ'. הרבי קבע את הפסוק הראשון של התורה כאחד מ-יב פסוקים שכל ילד וגם כל מבוגר צריך לדעת ולשנן בעל פה. בשביל החדר ובשביל כולנו בחדש הזה, לא נשכח שבאמת כתוב שם "בראשית", בכל אופן זו תורה שבכתב, ותורה שבעל פה – על פי הרמז – היא ש'בשמחה ובשִרים ברא אלהים את השמים ואת הארץ', ווארט מיוחד לחשוב ולשנן בחדש הזה. כנראה שצריך גם לעשות לפסוק הזה איזה שירה. לחיים לחיים.

נגנו "ימין ה' רוממה".

המשכת שמחה (בינה)-שירים (חסד)-תף (מלכות)-כנור (תפארת) מהלובן העליון (כתר)

לפני שנעזוב את לבן, נשלים את הפירוש של "בשמחה ובשרים בתף ובכנור". אמרנו שלבן הוא הלובן העליון. כידוע, יש שני פירושים של לובן – יש לובן שהוא צבע לבן, ויש, כפי שכתוב בקבלה, לובן שהוא לא צבע אלא שקוף. משה רבינו מתנבא באספקלריא מאירה, היינו אספקלריא שקופה. גם בלבן, המקור של השמחה – יצא לנו שמקור השמחה בתורה הוא לבן – הוא השקיפות בנפש. יש בנפש שקיפות, שהוא פתוח לגמרי, רק ה' מתגלה דרכו – זה מקור של שמחה. על הקשר בין לבן לשמחה כתוב שהתגלות עתיקא באמא – שמחה היא אמא, "אם הבנים שמחה", ולבן הוא הכתר, עתיקא, שמתגלה באמא, לכן הוא מקור השמחה, "ואשלחך בשמחה".

מה לגבי שלש המלים הבאות, שירים ותוף וכנור? בספירות, כשמסתכלים בערכי הכינויים – הספרים השונים שמסבירים את הערכים של המלים – סתם שיר הוא חסד. סתם שיר הוא אהבה, כמו "שיר השירים" – שיר נותן בטוי למדת האהבה. שמחה היא "אם הבנים שמחה", ספירת הבינה, והמדה הראשונה (הבן הראשון) שנולדת ממנה בלב היא מדת אהבה (פנימיות ונשמת ספירת החסד), לכן מתוך שמחה צריך לשיר שיר אהבה.

מה לגבי תוף? לפני שבועיים, בפרשת בשלח, פגשנו את התוף – ראינו את התוף ששייך למרים, "תף מרים", ששוה 770 כידוע. אם רוצים להיות קשור ל-770, בית משיח, גם בלי לנסוע – הסגולה היא לקחת תף מרים ולתופף. כתוב בקבלה שתֹף הוא התיקון של המלכות. במלכות הרשעה יש שם מיוחד שקשור אליה ששוה בגימטריא תֹף. התוף של הקדושה מבטל אותו, והוא דווקא הכח של מרים הנבואה לבטל את ה-תֹף דקליפה, היינו תוף מרים שהיה בשירת הים. רואים שאחרי שירה – אחרי שירת הים – באה מרים עם התוף שלה ושוב שרה "שירו להוי' כי גאה גאה וגו'". התוף בא אחרי השירה (הראשונה של הגברים – "זכר חסדו" – שיר של חסד כנ"ל), כמו בפסוק הזה, "ובשרִים בתף". אם כן, יש פה לבן-כתר, שמחה-בינה, שירים-חסד, תוף-מלכות, ואחר כך עולים שוב לכנור.

מענין ששמים את הקצב לפני המלודיה, את התוף לפני הכנור. ברביעיה, בכל תזמורת, מבין כל הכלים השונים – ישנם הרבה כלים שונים בתזמורת – בדרך כלל הכנור מנגן את המלודיה והתוף עושה את הקצב. הייתי חושב שקודם יש מלודיה, לחן, ואחר כך שמים לו קצב. לא, כפי שודאי דברנו פעם, יש גם שמקבלים השראה של לחן – של מלודיה –כששומעים בפנים איזה קצב, מישהו דופק לי בראש ("קול דודי דופק"), ומתוך הקצב נולדת המלודיה. זה הסדר כאן, "בתף ובכנור".

בכל אופן, מהו כנור בספירות? אנחנו מתרגמים הכל לספירות – שמחה, שירים, תוף וכנור. התוף הוא המלכות, שפנימיותה שפלות – שפלות האדם, שפלות האני. כדי שהשפלות תהיה מאוזנת וגם תשאף לעלות ולא לרדת ליאוש ח"ו, כמבואר באריכות ב"פרק בעבודת ה'", היא חייבת להתקשר לרחמים, לתפארת. מבין כל הכלים של התזמורת, הכלי המפואר ביותר בקול – סתם קול ("הקל קול יעקב", מדת התפארת) – הוא הכנור (בפרק קנ, חותם ספר תהלים, "הללוהו בנבל וכנור"[ו] הוא כנגד ספירת התפארת, מדת הרחמים, כמבואר בכוונות. נבל היינו אותיות לבן המתקשר בפסוק "ויאמר לבן... ואשלחך... ובכנור" במיוחד לכנור בסוד "נעוץ סופן בתחלתן". לבן אף התגלגל בנבל הכרמלי, כמבואר באריז"ל. "הכרמלי" דומה לכנור). זהו דווקא הכלי של דוד המלך. דוד עצמו הוא התוף, וכשהוא לוקח את הכנור, שומע את הכנור, יש יחוד של שפלות ורחמים. יש שני יחודים של שפלות – השפלות והשמחה (כמו "מאמר השפלות והשמחה" של רבי אייזיק מהומיל, כי שפלות ושמחה הן הא בהא תליא), אבל בעבודה עיקר היחוד הוא יחוד השפלות והרחמים, יחודא תתאה (ו-ה שבשם, "והנגלת לנו ולבנינו"). צריך להבין טוב בנגינה – איזה רגש יש בלתופף? הייתי חושב שגבורה. יש בזה גבורה. את מי שמים על התפים? בדרך כלל מישהו חזק, איזה גבר כזה, בחור חזק. אבל יש גם נשים שטובות על התפים. אכן כתוב ש"בנין המלכות מן הגבורות" – התפים בונים את המלכות והם באים מהגבורה (בפרק קנ "הללוהו בתף ומחול" בא בהמשך ל"הללוהו בנבל וכנור" והוא כנגד ספירת הנצח, הבטחון הפעיל בנפש, "איהו בנצח", ראשית בנין המלכות בפועל, הנמשך מהגבורה דווקא – "דידן נצח" = גבורה – הכל בסוד "בנין המלכות מן הגבורות").

בכל אופן, יש כאן יחוד מאד מענין: מלבן לשמחה. בלשון הפסוק שלנו שמחה היא תחלת הזוג הראשון, "בשמחה ובשרים", ותוף הוא תחלת הזוג השני, "בתף ובכנור". נמצא שהשמחה גם קשורה לתוף – סוד השמחה והשפלות. אח"כ השפלות צריכה להתקשר לרחמים, לכנור. מיד אחרי השמחה צריך להתחיל לשיר, להגדיל את האהבה (סוד אברהם "האדם הגדול בענקים", במעניקי חסד ואהבה), את כל המטען הגדול של רגש האהבה שיש בלב.

ג. שרש שמחה בערבית ובאשורית

יש ספרים שדנים במקורות השרשים בלשון הקדש. ספרים מהימנים, ספרים של יראת שמים, שגם משווים לעוד שפות שמיות, כדי ללמוד יותר לעומק את משמעות המלה – לפרש את התנ"ך יותר לעומק. כשמסתכלים בספרים האלה[ז] רואים שני דברים מאד מענינים לגבי השרש שמחה.

גאות השמחה (ערבית)

יש פה מישהו שמדבר טוב ערבית? כתוב שבערבית בשמח יש גם משמעות של גבהות לב, של גאות. להיות שמח זה להיות מרומם. אפשר להבין מכאן בפשטות שכאשר ערבי שמח הוא גם מתגאה – שם שמחה וגאוה הולכות יחד. כל דבר משתלשל מהשרש, מהמקור. השמחה, "אם הבנים שמחה", בינה היא מקור היש. אבא הוא אין ואמא הוא יש ו"מינה דינין מתערין". באמא עצמה יש בחינה של שמינית שבשמינית גאוה שצריך להיות בתלמיד חכם. רקיעא תמינאה הוא הבינה, הספירה השמינית מלמטה, לכן יש שם מקור של ישות, אבל בלעומת-זה זה כבר עובר את הגבול לגמרי, לא נשאר שמינית שבשמינית, אלא ריבוי ביטוי של יש, גאוה כפשוטה.

מכאן אפשר להבין כמה חידוש יש בביטוי, כמו בספר של רבי אייזיק מהומיל, "השפלות והשמחה". מכאן רואים שיש משהו של נשיאת הפכים כאשר אומרים השפלות והשמחה. גם ההתחברות של השפלות ברחמים היא שני דברים שמשלימים, אבל לא נשיאת הפכים ממש. אבל שפלות ושמחה, ועוד יותר מזה לומר ש"הא בהא תליא", השפלות תלויה בשמחה והשמחה תלויה בשפלות, חידוש גדול מאד לאור הווארט הזה.

אם כבר ערבית וערבים, יש לנו גם נוסחא טובה איך מנצחים את הערבים. יש לנו פה מלחמה עם הערבים, אויב שלנו, איך מנצחים אותם? באיזה חדש? [באדר.] כן, יש גם פרס ומדי שמנצחים אותם דווקא באדר. גם עמלק הוא באדר (המן הרשע היה מעמלק), אבל העיקר בפורים (מלכות אחשורוש ואסתר המלכה ומרדכי המשנה למלך) הוא פרס ומדי (הפר של פורים הוא הוא הפר של פרס). איך מנצחים היום את התרבות הערבית? יש כמה וכמה דוגמאות לזה בסיפורי חסידים, שלנצח מישהו או משהו בלעומת-זה בקליפה צריך לנצח עם המדה שלו ויותר, יותר בעצמה. כמובן יותר בקדושה, אבל גם בעצמה רבה יותר. אתה שמח בגאוה שלך (שכמה שלא תהיה אתה מוגבל והגאוה שלך מוגבלת) – אני שמח בה' ואני יותר שמח ממך (בהיות ה', מקור שמחתי, בלי גבול, אין סוף ב"ה)!

גאות השמחה בתנ"ך

מאיזה פסוק לומדים אותם בלשנים שגם בתנ"ך יש משמעות של גבהות במושג שמחה? זוג של פסוקים – הפסוק האחרון של פרק ס"ג בתהלים והפסוק האחרון, המקביל, של פרק ס"ד בתהלים. "הכל הולך אחר החיתום", הפסוק שחותם את פרק ס"ג הוא "והמלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר". מה לומדים מכאן? ששמחה היא שם נרדף ל"יתהלל". מה פירוש להתהלל? להתפאר. לא כתוב להלל אלא להתהלל – "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו'", להתהלל היינו להתפאר. "אשה יראת הוי' היא תתהלל", מותר לה להתהלל ביראת השמים שלה (וממילא גם בחן ויפי שלה). היות ששמחה מקבילה להתהללות מורגש שבשמחה יש גבהות מסוימת, ישות מסוימת.

עוד פעם, הפסוק בסוף פרק ס"ג אומר "והמלך ישמח באלהים [נשים לב שיש כאן שם אלקים, שדברנו עליו קודם] יתהלל כל הנשבע בו [מתי הוא יתהלל וישמח? כאשר] כי יסכר פי דוברי שקר". מסבירים הפשטנים שבהכל דוד המלך מתכוון לעצמו – "והמלך" היינו אני המלך, "ישמח באלהים וגו'". מתי הוא ישמח ויתהלל? כאשר "יסכר פי דוברי שקר", יסתם פי כל מי שדובר עלי שקרים. על דוד המלך היו הרבה שדברו עליו שקרים, כתבו עליו מאמרים, ערכים בויקיפדיה, והיו אצלו המון פיות דוברי שקר. כל זמן שפיות דוברי שקר מתהללים ושמחים הוא לא יכול להיות שמח ולהתהלל, אבל ברגע שנסתום את הפיות שלהם – לא צריך להרוג אותם, רק לסתום את הפיות, אחר כך אולי יחזיר אותם בתשובה, אבל דבר ראשון לסתום להם את הפיות – אז הוא ישמח ויתהלל.

מה הפסוק הבא, שחותם את פרק ס"ד? "ישמח צדיק בהוי' [קודם היה המלך באלקים וכעת צדיק בהוי'] יתהללו כל ישרי לב". גם כאן יש הקבלה בין "ישמח" ל"יתהללו". אומרים שמשני הפסוקים האלה – יש עוד כמה כאלה, אבל זה זוג חשוב של פסוקים – לומדים משמעות זאת (ששמחה משמע גבהות).

למה "והמלך ישמח באלהים" ואילו "צדיק ישמח בהוי'". המלך שמח באלקים, אלהים בגימטריא הטבע, אותו צמצום שלא כפשוטו ואז "צחק עשה לי אלהים", חוש הצחוק שלי. הצמצום היה רק במלכות, מלכות דאין סוף, לכן "והמלך ישמח באלהים", כמו "צחק עשה לי אלהים". מלך הוא מלכות, אבל הצדיק – היסוד – שמח בהוי'. ביסוד יש מעלה ויש גם חסרון – יש גם יתרון למלכות על היסוד. בכל אופן, המלך שמח באלקים והצדיק בהוי', אבל בשניהם השמחה מקדימה להתהללות.

לפי זה, איך מנצחים את הערבים? בשמחה. הם מתהוללים, שמחים בגאוה ושקר ושוא, אבל הנצחון הוא על ידי שמחה והתהללות של קדושה. כל זה ווארט אחד במשמעות שרש שמחה.

ריבוי השמחה (אשורית)

יש ווארט שני, שקשור לפסוק אחר בתנ"ך: לא סתם אומרים "משנכנס אדר מרבין בשמחה". אומרים שבאשורית (קודם דברנו על ערבית, וכעת לומדים אשורית) שמחה משמעה התרבות. עוד יותר אדר, עוד יותר פורים – "פרו ורבו". מה כתוב על "פרו ורבו", "אם הבנים שמחה". כמו שאנחנו מסבירים, שאם רוצים  להכנס להריון, כל התהליך של ההריון והלידה וגידול הילדים תלוי בשמחה, "אם הבנים שמחה". הנה, באשורית, כתוב בפירוש ששרש שמח הוא מלשון התרבות.

מה הפסוק בתנ"ך שמביאים לזה? יש באמת ענין להשוות את לשון הקדש לשאר הלשונות (בפרט הלשונות הקרובים ללשון הקדש), כמו שגם ר"א אבולעפיא אומר בפירוש – הכל יוצא מהעברית, לשון הקדש, ואפשר לקבל אור חוזר, פידבק, מכל הלשונות כדי להבין את לשון הקדש יותר לעומק. כתוב ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", יותר מנקודת המוצא של האור הישר. כלומר, לעניננו, אפשר להבין דקויות בלשון הקדש בהשוואה מבחוץ – להגיע לעומק המושג יותר מכל אור ישר, פירוש ישר שמפרשים את הטקסט לפי הבנת מי שמכיר את לשון הקדש עצמה.

בכל אופן, הפסוק שמביאים הוא פסוק במשלי, שאנחנו אוהבים לצטט – "אור צדיקים ישמח"[ח]. גם שייך ל"ליהודים היתה אורה ושמחה וגו'". אומרים שהפשט הוא, כמו באשורית, שאור הצדיק הולך ומתרבה, כמו "הולך ואור עד נכון היום". שהאור ישמח פירושו שהאור יתרבה. לפי זה "מרבין בשמחה" פירושו לא רק שצריך להרבות בשמחה, אלא שהשמחה עצמה מתרבה בעצם מכח עצמה. מי שרוצה להתרבות שיהיה שמח – השמחה היא כח של ריבוי. זה ווארט מאד יפה.

התגברות על קליפת אשור ועל קליפת ישמעאל

למה דווקא באשורית? קודם אמרנו שמערבית אפשר ללמוד איך להתגבר על קליפת הערבים, לעשות זאת יותר טוב מהם. מה הרבי אומר היום, מי היא אשור? תרבות אמריקה, תרבות המערב. רוסיה היא מצרים, ואמריקה – וכל מי שיונק ומזדהה עם תרבות אמריקה – נקראת אשור, כך אומר הרבי. איך מנצחים את תרבות אשור? למה תרבות אשור היא שמחה במשמעות של התרבות? כל הראש הוא להרבות, להרבות חומר. למה הוא נקרא אשור? למה הרבי אומר שאמריקה היא אשור? לשון אושר רב ותענוג, נהנתנות, להרבות תענוגות בני אדם, להרבות כסף. איפה כל הכסף? איפה מדפיסים הכי הרבה כסף? כנראה שמאד שמחים, ואם אתה שמח אתה יכול להדפיס כמה כסף שאתה רוצה, בלי פחד מה יקרה בכלכלה... זו השמחה של אמריקה, הרבה תענוג, הרבה הנאות, הרבה תענוגות בני אדם, הרבה כסף. אנחנו צריכים לעשות זאת יותר טוב.

אם כן, השמחה של הערבים היא ישות בעצם, גאוה, וכנגדה יש לנו גם את השמינית שבשמינית של תלמיד חכם, עליה כתוב "ויגבה לבו בדרכי הוי'" (כאשר אותה שמינית שבשמינית היא יותר גבוהה בעצם מכל הגבהות של הקליפה, וכמו שנאמר על מלך המשיח "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"). השמחה של אמריקה היא ריבוי, התרבות בחומר ובהנאה, וכנגד זה יש לנו את ריבוי המעשים הטובים שלנו ("אמור מעט ועשה הרבה"), העונג האלקי שלנו.

לתקן את הלבן

זה (היין) היה אדום, כעת שכל אחד יקח לבן – זו דוגמה של לבן שקוף. יש גם בקליפה לבן, נכוון שאנחנו עכשיו שותים לבן ואומרים לחיים שזה תיקון כל היהודים שח"ו אכלו פעם לבן. לחיים לחיים. אפשר לפרסם את זה, שהלבן הזה מתקן את הלבן ההוא. אם אכלת הרבה צריך לשתות הרבה...

ד. מסורת השמחה בתנ"ך (סוד ההריון)

הריון הופעות שמחה בתנ"ך – סגולת "פרו ורבו" בשמחה

אמרנו שעצם המלה שמחה היא לשון התרבות, פורים ("פרו ורבו"). רואים זאת במסורה לגבי השרש שמח בתנ"ך: אם סופרים ספירה מדויקת – לא סמכתי על המחשב, אבל במקרה הזה יצא לי אותו דבר... – יש בכל התנ"ך רעא פעמים השרש שמח, רעא שמחות. "ואשלחך בשמחה ובשרים וגו'" הוא הראשון מתוך רעא השמחות. מה המספר הזה אומר? מספר מפורסם, מהגימטריאות היחידות שמופיעות בחז"ל במפורש – חז"ל אומרים שיש רעא ימי הריון, כמנין הריון.

אחד הסימנים שה' בורא את העולם בחדש אדר בלשון הקדש הוא שעם השמחה ("משנכנס אדר מרבין בשמחה") הוא בורא את "אם הבנים שמחה", את ההריון ("אם" לשון רחם כידוע בחז"ל, הרחם עצמו שמח מאד בחדש אדר[ט]). הריון הוא מלשון הר שעולה אדר. "אברהם קראו הר", מדת האהבה של אברהם (שעולה רחם), שממנה בא ההריון (בחדש אדר). כבר מכאן אפשר להבין שהסגולה הגדולה ביותר להריון (לא רק בחדש אדר אלא בכל השנה תמיד – אדר כל השנה ע"ד כל יום פורים, "הרה ויולדת יחדו"), גם בגשמיות וגם ברוחניות – כפי שאנחנו תמיד מדברים, אבל זה עוד סימן מובהק – הוא לשמוח.

נחזור על מה שתמיד מסבירים: ב"פרו ורבו" יש שלש בחינות – בגשמיות, להוליד ילדים; הסבר אדמו"ר הזקן שהמצוה הראשונה של התורה ("פרו ורבו") היא ש'על יהודי לעשות עוד יהודי', להחזיר יהודים בתשובה, זה עיקר ה"פרו ורבו" של חב"ד; ויש "פרו ורבו" בספרים קדושים – קאמרנא ועוד ספרים קדושים – שהיינו לחדש חידושי תורה. אצל הבעש"ט מי שזוכה לזה בתכלית זוכה ל-י של רבי, נביעת האין סוף, שכל הזמן פרה ורבה בחידושי אמת. מה שכעת אמרנו, שהסגולה לכל ה"פרו ורבו" האלה – הסגולה להוליד ילדים בגשמיות, כמו שהרבי אומר שלכל אחד יהיה לפחות מנין בבית, והסגולה לקרב נשמות ליהדות, צו השעה של הדור שלנו בפרט, וגם הסגולה לחדש חידושים אמתיים בתורה – היא שמחה.

איך אני יודע שהחידושים שלי בתורה אמתיים, מי ערב ועד לי? אם הדברים שמחים כנתינתם מסיני. אם אלה דברים שמחים, משמחים לב אלקים ואנשים, כבר סימן שזה אמת. אם זה אמת – זה מה שה' רוצה, ה' אוהב זאת. ה' אוהב יהודים שמחים, יהודים ששמחים בתורה. תורה – "תורת אמת" – לשון הריון. תורה הריון עולה אמת אמת. הריון הוא מתוך שמחה ומכאן שהשמחה (האם, הרחם) מולידה אמת (הריון ובמילוי ובמילוי המילוי – שלשה שלבים של התפתחות ההריון – עולה ו צירופי אמת, סוד "אהיה אשר אהיה" של יציאת מצרים, לידת העם מתוך הרחם של מצרים, ובמספר קדמי הריון עולה תפארת, משולש לוי, מדת האמת[י]). כתוב שכל המצוות ה' נתן לנו בשביל הזדמנות להתוועד, לעשות פארברייגן מתוך שמחה, "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי". לא שעל אף שגרתי עם לבן שמרתי מצוות, אלא שכל המצוות הן כדי לגור יחד עם לבן – לומר לחיים ולהיות בשמחה.

סדרת הופעות השמחה בתורה-נביאים-כתובים

השאלה איך מתחלקות ההופעות לפי התנ"ך. זו תפועה יפהפיה בתנ"ך. הייתי חושב שיהיה בערך חלוקה שוה, אבל זו סדרה רבועית שעולה בגדול. בכל חמשה חומשי תורה יש רק 16 פעמים שמחה, מתוך רעא הפעמים. אחר כך בנביאים יש כבר דילוג גדול, מ-16 ל-83 (מספר שהזכרנו קודם, ש-בראשית שוה יא פעמים פג, סוד חמלה), אז לכתובים נשאר 172, 271 הפוך בספרות. רואים כאן שיש דילוג רציני מתורה לנביאים לכתובים, "מרבין בשמחה" פשוטו כמשמעו – מרבין בשמחה הרבה-הרבה בכל חלק של התנ"ך.

מה בסיס הסדרה? ההפרש בין 16 ל-83 הוא 67, בינה, "אם הבנים שמחה", השמחה היא פנימיות הבינה. ההפרש בין 83 ל-172 הוא 89, מספר אהבה הכי חשוב, גוף. מה הבסיס? 22, כנגד כב אותיות התורה (השמחה באותיותיה כנתינתה מסיני). איך זה קשור ל"פרו ורבו", להריון? סוד הזרע, "ישכב", יש כב אותיות בתורה. כתוב בקבלה שזרעא חייא וקיימא הוא סוד ה-כב, והנה בסיס הסדרה הזו של "מרבין בשמחה" בתנ"ך הוא כב.

עוד יותר: אם מפתחים את הסדרה הזו עד 13 מספרים השביעי-האמצעי יהיה 748 שעולה 34 פעמים 22, וכל שני מספרים סביבו על דרך אתב"ש יהיו כפולות של 22, לכאורה בלי שום קשר לכך שהבסיס הוא 22. זו תופעה מיוחדת לגמרי של 22 בסדרה הזו כאשר מפתחים אותה עד יג מספרים. יוצאים מזה דברים מופלאים, הכל סביב המספר 22 – תן לחכם ויחכם עוד.

איפה בפשט התנ"ך רואים ששמחה ו-22 הולכים יחד? יש ארבעה פסוקים של שמחה "בך" בתנ"ך – פעמיים "ישישו וישמחו בך", "ועמך ישמחו בך" והכי מפורסם "נגילה ונשמחה בך". למה שאמרנו קודם, שבסיס השמחה בתנ"ך הוא בך, יש ארבעה עדים בתנ"ך.

ה. מסורת השמחה בתורה

חומשים שמחים: חלוקת הופעות השמחה בחמשה חומשי תורה

נתבונן בהופעות השמחה בתורה ונראה איך רק בתורה יש פה תופעה שאיני יודע אם יש עוד יפה כמוה: אמרנו שהשמחה הראשונה בתורה היא "ואשלחך בשמחה". האם יש עוד שמחה בחומש בראשית? לא. יש חמשה חומשים, חמשה אותיות שמחה. בכל בראשית יש רק את השמחה של לבן, השמחה התיאורטית שצריכה לצאת מן הכח אל הפועל בדור שלנו.

כשמתחילים לקרוא חומש שמות בפרשת שמות פוגשים את השמחה השניה בתורה, שהיא גם שמחה סמויה מן העין. משה רבינו חושב שאהרן יקפיד עליו, שתפס את הגדולה, והקב"ה מעיד עליו שלא – "וראך ושמח בלבו", אני מבטיח לך שהוא ישמח. בזכות שמחת הלב של אהרן הוא זכה לאורים ותומים, לחשן המשפט על הלב. שלש האותיות הראשונות של "וראך" הן אור, ממנו הראיה (בתורה, במעשה בראשית, קודם נאמר "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" ואז מיד "וירא אלהים את האור כי טוב" – אין ראיה ללא מציאות האור), ו"וראך ושמח בלבו" עולה ג"פ (ממוצע כל מלה) אור, פסוק מובהק של "ליהודים היתה אורה ושמחה", ולכן הוא זכה לאורים ותומים על הלב, אורים לשון אור. קשור מאד לפורים (פורים-אורים לשון נופל על לשון, ו בסוד "אף עשיתיו" – א היא אות המילוי של האות פא), "אורה ושמחה". האם יש עוד שמחה בכל חומש שמות, החומש של יציאת מצרים מיגון לשמחה – כמו שאומרים בהגדה של פסח. כל שלבי יציאת מצרים הם שמחה גדולה, שמחה אחרי שמחה, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה (כאשר הדברים שמחים כנתינתם מסיני), "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (ארבעה שלבי שמחה כנגד י-ה-ו-ה), יש שמחה יותר מזה? אבל בכל חומש שמות אין עוד שמחה, רק "וראך ושמח בלבו"!

אם כן, בחומש בראשית יש שמחה אחת ובחומש שמות יש שמחה אחת, וצריך לעבור לחומש ויקרא ולחפש שם עוד שמחה. צריך ללכת כמעט עד הסוף, מחפשים שמחה ולא מוצאים, עד שמגיעים לפרשת אמר, לפרשית החגים, ל"זמן שמחתנו", ושם כתוב במצות לולב "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים". הולכים הלאה – אין עוד שמחה בחומש ויקרא, רק שמחת הלולב והמינים ב"זמן שמחתנו". כבר מתחיל להיות פלא, שמחה אחת בבראשית, שמחה אחת בשמות ושמחה אחת בויקרא.

הולכים הלאה, חומש במדבר, בו יש הרבה סיפורים – יש דברים עצובים אבל גם יש דברים שמחים, הייתי חושב שסיפורים צריכים להיות שמחים (סוּפר שמחים), ועל כל פנים איזו שמחה פה ושם. יש בו איזו שמחה? מגיעים לפרשת החצוצרות בה כתוב "וביום שמחתכם". חז"ל דורשים בספרי, והרבי תמיד מביא, ש"אלה השבתות" – מוכיח מכאן שצריך להיות בשמחה בשבת. תמיד אומרים ששבת היא עונג וחג הוא שמחה, אבל מכאן מביאים ראיה בחז"ל שגם בשבת צריך לשמוח, "'וביום שמחתכם' אלו השבתות", קשור גם לשמחה ושירים (חצוצרות, שיר של אהבה המחבר יחד שני חצאי צורות, כידוע הפירוש של הרב המגיד נ"ע). יש גם שיר של חב"ד על "ושמחתם" [נגנו.]. מחפשים הלאה בחומש במדבר – אין עוד שמחה. כבר על פי ארבעה עדים – בכל חומש מארבעת החומשים הראשונים יש שמחה אחת בלבד. כנראה שבלי שמחה אחת הוא לא יכול להתקיים, אבל שמחה אחת ודי.

אבל אמרנו שיש 16 שמחות בתורה, אז פתאום מגיעים למשנה תורה ויש דילוג הערך לגמרי יחסית – 12 שמחות. היו 4 שמחות ב-4 החומשים הראשונים, ענין בפני עצמו כמו, "שלישי המדבר" כידוע – שמחה אחת בכל חומש, כל חומש הוא אותיות שמחו ("שישו ושמחו בשמחת התורה") פעם אחת. אחר כך פתאום מוציאים עוד 12 כדי שיעלה מ-4 ל-4 ברבוע. סימן שיש קשר מיוחד בין שמחה ל-4, ארבע ברבוע (סוד "ומספר את רבע ישראל" שעולה 1600, 40 ברבוע, 40 ימי יצירת הולד, פסוק המדבר מסוד ההריון של נשמות ישראל, "רבע" לשון זיווג, "שתים שהן ארבע" בקיום מצות "פרו ורבו").

סדרת ישמח (במספר קטן)

איזו מלה חשובה שוה במספר קטן 16? [הרב לא מרשה ללמוד מספר קטן.] לפעמים, בהתוועדות ראש חדש (לידת הלבנה) מותר. איזו מלה שאנחנו מאד אוהבים שוה 16 במספר קטן? משיח. נקח את אותיות משיח (במספר קטן) ונסדר אותן כדי שיעלו, כי שמחה היא עליה ("מרבין בשמחה") – ישמח. לכן אומרים באמת שמשיח אותיות יִשמח ויְשמח. לכן גם הפסוקים שאמרנו קודם, "והמלך ישמח באלהים" ו"ישמח צדיק בהוי'" הם פסוקי ישמח, אותיות משיח.

אם יש לנו סדרה של משיח, מספר קטן עולה, נחשב מה הבסיס של הסדרה הזו – 1, 3, 4, 8. קודם כל, נכוון שה-1 (ה-י), הוא פעם אחת לשון שמחה בחומש בראשית. ה-3 (ה-ש) מה שבשלשת החומשים הבאים יש שמחה אחת בכל אחד. אחר כך ה-4 (ה-מ) וה-8 (ה-ח), יחד 12, הם ההופעות במשנה תורה – כנראה שאם נסתכל נוכל לעשות שם חלוקה כזו, עוד 4 ופעמיים 4 (8). אפשר לכוון את כל הופעות השמחה לפי הסימן ישמח, משיח.

השאלה, אם כן, היא מה הבסיס של הסדרה הזו. ההפרשים הם 2, 1, 4, ההפרשים ביניהם הם 1- 3, והבסיס הוא 4 (סוד "ומספר את רבע ישראל" כנ"ל). גם 22 במספר קטן שוה 4. מה יהיו המספרים הבא בסדרה? 19, 41, 78 (המספר השביעי, החביב). סכום שבעת המספרים הראשונים של הסדרה הוא 154, 7 פעמים 22! 78 (השביעי) ו-22 (הממוצע) הם גם זוג (שביחד = 100, שלמות של 10 פעמים 10, וכמבואר סוד זוג זה של 22 ו-78 בחכמת החשבון במקום אחר). זה היה בשביל לבלבל כמה אנשים...

ענוה ושמחה

עוד משהו יפהפה: נקח את כל שש עשרה הפעמים שכתובה שמחה בתורה, גימטריא של כל המלים כפי שהן כתובות, ונקבל 9828, יד פעמים שבת, חשמל (אותיות לשמֹח) פעמים הוי'. בכל 16 המלים האלה יש בדיוק 78 אותיות, המספר שהיה לנו קודם, השביעי בסדרת י-ש-מ-ח במספר קטן.

האם יש ערך ממוצע לכל אות? ההסתברות היא רק 1 ל-78. הממוצע הוא ענו – ענו הולך עם שמח, "ויספו ענוים בהוי' שמחה" (ענו שוה סיון, החדש של זבולן, לו שייכת השמחה בין השבטים, כדלקמן). כל אות שמחה בתורה שוה בממוצע ענו, "והאיש משה ענו מאד"[יא], "ויספו ענוים בהוי' שמחה", יחד עם שמחה צריך ענוה.

כתוב שענוה היא לא בדיוק בטול (במציאות) של חכמה. "משה זכה לבינה" – בטול הוא בחכמה וענוה בבינה, ממש במקום השמחה. להיות ענו ולהיות שמח הולך יחד. כמה שוה ענו שמח? (הפוך מהערבי שהוא יש-שמח) דעת, "אם אין דעת אין בינה", הם הולכים יחד, היינו הך. יש כאן שש אותיות, הממוצע הוא דעה (הדעת היא מפתחא דכליל שית כנודע בסוד "האזינו [= דעה] השמים [= ה פעמים דעה, יחד דעת]", פתיחת שירת משה). זה בר דעת יהודי. ענוה-שמחה שוה 22 ברבוע (כמו גוף-נשמה), חוזר ל-בך, "נגילה ונשמחה בך".

ו. שמחה ובטחון

בטחון ושמחה

נעשה משהו חדש: יש יג מדות פנימיות של הנפש – אמונה תענוג רצון בטול שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות. בין כל המלים האלה מה הכי קשור לשמחה? הרבה יכולים להתחבר. יש לאנשים בעיות בחיים, מכירים מישהו כזה? מה חסר לו, מה העצה השוה לכל נפש? בטחון ושמחה. איך אני יודע שבטחון ושמחה הולכים יחד? "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו". יש סיפור שלם על הפסוק הזה מרבי שלמה מקרלין, שיש בו "צווי 'כי'" (שתי פרות, לשון "פרו ורבו").

בטחון בכסלו (חנוכה) ושמחה באדר (פורים)

מה החג של השמחה בשנה, שיא השמחה בשנה? פורים, "משנכנס אדר מרבין בשמחה". בשביל מה צריך לומר "מרבין בשמחה"? ביחס לשמחה קיימת, ביחס ל"זמן שמחתנו". חשבת על זמן שמחתנו, על שמחת תורה, שגם שותים הרבה לבן. אבל "מרבין בשמחה" באדר, בפורים, שהוא כבר היחידה של השמחה – שמחת תורה היא רק החיה של השמחה. מה החג של הבטחון? חנוכה. על שני החגים מדרבנן כתוב "כי בו ישמח לבנו [בפורים] כי בשם קדשו בטחנו [בחנוכה]".

היינו יכולים לשאול אחרת, יותר פשוט – לא לשאול לגבי חגים אלא לגבי חדשים. חדש השמחה, שכולו שמחה מתחלה ועד סוף, הוא אדר – "מרבין בשמחה", גם אחרי פורים כמו שאמרנו. מהו חדש הבטחון? כסלו. פירוש המלה כסלו, כסל בלשון הקדש, הוא לשון בטחון. כסלו הוא בטחון ואדר הוא שמחה, וממילא גם החג של כסלו הוא חג הבטחון והחג של אדר הוא חג השמחה.

בבטחון יש שתי בחינות, סביל מצד ההוד ופעיל מצד הנצח. חנוכה הוא בטחון פעיל, הבטחון של החשמונאים, המכבים. בבטחון החיל צועד 'שמאל ימין שמאל ימין', "הולך בתם ילך בטח", "הולך בתום" היינו הבטחון הסביל ו"ילך בטח" הבטחון הפעיל. צריך לומר שכסלו גופא מתחיל בשמאל, בטחון סביל יותר, חוש השינה – חזקיה שהלך לישון הוא השיא, אב-טיפוס, של בטחון סביל, אבל נגמר עם המכבים. ממש "הולך תום ילך בטח".

ימי החבור בין חנוכה לפורים

כמה ימים יש בקביעות שנה זו מחנוכה עד פורים? יש תקופה בשנה שהיא התקופה של הבטחון המביא לידי שמחה – מ-כה כסלו עד יד אדר. בקביעות של השנה הזו היו 5 ימים בכסלו, 29 ימים בטבת, 30 בשבט ועוד 14 ימים באדר – סך הכל 78 ימים מהיום הראשון של חנוכה עד פורים פרזות. 78, ג"פ הוי', היה המספר השביעי החביב של סדרת ישמח ("כי בו ישמח לבנו"[יב]) הנ"ל. רואים שהשמחה תלויה בבטחון.

איפה עוד יש יחידה של 78 ימים בשנה, גם היא לפי קביעות שנה זו (בה חשון היה חסר)? דברנו בי"ט כסלו שהשנה הוא היום ה-78 בשנה. אם גם חשון וגם כסלו מלא יצא גם שוה, 79 ימים. כלומר, יש משהו ב-יט כסלו שמר"ה עד י"ט כסלו בדיוק כמו מחנוכה עד פורים. לא יודע אם פעם שמנו לב לזה – בעלי הרמזים זוכרים. משהו מובהק שמתחלת השנה עד י"ט כסלו בדיוק כמו מחנוכה עד פורים. כתוב שי"ט כסלו הוא חג החגים, כולל גם חנוכה וגם פורים. הוא חל בכסלו, שייך לבטחון.

הרבי דווקא את חדש כסלו חלק לשני חצאים של החדש, עלית הלבנה ומיעוט הלבנה. הוא אמר שמיעוט הלבנה הוא יותר עוצמה, עליה בעצם. החלק הראשון של השנה הוא עלית בגילויים ובחצי השני של החדש העצמות עולה. זו מהשיחות החשובות של הרבי, שבה המתיק את החצי השני של כל חדשי השנה שאפשר להתחתן בהם, כנגד המנהג שהיה קודם – הכל הפך ל"לכתחילה אריבער", ריבוי עצמה. מתאים לכך שכל זמן שיש גילויים מלמעלה הגילוי טוב בשביל הבטחון הסביל, אבל העצמה, העצם בלי גילוי, מתגלה דווקא בבטחון הפעיל – "הלך בתם ילך בטח".

[גם בי"ט כסלו יש פרזים ומוקפין, י"ט ו-כ'.] כן, כמו בפורים. נמצא שמראש השנה עד כ כסלו הוא כמו מחנוכה עד שושן פורים. בכל אופן, זה היה ביחס למספר עח, שיש השנה. בשנים אחרות יוצא עט, כמנין השם הקדוש סיט (ס-יט), השם השלישי ב-עב השמות של ה', עליו דרשנו הרבה שנים. [מה השם הזה מבטא?] היסט, תזוזה מרחוק (ובהפשטה – תופעה לא-מקומית). היו על זה כמה שיעורים.

חבור השמחה והבטחון – סגולת בני, חיי ומזוני

הווארט היה שצריך לחבר את הבטחון והשמחה, לחבר את כסלו ואדר, לחבר את חנוכה ופורים. זו העצה לכל הבעיות שיש בעולם. כמה עולים יחד בטחון ושמחה? גם שם קדוש בקבלה – שם חתך. הממוצע הוא רוח-רוח, "פי שנים ברוחך אלי". שם חתך, ס"ת "פותח את ידך", עולה ב"פ רוח, מה שאלישע בקש מאליהו, "פי שנים ברוחך". מה הן שתי הרוחות? כל אחד הוא רוח, הבטחון הוא רוח והשמחה היא רוח.

שם הפרנסה, ברור מה הקשר בין פרנסה לבטחון – גם בטחון סביל וגם בטחון פעיל. מי שרוצה להעשיר משקיע ועושה מעשים, יוזם, לא רק מחכה בשקט. יש פרנסה שבאה כמו מן מהשמים, שהיא תלויה בבטחון סביל, ויש פרנסה שאתה עובד ויוזם וגם נכנס לחובות, כמו שכתוב בחסידות, לוקח ריזיקה בשביל להתפרנס. לשם כך צריך בטחון פעיל, מדת "נצח ישראל".

בשביל מה צריך שמחה? אמרנו קודם שבעיקר בשביל בני, פרו ורבו. יש מזוני ובני. מזוני באים בעקבות חיי – מאן דיהב חיי יהב מזוני. כתוב "החותך חיים לכל חי", בשם חתך יש גם חיים וגם פרנסה, מי שנותן חיים נותן פרנסה, ויש גם בני, כי שמחה היא קודם כל מקור של בני, של הילדים, עם כל שלשת המובנים הנ"ל. אם ס"ת "פותח את ידך" הם חתך, בטחון-שמחה, שאר האותיות (ר"ת, שהם שם בפני עצמו, וגם אמצעי תיבות) שוות 501, "אם הבנים שמחה", שעולה ראש. הכל שוה ראש-חתך, לחתוך את הראש..., "אם הבנים שמחה" ועוד שמחה-בטחון. גם כוונה יפה כשאומרים את המלים האלה ב"אשרי". לחיים לחיים.

נגנו שאמיל.

ז. "שמח זבולן בצאתך"

שמחת זבולון ביציאה לעסקים

"הכל הולך אחר החיתום". כמו שדברנו הרבה על הפסוק הראשון בתורה שיש בו שמחה, צריך להתבונן גם על הפסוק האחרון של 16 פסוקי השמחה בתורה. מה הפעם האחרונה שכתובה שמחה בתורה, "נעוץ סופן בתחלתן"? דווקא בפרשה האחרונה של התורה יש שמחה אחת, בברכת שבט אחד על ידי משה רבינו – "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך". ה"שמח" נמשך גם ליששכר, אבל נאמר בפירוש לגבי זבולון. הייתי חושב שהשבט של אדר צריך להיות הכי שמח. לפי האריז"ל השבט של חדש אדר הוא נפתלי, אבל לא כתוב עליו שהוא שמח, אלא "שמח זבולן [בצאתך – למסחר]". זה מתקשר למה שאמרנו קודם על בטחון-שמחה, ששמחה היא סגולה מיוחדת להריון, בני, ובטחון נדרש בעיקר לפרנסה.

התכללות הבטחון בסגולת "בני"

באמת יש התכללות בין סגולות הבטחון והשמחה. על הזיווג בין האיש והאשה, שמולידים זרעא חייא וקיימא, כתוב ש"איהו בנצח" ו"איהי בהוד". עצם הזיווג הוא לשון טח, ויש בו בטחון דהיינו דבקות, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". לא כתוב סתם "איהו בנצח ואיהי בהוד" אלא נאמר דווקא בשעת הזיווג, הבעל צריך להיות במקום הבטחון הפעיל (נצח) והאשה צריכה להיות במקום הבטחון הסביל (הוד), כך הם מתחברים וכך נולד הבן, זרעא חייא וקיימא, זיווג של שתי בחינות הבטחון. לפי זה הסדר של "הולך בתם ילך בטח" הוא סוד "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר", קודם "הולך בתם", "איהי בהוד", התמימות שלה נותנת לו בטחון.

איך אני יודע שהאשה נותנת לבעל בטחון פעיל? "בטח בה לב בעלה" (לפי פירוש הראב"ע היינו בטחון סביל אבל לפי פירוש המצודות היינו בטחון פעיל, ואלו ואלו כו', "הולך בתם ילך בטח"). הבעל אמור לנקוט בבטחון פעיל, שיוצא ויוזם, אבל הוא צריך לקבל את האתערותא דלתתא מהבטחון הסביל של האשה (גם מה שהיא יוזמת ומצליחה בעסקים שלה העיקר אצלה הוא הבטחון הסביל בה' הטוב ומטיב לכל). קודם "הולך בתום", "אשה מזרעת תחלה", ואז "ילך בטח", "יולדת זכר". אם כן, כדי לזכות לזרעא חייא וקיימא צריך גם שמחה ועוד יותר בטחון – בטחון בה', וגם בטחון פעיל לעשות כל מאמץ, כל פעולה נצרכת, כדי להוליד. כמו שאמר הרבי הקודם שבשביל ילדים צריך מסירות נפש, ואם יש בעיה צריך כל סוג של פעולה כדי לזכות לילדים – זה בטחון פעיל. צריך הרבה בטחון סביל והרבה בטחון פעיל ומשם יש ילדים בריאים וחזקים ושמחים. אם כן, בטחון נצרך לגמרי לבני.

התכללות השמחה בסגולת "מזוני"

וכן, בשביל פרנסה צריך גם שמחה. מי שמצליח בעסקים הוא טיפוס שמח, לא מישהו עצוב. אם יש לו הרבה שמחה הוא זוכה להרבה כסף. צריך להיות מאד שמח. מאיפה יודעים שבשביל להתפרנס ברווח צריך להיות שמח (ולא רק בשביל בנים)? מהפסוק "שמח זבולן בצאתך", חיתום השמחה בתורה. זבולון, אני רוצה שתביא הביתה הרבה יהלומים, אתה סוחר ביהלומים ואמור להיות הגביר הכי גדול בעולם, לפרנס את יששכר ואת כל עם ישראל. משה רבינו יודע מה סוד הפרנסה, "שמח". משה רבינו מברך את זבולון שכדי שתצליח בפרנסה תהיה חסיד שמח מאד.

מה הוא מצייר לו? מה ציור השמחה שהוא סגולה לפרנסה? יש שמחה שהיא בינה נטו, ויש שמחה שבאה גם מחכמה (כנ"ל בסוד לבן). חכמה היא רואה את הנולד, יש לשמוח ברווח העתידי – עוד לפני שאתה מתחיל את העסק אתה חווה את ההצלחה, חווה את הרווח, ואתה כבר שמח. השמחה היא שעכשיו, עוד לפני שיצאת – אתה הולך לכבוש את העולם, וכבר כבשת את העולם. "בצל החכמה בצל הכסף". כתוב "לא לחכמים לחם", סתם חכמה-בטול היא לא סגולה לעשירות, אבל חכמה שהיא "רואה את הנולד" ושמח בו, בטחון ושמחה יחד, כל כך בטוח שיתגשם אז הוא כבר שמח בתוצאה עוד לפני שהוא מתחיל – זה "שמח" של חכם מצליח (על דרך יוסף, הבן החכם, "בן זקנים", שהוא "איש מצליח").

איך רואים שהתגלות השמחה היא בסוף, שלפעמים אומרים למישהו שלא ישמח בהתחלה אלא בסוף? "אל יתהלל חוגר כמפתח". כאן מתחבר למה שדברנו קודם, שאם התהללות היא גבהות, באמת השמחה כשיוצאים צריכה להיות עם בטול, שמחת החכמה, ואילו שמחת התרוממות-התהללות לא נצרכת בהתחלה. שמחה עם בטחון, להאמין ולבטוח שתצליח וכבר לשמוח בזה היינו שמחת החכמה הרואה את הנולד.

"שמחה בטהרתה"

[מהי השמחה בעצמה? כל פעם שמנסים לדבר על שמחה בתור רגש מוסיפים עוד משהו, כמו בטחון, כי שמחה היא בינה. ברגש יוצא לי רגש של ערבי או של אמריקאי... אבל מי השמחה עצמה?] הרבי טבע מטבע לשון – כנראה חשב עליך – "שמחה בטהרתה", המושג טהרה הוא גם באמא. יש משהו שמקשר בין טהרה לשמחה. גם בתניא כתוב שלב טהור הוא לב שמח.

לכן, אפשר לומר ששמחה היא האור שנכנס לך, גם ללב וגם למח, כשאין לך דאגות. זה הפשט. אתה מאמין בה' ומסיר דאגות, כמו שלפני התפלה צריך להסיר מחשבות זרות – אומרים לבן אדם תפסיק לדאוג, תסיח דעת, "דאגה בלב איש" "יסיחנה מדעתו", ואם תפנה מקום מדאגות ממילא תשמח. זו שמחה בטהרתה. אם אין לך דאגות סימן שאתה כמו התם של רבי נחמן, שהכל טוב. אתה לא דואג והכל בסדר, מה שיש לך כולל את הכל – אתה רוצה איזה בשר שמן, אתה אוכל את תפוח האדמה שאשתך מגישה לך ושמח עד הגג, טועם בו, כמו במן, את כל הטעמים. לפי זה מה ששמחה היא בינה אין הכוונה לאחד מבין, משכיל, דווקא בחסידות, אלא דווקא אחד תם, לכן "בינה עד הוד אתפשטת".

נאמר משהו אחר: אם שמחה היא טהרה (שמחה ועוד טהרה עולה כב-בך פעמים הוי' ב"ה), תאר לעצמך חויה שאתה מרגיש טמא – כל אחד יודע מה זה להרגיש טמא – ואתה הולך למקוה וטובל (אותיות בטול), ופתאום אתה מרגיש שזה באמת פעל. הרמב"ם כותב שזו הדוגמה בתורה למשהו שהוא בחינת חוק, מצוה שלא מבינים אותה, אין לה אחיזה בשכל. אין שום סבה להבין למה כשאני שם את הראש שלי בתוך המים אני יוצא טהור, מה זה עשה, אבל זו חויה שכל אחד יכול לחוות אותה – נכנס טמא ויצא טהור, ואז הוא שמח, רק כי הטומאה (הדאגה) הוסרה ממנו.

"בינה לבא" היא גם שכל וגם רגש.

קשרי זבולון ונפתלי

שוב, השמחה האחרונה בתורה היא "שמח זבולן בצאתך". הייתי חושב שנפתלי, שהוא חותם את השנה בחדש אדר, ראוי להיות השבט הכי שמח. יש קשר בגימטריא בין זבולן ל-נפתלי? זבולן שוה 95 ו-נפתלי שוה 570, ו"פ זבולן. אין עוד יחס יפה (= זבולן) כזה בשבטים. יש רק עוד זוג שבטים שאחד הוא הכפולה של השני – שני השבטים שיזמו בעצמם לרשת מצד המזרחי של הירדן, גד ו-ראובן. ראובן הוא 37 פעמים גד. כאן משהו הרבה יותר משמעותי, ש-נפתלי הוא ו"פ זבולן, זבולן פנים ואחור, השלמות של זבולן. כתוב בספרים ש-95 שוה גם המן ו-נפתלי שוה רשע – כל ששת צירופי המן (המן-טאש, שש צורות לעשות אזן המן) שוה רשע. זה כתוב באגרת הטיול, רמז עתיק. בקדושה היינו נפתלי (שעולה "יפרח בימיו צדיק", כך הוא פורח בכל יום, בכל בקר באמרו "מודה אני לפניך מלך חי וקים", כמבואר במקום אחר) שעולה ו"פ זבולן (הערך הממוצע של שש תבות "מודה אני לפניך מלך חי וקים").

חוץ מהתופעה המספרית הזו, מה עוד מקשר ביניהם? לגבי לידת השבטים, נפתלי הוא הבן הששי לפי סדר הלידה ליעקב וזבולן הוא הבן הששי ללאה. ראובן-שמעון-לוי-יהודה-דן-נפתלי (= יה פעמים זבולן!), נפתלי הוא הששי לאבא. זבולן הוא הששי ללאה אמנו. היא התחילה ללדת, ואחרי ארבעת הבנים הראשונים היא ילדה עוד שני בנים, יששכר וזבולן. באמת זה קשר יפה בין נפתלי לזבולן, שניהם בחינת שש. שש ב-ש שמאלית היינו שֹשֹ, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", "ישישו וישמחו בך" (פסוק של בך, כב, כפי שראינו קודם).

עוד משהו: איזה חדש הוא זבולן לפי האריז"ל? סיון. מה הקשר? [הדור קבלוה.] לא רק, גם, אבל יש עוד משהו. מתי פורים התחיל? האגרות השניות, של מרדכי, היו בכ"ג סיון[יג]. אפילו קצת פלא למה לא חוגגים את היום הזה. יש מי שמזכיר, אבל לכאורה זה עיקר החג – בטול הגזרה. רואים שמחכים לנקמה בפועל, "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע". אנחנו חוגגים את ה"ישמח [משיח] צדיק כי חזה נקם", אבל בעצם הצלת היהודים היתה בסיון, בחדש של שבט זבולן. זה קשר מאד חזק בין זבולן לנפתלי.

בכל אופן, שמחת זבולן היא שיוצא ומצליח בעסקים שלו. הראשונים שנהנים הם בחורי הישיבה והכוללים, יששכר. זה סוחר שמצליח בעסקים ויודע למי צריך לתת את הכסף – קודם כל ללומדי התורה. הכל מדובר לכאורה אחרי המהפכה השניה, שמותר לקבל כסף על לימוד תורה. אבל באמת כתוב שאם עושים הסכם קודם אז גם לפני המהפכה השניה זה מותר. רואים בתורה שזה קשר שמותר לעשות.

[רואים בתורה קשר בין נפתלי לזבולן?] נחזור להתחלה, השמחה הראשונה בתורה היא "בשמחה ובשרים", 'בשמחה ובשרים ברא אלהים את השמים ואת הארץ'. אם כתובה שמחה אצל זבולן, מה הקשר לנפתלי? כתוב בו "הנתן אמרי שפר", שהיינו שירה, כדרשת חז"ל שהמדובר בשירה הכי גדולה בתנ"ך – שירת דבורה הנביאה. סימן שצריך לשיר הרבה בחדש אדר. מתי הרבי אמר "ברוב שירה וזמרה"? בז"ך אדר. הוא לא אמר שמחה אלא שירה. רואים שנפתלי הוא שירה וזבולן הוא שמחה מפורשת. השמחה והשירה חוזרות חלילה. ממילא, אם יש התכללות, אפשר לומר שגם חדש אדר וגם חדש סיון הם חדשים טובים לעשות מסחר, להרויח. הרי כתוב שאם יש למישהו דין עם גוי טוב שיעשה אותו בחדש אדר. יש מזל בריא ומזל תקיף בחדש אדר. גם בשביל לעשות סתם מסחר – בודאי מסחר של יבוא ויצוא, מסחר עם גוים – כדאי באדר.

אמרנו ששמחה קשורה לשמים, "ישמחו השמים". זבולן עושה מסחר בשמים? שירים הם על הארץ, הארץ עצמה שרה, אבל עושים עסקים בשמים? בתורה רואים כמה פסוקים שיש בהם קשר בין שמים ל"מעבר לים". הפלגה לים, עלמא דאתכסיא, מעבר לים לעשות סחורה, היא כמו לעלות לשמים. לזבולן יש חוש איך להרויח, איך להוציא יהלומים מהשמים (כלומר מהכח, ההעלם שישנו במציאות, ואפילו מהיכולת, ההעלם שאינו במציאות, אל הפעול). נפתלי רץ מהר, רץ לשון ארץ, יש לו הרבה מרץ והוא רץ, ותוך כדי שהוא רץ הוא שר, שר שירי נצחון.

ח. פלאי מספרי שבת

נוסחת מספרי שבת

נחזור ונסיים בעוד תופעה מספרית יפה: יש 271 הופעות של השרש שמח בתנ"ך. מה המספר הזה אומר בסוד המספר, חוץ מהגימטריא של הריון? זה מספר ששייך לסוג מסוים של מספרים, שמבחינה מסוימת הוא סוג המספרים הצורניים הכי משמעותי במתמטיקה – מספרי שבת (כפי שאנחנו קוראים להם).

הסוד הראשון של מספרים בתורה הוא סוד השבת, שבע, אחד באמצע וששה מקיפים אותו. אם אתה לוקח ששה כוסות או שש מטבעות הם מקיפים בדיוק אחד באמצע. זהו סוד השבת בגיאומטריה. אם אני עושה עוד עגול מסביב לשש, מוסיף 12, יש לי סה"כ 19 – תרגיל לילדים. עוד עיגול מוסיף עוד 18 ומקבל 37 וכו'. לכל המספרים האלה קוראים מספרי שבת, כי כולם הם על בסיס סוד השבת, והנוסחא שלהם היא ששה משולשים פלוס 1 (סוד השביעי שבאמצע, "היכל הקדש באמצע").

כמה מלים יש במעשה בראשית? 469, מספר השבת ה-13, בשבעת ימי הבריאה. יש המון משמעות בסוד הזה של מספרי שבת. המספר שלנו, הריון, שחז"ל אוהבים ודורשים, הוא מספר השבת "העשירי יהיה קדש להוי'". קודם כל, למה קשור בנגלה, שדווקא מספר השמחות בתנ"ך הוא מספר שבת? השמחה הרביעית, "'וביום שמחתכם' אלו השבתות".

מהו 271? שש פעמים אדם, ששה צירופי אדם (כולל גם מאד) ועוד 1. 45 הוא משולש 9, והיות שגם 1 הוא המספר הראשון בסדרה הזו, יוצא ש-271 הוא מספר שבת העשירי, "העשירי יהיה קדש להוי'".

העלאת מספרי שבת בממד אחד נותנת את מעוקבי השרש

למה אמרנו קודם שמספרי השבת מכל סוגי המספרים הצורניים הוא הכי משמעותי מבחינה מתמטית? בגלל כמה תופעות יחודיות שאין בשום סדרה בכלל, שקשורות לאינטגרלים, לסיגמה של הסדרה הזו. מה פירוש לקחת סדרה של מספרים ולהעלות בממד אחד? אם הם בהמשכיות קוראים לכך אינטרגל. אם רק חבור של המספרים עצמם, דיסקרטי, קוראים לכך סיגמה במתמטיקה.

השאלה מה חבור כל מספרי השבת מ-1 עד 271, עשרה מספרים? 1, 7, 19, 37, 61, 91, 127, 169, 217, 271 – יוצא בדיוק 1000. כאן חברתי עשרה מספרים וקבלתי בדיוק 1000, שלמות, 10 בחזקת 3. מה יהיה אם אוריד את 271? אקבל 9 בחזקת 3. ואם אוריד את 217? 8 בחזקת 3. מה אני רואה כאן? אם אתחיל מהתחלה, 1 ועוד 7, 8 שהוא 2 בחזקת 3. כשאוסיף עוד 19 אקבל 27, 3 בחזקת 3. יש כאן תופעה שאין בכל הסדרות של מספרים צורניים. אחד מגדולי המתמטיקה לפני מאה שנה סיפר שרק מהתופעה הזו יצא מהכלים. הסיגמה של מספרי שבת – שהם בשני ממדים – נותנים את המעוקבים (בשלשה ממדים) של השרש. תמיד כשעושים סכום, אינטרגל, מעלים את הסדרה בממד אחד.

העלאת הסדרה בממד נוסף נותנת את רבועי המשולשים של השרש

נעשה עוד משהו, עוד פלאי-פלאים: מה קורה אם נעשה עוד אינטרגל, כמו שמי שפעם ראה ספרי מתמטיקה ראה שיתכן אינטרגל של האינטרגל, שבמספרים דיסקרטיים הכוונה פשוט לחבר אותם שוב יחד. כלומר, כאן לחבר את המעוקבים – 1 ועוד 1 ועוד 8 (9) ועוד 27 (36) ועוד 64 (100) ועוד 125 (225) וכו' עד 1000 (רעא השמחות בתנ"ך) – נקבל 3025 שעולה 55 ברבוע. קבלתי סדרה: 1, 9, 36, 100, 225, 441, 784, 1296, 2025, 3025... כעת זו סדרה בארבעה ממדים, והיא סדרת רבועי המשולשים – פלאי פלאים.

תנסו לעשות משהו דומה לזה בכל סדרה שבעולם ולא תמצאו משהו שמתקרב ליפי הזה. עשיתי את זה פעם אחת – ממספרי שבת קבלתי את המעוקבים. עושה עוד פעם – מהמעוקבים אני מקבל את הרבועים של המשולשים. מספרי שבת הם שני ממדים, מעוקבים שלשה ממדים ורבועי משולשים כבר ארבעה ממדים. [מה אם אעשה הלאה?] לא תראה שום דבר. יהיו מספרים, כל מספר הוא יפה ובעל משמעות, אבל לא תראה שום הגיון על דרך הנ"ל. תעשה סדרה אחרת – לא תראה כלום. כאן יש מ-2 ל-3 ל-4 ממדים, שבסדרות מסודרות הוא מפלאי יודע תמים, פלאי הקב"ה.

סדר עבודת ה' המיטבי – רבוע (דלוג) ואז משולש (התקדמות בסדר והדרגה)

נסיק מזה גם משהו בעבודה: הגענו עכשיו לרבועים של המשולשים. אני שואל שאלה כזאת: לפי האינטואציה של בן אדם, מה אמור להיות יותר גדול – המשולשים של הרבועים או הרבועים של המשולשים? רבוע הוא פעולה יותר גדולה. משולש הוא השתלשלות, "סדר והדרגה" (אחת ועוד שתים ועוד שלש וכו'), וברבוע מדלגים יותר (אחת ועוד שלש ועוד חמש וכו'). זה לימוד עמוק מאד בתכנון אסטרטגי של כל מפעלי החיים – קודם לעשות את הפעולה היותר קפיצה קדימה ואחר כך קצת לרדת לאיזון, לעבודה בסדר והדרגה, או שקודם צריך לעבוד את ה' בסדר והדרגה ואחר כך כשאתה תופס איזו תאוצה תקפוץ ותגיע לשלמות?

בהשקפה ראשונה הייתי חושב שככה צריך להיות, לפי הסדר, קודם נעשה משולש, סדר והדרגה, ואחר כך כשאני כבר חזק במשולשים לקפוץ הלאה ולעשות ריבוע. לכך הגענו, משבת למעוקבים ומהמעוקבים לרבועי המשולשים – קודם משולש ואחר כך רבוע. אבל באמת ההפך הוא הנכון – קודם עושים את הפעולה החזקה, כמו בימי הנערות של האדם בלימוד תורה. קודם הוא משקיע את עצמו בשקידה והתמדה ומשיג הרבה, אחר כך לאט לאט הוא מתאזן.

איך אומרים זאת בלשון החסידות? מרובע הוא בדרך כלל תיקון, אבל כאן יחסית הרבוע הוא תהו, כי יותר מדלג מאשר המשולש, הרבועים לא עולים בסדר והדרגה של עוד אחד ועוד אחד. הייתי חושב שסדר עבודת ה' הוא קודם ללמוד, קודם לעבוד את ה' בסדר והדרגה – קודם תהיה משולש. גם טוב, אתה כל יום מתקדם.

נאמר בסגנון אחר: ידוע שיש "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה", כל יום להוסיף עוד ידע, עוד פרק משניות, עוד דף גמרא. על זה כתוב "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה – אכן [פתאום נוכחתי לדעת שלא נכון] רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". "ימים ידברו" היינו משולשים, בחינת אחור, אבל רבועים הם בחינת פנים, "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". מי אומר זאת? אליהוא (אליהוא בן ברכאל בגימטריא משיח), ולא הזקנים שהחכמה תמות אתם. מה היה הווארט שלו? שדווקא בצעירות צריך להגיע לפנים, לרבוע. יחסית, קודם עליך להשקיע כחות של תהו, ואחר כך כשאתה זקן, כבר לא יכול יותר מדי תהו, יש אורות דתהו אבל, אבער, בכלים דתיקון. את הנערות תשקיע באורות דתהו, ברבוע (גם לשון זיווג כנ"ל, כל עוד יש לך כח להוליד ילדים).

משולש הרבוע שוה לסכום שני רבועי המשולשים הסמוכים

מבחינה מתמטית, מה אמרנו עכשיו? מהו הרבוע של המשולש של עשר, אליו הגענו מ-רעא שמחות? 3025. מהו המשולש של הרבוע של 10? 5050. כמה זה יותר? עוד 2025, 45 ברבוע, שבסדרה של רבועי המשולשים הוא המספר הקודם. זה הכלל, המשולש של הרבוע של n יהיה שוה תמיד רבוע המשולש של n פלוס רבוע המשולש של n מינוס 1. זה באמת משהו מדהים ביותר.

נעשה על מספרים קטנים, כדי שנראה את הכלל: אם לוקחים 2, המשולש של הרבוע הוא 10. הרבוע של המשולש הוא 9. ההפרש הוא 1, המספר הקודם בסדרת רבועי המשולשים – כאן זה לא מוכיח, כי 1 הוא גם המספר הראשון של משולשי הרבועים ועוד סדרות אין ספור. נעשה על 3: המשולש של הרבוע הוא 45 והרבוע של המשולש הוא 36. ההפרש הוא 9, הרבוע של משולש 2. רואים שההפרש הוא המספר הקודם בסדרת רבועי המשולשים. כלומר, סיגמה-סיגמה של מספרי שבת, הרבועים של המשולשים, ומחברים כל שנים לפי הסדר, מקבלים את סדרת משולשי הרבועים של שרש רבוע המשולש העליון. כלל שהוא פלאי פלאים בחכמת המספרים, רק בסדרה הזאת.

מוסר ההשכל היה ככה: שקודם תלך על הפעולה היותר שלמה. אל תאמר שקודם אני הולך על הפעולה הפחותה ואחר כך על הפעולה הגדולה. גם זה טוב, אבל אם אתה רוצה להרויח מקסימום תלך קודם על הפעולה הגדולה.

זה חומר למחשבה בחדש אדר, החדש של "מרבין" ככל האפשר. חדש שלם להתבונן בזה ולפעול על פי זה. לחיים לחיים.

נגנו ניגון ר"ח כסלו.

כל חלופי הספרות 1-2-7 האפשריים בסדרת מספרי שבת

לחיים לחיים. עוד תופעה יפהפיה: מה מספר השבת השביעי, "כל השביעין חביבין"? אמרנו קודם את כולם עד 10, השביעי הוא 127, חיי שרה, מספר חשוב מאד שמופיע גם בתורה וגם במגלת אסתר. רבי עקיבא דרש זאת, תבוא בת בתה של שרה אמנו שחיה 127 שנים ותמלוך על 127 מדינות. זהו מספר השבת השביעי, הכי מתאים לשבת, יום השביעי. אז מה יהיה סכום כל מספרי שבת עד 127 לפי הכלל שאמרנו הרגע? 7 בחזקת 3, 343, "כצאת השמש בגבורתו", "שבעתיים כאור שבעת הימים", ממש שבת בשלמות עצומה.

מה הקשר בין 127 ל-271? אותן ספרות. קודם ראינו שלפני 271 היה 217, גם אותן ספרות. מה עוד נשאר? מספר שבת חייב להיות לא זוגי, לכן יש רק עוד מספר אחד בספרות אלה שיתכן – 721. נוציא את ה-1 ונחלק בשש, נקבל 120, 15 במשולש. איני חושב שיש כזה דבר בשום סדרה אחרת של מספרים צורניים בשני ממדים, שכל ארבעת הצירופים הלא-זוגיים של הספרות האלה נמצאים בתוך הסדרה. ההסתברות כאן נמוכה ביותר. מה הן הספרות האלה, 1-2-7? חלוקת הספירות, כתר, מוחין ומדות. כל הצירופים שלהם, שמסיימים ב-1 או 7 (או שמגיעים בסוף לכתר, לעל-מודע, או שמגיעים בסוף למדות הלב – המוחין חו"ב תמיד נמצאים באמצע, ממוצע המחבר בין הכתר למדות), כלומר לא זוגיים, הם מספרי שבת.

[למה הסדרה הזו כל כך מיוחדת?] למה ה' בחר ביום השביעי להיות שבת? סימן שהכי אוהב סדרה זו. אם היה אוהב רבועים היה בוחר ביום רביעי להיות שבת, ואם היה אוהב משולשים היה בוחר ביום השלישי. בחר ביום השביעי כי הכי אהב אותו. לחיים לחיים, שתזכה להתדמות לה' ואז תבין אותו, להכנס לתוך הראש שלו.

"שיר המעלות".

נגנו "אין כאלהינו" של היהודי הקדוש.