בע"ה

כ"ג אייר ע"ז – כפ"ח

פדיון הבן מ"מ שי' ריבר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פדיון הבן – גאולה ואור

מזל טוב לכולם. כמו שזכינו לקיים מצות פדיון הבן שהקב"ה יפדה אותנו, יגאל אותנו גאולה אמתית ושלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

יש רמז מפורסם ש"פדיון הבן" – כנוסח הברכה, "אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן" – שוה אור, אין סוף. ראשי התיבות של פדיון הבן הם פה, "פתח פיך ויאירו דבריך", סימן שפדיון הבן הוא סגולה שהילד, מנחם-מענדל, יגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן ויאיר את העולם באור תורה, שיהיה פה מפיק מרגליות של פנימיות התורה, וככה מקרבים את הגאולה.

פדיון הבן בפרשת בהר-בחקתי

לגימטריא הזו, ש"פדיון הבן" שוה אור, יש משהו יותר מכוון בשייכות ל"לחיות עם הזמן", פרשת בהר. הרי בכל התורה כתוב "וידבר הוי' אל משה לאמר" ורק כאן כתוב "וידבר הוי' אל משה בהר סיני לאמר", לכן הפרשה נקראת "בהר". המלה בהר – שעל פי פשט מדברת על הר, אבל לפי חסידות היא נדרשת כלשון בהירות, "בהיר הוא בשחקים" – היא בגימטריא אור. כלומר, פדיון הבן שוה בהר, שם הפרשה. כעת אנו בערב שבת קדש פרשת בהר-בחקתי ויש פה רמז מאד פשוט ומכוון ש"פדיון הבן" שוה בהר.

היות שאלה פרשות מחוברות, בהר-בחקתי, צריך למצוא איזה רמז ל"בחקתי" בפדיון הבן. הרמז הוא ש-בחקתי עולה י"פ בן, "פדיון הבן". "בהר" שוה "פדיון הבן" ו"בחקתי" עולה י"פ בן, שלמות של בן, מנין של בנים – "בנים אתם להוי' אלהיכם". כל עם ישראל בנים – אנחנו פה יותר ממנין בנים, שזה בחקתי, עשר פעמים בן. בכל אופן, עיקר הרמז הוא ה"בהר" בגימטריא פדיון הבן.

יג לשונות של אור

ידוע בחסידות שלמושג אור – שהוא בעצם הדבר הראשון שהקב"ה בורא בעולם, "יהי אור" – יש יג שמות נרדפים בלשון הקדש[ב]. שלשה עשר שמות, שלש עשרה מלים, שמשמעותם אור. כל אחד הוא גוון, תופעה מיוחדת, תכונה מיוחדת, של אור. המלים האלה מכוונות כנגד יג מדות הרחמים. היות ש-יג מדות הרחמים של הקב"ה הם סוד הדיקנא, זו ההמשכה מהאין סוף לתוך הכלים של עשר הספירות דאצילות והלאה.

רק כדי שנכיר מהם יג לשונות אור: הראשון הוא אור בעצמו והשני הוא בהר – "בהר". רק נאמר את השרשים: האור הראשון הוא המלה אור עצמה, "יהי אור". הלשון השני של אור הוא בהר, בהירות. השלישי – זהר, "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", שייך לספר הזהר של רשב"י שבתחלת השבוע חגגנו את ההילולא רבא שלו, "כזהר הרקיע". יש אור, בהר, זהר ואח"כ יש נהר – ינהרו, כמו שתרגום אור בכל מקום הוא נהירו. נהירו הוא בארמית, אבל גם בעברית יש נהר, נהרה, וכן "ינהרו כל הגוים" – קשור לנהר כמובן, לנהר שיוצא מעדן להשקות את הגן, אבל הוא לשון אור, גם בלשון הקדש. אחר כך יש נגה, "אור נגה". אחר כך יש צהר – "צהר תעשה לתבה", צהרים. אחר כך יש זיו, אנחנו כעת בחדש זיו, חדש אייר, לשון אור. אחר כך יש את המושג חשמל של יחזקאל, "כעין החשמל", שהוא סוג של אור – ככה מסבירים את הפשט. אחר כך יש יקר, "אור יקרות". אחר כך בהק, להבהיק, "בהק הוא... טהור הוא" (קרוב לבהר אבל פחות לבן). זרח, "והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך". אחר כך יש הלל, "יהל אור", "בהלו נרו עלי ראשי", ובסוף יש טהר, "כעצם השמים לטהר". כך אמרנו את כל יג לשונות האור.

נשים לב שבתוך יג לשונות האור יש חמשה שנגמרים "הר" – חמשה הרים – בהר, זהר, נהר, צהר, טהר. זו קבוצה של הבתוך ה-יג (חלוקת יג ל-ה ו-ח היא חלוקת זהב כנודע), חמשת ההרים של האור – כנראה יש משהו מיוחד בהר, כמו "משה קבל תורה מסיני", מהר סיני, שמאיר אור (ובזה מתורצת הקושיא למה נתנה התורה על הר דווקא, הרי התורה היא "תורה אור"). בכל אופן, זה רק היה לומר שיש יג לשונות של אור, והשני ביניהם הוא "בהר" ששוה אור –פרשת בהר, פרשת השבוע – ושוה פדיון הבן.

ב-יג מדות הרחמים, לפי הזהר והאריז"ל, הראשונה היא "אל" והשניה "רחום", "אל רחום וחנון". כלומר, אור הוא כנגד "אל" ("אל הוי' ויאר לנו") ו-בהר, "בהר סיני", כנגד "רחום". אם כן, יש לנו עוד משהו לכוון. אם פדיון הבןהוא אור הוא שייך ל"אל", אבל אם הוא בהר – שייך להיום – הוא כנגד "רחום", עיקר מדת הרחמים (על שמה נקראו כל יג המדות מדות הרחמים).

תפארת שביסוד – התקשרות לצדיק הרחמן

בקיצור: נקשר גם למשמעות של היום בספירת העומר, לחיות עם הזמן, הכל בהשגחה פרטית. היום אנחנו בתפארת שביסוד. מה זה אומר? חלק מלחיות עם הזמן בימי הספירה הוא לכוון את העבודה הפנימית של כל יום בספירה, "דבר יום ביומו". הכל מתחיל מהתבוננות, ומההתבוננות של המח באה העבודה שבלב של היום המיוחד הזה בספירת העומר. היום תפארת שביסוד, מה זה אומר? יש הרבה פירושים להסביר את התכללות המדות.

לעניננו נאמר שהיסוד הוא ה"צדיק יסוד עולם" ובעבודה היינו התקשרות לצדיק, התקשרות לרבי – זו ספירת היסוד בכלל. תפארת היא מדת הרחמים, כידוע שפנימיות ספירת התפארת היא מדת הרחמים. כלומר, היום אלה הרחמים של הצדיק ומבחינתנו זו ההתקשרות לצדיק דרך מדת הרחמים שלו – להכיר ולהתקשר חזק לצדיק דרך מה שהצדיק הוא רחום, כמו שהקב"ה "רחום". יש מצוה ללכת בדרכיו של הקב"ה, "והלכת בדרכיו", מצוה להתדמות אליו, וחז"ל מפרשים "מה הוא רחום אף אתה רחום" – אומרים גם חנון וגם ארך אפים, אבל המדה העיקרית בה מתדמים לה' היא רחום. מי מקיים זאת יותר מכולנו? הרבי.

זהו יום מיוחד להכיר ב"רחום" של הצדיק, התפארת של היסוד, מדת הרחמים של הצדיק, וככה להתקשר ל"צדיק יסוד עולם". היות ש"רחום" היינו כנגד בהר, כנראה שבתוך רחמי הצדיק יש בהירות מיוחדת, "בהיר הוא בשחקים", וככה נמשכים אליו. כתוב בחסידות שלאור כולם נמשכים בדרך ממילא.

רחמים – גילוי העצם

בזה נסיים, שמנחם מענדל שלנו, שנקרא על שם הרבי – יום הפדיון שלו הוא להכיר במנחם מענדל שלנו, הרבי, את ה"רחום" שלו, מדת הרחמים של הצדיק, והיינו הכרת הבהר שלו, האור המיוחד שלו. הקב"ה הוא "אב הרחמן" ו"אב הרחמים", כתוב בחסידות שאלו שתי מדרגות – "אב הרחמן" הוא אבא ו"אב הרחמים" כתר, מקור הרחמים הוא בכתר. כל אחד מחויב ומצווה להתדמות לרחמי ה', ומי שהכי מקיים זאת הוא הרבי. היום מתקשרים לרבי דרך הרחמים, שהם המדה הכי עצמית – שם הוי' הוא גם שם הרחמים וגם שם העצם, מכאן לומדים שהמדה העצמית של הקב"ה, מה שממש משקף את העצם, היא הרחמים – התפארת של היסוד.

בזכות ההשתתפות בפדיון, שנזכה שיתקיים אצל כולנו ואצל כל עם ישראל: הקב"ה מרחם עלינו, והרבי מרחם, ואנחנו לומדים ממנו. הרבי מתדמה לה' ואנחנו משתדלים, כל אחד ואחד כמה שהוא מסוגל, להתדמות לרבי במדות הטובות. העיקר, מכל המדות, הוא לרחם על כל יהודי. הרבי היה מסור לכל יהודי. רחמים הם להוציא את העצם שלי, לא משהו חיצוני. מדת הרחמים היא לא סתם "דברים היוצאים מן הלב" אלא ממש למסור את העצם, כמו "אנא נפשי כתבית יהבית" במתן תורה, שה' נותן את העצם שלו במתן תורה, כך הרבי נותן את העצם שלו כי מרחם על כל יהודי, מרחם על כולנו. שהקב"ה ירחם עלינו סוף כל סוף, שהרבי ירחם, ויבוא משיח צדקנו תיכף ומיד ממש בזכות מצות פדיון הבן. ישר כח לכהן שלנו, ולכל מי שהשתתף במצות פדיון הבן. שמנחם מענדל הזה ילך בדרכו של מלך המשיח עליו נאמר "כי מרחמם ינהגם". לחיים לחיים.