בע"ה

י"ט אור ל-כ' סיון ע"ז – כפר חב"ד

שבע ברכות מרדכי-דוד וחיה-מושקא שי' אקסלרוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ירחו ויריחו

[החתן חזר נקודה ממאמר של הרבי על ההבדל בין המרגלים ששלח משה למרגלים ששלח יהושע.]

ירֵחו דמשה וירִיחו דיהושע

במאמר שהחתן חזר הוא דבר על המרגלים של משה רבינו לעומת המרגלים של יהושע בן נון, שמרגלי יהושע נשלחו רק ליריחו בעוד שמרגלי משה רבינו נשלחו לתור את כל ארץ ישראל. כשהשווער של החתן נולד הוא קבל את השם על שם סבא שלי, חיים-יוסף, ומיד אמרתי לסבתא שאו שאנחנו נעבור לירחו או שיוסי יגור בירחו, כי חיים-יוסף שוה ירחו. יש הבדל איך כותבים ירחו בתורה לאיך שכותבים בספר יהושע – בכל התורה מופיע רק "ירחו" ובכל ספר יהושע מופיע רק "יריחו". גם הניקוד שונה – ירֵחו וירִיחו[ב] – וכמובן גם הגימטריא אחרת.

זו דוגמה יפה של זוג מושגים שהולכים יחד – "מכלול" בקבלה – שאחד כפולת 13 ואחד כפולת 7. דווקא ירֵחו של התורה היא כפולת 7 (בחינת הנוקבא של הזוג), חיים-יוסף, ז"פ לב (כנגד ז מדות הלב, היינו הכח של הצדיק לתקן את מדות הלב, לא רק את לבושי הנפש), ואילו ירִיחו של יהושע היא עוד י, ועולה חי פעמים 13 (בחינת הדכורא של הזוג). אם כן, יש 7 ו-13 ו-לב חי, כמו מאמר היסוד של מורנו הבעל שם טוב ש"לב ישראל חי". בשבת דברנו על כך שכל אחד צריך שיהיה לו כתר שם טוב בבית, ובכתר שם טוב בהוצאת קה"ת, חוץ מהכש"ט המקורי, יש את כל הווארטים מהבעש"ט שנמסרו על ידי אדמו"רי חב"ד, ואחד מהם ש"לב ישראל חי". לב פעמים 7 עולה ירחו ו-חי פעמים 13 עולה יריחו.

ירחו עיר הירח ויריחו עיר הריח

מה ההבדל ביניהם? כתוב בספרים ש-ירחו לשון ירח (בחינת נוקבא כנ"ל בהיותו כפולת 7). בקידוש לבנה מכריזים "דוד מלך ישראל חי וקים" כי הוא בחינת ירח, "סיהרא דלית לה מגרמה כלום". עם ישראל דומה לירח, שדומים ללבנה ומונים ללבנה ועתידים להתחדש כלבנה. זה הירחו של משה רבינו, הוא מדבר על העיר של הירח, העיר של המלכות. דווקא לשם משה רוצה להגיע – כשמשה יזכה להגיע לירחו הוא יזכה להפוך להיות מלך ישראל בשלמות, כמו שרמוז עליו בסוף התורה "ויהי בישרון מלך", שאו שהולך על הקב"ה או על משה, שני פירושים. אם משה רבינו היה זוכה להכנס לארץ ישראל בפשיטות הוא היה מלך ישראל, דוד מלכא משיחא.

אבל יריחו עם י כבר לא לשון ירח אלא לשון ריח. זהו הפשט, כך מסבירים המפרשים, שירחו לשון ירח ויריחו לשון ריח. יריחו היא עיר התמרים ולתמרים יש ריח טוב. תמרים הם כנגד המלכות בשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, הדבש שם הוא דבש תמרים. ידוע ש-דבש ר"ת דוד-בת-שבע, הזיווג של המלכות. דוד-בת-שבע בגימטריא שלום בית, שכל זוג שיתחתן יזכה לשלום בית בדרגה הכי גבוהה – יש הרבה דרגות, כמו שנסביר אי"ה – יזכו לדבש. יש שאחרי החתונה עושים 'ירח דבש' – גם ירחו וגם יריחו, כי הריח קשור לתמרים-לדבש. בכל אופן, הריח קשור למלך המשיח, בו נאמר "והריחו ביראת הוי'", "מורח ודאין" – זה הסימן המובהק של מלך המשיח, שיש לו חוש ריח מפותח מאד, "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" אלא "והריחו ביראת הוי'". אצל הרבי הרגישו שהרבי רואה כמו אקס-ריי, דורך-אונ-דורך, כך הריח של המשיח – שמריח אותך, את הכל, כך הוא דן וכך הוא ממתיק את הדין, עם דבש תמרים שהוא מקור חוש הריח בארץ ישראל. בכל אופן, יש ירחו מלשון ירח ויריחו מלשון ריח – שניהם שייכים למלכות בית דוד (אך יחסית הירח היא בחינת הנוקבא, המקבל, של המלכות, מה ש"סיהרא לית לה מגרמה כלום" כנ"ל, ואילו חוש הריח, החוש של מלך המשיח לדון את הזולת על פי ריח, הוא בחינת הדכורא, המשפיע, של המלכות).

השליחות ביריחו

עד כאן בענין יריחו שהזכיר החתן במאמר. תוך כדי ששמעתי אותו מזכיר את יריחו חשבתי שחכינו לרגע הזה, שבשלב זה יצאנו ידי חובה של יריחו, מה שעלה בדעתי בעת שחיים יוסף נולד. אכן לפני שנים, כאשר יריחו היתה בידינו, פתחנו ישיבה שם (בבית הכנסת העתיק "שלום על ישראל"), אולי בעתיד (כאשר יריחו תחזור אלינו) יגיע העת שיוסי יפתח שם סניף, אבל בינתיים אנחנו יוצאים ידי חובה עם קיום הוראת הרבי להתעסק בעניני גאולה ומשיח, עם מאמר של הרבי על ירחו שבטח כבר פעל את הפעולה. לחיים לחיים.

ב. חמשה קולות (ד"ה "כל הנהנה" תרמ"ב)

חמשה קולות

לפני החתונה יוסי נתן לי קונטרס של שני מאמרים קצרים של הרבי המהר"ש[ג] שנאמרו על חתונת בנו מנחם מענדל, בדיוק באותו תאריך של החתונה שלנו – יד (דוד, שמו השני של החתן) סיון (= ט"פ דוד, כך ש-יד סיון = י פעמים דוד, רמז לשלמות בנין פרצוף המלכות של דוד, כאשר דוד זוכה להקים בית נאמן בישראל).

המאמר הראשון, ד"ה "כל הנהנה מסעודת חתן", מדבר על המצוה לשמח חתן, ומי שמקיים את המצוה לשמח את החתן זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות (כנגד חמשה חומשי תורה). מהם חמשת הקולות? קודם כל, אלה חמשה קולות שכתובים בספר ירמיהו – "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה [המקור של הברכה העיקרית, השביעית, של ברכת חתנים. אבל חוץ מהקולות הללו, המוכרים לנו, יש שם קול חמישי:] קול אֹמרים הודו את הוי' צבאות כי טוב הוי' כי לעולם חסדו".

ארבעה קולות של קול וקול חמישי של דבור

בכלל, עוד לפני שממשיכים להתבונן בפסוק מאד חשוב לדעת שאחרי ה"קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" יש עוד קול – לא לשכוח מהקול החמישי-המשיחי. מה ההבדל בפשט בין הקולות הראשונים לקול החמישי? הפשט שהקולות הראשונים הם עדיין קול, בלי דבור, אין בהם עדיין מילים. החתן, הכלה, הששון והשמחה עושים קולות, אבל אין אמירה. איך אני יודע שאין אמירה בקולות האלה? מההמשך, שרק בו כתוב "קול אֹמרים" – רק בקול החמישי-המשיחי יש אמירה, שאומרים משהו. מה אומרים? "הודו את הוי' [תמיד כתוב הודו להוי' וכאן הודו את הוי'] צבאות כי טוב הוי' כי לעולם חסדו" – משפט מורחב של מה שרגיל להיות כתוב, "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו". זו אמירה שלמה, והיא הקול החמישי של החתן והכלה.

הקולות האלה לפי הקבלה הם כנגד התפשטות ה חסדים ב-ה קצוות מחסד עד הוד. ממש מקור מובהק בתנ"ך שהחמישי הוא ההוד (כמו "לך הוי' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד"). הדבור מתגלה במקום ההוד, הוא קודם כל להודות לה' פשוטו כמשמעו – להודות על הנס, נישואין לשון נס, הנס הגדול שהקב"ה עשה לחתן ולכלה. נס הוא התרוממות – לפני החתונה אתם בטבע, אבל כעת אתם נשואים, מעל הטבע, וצריך להודות על הנס, "הודו את הוי' צבאות כי טוב הוי' כי לעולם חסדו". זו התכלית.

יש בקבלה יחוד קול-דבור, שהוא עצמו יחוד חתן וכלה (יחוד יעקב, "הקל קול יעקב", ורחל). קול בלי דבור הוא רק החתן, אבל כאשר הקול מתחבר עם הדבור, שהוא אומר משהו, יש גם כלה. על כך כתוב "איהי בהוד" – "איהו בנצח" אבל "איהי בהוד", היא כנגד "קול אמרים הודו את הוי' צבאות כי טוב הוי' כי לעולם חסדו". קצת פלא, שאת הקול הזה – הכלה מבין הקולות – לא מזכירים בשבע ברכות. מזכירים רק את החתן, אף שיש בו גם "קול כלה" – הכלה כפי שהיא כלולה עדיין בקול (ללא דבור), בחתן. כמו שהיום אומרים (וגם כתבנו לאחרונה[ד]) – מה שהחתן מכיל את הכלה שלו. היום אוהבים את המלה 'להכיל' – צריך להכיל את הכלה לגמרי, זה ודאי משמח אותה מאד ונותן לה "קול כלה", אבל הקול האמתי שלה, ההוד שלה, שהיא מעלה את כל הבנין (כמשל המנוף של אדמו"ר הזקן, המנוף שמעלה את הכל הוא הכלה עצמה, "איהי בהוד"), הוא "קול אמרים הודו וגו'".

חמש המשכות – מהאין עד הדבור

בקיצור, הוא מסביר שכל חמשת הקולות הם לשון המשכה (מתאים לרמז הידוע שקול היינו קו-ל...). כך ה' ברא את העולם, בחמשה קולות. הכל בשביל מה שדברו קודם, שצריך לעשות לה' דירה בתחתונים – שתכלית החתונה היא להמשיך גילוי אלקותו יתברך מטה-מטה. כל קול הוא שלב של המשכת אלקות. שם, במאמר של הרבי המהר"ש, הוא קורה למקור הקולות האין האלקי, וצריך להמשיך למטה את האין.

בקול הראשון ממשיכים את האין לחכמה, עליה כתוב "החכמה מאין תמצא". בקול השני ממשיכים מחכמה לבינה. בקול השלישי ממשיכים מבינה למדות הלב (כמו ששמענו קודם גם על מדות הלב, כיבוש ארץ ישראל בכלל). בקול הרביעי ממשיכים מהמדות ללבוש הראשון, לבוש המחשבה, הלבוש המאוחד שלא פושטים אותו, אבל אפשר להחליף מחשבות. הביטוי הוא "המחשבה משוטטת תמיד", לא מפסיקים לחשוב, כמו דבור ומעשה שאפשר לשתוק בהם – חש מל, "עתים חשות עתים ממללות" – אבל אפשר להחליף את המחשבה. השליטה על זרם המחשבה, הלבוש המאוחד, היא עיקר הכח של הבינוני בתניא. היא נפעלת על ידי הקול הרביעי, "קול כלה".

נחזור: הקול הראשון, "קול ששון", הוא להמשיך מהאין לחכמה (ובפרט ליסוד אבא, בחינת ששון, כמ"ש "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", דקאי על מצות ברית מילה, כמבואר בחז"ל, הארת יסוד אבא). הקול השני, "קול שמחה", הוא להמשיך מהחכמה לבינה, הבינה היא שמחה ("אם הבנים שמחה"). הקול השלישי, להמשיך מהבינה למדות הלב, הוא "קול חתן", שהוא המדות. הקול הרביעי, להמשיך מהמדות ללבוש המחשבה, הוא "קול כלה". כאן הכלה היא בעיקר לאה, שהיא אותיות המחשבה. לאה היא מה שאמרנו קודם, הכלה שעדיין יחסית כלולה בחתן – קול בלי דבור. אבל הקול החמישי, שהוא העיקר, "קול אֹמרים וגו'", הוא המשכה מלבוש המחשבה ללבוש הדבור, ודבור הוא כבר גילוי, התגלות אלקות ממש.

מענין שאין קול כדי להמשיך מדבור למעשה, לא מזכיר בכלל את המעשה. כתוב בתניא כמה פעמים שהדבור בעצמו הוא מעשה, "עקימת שפתיו הוי מעשה", ובפרט אם מדובר בדבור של מלך, "אמר מלכא עקר טורא", "בדבר מלך שלטון" – החתן הוא מלך, והמלך פועל באופן מעשי בעולם על ידי הדבור שלו, כמו שה' ברא את העולם בדבור, "בעשרה מאמרות נברא העולם". אם כן, יש כאן מאין לחכמה, מחכמה לבינה, מבינה למדות, ממדות למחשבה, ואחרון חביב, החמישי שמגיע להוד, הוא ממחשבה לדבור[ה]. הקול האחרון הוא מלאה-מחשבה לדבור-רחל, שני פרצופי הנוקבא.

סדר המשכת התורה

הוא מקשר זאת לעוד שני דברים, שתי חמישיות: אחת בספר משלי, שם כתוב על התורה "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ויאמר לאדם הן יראת א-דני היא חכמה וסור מרע בינה" – אלה פסוקים מפורסמים שיש עליהם הרבה דרושי חסידות[ו]. מכאן חז"ל לומדים שכל דבר שה' אמר הוא קודם חזר עליו ד"פ בינו לבין עצמו. דברנו הרבה פעמים, שזהו ההבדל בין רבותינו נשיאינו בחב"ד, איך שאומרים מאמר, לבין כמה צדיקים מהחסידות הכללית שבפירוש אמרו שאומרים תורה בלי לחשוב קודם, בלי להתכונן – אומרים בהשראה ספונטאנית על המקום ("תורה מן השמים"). בחב"ד הרביים קיימו את הפסוק הזה, לחזור ד"פ בינו לבין עצמו ורק אז לומר. אלה ארבעה שלבים של קול בלי דבור. לפי זה, כל פעם שאני מתבונן, מכין ומהרהר, זה עושה קול-המשכה, עד שבסוף מגיע לדבור.

אם כן, ה"אז ראהּ" – עם מפיק ב-ה, ראה אותה – הוא המשכה מהאין לחכמה; "ויספרה" הוא מהחכמה לבינה; "הכינה" היינו להכין במדות, ברגש, כשאדם הולך לומר משהו הוא צריך גם התפעלות, לומר מתוך רגש, זו ההכנה של הדרוש. יש דרשנים שמכינים, ממש עושים הצגה, עושים חזרה להצגה בחיצוניות שבחיצוניות, אבל בפנימיות כשאני מכין משהו צריך להכין את הרגש המתאים לדברים שאני הולך לומר; לחשוב טוב-טוב על כל פרט, בסדר של הדברים, נקרא "חקרה" – הקול הרביעי, שהוא דווקא "קול כלה" (לסדר יפה את הדברים שתהיה "כלה נאה וחסודה"); אחרי כל השלבים האלה, בסוף, יש "ויאמר", "קול אֹמרים", "ויאמר לאדם הן יראת א-דני היא חכמה וסור מרע בינה".

סדר ירידת הנשמה

למה עוד שייכים חמשת הקולות? לירידת הנשמה לגוף, מה שאומרים כל בקר "אלהי נשמה שנתתה בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי":

"טהורה היא" היינו לאחר ההמשכה הראשונה, לא בעצמות ממש (כמו ששמענו קודם על "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים" שמדובר כשהנשמות חד ממש עם ה'), "טהורה" היא המשכת הנשמה לטהירו עילאה (התפשטות אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון). צריך קול בשביל להגיע למצב שהנשמה תהיה טהורה, וזהו הקול הראשון – מהאין, כשהנשמה בגדר "אין מזל לישראל", היא למעלה אפילו מלהיות טהורה, לחכמה, שאז היא נהיית טהורה (בסוד "יראת הוי' טהורה[ז] עומדת לעד" – "ראשית חכמה יראת הוי'").

אחר כך "אתה בראתה", להמשיך אותה מהחכמה לבינה (סוד "אמא עילאה מקננא בכורסיא, "בראתה").

"אתה יצרתה" היינו המשכה ללב, למדות (ששם העבודה של "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך" – "בשני יצריך").

"אתה נפחתה בי", הנפיחה, "ויפח באפיו נשמת חיים", היא המשכה מהמדות – כבר להלביש בגוף. הגוף כאן הוא אותיות המחשבה, שגם הן גוף. במאמר שמענו על ההבדל בין לבושים למדות, ושם כתוב שיחסית היינו כמו לבושים לגבי הגוף ממש. "נפחתה בי" היא המשכה לתוך הגוף.

אחר כך "אתה משמרה בקרבי" – מה משמר? כמו לבוש שמשמר. המחשבה היא לבוש המאוחד, "נפחתה בי", נפיחה היא עדיין בחינת קול ללא דבור, אבל על הדבור כתוב "ערוכה בכל ושמֻרה". במאמר הוא מביא מחז"ל אודות תלמיד אחד ששכח את התורה שלמד כי למד בחשאי, לא למד בקול. מה ששומר את התורה שלא תשכח הוא דווקא הדבור, הכלה העיקרית, רחל – לבוש הדבור, לא מספיק לבוש המחשבה. כך הוא מסביר את סדר המשכת הקולות.

חמשה (מתוך שבעה) קולות במזמור כ"ט

יש במאמר עוד כמה דברים מאד יפים – מאמר קצר, אבל עם כמה וכמה דברים מאד יפים. נשאיר אותם בינתים. יש לו כמה הקבלות בסעיף אחד קצר. חוץ מההקבלות שאמרנו, הוא אומר שגם במתן תורה יש חמשה קולות – כפי שחז"ל אומרים שהוא זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות. אם מסתכלים בפרשת יתרו במתן תורה יש שם חמשה קולות. הוא גם אומר שאלו חמשת הקולות של פרק כ"ט בתהלים.

קצת חידוש, הוא לא מסביר, כי יש שם שבעה קולות. אבל כתוב שחמשת הקולות הראשונים הם כמו חמשת החסדים שמתפשטים מחסד עד הוד, ואחר כך שני הקולות הנוספים ("קול הוי' יחיל מדבר... קול הוי' יחולל אילות...") הם שני כוללים (כנגד יסוד ומלכות – כל חמשת החסדים נקבצים ביסוד ומשם נמסרים למלכות. והם בסוד "חותם בתוך חותם").

הוא גם מפרט שהקול הראשון, "קול הוי' על המים" היינו ההמשכה מהאין לחכמה[ח]; "קול הוי' בכח" הוא ההמשכה מכח-מה (ה"כח" של החכמה, כח מה, היינו חיצוניות החכמה הנמשכת לבינה, כמבואר בדא"ח) לבינה; "קול הוי' בהדר" הוא ההמשכה מבינה למדות (בסוד יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א, "נתתה שמחה בלבי", היינו עיקר הידור המצות – "שמחה של מצוה", כמבואר בדא"ח); "קול הוי' שבר ארזים" הוא ההמשכה ממדות למחשבה, לשבור ארזים היינו להמשיך מהמדות למחשבה (ששם יש כבר אותיות, אותיות המחשבה, המתהוות על ידי שבירת האור הפשוט של המדות, הרגש הראשוני שבבחינת תהו, מדות קשות-תקיפות כארז, אור-ז, ודוק); ובסוף "קול הוי' חצב להבות אש"[ט] הוא הדבור. הדבור יוצא מהבל להב הלב (בגימטריא אלף, האות הראשונה של האלף-בית, מקור הדבור), חוצב להבות אש.

סיכום ההקבלות

נסכם את כל ההקבלות:

שעשועי התורה בבחינת פנים ע"י הקול החמישי

הווארט בסוף המאמר הוא שדוד המלך שכח את "בכתף ישאו", מפרשת נשא, כי שבח את התורה רק בכך שכל העולמות תלויים בדקדוק קל של תורה, בכך שבח את התורה ושמח מאד, אבל זה רק בחינת אחוריים. מה הפנים של התורה? באחוריים יש שכחה, ובפנים אין שכחה. הפנים של התורה הם "ואהיה אצלו שעשועים", השעשועים העצמיים של הקב"ה, שלמעלה-מעלה מהעולמות בכלל. בכל אופן, גם את השעשועים ה' רוצה שנמשיך למטה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, אבל צריך להגיע לשעשועים העצמיים של ה', שהם הפנים של התורה.

הוא אומר שמגיעים לשעשועים, לפנים, דווקא על ידי הקול החמישי. הוא אומר ש"קול הוי' על המים" הוא עיון התורה, שיש גם מצוה לעיין עמוק בתורה. בשביל מה אדם מעיין בתורה? כדי להמשיך מהאין שלו לחכמה – לגלות הברקה, ברק המבריק על השכל. עיון התורה הוא כדי להמשיך מכח המשכיל, שבגדר אין, לשכל הגלוי, שהוא חכמה. זהו הקול הראשון, "קול הוי' על המים", "אין מים אלא תורה" – גם ענין גדול. הוא אומר – אולי עיקר החידוש של המאמר – שזה עדיין בגדר אחוריים. להגיע לפנים ממש אפשר רק על ידי הקול האחרון, שהקול האחרון בקולות האלה הוא "קול הוי' חצב להבות אש", שהדברים מגיעים לדבור ממש, "ערוכה בכל ושמורה", "אתה משמרה בקרבי" שהוא מקיף עליון שלמעלה מ"טהורה היא" (כמו שכתוב תמיד בחסידות). הוא אומר שכך מגיעים לפנים של התורה.

אמרנו שזו בעצם בזכות הכלה, הדבור. מה שרוצים הוא להפיץ תורה, שהחתן והכלה יפיצו תורה, בדבור, בריש גלי. אנחנו אוהבים לחלק ברכות שהרבי אמר לנו. אחת הברכות שהרבי אמר לנו הוא המלים "בריש גלי", שהכל יהיה בריש גלי, אבל לא שישאר ברדל"א – שהוא "ריש גלי" – אלא שהכל יהיה בפרהסיא, בדבור ממש, "קול אמרים הודו את הוי' צבאות וגו'". אז זוכים ל"בית הוי'", כמפורש בהמשך הפסוק – "... קול אמרים הודו את הוי' צבאות כי טוב הוי' כי לעולם חסדו, מבִאים תודה בית הוי'"[י], בית המקדש שיבנה במהרה בימינו (וכן המקדש-מעט שבונים החתן והכלה).

"שלום בית" כמקור הברכה ו"שלום בית" כשעשועים עצמיים

אמרנו קודם שיש כמה מדרגות בשלום בית. נסיים רק בשתי מדרגות כלליות: יש שלום בית שהוא כמו שבת, ש"מינה מתברכין כולהו יומין" – אני רוצה לשמור שבת כי היא מקור כל הברכות, בני חיי ומזוני רויחי, אני רוצה לשמור שבת כי כל הברכות באות ממנה. זה לשבח את השבת באחוריים, שכל העולמות תלויות בדקדוק אחד ממנה. גם שלום בית הוא מקור כל הברכות. בעזרת ה' הזוג יזכו לבני חיי ומזוני רויחי. אבל אם שלום הבית שלהם הוא בשביל לזכות לבני חיי ומזוני רויחי – אסור לנו לריב, כי אם נריב ח"ו זה מיד יפגום בשפע בבית. הקולות הנ"ל של חתן וכלה הם צינורות, ומריבה תחסום ותסתום את הצינורות, אז אסור לריב כי שלום הבית הוא מקור הברכה. זה ראש של אחוריים, בדיוק הווארט של "זמִרות היו לי חקיך בבית מגורי".

מהם פנים? ששלום בית הוא רק שיקוף של השעשועים העצמיים של הקב"ה, ותו לא מידי. איך ה' והנשמות היו לפני הצמצום הראשון? היו ב'ירח דבש' שם, בשעשועים עצמיים. ככה צריך להיות כל החיים. אלה הפנים של שלום הבית. כמו שאמרנו, שלום הבית הזה, שאינו בשביל להתברך בכלום – לשמה, לא משפחה ולא בריאות ולא פרנסה – הוא שעשועים עצמיים, משקף את שעשועי קוב"ה ושכינתיה, כנסת ישראל, והדבר הזה גופא, עם כל חמשת הקולות, יומשך למטה, בתוך ה"בנין עדי עד", שיהיה גילוי עצמות ה' עם השעשועים העצמיים שלו (דהיינו כוונת החסיד המתחסד עם קונו עם קן דיליה ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים).

לפני שיר המעלות נשמע את ניגון החתן והכלה.