בע"ה

ט"ו אייר ע"ז – כפ"ח

גברים ממאדים ונשים מנוגה?

שיעור לנשים באנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ירידת המן וברכת "הזן"

ט"ו אייר ורחל אמנו

אחר צהריים טובים לכולם. בהשגחה פרטית אנחנו ב"סיהרא דאשלמותא", ט"ו בחדש, של חדש אייר. אז נתחיל לדבר על היחוד של היום הזה. בכל חדש היום ה-טו הוא שיא הארת הירח, שיא הגילוי של המלכות – הירח הוא המלכות. כשמקדשים את הלבנה אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים", כי דוד המלך הוא המלכות. הדמות הנשית של המלכות היא רחל – יש לנו כעת הרבה רחל בחדר... וגם מי שלא נקראת רחל שייכת לרחל, כי היא האמא של כולנו, מאמע-רחל של העם היהודי. אף שבפועל היא האמא רק של שנים מהשבטים, מתוך שנים עשר, היא דמות האם של כל העם היהודי.

השם רחל הוא כמו ירח, יוצא מאותו שער (שער ההתקשרות של רבי וחסיד. רבי חסיד עולה בגימטריא "אין מלך בלא עם", תיקון המלכות, שבלשון הקבלה נקרא בנין פרצוף רחל. והוא עולה אהיה פעמים דוד, אמירת רחל שהיא עתידה להבנות ולהתגלות כדוד מלך ישראל). אם כן, היום הוא שיא התגלות הירח של חדש אייר. לאייר יש קשר מיוחד לרחל אמנו, כי כאשר כותבים אייר מלא, בשתי יודין, הוא ראשי התיבות של ארבע רגלי המרכבה – שלשת האבות, אברהם-יצחק-יעקב ורחל, היא הרביעית, המלכות. לכן לכל החדש יש קשר מיוחד לרחל, ובמיוחד ליום הזה – שיא התגלות הירח של החדש.

ט"ו אייר יום ירידת המן

כשמתבוננים במשמעות של יום מסוים בשנה, קודם כל עלינו לדעת מה קרה ביום הזה בתולדות עם ישראל. "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור" – בכל שנה ושנה יש הארה של מה שקרה באותו יום בעבר (כך אומר האריז"ל, שמפורים לומדים לכל יום בשנה עם האירועים שקרו בו), ואם זוכרים את זה כדבעי אזי הוא ממש נעשה מחדש (כלומר שההארה – ואם מדובר בנס, הנס –מתגלה לעינינו ממש). רש"י אומר (שמות טז, לה) שביום הזה,ט"ו באייר, התחיל לרדת המן לעם ישראל – חדש אחרי יציאת מצרים. במשך חדש הספיקו המצות שהוציאו ממצרים, אבל אחרי חדש המצות נגמרו ואז החל הנס שהמשיך במשך ארבעים השנים במדבר – ירידת המן.

השם מכלכל כל נשמה יהודית, באופן נסי, יום אחרי יום – "דבר יום ביומו". זה מתאים למנטליות של ספירת העומר, בה בכל יום סופרים "היום יום", כל יום אומרים ברכה חדשה, צריך לא לשכוח יום בספירה, כמו שאנשים לא שוכחים לאכול. אכן יש מי ששוכח לאכול, כמו שרבי אייזיק מהומיל, שהיה אומר שהצום הכי גבוה הוא לא לצום בכוונה לצום אלא פשוט,מרוב דבקות בעבודת השי"ת, לשכוח לאכול. אבל זה יוצא מן הכלל, רוב האנשים לא שוכחים לאכול "דבר יום ביומו". הביטוי "דבר יום ביומו" כתוב על המן.

אנחנו יודעים שהמן ירד בזכות משה רבינו. יש שלשה אחים שבזכות כל אחד מהם זכינו למתנה מיוחדת במדבר – המן בזכות משה רבינו, בארה של מרים (המים שאנו שותים) בזכות מרים וענני הכבוד (שהגנו והצלו עלינו, ועשו עוד נסים כמו כיבוס וגיהוץ הבגדים) בזכות אהרן הכהן. לאחר הסתלקות האחים הגדולים, מרים ואהרן, בשנה האחרונה במדבר, כל שלש המתנות המשיכו בזכות משה רבינו, אבל למן בפרט יש שייכות מיוחדת לנשמת משה רבינו. הוא נותן לנו גם את המזון הגשמי, המן, וגם את התורה, שהיא מזון רוחני. המן נקרא "לחם מן השמים" – על כל לחם מברכים "המוציא לחם מן הארץ", אבל המן נקרא "לחם מן השמים" – וגם התורה (תורת משה, התורה שבכתב) היא "תורה מן השמים", אותו ביטוי ("מן השמים" ר"ת מה– משה אמר פעמיים,בפרשת המן, "ונחנו מה"). המן ירד מהשמים לארץ, ירידת אלקות מהמציאות הרוחנית למציאות הארצית שלנו.

שוב, רש"י אומר שהמן התחיל היום. דבר חשוב מאד, זה היום להתבונן שה' מחיה ומזין אותנו באופן נסי.

מקור ירידת המן בשבת

הרבה מפרשים שואלים: אם מחשבים את הימים מיציאת מצרים, היציאה עצמה היתה ביום חמישי בט"ו ניסן ואם כן ט"ו באייר היה בשבת. איך יתכן שהמן החל לרדת בשבת? הרי המן אף פעם לא ירד בשבת, אלא "לחם משנה" ירד בערב שבת! ואכן במקום אחר (שמות טז, א) רש"י כותב שהמן ירד למחרת ט"ו, בט"ז באייר. רוב המפרשים מסבירים שהמצה הספיקה עד היום, נגמרה היום, וכדי שיהיה מה לאכול הלאה אז בסוף היום – אחר הצהריים המאוחרים (כמו עכשיו), לתוך מוצאי שבת – התחיל לרדת המן בפעם הראשונה, כך שהיתה להם סעודת מלוה מלכה (סעודת דוד מלכא משיחא, סעודה רביעית של שבת כנגד רחל אמנו) של מן. אך בפנימיות הענינים יש עוד דרך לישב סתירה זאת:

בתחלת הבריאה כתוב "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו". "ויקדש אותו" – קדושה היא דבר נבדל, משהו שאינו פיזי. איך רש"י מסביר? הוא מביא בפשוטו של מקרא, "בן חמש למקרא" לפי שיטת הפשט של רש"י, ש"ויברך אלהים את יום השביעי" היינו במן. מה ברכתו? שירדה מנה כפולה ביום ששי, "כל מעשה שבת כפולים". וגם "ויקדש אותו" במן, איך? בכך שלא ירד בשבת. דבר והיפוכו, פרדוקס, ביחס בין שבת למן. ברכת המן מתייחסת לשבת וגם הקדושה בכך שלא ירד היא קדושת שבת. צריך להסביר שזה עצמו שלא ירד פועל את הברכה. איך?

בחסידות מסובר שכדי שדבר רוחני ירד לגשמיות הוא צריך לרדת הרבה שלבים, אבל בתחלת תהליך הירידה הוא אינו נראה עדיין לעין – הוא בשמים עצמם. תחלת ירידת המן מהשמים לארץ, כשהוא עדיין בשמים, היא שקרתה בשבת. הירידה האמתית של המן, כשהוא עדיין בשמים, היא ברכת המן בשבת. משהו שמתחיל ממשיך עד הסוף, אבל החידוש של ירידת המן החל בשבת (אז המן התחיל לרדת, מ"שמי השמים" ל"שמים"), כך שבאמת תחלת ירידת המן היתה בשבת. כמו ה"לחם מן השמים", גם ה"תורה מן השמים" נקראת לחם – "לכו לחמי בלחמו" – ולגבי התורה כתוב ש"לכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל" (גם כאשר התורה יורדת אלינו לארץ ממש היא נשארת ברוחניותה). מה שמופיע אחר כך בגשמיות קורה כרגע ברוחניות. בעוד כמה שעות, בלילה, הוא יופיע בגשמיות.

תקנת ברכת "הזן"

ברגע הזה, שהמן ניתן לנו, משה רבינו תקן את הברכה הראשונה של ברכת המזון. צריך לברך אחרי אכילת לחם, והברכה הראשונה – שנקראת "ברכת הזן", "הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים... ברוך אתה הוי' הזן את הכל" – נתקנה על ידי משה רבינו היום, או בלילה שיבוא. הוא כתב את הנוסח ונתן לנו לברך אותה אחרי אכילת המן. את הברכה השניה תקן יהושע בן נון עם הכניסה לארץ. את הברכה השלישית תקנו דוד ושלמה בירושלים. הברכה הרביעית היא מדרבנן, אחרי חורבן ביתר והבאת הרוגיה לקבורה –שייך ל-לג בעומר.

בכל אופן, ראשית ברכת ה' על האוכל שאנו אוכלים היא היום. ברכת הלחם והברכה על הלחם הן היום – "ואכלת ושבעת וברכת", הכל היום. לפני כן היתה ברכה ספונטאנית, אבל ברכה מסוימת – איך לברך את ה', מה לומר – משה רבינו תקן היום. עוד משהו מיוחד היום. כל פעם שאומרים ברכת המזון צריך שיהיה במודעות שהברכה הראשונה היא של משה רבינו. הברכה השניה היא של יהושע בן נון, ברכה על הארץ, והברכה השלישית – על ירושלים – היא של דוד ושלמה שבנו את ירושלים והמקדש (יש קשר בין השמות: משה יהושע דוד = שלמה שלמה. נמצא שעם שלמה יש 'חזקה' של שלש פעמים שלמה, כנגד שלש הברכות הראשונות של ברכת המזון שהן מן התורה, תורת משה. שלמה אותיות למשה כנודע, "נעוץ סופן בתחלתן" – הכל נכלל בברכת הזן שתקן משה).

סודות "הזן"

התמצית של הברכה הראשונה היא הסיום שלה, "ברוך את הוי' הזן את הכל".ישבנוסח זה 19 אותיות – כמנין חוה, האשה הראשונה של הבריאה – ואם מחשבים מוצאים שיש כאן ממוצע לכל אות (לא הכרחי, כמובן, שהמספר יתחלק ב-19), והממוצע הוא "הזן". גימטריא מאד יפה, שכל אות ב"ברוך אתה הוי' הזן את הכל" שוה (בממוצע) "הזן".

נתבונן קצת במלה "הזן", החותמת את הברכה וגם מתחילה אותה, "[ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם] הזן את העולם כולו וכו'" – הברכה מתחילה ב"הזן את העולם כולו" ומסיימת ב"הזן את הכל", כל מה שנברא. חייב להיות משהו מאד חזק במלה הזו, "הזן".

"הזן" הוא כמובן מלשון מזון, אבל בקבלה אותיות זן הן גם ראשי התיבות של זכר-נקבה. יש משהו של זוגיות, זכר ונקבה, בתזונה – ובמיוחד בתזונה נסית של המן, האופן בו ה' הוא "הזן" אותנו. אף שהמזון שלנו כעת הוא "לחם מן הארץ", עדיין הוא בא ישירות מה' – ה' הוא "המוציא לחם מן הארץ", הכל מ"הזן". משה רבינו תקן ברכה זו על המן, "לחם מן השמים", אך אנו ממשיכים לומר אותה לנצח, על "לחם מן הארץ", ומשתמשים באותה מלה "הזן". מה שנעשה – בהמשך השיעור, גם בהמשך לשיעור שהיה ביום ראשון השבוע – הוא התבוננות ביחסי זכר ונקבה ואיך הם מתחברים למה שה' זן אותנו "דבר יום ביומו".

הגימטריא של "הזן", 62, מופיעה לראשונה בבריאה בביטוי "טוב מאד". בסיום הבריאה ביום ששי כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". על כל דבר שה' ברא כתוב "וירא אלהים כי טוב", אבל בסיום כל הבריאה – בפרט אחרי בריאת האדם, "זכר ונקבה בראם" – כתוב על כולה "טוב מאד", בגימטריא "הזן", המלה שפותחת וסוגרת את הברכה הראשונה של ברכת המזון, שתקן משה רבינו, היום.

ב. פסח שני והמהפכה הרביעית

רבי מאיר בעל הנס

רצינו להתבונן על ארבעה דברים – שלשה נושאים קצרים ועוד נושא עיקרי שנגיע אליו יותר בהמשך. אחד, היחוד של היום הזה – בו התחלנו. דבר שני, פסח שני שהיה אתמול, שהמסר שלו הוא "אין אבוד", ושהוא גם הילולת רבי מאיר בעל הנס, לכן רבים נוסעים לטבריה להשתטח על קברו. מאיר הוא לא שם מהתנ"ך, השם מאיר, בו משתמשים היום, הוא מרבי מאיר. אבל האריז"ל אומר שהוא רמוז בתורה, במקום מאד חשוב שנאמר כעת. אתמול, פסח שני – והיום עדיין המשך של פסח שני – הוא היום של רבי מאיר. בשבוע הבא ל"ג בעומר, היום של רבי שמעון – שניהם תלמידים של רבי עקיבא. רבי מאיר הוא "בעל הנס", כינוי שלא זכה בו אף תנא אחר.

בגמרא מסופר הנס על שמו רבי מאיר קרוי "בעל הנס": אחות-אשתו נשבתה על ידי הרומאים וברומא שמו אותה בקובה של זונות והיא היתה צריכה לשמור על עצמה. מדובר במערכת גדולה, עם הרבה שומרים. רבי מאיר, הגיס, בא והציל אותה. לא נספר את כל הסיפור השלם, עם כל הפרטים, אבל היתה הצלה נסית של גיסתו. לשם כך הוא עשה נס לשומר, הוא הבטיח לו שלא ינזק ושהוא יהיה עמו לעולם הבא. הנס הזה היה כה גדול, שעל שמו הוא נקרא רבי מאיר בעל הנס. הנס היה כרוך בטהרה של עם ישראל, של בנות ישראל, מסירות נפש להצלת בת ישראל. הנס התרחש ברומא.

קשר רבי מאיר לגיור כהלכה

איפה רבי מאיר רמוז בתורה, לפי האריז"ל? בסוף התורה, בפרשת נצבים, כתוב "והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה". האריז"ל אומר שהביטוי "אשר יבא מארץ רחוקה" רומז לרבי מאיר. זהו הרמז העיקרי של רבי מאיר בתורה. איך הביטוי קשור לרבי מאיר? כי רבי מאיר הוא בן גרים. לפי האריז"ל נראה שהוא עצמו בחינת גר.

הוא לא סתם גר מיחוס גויי לא ידוע – אנחנו יודעים את היחוס הגויי שלו, הוא צאצא של נירון קיסר (לא כל כך רחוק, אולי הוא היה הסבא שלו). במלה "והנכרי" כלולות כל האותיות של נירון – נירון קיסר. הוא היה קיסר מאד רשע, אבל, כמו בעשו בעצמו, היה בו ניצוץ גדול מאד שצריך להגאל. יצחק אבינו אהב את עשו כי יש אצלו ניצוצות, ואחד הניצוצות הגדולים היה רבי מאיר, שנקרא "והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה".

פסח שני – מסר של 'אין אבוד' גם לגוים

אם כן, יש משהו בפסח שני שקשור לגיור כהלכה. רעיון פשוט, שלא ראיתי אם מישהו כותב: כולנו יודעים שהמסר של פסח שני הוא 'אין אבוד', 'אף פעם לא מאוחר', תמיד אפשר לעשות תשובה, תמיד אפשר לתקן. הייתי חושב שמדובר רק ביהודי, מי שהיה טמא או בדרך רחוקה – ביטוי קרוב ל"מארץ רחוקה" – והוא יכול לחזור, יש לו עוד צ'אנס לעשות את הפסח, פסח שני.

אבל, אם מפשיטים את הרעיון ש'לעולם לא מאוחר, אתה תמיד יכול לחזור', נוכל לומר שהוא שייך גם לגוים: נולדת גוי? לעולם לא מאוחר – אם אתה רוצה להיות יהודי אתה יכול לעשות זאת. עדיין יש לך צ'אנס להפוך ליהודי, אף אם נולדת גוי, כבר בגלגול הזה, לא צריך לחכות לגלגול הבא. אם כן, יש כאן עוד ענין חשוב למהפכה הרביעית של התורה שאנו מדברים עליה לאחרונה – הבאת התורה לכל העולם. אנחנו לא פועלים כמסיונרים, כפי שהגוים עושים – אדם צריך להתעורר מעצמו להיות יהודי. צריך להראות לו את אור התורה, לומר לו שאם אתה באמת רציני – וצריך לבחון זאת – אתה יכול להיות יהודי, נשמח לקבל אותך לתוך עם ישראל.

המהפכה הרביעית היא לא רק ללמד לגוים את שבע מצוות בני נח, אלא לומר שאם אתה רוצה ברצינות אנחנו כאן כדי לעזור לך לעשות את כל הדרך, לא רק חצי הדרך. שבע מצוות בני נח הם תפיסה של שלב-בינים (half-way house). אבל אנחנו בחדש של הרפואה, "אני הוי' רפאך", רוצים לרפא את כל האנושות. הרפואה האמתית לאנושות – כך לפי כמה דעות בחז"ל– היא כאשר כל הגוים, אלה שישארו, יגיעו בשלב מסוים להיות יהודים. כמו שהרבי אמר, אנחנו כבר בימות המשיח, אפשר לממש את העתיד כבר בהוה.

בכל אופן, אנחנו לוקחים את המסר של בכל אופןממש את העתיד כבר בהוה.ות המשיח יקבלו אותם בסבלנות..וועדות האמורה יחס בעיקר לבהמה של האדם מקום האמתי שלהם השתנה. ון צריך פסח שני וכוללים בו את הכל ואת כולם. זו דרך יפה להבין את הקשר של פסח שני לרבי מאיר. שוב, שרש רבי מאיר הוא "והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה" – שם מוצאים את רבי מאיר רמוז בתורה.לביטוי הזה יש גם גימטריא יפה – ממוצע כל מלה ב"אשר יבא מארץ רחקה" הוא בדיוק "והנכרי", המלה הקודמת. אותו מספר שוה גם ארץ, יש משהו מאד ארצי בגיור גרי צדק. אם כן, דברנו כעת על רבי מאיר ועל פסח שני והלימוד מהם לדור שלנו, כולל כל האנושות. עד כאן הנקודה השניה.

ג. רחל: התחדשות הנשמה ותיקון האני

"חדשים לבקרים רבה אמונתך" – התחדשות הנשמות מהבאר העליונה

הנקודה השלישית שרצינו לדבר עליה חוזרת לרחל. כמו שהאריז"ל מוצא רמז בתורה למאיר, הוא גם מצא רמז מאד יפה לרחל בתנ"ך – "חדשים לבקרים רבה אמונתך". מהפסוק הזה לקחו את המלים שאנו אומרים מיד כשפוקחים עינים בבקר: "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". יש לך אמונה-נאמנות גדולה מאד, לחדש לנו את הנשמה כל בקר, להחזיר לנו אותה אחרי השינה טריה, רעננה וחדשה.

אחד הפירושים לכך הוא שחוית ההתחדשות בכל בקר מחזקת לנו את האמונה בתחית המתים, שהרי ביקיצה מהשינה כל בקר טועמים טעם תחית המתים. האמונה בתחית המתים היא השיא-הסיום של יג עיקרי האמונה ברמב"ם. את האמונה הזו מחזקים בכל בקר, דבר ראשון שמתעוררים, ואומרים "רבה אמונתך" – לוקחים את חוית ההתחדשות וממשיכים אותה עד לתכליתה, תחית המתים ממש.

"חדשים לבקרים רבה [אמונתך]" ר"ת רחל. זה רמז שבא מהאריז"ל. יש אולי עוד הרבה ביטויים עם ר"ת רחל בכל התנ"ך, אבל האריז"ל ציין במיוחד את הפסוק הזה. למה דווקא פסוק זה רומז לרחל? לפני שהולכים לישון בלילה אומרים "בידך אפקיד רוחי", ר"ת באר. הכוונה היא שיש באר רוחנית של הנשמות, ובלילה כל הנשמות חוזרות לאותה באר – שם הן מתרעננות ומקבלות חיים חדשים. כמו ששואבים מים מהבאר, כל בקר כל הנשמות יוצאות מאותה באר רעננות ומחודשות. הבאר הזו בקבלה, כפי שמסביר האריז"ל, היא הנשמה של רחל אמנו, היא המלכות והבאר היא יסוד המלכות. כל הנשמות חוזרות לבאר, לכנסת ישראל, לנשמה הכללית של רחל אמנו שכוללת את כל נשמות ישראל, ומשם הן נולדות כל בקר מחדש. זו הסבה לכך שהאריז"ל הדגיש את רחל בר"ת "חדשים לבקר רבה אמונתך" – רחל היא המודעות של חזרת הנשמה כל בקר.

רחל היתה בתחלה עקרה, אבל היא הכח הרוחני לכך שכל בקר כל אחד מישראל נולד מחדש, מתחדש. המלה "חדשים" אומרת שיש כאן משהו שממש מתחדש, לא רק מתרענן – להיות חדש היינו להיות אדם חדש, כמו שכתוב שבעל תשובה הוא אדם חדש, גר הוא אדם חדש. החויה האמתית של "חדשים לבקרים רבה אמונתך" אומרת שקמים כל בקר אנשים חדשים. החויה הזו באה מרחל.

רחל-המלכות – תיקון ה'אני'

אמרנו שרחל היא הרגל הרביעית של המרכבה, כמו שרמוז בר"ת אייר – אברהם-יצחק-יעקב-רחל – וה-ר הזו של אייר שייכת במיוחד להיום, ה"סיהרא [ירח, מלכות, רחל] באשלמותא" של אייר. יש עוד משהו שהאריז"ל אומר, על הקשר בין רחל לדוד. לפני שדוד המלך נולד רחל לבדה היתה הרגל הרביעית במרכבה, ואחרי שהוא נולד הוא מחליף את רחל באופן מסוים. נשים הן צנועות. אם דוד בא הוא יכול לקחת את מקומי, אף שהיא היתה במקור הרגל הרביעית של המרכבה והיא עדיין במקומה עומדת (ככל דבר שבקדושה שאינו זז ממקומו גם כאשר אינו גלוי למראית העין).

מה הענין של המלכות? האריז"ל אומר, דבר פשוט אבל מאד עמוק, ששניהם שייכים לתיקון האגו, שניהם נקראים 'אני', שייכים לכל פעם שאת/ה אומר/ת 'אני'. במקום אחד הוא אומר ש'אני' היינו רחל. הפסוק המפורסם הוא "ואני תפלה", שדוד המלך אומר – הפסוק אומר שדוד הוא 'אני', ותיקון ה'אני' שלו, תיקון האגו, הוא חוית מתמשכת של תפלה, כמו שמובא בתניא בענין "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו". מדובר בתפלה מתמדת כל היום, לא רק תפלה שמבטאים בשפתים אלא בלב. על כל נשימה מהללים את ה' ומודים לו. כל תפלה מורכבת מתהליך של שבח-בקשה-הודיה, ואלה צריכים להרכיב כל רגע ביום – שכל היום יהיה תפלה.

זהו תיקון ה'אני', שאינו אגו אגוצטנרי ואגואיסטי, אך יש בו מודעות עצמית – לכל בחינת מלכות יש מודעות עצמית. הרבה פעמים מודעות עצמית יכולה להפוך להיות שלילית, רק 'אני', אבל אם ה'אני' כולו תפלה, התקשרות לה' ותלות בו – זהו תיקון המודעות העצמית.

איך אומרים 'אני'?

שוב, במקום אחד האריז"ל אומר שזו תמצית הנשמה של רחל – רחל היא ה'אני' המתוקן. ה' עצמו משתמש במלה 'אני' – "אני הוי'", "אני הוי' אלהיכם", "אני ראשון ואני אחרון", "אני אני הוא" – ה' אוהב לומר "אני". השבת קראנו את ה"כלל גדול בתורה", "ואהבת לרעך כמוך", שהמשכו הוא "אני הוי'". הרבה מצוות חשובות בתורה חותמות "אני הוי'". רש"י מפרש "אני ה' לתת שכר" ו"אני ה' להעניש", אבל יש משהו יותר עמוק, יש משהו שכל מצוה בתורה היא "אני הוי'", המצוה עצמה אומרת "אני הוי'". בתיקון ה'אני' מצליחים לשקף את "אני הוי'"ב'אני' שלך. מי מצליח לעשות כך? עוד נשמה של מלכות, הלל הזקן, שאמר על עצמו בשמחת בית השואבה "אם אני כאן הכל כאן". איך הלל, שהיה ענו, יכול לומר כזה דבר? הזהר מסביר שהכוונה ל"שכינתא דאקרי אני" – ה'אני' הזה הוא השכינה.

בתחלת החסידות, אצל הבעל שם טוב והמגיד, היו בכזו מדרגה גבוהה שהיה 'טאבו' על אמירת 'אני', 'אִיך' באידיש, כאילו זו מלה רעה. אבל תלמידי המגיד אמרו שאם בכל מלה שאתה אומר אתה מייחד יחודים, ואתה מכוון ש'איך' בגימטריא א-ל, שם ה' –  אם אתה בדרגה כזו, שכך באמת אתה חושב כשאתה אומר 'איך' (וזה אמתי, לא רק מהשפתים ולחוץ) – אתה יכול לומר 'איך'. זהו 'אני' מתוקן, ואז טוב לומר 'אני' – יש מודעות עצמית שהיא מודעות אלקית. זו המדרגה של רחל וגם של דוד – כך כתוב על שניהם.

"אני [רחל] אני [דוד] הוא"

אם כן, אמרנו על רחל – ה-ר של חדש אייר, שמאירה במיוחד היום – שני דברים חשובים: שהיא ה'אני' המתוקן, ושהיא כל כנסת ישראל, הבאר מתוכה מתחדשות הנשמות, "חדשים לבקרים רבה אמונתך". במודע היא ה'אני' של כל עם ישראל. לפי מה שאמרנו אפשר לפרש "אני אני הוא" על רחל ודוד – ה"אני" הראשון הוא של רחל וה"אני" השני הוא של דוד, "ואני תפלה".

["ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל'" הוא הפסוק של רחל בתנ"ך.] יפה מאד. פסוק זה אומרים בסיום התפלה, "ואני תפלה". ידוע שהפסוק הזה הוא אחד הפסוקים המיוחדים בתורה שהסימן שלהם הוא חי אלול – חי מלים ו-אלול אותיות – יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב וכ"ק אדמו"ר הזקן. כל אחד מהם בא לתקן את ה"אני" של כנסת ישראל (לפי האריז"ל יום זה הוא יום אצילות הדעת, המודעות העצמית, של עולם התהו, אני מופרז, "אנא אמלוך")– הבעל שם טוב תקן את המקיף של האני ואדה"ז תקן את הפנימי של האני, והיינו "אני אני הוא" (כאשר מתפרטים שני ה"אני" בהמשך: "אני אמית ואחיה" על ידי הבעש"ט ו"מחצתי ואני ארפא" על ידי אדה"ז, וד"ל).

לכבוד זה נעשה עוד גימטריא: אם 'אני' הוא רחל, כפי שכתוב בכתבי האריז"ל, אפשר לעשות הכאה פרטית בין שתי המלים הפשוטות של שלש אותיות – א פעמים ר, נ פעמים ח (אותיות חן, "ונח מצא חן"), י פעמים ל – ונקבל 900, שלמות של ל ברבוע (רבוע בקבלה הוא שלמות). האות ל נקראת בחז"ל "מגדל הפורח באויר" – כאן יש מגדל מושלם, עם התכללות בין כל החלקים שלו. יש עוד הרבה רמזים במספר הזה, ורבי אברהם אבולעפיא מסביר ש-ל מול ל, ב אותיות ל, היינו סוד הלב היהודי, שייך לרחל. לכולן כאן יש את התכשיט? ל מול ל רומז להכאה של אני-רחל.

ד. על גבריות ונשיות

הבדלים פסיכולוגיים בין גברים לנשים

אחרי שלש ההקדמות האלה, שלש נקודות, נגיע לעיקר מה שרצינו לדבר היום – הסוד של "זן"במשמעות של זכר ונקבה: הרבה מהנשים כאן מלמדות בנות – חשוב ללמד אותן מה צריכה להיות אשה, כיצד לבטא ולהגשים את התכונות שלהן, איך להיות ילדה יהודיה טובה.

מי זוכרת מה היה במשך עשור הספר הכי נמכר בכל העולם, כנראה יותר מחמשה עשר מליון עותקים? ["גברים ממאדים נשים מנגה" של גריי. יושבת כאן האמרגנית שלו... (דברו על אשתו וילדיו היהודים).] יש היום הרבה מחלוקת בין הפסיכולוגים האם באמת גברים ונשים באים מפלנטות אחרות. הטענה של הספר הזה היא שיש להם דפוסי חשיבה כה שונים עד שאפשר להגיד שהם מפלנטות אחרות. יש פסיכולוגים שיאמרו שזו הגזמה מוחלטת. בכל אופן, ודאי יש הבדלים בין נשים וגברים, והשאלה היא רק עד כמה קיצוני ההבדל ואיך להגדיר אותו.

נשים זוגיות וגברים אי-זוגיים

הקלטנו השבוע[ב] שיעור בעברית לכינוס שהיה באוניברסיטה בנושא של תורה ומדע, מלחמה שלום וגאולה. אחד הדברים שדברנו עליהם הוא ששלום – של המודעות, של הנשמה – תלוי ביחוד בין שנים, תיקון ואיזון בין שנים. בלשון הזהר קוראים לתיקון "מתקלא", ואם הכל מאוזן אפשר להמשיך לחיות לנצח. כל מות, מלחמה וקונפליקט הם כי דברים אינם מאוזנים, אבל שלום הוא "מתקלא" – מצב מאוזן בשלמות. נתנו כמה דוגמאות – גם מהתרמודינמיקה, וגם משהו פשוט מתיאורית המספרים.

דבר פשוט, שבא גם מקבלה, שיש מספרים זוגיים ומספרים אי-זוגיים. לפני כמה מאות שנה היו מתמטיקאים שאמרו לא להחשיב את אחד כמספר לא-זוגי, אבל כולם מסכימים היום שהוא לא זוגי. אז עולה השאלה מה עם המספר אפס? זו שאלה טובה לילדים בבית ספר יסודי, מה הם חושבים על אפס, האם הוא זוגי או לא? יש כל מיני תשובות, כל הספקטרום, אבל היום מוסכם שאפס הוא מספר זוגי. המספרים מתחילים מאחד, מספר לא-זוגי, ואפס שבא לפניו הוא תחלת המספרים הזוגיים שממשיכים עוד ועוד, עד אין סוף.

בקבלה, כפי שאמרנו,מספרים אי-זוגיים הם מספרים זכריים ומספרים זוגיים הם נקביים. כל הגברים הם אי-זוגיים (odd) וכל הנשים הן זוגיות (even). זה הסבר ראשון מאיפה באים הגברים ומאיפה באות הנשים. אם לאשה יש דין – צריך להמתיק דין, אבל אם הדין עוד לא נמתק – במערכת יחסים היא מצפה שהמערכת תהיה 'זוגית',even  (כמו שמשתמשים במושג זה באנגלית), עם חשבון מאוזן, שאני נתתי כך וכך אז אני מצפה שתעניק לי אותו דבר. החשבון מצפה שהכל יצא זוגי-מאוזן. אבל גבר הוא אי-זוגי (odd, 'חריג'), הוא חושב שלא יכול להיות שיהיה מאוזן, אלא מישהו צריך לקבל יותר כאן – וזה אני.

מנטליות נשית – העדפת נתינה "דבר יום ביומו"

לא קראתי את הספר, אבל כמדומני שכתוב שם משהו אמתי שבא ישר מהתניא. מדובר שם על עצמה (amplitude) ותדירות (frequency) – גברים אוהבים amplitude, מושג שקשור גם למוזיקה, גברים אוהבים מוזיקה קולנית, ונשים אוהבות frequency. מה זה אומר ביחסים של תן-וקח? גברים מעריכים דברים גדולים, קולות חזקים, מתנות גדולות. אבל frequency אומר שאתה מעדיף ומחבב מדות קטנות, חלקים קטנים יותר, אבל בתדירות ובקביעות.

איך אותו ענין כתוב בתניא[ג]? מדובר על נתינת צדקה – האם עדיף לתת סכום גדול בפעם אחת או הרבה נתינות קטנות וקבועות? כתוב בתניא שאם נותנים הרבה פעמים, בקביעות, כל נתינה עושה תיקון גדול, גורמת תענוג לשכינה – האלקות שמתלבשת בעולם. שכינה היא תודעה נשית, מכך אפשר להבין שמנטליות נשית היא להעריך ולחבב מתנות קבועות – לא מתנות גדולות, אלא מתנות קבועות. יש משהו מאד עמוק שאצל האשה שהיא מעריכה את הנותן יותר מאשר את המתנה. מתנה היא רק סמל, אבל אם הנתינה היא תדירה – לא צריך להיות בתדירות גבוהה, יתכן גם בתדירות אטית, אבל בקביעות (בסוד "העונה הכתובה בתורה" לכל אחד ואחד לפי ענינו) – יש לכך הערכה.

בדיוק כמו המן, "דבר יום ביומו". בנתינת המן אנחנו צריכים להיות נשיים – אומרים לנו לא לקחת מתנות גדולות, לא לקחת היום הרבה, לא לקחת יותר ממה שאתה צריך, קח בדיוק מה שאתה צריך היום, וצריך לדעת שהשם נותן "דבר יום ביומו". ה' מלמד את כולנו לנקוט במה שקראנו מודעות נשית, שיותר מעריכה נתינה תדירה – לא צריך להיות בכל רגע – על שיאים חד-פעמיים. המלה "תמיד" בתורה היא לפעמים כל רגע, ולפעמים היא פעם ביום (קרבן התמיד, שאינו כל רגע אלא פעמיים ביום) או פעם בשבוע (לחם הפנים) – תמיד אינו בכל רגע, אבל הוא משהו קבוע ויציב, נותנים כל יום קרבן לה'. לרצות שיאים גבוהים וחד-פעמיים זה אי-זוגי, ולהעדיף נתינה קבועה ומתמדת זה נשי. המתנה עצמה פחות חשובה, חשוב שאתה נותן לי. ה' נותן לנו את המן כל יום, זה מה שחשוב. היו צדיקים שאכלו כדי לברך, ולא כי היו רעבים, כי ה' נותן לנו את המזון – כדי להעריך שה' נותן לי.

גברים ונשים – מי מופנם ומי מוחצן?

כעת נסביר יותר לעומק עוד על היחס בין גברים לנשים. התחלנו לדבר על "הזן", "הזן את העולם כולו בטובו", "הזן את הכל", והסברנו ש"הזן" רומז ליחסי זכר-נקבה. נשאל שאלה שיתכן שגם יש אליה התייחסות בספר, איני יודע. חלק מהאנשים הם מופנמים וחלק הם מוחצנים. איך זה מתבטא ביחס בין גברים לנשים – גברים יותר מוחצנים ונשים יותר מופנמות, או הפוך, שאין הבדל? [גברים מוחצנים ונשים מופנמות.] את אומרת כך כי את לומדת תורה. היום בפסיכולוגיה המודרנית חושבים שאין הבדל. שיכולה להיות בחורה מוחצנת, חברתית, עם הרבה חברים. חז"ל אומרים שנשים 'מחוננות' בחוש הדיבור, מה שאומר לכאורה שהן מוחצנות. היום יש גם פסיכולוגים שטוענים שגברים יותר מופנמים מנשים.

אם שואלים אותי – אולי כי אני עסוק בלימוד תורה הרבה שנים – המחשבה הראשונה שלי היתה (כמו שאמרו) שגברים הם מוחצנים ונשים הן מופנמות. למה אני חושב כך? כי על אשה טובה כתוב "כל כבודה בת מלך פנימה", היא נמצאת בפנים, מופנמת. מה המדה הטובה הראשונה לבת (חשוב מאד לחינוך הבנות)? צניעות. מחנכים אשה לצניעות ומשבחים אותה בצניעות. הכינוי הכי משבח לאשה הוא צנועה, יותר מצדקת וכיו"ב, בעוד אצל גבר אומרים 'צדיק'. לא שאשה היא לא צדקת, אבל זה לא השבח הראשון והעיקרי. למה צדיק נקרא כך? הוא נותן צדקה, עוזר לאחרים. גם אשה היא צדקת, נותנת צדקה, וכתוב בגמרא שעוזרת יותר מהאיש – אבל הטבע שלה הוא להיות מופנמת, זהו השבח שלה. לכן הייתי חושב שגברים הם מוחצנים ונשים הן מופנמות.

ההבדל הזה טושטש היום לגמרי, אומרים שגברים ונשים שוים בכך, עד שאם תפתחו את האייפון שלכם ותחפשו תראו שהרבה אנשים חושבים הפוך כנ"ל – שגברים מופנמים יותר ונשים מוחצנות יותר. [אני מאד מוחצנת בעסקים שלי, אבל באופן אישי אני מאד מופנמת.] כעת נדבר איך לערב את שתי התכונות בצורה נכונה. הרי לכל אדם יש נשמה וגוף. כמו שיש גוף ונשמה, גם כאן – הגוף הוא ההתייחסות לעולם החיצוני, הוא מה שמכירים, והנשמה היא איך שהאדם בתוך עצמו. אם כן, השאלה היא איפה אתה יותר מחבב להיות – בבית או בחוץ, בעבודה או לצאת לקונצרט [אני אוהבת יותר להיות בבית.].

הסבה שהגענו לכך היא מה שדברנו עליו בשיעור באנגלית ביום ראשון. היום אחד הנושאים שהכי עסוקים בו בתורה הוא מגדר, זהות מינית וכיו"ב. אם אומרים שגברים הם מוחצנים ונשים הן מופנמות, אז אולי אשה שמרגישה מוחצנת תחשוב שהיא נשמה של גבר בגוף של אשה, ואולי איש מופנם יחשוב שהוא, כמו יצחק אבינו בתחלה, נשמה של אשה בגוף של גבר. זו שאלה מאד חשובה היום.

מוחצנות-מופנמות – שטח ולא קו

כשמדברים על דברים שונים ומנוגדים אפשר להתייחס אליהם כשני קצוות של אותו קו, אותו ממד. נקח דוגמה מחום וקור – אלה הפכים, שהיום מסבירים, בצדק, שהם שייכים לציר אחד של טמפרטורה. הם נמצאים על אותו קו, באותו ממד, לא בשני ממדים – בצד אחד חם ובצד שני קר ובאמצע פושר. אם שני ההפכים, מופנם ומוחצן, הם על אותו ציר, איך קוראים לאדם שהוא בדיוק באמצע? יש לכך מלה באנגלית – ambivert. זו התייחסות לשתי התכונות הללו כנמצאות על אותן ציר, עם נקודת-אפס באמצע – אם אתה בנקודת האפס אתה בדיוק בשוה מופנם ומוחצן.

אבל יש עוד דרך להתבונן במופנמות ומוחצנות, יותר עמוקה: לא מדובר כאן בציר אחד אלא בשטח, בגרף עם שני צירים – יש קוארדינטה של מופנמות וקוארדינטה של מוחצנות, ואתה באיזו נקודה במרחב שנוצר על ידי שתיהן. יש לך כך וכך מופנמות וכך וכך מוחצנות, ואתה ממוקם באיזה מקום במרחב, לא על קו אחד. זהו דרך יותר עמוקה להבין.

אי אפשר לומר שאחד מהם טוב ואחד הוא רע – שניהם יכולים להיות טובים ושניהם יכולים להיות רעים. [אתה יכול לבחור באיזה נקודה אתה?] אתה צריך למצוא את האיזון, אבל אתה צריך להיות שמח. אדם יכול להיות מופנם, אבל אם המופנמות תביא אותו לדכאון, שאין לו חיי חברה, הוא לבד – הוא לא אוהב כל כך חיי חברה, אבל הוא מאד מדוכא מכך שהוא כל הזמן לבד – זה לא טוב.

בכל אופן, מה שאמרנו כעת הוא שצריך להתייחס למוחצנות ומופנמות כשטח ולא כקו. יש פסיכולוגים שמתייחסים לכך כציר אחד ויש שמתייחסים לכך כשני צירים-ממדים שיוצרים גרף.

ה. זכר ונקבה בלשון הקדש – "איהו ואיהי"

יחוד לשון הקדש – שמות עצם עם מגדר

כל סודות התורה כלולים בשפה העברית, לכן מי שרוצה להבין כדבעי קבלה וחסידות, ותורה בכלל, צריך לשאוף ללמוד בלשון הקדש. אחד ההבדלים הבסיסיים בין עברית לאנגלית הוא שבאנגלית לשמות עצם אין מגדר, אבל בעברית לכל שם עצם, לכל מלה, יש מגדר – צריך לדעת אם שלחן הוא זכר או נקבה.

לא פשוט להסביר באמת למה שלחן בעברית הוא זכר. אני יכול לחשוב ששלחן הוא גם סמל נקבי, אבל לפי הדקדוק העברי – שהוא הבסיס של כל הקבלה והחסידות – שלחן הוא מלה זכרית. מאד מענין, שכאשר שלחן הוא ברבים הסיומת היא סיומת נקבית – שלחנות, לא שלחנים – ועדיין זו מלה זכרית, אומרים שני שולחנות. בלבול מגדרי והתכללות מגדרית מתחוללת בשפה עצמה – יש שם שביחיד הוא זכר וברבים נשמע כנקבה אבל הוא נשאר זכרי. בכל אופן, הדבר מלמד על התכללות – על כך שבתוך הזכר יש נקבה 'בכח'. אלו יוצאים מן הכלל – בדרך כלל צורת הרבים של מלה זכרית היא זכרית. שמות העצם להם יש ברבים סיומת נקבית הם יוצאים מן הכלל, ועדיין התארים שלהם יהיו זכריים כי זו מלה זכרית.

זכר מוחשי ונקבה מופשטת

יש משהו מאד מיוחד בשפה העברית ביחס לשמות עצם: יש שני סוגים עיקריים של שמות עצם – לא רק בעברית, אלא גם בשאר השפות – שמות עצם מוחשיים ושמות עצם מופשטים. כל דבר שאפשר למשש במציאות הוא שם עצם מוחשי – כסא, שלחן, כוס. אבל יש שמות עצם מופשטים – מחשבה, חכמה, בינה – שגם הם שמות עצם. חכמה היא שם עצם, אבל זהו שם עצם מופשט.

יש משהו די מדהים, שרוב שמות העצם המופשטים הם נשיים – מחשבה, חכמה, בינה, התפעלות, התבוננות, הסתכלות. לא כל השמות כך, אבל רוב המציאות המופשטת היא נשית בעברית, ורוב המציאות הריאלית, המוחשית, הפיזית-חומרית, היא זכרית, מסבה מסתורית כל שהיא. אפילו ששלחן יכול להיות סמל נשי, הוא עדיין מלה זכרית כי הוא עצם מוחשי.

מה זה מלמד אותי על גברים ונשים, מאיפה הגברים ומאיפה הנשים? זה אומר לי, כנראה, שנשים הן מופשטות, יש בהן משהו מופשט.זו נקודה מאד חשובה, כי אפשר לחשוב בדיוק הפוך. בזהר כתוב שאיש ואשה הם כמו נשמה וגוף – אם הם נשמה וגוף, זהו הפוך. כתוב בזהר שאיש ואשה הם שמים וארץ, איש הוא שמים ואשה היא ארץ – בדיוק הפוך. איך אם כן אומרים שמציאות מופשטת היא נשית ומציאות מוחשית היא יותר זכרית?!

כדי להבין זאת יש מאמר מאד חשוב בלקו"ת של אדמו"ר הזקן[ד], על הפסוק בתוכחה של פרשת בחקתי – "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד". שם מוסבר שהנשים הן הממד הפנימי-המופנם, המופשט – בחינת מקבל, "דלית לה מגרמה כלום" – של עשרת כחות הנפש, ולהן מקבילים עשרה גברים שהם הממד החיצוני-המוחצן, המשפיע לזולת, שבו הרגשת הישות העצמית של כחות הנפש. מכאן רואים שנשים הן מופנמות וגברים הם מוחצנים (וכידוע הכלל שבכל ספירה יש חלק עליון המקבל ממי שמעליו, בחינת אשה, וחלק תחתון המשפיע למי שתחתיו, בחינת איש[ה]). אבל יש גם אפשרות לסבור בדיוק ההיפך.

נחזור לעובדה שלכל אחד יש גוף ונשמה: יש משהו בזכר שמשקף את השמים ובאשה שמשקף את הארץ. אבל זהו הממד החיצוני של זכר ונקבה. אבל הממד הפנימי של זכריות ונקביות הוא בדיוק הפוך, כמו שאמרנו – נשיות היא המציאות המופשטת, ויש משהו עמוק בנפש (psyche) של הזכר שמתייחס דווקא למציאות המוחשית. עם זאת, כאשר מדובר במושגים זוגיים – עינים, אזנים, שפתיים, ידים, רגלים, ברכיים, גרביים, נעליים וכו' – פעמים רבות גם הדברים המוחשיים הם בלשון נקבה. שהרי, כפי שהוסבר בארוכה, הזוגיות היא תכונה נשית מובהקת.

עשרה "איהו... ואיהי..."

ננסה למצוא מקור לכל מה שאמרנו, מלבד הדקדוק. הגענו לכך מתוך ניתוח פשוט של הדקדוק העברי, שהוא מקור כל החכמה. יש הרבה פעמים בזהר שמוצאים ש"איהו... ואיהי...". מה שעשה את אותו ספר רב-מכר הוא הכותרת הזו – 'הוא כך והיא כך', הוא ממאדים והיא מנוגה. המחבר הוא גוי (הנשוי ליהודיה, באמת משני פלנטות אחרות לגמרי), אבל המינוח בא ישר מהזהר – "איהו" ו"איהי", חוזר שוב ושוב בזהר.

יש רק מקום אחד בכל הזהר עם רשימה מלאה של עשרה ביטויים, מכוונים כנגד עשר ספירות, של "איהו... ואיהי...". כעת לומדים עוד דבר ביחס לגברים ונשים. אם רוצים להסתכל בפנים, המקור הוא בזהר ח"ג לב, א בפרשת פינחס, תופעה חד-פעמית של רשימת איהו-איהי:

שבעת הראשונים – תיקון שבעת מלכי התהו

דבר ראשון, "איהו ענו, איהי ענוה". הייתי יכול לחשוב שענוה היינו ענו בלשון נקבה, אבל איך שכתוב מבינים שהוא איש ענו, כמו שכתוב על משה רבינו "והאיש משה ענו מאד", ואילו היא מדת הענוה (שוב, אפשר לקרוא כאשה ענוה, אבל נכון לקרוא כמדת הענוה).

הדבר הבא הוא "איהו חסיד, איהי חסידה". דבר ראשון להיות ענו ודבר שני להיות חסיד. הוא חסיד והיא חסידה – לא כתוב שהיא חסד או חסידות, אלא שהוא איש חסיד והיא אשה חסידה.

הזהר ממשיך, מתאים לסדר הספירות, "איהו גבור, איהי גברת". גברת היא לא גיבורה אלא מנהיגה, היא הגברת של כל אומות העולם.

אחר כך משתנה הטון, ולא מדברים על שני אנשים, איש ואשה, אלא על תכונות – "איהו אמת, איהי אמונה".

אחר כך כתוב "איהו נביא, איהי נביאה" – שתי דמויות של איש ואשה.

אחר כך כתוב "איהו צדיק, איהי צדקת". במקום אחר בזהר כתוב "איהו צדיק ואיהי צדק" – עושה ממנה תכונה, לא אישיות – אבל כאן כתוב צדיק וצדקת.

אז בא הדבר השביעי, האחרון בסדרה זו– "איהו מלך, איהי מלכות". כאן הכי ברור, לא כתוב 'איהי מלכה' אלא "איהי מלכות". כאן יותר ברור מכולם שהוא הדמות והיא התכונה.

בהקבלה לספירות העליונות ולכחות נפש האדם: ענו-ענוה שייך לדעת. משה רבינו, המתואר בתורה "ענו מכל אדם", שייך לספירת הדעת. בדעת החלה שבירת הכלים (בחי אלול, כנ"ל), מיתת הראשון מבין שבעת המלכין קדמאין דתהו, והתיקון מתחיל מענוה. חסיד הוא חסד, גבור הוא גבורה. אחר כך, משהו מאד מיוחד, שאמת ואמונה הן תפארת. מדת יעקב היא אמת, "תתן אמת ליעקב", ובת הזוג שלו היא אמונה. זה המקור, לא ראיתי כתוב, לכך שפעם אחת קורא אדה"ז בתניא לחג"ת אהבה-יראה-אמונה. לא יודעים מאיפה הוא לקח שאמונה היא תפארת, אבל כאן יש מקור בזהר. הזוג של אמת ואמונה הוא הזוג של התפארת (נמצא שאמונה היא בחינת הנוקבא של התפארת). אז בא נביא-נבואה, מקביל לספירות נצח והוד יחד, שנקראות נביאים בקבלה. אחר כך צדיק-צדקת ביסוד, "צדיק יסוד עולם", ומלך-מלכות במלכות, כפשוט.

הקבלנו את שבעת הזוגות הראשונים לשבע הספירות מדעת עד מלכות (כאשר נצח והוד נחשבות לספירה אחת). כאן הזהר רומז לתיקון עולם התהו – הזוגיות עצמה היא התיקון. איך אני יודע? כי שבעת המלכים דתהו לא היו נשואים, וכפי שאמרנו עיקר התיקון הוא איזון וזיווג. התיקון מתחיל מספירת הדעת, "איהו ענו – איהי ענוה". האריז"ל מסביר ששבעת המלכים דתהו שמלכו ומתו, נשברו בשבירת הכלים, מתחילים מדעת ומסתיימים במלכות כאשר נצח והוד הם ספירה אחת – בדיוק כמו שהסברנו כעת. "הזן", יחסי זכר-נקבה, היינו תיקון מלכי עולם התהו (באוכל מבררים ניצוצות קדושים שנפלו למטה מעולם התהו בשבירת הכלים – תחלת הפסוק של "ואפו עשר נשים" הוא "בשברי לכם מטה לחם", רמז לשבירת הכלים).

שלשת האחרונים – תיקון בטול המוחין ופגם הכתר

מה קורה אחר כך? עוברים לשלש הספירות הראשונות. כך הזהר ממשיך: "איהו חכם, איהי חכמתא; איהו מבין, איהי תבונה דיליה" – אלה שתי ספירות המוחין. דעת כבר היתה לנו קודם, "איהו ענו, איהי ענוה", כראשונה בשבע מדות הלב. במוחין הוא חכם והיא תכונת החכמה והוא מבין והיא התבונה. הזוג האחרון עולה לקומה שאפילו מעל החכמה והבינה, הכתר העל-מודע, וכאן יש זוג מסוג חדש – לא דמות, אלא תכונות מופשטות, גם אצל איש (כמו בתפארת, שמשקפת בלב את הכתר) – "איהו כתר, איהי עטרה דיליה [עטרה היא הכתר של הכתר]". כתר ועטרה הן מלים נרדפות, אבל כתר הוא מלה זכרית ועטרה היא מלה נקבית. אנחנו יודעים שכתוב "אשת חיל עטרת בעלה" – לא 'כתר בעלה' אלא דווקא "עטרת בעלה".שתי אלה מלים למקיף – אחת מקיף והשניה מקיף למקיף, מדרגה יותר גבוה של אור מקיף.

כל הסדר של התהליך בדיוק משקף את התיקון של כל העולם, של כל הנשמה, שכולו תלוי בזוגיות, בזיווג. האריז"ל מסביר שבעולם התהו, עולם הנקודים (נקודות ללא איזון), מיתה היתה רק בשבע מדות הלב, שם יש שבירת הכלים – שבירה היא מות. במוחין לא היתה שבירה, אבל יש שם בטול. בטול כאן הוא כמו עלפון. בכתר יש משהו יותר עדין, שנקרא רק פגם. בטול אומר נפילה בתוך העולם שלך, שבירה אומרת נפילה לעולם יותר נמוך. אם אתה בעולם האצילות, שבירה-מיתה היא נפילה למציאות יותר נמוכה, לעולם תחתון יותר. בטול אומר שאתה נופל, אבל עדיין בתוך העולם שלך – נפלת רק למדרגה יותר נמוכה במציאות שלך. פגם, הדבר השלישי, שקורה בכתר, אומר שרק שהאור מתעמעם, חוזר אל תוך עצמך. זו בדיוק הדרך בה הזהר מסביר את עשרת הזוגות האלה – קודם מדובר על השבעה שהם תיקון המדות שנשברו ונפלו למציאות נמוכה יותר, מתו; אחר כך השנים שנפלו בתוך אותה מציאות, בטול; אחר כך מדובר על מדרגה אחת שרק נפגמה, התעמעמה.

אישיות ותכונה – רחל ולאה

בחלק מהזוגות יש אותו דבר בזכר ונקבה, כמו חסיד וחסידה, צדיק וצדקת. אבל חלק מהם, וזהו החידוש, אינם כך – האיש הוא דמות והאשה היא תכונה. "איהו מבין – איהי תבונה", "איהו חכם – איהי חכמתא". בחלק מהם, כמו תפארת, שניהם תכונות. בכתר שניהם שמות עצם נרדפים, כתר ועטרה. העובדה שלפעמים האשה היא דמות ולפעמים היא תכונה – לפעמים האיש מתחתן עם חכמה ולפעמים עם "אשה חכמה" (שגם יש בתורה, "אשה חכמה" וגם "אשה משכלת" – "ומהוי' אשה משכלת").

שואלים בת, האם את מעדיפה להיות אישיות או תכונה מופשטת? העובדה שלפעמים אשה היא דמות ולפעמים היא תכונה היא ההסבר העמוק למה יעקב אבינו נשא שתי נשים, שתי אחיות – לאה היא עלמא דאתכסיא ורחל היא עלמא דאתגליא. אם אשה היא דמות שהולכת על פני האדמה, במציאות – היא רחל. אבל אם אשה היא תכונה מופשטת – אמרנו שרוב השמות המופשטים הם בלשון נקבה, כמו התבוננות, התפעלות וכו' (זו לא רק מלה נקבית, אלא כעת ראינו בזהר שהאשה היא התכונה עצמה, המציאות המופשטת) – היא לאה, עלמא דאתכסיא.

הזיווג הראשון בתורה הוא בין אדם לחוה, ושם הפועל הוא ידיעה, "והאדם ידע את חוה אשתו". מה יודעים? אפשר לדעת מישהו ואפשר לדעת את הדעת עצמה. הפועל "ידע" יכול להתייחס גם לאדם אחר וגם לדעת המופשטת שאני יודע.

יחוד הדבור והמחשבה

איך קראו לאשת הבעל שם טוב? [לאה-רחל.] היו לה את שני השמות. מהלימודים הכי חשובים של הבעל שם טוב הוא "מי זאת עולה מן המדבר". בכל מלה שאומרים צריך לחבר את הדבור החיצוני עם הכוונה הפנימית, את רחל עם לאה.

דברנו על יחס בין שמות עצם זכריים לשמות עצם נקביים. אחת הדוגמאות היא שלשת לבושי הנפש – מחשבה, דבור ומעשה. מחשבה היא לשון נקבה, אבל דבור ומעשה הם לשון זכר, כי דבור ומעשה הם מוחצנים – "אור המאיר לזולתו". מחשבה היא מופנמת, עצם המופנמות הוא המחשבה – "אור המאיר לעצמו". לאשה יש את שתיהן, אבל אלה שתי נשים ושתי מדרגות של נשיות – לאה היא מחשבה ורחל היא דבור.

הבעל שם טוב מלמד ששני הממדים האלה צריכים להיות מאוחדים, לכן, בהשגחה פרטית מופלאה, לאשתו קראו לאה-רחל. לאה היא "מי" ורחל היא "זאת", והיחוד שלהם, של "מי" ו"זאת", "עולה מן המדבר" – מעלה את הדבור שיגיע עד ה' וייענה ("מי זאת" ועוד לאה-רחל = אני פעמים הוא– "ראו עתה כי אני אני הוא וגו'", הפסוק של רחל כנ"ל, היינו התכללות ה"אני" של רחל ב"הוא" של לאה כאשר רחל תעלה להיות בסוד "רחל הגדולה", כמבואר באריז"ל).

שלשה ראשים שבכתר ושלשת לבושי הנפש

יש עוד שלש דרגות, שהעליונה היא נשית ושתי התחתונות הן זכריות: שלשת הראשים של הכתר – אמונה, תענוג, רצון. אמונה היא בלשון נקבה, וגם ראינו בזהר ש"איהי אמונה", מלה נקבית ומושג נקבי. אבל המלים תענוג ורצון הן בלשון זכר.

קודם דברנו על שלשת הלבושים של הנפש, הכי חיצוני, וכאן מדובר על שלש המדרגות הכי גבוהות – בספר הפרדס ובספרי חסידות מוסבר שיש קשר ביניהם. מחשבה משקפת אמונה, דבור מבטא תענוג – כשרק מדברים על משהו מדאיג ממתיקים אותו ("דאגה בלב איש ישחנה" – "ישיחנה לאחרים"), לכן טוב שיש חברים טובים לדבר אתם, יש משהו בתענוג שתמיד נכנס למלים – והרצון מתבטא במעשה. אתה עושה מה שאתה רוצה, אם אתה באמת רוצה אותו, "אין דבר העומד בפני הרצון" – אם אתה באמת רוצה זאת, עשה זאת. המדרגה הכי גבוהה, הראשונה, היא נשית (והאשה הזו היא לאה, עלמא דאתכסיא), ושתי המדרגות הבאות – תענוג ורצון שמקבילים לדבור ומעשה – הן זכריות.

פנימיות וחיצוניות הספירות

נמשיך בעוד ענין כללי: כל מה שאנו לומדים ביחס לספירות הוא שלכל ספירה יש ביטוי חיצוני ונשמה פנימית. מעשה טוב לזולת הוא חסד, והוא בא מתוך אהבה. הנשמה הפנימית של החסד, יד ימין בקבלה, היא אהבה. הנשמה של הגבורה, יד שמאל בקבלה, היא יראה וכו'. השאלה כעת, אם רק חושבים על המלים: חכמה ובינה, התכונות המופשטות, הן נשיות. אבל פנימיות החכמה היא בטול, זכרי, ופנימיות הבינה היא שמחה, נשית. בחכמה יש איש בתוך אשה, ואילו בינה היא אשה בתוך אשה, לחלוטין אשה.

ישנן שלש ספירות,שהן נקביות בעצם, שכולן נשיות – הגוף והנשמה, הכח החיצוני והכח-המניע הפנימי – בינה-שמחה,גבורה-יראה ומלכות-שפלות (בינה היא האשה העליונה, מלכות היא האשה התחתונה וגבורה היא הממוצע ביניהן – "אני בינה לי גבורה" ו"בנין המלכות מן הגבורות"). יש רק ספירה אחת שהיא זכר-זכר – כל השאר מעורבות מזכר ונקבה – "איהו בנצח", שפנימיותו בטחון, שהוא בטחון-עצמי גברי ליזום ולעשות.

איזה כחות פנימיים הם נשיים? אמונה, שמחה, אהבה, יראה – שני הרגשות הראשונים-הראשיים, ואחר כך שלש המדות האחרונות – תמימות, אמת (אף ש"איהו אמת", זו מלה בלשון נקבה), שפלות. שבע תכונות נשיות פנימיות, שמאד משמעותי היכן הן מופיעות.

שמות הנשמה

עוד דוגמה בולטת לכך שדווקא הצד הרוחני-המופשט הוא נשי יותר יש בחמשת שמות הנשמה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – שכולם בלשון נקבה (רוח גשמית משמשת גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה, אך הרוח שבנשמה היא בלשון נקבה בלבד).

בתוך השמות הללו עצמם ניתן להבחין כי שלש המדרגות העליונות – שבסוד תוספת – הן לשון נקבה בשלמות, עם ה בסוף. לעומתן, שתי המדרגות התחתונות – שבסוד שרש – נקראות אמנם בלשון נקבה, אבל ללא סיומת ה-ה המובהקת, מה שמלמד שיש בהן ממד זכרי-יחסית.

בסוד שנגל"ה יש לנשמה עצמה גוף-לבוש-היכל – אלה החלקים המוחשיים בהם מתלבשת הנשמה כדי להאיר ולפעול בעולם, והם, באופן מובהק, בעלי שמות זכריים.

המורכבות הנשית

עד כאן מה שדברנו היום, היום של "הזן" – "הזן את העולם כולו בטובו" – האיזון של זכר ונקבה, שצריך להתקיים בשביל שהעולם יתקיים, במודעות שלנו ובעולם. המתנה שמשה רבינו נותן לנו היום, מתנת המן, "הזן את הכל".

[איך עושים את האיזון בחיים שלנו?] צריך לעשות יחוד – צריך את שתי התכונות של "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו" ולייחד ביניהם. כשאשה "כל כבודה בת מלך פנימה" היא נעשית מופשטת, אבל בחיים המעשיים היא צריכה לחיות, היא צריכה להיות דמות. אשה באמת צריכה את שתי הקומות האלה יחד. היא יותר מורכבת מאיש. יש לה שתי קומות של אישיות, של דמות ושל תכונה. לדוגמה, הצבע ארגמן יכול להיות אישיות ויכול להיות מושג, ואשה צריכה את שניהם, היא צריכה את היכולת לחזור מהמציאות שלה להפשטה. איש הוא לא כל כך מורכב, הוא יותר פשוט (הוא בעצם חמר גלם ביד האשה, כמו שאמרו חז"ל "הכל מן האשה" ונתנו לכך המחשה).

בטול גברי והפשטה נשית

נקח את הדוגמה של חכמה, המדרגה הכי גבוהה של תכונה פנימית זכרית, זכר (בטול) בתוך נקבה (חכמה). הזכר במדרגה הזו הוא אין, שום דבר – בחוץ הוא משהו, אבל בפנים הוא כלום, גארנישט, אבל האשה... כעת אולי נאמר את הדבר הכי טוב: אי"ה פותחים תיכון חדש לבנות בירושלים. יש בית ספר יסודי וכעת כתה ראשונה לבית ספר תיכון, בית ספר חדש – בנות מאד טובות, עם הרבה אנרגיה ומסירות להפיץ את אור היהדות בעולם. כעת באמת אני רוצה לשמוע את חות דעת מי שיושבות כאן: יש שיר חסידי "ס'איז דאך אלץ הבל הבלים, אין עוד מלבדו" – כל העולם הוא כלום, הבל הבלים, "אין עוד מלבדו", שיר מאד שמח. זוכרים את מיכאל דבורקין? אחד מגדולי החסידים בדור הקודם. כשהרבי הקודם יצא מהכלא הוא היה כל כך באקסטזה עד שהוא שר את השיר הזה שוב ושוב ברחוב, עד שילדים גוים עשו קולע (אתהפכא, ראש למטה רגלים למעלה) לשירתו.

כעת השאלה, האם הרעיון הזה מתאים לילדות? האם זה מה שאתם מלמדות בנות? שאלתי כמה ואמרו – למה לא? אותו דבר אצל בנים ובנות. האם זה יכול להיות ההמנון של בית הספר לבנות? [היו כמה תשובות: כן, כדי שאחרי שיתחתנו הן יוכלו לשיר זאת לבעל שלהן – אתה גארנישט; אני מחבבת זאת;אני חושבת שזה מסוכן – אז הצניעות תהיה 'שלפריות'. צריך לאזן את השפלות הפנימית, שבחוץ תהיה מלכות.] כעת נסביר זאת: אצל האיש הפנימיות היא בטול, שיש בשיר הזה, אבל אצל האשה הפנימיות היא שמחה, היא הפשטה. צריך להסביר את ההבדל בין הפשטה לבטול, בטול מוחלט. לא חייבים להסכים לזה.

השאלה האם חינוך נשי הוא שאת גארנישט, שהכל גארנישט. [היו דיונים.] טוב, זה מזון-למחשבה, כמו מן. הפנימיות של האשה היא הפשטה, לא גארנישט. זה ההבדל שהסברנו בין איש לאשה. לה יש שני דברים שונים – דרגת לאה ודרגת רחל. לו יש רק אישיות אחת, הוא אי-זוגי – כאן חוזרים למה שאמרנו קודם, שהאיש אי-זוגי והאשה זוגית – אצלה יש שני ממדים ואצלו רק ממד אחד, הוא מי שהוא והוא גארנישט.

[מיכאל דבורקין אמר שלכל דבר יש מעלה, והמעלה של המות היא שאתה מפסיק לשקר...] לחיים, הרבי אמר שאפשר לעשות זאת בתוך החיים שלנו.

שכולן תצלחנה בכל מה שעושות בחיים, בבריאות ושכל משאלות לבכן הטובות תתגשמנה.