בע"ה

ד' סיון ע"ז – כפ"ח

קבלת פנים שלמה ורינת שי' רקובר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חתונת יסוד שבמלכות ומלכות שבמלכות

אתמול בבקר התנגן ניגון חדש, כנראה בהשראת השבת-חתן, לקראת החתונה, והבקר חברתי לו את המלים "אשר ברא", שמתאים לזה. מי ינגן הערב? [הראל טל.] והם מכירים את הניגונים שלנו? [חלק.]

לחיים לחיים, שיהיה בנין עדי עד.

קודם נלמד את הניגון בלי המלים, ואחר כך אפשר לצרף את המלים. זו תנועה פשוטה.

נגנו את הניגון החדש (ג' סיון) בלי  המלים ועם המלים; "קול דודי דופק"; ניגון הכנה, החתן חזר מאמר ד"ה "לכה דודי" של הרבי הריי"ץ, ניגון שאחרי מאמר; שאמיל; "שיר השירים אשר לשלמה" של רבי נפתלי מרופשיץ.

יסוד שבמלכות – נקודת ציון

היום אנחנו ביסוד שבמלכות ובערב כבר נזכה בע"ה להשלים את ספירת העומר (מה שאנו סופרים עד מט ימים ועד בכלל), מלכות שבמלכות – יום ה-מח ויום ה-מט. ליסוד שבמלכות יש כינוי מיוחד בספרי הקבלה והחסידות – "נקודת ציון". כלומר, שהיום – שהוא יום החתונה – מתעצמים החתן והכלה עם "נקודת ציון". כדי להסביר מהי נקודת ציון יש אריכות בהקדמת דרך אמונה של אדמו"ר האמצעי. הוא מסביר שזו ה"רעותא דלבא", הנקודה הכי פנימית בלב של היהודי, שמשתוקק לה' יתברך. זו נקודת ציון של כל יהודי, היסוד שבמלכות שלו, היום הזה. אחר כך תכלית שלמות בנין המלכות, כמו הפיוט בשבועות – שמן הסתם כולנו מכירים – "תאר כלה מאד נתעלה בקבלת יום זה עשרת הדברים". השלמות של "תאר כלה מאד נתעלה" היא מלכות שבמלכות, יום ה-מט של הספירה.

"נקודת ציון" היא יסוד הנוקבא, ששם המקור – נקרא "מקור ישראל" ("במקהלות ברכו אלהים א-דני ממקור ישראל") – של כל הנשמות שיוולדו לזוג בע"ה, שיהיו הרבה בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות, "דור ישרים יבורך", כסיום המאמר. הכל יוצא מיסוד נוקבא. עליו גם כתוב שמשיח בא כאשר יכלו כל הנשמות שבגוף. הגוף, שהוא מקור כל הנשמות, "מקור ישראל", הוא יסוד הנוקבא, נקודת ציון, היום הזה.

החתן והכלה שבכלה

בעצם ספירת היסוד בכלל היא החתן וספירת המלכות היא הכלה. לפי זה, הכוונה הכי פשוטה של יסוד שבמלכות (היום) ומלכות שבמלכות (הערב) היא חתן שבכלה וכלה שבכלה. כלומר, החתונה שלכם כולה הכלה, רק שיש חתן בתוך הכלה, היום, ויש את הכלה של הכלה, עצמותה של הכלה, שיהיה בערב, בשלמות הספירה. אפשר לחשוב שהחתן שבתוך הכלה הוא מה שכתוב כאן במאמר "כבוד כלה", אהבת הכלה לחתן – יש חתן בתוך הכלה, השתוקקות של "ואל אישך תשוקתך", רצון עז של הכלה לחתן, שהוא החתן שבתוך הכלה. כך אפשר לומר, ולפי זה הכלה שבכלה היינו הכלה בפני עצמה, שלמות הכלה, "תאר כלה מאד נתעלה" כמו שאמרנו קודם.

אבל אי אפשר לומר רק ככה, היות שכלה היא לשון כלות הנפש. כמו שכתוב כאן בתחלת המאמר, אין חתן בלי כלה ואין כלה בלי חתן. כלומר, שעצם המלה כלה אומרת שיש לה כלות הנפש, ולמי? לחתן. אם כן, כלה שבכלה היא עצם כלות הנפש שלה. אם כן, מהו החתן שבכלה (הספירה של היום)? ברור שיש כבוד כלה, שהיא אוהבת את החתן מאד – בעצמוֹת שלה יש לה טבע של כלות, של כלה, וההתעצמות עם כך היא הכלה שבכלה.

אם כן, מהו החתן שבכלה? צריך לומר, כמו שכתוב גם ב"היום יום" סיפור שפעם אדמו"ר הזקן יצא ושמע איך אשתו אומרת "מיינר זאגט" ('שלי אומר'). הוא התעלף, כדרכו כאשר הגיע להתפעלות עצומה ספונטאנית, וכשהתעורר אמר ש'הנה במצוה אחת אני נעשה שלה, אז בכמה המצוות אני של הקב"ה'. בכל אופן, יש מה שהכלה מכילה את החתן, שהחתן שלה. עוד פעם, לפי הפירוש הראשון החתן שבכלה הוא מה שהיא אוהבת את החתן, אבל הפירוש היותר פנימי של נקודת ציון הוא שהחתן נמצא בתוך הכלה, שהיא מרגישה שהוא באמת שלה. כמו שהחתן צריך להכיל את הכלה גם הכלה צריכה להכיל את החתן.

אם כן, אנחנו נפרש ככה – הכלה שבכלה היא שלמות הטבע, טבע טוב, שה' ברא את האשה-הכלה עם טבע של כלות הנפש, זה לשון כלה. להתעצם לגמרי עם טבע זה ושיבנה – שכלות הנפש לא תהיה בבחינת נקודה, אלא תתפשט לקו ושטח – היינו הכלה שבכלה. אבל מה שהחתן נמצא בתוך הכלה, שהיא מכילה אותו והוא שלה, 'מיינר', שעושים קנין וכמו שהחתן קונה את הכלה גם היא קונה אותו (כפי שדברנו כמה פעמים) – זה היום, יסוד שבמלכות.

יחוד מח-מט

שני הימים האלה, מח ו-מט של הספירה, הם הימים הכי חשובים, השיא, התכל'ס של ספירת העומר. יש רמז חשוב, ש-מח ו-מט ביחד הם 97, יחוד מה ו-בן, שזהו גם שם פרטי – הכל מלכות, זה שם של המלכות-הכלה המתוקנת שנקראת בתורה מהיטבאל, "ושם אשתו מהיטבאל" (לחתן קוראים הדר, הוא דר, מתישב, במקום הכלה שלו). לפי הכלל בחשבון, אם עושים שלמות ההתכללות של מח, מח ברבוע (2304), ו-מט ברבוע (2401) – מה ההפרש ביניהם?מח ועוד מט. כלל פשוט בחשבון, שההפרש בין n ברבוע ל-n פלוס 1 ברבוע הוא n2 פלוס 1 – כלומר, החיבור של שני המספרים, n ועוד n פלוס 1. מה ההפרש בין 7 ברבוע ל-8 ברבוע? 7 ועוד 8. רבוע הוא התכללות, השלמות של כל אחד בפני עצמו, וההפרש הוא שני המספרים יחד. עד כאן רמזים של הימים האלה בספירת העומר ושל החתונה.

ב. חתונה – עליה מדעת תחתון (חיוב מצוות) לדעת עליון

ניסן-אייר-סיון – חכמה-בינה-דעת

עכשיו נאמר עוד משהו: זוכים להתחתן סמוך למתן תורה, "'וביום חתונתו' זה מתן תורה". הזכרנו גם בשבת, שהעליה לתורה לפני החתונה – שלשום – היא גם חתונה, חתונה עם התורה. צריך להתחתן גם עם התורה וגם עם הכלה – לפי הסדר מתחתנים קודם עם התורה ואז עם הכלה, אבל יש קשר הדוק ביניהם (תורה ועוד כלה = 666, משולש 36, "כיתרון האור מן החשך". כלה = 55, משולש 10, נמצא שתורה היינו סכום 26 המספרים מ-11 עד 36, ודוק). בכל אופן, השבת היא חתונה עם התורה, בפרט כשהיא לפני זמן מתן תורתנו (שבת המברכת את חג השבועות, זמן מתן תורתנו). מתן תורה חל בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, חדש סיון, וכמו שמדגישים חז"ל את חשיבות השלישי – "בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי לעם תליתאי בירחא תליתאי על ידי תלתא". יש הרבה רמזים מהם שלשת החדשים הראשונים של השנה העברית, החל מ"החדש הזה לכם ראש חדשים", חדש ניסן – ניסן-אייר-סיון, שדווקא בשלשתם כתוב "לצאת בני ישראל מארץ מצרים".

אחד הדברים הפשוטים הוא ששלשת החדשים הראשונים של השנה היהודית הם כנגד חב"ד: ניסן הוא חכמה, התגלות מלמעלה ("נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"), התחדשות – "החדש הזה לכם ראש חדשים" – והתחדשות מאין שייכת לחכמה, "והחכמה מאין תמצא". אחר כך הספירה – היא מחשבה, לספור עוד יום ועוד יום – שעיקרה בחדש אייר, חדש של בינה, שמבינים עוד ועוד (מבין דבר מתוך דבר, "דבר יום ביומו" שנאמר בירידת המן בחדש אייר), דווקא הבינה מתקנת את מדות הלב אחת לאחת, חדש המחשבה והעיון. ניסן הוא נסים, "הוי' בחכמה" – שם הוי' הוא נס שלמעלה מהטבע. אחר כך נכנסים לבינה, מקור הגרמוהי, הכלים, הטבע. אבל אחר כך מגיעים לחדש השלישי – "בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי בירחא תליתאי", הכל משולש והמשולש הזה הוא הדעת, שהיא העיקר. כמו שנסביר תיכף על בצלאל, שה' מלא אותו רוח חכמה תבונה ודעת. רש"י מסביר שחכמה היא מה שאדם למד מרבו (חדש ניסן), בינה היא מה שמבין דבר מתוך דבר – עבודה מלמטה (חדש אייר) – אבל דעת היא כבר רוח הקדש (חדש סיון של מתן תורה).

אם כן, הענין העיקרי בחדש של מתן תורה הוא דעת. דעת קשורה לחתונה. זה עכשיו הענין, כשמתחתנים צריך לעלות דרגה בדעת.

דעת בבר מצוה ודעת בחתונה

לפני כך וכך שנים, בבר מצוה – לא זוכר אם היינו בבר מצוה שלך, כנראה שלא – מדברים על דעת, שבר מצוה נעשה בר-דעת. כתוב שילד לפני בר מצוה יכול להיות מאד חכם ונבון, אבל חסרה לו דעת, לכן הוא לא מחויב במצוות. דעת היא התקשרות וגם מצוה היא לשון צוותא חדא, התקשרות. להכיר מהי מצוה ומכח המצוה להתחבר לה' אפשר רק אם יש לאדם דעת. זו בר מצוה, דעת. אבל גם חתונה היא דעת, כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו".

נשאלת השאלה: מה ההבדל בין הדעת של הבר-מצוה לדעת של החתונה? באמת היו הרבה חסידים ואנשי מעשה של פעם שהיו משתדלים להתחתן כמה שיותר סמוך לבר מצוה, שיהיה יחד, כלומר להקדים את ה"בן שמונה עשרה לחופה", לא לחכות. בכל אופן, בדרך כלל, בפרט בדור שלנו, לא צמוד, לא מתחתנים בגיל 13 ככלל, אז ודאי יש פה שתי קומות של דעת – יש איזו דעת של בר מצוה, שאז היהודי נעשה מחויב במצוות, ואחר כך יש דעת של חתונה, "והאדם ידע".

בר מצוה – דעת תחתון; חתונה – דעת עליון

אפשר לומר בפשטות: כתוב "אל דעות הוי'", שתי "דעות" – מיעוט רבים שנים – יש דעת תחתון ודעת עליון. אפשר לומר שהדעת של בר מצוה היא דעת תחתון ואילו הדעת של "והאדם ידע את חוה אשתו" היא דעת עליון. איך אפשר להסביר זאת בצורה הכי פשוטה?

כתוב שדעת תחתון היא דעת המתפשט, דעת שמולידה מדות בלב. היא עושה תיקון מדות, מתקנת את האדם (עיקר תיקון האדם הוא תיקון המדות, כמו שמסביר רס"ג), שיוכל ללכת בדרך ה' ושיוכל להיות בבחינת "מח שליט על הלב". כדי להיות מחויב במצוות, שיהיה שייך שכר ועונש, האדם צריך להיות עם כח בחירה לשלוט על טבעו, על יצריו, אחרת אי אפשר לחייב אותו. חייבים לומר שהדעת הבסיסית, שמחייבת את האדם בתורה ומצוות, היא דעת של יכולת לשלוט על היצרים, על הלב. זו דעת תחתון, שנקראת בקבלה גם דעת המתפשט – שמתפשטת מהמח אל הלב, אל המדות.

אבל דעת עליון, כמו שכתוב באגה"ק טו בתניא, היא החבור בין אבא לאמא. היא בשכל עצמו – חבור בין החכמה לבינה, שיהיה אפשר לקלוט את כל ההברקות ולתפוס אותן היטב במח הבינה, שיהיו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". למה זה פשט של חתונה? על אבא ואמא כתוב "אכלו רעים [שתו ושכרו דודים]", הכל מתחיל מ"רעים", יחוד אבא ואמא. לכן "איש ואשה זכו שכינה ביניהם" – י שבאיש ו-ה שבאשה, הכל מתחיל מיחוד י-ה, והמחבר אותן הוא דעת עליון. לכן אפשר לומר שבר מצוה היא דעת תחתון, דעת המתפשט, וחתונה היא דעת עליון, שנקרא בספרי הקבלה והחסידות דעת הנעלם (הביטוי המקביל למושג דעת המתפשט). אם כן, החתן והכלה הם "דעת הנעלם" –כח של "הנסתרֹת להוי' אלהינו", י-ה, שמחבר אתכם. דעת הנעלם אומר שהוא בצניעות, כמו "ספרא דצניעותא", ה"מתקלא", חבור החתן והכלה, נקרא צניעותא, אז מתאים להיות "דעת הנעלם".

יש ואין בשתי הדעות

עד כאן הסבר פשוט, שכעת נעמיק בו קצת: כתוב בחסידות שדעת תחתון היא הרגשה שלמטה היש ולמעלה האין. כלומר, שאני יש, אני מרגיש עצמי למציאות ודבר נפרד בפני עצמו, בחינת יש, רק שגם יש לי קצת זכּוּת בנשמה, בהיותי יהודי עם "חלק אלוק ממעל ממש", ואני מרגיש שהיש הזה לא עשה את עצמו, "אין דבר עושה את עצמו", כלומר שיש ודאי כח שבורא אותי, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", אבל היות שאיני יכול ממש למשש ולחוש את הכח הזה אז בשבילי הוא אין. לכן אני מרגיש את עצמי נברא יש מאין והעבודה שלי היא לקחת את תחושת היש הבסיסית שלי ולבטל אותה לאין, כל הזמן להכיר שיש אין המהוה אותי ולבטל את היש שלי לאין. עבודת בטול היש לאין היא על ידי דעת תחתון. כלומר, עצם ההרגשה שאני היש והכח המהוה הוא אין, וגם שאני רוצה לבטל את היש שלי לאין, הוא דעת – דעת תחתון, שלפי מה שאמרנו כעת מקבלים אותה בבר מצוה. צריכים דעת זו כדי לקיים מצוות כדבעי – כדי לקיים מצוות צריך להרגיש שאני, שמניח תפילין, היש, וה' האין, ואני צריך לבטל את היש לאין, לשעבד את הישות שלי לה', שאף שאיני רואה אותו אני מאמין בו, מאמין שהוא אמר לי להניח תפלין.

לעומת זאת דעת עליון היא שלמעלה היש האמתי, ה' יתברך הוא היש האמתי, וכל מה שלמטה אין היות ש"כולא קמיה כלא חשיב". יש שאלה אחת, קודם כל, האם האין של הדעת העליון – שלמטה האין – הוא למעלה מהאין של הדעת התחתון, שהכח המהווה הוא האין, או שהוא למטה ממנו.

שוב, האין של דעת עליון הוא שהכל אין בפני ה', "כולא קמיה כלא חשיב", והאין של הדעת התחתון הוא שהכח של ה' שמהווה אותי הוא אין כי הוא לא נתפס אצלי. איזה אין יותר גבוה? החידוש של החסידות הוא שמה שאני אין כלפי ה' זו מדרגה יותר גבוהה ממה שה' אין לגבי הרגשת היש שלי. מהו האין שאני עצמי אין כלפי ה', האין של הדעת העליון?

חתונה – חבור של אין בשרש הנשמה

כעת נסביר ווארט יפה מאד, מה מתחדש בחתונה. הרי בחתונה רוצים שהזוג ירגיש את השרש המשותף שלהם, שיהיו אחד. כדי להיות אחד צריך להרגיש את השרש, והשרש של הנשמה – לפי הבעל שם טוב – נקרא אַיִן, "אַיִן מזל לישראל".

יש כאן ווארט יסודי: יחסית, עד החתונה, עד שתזכה לקדש הערב את הכלה, אתה יש. במקרה הטוב אתה מכיר שיש אין שמהווה אותך, אבל אתה סך הכל איזו חתיכת יש. כשמתחתנים נעשים אחד, ואי אפשר להיות אחד כשאני יש. אם אני יש וגם את, הכלה, יש, זה ברוֹך אחד גדול. בשביל להתחבר, שיהיה בנין עדי עד, צריך להרגיש את האחדות, והאחדות שלנו היא רק באין, במזל המשותף שלנו. לכן כתוב בהזמנה "עם בת גילו", בת-מזלו, ועל המזל כתוב "אין מזל לישראל". כלומר, ברגע שמתחתנים כזוג, כיחידה אחת, אנו נעשים אין – האין של הדעת העליון, שיותר גבוה מהאין של הדעת התחתון שהיה לי עד החתונה, ההרגשה שה' הוא אין שמהווה אותי. כעת, היחוד שלנו, שהוא בעצם המזל שלנו, "אין מזל לישראל", הוא מה ששנינו ביחס לקב"ה גארנישט. ככה צריכה להיות ההרגשה, שה"אין מזל לישראל", שאנחנו יחד – כל אחד לעצמו עדיין יש, אבל אם אנחנו באמת מתחברים ומתייחדים אנו הופכים להיות אין, שהוא המזל שלנו. המזל הוא מקור השפע, אבל הוא אין. מה הכוונה? הוא אין בפני עצמות ה'. זו דעת עליון, שלמעלה היש האמתי ולמטה – אני ואת, שעומדים פה תחת החופה – האין.

אם כן, עד כאן יש הסבר אחד לעליה בדעת, מדעת תחתון של הבר מצוה לדעת עליון של החתונה. למה מדברים על זה? שוב, כי חדש סיון הוא חדש של דעת. אנו יומיים לפני מתן תורה, מתן תורה הוא דעת ובחתונה בימים האלה הכי מתאים להתבונן ולהבין שבהשגחה פרטית החתונה הזו היא שינוי דעת, עליה למקום אחר לגמרי בדעת.

ג. דרוש הדעת: "מפתחא דכליל שית" בשתי הדעות

"מפתחא דכליל שית"

נמשיך את ההתבוננות הזאת ונאמר שבזהר יש כינוי לספירת הדעת – "מפתחא דכליל שית", המפתח שכולל ששה. הפירוש הפשוט הוא שמדובר דווקא על דעת תחתון, כי דעת תחתון היא דעת המתפשט לתוך הלב, ובתוך הלב יש ששה חדרים, שש מדות הלב מחסד עד יסוד, והדעת היא נשמת הו"ק והיא גם המפתח שפותח את החדרים של הלב. חדר ר"ת חסד-דין-רחמים, עיקרי המדות, החג"ת. כתוב "ובדעת חדרים ימלאו" – הדעת גם פותחת את חדרי הלב וגם ממלאת אותם באור של דעת. שוב, על פי פשט הכל מדבר בדעת המתפשט מהמח ללב, שהוא ה"מפתחא דכליל שית". אבל היות שיש כזה ביטוי, "מפתחא דכליל שית", אפשר גם להתבונן שהוא כולל את כל מושג הדעת, על כל הרמות והמדרגות של הדעת.

מה הם ו קצוות? על פי פשט בספר יצירה הם מזרח-מערב-דרום-צפון-מעלה-מטה. אם הם מקבילים למדות הלב, דרום-צפון הם חסד-גבורה, מזרח-מערב הם תפארת-יסוד, מעלה-מטה, שנקראים עמק רום ועמק תחת, הם נצח והוד. כך ו קצוות הם כנגד ו מדות הלב, לפי הפירוש של "מפתחא דכליל שית" שאמרנו הרגע, הכל דעת תחתון. אבל אם דברנו על כך שיש דעת עליון ודעת תחתון אפשר להתבונן בעוד אופן:

דעת עליון ודעת תחתון – מעלה ומטה של הדעת

כתוב "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלילות", כתיב "ולא" (והיינו דעת עליון) וקרי "ולו" (והיינו דעת תחתון) – בפשט ה"ולו", ב-ו, הוא ה"מפתחא דכליל שית". אבל כעת אנחנו מתבוננים שיש דעת עליון ודעת תחתון, דעת למעלה ודעת למטה. כלומר, שתי הדעות הן על דרך שני קצוות, רום ותחת. אם יש בכללות דעת למעלה ודעת למטה, דעת עליון ודעת תחתון, ודווקא החתונה היא להגיע מדעת תחתון לדעת עליון, צריך לומר שיש גם דעת לימין ודעת לשמאל (דרום וצפון), ודעת לפנים ודעת לאחור (מזרח ומערב) – אבל לאו דווקא מדות הלב, אלא משהו יותר כללי. כמו שכעת מעלה ומטה הם לא נצח והוד של הלב, אלא דעת עליון ודעת תחתון, מה מקביל לכך בקבלה? עושים כעת את "דרוש הדעת" שלנו – התבוננות של כל המדרגות שישנן בדעת[ב]. הכל קשור לסיון (והרמז: סיון = ו פעמים יהו, ו צירופי יהו כנגד הו"ק של כללות ענין הדעת, "מפתחא דכליל שית"), הכל קשור לחתונה בסיון, כלומר היום.

ימין ושמאל שבדעת – תרין עטרין

אם יש דעת עליון ודעת תחתון, דעת למעלה ודעת למטה, מהן דעת לימין ודעת לשמאל? [ה חסדים ו-ה גבורות?] נכון, תרין עטרין של הדעת – יש ה חסדים של הדעת ו-ה גבורות של הדעת, והם ישנם גם בדעת עליון. יש מה שמתפשט בלב, אבל בכל מקום שיש דעת יש "תרין עטרין" של הדעת, ימין של הדעת ושמאל של הדעת, וכל אחד כולל חמשה שמות הוי' ב"ה. כלומר, יש כאן ענין שלם בפני עצמו.

בצורה הכי פשוטה, מהם החסדים של הדעת ומהן הגבורות של הדעת? קודם כל, על כך כתוב שהדעת היא כח האיזון בנפש, המושג "מתקלא" שהזכרנו מספרא דצניעותא. הדעת, כל דעת, עושה איזון בנפש בין החסדים והגבורות. יש הרבה פירושים לתרין עטרין שבדעת – לרבי אייזיק מהומיל יש פירושים מופלאים ביותר – אבל הביאור הכי פשוט הוא מאמר חז"ל "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". דעת היא הרגש, חוש, כמעט אינסטינקט. הרש"ש, המקובל הכי גדול אחרי האריז"ל, אומר שדעת מתגלה בעיקר בנה"י. חכמה כוללת את כל החב"ד, בינה כוללת את כל החג"ת ודעת כוללת את הנה"י – המוטבע, האינסטינקטים בנפש. אז גם יש משהו בדעת שמרגיש, אפילו כמו חיה שמרגישה מה מאיים עליה – ברגע שיש משהו מאיים הוא אוטומטית דוחה ונסוג, ויש דבר שטוב לו. כתוב בספר יצירה שהדעת היא "עמק טוב ועמק רע" – יש בדעת חוש להרגיש מה טוב לו ומה רע לו, ולהמשך למה שטוב לו ולברוח ממה שרע לו באינסטינקט, זהו שרש הענין של "שמאל דוחה וימין מקרבת".

אז אפשר לומר שעד החתונה העיקר הוא לשמור – הבחור צריך לשמור על עצמו היטב, לעשות לעצמו גדרים על פי תורה – העיקר הוא "שמאל דוחה", לפתח בנפש את העיטרא דגבורות שבדעת (החוש במה שרע לו והתגובה הנפשית המתאימה לכך). אבל ברגע שהוא הולך להתחתן העיקר הופך להיות "ימין מקרבת", "ימינו תחבקני". אבל אפשר להסביר יותר לעומק, שגם לפני החתונה וגם אחריה יש את שניהם – שניהם נמצאים גם בדעת תחתון וגם בדעת עליון. שתי הידים של החתן ביחס לכלה הן "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" – השמאל הוא איזו בקורת בונה בטוב טעם ודעת שמרימה את ראש הכלה, ויחד עמו יש "וימינו תחבקני", הרגשה לגמרי של חבוק. חבוק הוא דווקא בצד האחור, בחלק הכלה – או המקבל – שכאילו פונה אחור, שם מחבקים. אבל החיבוק של האחור בא לאחר "שמאלו תחת לראשי", שיש הרמת הראש של הכלה על ידי השמאל. כלומר, יש כאן שימוש בשתי הידים בצורה הכי חכמה, הכי עליונה של דעת עליון. שוב, בכללות לפני החתונה יש יותר גבורות של הדעת ומהחתונה והלאה צריך יותר חסדים של הדעת, אבל בפרטות יש את שניהם גם לפני כן וגם אחר כך.

דעת תחתון בזמני נפילה בנישואין

אם כן, דברנו על דעת עליון ודעת תחתון. מה יכולה להיות דעת תחתון אחרי החתונה? הרי אחרי החתונה דברנו שאתם דעת עליון! כתוב בהקדמת החלק השני של התניא (החת"ת של היום) שגם על צדיק שנמצא במדרגה גבוהה נאמר "שבע יפול צדיק וקם", לפעמים הוא נופל. גם אחרי החתונה יש נפילות. מהי נפילה? שאתה חוזר להרגיש את עצמך. אתה מתחתן ופתאום משהו מפריע לך. ברגע שמשהו מפריע לך סימן שנפלת, שאתה לא באין המשותף שלכם – משהו מפריע ביחס, אתה כבר דעת תחתון. אז צריך כמה שיותר מהר לשקם את המצב, לחזור לאין כמה שיותר מהר. בינתים, כמו שכתוב שם בתניא, יש רשימו של דעת עליון – צריך לשמור על רשימו של דעת עליון גם כשיש איזו נפילה להרגשת היש הנפרד, דעת תחתון.

פנים ואחור שבדעת – רוח הקדש וידע

אם כן, הסברנו את המעלה ומטה של הדעת בכללות, וגם את הימין ושמאל של הדעת בכללות. נשאר להסביר מהם הפנים והאחור של הדעת בכללות: קודם הזכרנו את בצלאל, לגביו רש"י כותב שהדעת בה ה' מילא אותו היא רוח הקדש. יש עוד מאמר של דעת על בצלאל – שבצלאל היה יודע לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ. כלומר, הוא היה ידען מאד גדול בחכמת הסוד, חכמת הקבלה, חכמת הצירוף. אפשר לשאול – האם מה שהוא יודע (ואף אחד אחר לא יודע, משהו יחודי לגמרי, שרק הוא זוכה לו) לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ הוא רוח הקדש? משה רבינו משבח את בצלאל בשמו, "בצל אל היית וידעת" – גם מאמר של דעת. השאלה האם כל מדרגות הדעות שכתובות אצלו הן אותו דבר – מה שהוא יודע לצרף אותיות, מה שהוא "בצל אל היית וידעת" ומה שכתוב שיש לו דעת שהיא רוח הקדש? אם מה שהוא יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ הוא ידע, כמו שאדמו"ר הזקן אמר שיש כל מיני חכמות – כמו שיחת האילנות, העופות והמלאכים – שהן פשוט סוג של ידע, אבל כדי שיעבוד נכון צריך גם מרכיב של רוח הקדש. כמו שאדם הולך לאוניברסיטה, יש לו תאר ראשון ושני ושלישי ורביעי וחמישי, המון ידע, המדען הכי גדול – צריך ידע, אבל צריך עוד מרכיב של רוח הקדש, שבלעדיו כל הידע לא יעבוד.

כתוב שהידע לעומת רוח הקדש היינו האחור והפנים של הדעת. ידע מצטבר עם הזמן ועליו כתוב "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו [לשון דעת] חכמה", אבל על רוח הקדש כתוב "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". יש הרבה בחב"ד, במיוחד אצל רבי הלל, על הפסוק, וגם אצל רבי נחמן, שהדעת של הפנים היא רוח הקדש.

נאמר בצורה הכי פשוטה: מה ההבדל בין לפני החתונה לאחריה? לפני החתונה אתה לומד, אפילו מתכונן לחתונה בלימוד, לומד גם הלכות וגם השקפה, ויתכן שיש לך גם משפיע טוב שמלמד אותך איך צריך להתנהג עם כלה. כל מה שלומדים, גם מהמשפיע הכי טוב שילמד אותך – ואתה משתדל כמובן להבין, לקלוט, להתעצם ולהזדהות – נקרא האחור של הדעת, כל מה שאתה יודע מתוך לימוד. אבל בשעת מעשה בפועל, אם אין לך רוח הקדש לדעת מה לעשות – כל ידיעת הכללים לא תעזור לך. כמו שהולכים לבית ספר לפסיכולוגיה, אפילו לבית ספר לתורת הנפש שלנו – אחרי ארבע-חמש שנים אתה בקיא, עם תעודה, אבל הכל האחור של הדעת. אם אין לך חוש שאומר לך על המקום 'מה עושים עכשיו' – כל הידע הוא גארנישט ווערט. לכן אליהוא בן ברכאל בסוף ספר איוב התייאש מהחברים הזקנים, חשבתי שאתכם החכמה, "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה", אך כעת אני מבין שכל הידע שלכם לא עוזר, "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", רק רוח הקדש יכול לעזור לענות לאיוב נכונה. כך, אם בצלאל רק יודע לצרף אותיות בהיותו מקובל אלקי – כל הכבוד, אבל הכל אחור. אם יש לו רוח הקדש בצירוף האותיות האלה הוא כבר זכה לפנים של הדעת.

אם כן, בדעת – גם דעת תחתון וגם דעת עליון – יש את המרכיב של הידע ויש את עיקר הפנים של הדעת, רוח הקדש של הדעת. אם כן, כמו שאמרנו קודם, גם בדעת תחתון יש את שניהם וגם בדעת עליון יש את שניהם, רק פשוט שבדעת תחתון העיקר הוא הידע ובדעת עליון העיקר רוח הקדש, הגם שבשניהם יש את שני הדברים.

סיכום

אם כן, הסברנו כעת שיש "מפתחא דכליל שית" לא רק במובן הפשוט, ששייך דווקא לדעת תחתון, אלא במובן הרחב והגדול שבכל דעת יש מעלה ומטה – דעת עליון ודעת תחתון; ימין ושמאל – תרין עטרין, חסדים וגבורות, קירוב ודחיה; ואולי הכי חשוב מהכל, פנים ואחור – הידע של הדעת ורוח הקדש של הדעת.

אנחנו מברכים את החתן והכלה שלנו שתהיה להם דעת עליון בעיקר, ובעיקר החסדים של הדעת וגם שיזכו לרוח הקדש של הדעת – כל המדרגות האלה. לחיים לחיים.

נגנו ורקדו את ארבעת ניגוני "אשר ברא".