בע"ה

בדר"ח אייר, א' אייר ע"ז – טבריה

הילולת רמ"מ מויטבסק

פרצוף סיפורים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רבי מנחם-מענדל מויטבסק והרבי המהר"ש

התפללו ערבית וספרו תפארת שבתפארת. נגנו "לכתחילה אריבער".

חיי הצדיק – במיוחד אצל רמ"מ מויטבסק

לחיים לחיים. אנחנו עכשיו יוצאים מההילולא רבא של רבי מענדלי ויטבסקר, מרא דארעא ישראל, ונכנסים ל"תפארת שבתפארת". ידוע שבאגרת הקדש שכתב אדמו"ר הזקן והוא מסביר את ענין הסתלקות הצדיקים ואיך הצדיק חי בעולם הזה גם לאחר שהסתלק מהגוף, והוא נמצא אתנו בעולם הזה אפילו יותר מאשר קודם, ושאלמלא הצדיקים בהאי עלמא שמתפללים עלינו לא היה העולם מתקיים אפילו רגע אחד – את כל זה הוא כותב בנוגע לרבי מענדלי מויטבסק. כלומר, הענין הזה של חיות הצדיק לאחר הסתלקותו שייך אליו באופן מיוחד.

מהילולת הרמ"מ להולדת המהר"ש

למחרת ההסתלקות, ההילולא (שהיתה בשנת תקמ"ח), כעבור מה שנים – "יודע הוי' ימי תמימים" – נולד הרבי המהר"ש (תקצ"ג). יש ביניהם קשר פשוט, גם בבחינת "יודע הוי' ימי תמימים", ששניהם חיו בדיוק אותה תקופה – מט שנים (לפי מסורת סלונים שרבי מענדלי נולד בשנת תצ"ט והסתלק בשנת תקמ"ח. משא"כ לדעת אחרים שנולד בשנת ת"צ וחי חן שנים), קשור לתקופה זו של ספירת העמר, שסופרים מט ימים ואז זוכים להתגלות מלמעלה של שער הנון.

רבי מענדלי חי מט שנים, ובזמן ההסתלקות שלו – כמו שנספר עוד – הוא הכריז לכל הנוכחים 'סורו מכאן, שה' נצב עלי', "והנה הוי' נצב עליו". כלומר, הוא זכה בהסתלקות שלו למעין ההתגלות שהיתה למשה רבינו בשעת ההסתלקות, גילוי שער הנון, יום ה-נ, "תספרו חמשים יום". גם הרבי המהר"ש חי אותו מנין של שנים, מט שנים. יש לפעמים שהצדיק נולד באותו יום ממש של הסתלקות צדיק קודם, כמו שאנחנו מסבירים ב-חי אלול על הסתלקות המהר"ל מפראג וכעבור פט שנים – שגם בזה יש סודי סודות של מנין השנים – נולד הבעל שם טוב באותו יום, וכעבור עוד מז שנים נולד אדמו"ר הזקן באותו יום. הכל קרה באותו יום. אבל כאן זה יום אחרי – כעבור מה שנים אחרי ההסתלקות של רמ"מ נולד הרבי המהר"ש.

ממש: הרמ"מ והמהר"ש

הסימן הוא ממש, המלה הכי חשובה בספר תניא קדישא, המלה שהרבי הכי אהב. החסידים נוהגים לומר שהרבי הכי אהב את ממש כי הוא ר"ת מנחם-מענדל-שניאורסון, אבל הוא גם מנחם-מענדל-שמואל. היו הרבה צדיקים בשם מנחם-מענדל, אבל במסורת נשיאי חב"ד כולם על שם רמ"מ מויטבסק, על שמו אדה"ז קרא לנכדו הצמח-צדק, כמו שקרא לבנו על שם רבו המגיד ממעזריטש. כך הנכד שלו, שהוא צפה ברוח הקדש שהוא עתיד להיות הממשיך, והמגלה העיקרי של התורה שבעל פה של החסידות, הוא קרא על שמו של רבו שהיה מקושר אליו, בעל ההילולא של היום. אחר כך השם הזה התגלגל הלאה, והרבי נקרא על שם הצ"צ, שנקרא על שם רמ"מ מויטבסק. והנה, אחרי האבא, הצ"צ שנקרא על שם הרמ"מ מויטבסק, נולד בנו שנקרא שמואל. לא היה ברור על שם מי הוא נקרא שמואל, יש הרבה סיפורים בזה, כי אין שמואל במשפחה.

יש כאן סמיכות של מנחם-מענדל-שמואל, ר"ת ממש, וזה הזמן עכשיו – שאנו בין מנחם מענדל לשמואל, ממש, עם כל הסודות של ממש. כל יהודי, כל מי שנמצא כאן, יש לו "חלק אלוק ממעל ממש", וכל שליח של הצדיק, של הרבי, הוא "שלוחו של אדם כמותו ממש", כמו שאדה"ז כותב בשו"ע שלו, בקונטרס אחרון, ועוד אין סוף "ממש". אפשר לומר שזו המלה הכי נפוצה בספר התניא, התורה שבכתב של החסידות, ובמיוחד בחסידות של הרבי. כעת אנחנו ברגע של ממש, מימוש, לממש את כל מה שהצדיקים מסרו את הנפש שלהם בקדושה ובטהרה להביא את הגאולה לעם ישראל, להביא את המשיח – ממש, למטה מעשרה טפחים, שזה יתקיים ממש. לחיים לחיים. שיתקיים ממש, ובדרך של "לכתחילה אריבער".

ב. פרצוף הסיפורים

הערב נספר סיפורים על רמ"מ מויטבסק, בעל ההילולא, כמו שמשתדלים כל פעם לסדר אותם לפי הספירות[ב]:

כתר: חוש הריח

ריח של משיח

ידוע שהסימן המובהק של המשיח שמובא בחז"ל, על פי הפסוק "והריחו ביראת הוי'", הוא "מורח ודאין". כלומר, החוש של המשיח הוא חוש הריח. גם הינוקא בספר הזהר, בפרשת בלק, הריח את בגדי החכמים הצדיקים ולפי הריח הרגיש שלא קראו קריאת שמע באותו יום. הם לא קראו ק"ש כי היו עסוקים בהכנסת כלה לחופה, מצוה רמה ונשאה, "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה". בחוש הזה, חוש הריח, הצטיין גם רבי מענדלי ויטבסקר.

הסיפור שפעם אחת כאן, בטבריה עיה"ק, שמעו קול שופר. היו בטוחים כולם שהנה שופרו של מלך המשיח "הנה זה בא". רצו מהר וספרו זאת לרבי מענדלי, הוא פתח את החלון והריח בחוץ ואמר לחסידים שלא, שאינו מריח עדיין משיח, הוא עוד לא בא. שאלו אותו למה הוא היה צריך לפתוח את החלון, ואמר שכאן בבית משיח נמצא, יש כאן ריח גן עדן, ריח של משיח, וכדי לדעת אם הגאולה הגיעה הייתי צריך לפתוח את החלון כדי לדעת מה קורה בחוץ. כמו שהמשיח עצמו הוא "מורח ודאין" – דן את המציאות, רגיש למציאות, לפי חוש הריח שלו – ככה יש צדיקים שלפי חוש הריח שלהם מריחים עד כמה משיח מתממש, ממש נמצא במציאות. ריח כנגד ריח.

החוש הזה, חוש הריח של המשיח וחוש הריח של מי שמסוגל להריח את המשיח – גם בך, בכל יהודי, יש משיח. "לא למראה עיניו לשפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" – את המשיח בתוכך איני יכול לראות או לשמוע, אני רק יכול להריח אותו. בקבלה חוש זה שייך לתיקון "חוטמא", התיקון השביעי של ז תקוני גלגלתא, מלכות דעתיק שמתלבש ומאיר בחוטמא דאריך – המלכות של התענוג שבתוך האף של הרצון, באותיות של קבלה וחסידות. זהו תיקון חוטמא ושם יש את חוש הריח, בחינת כתר. "מראה עיניו" הוא חכמה ו"משמע אזניו" בינה אבל "והריחו ביראת הוי'" הוא כתר. "והריחו ביראת הוי'" הוא חוש שבעל ההילולא הצטיין בו, והוא בא לו מכח היראה – "והריחו ביראת הוי'". כמו שנסביר, מכל מדות הלב המדה העיקרית של רבי מענדלי ויטבסקער, בעל ההילולא, היא מדת היראה, "והריחו ביראת הוי'" – מיראה זוכים לריח[ג], להריח את המשיח ושהמשיח יריח את המציאות.

'מבינות' באף של אדמו"ר הזקן

אפשר לקשר זאת עם עוד סיפור[ד] שמספרים על רמ"מ מויטבסק והקשר שלו לבעל התניא. שניהם היו תלמידים אצל המגיד, רבי מענדלי היה מבוגר בסה"כ בשש שנים מאדמו"ר הזקן (לפי מסורת סלונים הנ"ל), שהיה התלמיד הצעיר מבין תלמידי המגיד. היו הרבה צדיקים מתלמידי המגיד שהיו הרבה יותר מבוגרים, והיות שרבי מענדלי נחשב הבכיר בין תלמידי המגיד חידוש לדעת שיחסית היה צעיר מאד, רק שש שנים יותר מבוגר מאדה"ז, ואף על פי כן היה נחשב הבכיר. לכן אחרי הסתלקות המגיד ובנו רבי אברהם המלאך הוא התמנה על ידי שאר התלמידים להיות הממשיך. כמו שנסביר בהמשך, אפילו צדיקים שלא היו כנועים לאף אחד מהצדיקים האחרים בני דורם – רבי ברוך ממעזיבוז, נכד הבעל שם טוב – הצדיק היחיד שהיה כנוע אליו היה רק בעל ההילולא של היום, רבי מענדלי ויטבסקער. גם הגדולים, תלמידי הבעל שם טוב, בעל התולדות ורבי פינחס מקוריץ, החזיקו ממנו כמלך ישראל – כך קראו לו בפירוש.

מה הסיפור? פעם אצל המגיד אדמו"ר הזקן חלה חולי רציני מאד. בסוף התברר שהיו לו מאות תולעים בתוך הראש, משהו מוזר לחלוטין. מי שדאג לו הוא רבו-חברו רבי מענדלי ויטבסקער, בעל ההילולא של היום, שהביא רופא מומחה לטפל בו. מענין מאד, המגיד ודאי היה כמו אבא של אדמו"ר הזקן, אבל מי שטפל בו היה רבי מענדלי ויטבסקער, במסירות נפש. הוא הביא רופא מיוחד, ואותו רופא אמר שכדי לרפאות צריך להשחית את אפו – לפגום לגמרי באף שלו. צריך להוציא תולעים מתוך הראש דרך האף והדרך היחידה היא לפגום לו את האף. אומר לו רמ"מ ש'האף של זלמן מאד יקר אצל הקב"ה, איני מסכים שתוריד לו את האף'. הרופא היה טוב ומסור, הוא הסתגר שבוע שלם להתבונן איזה טיפול הוא יכול לתת לאדמו"ר הזקן בלי הסם החריף שהיה מוריד לו את האף. הרי רבי מענדלי לא הסכים, הוא היה אפטרופוס עליו. בסוף, אחרי שבוע של התבוננות, הוא אמר שהמצאתי פטנט, תרופה מיוחדת, שלא יוריד לו את האף, אלא רק יפגע במחיצה בין שני נחירי האף – זה בפנים, אבל בחיצוניות האף ישאר. בלית ברירה רבי מענדלי הסכים וכך היה, הוא עשה את הטיפול, השתמש בסמים האלה, וכך היה – המחיצה בין שני הנחירים נפגמה. הכל קשור לתיקון החוטמא, בו יש הבחנה בין שני הנחיריים. כתוב שנחיר ימין הוא מקור החיים, "חיי", ונחיר שמאל הוא מקור "חיי דחיי", חיי החיים. מה שקרה אצל אדמו"ר הזקן שהמחיצה ביניהם ירדה, ואומרים שאם מסתכלים טוב על התמונה שצייר אותו גוי כאשר ישב בכלא – התמונה היחידה של אדמו"ר הזקן – אפשר לראות איזה רושם חיצוני מהענין, איזו שקיעה שנותרה מטיפול זה (לא ניתוח, אלא טיפול בסם).

בכל אופן, הווארט שבעל ההילולא, רמ"מ מויטבסק, דאג מאד לחוטמא של אדמו"ר הזקן, שלא יתקלקל, כי 'האף של זלמן יקר מאד אצל ה' יתברך'. למה קשרנו את הסיפור הזה ל"מורח ודאין"? אמרנו שלרמ"מ מויטבסק יש חוש במשיח, חוש בריח, חוש באפים – אף הוא אופי, חוש באופי של כל אחד, הכרת פניהם היא באף – וודאי הרגיש שבאדמו"ר הזקן יש ניצוץ גדול של מלך המשיח, ביאת המשיח תלויה בו, וביאת המשיח היא חוש הריח, האף שלו. האף שלו מאד יקר, הדבר הכי יקר, אצל הקב"ה. כך קשרנו שני דברים ביחד – הסיפור שהוא הריח אם משיח פה או לא (הריח בחוץ, כי אצלו משיח נמצא), והסיפור שהוא דאג לחוטמא של אדמו"ר הזקן. כאשר מתפללים, כתוב בזהר "לבעל החוטם אני מתפלל" – התפלה היא בפה, אבל מתפללים להתלבשות, לתיקון הזה, התיקון האחרון החותם את ז תקוני גלגלתא, תיקון חוטמא, מלכות דעתיק (שרש המלכות של מלך המשיח) שמתלבשת בחוטמא דאריך (חוש הריח של מלך המשיח). החוטם הוא סוף עצם הגלגלתא, סוף עצם הרצון (הרצון העקש של הקדושה של "אף על פי כן", "ככה ולא אחרת"), ושם מתלבשת המלכות של התענוג, שאפשר לומר שהיא התענוג של המלכות, "שעשועי המלך בעצמותו".

נסיים את הכתר: אמרנו ש"והריחו ביראת הוי'", שחוש הריח תלוי ביראת ה', כך העבודה לזכות לחוש הריח, שהוא החוש המשיחי – להריח את המשיח אצל כל אחד ואחד – היא עבודת התפלה, התפלה לבעל החוטם[ה]. אם מתפללים לבעל החוטם והתפלה – "ואני תפלה" – היא גם מתוך יראה, כעבדא קמיה מריה שעומד באימה ויראה ופחד, כך זוכים להארה מהחוטמא, החוש של מלך המשיח. עד כאן הכתר של פרצוף הסיפורים שכעת מספרים על בעל ההילולא[ו].

חכמה: בחינת משה רבינו וסוד השבת

רמ"מ מויטבסק – משה רבינו

נעבור הלאה: אמרנו שהצדיקים  המבוגרים ממנו, כמו רבי פינחס מקוריץ, תלמיד מובהק של הבעל שם טוב, ובעל התולדות, תלמיד עוד יותר ותיק של הבעל שם טוב, קראו עליו מלך ישראל. הייתי יכול לחשוב שהוא בחינת דוד המלך, כמו שכתוב על הבעל שם טוב בכבודו ובעצמו שהוא הנפש של דוד המלך, "דוד מלך ישראל חי וקים". שוב, מתאים לומר על רבי מענדלי ויטבסקער שהוא דוד המלך. עוד יותר מתאים כי, כפי שנסביר, היה חותם עצמו "השפל באמת" – "והייתי שפל בעיני" של דוד המלך. לכאורה מאד קל וחלק לקשר אותו לדוד המלך.

אבל מה? הצדיקים של הדור לא אמרו ככה. על הבעל שם טוב אמרו שהוא דוד המלך. מענין שאדמו"ר הזקן בעצמו אמר פעם על עצמו 'אני דוד המלך' – במחלוקת אם אותו צדיק שהזכרנו קודם, רבי ברוך ממעזיבוז, שרדף את אדמו"ר הזקן. אז הוא אמר שהמחלוקת בינינו היא בעצם המחלוקת בין שאול המלך לדוד המלך – הוא שאול המלך ואני דוד המלך. אבל על רבי מענדלי ויטבסקער, מנחם מענדל הראשון, אמרו הצדיקים בני דורו שהוא משה רבינו.

כל מנהיג הוא "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", "מרדכי בדורו כמשה בדורו" ובכל דור יש משה, וכתוב בספר תניא קדישא שכל תלמיד חכם הוא ניצוץ משה רבינו, כל מי שהוא מ"עיני העדה", החכמים שבדור. כל חכם הוא עין מעיני העדה – עין היא חכמה, "מן המים משיתהו", מעין החכמה הוא העין של החכמה. כל מי שיש לו חכמה, "איזהו חכם הרואה את הנולד" בעין שלו, הוא בחינת משה רבינו. אם כן, מתאים ונכון לומר משה רבינו על כל חכם. עוד יותר, כותב אדמו"ר הזקן שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו. אבל, אם אמרו שהוא משה רבינו – וכך אמרו עליו – זה לא בכדי, לא משה רבינו של כל אחד מהצדיקים ואפילו לא של כל אחד מהמנהיגים-הרביים שכל אחד הוא משה רבינו. כאן יש משהו מיוחד שהוא משה רבינו.

מה היחס בין משה רבינו לדוד המלך? משה רבינו הוא בטול ודוד המלך הוא שפלות. הוא חתם עצמו "השפל באמת" והתנהג בגינוני מלכות לכל דבר, כמו שעוד נסביר. אבל בפנימיות הוא משה רבינו, "[השפל, דוד] באמת ['משה אמת ותורתו אמת']". כנראה הוא גם החכם שבדור. מדוד המלך היו חכמים יותר. אמנם הוא זכה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום", אך לא היה החכם של הדור. רבי מענדלי היה חכם הדור, הוא היה בבטול, לא רק בשפלות – "ונחנו מה", ממש גארנישט, לא רק "והייתי שפל בעיני" אלא בטול במציאות ועד לבטול במציאות ממש. כל זה, שקראו עליו משה רבינו, מקשר אותו לחכמה עילאה[ז].

כל שבת חד-פעמית

עוד דבר שמקשר את רבי מענדלי של היום לחכמה עילאה הוא היחס המיוחד שהיה לו כלפי הדבור הרביעי של עשרת הדברות – "זכור את יום השבת לקדשו"[ח]. כתוב שכאשר הגיעה שבת, כאן בטבריה, פה איפה שאנחנו יושבים, קבלת שבת היתה בבחינה שזו השבת הראשונה של מעשה בראשית – שלא היתה עדיין שבת בעולם. השבת הזאת גם לא תהיה עוד פעם. כך הווארט שמספרים על החויה שהוא חוה והקרין כל פעם כשבאה שבת. לכל יהודי יש חויה מיוחדת בשבת, אפילו עם הארץ לא משקר בשבת, כל יהודי קשור לשבת בעצם – אבל יש משהו מיוחד שמבדיל אותו מכל הצדיקים בחוית השבת ואיך שהוא הקרין אותה לכל מי שמסביב. הווארט, איך שהסבירו, הוא מה שאמרנו עכשיו – שהיתה בשבת תחושת חידוש מופלא ביותר, שלא היה ולא יהיה עוד.

יש מאמר חז"ל מפורסם שאם היינו שומרים ישראל שתי שבתות מיד היינו נגאלים. מתוך הווארט הזה אפשר להבין את החידוש של שתי שבתות. אם היתה לך פעם חויה של שבת, והחויה היתה שלא יכול להיות עוד פעם כזה דבר, לא תתכן כזו קרבה לה' עוד פעם. כמו שדברנו לא מזמן מהרמ"ח אותיות של חב"ד, שיש מה שאדם חווה פעם אחת בחיים ומחזיק אותו כל החיים. לכל אחד יש פעם אחת חוית אלקות בחיים שלו והוא לא צריך יותר מזה, לא צריך יותר מפעם אחת[ט]. לשם חוית האלקות של כל יהודי ה' נתן לנו את יום השבת. אחרי שבת כזו, תתכן עוד שבת? לכאורה הווארט הוא שלא, לא תתכן עוד כזו שבת. אם אף על פי כן[י] יש לו עוד שבת, עם אותה תחושה ואפילו "מעלין בקדש ולא מורידין", אז ראוי לבוא מלך המשיח.

התחדשות שבתית ("לא שניתי") והתחדשות של ראש חדש (שינוי)

השבת היא מוחין דאבא ואבא הוא חידוש, התחדשות. יש בזה גם דבר והיפוכו, שמצד אחד שבת היא הגילוי של "אני הוי' לא שניתי" – "אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות". דברנו על כך פעם באריכות, שגם ב"אלקות בפשיטות" יש התחדשות. ההתחדשות של "אלקות בפשיטות", ההתחדשות של "אני הוי' לא שניתי", היא חוית השבת – הפנימיות של מוחין דאבא. על כך נאמר "פנימיות אבא פנימיות עתיק", וכתוב בפירוש בכתבי האריז"ל שזהו גילוי של משיח. פנימיות אבא פנימיות עתיק שמצד זה שרבי מענדלי הוא משה רבינו. חוית השבת היא בחינת משה (על שניהם נאמר "כל השביעין חביבין")[יא].

מהו דוד המלך? התלבטנו כעת אם הוא משה רבינו או דוד המלך. מתי אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים"? בקידוש החדש, קידוש הלבנה, כאשר אומרים שעם ישראל עתידים להתחדש כלבנה. בקידוש לבנה מכריזים שלש פעמים – כמנהג חסידים להכריז על מלך המשיח שלש פעמים "יחי" – "דוד מלך ישראל חי וקים". ראש חדש הוא גם חידוש, חידוש של בר נפלא, אחד שנופל וקם, שמתעלם ומתגלה – חידוש של שינוי. מהי שבת? חידוש של "לא שניתי", תכונה של נשיאת הפכים. אבל ראש חדש היא חידוש של שינוי ("החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", "[לחדשי] השנה" דווקא, לשון שינוי). החידוש של שינוי הוא דוד המלך אבל החידוש של "לא שניתי" הוא משה רבינו.

אם כן, עכשיו גם אמרנו שני ווארטים-סיפורים על רבי מענדלי של היום שמקשרים אותו לחכמה – שקראו עליו משה רבינו וחוית השבת המיוחדת שהיתה לו. הענין של חוית השבת אצל חסידים המשיכה – גם חב"ד ממשיכה את רבי מענדלי ויטבסקער אבל גם סלונים (דרך לעכוויטש וקוברין) ממשיכים אותו, וכל מי שהריח מהי חסידות סלונים – עיקר הווארט שם הוא ירושת הבחינה הזו של השבתים, של חוית השבת. חוית השבת המיוחדת, הטעם המיוחד של שבת קדש, הטעם האלקי לטעום אלקות ממש. זו ירושה רוחנית של בעל ההילולא רמ"מ מויטבסק.

בינה: "זכה לבינה" בהסתלקות והישוב בפקיעין

"סורו מכאן כי ה' נצב עלי"

נעבור הלאה: אמרנו ש"משה זכה לבינה", שזכה לשער הנון של הבינה בשעת ההסתלקות, כשאמר 'סורו מכאן כי ה' נצב עלי'. הוא זכה להתגלות שער הנון, סוד החמשים, סוד היובל – "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". מחשבה חכמה והיובל, שער החמשים של הבינה, הם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין.

נסיון הישוב בפקיעין להבאת הגאולה

מה עוד אפשר לספר עליו שקשור לבינה[יב]? כשהוא הגיע לארץ עם שלש מאות החסידים, עליה רצינית ביותר, הראשונה הגדולה לארץ ישראל בתקופה החדשה, קודם כל באו לצפת עיר הקדש. היו שם קצת זמן, עד שהוא החליט שזה לא המקום – כמו שנספר בהמשך – ואז ירדו מצפת לטבריה. לא כולם יודעים שהוא אמר שאם אני אגור שנה אחת בפקיעין אביא את מלך המשיח – זה יספיק להביא את הגאולה לעם ישראל. לכן, אומר ועושה, הוא הלך לגור בפקיעין. במאמר מוסגר, גם בדור שלנו, הרבה זמן אחרי רבי מענדלי ויטבסקער יש חבר'ה, כולל אותנו, שגם היתה הו"א וגם מעשה מסוים לרכוש בית בפקיעין כדי לגור בפקיעין ולקיים מה שאמר רבי מענדלי מויטבסק ששנה אחת בפקיעין היא מה שיביא את מלך המשיח. כולם מוזמנים לקיים זאת בפועל ממש, זה כמובן להיות מקושר. [יותר קל מתל אביב...]

מה קרה בפקיעין? כנראה גם עלול להיות היום. כנראה הבעל דבר הרגיש שמסוכן לו, שזה משיח בטוח אם יחזיק שם מעמד שנה שלמה. אז מה עשה הבעל-דבר? הביא שם מכת זאבים שהתחילו להסתובב ולהזיק, סכנת נפשות. מי גר בפקיעין? ערבים. אמרו שהזקן שבא לגור כאן הוא בעל עבירות גדול ובגלל העבירות שלו הגיעו כל הזאבים, ואז קמו וגרשו אותו משם. בגלל זה לא בא משיח, עדיין, עד עצם היום הזה.

פקיעין – מוחין דאמא (משיח בן יוסף)

למה אנו משייכים את הסיפור על פקיעין והמשיח למוחין דאמא[יג]? בפקיעין היא המערה של רשב"י. ידוע שהמערה של רשב"י היא סוד אמא עילאה. רשב"י זכה למה שזכה בזכות המערה. הבעל שם טוב אמר שזכה בזכות המקוה – מקוה הוא יסוד תבונה ומערת רשב"י היא סוד אמא עילאה. האריז"ל, שבאמצע, זכה בזכות שמחה של מצוה – גם בחינת אמא. עוד פעם, כתוב שרשב"י זכה בזכות המערה, בזכות פקיעין, האריז"ל שמחה והבעל שם טוב מקוה. הכל בחינת אמא ויסוד אמא. רשב"י בעצמו, למה זכה שם? לזיהרא דאמא עילאה, לספר הזהר הקדוש. מיהו רשב"י? הגלגול העיקרי של משה רבינו, וקראנו על רבי מענדלי משה רבינו, "משה זכה לבינה".

למה הוא קודם נקרא משה ואז שמעון? כל זמן שהוא בחכמה הוא משה רבינו וברגע שזכה לבינה הוא כבר שמעון. לכן רבי מענדלי ויטבסקער אומר שאם אזכה לגור שנה תמימה בפקיעין אביא משיח. איזה משיח? משיח בן יוסף[יד]. כתוב בפירוש ב"הרכבת אנוש לראשנו" – כתוב בזהר, ברעיא מהימנא, ומבואר באריכות בחסידות – ששרש משיח בן יוסף הוא אמא עילאה, שבעצם נולד במערת רשב"י. אבל מי שיש לו שבת, הבטול של משה רבינו, זוכה למשיח בן דוד. הכלל הוא שמשיח בן יוסף בא מאמא ומשיח בן דוד בא מאבא. אחר כך יש עוד בחינה, רעיא מהימנא, הבחינה השלישית, שבאה מהכתר (מצד שרש הדעת בפנימיות הכתר[טו]) – זו הבחינה של "מורח ודאין". כדי להבין צריך ללמוד את המאמר "הרכבת אנוש לראשנו".

מה נסיק מזה? מאמר מוסגר: כל בקר כשאני קם ולובש (בלשון התניא) תפילין של רש"י, בעצם אני ממשיך התנוצצות של משיח בן יוסף. זו כוונה פשוטה שכדאי שכל אחד ואחד יכוון מחר בבקר. תפילין של רש"י הם מוחין דאמא, משם משיח בן יוסף. לכן קודם מניחים תפילין של רש"י, קודם בא משיח בן יוסף שעושה את התיקון הראשון, מוחה את עמלק. אחר כך מניחים תפילין דר"ת. יש נוהגים להניח יחד, שניהם באים יחד – קצת בלאגן. יותר טוב שכל אחד יבוא בזה אחר זה. קודם בא משיח בן יוסף, תפילין של רש"י, ואחר כך מניחים תפילין דר"ת, שהם כבר משיח בן דוד.

בכל אופן, בהיות ש"מינה דינין מתערין" באו הזאבים וגרשו אותו משם.

דעת: החזקת ראש בהתפעלות

הגענו לדעת[טז], שהיא גם מח האחור. חכמה ובינה הם מח ימין מצד פנים ומח שמאל מצד פנים ודעת היא מח האחור. כמו שנסביר, מכח הדעת לקיים את הכלל הגדול בחסידות חב"ד לעבוד את ה' ולהתייחס לכל מה שקורה בעולם אָן-התפעלות. להחזיק ראש ולא להגיע למצב שההתפעלות – גם ההתפעלות של הנפש האלקית, של התפרצות הרגש של אהבת ה' ויראת ה' – תקלקל את המוחין, שהם עצם תחושת האלקות, זהו תפקיד ספירת הדעת.

החזקת ראש של רמ"מ כמקריא בתקיעות הרב המגיד

נספר סיפור: אמרנו שרבי מענדלי הסתלק בשנת תקמ"ח בגיל מט שנים. המגיד הסתלק בתקל"ג, חמש עשרה שנים קודם, כרבי מענדלי היה בן לד שנים בסה"כ. אדמו"ר הזקן היה אז בן עשרים ושמונה, שני אברכים צעירים. הסיפור שנספר כעת בתקופה אצל המגיד, שיתכן שהיה גם עשר שנים קודם, כשהוא היה בן 24, ממש אברך צעיר.

מה הסיפור? מכל תלמידי המגיד ממעזריטש המגיד בחר ברבי מענדל להיות המקריא אצלו בסדר התקיעות, שבמדה מסוימת זהו שיא עבודת ה' כל השנה – להמשיך אור חדש לעולם. כתוב שמליל ראש השנה עד התקיעות יש הסתלקות של האור שהאיר בעולם בשנה החולפת וכשתוקעים בשופר יורד האור החדש בשביל השנה הבאה. קשור גם לארץ ישראל, ש"תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". ראשית השנה היא תקיעת שופר. שוב, הוא בחר ברבי מענדלי להיות כל שנה בעל המקריא. הרבי בעצמו הוא הבעל תוקע, הוא ממשיך את האור החדש בפועל, וצריך מישהו להקריא לו.

בשביל מה בכלל צריך מקריא? מה התפקיד שלו? קודם כל, מה ההבדל בין איך שעושים זאת בכל העולם לבין חב"ד? בכל העולם המקריא מקריא ממש, 'תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה'. בחב"ד כבר אָן-התפעלות של הקראה בקול ממש, לא להתפעל מהכרזת 'תקיעה' – אם כבר להתפעל מהתקיעה עצמה, ולא מכך שמישהו צועק 'תקיעה'. גם בחב"ד יש מקריא – אפשר לחשוב שאין, לא נכון – אבל הוא מצביע באצבע (סוד הדעת, כמבואר באר"י שאצבע בגימטריא שם אהוה, שם הדעת, במילוי יודין). מן הסתם אצל הבעש"ט והמגיד הוא היה מקריא כמו שנהוג אצל כולם, והמקריא היה רבי מענדלי ויטבסקער בעל ההילולא.

שוב, כשמספרים את הסיפור הזה מדגישים שהוא היה אברך צעיר, אבל הוא בכיר התלמידים. לפחות בכיר התלמידים כלפי התלמידים, כלפי כולם – מי שנבחר עוד בחיי המגיד להנהיג את כולם. יתכן שזה אפילו לפני שהגיע אדמו"ר הזקן – הוא הגיע רק בשמונה השנים האחרונות של חיי המגיד, לא כתוב מתי היה הסיפור הזה אבל יתכן שהיה לפני כן. פעם אחת הוא לא היה, או שהיה חולה, אז המגיד מינה במקומו את רבי לוי יצחק מברדיטשוב להיות המקריא, מילוי מקום. כשהוא רק אמר 'תקיעה' פעם ראשונה רבי לוי יצחק התעלף על המקום. המגיד היה צריך להעיר אותו. מי שמתעלף מחויות רוחניות – יש בכך בעיה? אולי זה טוב. אם זו בעיה – אם מישהו כאן יתעלף פתאום – כי זו אי-החזקת ראש גם בהתפעלות רוחנית עצומה. צריך מח שליט על הלב, יסוד היסודות של חב"ד, גם כשהלב בוער לה'. מה המגיד אמר אחרי הסיפור הזה? גער קצת ברבי לוי יצחק מברדיטשוב, שאתה לא כמו החבר שלך – הוא כל פעם שאומר 'תקיעה' רואה את אברהם אבינו לפניו ולא מתפעל, ואתה אמרת פעם אחת והופיע אברהם אבינו אז אתה מתעלף! קוראים לכך 'בטלן'. אסור לגור בעיר שאין בה עשרה בטלנים.

מי עוד היה 'בטלן' אצל הרב המגיד? החוזה מלובלין בסיפור של ה"אין כאלהינו". המגיד היה מתפלל את כל התפלה ביחידות. רק כשהגיעו ל"אין כאלהינו" – כל יום, כל בקר – הוא קרא למנין מצומצם שיבוא לתוך החדר ויאמרו עמו "אין כאלהינו". החוזה בא למגיד ממש בסוף ימיו. פעם אחת הוא נכנס להשלים את המנין, לומר "אין כאלהינו" יחד עם המגיד, אבל כשרק התחילו לומר הוא התעלף מהגילויים שהיו שם. גם קראו לו 'בטלן', שלא יכול להחזיק ראש – הוא רואה דברים, 'חויות מיסטיות' לעילא ולעילא, אבל אין לו מספיק דעת להחזיק את עצמו.

הכלת אורות דתהו בכלים דתיקון

שוב, דעת היא מח האחור, כח לרסן את מה שאתה רואה או חווה בפנים. ה"מח שליט על הלב" הוא מח הדעת. כתוב בתניא שזהו הרצון שבחכמה, אבל בעצם בין המוחין זהו הכח של האחור. הווארט הזה היה ווארט שרבי מענדלי גם בתור אברך צעיר, יש לו הרבה דעת שהוא יכול לומר 'תקיעה' ומופיע אברהם אבינו, 'שברים' ומופיע יצחק אבינו, 'תרועה' ומופיע יעקב אבינו – כמו בכוונות הפשוטות של התקיעות, ואצל צדיקים הם באים ממש – ואתה לא מתעלף. זה כח מיוחד, מראה על הדעת החזקה, וממילא אפשר להבין למה אדמו"ר הזקן בחר בו להיות הרבי שלו – כי יש לו דעת. שאר התלמידים, הגדולים, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הם בעיקר מדות – רגש קדוש. [למה לרסן?] כי שרש הכלים גבוה משרש האורות, כדי שאת האורות דתהו יהיה אפשר להמשיך וליישב בכלים דתיקון צריך לרסן[יז].

איך אני יודע שזה עיקר הענין שאדמו"ר הזקן לקח, לקח מהמגיד ומרבי מענדלי ויטבסקער? אחרי הסתלקות המגיד עשו אסיפה של תלמידי המגיד ומינו את אדמו"ר הזקן (לא לראש אלא) למזכיר, ובתור המזכיר היתה לו אפשרות לדבר בפני כולם – הוא פנה לכולם, הגדולים ממנו בגיל, ואמר שכעת הגיע הזמן שעל כולנו למעט אורות ולהרבות כלים. זה קשור לעוד סיפור שנספר על רבי מענדלי ויטבסקער. שוב, מי שיכול לשמוע שיש זמן שצריך למעט אורות כדי להרבות כלים – עולם התיקון – ואחר כך הכלים האלו יכילו את האורות המרובים דתהו ועוד יותר גבוה, יכילו גם אורות ד-עב דא"ק בלשון הקבלה.

אם כן, רבי מענדלי הוא בר דעת. אחרי הדעת שלו, בתור 'מקריא' של התקיעות אצל המגיד, נתחיל עם הלב שלו, עם המדות שלו:

חסד: האחריות לישוב ואהבת צדיקים

זן ומפרנס את הישוב

המדה הראשונה, ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", ספירת החסד, "יומם יצוה הוי' חסדו": הוא בא לכאן עם העליה הגדולה – לבוא אז עם שלש מאות יהודים זה כמו לבוא היום עם מליונים, עליה רצינית ביותר – והוא דאג לכולם בגשמיות. כמה שלא היתה פת לאכול, בכל אופן הוא היה האבא במובן של הזן ומפרנס את כולם. ברמה האישית, הוא בזבז את כל רכושו (המלכותי) לטובת הישוב ונפרט כעני מרוד[יח] (ובכך נהג בפועל באופן המתואר באגרת הקדש טז בתניא). וכמובן, הוא שלח את השלוחים לחוץ לארץ להתרים, לעשות את הקופה של כולל רייסין, הקופה העיקרית של החזקת עניי ארץ ישראל.

ידוע הסיפור הקצת-עגום בזה: כל שנותיו של רבי מענדלי ויטבסקער הוא מינה כאחראי על קופת החסד את אדמו"ר הזקן – הם היו שותפים בקופת החסד של ארץ ישראל. חסד כדי להביא את המשיח, הכל כדי להביא את המשיח – לשם כך הוא עלה לכאן. "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", ודווקא צדקת ארץ ישראל, כמו שאדה"ז כותב בהדגשה הכי גדולה באגרת הקדש בתניא. אחרי הסתלקות רבי מענדלי, כעבור כעשר שנים, אינשי דלא מעלי עשו סכסוך בין הקאליסקער לאדמו"ר הזקן. הקאליסקער, שירש את הבעל-בתישקייט על הקופה, העביר אותה רשמית לרבי מרדכי מלעכוויטש, הגם שלמעשה עיקר איסוף הכסף היה אצל אדמו"ר הזקן, אף שלא היה ממונה באופן רשמי. נציין לשבח שרבי מרדכי מלעכוויטש ורבי נח בנו ורבי משה מקוברין שירש זאת ממנו היו מסורים במסירות נפש ממש להחזיק קופה זו בכל רוסיה ופולין וכל אירופה. בינתים גם קמו עוד כוללים, אבל הכולל המקורי הוא כולל רייסין.

לווי השד"ר

נספר עוד סיפור: כל שליח שהמשלח משלח, אם המשלח הוא בעל שיעור קומה, "צדיק יסוד עולם" – הוא שולח שליח ש"שלוחו של אדם כמותו ממש", כנ"ל, כדי להחזיק את הישוב כאן, אז הוא נמצא עם השליח ממש. כל שליח אמתי של הרבי – הרבי נמצא איתו ממש. "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש", ביטוי של הבעל שם טוב, אותו "ממש" שדברנו בהתחלה. לכן יש הרבה סיפורים שרבי מענדלי עצמו, אף שהוא יושב בטבריה, ידו שלוחה רחוק מאד – השליח הוא היד שלו – והוא מלוה את השליח ממש בכל ההרפתקאות שהוא עובר. הוא רואה אותו, משגיח על כל מה שקורה איתו. יש על זה סיפורים מפורשים.

אהבת כל הצדיקים

כל זה אהבת ישראל וחסד[יט]. כמו שהוא אוהב ישראל מאד-מאד, מוסר את הנפש לזון ולפרנס את היהודים – בפרט היהודים כאן בארץ, שבכך תלויה ביאת משיח – רואים זאת גם באהבת צדיקים מאד גדולה שלו. לפני שהוא עלה לארץ הוא טרח לבקר את כל תלמידי הבעש"ט שעוד היו בחיים – בעל התולדות, רבי פינחס מקוריץ ועוד. הם כבדו אותו מאד, הוא מאס בכיבודים שנתנו לו הזקנים ממנו, אבל בכל אופן הוא כתת רגלים כדי להפרד, מתוך אהבה רבה, מכל אחד מהצדיקים.

אם חושבים על זה, מתבוננים בזה, זה לא פשוט – לא מה בכך. היום שאיזה צדיק ילך לכל צדיקי הדור – כבר סתם שיבקר מישהו אחר זה חידוש... ללכת לבקר את כולם מתוך אהבה וחבה, זו התקשרות לכל הצדיקים והבעת רצון מפורש שהוא עצמו יהיה שליח של כולם. אנחנו במוסדות החינוך שלנו מדברים על התקשרות לכל הצדיקים[כ], "הוי' אוהב צדיקים". כשמתבוננים על הסיפור שהוא נסע לארץ, הלך לבקר את כולם, זו דוגמה מאד יפה בפועל של אהבת צדיקים. [כתוב שחוץ מ"השפל באמת" הוא רצה לחתום "אוהב ישראל" אבל מהשמים לא הרשו לו.] אוהב ישראל מתחיל מכך שפרנס את היהודים, וכעת דברנו על "אוהב צדיקים".

יש כאן שתי נקודות, של מסירות נפש לפרנס את הישוב ומתחיל במעשה בפועל של אהבת צדיקים.

גבורה: עצה נגד הקפדה – "אשרי העם שככה לו"

העצה לבעל התולדות

כשהוא הלך לבקר את בעל התולדות – יתכן שהסיפור הזה לא היה בבקור לפני היציאה לארץ, כנראה הוא בקר אותו כמה וכמה פעמים – הוא היה אברך צעיר ובעל התולדות זקן מופלג. ידוע שלבעל התולדות היתה בעיה. מה היתה הבעיה שלו? שהיה מקפיד, היה בעל קפידא בבית שלו, עד כדי כך שהבעל שם טוב אמר לו שביום שאתה מקפיד אל תחדש דברי תורה, שאין לך סיעתא דשמיא כי הקדושה מסתלקת כל אותו יום. עם כל הצדקות שלו, עם כל הגדולה שלו, היה לו תיקון – לכל אחד יש את התיקונים שלו – של קפידא, של דינים. יש גם צדיקים שיש להם דינים.

שוב, יש כאן סיפור פלא, שבא אברך צעיר והוא זקן תלמידי הבעל שם טוב, זקן צדיקי הדור. הוא מבקש מהאברך הצעיר הזה, רבי מענדלי ויטבסקער, שיאמר לו משהו לגבי תיקון מדת הקפידא, איזה דרוש – שידרוש לו משהו מה עושים עם קפידא. רבי מענדלי שתק, "מלה בסלע משתוקא בתרין", "עשר ספירות בלימה", "תלה ארץ על בלימה", על מי שבולם פיו בשעת מריבה, למי שמבקש עצה לקפידא במריבה. כתוב בספר יצירה "בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר". "משתוקא בתרין", יש להשתיק את הפה מלדבר ויש להשתיק את הלב מלהרהר[כא]. בכל אופן, הוא לא הגיב, הוא שתק, הוא נסע. כעבור זמן מה בעל התולדות נוסע במרכבה שלו ורואה איזה עני שהולך רגלי – מדובר בעני הגון – אז הוא הזמין אותו שיעלה ויסע איתו יחד. יפה, אותו אחד עלה, ותוך כדי שנוסעים אותו אחד אומר לבעל התולדות – אני רוצה לומר לך דבר תורה. מה הדבר תורה? "אשרי העם שככה לו". אומרים שלש פעמים ביום ב"אשרי", מה הפירוש? "אשרי העם הזה שככה לו", שלא אכפת לו, "ככה לו", מה שקורה. הוא ירד מהמרכבה, הכל בסדר. אחר כך רבי מענדלי שלח מכתב לבעל התולדות – בקשת איזה דבר תורה איך לתקן את מדת הקפידא, אז הנה שלחתי לך את אליהו הנביא והוא אמר לך בשמי, צריך להיות "שככה לו".

תקון המלכות באי-הקפדה

הבעל שם טוב אהב את המלה "ככה", כמו שאדמו"ר הזקן והרבי אוהבים את "ממש" הבעש"ט הכי אהב את המלה "ככה", אמר שככה הוא ר"ת "כתר כל הכתרים". "שככה" שוה משה, ו"העם שככה לו" שוה בדיוק מלכות. משה הוא חכמה, מה הקשר למלכות? יש פרשיה בתורה שמתחילה עם משה ועוד מלה ושוה מלכות, רמז מפורסם – "ויקהל משה". המלה "ויקהל" שוה "העם... לו". "שככה" שוה משה ו"העם... לו" שוה ויקהל, נמצא ש"העם שככה לו" שוה "ויקהל משה", ששוה מלכות. משה הוא חכמה אבל "אבא יסד ברתא". מה הוא מלמד את העם כשהוא מקהיל אותו? שהכל "ככה". איך אומרים "שככה לו"? דברנו הרבה פעמים – 'זה מה יש', 'הכל בסדר'. בשביל לתקן את המלכות אסור להקפיד, מי שמקפיד מיד פוגם בספירת המלכות. יש מה ש"אבא יסד ברתא" ויש מה ששרש המלכות ברדל"א, ככה, "כתר כל הכתרים"[כב].

איך עוד קוראים למדה הזו? השתוות. זה גם יסוד היסודות בחסידות חב"ד, קשור לאן-התפעלות. הווארט הזה היה כדי לבטל את הקפידא, שלא יקפיד, כמו שקוראים ב"היום יום". תיקון הקפידא הוא תיקון ספירת הגבורה[כג], דינים, כמו שאמרנו קודם שיש אחד שיש לו 'דינים', גבורות על המציאות. איך זה אצלנו? יש פה חבר'ה שכל מי שבא לפנות אותך מהבית שלך, להרוס את הבית שלך, מקפידים – טבע של בן אדם – ואפילו מגיבים. אבל "אשרי העם שככה לו", 'זה מה יש' (הכל בהשגחה פרטית מאת הבורא ב"ה, שהוא עצם הטוב, בחינת האמונה של דוד מלכא משיחא, כידוע פירוש הבעש"ט ל"ובקשו... ואת דויד מלכם", היינו שרש המלכות ברדל"א כנ"ל), זה תיקון המלכות הנבנית מהגבורות (כאשר הדינא קשיא של הגברוה הופכת להיות דינא רפיא במלכות ואח"כ מתמתקת לגמרי ב"חסדי דוד הנאמנים").

אנחנו רוצים לתקן את המלכות, אז "אשרי העם שככה לו". זה מה שרבי מענדלי שלח את אליהו הנביא לומר לבעל התולדות ווארט איך לתקן את הגבורות שלו. [למה הוא לא אמר בעצמו?] אברך צעיר, יש לו דרך ארץ, לצדיקים היתה דרך ארץ אחד בפני השני. גם יכול להיות שהווארט הזה לא עלה אז על דעתו, כנראה שייך לאליהו הנביא (כלומר לקשר של רמ"מ עם אליהו הנביא, בהתקשרותו למורנו הבעש"ט שאליהו הנביא לא זז מד' אמותיו כנודע[כד]).

תפארת: הטמנת הענוה בגאוה והעלאת כל הפאר לה'

הטמנת הענוה בגאוה

מכאן אפשר להגיע לתפארת: כשהוא הגיע לבעל התולדות הוא גם התלבש בצורה שלא היה מקובל, ובכלל נהג בהרבה גינוני מלכות וכבוד. בעל התולדות מיד אמר שעל סתם אדם שמתנהג כך לא הייתי מסתכל, הייתי מסלק אותו, אבל אתה לא יכול לרמות אותי – אני רואה שאתה מחביא את הענוה שלך בגאות.

הוא אמר על זה משל, משל מפורסם על רבי מענדלי מויטבסק: היתה למלך אבן יקרה והוא לא ידע איפה להחביא אותה, עד שעלה על דעתו שהמקום הכי טוב להחביא את האבן היקרה, שהגנב לא יעלה על דעתו שהיא שם, הוא בתוך האשפה. זה משל איפה לשים את הענוה – בתוך הגאות.

ענינו של ספירת התפארת[כה] הוא "לכבוד ולתפארת". כבוד ותפארת – כל מי שרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו וכל מי שבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו. בהתנהגות בעל ההילולא של היום כאילו הוא מחביא את ה"בורח מן הכבוד" שלו בתוך מה שנראה כ"רודף אחר הכבוד" – ממש דבר והיפוכו[כו].

איך עובדים את ה' יתברך במדת התפארת? מה אומר הבעל שם טוב? לעבוד את ה' במדת האהבה היינו אהבת ה', לעבוד את ה' במדת הגבורה היינו יראת ה', אבל מה היא התפארת? אומר הבעל שם טוב לכוון בכל מה שאתה עושה שה' יתפאר בך, "ישראל אשר בך אתפאר". "מה שמו ומה שם בנו" היינו חכמה ותפארת, התפארת היא הבן שמתיפה כדי שהאבא יתפאר בו. כל הכבוד שלך הוא בעצם כדי לתת כבוד לה'. מה שאתה כאילו רודף כבוד – אתה בורח מהכבוד העצמי, "ממעט בכבוד עצמך" בלשון רבי נחמן. אצל רבי נחמן זה פשט, מוסר, "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים", אבל זה לא קונץ. אדמו"ר הזקן אמר שעובד את ה' בדרך 'קונץ'. ממי קבל זאת? מרבי מענדלי ויטבסקער. הוא מקור הקונץ, קונץ להתלבש בכבוד ולנהוג בגינוני מלכות והכל בורח מן הכבוד, הכל למעט בכבוד עצמך ולהרבות בכבוד שמים, הכל במדת התפארת כמו שלמד מורנו הבעל שם טוב.

נעשה גימטריא: הביטוי שאמרו עליו שהוא מחביא את הענוה שלו בגאות. למי יש כזה חוש? כמה שוה ענוה ועוד גאות? "הוי' מלך גאות לבש", "לכבוד ולתפארת", שוה ישראל. זהו הסוד של ישראל, מי ש"בשם ישראל יכונה", שראוי להקרא בשם ישראל, צריך לדעת איך מחביאים את הענוה בגאות. הרבה פעמים מדברים על גאות יחידה, בצבא, כל החסידים והשלוחים במיוחד הם עם איזו גאות יחידה (אותו גי שבו קבור משה רבינו) – בתוך הגאות הזו צריך להחביא את הענוה, את הגארנישט, את האין.

העלאת היקר והתפארת כ"תרומה להוי'"

יש בזה סיפור יפה: בחסד אמרנו שהוא מסר את הנפש על תרומות, להחזיק את הישוב בארץ ישראל. בתפארת יש סיפור מאד יפה איך שכל היקר, התפארת והיקר שהוא קבל, הוא התרים לה'. יש להתרים לעניים, לתת לעניים לאכול, ויש "ויקחו לי תרומה", לתרום לה'. דברנו קודם על פרשת "ויקהל משה", שמקבילה לפרשת תרומה הפותחת "ויקחו לי תרומה". רש"י אומר "'לי' לשמי", צריך להרים את כל הכסף והזהב לה', להתרים  לה'.

מה הסיפור? כבר הזכרנו שרבי ברוך ממעזיבוז דרש שכל צדיקי הדור יהיו כנועים אליו – גם רדף את מי שלא נכנע לו – חוץ מאחד, רבי מענדלי ויטבסקער, שהוא היה כנוע לפניו. כשרבי מענדלי הגיע כאן לארץ ישראל רבי ברוך קנה כלי כסף מאד יקר ושלח אותו כשי לרבי מענדלי, יחד עם הכסף של ארץ ישראל. כשהביאו את המתנה הזו לרבי מענדלי ויטבסקער הוא ישב בשלחן עם חסידים מסביב. הביאו מתנה, הוא לקח את הכלי הזה, שם אותו על השלחן ואמר לכל החסידים שמסביב – בואו נרים ונתן את הכלי לה'. אז הוא שם את הידים שלו על השלחן שעליו הכלי, ופתאום השלחן כולו התרומם באויר. לא שהכלי באמת נעלם משם, אבל היה ברור שמגישים, מרימים, את הכלי הזה לה' יתברך.

הסיפור הזה הוא המחשה של עבודת ה' במדת התפארת. שמצד אחד אתה קבלת כלי כסף, לעשות לך יקר וכבוד ותפארת, אבל אתה יכול לשים את הכלי על השלחן, לשים את הידים הקדושות שלך על השלחן, והשלחן עם הכלי – הכל מתרומם, הכל חוזר לה' יתברך. ככה כל אחד צריך לצייר את הסיפור הזה, לספר אותו לילדים, לנסות להמחיש אותו – שהכל יעלה לשמים, "ויקחו לי תרומה", תרומה לשמי.

נצח והוד: רצים לפני המרכבה (הלבשת ה'אין'); הנצחת החסידות; צפת וטבריה; עצמאות כלכלית

רצים לפני מרכבת רמ"מ

נצח והוד[כז] הם הרגליים. שם יש ראשית בנין המלכות. בנין המלכות בפועל מתחיל מנצח והוד, שהופכים להיות העינים של המלכות. בז"א נצח והוד הם הרגליים. מבין כל גינוני המלכות – המשך של הספירה הקודמת, התפארת – אחד המנהגים של רבי מענדלי ויטבסקער היה דרישה שהחבר'ה הצעירים ירוצו לפני המרכבה שלו, כמו שרצים לפני מלך. היום כשנוסעים ברכב על 150 קמ"ש קצת קשה שהבחורים ירוצו לפני, אבל בשביל לקיים זאת אפשר לומר לנהג שפשוט יסע קצת יותר לאט – כדי שהחבר'ה יוכלו לרוץ לפני האוטו...

מסופר שפעם אחת לא היו שם חבר'ה בשביל לרוץ לפניו, לפני המרכבה שלו. אחד מזקני החסידים שלו הבין שהרבי בעגמת נפש, אין לו מי שירוץ לפניו, אז במסירות נפש – יהודי זקן, מבוגר, אמר שטוב, אם אין כאן בחורים אני צריך לרוץ לפניו. הוא התחיל לרוץ, נפל והסתכן – ממש סכן את חייו, ה' עזר שהוא לא הלך לעולמו. בכל אופן, היתה לו מסירות נפש בפועל ממש לעשות נחת רוח לרבי, שיהיה לו מי שרץ לפניו.

הלבשת המלך – כח לפעול במציאות

זה שיש רצים לפניו קשור לנצח והוד, רגלים. מה זה עושה? נצח והוד הם כחות המעשה. בשביל מה זה טוב? למה הוא רצה שירוצו לפניו? זה סימן ונתינת כח לרבי שהרבי יוכל ליזום ולהצליח ליישם משימות במציאות. נצח והוד הם היכולת לעשות דברים במציאות. לא רק לחשוב מחשבות ולדבר דברי תורה יפהפיים, אלא לחולל שינוי למטה בארץ. בשביל לתת לו את הכח הזה, את העוז ליזום וליישם מבצעים במציאות – מי שנותן לו הם אותם בחורים שרצים לפני האוטו, לפני העגלה שלו. אותם חבר'ה נוסכים בלב של הצדיק את היכולת לפעול במציאות, הם הנצח וההוד שלו.

איך אומרים את הדבר הזה בלשון הקבלה, שהרצים לפני המרכבה נותנים כח לפעול בתוך המציאות? הוא היה כל כך מופשט. יש אנשים שכולם מציאות, כולם ארציים. בשבילפ הרצים לפני המרכבה זה סתם גאוה. אבל אחד שכולו בשמים, והוא רוצה לעשות משהו כאן – מבין שה' ברא אותי בארץ אז אני צריך לעשות פה משהו במציאות – צריך לטכס עצה (עצה היא נצח והוד, כליות יועצות), והעצה שיהיו לי רצים לפני. מהם רצים לפנים? רצים לתקשורת לפני. רוצים לראיין אותי. סליחה, קודם צריך לראיין מישהו אחר – אחד מהחבר'ה. אחר כך, אם תעברו אותו, אולי תגיעו אלי. צריך רצים קודם, שהם הנצח וההוד.

איך אומרים זאת בלשון הקבלה? ווארט מפורסם שיש לנו מאמר שלם עליו במלכות ישראל – "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא". כאשר מתתקן-מתלבש, יש מי שמלביש את המנהיג, מתקן אותו, ואז כולם מתוקנים. אבל אם המלך ערום, שהוא לא מתתקן, כל העם לא מתוקן. כל הדברים האלה, כל המשרתים למיניהם וכל הרצים, גינוני המלכות הם בעצם תיקוני מלכות – הכל סוג של לבושים שמלבישים את המנהיג, שהוא עצמו, בינו לבין עצמו, אחד שהוא גארנישט. מנהיג אמתי הוא גארנישט, וכדי שיהיה פלא שאותו גארנישט אחד, אותו אפס, יצליח לעשות משהו במציאות – צריך לתקן אותו, להלביש אותו.

רמ"מ לא נמנה בנשיאים כי ממשיך ה'אין' של המגיד

לפי זה נסביר עוד משהו עמוק[כח]: למה לא מונים את רבי מענדלי ויטבסקער בסדר נשיאי חב"ד? זו קושיא של הרבי עצמו. הרי הוא היה רב של אדמו"ר הזקן, הוא היה רב חבר ואדמו"ר הזקן קבל אותו לנשיאות (אדמו"ר הזקן כתב לו כתב התקשרות). מי גזר על אדמו"ר הזקן שלא יבוא יחד איתו לארץ ישראל? הוא עצמו. אתה צריך להשאר כנציג שלי – הוא מינה אותו שליח שלו להנהיג את היהודים בחוץ לארץ. לכן בתניא הוא קורא לו "רבותינו שבארץ הקדש". אז למה לא מונים אותו כאחד הנשיאים? כך הרבי שואל, ויש על זה תירוץ. אבל אנחנו נאמר לפי דרכנו:

ידוע ששושלת הרביים מהבעש"ט והלאה – נאמר בקיצור, בתקוה שכולם זוכרים – הם לסירוגין יש האמתי ואין האמתי. קודם יש יש, אחר כך אין, אחר כך שוב יש ושוב אין וכך הלאה לפי הסדר – רבי אחד הוא יש והרבי שאחריו הוא אין. הכל אמת, יש האמתי ואין האמתי, עד כדי כך שלא ברור מי יותר גבוה ממי. הכל מתחיל מהבעל שם טוב, שהוא יש האמתי. מי שהוא בבחינת יש האמתי מדתו העיקרית בלב היא מדת האהבה ומי שהוא אין האמתי מדתו העיקרית בלב היא מדת היראה. הבעש"ט – יש, המגיד – אין, אדה"ז – יש, אדהאמ"צ – אין, הצ"צ – יש, המהר"ש – אין, הרש"ב – יש, הריי"צ – אין, הרבי – יש. מה שנשאר הוא גארנישט, אין אמתי אמתי...

למה לא נכניס את רבי מענדלי בין המגיד לאדמו"ר הזקן? כי אם נכניס אותו נקלקל את כל הסדר. בסדר הזה רבי מענדלי הוא סניף של האין של המגיד, כמו שרואה מיד מי שפותח את ספרו "פרי הארץ". [גם רבי אברהם המלאך.] נכון, עד רבי מענדלי ועד בכלל הכל בחינת האין שבין הסבא, הבעש"ט, לאדמו"ר הזקן. גם הרבי המהר"ש הוא אין, אז הסמיכות הנ"ל של "ממש", מנחם-מענדל-שמואל, רבי מנחם מענדל מויטבסק והרבי המהר"ש, א' אייר ו-ב' אייר, היא יפה מאד, מאין לאין. כמה שוה מנחם-מענדל-שמואל? 709, "אין מזל לישראל" (ה"מזל עליון", "נצר חסד", מאיר בשעת הלידה, "עת ללדת", וה"מזל תחתון", "ונקה", מאיר בשעת ההסתלקות, "ועת למות" – שתי בחינות של "אין מזל לישראל"). אכן, אם מדובר במנחם-מענדל הצמח צדק ובנו שמואל, המהר"ש, זה מיש לאין (גם יכולנו לעשות רמז של ממש ממנחם מענדל, בעל ההילולא של היום, לשניאור, אדה"ז, והיינו מאין ליש).

כעת נתבונן בהשתלשלות של מנחם-מענדל. מנחם-מענדל הראשון הוא אין, בעל פרי הארץ. מנחם מענדל השני הוא יש ומנחם מענדל השלישי הוא גם יש. אם עכשיו נולד עוד איזה מנחם מענדל הוא יהיה שוב אין, כי כל מה שאחרי השלישי הוא גארנישט. יהיה חותם המתהפך, אין-יש-יש-אין. מה הם לפי מה שאמרנו קודם? דחילו ורחימו ורחימו ודחילו, כמו שכתוב, עיקר החותם המתהפך בקבלה.

לפי זה, אם רבי מענדלי הוא אין, כמו שאמרנו קודם הוא צריך הרבה "כד אתתקן רישא דעמא", הרבה גינוני מלכות. דווקא מי שהוא אין, הוא גארנישט, אם לא ילבישו אותו בהרבה לבושי מלכות למראית עין הוא ישאר גארנישט. הוא מלך ישראל, הוא משה רבינו. מי שהוא יש אמתי, עם אהבה, לא צריך כל כך הרבה תיקונים שיתקנו אותו. דווקא מי שהוא אין צריך תיקונים שיתקנו אותו.

"משה משה" ורמ"מ "לא פסיק טעמא" ביניהם

יש כאן ווארט מאד משמעותי. נספר עוד סיפור שקשור אליו בספירת הנצח – על תלמיד שנקרא משה. דרך אגב, איך רואים שרבי מנחם מענדל מויטבסק קשור לשם משה – איך קראו לאביו? משה. איך קראו לבנו? משה. מה הוא כותב על הבן שלו בצוואה בשלו? שלא יקבל שום כבוד, לא יהיה רבי, לא יתמנה, יהיה גארנישט. זו הצוואה שלו לבן שלו. עוד פעם, אבא שלו הוא משה ובנו משה – הוא לא יכול להיות משה, יש לו אבא משה ובן משה – אבל "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו", הוא כזה גארנישט שהוא מה ש"לא פסיק טעמא בגוויהו". הוא עצמו משה.

הדאגה מהתאיינות החסידות

מה הסיפור? סיפור אופייני למי ששייך לאין: היה לו תלמיד בשם משה – לא בנו אלא אחד התלמידים. פעם אחת אותו משה שמע שהרבי בוכה, וכשהוא התקרב – כנראה היה מאד מקורב לרבי – הוא שאל אותו למה הוא בוכה. הוא אמר לו – אני בוכה כי אני רואה (ברוח הקדש) שמכל העבודה שלנו, של צדיקי הדור הזה, כל הדבקות, כל חוית השבת שהזכרנו קודם, הכל הכל, בדור הבא לא ישאר מזה שום דבר, חוץ מ'א טרונק ברונפן'. אני רואה שמכל מה שאנחנו עושים עכשיו לא ישאר שום דבר חוץ מלגימת משקה. לחיים לחיים. כך הוא אמר.

החסיד זה זכה לשמוע כזה דיבור אמתי, משהו מזעזע – מכל החסידות, כל הבעל שם טוב, כל מסירות הנפש, כל הדבקות, לא ישאר כלום. למה לא ישאר מהחסידות כלום? כי הכל אין בעצם (כמו משה רבינו, שמדתו נצח, בפרשת "ואתה תצוה" שלא מוזכר בשמו, שעלה לדרגת אין, לקיים "ואם אין מחני נא מספרך וגו'", כלומר שלא ישאר ממני, מכל העבודה שלי, כלום). איך באמת יכול להשאר מאין משהו? הרי זה אין. לא יתכן שישאר מזה איזה יש. אם זה היה יש...

קודם כל, איך אני יודע שאהבה היא יש? כתוב 'יש מי שאוהב'. מי שאוהב הוא בחינת יש, עד יש האמתי שהוא אהבה בתענוגים, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". [כתוב גם 'יש מי שירא'.] רק בשם המושאל. כתוב בפירוש שההוה-אמינא היא שאין מי שירא, אבל במדות הלב יש איזה יש – יש לגריעותא, אבל כעת מדברים על יש למעליותא, למעליותא 'יש מי שאוהב'.

העצה להנצחת החסידות

אותו ר' משה, תלמיד רבי מענדלי, שומע כזה דבר. הוא אומר לרבי – אפשר להבין מהו חסיד של פעם, היום אי אפשר לצייר כזה דבר – שיש לו עצה איך ישאר משהו מכל החסידות. כל מה שאנחנו יושבים כאן. היה שם בטבריה עוד צדיק – לכל אחד היה מנין נפרד, אבל היו חברים מאד טובים, רבי מענדלי מויטבסק ורבי אברהם מקאליסק. ידוע שרבי אברהם מקאליסק קודם שהתקרב לחסידות היה מגדולי תלמידי הגאון מוילנא, וכשהתקרב לחסידות הוא קרב הרבה מגדולי החסידות. למה מציינים זאת? הוא היה מגדולי תלמידי הגר"א אז היה גדול בנגלה. ידוע גם שרבי מענדלי מויטבסק ואדמו"ר הזקן הלכו להתווכח עם הגר"א אך לא הצליחו להכנס אליו. אחר כך אמרו שהתחרטו שלא שברו את הדלת. שני אלה שהיו יכולים להתמודד עם הגר"א בטריטוריה שלו, הנגלה – גם היה גדול בקבלה, בזה ודאי יכלו להתמודד, אבל גם בנגלה – הם היו גדולים כמוהו (או יותר). רבי מענדלי היה מאד גדול בנגלה וגם הקאליסקער היה מאד גדול. כל זה רק כדי להבין את הסיפור.

אומר אותו תלמיד, רבי משה, שיש לו עצה שכל הדבר הזה, כל גילוי החסידות, לא ישתכח, לא יחזור לאין ואפס ממש, כמו לפני ששת ימי בראשית. מה העצה? שאתה והקאליסקער, החבר שלך, תקבעו שיעור בגמרא, בנגלה. אם אתם שניכם, שני הגדולים, תעשו ביניכם חברותא בנגלה – זו העצה שלי שתורת החסידות לא תשתכח. עצה מופלאה, ודאי שייכת לכליות יועצות שהן נצח והוד. ממש עצה הפלא ופלא. עצה כל כך טובה שהיא גם התקבלה.

עוורון ר' משה וריפויו

לא רק שהעצה התקבלה על דעת הויטבסקער, אלא שהוא אמר לרבי משה שנתן את העצה – אני גם מרשה לך לשבת אתנו בזמן מימוש העצה, רק בתנאי שתסתכל למטה על הארץ וח"ו אם תרים פעם את עיניך להסתכל עלינו. בסדר, כבוד גדול, אם אתה יכול לשבת יחד עם שני צדיקי הדור שלומדים דף גמרא – ככה התחיל השיעור הזה. כנראה שבזכות השיעור הזה אנחנו עדיין יושבים פה. הם ישבו ללמוד יחד, התחילו ללמוד דף גמרא, אבל כעבור כמה פעמים אותו חסיד לא יכול היה להתאפק – בכוונה או שלא בכוונה הוא הרים את ראשו והסתכל על פני רבי מענדלי ויטבסקער והוא התעוור, הסתנוור מרוב האור.

זו תורה וזו שכרה?! הוא התחיל לבכות לרבי, כנראה גם היה בחור צעיר – זה העונש על שהרמתי את הראש והסתכלתי עליך לשניה, יתכן שבלי כוונה בכלל? רבי מענדלי אמר לו – טוב, יותר לא תבוא לכאן, ואחזיר לך את הראיה, אבל היות שעשית משהו לא בסדר חמש שנים לפני שתפטר מהעולם הזה תהיה עוור. תדע לך שאתה עתיד עוד פעם להתעוור. כעת אקח את זה ממך, אבל כשעוד פעם תאבד את הראיה תדע לך שיש לך עוד חמש שנים לחיות. טוב, לפחות עכשיו הוא התרפא. עברו שנים, רבי מענדלי נפטר, ובאיזה שלב הוא אבד את הראיה. אז אותו ר' משה הבין שיש לו חמש שנים לחיות, כמו שהרבי אמר, אבל עדיין היה אברך צעיר. הוא מאד הצטער שהוא צריך למות – גם להתעוור למות וגם בגלל הסיפור הזה?!

היו חסידים של רבי מענדלי שאחר כך התקשרו ואפילו נסעו לאדמו"ר הזקן. אבל, כמו שספרנו קודם, רבי מענדלי היה קשור לאדמו"ר הזקן, אבל אחריו – בגלל לשון הרע שהיתה שם, קשור לפרשת שבוע שנגעים באים עבור לשון הרע – רבי אברהם מקאליסק העביר את הסמכות של כולל רייסין לרבי מרדכי ללעכוויטש, לכן הרבה חסידים היו קשורים אליו, ומשם השתלשלה סלונים עד היום. אותו ר' משה כתב פ"נ לרבי מרדכי מלעכוויטש בחוץ לארץ, ספר לו באריכות את כל הסיפור שהיה, ובקש רחמים – הוא עדיין צעיר ולפי הסימן שרבי מענדלי נתן לו יש לו עוד חמש שנים לחיות. כתב לו בחזרה רבי מרדכי שהוא לא יכול לקחת ממנו את העוורון, הוא ישאר עוור, אבל בטח – כך הוא כותב במכתב – רבי מענדל לא התכוון שהוא יכול לחיות רק חמש שנים, לכן אני מברך אותך שתחיה עוד הרבה שנים עוור, וכך היה.

עצת הנצח (וסוד העינים)

סיפור משונה מאד הסיפור הזה. מצד אחד, אותו ר' משה השכיל משהו מופלא ביותר, לתת עצה להנצחת החסידות. למה מספרים זאת כאן? שייך לספירת הנצח, שאחד מפירושיה הוא הנצחה. מי ששייך לאין מתאיין, אין "ברא כרעא דאבוה", אין המשך. אפשר להסביר כך את צוואתו לבנו, אין לי המשך – אתה בן שלי אבל אתה לא ממשיך אותי, אני גארנישט מלובש ביש ואתה גארנישט שלא יכול להתלבש כמוני. אבל צריך להנציח את החסידות, את החויה. מה העצה? שאם הצדיקים ילמדו יחד דף גמרא, כמו שהם יודעים ללמוד דף גמרא[כט], לא כמו שאנחנו יודעים סתם. רבי מענדלי בפרשת שבוע אומר שמי שלא תקן את הדיבור כל מה שהוא מוציא מהפה הוא כצפצוף העופות. כשאנחנו לומדים גמרא זה כצפצוף העופות. אבל כששני הצדיקים לומדים זה משהו אחר לגמרי, ויש בו כח להנציח את החסידות (לעשות כלים להנצחת אורות החסידות). זו עצה אמתית ששייכת לנצח.

אמרנו קודם שבקבלה נצח הוא שרש העינים, לכן היה אסור לנותן העצה להסתכל עליהם וכאשר הוא הסתכל בטעות הוא התעוור, אבד את הראיה שלו. זה ההסבר שלנו לסיפור הזה, ששייך לנצח. [מה ההסבר?!] בסדר, לא נשאר שום דבר חוץ מלחיים.

בטחון פעיל ובטחון סביל (והמתנה להכתרה מלמעלה)

ספירת ההוד היא מה שאנחנו יושבים כאן בטבריה[ל]. אמרנו שקודם היה בצפת, רצה להיות שנה אחת בפקיעין ולא עלה בידו. הוא ירד לעיר הקדש טבריה וכאן מקום כבודו. הרבה שואלים, גם בדורו וגם אחר כך, למה הוא לא הלך לירושלים עיר הקדש? למה הסתפק בצפת וטבריה? גם על זה יש הרבה פירושים. הפירוש שהתקבל על דעת רוב הצדיקים, למשל הצדיקים בסלונים, שקדושת ירושלים היתה גדולה מדי.

נאמר קרוב לזה, אבל קצת יותר: נצח הוא בטחון פעיל, "בידי מי מפתח הגאולה?", בידים שלנו. הוד הוא בטחון סביל, "חשוב טוב יהיה טוב". זה ההבדל בין "ארדוף אויבי ואשיגם" של דוד להליכה לישון של חזקיהו, כידוע. שואלים למה הרבי מליובאוויטש לא בא לארץ. גם עונים על זה הרבה תשובות. התשובה הכי אמתית היא שמי שבאמת בבחינת גואל עושה הרבה לבד, אבל יש איזה שלב שהוא גם אומר "אני את שלי עשיתי וכעת אתם תעשו", ויש – לא יעזור שום דבר – איזו נקודה מלמעלה, כמו שהרבי אמר שאני צריך הכתרה מלמטה וגם הכתרה מלמעלה. "מלכותו ברצון קבלו עליהם" מלמטה, אך מלך המשיח צריך גם לקבל כתר מלמעלה. כמו ששואלים למה הרבי לא בא לארץ כך שואלים על רבי מענדלי – שנקרא מנחם מענדל, שם של מלך המשיח – למה לא בא לירושלים. התשובה היא אותו דבר, שמשהו צריך להשאיר לקב"ה. צריך לעשות מקסימום, אבל המכה בפטיש – בסוף צריך להיות מכה בפטיש – של ה'. הרבי צפה שה' יאמר לו לבוא לארץ.

בשביל רבי מענדלי ויטבסקער, לגור בצפת שייך לנצח[לא], "עמק רום" (כך כתוב ב"חסד לאברהם"), בטחון פעיל, וטבריה היא "עמק תחת", הוד. הוא מתחיל מנצח – הוא יזם את העליה לארץ, המקום הכי מתאים ליזמת העליה הוא צפת – אבל אחר כך הוא הגיע לטבריה. בטבריה צריך לצמוח המשיח, כך כתוב בפירוש, ואז עולים לירושלים (מלכות, ובסוד "איהי בהוד", "הוד מלכות" – מטבריה, הוד, לירושלים, מלכות). אבל לעלות לירושלים צריך כבר עם איתות מפורש מלמעלה, כמו הכתרה מלמעלה.

בין צפת (כולם רשעים) לטבריה (כולם צדיקים)

כשהוא ירד לטבריה, התיישב בטבריה, היו כל מיני סיבות חיצוניות למה לא הסתדר בצפת. אבל, כמו כל הצדיקים, כל מה שנראה סבה גשמית הוא לא הסבה האמתית. הוא אמר שהסבה האמתית שלא יכולתי להיות בצפת יותר כי יש שם אויר מאד צח, והוא כל כך צח שכל הזמן שומעים בת קול – מרוב בת-הקול שאני שומע שם כל הזמן אני לא יכול לישון ולא לעשות שום דבר. אי אפשר לסבול את זה, אז יורדים לטבריה.

יחד עם זה הוא אמר משהו שנשמע מוזר ביותר – שבטבריה כולם צדיקים ובצפת כולם רשעים. זה קשור גם לסבה הפשוטה למה הוא נאלץ לעזוב את צפת ולרדת לטבריה. כך הוא אמר בפירוש, כאן בטבריה כולם צדיקים ובצפת כולם רשעים. צריך להתבונן מה אפשר ללמוד מזה היום. בפשטות אפשר לומר שצפת הוא מקום טוב לעשות בעלי תשובה ואילו טבריה הוא מקום טוב לספר סיפורי צדיקים (כמו שאנחנו עושים כעת) וללמוד ספרי צדיקים. ועוד אפשר לומר שבצפת המשיח מחזיר את הרשעים בתשובה אך בטבריה הוא מחזיר את הצדיקים בתשובה – עיקר יעודו וחידושו של מלך המשיח "לאתבא צדיקיא בתיובתא" (היינו העבודה הפנימית של ספירת ההוד, לתת תודה, להודות שעוד לא התחיל לעבוד את ה' באמת ובתמים).

איך הסברנו כעת את צפת שהיא נצח? צפת היא נצח וטבריה היא הוד. נצח הוא בטחון פעיל, כמו עצם היזמה לעליה לארץ, הסוכנות היהודית. זה משהו פעיל, אבל איך נופל מי שעם בטחון פעיל? מה הסכנה שלו? "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". הוא שוכח שזה לא אתה, ה' "הוא הנתן לך כח לעשות חיל", זה זכרון ארץ ישראל. הסכנה של הנצח, היזמה בבטחון הפעיל לעלות לארץ – זו הציונות, בזה כולם רשעים. אבל בטבריה אפשר להיות גארנישט בכיף, אז כאן כולם צדיקים.

העצה לעצמאות כלכלית

נאמר עוד משהו לגבי הוד בטבריה: ספירת ההוד אצל רבי מענדלי היא מה שהוא בחר להיות כאן. טבריה היא ספירת ההוד, "פה אשב כי אויתיה", במקום ה"מודה אני לפניך". יש על זה עוד סיפור, שאולי הוא הכי חשוב מכל הסיפורים שספרנו הערב[לב], הכי נוגע לעם ישראל, איך מביאים משיח:

כמו שספרנו בחסד, הוא דאג לכלכלה של המתיישבים פה. מי שזוכר את הפרצוף של המכללה התורנית, כלכלה היא בהוד. פעם אחת השליח אחר לבוא, היה רעב כפשוטו – כמעט גוועו ברעב. הרי השליח היה שנה-שנתיים בחו"ל, תקופה ארוכה מאד שמחכים בכליון עינים לכספים שהוא יביא, שאפשר להתקיים. פעם אחת השליח – שכמו שאמרנו קודם, העינים והלב של רבי מענדלי, המשלח, יחד איתו, כל הכלכלה עומדת עליו – התאחר. באו החסידים, כל היהודים כאן בטבריה, ובכו והתלוננו בפני רבי מענדלי שהשליח לא בא ואנחנו מתים ברעב. כמו מה נשמע? כמו היהודים במדבר, כמו התלונות למשה רבינו – עוד סימן שהוא משה רבינו. באו וצעקו לו, כמו למשה רבינו, שהנה אנחנו הולכים למות. איך הוא כאילו נחם אותם? זה לא עבד... הוא אמר להם, ווארט שצריך להתבונן בו הרבה: כמה סעודות אתה אוכל ביום? שתים? שלש? כמה זמן לוקחת כל סעודה? רבע שעה. מתי רעבים? לפני שאוכלים. אני, כשבא זמן האוכל, אני רעב, אבל כשהוא עובר אני כבר לא רעב. מותר לכם להיות רעבים חצי שעה ביום, שלשת רבעי שעה – סעודה אחת, שתים, שלש – אבל אחר כך אין טעם להיות רעבים, כי כבר לא זמן של אוכל. רק בזמן האוכל מותר להיות רעבים, לא אחר כך. כך זה אצלי. זה לא עבד...

זו עצה כנראה מספירת ההוד, נצח והוד הם עצות והוא נתן להם עצה מצד ההוד (עצה מובנת היא מצד הנצח משא"כ עצה בלתי מובנת, שלמעלה מטעם ודעת, היא מצד ההוד, צריך להודות בה אף על פי שלא מבינים אותה ואינה מתישבת על הלב כלל. זהו מה שהמשיח הוא "פלא יועץ" בגימטריא רופא, כמבואר במ"א). היא לא עבדה, עדיין בוכים ומתלוננים כמו היהודים במדבר שאין לנו מה לאכול. אז הוא נאנח קשה, הסתכל ואמר שאני כבר רואה שהשליח על ההר מול טבריה, עוד מעט יגיע לאחר כמה שנים, עוד מעט ה' יושיע.

הוא אמר שבגלל שכל כך התלוננתם, היה כאן נסיון שלא עמדתם בו. אם הייתם נשארים במוחין דגדלות, מקבלים את המצב באמונה הייתי פועל עצמאות כלכלית לישוב. היה כאן נסיון שלא עמדתם בו, עמידה בנסיון היא גם מכח הרגלים, נצח והוד, אבל אם הייתם עומדים בנסיון (וכך מלבישים-מתקנים אותי מצד ההוד) הייתי פועל – עצמאות. כל הישוב היה עצמאי לעולם ועד, בלי תמיכה מחו"ל – היתה פרנסה מארץ ישראל, בלי הסתמכות על חסדי חו"ל.

פלאי פלאים. אנחנו כעת בתקופה של עצמאות. מה הוא אמר כאן? ווארט מפורש של העולה הראשון בציבור רב, שרש כל העליה. מי אחריו דבר על עצמאות כלכלית בארץ? אחד מגדולי ישראל, האבני נזר[לג]. אכן, הראשון שאמר בפירוש שפה צריכים להיות סוף כל סוף עצמאיים, כעת תלויים בחסדי חו"ל אבל הגאולה היא להיות עצמאיים זה הוא.

קנין הארץ ביסורים

צריך לעמוד לשם כך באיזה נסיון, והנסיון הוא על דרך מאמר חז"ל ששלשה דברים נקנים ביסורים – תורה, עולם הבא וארץ ישראל. כעת היה נסיון. פשיטא שהעולים הראשונים היה להם יסורים כפשוטו, וכעת היה נסיון של יסורי ארץ ישראל – אם הייתם מחזיקים ראש, לא מתלוננים, הייתם נותנים לי כח לפעול עצמאות כלכלית לעולם ועד. אבל לא עמדתם בנסיון...

גם העצה וגם הווארט, כל ההקשר של הסיפור הזה, הם תיקון ספירת ההוד. מי שמתלונן ולא מקבל את היסורים של ארץ ישראל באהבה. קודם דברנו על איך לא להקפיד על מי שבא להרוס את הבית שלך, בגבורה, וכעת אנו בענף הגבורה, הוד – אלה יסורי ההתנחלות. אם מקבלים בשקט – ובנחישות, שאנחנו פה, יש מסירות נפש, אנחנו פה ויהי מה – אז יש לצדיק כח בקדושה, כח של רבים, לפעול עצמאות אמתית, לפעול דידן נצח בכח ספירת ההוד. התלונה היא "הודי נהפך עלי למשחית", אלה התלונות של היהודים במדבר, התלונות של אי-יכולת לקבל את יסורי ארץ ישראל, שנקנית אך ורק ביסורים. אם כן, כמו שאמרנו, אולי זה הסיפור הכי חשוב מכל הסיפורים – סיפור של ספירת ההוד.

סדר הנצח וההוד

[לכאורה זה הוד שקודם לנצח.] יתכן שההוד קודם לנצח כמו שהרבה פעמים הגבורה קודמת לחסד, השמאל קודם לימין. והוא סוד "הולך בתם ילך נצח", הצעדה ברגלים של 'שמאל ימין שמאל ימין' כנודע (הכל שייך לשם צבאות, השם של אנשי הצבא, אלהים צבאות בהוד והוי' צבאות בנצח). אך על פי פשט יש כאן נצח קודם להוד – הנצח הוא הכח והנחישות לעלות לארץ בכלל ואחר כך ההוד הוא ההתמדה להחזיק פה מעמד גם במצבים הקשים המתרחשים, לקנות את ארץ ישראל ביסורים. מי שזוכר, בתיקון המדינה עלית היהודים לארץ היא בנצח (והגירת הזרים היא הוד, היינו גם בזכות העמידה בנסיונות ישוב הארץ לגבולותיה).

יסוד: הצדיק החי לדורות

מכאן ליסוד[לד]: בעזרת ה', מי שמעונין, מי שעוד לא היה בציון הקדוש של רבי מענדלי, אחרי שנברך ברכת המזון נלך לשם. הדבר הזה שעכשיו נאמר מתקשר גם למה שאמרנו בהתחלה, שאדמו"ר הזקן כתב את אגרת התנחומים והסביר שהצדיק חי וקים, אחרי מאה ועשרים שלו הוא עוד יותר חי וקים – הוא אמר זאת על רבי מענדלי מויטבסק.

חסידים בכלל, לא חב"ד, אמרו שמכל הצדיקים, מכל הציונים הקדושים – אצל רבי מענדלי, כאן בטבריה, מרגישים כשעומדים לפני הציון שלו שמדברים עם צדיק חי. כמו שהיום החב"דניקים אומרים, אצל רבי מענדלי מדברים עם צדיק חי בגוף גשמי. אומרים שאין את התחושה הזו בשום ציון – לא צריך אפילו לנסוע לאוקראינה, שום ציון של שום צדיק. יש צדיק אחד שמרגישים אצלו שהוא חי ממש, ואני מדבר איתו כמו שאני מדבר עם אדם חי – הציון של רבי מענדלי כאן, זמין, שאפשר לשפוך שיח נכח פני צדיק חי.

זה שהצדיק חי שייך לספירת היסוד. יש משהו מיוחד אצל רבי מענדלי ויטבסקר של "צדיק חי עלמין", גם במובן של חי לעולם. שוב, בעלמא דין הוא חי מט שנים (לפי מסורת סלונים הנ"ל), אבל מרגישים עליו שהוא עדיין חי (היינו ההתנוצצות של שער הנון, סוד היובל שבתורה נקרא "לעולם"). זה ווארט לא של חב"ד, אבל מתקשר באופן הכי טוב עם מה שאדמו"ר הזקן כותב עליו בתניא[לה].

מלכות: "השפל באמת"

אחרון אחרון חביב: הכתר הוא סיפור מפורסם וכן המלכות. הכתר הוא שהריח משיח, סיפור ידוע עליו – הוא הריח שעדיין לא בא משיח, כאשר בתוך הבית שלו כל הזמן נמצא משיח. במלכות הוא חותם עצמו "השפל באמת", שפלות היינו פנימיות מדת המלכות כנודע. כמו משיח, שבפנימיות הוא משה רבינו, "מה" ובטול, אבל בגוף הוא בשפלות של דוד המלך (היינו הפנימיות של דוד המלך ביחס למה שבחיצוניות הוא מתנשא על עם).

לכן בעל ההילולא בחר לגור בטבריה, "איהי [מלכות] בהוד". "השפל באמת", חבור השפלות למדת אמת, הוא במיוחד ביסוד שבמלכות, שנקרא "נקודת ציון"[לו] בקבלה. הוא מקבל את כל שפע שלו בנקודת ה"שפל באמת" שלו, הנקודת-ציון שלו. באמת הוא-הוא הציוני האמתי, אין ציוני יותר ממנו. הציוני האמתי נקרא "השפל באמת"[לז].

עד כאן פרצוף הסיפורים.

פרי הארץ תזריע: יראת הדבור

[מה עם היראה שלו?] טוב, נאמר ווארט שהוא אומר בפרשה. הוא אומר שעיקר היראה הוא כאשר הצדיק מדבר, היראה נמצאת בתוך בדבור שלו. מי שדבורו לא מתוקן דבורו כצפצוף העופות, אבל הצדיק שלא שקוע בעולם הזה הדבור שלו הוא המדרגה התחתונה של העליון שיורדת לתחתון. כשיצא ספרו הוא לא מש משולחנו של דער הייליגע רוז'ינער. הרבה צדיקים חבבו את ספרו, אבל הוא הצדיק שהכי חבב אותו, לא זז משולחנו, ואמר שמי שקורא בספר זה ומבין מה שכתוב שם יש לו כח לחבר עליונים ותחתונים.

אם רוצים להבין מתוך הספר מה פירוש לחבר עליונים ותחתונים, הווארט של הריז'ינער, צריך ללמוד פרשת תזריע. שם הוא אומר שכמו שהפה הוא התחתית של הראש כך הדבור הוא הכח התחתון של העליון שמחבר את העליון לתחתון. מתי? מתי שתוך כדי שאדם מדבר הוא ירא מכח המדבר שבו, כי הכח המדבר הוא הקב"ה. בלשון הבעש"ט קוראים לכך יחוד יראה-נורא. אם הוא ירא מכח המדבר, המלכות, הוא ראוי להיות "דבר אחד לדור", דבור מלשון הנהגה.

בקיצור נמרץ, הוא אומר שהם היינו הך – דבור, יראה, הנהגה. אלה המלים שלו, תסתכלו בתורה. דבור שהוא מלכות, רוח ממללא, נפש חיה, "מלת הלשון" בספר יצירה, שמכוונת כנגד "מילת המעור" – לשון-מעור שוה שבת, סוד השבת שלו, תיקון הברית גם למעלה וגם למטה, למ (לשון-מעור) של ה"צלם" של הצדיק יסוד עולם. ה-צ הוא האור הפנימי, ה-ל היא תיקון ה"נפש חיה", "רוח ממללא", וה-ם היא תיקון ה"לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", היחידה שלו. הדבור הוא תיקון היראה והוא כח ההנהגה שלו כ"דבר אחד לדור". כמה שוה הנהגה-דבור-יראה? הלשון שהוא משתמש בה. שוה מלכות. כעת נראה אם אתה באמת ער: תעשה סדרה, מה המספר החיובי הבא? יש רק עוד מספר חיובי אחד בסדרה – 80, בגימטריא יסוד. שלשת הדברים שוים מלכות והמספר הבא הוא יסוד – ממלכות עולים ליסוד, בסוד "בכל דרכיך דעהו", חבור ה-ה (מלכות) ל-ו (יסוד), ואז הכל שוה שלמות של כד (ד בעצרת) ברבוע. בשביל להבין צריך לדעת איך עושים סדרה רבועית, על ידי הפרשי המספרים מחשבים את המספר הבא – כאן יש רק עוד מספר אחד חיובי, 80. שוב, ממלכות עולים ליסוד, זו שלמות, ובעבודת ה' זהו סוד "בכל דרכיך דעהו", הכלל הגדול, "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה".

בכל אופן, זה היה לגבי היראה של בעל ההילולא. יש יראה עילאה בחכמה, אבל הוא תמיד מקשר יראה לדבור – עיקר כח האדם בהיותו מדבר. התורה הזו היא על צרעת, על מה שמכריז רבי ינאי "מאן בעי סמא דחיי?", מי רוצה סם החיים? "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", שמירת הלשון. אבל, כמו שאמרנו קודם, מלת הלשון ומילת המעור הא בהא תליא, "ברית יחיד מכוון באמצע".

מה שאמרנו בסוף הוא בקיצור נמרץ התורה של פרי הארץ לפרשת שבוע[לח]. עיקר מה שעשינו הערב הוא הפרצוף של הסיפורים וההנהגות של בעל ההילולא. לחיים לחיים, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, שתבוא הגאולה תיכף ומיד ממש.

נגנו ניגון געגועים לרמ"מ.

גינוני המלכות של צדיקי האין

זה שלכל ה'אין'ים יש גינוני מלכות, שהם ה"אתתקן רישא דעמא" שלהם, רואים גם אצל אדמו"ר האמצעי בניגון הקאפליא שלו, היו לו גם פרשים. אצל רמ"מ היו רצים לפניו ואצלו היו פרשים. לאדמו"ר הזקן לא היתה קאפליא ולא פרשים. הקאפליא שלו היה כל כך מלכותי עד שהמלכות התקנאה בו ולכן הפסיקו. לכן שכחו את ניגון ברכת כהנים, כי היה מניגוני הקאפליא. מפחד המלכות, שהתחרה במלך, היה צריך לבטל. מי אחר כך נהג בגינוני מלכות? הרבי המהר"ש. שלשה 'אין' אחד אחרי השני, ממש מחזק את הווארט שלנו. הבא בתור הוא הרבי הקודם, הוא היה בזמן השואה ובזמן הרדיפות, ומהרגע הראשון שהיה רבי הוא היה חולה על סף המות, אז לא היו בדיוק תנאים מתאימים לנהוג בגינוני מלכות. גם אנחנו, הגארנישט שבגארנישט, גארנישט באמת, צריך להתבונן מה צריך להיות... בכל אופן, לחיים לחיים.

אמרנו שיש קשר גם לאדמו"ר האמצעי. התחלנו את ההתוועדות בלכתחילה אריבער של הרבי המהר"ש, אבל מי שמחבר אותם (בעל ההילולא והרבי המהר"ש) הוא אדמו"ר האמצעי – כדאי לנגן את הקאפליא שלו, מגינוני (גם מלשון ניגונים) המלכות שלו. אם יש דמיון במנגינות, לכתחילה אריבער של הרבי המהר"ש קצת דומה לקאפליא של אדמו"ר האמצעי. נגנו הקאפליא וניע זשורצי.

[אין תמונה של המגיד, הויטבסקער והרבי המהר"ש.] ווארט יפה, לאלה שהם בחינת אין לא נשארה תמונה (לבעש"ט ישנה איזו תמונה שמיוחסת אליו אבל באמת אינה שלו, ובכל זאת זה שרוצים לצייר אותו, אפילו בדמיון, אומר שהוא שייך ליש האמתי). אין תמונה של המגיד ולא של הויטבסקער ולא של הרבי המהר"ש. [יש ולא מפרסמים.] כלומר שלא רוצים לצייר אותו, היות שהוא שייך לאין. התמונה הכי יפה של ההרבי ריי"צ היא "צחוק אחד גדול", בחינת אין (יצחק הוא בחינת אין ויראה בעוד אברהם בחינת יש ואהבה), אין מי שצוחק כל כך יפה (ממש כמו יצחק אבינו) כמו הרבי הריי"צ.

הצלה מהסערה בזכות בריחת רמ"מ מהכבוד

שאלו אם אין עוד סיפור, אז נזכרתי שיש עוד סיפור, ששייך לספירת התפארת: בחסד אמרנו שמרוב אהבת הצדיקים, אהבת כל הצדיקים תלמידי הבעל שם טוב, לפני שהוא נסע לארץ הוא נסע להפרד מכל אחד ואחד ולקבל את ברכת הדרך. אחד מהם היה רבי פינחס מקוריץ, מגדולי תלמידי הבעש"ט. הוא שלח אליו מכתב שהוא עומד לבקר אותו וכתב שהוא מקוה לשהות אצלו שבועיים, שתי שבתות – נקשר זאת עם שתי השבתות שאם שומרים אותן מיד נגאלים. רבי פינחס ידע שהוא מגיע אז הוא החריד את כל בני ביתו לנקות את הבית, והוא עצמו – הצדיק הזקן – לקח מטאטא וטאטא את מדרגות הבית שלו 'לכבוד מלך ישראל', אברך צעיר שעתיד להגיע[לט]. הדבר הזה גם נודע לרבי מענדלי, שרבי פינחס מקוריץ בכבודו ובעצמו טאטא את מדרגות הבית שלו לכבוד מלך ישראל.

אחר כך, כשהוא הגיע לאיסטנבול לשכור אניה בשביל לעלות לארץ, הוא הסתכל על כל האניות שהיו שם – היו אניות חזקות וחדשות וטובות. הוא היה יחד עם כל האנשים שלו, פמליא של מאות אנשים שחיי כולם תלויים בו. הוא בחר באניה הכי ישנה, הכי טרנטה שיש בנמל, ואף אחד לא הבין למה הוא בחר באניה זו. בימים ההם גם היתה סכנה גדולה בנסיעה לארץ, כמו "ארבעה צריכים להודות" – הודיה בטבריה, בהוד. אם פורשים בים צריך להודות בטבריה.

באמת עלו לאניה ובנסיעה לארץ היתה רוח סערה, האניה חשבה להשבר והיה מסוכן ביותר. אז רבי מענדלי צעק לקב"ה בתפלה – כמו שאמרנו קודם בכתר, "לבעל החוטם [בזמן של אף בעולם] אני מתפלל" – ומה הוא צעק? זכור לי עתה איך שמעי התהפכו עלי מרוב בושה כששמעתי שאותו צדיק, רבי פינחס מקוריץ, מטאטא את הבית שלו לכבודי באמרו שהוא מטאטא את הבית לכבוד מלך ישראל. זכור לי, ה', איך הקישקעס שלי, המעים שלי, התהפכו מרוב בושה. ה' שמע את התפלה שלו והציל אותו ואת כולם והצליחו להגיע לארץ. זה קשור לתפארת – החבאת הענוה בגאות – ובעיקר למלכות, עצם השפלות שלו (והבושה מהכבוד שנותנים לו) דווקא בזמן שהוא צריך להתפלל על חייו ועל חיי האנשים אשר אתו. אם כן, ספרנו עוד סיפור. איפה מי שבקש? מסתובב, כמו אליהו הנביא, פעם פה ופעם שם.

נשיר את הניגון של הפרק החדש של הרבי – "כוס ישועות".

דבקות בצדיק שעלה לארץ עד מסירות נפש

לחיים לחיים. נשלים את הסיפור האחרון[מ]: למה הוא בחר באניה הטרנטה הזו? יש הסבר. הוא הרגיש ששורה רוח קדושה באניה זו. יכול להיות שכמה שזו היתה אניה ישנה, הרי הבעל שם טוב לא הצליח לבוא לארץ, ודאי גם עליו היה קטרוג, במיוחד שהוא בא עם עליה שלמה – הראשון שהעיז ליזום כזה דבר. בכל אופן, למה הוא בחר באניה הזו? הוא הרגיש באניה הזו קדושה. מה? כמה עשרות שנים קודם, כארבעים שנה קודם, באניה הזו עלה לארץ רבי אלעזר רוקח, בעל מעשה רוקח, ראש שושלת משפחת רוקח של חסידות בעלז, השר שלום מבעלז, ועוד משפחות חשובות מאד בעם ישראל.

אותו צדיק, מהצדיקים הגדולים ביותר, מזמן קצת לפני הבעל שם טוב, היה רב גדול בערי פולין ואחר כך מינו אותו – היות שהיה כל כך חשוב, הפירושים שלו מודפסים בכל רמב"ם – להיות הרב של אמסטרדם, שאז היתה קהילה מאד מכובדת. פתאום, אחרי שהיה שם שנה בכבוד מלכים, הוא הודיע לקהילה שלו – כשהיה כבן חמשים, לא מבוגר מדי – שהוא מתפטר, עוזב את הרבנות, ועולה לארץ. מספרים שעלה לארץ, כמו שהבעש"ט רצה לפגוש את אור החיים ויחד להביא את הגאולה, כך מספרים שגם לו היה צדיק אחד בארץ (רבי נחמן מהורודנקה, סבו של רבי נחמן מברסלב) שידע ברוח הקדש שאם יפגשו יזכו יחד להביא את הגאולה. לכן הוא הודיע לקהילה שלו הוא עוזב, בקושי קבלו זאת אבל כך היה, והוא עלה לאניה הזו. כמה שבגשמיות היא היתה מסוכנת, רבי מענדלי בחר לעלות בה בגלל הקדושה.

מה אנחנו יכולים ללמוד מסיפור זה? שכל מי שעולה לארץ, במיוחד כדי להחיש את הגאולה, צריך עד כדי מסירות נפש וסיכון להזדהות עם הצדיקים הגדולים שקדמו לו במשימה הזאת. לכן בעצם כל כך חשוב שאנחנו יושבים כאן עכשיו, לכבוד רבי מענדלי ויטבסקער, שאם אנחנו רוצים להצליח כאן בשליחות שלנו. אנחנו פה בארץ ישראל, יש הרבה חסידים טובים שאינם בארץ ויש לכל אחד שליחות במקום שלו, אבל אנחנו פה – הולכים בעקבות הצדיקים שעלו לארץ. כמו שאמרנו, הציוני האמתי ביותר הוא רבי מענדלי ויטבסקער, ומי שעולה לארץ צריך עד כדי מסירות נפש, קודם כל  להריח את קדושת האניה של מי שעלה לארץ כך וכך שנים קודם באותה מגמה, להזדהות אתו לגמרי, אפילו בלי לספר לאף אחד, כמו שהוא ודאי לא ספר. הוא ידע שתהיה סכנה בדרך, וצריך לומר שכמו שקודם הלך לכבד את תלמידי הבעש"ט כך כשעלה לאניה היה בהתקשרות נפשית לאותו צדיק גדול שקדם לו, הצליח להגיע לארץ – לא הצליח להביא את המשיח, וכעת הוא עושה עוד נסיון. גם אנחנו, ביחס לרמ"מ אנחנו גארנישט שבגאנישט, אבל בכל אופן צריך להביא את הגאולה – באים להמשיך את הענין שלו. צריך בצורה לא רציונאלית להמשיך את הקודמים, להכנס לאותה אניה שלו ('איהו אני איהי אניה', היינו להכנס ל'אני' הנקבי, המקבל, שלו, איך שהוא, הקודם לי, קבל אף הוא מהקודם לו, וכך למעלה בקדש עד לאברהם אבינו הראשון שה' אמר לו "לך לך... אל הארץ אשר אראך"), כמה שהיא רעועה בגשמיות – אבל אנחנו נוסעים באותה אניה. לחיים לחיים.

אחד מארבעה דברים אשר "לא ידעתים", רדל"א, הוא "דרך אניה בלב ים". בשביל לבחור באניה צריך להיות ברדל"א. לחיים לחיים. נגנו "מעין עולם הבא".

דג שמן לשבת

יש עוד סבה שרבי מענדלי בחר להיות כאן בטבריה, שדומה למה שמסופר למה מורנו הבעל שם טוב בחר לגור במעזיבוז. כתוב שהבעש"ט בחר לגור במעזיבוז כי היו שם שני נהרות עם דגים טובים וטריים לכבוד שבת קדש, לכן צריך לבחור בשבת בעיר שיש בה דגים טובים לכבוד שבת. לכן בעל ההילולא של היום בחר לגור ליד הכנרת. גם היום יש דגים בכנרת, אבל כנראה אז היו דגים עוד יותר טובים ומיוחדים. ידוע בפרקי דרבי אליעזר שיש שבעה ימים – כנגד שבעת ימי השבוע – שמקיפים את ארץ ישראל, והים השביעי שכנגד יום השביעי, ים השבת שכנגד יום השבת, הוא ים כנרת[מא].

מסופר על בעל ההילולא, עוד סיפור, שהיה שולח שליח מיוחד כל ערב שבת לכנרת להביא דג לכבוד שבת – מאד קרוב – והיה קופץ אליו דג שמן וטוב לכבוד שבת קדש. כעת מי שהולך לים – הולך לציון קרוב לים – נראה אם אנחנו צדיקים או לא. אם אנחנו מספיק מקושרים לבעל ההילולא כנראה יקפוץ איזה דג גדול. מהו היום דג גדול שקופץ לכבוד שבת? אם אתה הולך ברחוב וקופץ איזה מישהו, רוצה שתאכל אותו, תחזיר אותו בתשובה – זה היום שקופץ דג גדול. פעם אחת קפץ דג, ותוך כדי שקפץ לשליח הוא השפריץ מים בפנים שלו. הוא ספר לרבי מענדלי, איזה דג חוצפן – קופץ ומשפריץ לי מים בפנים. הוא אמר שזה אחד מצדיקי חו"ל שהיה קפדן. מי שבארץ ישראל צריך להיות נעם ("מקל נעם" אלו ת"ח של א"י), פה יש דגים נוחים. אם יש דג שמשפריץ עליך מים כנראה הוא אחד מצדיקי חו"ל הקפדנים (ת"ח שבחו"ל הם "מקל חובלים"). זה גם איזה דג שמן, איזה בעל תשובה שמשפריץ עליך משהו.

הסיפור של מסירות הנפש, בחירת האניה, הוא בכתר. הסיפור של הדג הוא בחכמה, שייך לשבת. [אחרי שיר המעלות:] היום ערב שבת קדש, אז באמת מגיע לנו איזה דג שמן וטוב לכבוד שבת קדש. אפשר להשפריץ גם משקה... "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שהוי' אלהיו".­