בע"ה

אור לי"ב תמוז ע"ז – רמת אביב

התוועדות יב-יג תמוז

לכבוד בר מצוה שניאור-זלמן שי' גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מעלת ה"אמן"

"אמן" וכח ה-יא לברר את הקליפות הטמאות

לחיים לחיים, מזל טוב שניאור זלמן.

קודם שמענו מהבר-מצוה על מעלת ענית אמן[ב]. כתוב בגמרא שמי שאומר את הברכה הוא כמו החילים היחסית יותר חלשים ("גוליירין"), שמתחילים את המלחמה, ומי שמסיים את המלחמה, הגבורים החזקים ביותר, הם אלו שאומרים את האמן בסוף הברכה.

ההקשר היה בין המספר עשר למספר אחת עשרה. כידוע, הרבי מאד אהב להזכיר את המספר 11 כי הנשיאות של הרבי קשורה למספר זה – התחילה ביום ה-11 (יא שבט) לחדש ה-11 (שבט, חדש ה-יא) לשנת 11 (תשי"א), חזקה של 11 (אכן יא בחזקת ג עולה משיח במספר קדמי, מאד קשור לרבי). שמענו שהכח של 11 הוא להגיע עד מטה-מטה, עד ל-ג קליפות הטמאות לגמרי ועד בכלל, כמו המור של הקטרת שהיה מחיה טמאה, וגם משם להעלות ניצוצות, שהרי אין לך דבר בעולם שאין ניצוץ קדוש שמחיה אותו.

המלה "אמן" חותמת את הספר העשירי ברמב"ם, הלכות מקוואות שמסיימות ספר טהרות, ואז – כמו שאמר הבר-מצוה – עוברים לספר ה-יא, ספר נזיקין, שהוא היחיד ששמו דבר לא-רצוי, גם כדי להעלות את הניצוצות שירדו מטה-מטה עד ג קליפות הטמאות. הרי מי שעושה נזק לחברו מניק את ג קליפות הטמאות לגמרי וכאשר עושים דין צדק לפי תורתנו הקדושה מעלים משם את מה שירד ונטמע בתוך הלעומת-זה על ידי הנזק שהוא גרם לחברו.

"אמן" – השלמת הברכה מ-י ל-יא

רצינו להוסיף משהו פשוט: למה המלה "אמן" באמת קשורה למספר 11? יש כמה וכמה ברכות, ברכות הנהנין, שיש בברכה עשר מלים. העיקרית ביניהם, ובכך מאריכים מפרשי הטור – הב"ח כותב באריכות גדולה את הכוונות שצריך לכוון על פי נגלה – היא ברכת "המוציא", "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". צריך להחזיק את הלחם בשתי ידים – כמו כשמברכים בשבת – ויש ענין גדול שכל עשר האצבעות יגעו בלחם. זו ברכה עיקרית שיש בה בדיוק עשר מלים, וכל הכוונות בטור ובמפרשים הן מה לכוון כנגד העשר.

אז בא עונה ה"אמן", הגבור החזק שמסיים את המלחמה, ועונה "אמן" – המלה ה-11. זו דוגמה מאד יפה שה"אמן" הוא בסוד ה-11, כנראה שמגיע עוד יותר מטה-מטה לתוך המציאות מאשר הברכה עצמה (שהיא תמיד על דבר המותר בפיך, קליפת נוגה, לא ג קליפות הטמאות לגמרי), גם המציאות דלעו"ז, כדי להעלות משם הכל (ויש לומר שענית ה"אמן" שומרת על מברך הברכה שאכילתו לא תתן יניקה מקליפת נוגה ל-ג הקליפות הטמאות, מה שעלול להיות אם אוכל לשם תאוה כו' כנודע).

מעלת ה-יא – "חד ולא בחֻשבן"

הרבי כל כך אהב את המספר הזה כי יש בו עוד ענין, שהוא נקרא "חד ולא בחֻשבן". יש "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", כפי שכתוב בספר יצירה, ואף על פי כן יש מעלה ב-11 – ה"חד ולא בחֻשבן". יש "אחד המנוי", שהוא חכמה או חיצוניות הכתר, אריך, כח הרצון בנפש, נמנה עם עולם האצילות (שהרי הוא הרצון שיתהווה עולם האצילות). אבל פנימיות הכתר, התענוג שבנפש, ועוד יותר ובעיקר הג"ר דעתיק, שקובע ברכה לעצמו ונקרא רדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע", שבנפש הוא כח האמונה, ממנו באה מסירות הנפש, כמו מסירות הנפש של בעל הגאולה של יב-יג תמוז – הוא ה"חד ולא בחֻשבן" ("חד ולא בחֻשבן" עולה 411, תהו, כך שהערך הממוצע של כל תבה עולה 137, קבלה כו'. וידוע בכתבי האריז"ל שסתם "תהו" הוא כינוי לכתר-עליון).

בעצם "הא בהא תליא" – מכח הארת ה"חד ולא בחֻשבן" האחד עשר יכול להגיע עד מטה-מטה ל-ג הקליפות הטמאות לגמרי ולהוציא משם את השלל, "חיל בלע ויקיאנו", מה שהקליפה בלעה מהקדושה, הכל בכח ה-11 (ורמז: השם הקדוש שיוצא מר"ת "חיל בלע ויקיאנו", חבו, הכח האלקי להוציא את הניצוץ גם מ-ג הקליפות הטמאות לגמרי שמכוונים ב"וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו", הוא גם ר"ת "חד ולא בחֻשבן", ודוק).

זו כוונה חשובה כל פעם שאומרים "אמן", אם כי לא כל הברכות הן עשר מלים – יש רמז מאד חשוב שה"אמן" באה לתת את הכח של ה-11 אחרי גילוי ה-10, עונה ה"אמן" הוא הגבור ה-11 (סוד הגבורה דעתיק, בוצינא דקרדוניתא, שמקורה בחכמה דרדל"א, כמבואר בהמשך תרע"ב לרבי הרש"ב).

מאמן לאמונה

מה עוד אפשר לרמוז בענין? מה קורה כאשר מוסיפים 11 למלה אמן? מקבלים 102, אמונה. בכלל, מה אומר השרש "אמן"? מה משמעות אמירת "אמן" אחרי הברכה? כתוב בדברים רבה שעל פי פשט צריך לחשוב שלשה דברים – לשון שבועה (שבועה שהדבר נכון), לשון קבלה (כנ"ל בסוד הערך הממוצע של שלש תבות "חד ולא בחֻשבן" שועלה קבלה) ולשון אמונה. כמובן שעיקר הפשט הוא אמונה, כי אמן לשון אמונה. באמירת אמן אני אומר שאני מאמין באמונה שלמה במה שאמרת. המברך ברך ואני מאמין.

קצת דומה לרב שאומר דרוש והתלמיד הנאמן שלו, ה"עבד נאמן" כמו משה רבינו, "בכל ביתי נאמן הוא", אומר "אמן" אחרי דברי הרב. כתוב בחסידות משהו מדהים ביותר, שה"אמן" שהתלמיד אומר על הדברים של הרב, של הרבי, בא ממקום יותר גבוה מהדברים שהרבי אמר. ה"אמן" שאומרים על הברכה, על דברי הברכה, הוא גילוי של "אובנתא דלבא" (זהו הביטוי בחסידות). דברי הרבי באים ממוחא-סתימאה, כח המשכיל שבנפש, אבל האמן בא מבינה דרדל"א, מהג"ר דעתיק. בתוך מוחא סתימאה דאריך יש את הגבורה דעתיק – גם בחינה של עתיק, אבל רק הגבורה – ואילו האמן בא מהבינה דעתיק (סוד "אני בינה לי גבורה"), חלק מרדל"א, לכן אמן הוא אמונה פשוטה.

שתי האותיות שמוסיפים לשרש אמן כדי שיהיה אמונה הן וה, 11, לכן הרבה פעמים כתוב שבכל מקום שיש את המספר 11 הוא סוד אותיות וה. אפילו בשם הוי' ב"ה יש מעלה באותיות וה לגבי אותיות יה, מעלה של "והנגלת לנו ולבנינו" לגבי "הנסתרת להוי' אלהינו". כשאני מוסיף וה ל-אמן אני מקבל אמונה (רמז: אמן במילוי – אלף מם נון = 297 ואילו אמונה במילוי – אלף מם וו נון הא = 315, יחד 612 = ברית = אמונה פנים ואחור: א אמ אמו אמונ אמונה אמונה מונה ונה נה ה, הכל אמונה, ודוק).

אמן – עבודת ה' באמונה פשוטה אחרי כל ההשגות

נוסיף עוד ווארט. אמונה הוא גם לשון חיזוק, "עצות מרחוק אמונה אמן", כמו "חזק חזק". נסיים את הווארט על ה"אמן" בכך שהבעש"ט היה אומר שאחרי כל ההשגות שלי – הוא אמר על עצמו שזוכה לשמוע תורה "לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי קוב"ה ושכינתיה", וגם יש לו פחד שאם חלילה וחס יחזיק טובה לעצמו, אפילו במקצת שבמקצת, הוא עלול ליפול לפומא דתהומא רבה (אבל לא זה הענין עכשיו) – אני עובד את ה' באמונה פשוטה.

כל ההשגות שלי הן כמו הברכה – בכל מלה בברכה יש תוכן, ענין, השגה – אבל ה"אמן" הוא כמו תכלית הידיעה שלא נדע כלום, כמו הביטוי שלומדים ממשה רבינו דווקא (שאין מי שהשיג יותר ממנו), "איני יודע". כתוב "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר 'איני יודע'" ולומדים זאת ממשה רבינו. זה ה"אמן", שאחרי כל מה שהשגתי אני עובד את ה' באמונה פשוטה. והוא סוד גילוי שער הנון של הבינה, בחינת "פנימיות אמא פנימיות עתיק" (שגבוה אפילו מ"פנימיות אבא פנימיות עתיק").

הוא גם אמר שבזכות העבודה באמונה פשוטה יבוא מלך המשיח. התגלות המשיח היא בזכות האמונה שלנו בו, מה שאנחנו מאמינים בו ("ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו") באמונה פשוטה, מעבר לכל ההשגות (הגילוי של קריעת ים סוף, גילוי עצם האצילות, עולם האחדות, שמעל לכל ההשגות של עולם הבריאה, עולם השכל כנודע).

עד כאן מה שחשבתי בעת שהבר-מצוה אמר את הדרוש שלו על ענית "אמן". לחיים, שנזכה כולנו לענות אמן ב"ענות חן" על התגלות מלך המשיח.

ב. יום הולדת 137 לרבי הריי"צ

תשעים שנה לגאולה

אם דברנו על המספר 11 נדבר על עוד מספר (שבעצם כבר הזכרנו לעיל). היום חג הגאולה של הרבי הריי"צ, ושמענו קודם שהיום תשעים שנה – יובל מסוים – לגאולת הרבי הקודם בתרפ"ז. "בן תשעים לשוח", גם מלשון שיחה (כמו "ויצא יצחק לשוח בשדה" שדרשו חז"ל מלשון שיחה, וכך דרשו את הפסוק "דאגה בלב איש [בהגיעו לגיל תשעים] ישחנה" – לשון ישיחנה לאחרים. ובעצם כשהצדיק מגיע לגיל תשעים, סוד האות צ, הוא הופך להיות שיחה בפי כל, סוד "אמרו צדיק וגו'") – השנה באופן מיוחד עלינו לדבר ולשוחח (גם להתפלל, "אין 'שיחה' אלא לשון תפלה") אודות הגאולה הפלאית של הרבי הקודם ועל משמעות הדבר לדורנו.

ה"אתחלתא דגאולה" היתה ב-ג' תמוז, אבל הגאולה השלמה היתה ביב-יג תמוז. כעת תשעים שנה, סימן דרך שצריכים להתבונן מה הוא אומר לנו (רמז פשוט: תשעים עולה "ואהבת לרעך כמוך", ה"כלל גדול בתורה". השנה עלינו ללמוד מבעל הגאולה את האהבת-ישראל שלו, אהבה ללא גבול, אהבה בבחינת "בכל נפשך ובכל מאדך", במסירות נפש ממש).

ההוראה המיוחדת לרבי ללמוד מדעים

אבל יחד עם זה עוד דבר פשוט, שטרם הוזכר, שהיום יום ההולדת של בעל הגאולה. בן כמה הוא נעשה היום? מספר מאד חשוב, מי שמכיר טפה במדע. כאן המקום להזכיר שגם האבא של הרבי בהיותו בן 17 וגם השווער של הרבי, הרבי הקודם, לאחר נישואיו, שניהם שלחו את הרבי ללמוד מדעים ומתמטיקה (כמובן, במוסדות לא של תורה). שוב, בגיל 17 האבא וודאי גם האמא של הרבי אמרו לרבי שהוא צריך ללמוד לבגרות שם, וגם שכרו בשבילו מורה פרטי. מאד מענין, אותו מורה פרטי ששכרו ללמד את הרבי שיעורים פרטיים במתמטיקה ועוד דברים – מה שנקרא לימודי חול – הוא אחד שאחר כך נעשה כאן שר בממשלה, מראשוני הפעילים הציונים, ישראל בר-יהודה (שמו המקורי היה אידלסון).

זה היה רק מאמר מוסגר, כמה שהרבי בעצמו לא ממליץ לאף אחד ללמוד לכתחילה לימודי חול – רק לאלה שכבר למדו הוא אומר שלא בחנם, הכל בהשגחה פרטית וצריך לנצל זאת. לפעמים למי שהיה באמצע תואר הרבי אמר שיסיים את התואר ולנצל את הידע ואת המעמד של הידע כדי להפיץ תורה ולהפיץ אמונה בעם ישראל. אבל אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל, וכידוע המשיח נקרא קיסר שפירושו "יוצא דופן". יש הרבה דברים בקיסר, במלך, במנהיג, שהוא יוצא דופן ואי אפשר להשוות אותו ואת מעשיו-הנהגתו לכולם. לעניננו זה אחד הדברים, הוראה מיוחדת לרבי – גם מאביו ואחר כך התחזקה על ידי הרבי השווער, בעל הגאולה של היום.

למה אמרנו את כל זה? כי כעת רוצים לומר בן כמה הרבי היום, וכדי להעריך זאת וקצת להתפעל צריך לדעת טפה בפיזיקה מה אומר המספר – שהיום הרבי הריי"ץ הוא בן 137 שנים, כמנין קבלה (הערך הממוצע של שלש תבות "חד ולא בחֻשבן" כנ"ל, שהוא גם הערך הממוצע של שלש האותיות של המלה "תהו"). אפשר לומר בפשטות שזהו המספר הכי חשוב היום במדע, אומר "דרשני".

אירועים חשובים בגיל 47

קודם כל נעשה חשבון פשוט: הגאולה היתה בהיות הרבי בעל הגאולה בן 47 שנה. מישהו זוכר מה עוד קרה כשאיזה רבי היה בן 47? כתוב בקבלה שסימן 47 הוא "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" – יש חיים של "שבעים שנה" ויש חיים של בהם שנים. הרבי הקודם, בעל הגאולה, חי שבעים שנה בעלמא דין, אך דווקא בגיל "בהם" היה המאסר והגאולה שלו – סימן מובהק.

בכלל, כתוב "יודע הוי' ימי תמימים" – תמימים אלו הצדיקים הגדולים, ואפשר לצרף שלכן הרבי הרש"ב קרא לכל הבחורים שלומדים כאן בתומכי תמימים "תמימים", ואחד הרמזים החשובים ביותר הוא "יודע הוי' ימי תמימים", שאצל תמימים כל יום וכל תאריך, כל יום הולדת, הוא מאד חשוב, כל יום בחיים מלא משמעות (ו"פנימי" הוא מי שיודע להעריך את הזמן ולשמור עליו, כמו שאמר הרבי בעל הגאולה). "יודע הוי'" וגם מודיע "ימי תמימים".

האם מישהו זוכר עוד משהו חשוב שקרה לאחד הרביים בגיל 47? כאשר מלאו למורנו הבעל שם טוב מז שנים, בו ביום נולד אדמו"ר הזקן (ובו ביום, ב-חי אלול תק"ה, דרש הבעש"ט על פרק מ"ז בתהלים את הפסוק "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה" – היום נולד "גאון יעקב אשר אהב סלה". ולציין ש"גאון יעקב אשר אהב סלה" עולה חי פעמים מז!). כלומר, חב"ד נולד ביום הולדת ה-בהם של מחולל החסידות, מורנו הבעל שם טוב. אם כן, יש כאן שני דברים מאד חשובים, שני עדים ("אתם עדי"), שקרו בדיוק בתאריך מ"ז שנים. זהו מאמר מוסגר.

137 – המספר החשוב במדע

רצינו להדגיש את המספר 137, יום ההולדת של בעל הגאולה. קוראים לו בלועזיתthe inverse of the fine structure constant, והוא סוג של coupling constant – מספר שמתאר יחסי חיבור בין תופעות וכחות שונים בטבע. מהדוגמאות הכי פשוטות, הוא היחס בין מהירות האור למהירות האלקטרון ביסוד הכי פשוט, המימן, שנוסע במהירות הכי גדולה. כלומר, הוא המעבר בין הפוטון של האור, שאין לו מסה בכלל, לבין החלקיק עם המסה הכי קטנה והמהירות הכי גדולה (עם מסה) – היחס הוא 137. זהו מספר טהור, אין לו ממדים – הוא רק מספר.

חשיבות 137 בתורה – הגיל החוזר שלש פעמים

איך יודעים שהמספר הזה חשוב גם בתורה? לא סתם שהוא חשוב בתורה, המספר 137 שהוא יום ההולדת של הרבי היום הוא מספר חשוב בתור תאריך – בתור אורך חיים. משהו מדהים, יש לנו הרבה דיבורים וענינים במספר 137, אבל הכי מדהים והכי פשוט שיוצא מהתורה הוא שאין גיל בכל התנ"ך שחוזר שלש פעמים, "בתלת זימני הוי חזקה", חוץ מהגיל 137 (שלש פעמים 137 = 411 = תהו = יש מאין = "חד ולא בחֻשבן" כנ"ל). גיל הוא סוג של יחס.

מי הראשון שהתורה מציינת בפירוש שחי 137 שנים? ישמעאל בן אברהם. הפסוק שאומר שהוא חי 137 שנים הוא הפעם הראשונה שמספר זה מופיע בתורה, כמובן – הוא הפסוק ה-676 בתורה, כמנין הוי' ברבוע. מתחילים לספור את הפסוקים מתחלת התורה, מגיעים לפסוק 676 – הוי' ברבוע – ושם מופיע בפסוק המספר מאה שלשים ושבע, הגיל של ישמעאל. מי השני שהתורה מספרת לנו שהוא חי 137 שנים? לוי בן יעקב אבינו. מי השלישי? עמרם, האבא של משה רבינו, הנכד של לוי.

אם כן, הראשון הוא בסטרא אחרא, ישמעאל, כמו הרבה תופעות בתורה שמשהו מופיע קודם כל בצד השני ואחר כך הוא 'מתגייר כהלכה' ומופיע בקדושה. כך המספר 137, קודם מופיע גוי ואחר כך מופיע פעמיים יהודי – יחס של חש-מל-מל – ולא סתם יהודי אלא גדול הדור, מנהיג הדור.

הקשר בין לוי ועמרם לרבי מהר"ש ולרבי הריי"צ

אחרי יעקב המנהיג היה לוי, זהו סדר היחוס של משה רבינו – אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה. משה הוא השביעי. לוי הוא הרביעי. אם נקביל לאדמו"רי חב"ד, שבעת הדורות עד הדור השביעי, משה רבינו, כמו שהרבי אמר ב"באתי לגני", עמרם, הששי, הוא כנגד הרבי הריי"ץ, בעל הגאולה. מכל השמות האלה, מי שהכי קשור עכשיו, היום, למה שהיום מלאו לבעל הגאולה 137 שנים הוא דווקא עמרם. משה רבינו נקרא על שמו, בן עמרם. לא כל הצדיקים נקראו דווקא על שם אביהם, בלי להזכיר את שמם בכלל. על משה רבינו אומרים בן עמרם ועל דוד המלך אומרים בן ישי – משהו נדיר, שיש יחס עצמי בין משה לבין אבא שלו, כמו שהרבי והרבי הקודם הם גם דבר אחד עצמי, שהרי "נשיא דורנו" אצל הרבי הוא השווער שלו.

עוד דבר: כאשר ה' מופיע פעם ראשונה למשה רבינו בסנה, כשקרא לו "משה משה", כתוב שהוא הופיע למשה רבינו בקול של אביו עמרם. הקב"ה התלבש בתוך הקול של אבא, שיהיה מוכר לו, שלא יבהיל אותו עם איזה קול חדש שלא שמע מימיו, לכן הקב"ה קרא למשה רבינו בקולו של עמרם. כך כתוב בחז"ל.

לפי זה, כנגד איזה רבי הוא לוי? כנגד הרבי המהר"ש. אברהם-יצחק-יעקב הם אדה"ז, אדהאמ"צ והצ"צ. לוי שחי 137 שנה הוא המהר"ש (בפועל, נאמר על הרבי המהר"ש דווקא שהוא מסוג אותם צדיקים השייכים ל"בהם" שנים. והיינו חלוקת 137 ל-47 ו-90 כנ"ל), עמרם שחי 137 שנה הוא הרבי הקודם, והרבי הוא משה רבינו.

איך הרבי מהר"ש והרבי הקודם הולכים יחד? כתוב שהם היו מאד דומים במראה שלהם, והמראה ודאי מצביע גם על הפנימיות, על העצם שלהם. היו חסידים שהכירו את הרבי המהר"ש וכשראו לראשונה את הרבי הקודם כמעט התעלפו, כי הוא היה דומה לו לגמרי, ראו בפניו את פני הרבי המהר"ש.

אם כן, בשבעת הדורות, "כל השביעין חביבין", הרבי המהר"ש והרבי הקודם הם לוי ועמרם, שהמכנה המשותף שלהם ששניהם חיו 137 שנה. גם אפשר לומר שהכח הזה של הצדיקים שחיו את השנים האלה הוא כח שאפשר לתקן בו גם את הישמעאל, הראשון שחי 137 שנה. כלומר, היום – 137 שנה לרבי הקודם – הוא איזה יום סגולה בשביל לטפל בקליפת ישמעאל, לסיים את הבירור שלו, גם אותו צריך לברר, קשור ליום הזה.

בכל אופן, חזרת המספר הזה שלש פעמים בתנ"ך כגיל של אדם, ש"אין כיוצא בו", מאד משמעותית. היות שיש לנו כל כך הרבה על המספר הזה – מי שמתענין יכול לחפש. רק רצינו להזכיר שהיום 137 שנים לרבי הקודם.

ג. השגחה פרטית בבית הסהר (שיחת י"ב תמוז תשי"א)

רצינו בעיקר לחזור על שיחה של הרבי, השיחה הראשונה שהרבי אמר בחג הגאולה יב-יג תמוז לאחר שקבל רשמית את הנשיאות, בשנת תשי"א. השיחה מודפסת בלקו"ש חכ"ג[ג]. נאמר רק כמה נקודות מתוך השיחה הזאת[ד], שיחה מאד חשובה שכדאי שכל אחד ואחד ילמד:

הכח לעבור את המאסר – הדבור על השגח"פ לפי שיטת הבעש"ט

הוא מביא מה שהרבי הקודם, בעל הגאולה, אמר – שאילולא הזכרתי במאמר בר"ה תרפ"ז, באמצע מאמר שאמרתי בלי שום הקשר למאמר, את שיטת הבעל שם טוב בענין השגחה פרטית לא הייתי עומד בקושי של המאסר. מאד מענין שבמאמר הזה, שמודפס היום, הקטע הזה לא מופיע – כי באמת הוא לא שייך למאמר, כפי שאמר בפירוש הרבי הקודם. שוב, אם לא היה יוצא מפי ענין שיטת הבעש"ט בהשגחה פרטית בראש השנה (הרבי כותב בהערה ש"בתר רישא גופא אזיל" וכל מה שקורה במשך השנה כלול בראש השנה, ואם באותו ראש השנה של המאסר והגאולה לא היה מתבאר ענין שיטת הבעש"ט בהשגחה פרטית) – שיש השגחה פרטית על כל פרט ופרט בדצח"מ – לא הייתי יכול לעמוד ביסורים של המאסר. מאד חשוב שזו השיחה הראשונה של הרבי לגבי משמעות התאריך שלנו, היום-טוב בו אנו נמצאים, לאחר קבלת הנשיאות.

ארבע דרגות של השגחה על המדבר

הרבי מקשה הרבה קושיות, כדרכו בקדש, על הווארט הזה. נאמר רק קצת ממה שכתוב שם. קודם כל, הוא שואל בשביל מה צריך להגיע לשיטת הבעש"ט בענין הרבי הקודם? אם הווארט שבזכות האמרה הזו הרבי הקודם הרגיש על עצמו השגחה פרטית וכח זה הציל אותו ונתן לו את התוקף והעז לקבל את כל היסורים שם – הרי גם הרמב"ם אומר שיש השגחה פרטית על מין המדבר, כל שכן על יהודים, כל שכן על יהודים שומרי תורה ומצוות וכל שכן וכל שכן על מנהיגי ונשיאי ישראל. בשביל מה צריך להגיע לענין השגחה פרטית גם על אבן, גם על דומם? נוגעת כאן השגחה פרטית על האדם, אליה גם הרמב"ם מסכים, ובמיוחד על צדיק.

רק על הווארט הזה נאמר מאמר מוסגר חשוב: אנחנו אוהבים בכל פעם שלומדים משהו לראות איזה מבנה בולט. כאן יש מבנה בולט, שתוך כדי ההסבר הרבי כותב ארבע מדרגות. הוא אומר שגם לא לפי הבעש"ט יש השגחה פרטית על (א) מין האדם, וכל שכן על (ב) יהודים, וכל שכן על (ג) שומרי תורה ומצוות, וכל שכן וקל וחומר על (ד) מנהיגי ונשיאי ישראל, שכל מנהיג הדור הוא נשמה כללית שכוללת את כל נשמות הדור. רק במין המדבר מונה כאן ארבע מדרגות – מין המדבר, שכולל גם אומות העולם, גוים; יותר מכך יהודים, להבדיל, שודאי יש בהם יותר גילוי של השגחה פרטית; ועוד יותר על יהודים שומרי תורה ומצוות – כך לפי שיטת הרמב"ם, שכותב בפירוש שעל כל מי שהולך יותר בדרך ה' יש יותר השגחה פרטית; וכל שכן וקל וחומר על מנהיגי ונשיאי ישראל.

כל פעם שיש כזה מבנה מתבקש להקבילו לאותיות שם הוי' או לעולמות אבי"ע – המבנים היסודיים בקבלה ובחסידות של ארבע מדרגות. מכאן יוצא שההשגחה הפרטית על כל מין המדבר היא כנגד המלכות, ה תתאה שבשם, ואילו ההשגחה הפרטית על ישראל היא כנגד ה-ו שבשם – שה-ו בכלל מכונה בקבלה ישראל – והשגחה פרטית על שומרי תורה ומצוות היא ה עילאה, אמא. שתי המדרגות העליונות הן כבר "הנסתרֹת להוי' אלהינו", מי שקשור במודע – במוחין – לה'. שומרי תורה ומצוות בין היהודים הם אמא, ה עילאה שבשם. ואילו ההשגחה על מנהיגי ונשיאי ישראל היא ה-י של שם הוי' (עיקר ראית העינים וההשגחה של ה'), אצילות שבאצילות.

החידוש: נחיצות ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות

יוצא כאן שצריך את כל המדרגות – כדי שהשם יהיה שלם צריך ארבע מדרגות, י-ה-ו-ה. למה ה' ברא גוים בעולם? שאלה בפני עצמה, אבל יש גוים, כנראה שצריכים להיות גוים – בשביל "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" צריך "והיה הוי' למלך על כל הארץ", גוים הם בשביל מלכות, לגלות את מלכות ה' בעולם. מה שיהודים צריכים לשמור תורה ומצוות אני מבין – לכן יש כאן מדרגה של יהודים שומרי תורה ומצוות. גם שצריך להיות רבי, מנהיג עם ישראל, אני מבין. אני מבין למה צריך להיות מנהיג, למה צריכים להיות יהודים שומרי תורה ומצוות וגם למה צריכים להיות גוים, להבדיל. החידוש כאן שצריכים יהודים שלא שומרים תורה ומצוות – שהיום נמצאים בשופי – כדי להשלים את שם י-ה-ו-ה. ווארט מאד חזק בפני עצמו. אם הווארט החזק מאד מפריע למישהו ננחם אותו ונאמר שכתוב שלעתיד לבוא שם מה יתבטל, ה-ו של שם הוי' תתבטל – כולם יעשו תשובה. כשיהודי עושה תשובה הוא עולה לאמא, בינה, עולם התשובה – ה-ו תעלה ותתכלל בתוך אמא, כולם יהיו שומרי תורה ומצוות.

אלא מה? לא יהיה יותר י-ה-ו-ה אלא רק י-ה-ה. כתוב שבהתחלה היתה רק י, והיא התחלקה ל-ה ו-ה שנפרדו והתרחקו, וכדי לחבר אותן ה' המשיך ו – זה י-ה-ו-ה. בעולם הזה יוצא שהחיבור בין היהודים שומרי תורה ומצות לבין אומות העולם הוא על ידי יהודים כאלה שלאו דווקא שומרים תורה ומצות, והסבה פשוטה (היהודים שומרי התורה והמצות שמרנים וממעטים לבוא במגע עם לא-יהודים ותרבותם הזרה לרוח ישראל סבא, משא"כ היהודים הלא שומרי תורה ומצות 'חפשיים' ופתוחים לגמרי לסובבים אותם וסוחרים אתם, אומות העולם). אנחנו מדברים הרבה על המהפכה הרביעית, שיהודים שומרי תורה ומצות דווקא, בהשראת הרבי של הדור שהוא המשיח של הדור, ילמדו את הגוים תורה, יביאו את אור התורה לכל יושבי תבל בפנים מאירות ופנים מסבירות, ואז באמת יהיה קשר ישיר בין ה-ה עילאה שבשם עם ה-ה תתאה שבשם ללא צורך ב-ו הממוצע לעת עתה, ודוק. עד כאן ווארט, מאמר מוסגר, רק על דבר זה שכותב בתחלת השיחה, הקושיא שלכאורה היה מספיק לכתוב "השגחה פרטית" בלי להזכיר את שיטת הבעש"ט.

"חייב אדם לברך על הרעה"

אחר כך הרבי שואל עוד שאלה חזקה: הוא אומר הרי אין רע יורד מן השמים. מה צריך בכלל לדבר על השגחה פרטית? אם אדם ר"ל מתייסר הוא לא צריך להתבונן רק בהשגחה פרטית, אלא בעיקר בכך ש"אין רע יורד מלמעלה", כמו שכתוב בתניא פכ"ו, שהכל לטובה וחז"ל אומרים שכשם שצריך לברך על הטובה כך צריך לברך על הרעה, ולעתיד לבוא נברך על הכל "הטוב והמטיב" – מי שנמצא במדרגת לע"ל, בפרט רבי, צריך לברך על הכל "הטוב והמיטיב" – והדבר מתבטא בכך שאת הכל צריך לקבל בשמחה. אז למה מה שגרם לרבי להחזיק מעמד הוא הווארט מראש השנה על השגחה פרטית, ולא המחשבה שהכל לטובה והכל צריך לקבל בשמחה ואין רע יורד מהשמים?!

במיוחד ש"ידע איניש בנפשיה" שכל מה שפעל הוא רק למען ה' יתברך, עיקר מסירות נפש לחיזוק והמשך היהדות – הוא קשור לרצון ה', ומה שקורה עמו כעת הוא לא סתם השגחה פרטית אלא משהו יותר. הוא קשור לה', הוא מקיים את רצון ה' וכל מה שקורה אתו הוא לגמרי לפי רצון ה' (לכתחילה) והרי ה' לא עושה דברים רעים, אין רע יורד מן השמים. שוב, כך כתוב בפכ"ו בתניא, ולכן צריך לקבל הכל בשמחה. בשביל מה הוא צריך את שיטת הבעש"ט בהשגחה פרטית כדי שיוכל לעבור את יסורי המאסר?

מסירות הנפש – בין אברהם אבינו לרבי עקיבא

אחר כך הרבי מפתח את ההבדל – שהרבי הקודם כותב בכמה מקומות – בין מסירות נפשו של רבי עקיבא למסירות נפשו של אברהם אבינו:

רבי עקיבא חיפש מסירות נפש, "כל ימי הייתי מצטער מתי יגיע לידי ואקיימנו". רבי עקיבא כל החיים היה בצער, וכאשר סוף כל סוף זכה למסור את הנפש על קידוש ה' הוא היה בהתעלות, עד כדי כך שהרבי כותב שהוא היה בעונג אין סופי תוך כדי שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, כי זכה למה שהצטער עליו כל ימיו. אבל אברהם אבינו מדה אחרת היתה בו, שלא חפש את השלמות העצמית שלו. רבי עקיבא חפש את השלמות העצמית ואת הדבקות בה' – אין שלמות הנפש ואין דבקות בה' יותר ממסירות נפש, לקדש שם שמים בפועל ממש. אבל אברהם אבינו לא חפש את השלמות העצמית, ואפילו לא את הדבקות שלו בה' – הוא הלך לפרסם אלקות בעולם, יש לו שליחות בעולם הזה, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". הוא מסור כל כולו ב-רמח ו-שסה שלו לפרסם אלקות בעולם, ואם יעצרו אותו וגם אם יהרגו אותו – זה מה יש, הוא לא פוחד ולא יפסיק – אבל לא מחפש זאת.

מה הנפקא מינה? בשעת מעשה, כאשר שמים אותו בבית הסהר, או אפילו יותר מזה, כמו רבי עקיבא. רבי עקיבא שמח, באמת מקבל בשמחה, אבל אברהם אבינו – הרבי מביא ממדרשים שגם את אברהם אבינו שמו בצעירותו, בילדותו, בבית סהר, שם הוא ישב הרבה שנים עוד לפני שזרקו אותו לכבשן האש – הצטער כשהיה בבית סהר. למה? אדרבא, תקבל בשמחה, תשמח שזכית ש"נתפסת על דברי תורה" (כמו שכתוב אצל רבי עקיבא, "אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה"). מה יש להצטער? הוא אומר דבר פשוט מאד, שהצער הוא כי הפסיק באמצע עבודתו. הוא עצמו לא מענין אותו בכלל, כן שלמות, לא שלמות, רק מענין אותו דבר אחד – יש לו משהו לעשות בחיים, הוא באמצע העבודה, ומישהו בא והפסיק אותו באמצע העבודה שלו. זהו הבדל גדול לגמרי בין אברהם אבינו לרבי עקיבא, שני אבי טיפוס של בעלי מסירות נפש.

בכל אופן, הרבי לא שלם רק עם הווארט הזה – אף על פי כן, אתה לא מאמין שה' יודע מה שהוא עושה? אם ה' מפסיק אותך באמצע העבודה כנראה שהוא רוצה שתנוח קצת, לא יודע מה הוא רוצה – ה' מנהל את העולם, לא אתה, אז מה אתה כל כך מצטער? כך הרבי כותב, אם האדם עשה מקסימום – כמו שהרבי אמר לנו בכ"ח ניסן, יום ההולדת של יוסי, "עשו כל אשר ביכלתכם", אף אחד מאתנו לא יכול לומר שעשינו כל אשר ביכלתנו, אבל לו יצויר שמישהו כן יוכל להעיד על עצמו שעשיתי כל אשר ביכלתי – ולא הלך בינתים, יש מה להצטער? הרבי כותב כך בשנה הראשונה, לפני שיחת "כל אשר ביכלתכם". אם האדם מיצה עצמו עד הסוף, כמו אברהם שהלך במסירות נפש לפרסם אלקות, ושמים אותו בבית סהר – מה יש לו להצטער? ה' עשה זאת, והרי הוא עשה כל אשר ביכלתו. כשתצא תמשיך, אבל מה יש להצטער כעת?

להיות בעל הבית (ולא שכיר) בשליחות

ואז הרבי מביא עוד משל פשוט – ההבדל בין שכיר לבעל הבית. אם יש שכיר שעובד אצל בעל הבית, והוא מאד נאמן לעבודתו – יש לו שעות עבודה ובהן הוא עובד במסירות נפש ממש, ממצה את כל הכח שלו. גם בעל הבית, אם הוא עושה בשביל עצמו, עובד מקסימום.

האם יש הבדל בין שניהם, בין השכיר שעובד בכל כוחו עד כיד מסירות הנפש לבעל הבית שעובד בכל כוחו עד כדי מסירות הנפש? יש הבדל תהומי ביניהם, אבל לא תראה אותו תוך כדי העבודה ביניהם, אלא רק בשעת המנוחה שלהם. בשעת המנוחה של השכיר הוא ישן בנחת, כי הוא יודע בעצמו שביום עבדתי מקסימום – לא גמרתי את המלאכה, אבל השקעתי את כל כולי בעבודה באמת – ועכשיו יש זמן מנוחה והוא ישן בשקט. אבל בעל הבית כל עוד הוא באמצע העבודה, לא גמר את העבודה, אף על פי שהוא צריך לעשות הפסק ולישון כמה שעות – הוא לא ישן בשקט, כי הענין נוגע לו אישית.

הרבי אומר שיש יהודי שמתמסר לה' עד כדי מסירות נפש, מוכן למות בשביל ה', והוא עדיין בבחינת שכיר. אותו אחד, אם "ידע איניש בנפשיה" שעשה את המקסימום שהוא יכול לעשות, קיים את הוראת הרבי "עשו כל אשר ביכלתכם" ולא הלך עדיין, במדה מסוימת הוא שלם עם עצמו. אבל יש צדיק – והרבי רוצה שלא רק הרבי יהיה כזה צדיק, אלא שכולם ילמדו להיות כך, כך הרבי כותב – שהוא בעל הבית על הדבר. אם אתה בעל הבית על הדבר, כלומר שרצון ה' והרצון שלך הם אותו רצון – לא רק שאתה עושה את רצון ה', אלא אתה בעל הבית שלא יכול אף פעם לנוח בשקט. על מי ראו זאת? על הרבי עצמו. אתה לא יכול לישון רגע בשקט כל זמן שלא קיימת את השליחות בשלמות, להביא משיח. לכן, אם באמצע שמים אותך בבית הסהר – אתה מאמין בהשגחה פרטית, שהכל מה', אבל היות שהעבודה היא העבודה שלך לגמרי, אתה בעל הבית על העבודה, אתה מצטער.

בתחלת השיחה הרבי אמר שצריך להיות אחד שלא חושב על עצמו בכלל, רק על השליחות. כאן יש מהפך – אצל מי שקורא את השיחה, וכך גם בעבודת ה', היסוד שאדם לא חושב על עצמו כלל – ובסוף הוא נעשה בעל הבית על השליחות שלו. שוב, לא יתכן אצלו שהדבר לא יגמר בהצלחה.

טרדת בעל הבית (עמק תחת) למעלה מ"לקבולי בשמחה" (עמק רום)

בהמשך השיחה הרבי גם כותב שמי ש"ידע איניש בנפשיה" באמת, כמו משה רבינו – משה יודע שאם יהושע בן נון יכניס את בני ישראל לארץ ולא אני יחרב בית המקדש ויגלו עם ישראל מארצם, אבל אם אני אכניס את עם ישראל לארץ המקדש לא יחרב אף פעם, יהיה נצחי, ולא תהיה גלות, תהיה גאולה אמתית ושלמה, מלך המשיח. עם כל ענות משה רבינו הוא מכיר במעלותיו. הרבי בשיחה מדגיש מאד שחייבים – כל אחד, במיוחד מנהיג – להכיר במעלותיו, וגם להכיר בכך שמישהו אחר לא יכול לעשות זאת. יש מסבירים שענות משה היא לדעת שאם כשרונותיו היו ניתנים למישהו אחר הוא היה מנצל אותם יותר טוב – לא מתגאה כלל – אבל יחד עם זה הוא יודע שלאור המציאות רק אני יכול להביא את הגאולה, כך המנהיג האמתי, משה רבינו. אם מישהו אחר יביא את הגאולה יתכן שתחזיק קצת, אבל לא לנצח – לא תהיה הגאולה האמתית והשלמה.

לכן, אומר הרבי, אחד כזה, כמו משה רבינו, אף פעם לא יכול להיות שלם, הוא חייב להיות בצער אם מפסיקים אותו באמצע העבודה. הצער שלו אם מפסיקים אותו באמצע עבודתו הוא מדרגה אין-סוף יותר מאשר "לקבולי בשמחה". גם משהו מאד חזק, שכל מה שכתוב שצריך לקבל הכל בשמחה – בסדר, נחמד ביותר – אבל מי שהוא בעל הבית על העבודה שלו, על השליחות שלו, והמשימה ודבר השליחות לא הושלם לגמרי חייב להיות בצער. כתוב שהצער של "עמק תחת" בא ממקום הרבה יותר גבוה מהתענוג הכי עילאי, "עמק רום", שרק יכול להיות. הוא מרגיש עצמו ב"עמק תחת" כל זמן שהמשימה לא הושלמה בכי טוב – זה סימן מובהק של המנהיג האמתי, והרבי רוצה שכולנו נלמד ממנו.

עוד דבר שהרבי כותב בשיחה (בהערה) – למה הרבי הקודם לא לומד מרבי זושא, שכלל לא ידע מהו צער? המגיד שלח מישהו ללמוד ממנו איך מקבלים יסורים בשמחה, וענה לו שלא יכול לעזור לו ולא יודע למה הרבי שלח אליו, שהרי הוא לא יודע כלל מה הם יסורים. למה הצדיק, מנהיג הדור, לא במדרגה הזו? התשובה היא כנ"ל שהרבי הוא לגמרי בעל הבית על העבודה שלו ולכן כאשר יש הפרעה ולא יכול להמשיך בשליחות שלו הוא בצער עמוק ביותר. והדבר היחיד שיכול לנחם אותו, שיוכל להחזיק מעמד ולעבור את יסורי המאסר, הוא שיטת הבעש"ט בענין השגחה פרטית. אבל עדיין צריך להבין למה דווקא שיטת הבעש"ט בענין השגחה פרטית.

שיטת הבעש"ט: ההשגחה על כל פרט נוגעת (ברגע ההוה) לתכלית כוונת הבריאה

לכן, אחרי כל הדברים האלה, הרבי כותב שחוץ ממה שהבעל שם טוב אומר שיש השגחה פרטית על כל הדצח"מ הוא אומר עוד משהו – שכתוב גם ב"היום יום" (בכ"ח חשון) – שכל פרט הכי קטן נוגע לכללות הכוונה של בריאת העולם. לכן, גם מה שקורה אתי עכשיו, במאסר, לא רק שיש לו תכלית לעתיד לבוא אלא שגם עכשו, ברגע זה ממש, יש לו תכלית. הרבי לא כותב זאת, אבל זה כמו שכתוב בהרבה מקומות בחסידות, גם אצל הרבי – בהבדל בין עבודת ה' שהכל "לשם שמים", לשם תכלית, לעבודת ה' ברגע ההוה, "בכל דרכיך דעהו". אם אני מבין שכל פרט קטן נוגע לכללות כוונת בריאת העולם, גם עם הפרט הקטן בהווה של יסורי המאסר (מה שמונעים ממני לקיים את שליחותי בעולם) אני יכול להיות שלם – אני יכול לעבור זאת. עוד פעם, מה הווארט? שלא הייתי יכול לסבול את היסורים לולא שהזכרתי בראש השנה את שיטת הבעש"ט בהשגחה פרטית.

הרבי מביא כאן גם כלל גדול בחסידות, שהצמצום הוא בשביל הגילוי – יסוד היסודות – אבל עצם ענין הצמצום בפני עצמו הוא לא לפי רצון ה'. ה' לא רוצה את הצמצום, אלא רק את הגילוי שבעקבות הצמצום, אבל הצמצום עצמו לכאורה הוא לא לפי רצון ה'. אבל כאשר מעמיקים יותר ויותר, צריך למצוא איזו נקודת אור – הגם שעל פניו הצמצום (הראשון) הוא סילוק כל האור (לא רק מיעוט האור). צריך למצוא איך הצמצום בשעת מעשה הוא "לא כפשוטו". למצוא איך שהצמצום בשעת מעשה הוא לא כפשוטו קשור לכך שעל הפרט הכי קטן – גם על הדומם – יש השגחה פרטית שנוגעת לכללות הכוונה של בריאת העולם, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים".

תועלת המאסר המידית: התעוררות בני ישראל ובטול הקליפות

אחר כך הרבי רוצה להמחיש זאת ונותן שתי המחשות, מה היה בשעת המאסר של הרבי הקודם שאפשר לומר שהמאסר עצמו היה דבר רצוי – ולא רק מה שיצא ממנו. ודאי שתצא ממנו החזקת היהדות ביתר שאת ויתר עוז, שהרבי יצא ויתחזק יותר ויותר, כפי שהיה בפועל – אך כעת רוצים למצוא לפי שיטת הבעש"ט שיש משהו טוב בעצם המאסר, ורק בכך הרבי הקודם התנחם וקבל כח.

דבר אחד הוא התעוררות החסידים בכל אתר ואתר – התעוררות עצומה, התעוררות עילאית, תוך כדי המאסר. היתה כל כך הרבה התעוררות, שהיא הדבר שמחזיק אותנו עד עצם היום הזה – היא התחילה וקרתה אז. מאסר הוא חשך, אבל אצל החסידים – מתוך הצער של הרבי – היה אור גדול. היה להם חשך, אבל החשך הזה פעל עליהם אור אין סוף. מהו אור אין סוף? התעוררות עצומה להתחזק בעבודת ה' יתברך ובהפצת התורה והמצוות, העבודה של הרבי, ההתמסרות לרבי. וגם, ובשעת מעשה ממש הוא העיקר, ההתעוררות למסור את הנפש בפעול ממש להציל את חיי הרבי בכל הדרכים והאמצעיים האפשריים (תוך כדי החלטה נחושה בנפש שכאשר יקרה הנס הגדול מאת ה' של הצלת הרבי אז נתמסר ביתר שאת ויתר עז לקיים את שליחות הרבי ועד שבעזרת השי"ת נהפוך את חשך הגלות לאור של גאולה).

דבר שני, מה היה טוב בעצם המאסר? שהרבי עשה מהמנגדים, מהקליפות, אין ואפס – הוא התייחס אליהם כאין ואפס ממש. זה לשון הרבי. אם הוא לא היה במאסר זה לא היה קורה. הוא בטל מכל וכל את כח האחיזה של הקליפה המנגדת, תוך כדי שהוא לא כרע ולא השתחווה כלל וכלל, כמו מרדכי. הוא בטל את המציאות שלהם בהתנהגותו לפי ההחלטה שקבל ברגע הראשון שנעצר, שהוא לא הולך להכנע כאן בשום דבר. הרבי אומר שהוא עשה מקליפת ההתנגדות אין ואפס ממש, ולכן הוכרחו לשחררו. בשל ההתעוררות בכל העולם היתה הרבה השתדלות, כולל השתדלות הרבי עצמו, שאפילו ניהל את ההשתדלות בשעת מעשה, ובכל העולם היתה השתדלות רבה ביותר. אבל הרבי כותב שמה ששחררו אותו נגד הטבע לגמרי, פלאי פלאים שלא היה כמותו, רק כי הוא בטל את מציאותם, שלא כרע ולא השתחוה. בטול הקליפה מיניה וביה, תוך כדי, יכול היה להיות רק תוך כדי המאסר.

מאסר – הזדהות עם נשמה שמגולגלת בדומם

עד כאן תורף השיחה, שמאד מומלץ שכל אחד יקרא. תוך כדי שקוראים חושבים כל מיני דברים, וחשבתי עוד משהו שאולי אפשר להוציא אותו מהשיחה – אני חושב שהוא דבר שראוי להאמר:

בתחלת השיחה הרבי שואל מה צריך את הדומם? מה חשובה לי שיטת הבעש"ט שה' משגיח על האבנים? בסוף הוא רק אומר שעל כל פרט הכי קטן יש השגחה פרטית. אבל נחזור למלים שהרבי הריי"ץ אמר, שאם לא שיטת הבעש"ט בענין השגחה פרטית – שהיא גם על הדומם, הצומח והחי – לא הייתי יכול לעבור את צער המאסר.

ידוע בכתבי האריז"ל ומובא בהרבה מאמרי חסידות שיש לפעמים מציאות שאדם בתור עונש מתגלגל בתוך אבן, או צומח או חי – וגלגול הנשמה בתוך האבן, או בתוך הצומח או החי, הוא יסורים כי הנשמה נמצאת בבית סהר. כלומר, כל מציאות היסורים – לשבת בבית סהר, שבעצם בית סהר הוא גלות – למה יש יסורים כשהנשמה מתגלגלת באבן? כי מגולגל בדומם, כשמו, שלא יכול להתבטא. לכן הרבי אומר שאין עונש של בית סהר בתורה, כי הוא הדבר הכי גרוע בעולם – לכן מברכים "מתיר אסורים". למה כל כך גרוע? כי אתה שולל מהאדם את עצם גדר המדבר שבו, עצם חופש הדיבור שלו, כמו שדובר הרבה פעמים, כאשר אתה עוצר אותו. אין יסורים יותר מכך שאדם לא יכול להתבטא, להיות מה שהוא, גדר מדבר. הכי גרוע כשאחד נמצא באבן, מגולגל בדומם, כי אבן היא דומם – הוא לא יכול לדבר כלל. הגלגול באבן הוא הצינוק הכי חמור, מאסר הכי חמור, קצת פחות ממנו להיות עשב, ופחות מה להיות בהמה – לא א גרויסע גליק... [מה עם דג?] שאלה טובה, צדיקים מתגלגלים בדגים – כיף להם או לא? בכל אופן, כל גלגול כזה הוא בית סהר.

איך הבעש"ט זכה לגילוי הזה, נגד הראשונים, נגד הרמב"ם, שיש השגחה פרטית בתוך על כל עשב וגם על האבן יש השגחה פרטית ממש? יש לומר – לעניות דעתי דבר פשוט מאד – שאם הוא עצמו לא היה מגיע לדרגת אבן לא היה יודע שיש השגחה פרטית על אבן. לא רק הסיפור העממי, שהוא ראה עלה מתגלגל שעלה על נמלה והגנה עליה מהשמש – הרי הצדיק האמתי הוא נשמה כללית, כולל את כל הנשמות של בני דורו. אם הוא נשמה עוד יותר כללית הוא כולל את כל ההויה (של כל הדורות מראשית בריאת העולם ועד סופו), את כל מה שיש ביקום. אם הוא בעצמו אבן הוא יכול לומר בוודאות שאני יודע שיש השגחה פרטית גם על אבנים, וכך אם הוא צומח וכך אם הוא חי.

שוב, בבית הסהר שוללים מהאדם את גדר האדם שלו, את המהות שלו – "לך דומיה תהלה", הוא מגיע למצב של דומיה, דומם. אז הוא מתחיל להרגיש את ההשגחה הפרטית על הדומם, ויודע – כמו הווארט האחרון שהסביר הרבי – שיש איזו תועלת בעצם המאסר, לא רק במה שיצמח ממנו, "הצמצום לא כפשוטו" כי הוא מגלה את האלקות גם במצב הכי חמור. דבר פשוט מאד, גם במצב שהוא עצמו דומם הוא מגלה בו אלקות – זו עצמה שיטת הבעש"ט בהשגחה פרטית, שיש גם השגחה על האבן, על הצמח ועל החי. זו תוספת.

סוד ההתגלות – "ונגלה כבוד הוי'"

היו עוד כמה דברים, אבל נסתפק בזה, לחיים. אולי רק עוד דבר אחד לסיום טוב, צריך לסיים בטוב הגלוי:

בסיום השיחה, בפסקה האחרונה ממש, הרבי מדבר על התגלות. שוב, זהו י"ב תמוז הראשון אחרי קבלת הנשיאות, תשי"א, והוא מסיים באיחול שכל אחד יזכה להתגלות בעבודה שלו – העבודה שתאר בשיחה – ואז הוא אומר שעיקר ההתגלות (מלה שמאד אוהבים היום) הוא קיום הפסוק "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר", ובכך, באותו פסוק, הוא מסיים את השיחה. המאסר והגאולה והכל – הכל בשביל ההתגלות. קודם כל, נבין מכאן מה הכוונה אצל הרבי כשמדבר על התגלות – כמובן שהרבי מדבר גם על התגלות מלך המשיח, אבל יסוד ההתגלות הוא "ונגלה כבוד הוי'". כנראה שהמשיח עצמו הוא כבוד ה', כבוד ה' עלי אדמות. ההתגלות היא "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר".

יש כאן חזקה של ביטויים ששייכים לכבוד ה', שהוא העיקר כאן: "כבוד הוי'" שוה חן. "כל בשר יחדו" שוה י"פ "כבוד הוי'", שלמות של י פעמים חן. מי שרואה את "כבוד הוי'" נקרא כאן "כל בשר יחדו". מה יראו? "כי פי הוי' דבר". "פי הוי'" שוה פעמיים "כבוד הוי'" (כלומר שהערך הממוצע של שתי התבות "פי הוי'" הוא "כבוד הוי'"). יש כאן שלשה ביטויים בפסוק, חזקה, שהכל כאן הוא גילוי של "כבוד הוי'". יש כאן בעצם יג (א-ב-י) פעמים "כבוד הוי'", יג (אחד-אהבה), חן במספר קטן, פעמים חן! זו ההתגלות.

התגלות הצדיק החי – סוד ה-צ וה-ח

כמה שוה התגלות? 844. קודם דברנו על המשמעות של 90 שנה (לגאולת אדמו"ר הריי"ץ). 90 היינו האות צ באלף-בית (כנ"ל). האריז"ל כותב שיש שלש מדרגות של כל האות – שהן בעצמן חש-מל-מל – האות עצמה (שעדיין שותקת, חש, האות היא דומם, לכן האותיות נקראות בספר יצירה אבנים, דומם, שגם עליו יש השגחה פרטית), המילוי (שכבר אפשר לומר, מל) ומילוי המילוי. צ, צדיק, צדיק דלת יוד קוף (כבר משפט שלם, ביטוי שלם, התכלית).

יש שתי אותיות באלף-בית – פלא מבחינת הסיכוי – שבמילוי המילוי שוות התגלות. אחת מהן היא צ, כפי שאמרנו הרגע – צדיק דלת יוד קוף בגימטריא התגלות. זו התגלות ה"צדיק יסוד עולם". צ בגימטריא מלך – הצדיק-אמת הוא המלך ומחכים שהוא יתגלה, ובעצם היינו כבוד ה', "ונגלה כבוד הוי'", כבוד מלכות שמים עלי ארץ. אבל יש עוד אות אחת, ח – חית יוד תו בגימטריא התגלות. בדיוק אותו מספר. נמצא שיש שתי אותיות, ח ו-צ, שבביטוי הכי רחב שלהן הן אותיות של התגלות.

מה הקשר בין צ ל-ח? ביחד צח, "אור צח, אור מצוחצח". אבל מה הקשר במשמעות? יש ביטוי בזהר "צדיק חי עלמין" – ח היא חיות, "אבר חי" כמו שהבעש"ט אומר, התלהבות, חותם בולט (שדברנו עליו אתמול), שליח חב"ד, אברהם אבינו, מסירות נפש על שליחות. עוד פעם, שתי האותיות האלה הן צדיק חי, צ ו-ח בשלמות המילוי שלהן, ששוות התגלות. והנה, הצדיק חי הוא הצדיק-אמת, וראה זה פלא, גם אמת במילוי המילוי – אלף למד פא מם מם תו וו = התגלות! שהאמת תתגלה! שהצדיק חי יתגלה, ושנזכה תכף ומיד ממש ל"ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר", לשם כך היה המאסר והגאולה.