בע"ה

ב' תמוז ע"ז – כפר חב"ד

ברכת סיום לבנות יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מתי סיום הלימודים? [בסוף השבוע.] יש לנו סימן דרך, שב"ה הכתה הראשונה, הבכורה, של יעלת חן, מסיימת בהצלחה, ושתהיה הצלחה מכאן ולהבא לכל בת באשר היא, איפה שההשגחה הפרטית תוביל אותה, יחד עם הרצון שלה.

מסירות הנפש הנשית

נאמר כמה דברים מתוך פרשת השבוע. צריך "לחיות עם הזמן", עם פרשת חקת. הנושא הראשון של הפרשה הוא פרה אדומה – איך לטהר את הטומאה הכי חמורה שיש בתורה, אבי אבות הטומאה, שבכל אופן ישנה עצה איך לטהר אותה. מיד אחרי הפרשה של פרה אדומה, ההלכות, הסיפור הבא שהתורה מספרת הוא הסתלקות מרים הנביאה. חז"ל אומרים "למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה?" כדי ללמד שמיתת צדיקים מכפרת ומטהרת בדיוק כמו הפרה האדומה, ואולי אפילו יותר. מיתת צדיקים לא צריכה להיות שמתים ונעלמים לגמרי, כמו שדורשים על הפסוק בתוך פרשת הפרה אדומה "אדם כי ימות באהל" – "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". כלומר, כדי להשיג משהו באמת חשוב בחיים – תורה – האדם צריך למסור את הנפש. "להמית עצמו" אין הכוונה שהוא מת, אלא שמוסר עצמו לגמרי על הדבר, ואז התורה מתקיימת אצלו.

מאד מענין שההשוואה למסירות הנפש של "אדם כי ימות באהל", "אהלה של תורה", היא דווקא מרים הנביאה – אשה. הייתי חושב: מי ממית עצמו על לימוד תורה? בנים, תלמידי חכמים גדולים. אבל כאן ההשוואה היא דווקא מרים, לא משה או אהרן. כולם מתו במיתת נשיקה, אבל יש כאן משהו מיוחד במרים. אפשר ללמוד מזה שיש איזה סוג מיוחד של מסירות נפש ששייך דווקא לבנות, כדי להשיג דווקא לימוד תורה, להמשיך את הדרך בלימוד תורה, וכמו שאמרנו בשביל כל משימה חשובה בחיים צריך למסור את הנפש.

דפק החיים – "רצוא ושוב"

הפרה האדומה ממש מוסרת את הנפש שלה, היא נשרפת, כמו השרפים-המלאכים. אבל נחזור למלים הראשונות של פרה אדומה, "זאת חקת התורה", ומדייקים שלא כתוב 'זאת חקת הפרה' (כמו על קרבן פסח, שכתוב "זאת חקת הפסח", היה ראוי להיות 'זאת חקת הפרה') – יש כאן משהו שכולל את כל התורה כולה. איך מוסבר בחסידות? תורה בגימטריא "רצוא ושוב", כל המצוות וכל דרך החיים של התורה הם עם דופק של חיים, ודופק של חיים הוא "והחיות [החיוּת של האדם] רצוא ושוב". ה"רצוא" הוא שהאדם מוסר עצמו למעלה, מוסר עצמו למשימה עם מסירות נפש, וה"שוב" הוא החזרה למציאות, התכל'ס, כמו שאמרנו ש"אדם כי ימות באהל" אין הכוונה שימות, אלא שמוסר עצמו לגמרי ואז הוא דווקא חי, "כי הם חיינו", הוא חי חיים נצחיים, שהם ה"שוב" האמתי שלו. כל התורה כולה היא בשביל "רצוא ושוב", ולכן כתוב "זאת חקת התורה", ולא 'זאת חקת הפרה' בלבד, כי כולל את כל תכלית הכוונה והדרך של תורתנו הקדושה.

"פרה אדֻמה" וכבשה לבנה

יש גימטריא יפה ששייכת לנשים, לבנות: כתוב ש"פרה אדמה" בגימטריא רחל אמנו[ב]. מתי היו אצל רחל אמנו לאחרונה? [כתה ג' היו.] צריך לפקוד את רחל אמנו לעתים קרובות, במיוחד בנות שזוכות להיות בירושלים עיר הקדש. מה הקשר? כתוב "כרחל לפני גזזיה נאלמה". חוץ מכך שרחל היא האם המיוחדת, מאמע רחל – האמא של כל עם ישראל, אף על פי שבפשט היא אמא רק של יוסף ובנימין, אבל היא נחשבת האמא ב-ה הידיעה של כל עם ישראל – פירוש המלה רחל בעברית הוא כבשה. למה רחל אמנו בגימטריא פרה אדמה? הרי היא לא פרה אלא כבשה. המשיח נקרא רחל, כפי שאומר עליו הנביא ישעיהו "כרחל לפני גזזיה נאלמה" – המשיח (משיח בן דוד, ספירת המלכות של הקדושה) לפני שהוא פורץ ומתגלה הוא נאלם כי רוצים לבוא ולגזוז אותו.

אם כן, מי היא רחל? היא כבשה לבנה או שהיא פרה אדומה? זו השאלה. בקבלה "פרה אדֻמה" היא אמא וכבשה לבנה היא מלכות. בשם הוי', י-ה-ו-ה, יש ה עילאה ו-ה תתאה. האשה בכלל היא בסוד ה-ה שבשם הוי' – ה עילאה היא אמא, פרה אדומה, ו-ה תתאה היא רחל, הכבשה הלבנה. כנראה שיש לה את שתי הבחינות, בגימטריא "פרה אדמה" היא רחל אמנו ובפשט היא כבשה לבנה.

התכללות הבחינות ב"אשת חיל"

נעשה יחד כמה תרגילים: מה הערך הממוצע בין פרה ל-כבשה? ביחד עולות 612 – המספר בין תורה ל-תריג, שהמלה העיקרית שלו היא ברית – והממוצע הוא 306. מה זה? משהו שקשור לבנות [אשה.] בדיוק. בכלל, בדרך כלל אשה היא נשואה, אבל כולכן אחרי בת מצוה ואחרי הנערות, מסיימות את היסודי, וסימן הדרך שעכשיו כל אחת שיושבת כאן מתחילה להיות אשה. אשה היא הממוצע בין פרה ל-כבשה, לכל אשה יש את שתי הבחינות האלה שהיא צריכה לכלול – גם את הפרה האדומה וגם את הכבשה הלבנה.

נמשיך להשתעשע, הגימטריאות נקראות שעשועים של תורה, דבר מאד רצוי. כמה עולה אדֻמה (כמו שכתוב בתורה)? אדם ועוד ה, צורת הנקבה של אדם, בגימטריא 50. כמה עולה לבנה? אמרנו שהכבשה הלבנה היא דווקא המלכות, והמלכות נמשלה לירח-ללבנה. כתוב שאנחנו, כנסת ישראל, כמו הלבנה – דומים ללבנה ומונים ללבנה ועתידים להתחדש כמו הלבנה. עוד דבר יפה, שלבנה בניקוד אחר היא לבֹנה, מלה שקשורה לאמהות. האמהות דומות ללבונה ומעלות ריח טוב כמותה. לבנה בגימטריא 87. אדמה-לבנה, ר"ת אל[ג], עולות ביחד 137, מספר מאד חשוב – היום במדע זהו המספר הכי חשוב, והוא הערך הממוצע של שתי האמהות, נשות יעקב אבינו, רחל-לאה.

נחבר את רחל ולאה – על פי פשט כתוב "שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל", ה גדולה היא לאה, היא הפרה האדומה, ו-ה קטנה היא רחל, הכבשה הלבנה, אבל כתוב שלעתיד לבוא, כשיבוא המשיח, פרצוף רחל יגדל, היא לא תהיה הקטנה (בדיוק מה שקורה לכן עכשיו, אתן גדלות), והיא תכלול את לאה ותהיה 'רחל הגדולה'. כעת הגדולה היא לאה והקטנה היא רחל, אבל כשיבוא משיח שתי הדמויות הללו תתחברנה לגמרי והכל יקרא על שם רחל אמנו, כמו שאמרנו שהיא כוללת את כל מושג האמהות של עם ישראל. הממוצע בין רחל ל-לאה הוא 137, זה המספר שמחבר אותן, האדמה של הפרה האדומה והלבנה של הכבשה הלבנה.

נחבר הכל יחד: 612 ועוד 137, פרה אדמה ועוד כבשה לבנה, שוה 749 – אשת חיל. כל אחת כעת מתכוננת להיות אשת חיל, "אשת חיל מי ימצא" ו"אשת חיל עטרת בעלה". בתוך התנ"ך יש רק אשה אחת שנקראת "אשת חיל" – רות המואביה. הביטוי מופיע שלש פעמים, בשני הפסוקים הכלליים במשלי וכשבח לרות המואביה. בכל אופן, "אשת חיל" עולה פרה אדמה ועוד כבשה לבנה. כדי להיות אשת חיל צריך את שתי הבחינות יחד.

גאות יחידה וענות חן

לבנים עשינו גימטריא דומה, שיוצא בדיוק אותו מספר: בצבא יש מושג יחידה קרבית. דברנו על המושג גאות יחידה – דבר טוב או דבר רע? גאוה היא מדה רעה, אבל יש משהו בכך שאדם קשור לאיזו דרך מסוימת והוא מרגיש שהדרך שלי באמת היא הדרך, הדרך שירשנו מהבעל שם טוב היא הדרך הכי מאירה והכי נכונה והלואי שכל היהודים היו זוכים לדרך שהקב"ה זיכה אותי, פתח לי את העינים. יש משהו בזה. גאות יחידה היא ביטוי חדש, אבל הוא צריך ללכת עם "ענות חן" (ביטוי מהתנ"ך), ששייך בעיקר לבנות.

אם יש ענות חן, ענוה שמוצאת חן, יכולה להיות גם גאות יחידה יחד איתה, ואז היא רק עושה טוב – היא לא גאוה של ישות גסה. בתוך הצבא גאות יחידה יש בעיקר ביחידה קרבית – אם אתה לא קרבי זה לא שוה, אין במה להתגאות... כמה שוה יחידה קרבית? בדיוק אותו מספר, "אשת חיל". כלומר, כל "אשת חיל" היא בעצם יחידה קרבית, ומותר לה – כשהיא מצאה את הדרך הטובה בחיים, מה שאנחנו רוצים להנחיל לבנות – גם שתהיה לה גאות יחידה, שחייבת להיות יחד עם ענות חן.

התבגרות – סוד הנסירה ובקורת עצמית בונה

נאמר משהו לסיום גם באותו הקשר: כשבת גדלה ומסיימת פרק בחיים ומתחילה פרק חדש – שוב, אלה כבר בנות גדולות, שכבר לא נקראות אפילו 'בת' או 'נערה'; לפי התורה נערה היא רק מ-12 עד 12 וחצי, אחר כך היא בוגרת, אשה – יש פעולה שנקראת נסירה, סוד הנסירה. קודם היא היתה דבוקה אחור באחור – דימוי גשמי – עם הפרצוף המקביל שנקרא זעיר-אנפין. הבת כאן, רחל, היא המלכות. קודם, כמו שה' ברא את אדם הראשון, היו דו-פרצופין – החלק של האשה היה פרצוף אבל הוא היה דבוק בחלק של הגבר אחור באחור, בלי יכולת לתקשר, בלי שאף אחד רואה את השני. כמו שאף אחת לא ראתה את בן הזוג שלה, אחור באחור. בגרות היא סוג של נסירה, והנסירה היא לצורך שלעתיד, בבוא הזמן – עוד כמה וכמה שנים טובות – אפשר להסתובב פנים בפנים, ואז כן מוצאים את בן הזוג המיועד ומקימים את הבית הנאמן בישראל, הופכים להיות אמא. השלב של הנסירה זהו שלב מאד חשוב.

כאן הענין יעזור לנו להסביר מהי פרה אדומה. כתוב "פרה אדֻמה תמימה", שכולה אדומה, אין שום שחור אלא הכל אדום. מה זה אומר בפנימיות? כתוב שכאשר יש את הנסירה הזו יש סוד בקבלה שהמלכות כאשר היא ננסרת לוקחת לעצמה את כל הדינים. הבת שמתבגרת, כשהיא הופכת להיות עצמאית, אחור באחור אומר להיות תלותית, במודע או שלא במודע, והנסירה אומרת שכעת את בוגרת ואת עצמאית, וגם ההחלטות שלך, כמו ההחלטה מה עושים שנה הבאה, היא כבר החלטה של כל אחת ואחת, לאן הולכים. ההחלטה הזו היא קשורה לסוד הנסירה. בסוד הנסירה יש בקבלה שהמלכות לוקחת לעצמה את כל הדינים. כל זמן שהיא היתה דבוקה אחור באחור עם הזעיר-אנפין – זהו הביטוי בקבלה – היתה תערובת של דינים, קצת אצלה וקצת אצלו. כשהיא ננסרת, חלק מהנסירה הוא שהיא לוקחת לעצמה את כל הדינים, את כל האודם, והופכת להיות כולה אדומה – פרה אדומה תמימה.

מהם דינים? איך נבין זאת? מה זה שייך לנו? דינים הם בקורת. יש לאיזו בת כאן בקורת על יעלת חן? היה משהו לא טוב שם במשך כל שנים? אם יש בקורת על משהו או מישהו זה נקרא דינים. סוד ההתבגרות הוא שהבת צריכה לקחת לעצמה את כל הדינים, להפנות את הבקורת כלפי עצמה – זהו תיקון השפלות של המלכות, זו כבר הבגרות של הקדושה, שהיא כל כך מבוגרת שהיא יכולה לקחת את הבקורת שיש לה על משהו-מישהו אחר, שהיתה שייכת למישהו אחר, ולהפנות אותה לעצמה, אבל שתהיה בקורת בונה[ד].

ברכת הדרך

אם כן, זו עיקר הברכה שלנו כעת, שכל בת תתבגר בקדושה – פרה אדומה היא משהו מאד קדוש – והסימן לכך הוא יכולת האדם להכנס, כל החיים שלו, לדופק של "רצוא ושוב", "והחיות רצוא ושוב", "זאת חקת התורה", ולמסור את עצמה למשימה, למות באהל, ועל ידי כך לחיות, לקום לתחיה. יש עוד מאמר חז"ל – "הרוצה לחיות ימית עצמו", אם רוצים לחיות, לקום לתחיה, צריך למות. למות הכוונה מסירות נפש – ה"רצוא" הוא למות וה"שוב" הוא לחיות, כל הזמן "רצוא ושוב".

עיקר הווארט מה שאמרנו עכשיו, שצריך – כדי למצוא את המסגרת הכי מתאימה לכל אחת ואחת – שכל אחת תוכל לבקר עצמה נכון. אם יש בקורת עצמית, הדינים המתוקנים, היכולת לדעת בדיוק מה המעלות שלי ומה החסרונות שלי, בהתאם אני יכולה לדון ולהכריע מה הכי טוב בשבילי. זו הברכה, שכולנו – לא רק הבנות – נזכה לדעת איך לבקר את עצמנו נכון, כדי שנוכל לקבל החלטות נכונות לגבי להבא, איך להתקדם. זו השפלות האמתית של האדם, תיקון המלכות.

שוב, הברכה שתהיה הצלחה מרובה לכל אחת ואחת בדרך, ומזל טוב לסיום הפרק הזה. כעת מתחילים פרק חדש. שוב, כל הברכות לכן, וגם להתראות.