בע"ה

אור ל-א' אייר ע"ז – כפר חב"ד

יום הולדת ח"ן לראובן מרנץ ע"ה

פרקים נח-נט בתהלים; צדיקי יום ההולדת ויום הפטירה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פרקים נח-נט בתהלים

לחיים לחיים, בשורות טובות, שכולם יעשו נחת רוח לאבא. היום המזל של אבא גובר ולכל בני המשפחה יש מזל גובר. חשבנו לדבר כמה מילים על פרק נ"ח, שהוא גומר היום – גומר אותו ומתחיל את הפרק הבא, נ"ט. נאמר משהו על התחלת נ"ח ועל סוף נ"ט, נקיף את שניהם יחד. פרק נ"ח הוא "למנצח אל תשחת לדוד מכתם". הפסוק הבא הוא "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם". סוף פרק נ"ט הוא "עזי אליך אזמרה כי אלהים משגבי אלהי חסדי".

פרקי "מכתם"

קודם נשים לב לתופעה מיוחדת: יש פה חמשה פרקים רצופים שבפסוק הכותרת שלהם כתובה המלה "מכתם", החל מפרק נ"ו, "למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם באחוז אותו פלשתים בגת". פרק נ"ז, "למנצח אל תשחת לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה". אחר כך פרק נ"ח, "למנצח אל תשחת לדוד מכתם", ונ"ט, "למנצח אל תשחת לדוד מכתם בשלוח שאול וגו'". כל הפרקים האלה הם קשורים למאורעות קשים בחיי דוד, שעל כל צרה הוא חבר פרק תהלים, ובכל צרה יש "מכתם", מה שאין בכל הספר, רק פעם אחת. בפרק ס' "למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד". ברור כאן שסדרו את התהלים שזו תהיה יחידה – חמשה פרקים שהם יחידה של "מכתם". המלה "מכתם" מופיעה רק עוד פעם אחת בספר (ובכל התנ"ך), קודם, בתחלת פרק ט"ז, "מכתם לדוד וגו'" – קשור להיום, יום טז לעומר.

מה פירוש "מכתם"? לשון "ראשו כתם פז", כתר, זהב טהור. המפרשים מסבירים שכל הפרקים האלה, "מכתם", הם כי דוד כל כך אהב את הפרק ששם אותו כמו כתר על הראש שלו. יש פרק אחד ואחר כך ברצף חמשה. אם מקביל לחיי האדם, שכך מנהג החסידות, שכל פרק הוא לפי הגיל שלך, כל השנים האלה – מ-נו עד ס, עד "בן ששים לזקנה" – הם פרקי מכתם. חז"ל מפרשים מלה מענינת זו כ"מכתו תם", "מכתו" היינו ברית מילה. כשה' אמר לאברהם אבינו למול את עצמו הוא אמר "התהלך לפני והיה תמים". כשעושים ברית המכה הזו, הברית, עושה את האדם תם, שלם, משלימה אותו, וכעת הוא "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת הוי'", הולך בתמימות עם ה'. בכל אופן, כך דורשים חז"ל, "מכתו תם". בקבלה אומרים שהיות שגם כתר וגם ברית זו המשכה מספירת הכתר בנפש, העל-מודע, התענוג של הנפש, ליסוד, לכח ההתקשרות במעשה, שהיא ספירת היסוד של הנפש. בכל אופן, מלה מאד מיוחדת.

כמה שוה מכתם בגימטריא? בדיוק 500, מספר עגול, שוה "פרו ורבו", המצוה הראשונה של התורה. אם קשור לברית מילה – הקשר מובן. בפסח, שאנו יוצאים ממנו, שוה "קרבן פסח", נמצא שיש ב"מכתם" סוד של "קרבן פסח" (יסוד ושרש כל עבודת הקרבנות, לשון התקרבות לאלקות, עמוד העבודה בכלל). היום דברנו על עוד מלה חשובה לגבי ביאת משיח ששוה 500, "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר", כמו שכתוב בחבקוק. מלה מיוחדת זו גם שוה 500, "מכתם" (כאשר האותיות תמם, שרש התמימות, משותפות לשתי המלים).

שוב, יש חמשה "מכתם" רצוף ועוד אחד בהתחלת הספר.

דרשת חז"ל ל"האמנם אלם צדק תדברון"

אבא משלים היום את פרק נ"ח – מסתמא גם למעלה הוא עושה התוועדות, כתוב שהצדיקים שמשלימים פרק דורשים אותו במתיבתא דרקיע, יתכן שהוא דורש אותו עכשיו, גם את הפרק שהוא גומר וגם את הפרק שהוא מתחיל. יש מהבעל שם טוב דרוש מיוחד על התחלת פרק נ"ח בתחלת כתר שם טוב.

קודם כל, איך חז"ל דורשים? "האמנם אלם", "מה אומנתו של האדם בעולם הזה? יעשה את עצמו אלם". כמו שכתוב "תֹלה ארץ על בלימה" (בגימטריא בראשית, ראשית עבודת האדם בעולם הזה) ודרז"ל שה' תולה את הארץ על מי שבולם את פיו בשעת מריבה. יש מריבה, מישהו מקניט אותו או מתקוטט איתו (הכל מתוך קטנות מוחין), והוא שותק (גדלות מוחין). על אדם כזה ה' מייסד את הארץ, כלומר שכל העולם קיים בזכות מי שבולם פיו, "תֹלה ארץ על בלימה".

כאן אותו דבר, "מה אומנתו של אדם בעולם הזה? יעשה את עצמו אלם", ישתוק. אחר כך שואלים "יכול אף לדברי תורה?", אולי גם בדברי תורה צריך לשתוק? אם יש לך חידוש שחדשת, צריך לספר או לשמור לעצמך? "צדק תדברון!", אם אלה דברי תורה, "צדק צדק תרדף", תדברון. סתם ככה תשתוק, אבל בדברי תורה לדבר. אחר כך כתוב "יכול יגיס דעתו?", אולי כשהוא מדבר דברי תורה הוא מתגאה, משויץ, שיש לי כזה חידוש נחמד לספר לכולם? על זה בא המשך הפסוק "מישרים תשפטו בני אדם", להיות ישר וגם שוה עם כולם, לא להתגאות. כשאתה מדבר דברי תורה יש סכנה, ודווקא אז אדם צריך לשמור עצמו שלא יגיס דעתו. זה פירוש של חז"ל, בלי הבעל שם טוב – יסוד היסודות בתיקון הנפש.

דרשת הבעש"ט: "יכול..." בניחותא

בא הבעל שם טוב ומגלה פנים עוד יותר עמוקות בדרוש הזה: הוא אומר שכל פעם שכתוב בחז"ל "יכול" אפשר לקרוא בניחותא, כלומר שיש מצב – כמו שאומרים היום את הביטוי 'יש מצב', המלה 'יכול' היא כמו 'יש מצב' – יש מצב שאפילו בדברי תורה צריך לשתוק ואפילו יש מצב שצריך להתגאות, כמו שכתוב שתלמיד חכם צריך שמינית שבשמינית גאוה.

על הדבר האחרון הוא מביא משל של רופא מומחה, שרק הוא יכול כדי לרפא חולה לתת סם המות במינון הנכון. אם הרופא הנכון יודע שסם המות במינון הנכון יכול לרפא – יש לו רשות. למי שלא מומחה לגמרי אסור להתקרב לסם המות, אבל רופא מומחה יכול להשתמש בו. מהו סם המות אצל האדם? גאוה, גסות רוח. יש כזה רופא מומחה, צדיק גדול, שלפעמים יודע אפילו להשתמש בקצת גבהות, או התנשאות, כמו מלך שחייב התנשאות על עם כדי לשפוט במישרים.

שוב, ככה מסביר הבעל שם טוב: "האמנם אלם", באמת נכון שראשית העבודה היא "חש". יש כאן סדר של חש-מל, "עתים חשות עתים ממללות", "עת לחשות ועת לדבר". אמנות היא גם לשון אמונה – מי שהוא בעל אמונה בקי במלאכת השתיקה. במקום שלשה שלבים יש כאן חמשה: אחרי אמנות השתיקה יש מצב, יכול, שלפעמים גם בדברי תורה צריך לשתוק – לא תמיד צריך לומר. למשל, דברים שלא נשמעים לא צריך לומר, אפילו שהם דברי תורה (בספר דרך מצותיך מספר הצ"צ על רבי מנחם מענדל מבאר שסרב לדרוש ברבים אלא אם כן נתנו לו תמורה עבור זה, כך הוא הבין שמן השמים מסכימים שהוא ישא דברים במקום הזה). צריך לאמוד את המציאות, את הקהל, ולהחליט – או שאתה מדבר או שלא מדבר, אפילו דברי תורה. אחר כך יש מצב שבהחלט צריך לדבר, ככלל לא צריך לשתוק בדברי תורה. אחר כך אומרים שיש פעמים שצריך להשתמש בסם המות, גסות רוח, אבל בדרך כלל "מישרים תשפוט", בענוה ללא שום שמץ של גסות רוח ח"ו.

אם כן, יש כאן חמשה שלבים: שתיקה בעניני דעלמא (בפרט בשעת מריבה וכיוצא בזה), שתיקה בדברי תורה (כאשר אין דברים נשמעים), אמירת דברי תורה (ה' נתן ונותן את התורה על מנת לגלותה, ועל כן הכלל הוא "פתח פיך ויאירו דבריך"), שימוש בגבהות (במינון הנכון כדי לרפא את החולה), מישרים תשפוט (להשמר מאד מ"ואתה תשופנו עקב", כמו שמסביר הבעש"ט בכש"ט).

מ"אלם" ל"צלם" (השלמה)

חז"ל אומרים "מלה בסלע, משתוקא בתרין"[ב]. המלה "אלם" חוזרת פעמיים בסמיכות-יחסית – "יונת אלם" (בתחלת פרק נ"ו) "האמנם אלם" (בתחלת פרק נ"ח) – ואז כתוב "צדק תדברון". יש כאן "משתוקא בתרין" לפני "מלה בסלע" (היינו מה שחש-מל-מל הוא באמת חש-חש-מל, כמבואר בשיעור הקודםב; ובפרט לפי פירוש הבעש"ט, שגם "יכול לדברי תורה" הוא שתיקה-בפועל לפני ה"תלמוד לומר 'צדק תדברון'"[ג]).

כשעוברים מ"אלם" ל"צדק תדברון" ה-צ של צדק (האות צדיק) מחליפה את ה-א של "אלם" (בסוד הציור, ש-א ו-צ הן זוג ומתחלפות) והופך את האלם לבעל "צלם אלהים" – "צלם אלהים" עולה מדבר[ד].

רמזי הפסוק האחרון בפרק נט

נתבונן במיוחד בפסוק האחרון של הפרק החדש, חוץ מזה שהוא פסוק מאד יפה עם הרבה דברים חשובים – "עזי אליך אזמרה כי אלהים משגבי אלהי חסדי". קודם כל, יש בו "ברוב שירה וזמרה", מתאים לכל המשפחה הזו שמזמרים, זמרים, צריך לזמר בעז, מתוך תודעה ש"אלהים משגבי" וש"אלהי חסדי". יש כאן עזי-משגבי-חסדי, הכל ה'. קודם מרגישים שה' הוא העז שלי, הכח שלי. אחר כך משגבי, הגבה שלי. אחר כך חסדי, הוא החסד שלי, מעניק חסד.

לפסוק הזה יש גימטריא מיוחדת – "עזי אליך אזמרה כי אלהים משגבי אלהי חסדי" שוה בדיוק 1000, מספר שלם, "האלף לך שלמה", שלמה לשון שלמות. יש פה ביטוי מיוחד, "אלהים משגבי", שרק הוא שוה אמת, גם אמת וגם מספר שלם, 21 ברבוע, אהיה פעמים אהיה, "אהיה אשר אהיה".

עז, חסד ומשגב

ב"פרק שירה", בו יש לכל נברא פסוק מהתנ"ך אותו הוא שר לה', הפסוק הקודם בפרק נ"ט – "ואני אשיר עזך וארנן לבקר חסדך כי היית משגב לי ומנוס ביום צר לי" – הוא שירת הצבי (ויש עליו ניגון בדיסק "פרק שירה" לילדים). ידוע שצבי הוא משה באתב"ש (ועל כן נהוג לצרף את שני השמות – משה-צבי). אחר כך בא הפסוק האחרון, "עזי אליך אזמרה כי אלהים משגבי אלהי חסדי".

בשני הפסוקים השי"ת הוא מקור העז והחסד והמשגב שלי (המכוונים בסדר של חסד-עז-משגב כנגד חג"ת, בסוד "יד הגדֹלה" "יד החזקה" "יד רמה"). אכן, בפסוק הראשון עדיין מדובר ב"עזך" "חסדך" ו"משגב [שלך, שהוא] לי", ואילו בפסוק הבא, החותם את הפרק, ה' הוא "עזי... משגבי... חסדי" ממש.

גם קודם בפרק נאמר "עזו אליך אשמרה כי אלהים משגבי. אלהי חסדי יקדמני...". יש כאן "משגבי... חסדי" כמו בפסוק האחרון של הפרק רק שהפתיחה היא ב"עזו" ולא "עזי" ("עזו" הוא יותר רחוק ממני מאשר "עזך". "עזו" "עזך" "עזי" הם שלש בחינות של עז, בהיות העז בבחינת מקיף הרחוק של הנפש, סוד ה-ם של הצלם, בהיות העז בבחינת מקיף הקרוב של הנפש, סוד ה-ל של הצלם, וכאשר העז של השי"ת נכנס בפנימיות עצמי ממש, סוד ה-צ של הצלם) וכן לגבי "חסדי" הכתיב הוא "חסדו" (על דרך "עזו").

שרש שגב בפרק

כאשר נתבונן עוד נראה שהפרק פותח עם השרש שגב – "הצילני מאֹיבי אלהי ממתקוממי תשגבני". נמצא שהשרש שגב, שרש נדיר יחסית, חוזר ארבע פעמים בפרק! ידוע שמשגב עולה משה. והנה, ארבעת הלשונות: "תשגבני... משגבי... משגב... משגבי" עולים 1820, סוד פעמים הוי' ("סוד הוי' ליראיו")[ה], מספר ההופעות של שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה!

כל הפסוק האחרון, "עזי אליך אזמרה כי אלהים משגבי אלהי חסדי" עולה 1000, כנ"ל, סוד אלף האורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה, כאשר רק "אלהים משגבי" עולה אמת (אהיה פעמים אהיה, סוד "אהיה אשר אהיה", השם שנתגלה למשה רבינו ביציאת מצרים) – "משה אמת ותורתו אמת". שאר תבות הפסוק עולות 559 (13 פעמים 43, חצי הוי' פעמים חצי אלהים), חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (1118, המספר הראשון שהוא כפולה גם של הוי' וגם של אלהים – "הוי' הוא האלהים"). "תן לחכם ויחכם עוד".

ב. צדיקים צעירים

א' אייר – הילולת שלשה צדיקים

אחרי שתי הנקודות האלה נאמר עוד משהו מיוחד שאנחנו אוהבים ביום הזה: אנחנו ב-א' אייר ומחר כבר ב' אייר, תפארת שבתפארת, יום ההולדת של הרבי המהר"ש. כל שנה ביום הזה אבא היה מקבל החלטות מה ללמוד. הוא היה שואל אותי מה ללמוד בשנה הזו. הילדים יכולים להמשיך במסורת לקבל החלטה טובה איזו חסידות ללמוד. בדרך כלל, היות שיום ההולדת שלו סמוך ליום ההולדת של הרבי המהר"ש, המלצתי לו ללמוד מאמרים של הרבי המהר"ש במשך השנה – אחד מההמשכים שלו, יש הרבה המשכים שלו.

בכל אופן, תפארת שבתפארת לא יום ההולדת של אבא ממש אלא היום שאחריו. אבל היום הזה, יום ההולדת, א' אייר, הוא הילולא של שלשה צדיקים גדולים בחסידות הכללית – אחד שייך במיוחד לחב"ד ועוד שנים:

הצדיק שהכי שייך לחב"ד, שהשם מנחם מענדל של הרבי הוא על שמו, הוא רבי מנחם מענדל מויטבסק, מהורודוק, שעלה לארץ עם שלש מאות חסידים, העליה הראשונה הגדולה של יהדות אשכנז לארץ. הוא קבור בטבריה – מחר אנחנו נוסעים לשם, כולם מוזמנים – ואדה"ז קבל אותו כרבי אחרי הסתלקות המגיד, לכן הרבי שואל למה לא מונים אותו בין נשיאי חב"ד, יש כזאת הוה-אמינא. הוא בעל הילולא אחד של היום. אצל אבא יום הולדת, אבל מדברים כעת על ימי הילולא.

יש תלמיד אפילו יותר מבוגר מתלמידי המגיד, הרבי ר' שמואל שמעלקא מניקלשבורג, שגם יום ההילולא שלו היום. הוא נפטר עשר שנים לפני רמ"מ מויטבסק. רמ"מ הסתלק בתקמ"ח, המגיד בתקל"ג והרבי ר' שמעלקא בתקל"ח, חמש שנים אחרי רבו.

אחר כך יש עוד צדיק, שמקביל לרבי הקודם בחב"ד – הרבי מסלונים. במדה מסוימת סלונים ממשיכים את רבי מענדלי מויטבסק, כי זו חסידות של טבריה, החסידות העיקרית של ארץ ישראל היא סלונים והמרכז עד לדור האחרון היה בטבריה, כעת כמעט כולם עזבו שם. המקביל לרבי הרש"ב נקרא המהר"ש מסלונים, אבל הבן שלו – שמקביל לרבי הקודם בשנים – הוא רבי אברהם מסלונים שכתב ספר בשם "בית אברהם", וגם היארצייט שלו היום.

הספר של הרבי ר' שמעלקא נקרא "דברי שמואל". של רבי מנחם מענדל מויטבסק, כולם מכירים, נקרא "פרי הארץ"[ו].

צדיקי א' אייר נפטרו צעירים

מה שמענין – לכן אני אומר זאת כי קשור לאבא, שלפי המושגים של היום, נפטר בגיל צעיר – שכולם נפטרו צעירים ממנו: רבי מענדל מויטבסק חי רק מט שנים (כך לפי מסורת סלונים, שככלל היא מסורת מדויקת. ברוב המקומות כתוב שהוא חי חן שנים, בדיוק כמו אבא![ז]), שייך לספירת העומר. גם הבית אברהם חי מט שנים, והרבי ר' שמעלקא חי נב שנים. שמואל הנביא בתנ"ך גם חי 52 שנה.

רבי שמואל שמעלקא לפני שהוא הסתלק – אחד הסיפורים המופלאים בחסידות – ישב על הכסא שלו ודבר עם התלמידים ואמר שכעת הולך לעזוב את העולם, וכך היה. לפני שהוא עזב את העולם, יושב על כסא המלכות שלו, הוא אמר להם – דעו לכם שאני גלגול של שמואל הנביא, לכן קוראים לי גם שמואל, שמואל היה לוי וגם אני לוי, שמואל חי נב שנים וגם אני נב שנים. אז הוא הוסיף – משהו מענין מאד, חזר על משהו שהרבי שלו, המגיד ממעזריטש אמר עליו – שאם היו קוראים לי בשמי בלשון הקדש, שמואל, ולא שמעלקא (כפי שקראו לו, בכינוי באידיש), הייתי ממש נביא כמו שמואל הנביא. בגלל שקוראים לי בכינוי עממי כזה הורידו אותי במקצת מדרגת שמואל הרמתי. כאן אפשר להבין כמה חשוב לקרוא בשם היהודי-העברי המקורי. בכל אופן, זה הרבי ר' שמואל שמעלקא מניקלשבורג (גם בכינוי שמעלקא יש משהו חשוב ומיוחד מאד – שמעלקא בגימטריא ישראל).

אנחנו יודעים שישנם הרבה צדיקים גדולים שחיו מעט שנים בעלמא דין – האריז"ל לו, רבי נחמן לח שנים וכו' – ובחיים הקצרים שלהם הספיקו המון[ח]. זה נקרא "מועט המחזיק את המרובה", כל צדיק עם הימים שלו ("ימים יוצרו ולא [ולו קרי] אחד בהם"). לכן, יש פה ודאי ענין וסוד שאבא חי את מספר השנים שלו, שהוא סיים בהצלחה את העבודה שלו פה בתוך שנת ה-חן שלו – כעת הוא משלים את שנת ה-חן – הוא מצא ומוצא חן בעיני אלקים ואדם. באמת זהו סימן שזו נשמה גדולה, שהספיק במעט זמן הרבה מאד.

שני רבי נח מלעכוויטש

אם כבר נקשר את זה לעוד צדיק, שהיום לא היארצייט שלו, אבל הוא צדיק שגם הסתלק בשנת ה-חן שלו והיארצייט שלו הוא בעצם כמעט אותו יום כמו אבא, יום קודם, ח' תשרי. הוא הסתלק ב-ח תשרי בשנת ה-חן שלו, ועוד יותר מענין שקוראים לו נח – "ונח מצא חן בעיני הוי'", נח אותיות חן. הצדיק הזה הוא רבי נח מלעכוויטש, הבן של רבי מרדכי מלעכוויטש – אותה שושלת שמגיעה לסלונים ולאותו "בית אברהם" הנ"ל.

בחב"ד, גם כן לא כולם יודעים, מי הסבא של הצמח צדק? את אמא של הצמח צדק כולנו מכירים, דבורה-לאה שמסרה את נפשה על אבא שלה – הסתלקה מאד צעירה מתוך מסירות נפש כדי שאבא שלה, אדמו"ר הזקן, ימשיך לחיות ולהנהיג את העדה. איך קראו לבעלה? שלום-שכנא. ומי אבא שלו? רבי נח מלעכוויטש, אבל לא אותו רבי נח מלעכוויטש אלא נח מלעכוויטש אחר. הסיפור שכאשר אדמו"ר הזקן רצה לחתן את בתו, דבורה-לאה, הוא נסע באופן מיוחד לעירה לעכוויטש, לפני שהיתה שם חסידות לעכוויטש, וחפש את אותו רבי נח שהיה חסיד של רבי מנחם-מענדל מויטבסק, בעל ההילולא של היום (כבר קשר שמצדיק לספר את הסיפור). הוא הציע לו את השידוך וגמר את השידוך. שאלו אותו, אתה רבי גדול – היית יכול לעשות שידוך עם איזה בן של אדמו"ר מפורסם. רבי נח הוא הרי, יחסית, יהודי פשוט, ס"ה חסיד של רמ"מ מויטבסק. הוא אמר ברוסית – ר' נח הוא טוב לתולדות. כמו שאחד בקי בעצים, מה לשתול, כך אמר שבקי בו שהוא טוב לתולדות – ואכן הוא הסבא של הצמח-צדק.

מספרים עליו שבסוף ימיו רצה לעלות לארץ אחרי רבו – הוא מכר כל מה שהיה לו ועלה לאניה לעלות לארץ. באמצע הנסיעה, בים, הוא חלה והרגיש שבא קצו. אז היה נהוג שאם מישהו נפטר בים, לא משנה אם יהודי או להבדיל גוי, היו זורקים לים את הגופה. כך היה מקובל. הוא הרגיש שהוא כבר הולך לעזוב את העולם הזה והוא קרא לרב החובל, אמר שנותן לו כל מה שיש לו, ובקש שיקשור את גופתו לקרש גדול – הוא יכתוב פתק וישים בכיסו, עם שמו ויחוסו, ויתפלל לה' שיגיע למקום עם יהודים ויזכה לקבר ישראל. כך היה, רב החובל היה גוי אבל הוא נתן לו הכל והוא קיים את התנאי. הוא נפטר על האניה, רב החובל קשר אותו לקרש, זרק אותו לים, והוא הגיע לחוף חיפה. היה כתוב מי הוא והוא זכה לקבר ישראל. זה רבי נח מלעכוויטש הראשון, הסבא של הצמח-צדק.

אחר כך היה עוד רבי נח מלעכוויטש, עליו אנחנו מספרים כעת, בן של רבי מרדכי מלעכוויטש שהיה רבי. הוא הסתלק בעשרת ימי תשובה, יום אחד לפני אבא, ב-ח' תשרי, והוא היה בשנת ה-חן שלו, שנת ה-נח שלו. ממש קשר – חבל שלא יודעים את יום ההולדת שלו, אולי היה היום – אבל הוא היה בשנת ה-חן והסתלק ב-ח' תשרי. אפשר לקרוא עליו סיפורים. יש כאן שני נח, אבא היה מאד נח, נח לבריות, נח למעלה ונח למטה. שעכשיו שתהיה לו נחת רוח, שיעשה נחת רוח למעלה לצדיקים וגם למטה, ושיהיה נח ונחת לכל בני המשפחה. לחיים לחיים.

נספר סיפור אחד על רבי נח מלעכוויטש: היה לו חסיד אחד שהיה חיט. הוא היה חיט מפורסם וטוב, והמושל המקומי, הפריץ, הזמין אותו לתפור בגדים לכל בני המשפחה לאיזו שמחה. הוא עשה זאת, אבל לאשתו של הפריץ הוא עשה טעות בגזירת הבד והבגד יצא לה צר מדי – היא היתה שמנה, והבגד לא עלה עליה. הוא מאד נבהל, כי יכול להפסיד את כל המוניטין שלו וכל הפרנסה שלו. כדרך חסיד הוא רץ מהר לרבי שלו שיושיע אותו, שיעשה משהו. הוא ספר מה היה, והרבי שאל – מה אתה רוצה, שהבגד יתרחב או שהפריצה תתכווץ? הוא אמר שלא רוצה לפגוע בבגד שלו, שהיא תתכווץ, וכך היה[ט].

לחיים לחיים, שיהיו בשורות טובות.