בע"ה

ה' תמוז ע"ז – כפר חב"ד

אגרת הקדש כז (2) ולקו"ת בהעלתך

יארצייט ר' שמשון-יעקב גינזבורג ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ה"שוב" לציור התורה

נגנו ניגון ר"ח כסלו וניגון פולטבה.

"רצוא ושוב" בפרשת חקת ובמעשה מרכבה

לחיים לחיים. יש שני דברים חשובים היום – פרשת חקת, "זאת חקת התורה" (ולא 'זאת חקת הפרה') שכוללת את כל התורה כולה. תורה בגימטריא "רצוא ושוב". כך מוסבר בחסידות, שיש "רצוא ושוב" שהוא רק אל האור הממלא כל עלמין, שהוא נמשך בגבול בקו דק (בסוד "אז יבקע כשחר אורך"), אבל עיקר הרצו"ש שזוכים לו על ידי תורתנו הקדושה – "זאת חקת התורה" – הוא אל האור הסובב כל עלמין, ועד לעצמות ממש. ה"רצוא" הוא עד לעצמות וגם ה"שוב" הוא "שוב לאחד", לאחד האמת, לגלות את העצמות בעולם הזה התחתון (שאין תחתון למטה ממנו) על ידי מצוות התורה, "וחי בהם".

יש עוד משהו מיוחד בתאריך הזה, ה' בתמוז, שהוא יום המרכבה – התחלת ספר יחזקאל הנביא, יחזקאל בן בוזי הכהן שעומד על נהר כבר והמים של נהר כבר מחברים אותו לארץ ישראל. שם הוא רואה כל מה שקורה כאן, ופשט נבואת המרכבה הוא הסתלקות השכינה מבית המקדש. אבל ריבוי הדימויים ועצם המושג מרכבה – על דרך "האבות הן הן המרכבה" – מראים שהוא כלי לגילוי אלקות למטה. אם כן, גם בסוד המרכבה יש "רצוא ושוב", הסתלקות והתלבשות. יש הסתלקות ויש התלבשות, ההתלבשות היא כל הדימויים – חיות, אופנים, רקיע, אדם עליון שיושב על הכסא. אין מקום עם כל כך הרבה דימויים כמו מעשה מרכבה. דימוי, צורה, היינו התלבשות שהיא "שוב".

תורה – "תור [תואר] אדם המעלה"

על התורה בכלל, שכולה ציור – כתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא". למה ה' צריך להסתכל בתורה? כי ה' עצמו הוא מופשט לגמרי, אחדות פשוטה, הוא גם נושא הפכים אבל בהפשטה גמורה (עד שאצלו אינם הפכים כלל וכלל אלא הכל אחד יחיד פשוט ללא שום הרכבה ח"ו). כאשר הוא בורא את העולם הוא צריך לצייר מה הוא רוצה לעשות, לכן "אסתכל באורייתא" – כי התורה היא בעיקר ציור, בעיקר תיאור, בחינת "יפת תאר".

איך יודעים שתורה היא לשון תאר? פסוק מפורש, שקשור גם לפרשת חקת. בפרשת חקת כתוב "זאת התורה אדם" – "אדם כי ימות באהל", "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" – אבל פסוק שעוד יותר מחבר את התורה לאדם הוא "וזאת תורת האדם", הפסוק שדוד ה' אומר אחרי שה' מבטיח לו בנין בית נצחי. כך כתוב בשמואל, אבל בפסוק המקביל בדברי הימים כתוב "וזה תור האדם המעלה". "תור" הוא שורה, כמו לעמוד בתור, אבל המפרשים אומרים שמשמעות התורה כאן היא תואר, כאילו חסרה א. אז התורה היא בעצם תואר אדם המעלה, לו זכה דוד מלכא משיחא.

מכאן נלמד שגם מה שכתוב בפסוק הראשון, בספר שמואל, "זאת תורת האדם", הוא תואר – שכל התורה היא תואר, היא ציור (והוא סוד "תורת אמך" בחינת אמא שנותנת ציור לטפה ההיולית של אבא. הניקוד של אמא הוא צירה לשון ציור כנודע. ועוד, אם = י-ה הוי' – "בי-ה הוי' צור [צייר] עולמים". יש שני פסוקים בספר משלי – פסוק אחד אומר "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" ופסוק שני אומר "נצר בני מצות אביך ואל תשט תורת אמך". לאב מיחסים מוסר ומצות ואילו לאם מיחסים תורה. הערך הממוצע של שני הפסוקים הוא בן ברבוע, ודוק).

צורת המנורה

הציור העיקרי, היפה, בכל כלי המקדש הוא ציור המנורה הטהורה. לכן כתובות בקבלה שתי גימטריאות פשוטות, ש-מנורה בגימטריא אש וש-מנורה בגימטריא צורה. התורה עצמה נתנה "אש שחורה על גבי אש לבנה"[ב] – אש לבנה היא הפשטה, שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד", אבל האש השחורה שעל גביה היא תואר, כמו שכותבים בדיו שחור על גבי קלף לבן, מציירים אותיות. כמו שלמדנו הרבה פעמים, עיקר הציורים בקדושה של עם ישראל הוא דווקא צורת האותיות, לכן צריך ללמוד הרבה את צורת האותיות ולהתבונן בהן, זו כל התורה כולה, וצורת האותיות היא 'תואר האדם המעלה'.

זה כבר פתח למאמר שנלמד עכשיו על המנורה הטהורה, שהמנורה בעצם היא עיקר הציור, הכי משוכלל ויפהפה, עם חן, שיש בכל התורה כולה. היא באה להצביע ולהראות שכל התורה כולה היא מנורה טהורה. הוא מסביר כאן שכנסת ישראל, כולנו יחד צריכים להיות מנורת זהב, מנורה טהורה, מקשה אחת.

ב. קוב"ה אורייתא וישראל – טוב, אמת ואמונה

עיקר אמונת ישראל – באמת התורה

לפני שנלמד את המאמר בפנים נאמר משהו שדברנו עליו אתמול בלילה. כתוב בזהר ש"איהו אמת ואיהי אמונה", וכאשר מדייקים בהקשר, באותו קטע בזהר, מובן שהזוג של אמת-אמונה הוא כולו בספירת התפארת. כלומר, הדכורא של התפארת "איהו אמת" והנוקבא של התפארת "איהי אמונה". האבא של הרבי כותב בפשטות, איך אני יודע שאמונה היא תפארת? כי מאמין באמת, והיות שאמת היא תפארת גם האמונה היא תפארת. אנו מאמינים, "תשורי מראש אמנה", באמת של התורה.

כמו שנסביר, עיקר האמונה שלנו הוא לאו דווקא בקוב"ה, כי הרמב"ם כותב ש"מצוה לידע שיש שם מצוי ראשון" – צריך להכיר את ה' ממש, אברהם אבינו הכיר את ה'. "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" אינו שמאמין במציאות ה' (את מציאות ה' הוא הכיר מכבר). אמונת אברהם היא בדבר ה', האמין למה שה' אמר לו – עיקר האמונה הוא בדבר ה', דהיינו בתורה. שוב, האמונה באה מאברהם, אנו מאמינים בני מאמינים, והוא האמין בדבר ה' ויחשבה לו צדקה. האמונה היא בתורה – אורייתא וקוב"ה כולא חד, התורה היא דבר ה' – והצדקה היא המצוות. במאמר שנלמד הוא כותב שמנורה היא דבר ה' וכנסת ישראל היא דבר ה', אבל על פי פשט דבר ה' הוא התורה, "דבר הוי' זו הלכה" ו"דבר הוי' זו נבואה". אם כן, עיקר האמונה היא באמת של התורה.

קדימת אמונת ישראל על אמת התורה

יש מאמר מפורסם במדרש בו שואלים מה קדם למה – ישראל או התורה? מסקנת המדרש ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם לתורה הקדומה, ועל כך נאמר "ישראל עלו במחשבה", דהיינו שהם בדרגה הכי גבוהה של המחשבה. המחשבה של הקב"ה (ככל שהיא עמוקה – "מאד עמקו מחשבֹתיך") היא אותיות של מחשבה, אז מהי "מחשבתן של ישראל"? למה לא לומר פשוט 'ישראל קדמו לכל דבר'? מה פירוש "מחשבתן"? הפשט שה' צייר לעצמו את נשמות ישראל, איך שתרדנה ותתלבשנה בגופים גשמיים, וכמו צפור מדברת יעשו מצוות נגד הטבע האנושי לגמרי, מה שיגרום שעשוע ונחת רוח למלך העליון – לכן הוא החליט לברוא את העולמות, כמו שאומר הרב המגיד נ"ע באור תורה.

מחשבה היא גם בחינת תורה. ה' הוא לא מחשבה. לפני הצמצום הכל אחד, אבל כשאני אומר מחשבה המלה מתאימה לתורה ולא לקב"ה. ה' אומר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" – יש לו מחשבות, וכמו שהרמב"ם אומר "הוא ודעתו [שבעצם היינו הוא ותורתו] הכל אחד", ובכל אופן מחשבה היא בחינת תורה, היא אותיות, היא ציור. אם כן, "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" אומר מה שדברנו אתמול בלילה – שלאמונה בתורה יש שרש יותר גבוה מלתורה עצמה. כמו שכתוב שאמונת התלמיד ברב יותר גבוהה משכל הרב בעצמו. אמונת התלמיד ברב נקראת אובנתא דליבא, בינה דרדל"א, ומקור השכל של הרב הוא חכמה דאריך בו מלובשת גבורה דעתיק (מוחא סתימאה). אמון התלמיד ברב, אמונת חכמים, יותר גבוה משכל הרב.

גם כאן, "מחשבתן של ישראל קדמה לכל תורה" היינו שישראל, שמאמינים בתורה, עולים במחשבת התורה למעלה מהתורה עצמה – עולים עד לכתר של התורה. על כן ראוים כל ישראל לזכות בכתר תורה. כל התלמידים כאן צריכים לזכות לכתר תורה. מה פירוש לזכות לכתר תורה? אפשר לחשוב על פי פשט שיש לי כתר על כך שאני לומד תורה – אני לומד תורה, שגבוהה ממני, והיא שמה לי כתר על הראש. אבל לא, לתורה יש כתר, זהו כתר תורה, והיהודי שמאמין לגמרי בתורה (ומתוך האמונה יגע בה כדבעי, אחרת אין אמונתו שלמה, וכמבואר בתניא שאמונה היא לשון להתאמן, להתמסר למה שהתורה מבקשת ממני – "הפך בה והפך בה דכולא בה וכו'", זה הביטוי של האמונה השלמה בתורה) זוכה לכתר תורה, והיינו "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", מה ש"ישראל עלו במחשבה".

גדר התורה – אמת

אם אמרנו זאת נמשיך: כתוב "אין אמת אלא תורה", ו"משה אמת ותורתו אמת", אז אם אני רוצה לתאר את התורה במלה אחת – בעצם התורה היא תיאור מציאות, זהו גדר התורה, התורה היא בעצם ה"צלם אלהים" שאדם נברא בו, באותו ציור קדוש – לתת גדר לתורה, מאד פשוט שגדר התורה הוא "אמת" (רמז לאמת הבנין של שמאי הזקן). אני מאמין באמת, כמו שאמרנו כעת שעיקר האמונה של היהודי הוא בתורה. בה' הוא לא צריך להאמין, הוא צריך להכיר אותו, אבל הוא מאמין באמת של התורה – כמו שכתב רבי לוי'ק אביו של הרבי. בתפארת יש את התורה. עמודא דאמצעיתא, עץ חיים, הוא התפארת. אם הגדר של התורה הוא אמת, זאת אומרת שהמלה אמת, המושג אמת, השאיפה לאמת, "תתן אמת ליעקב" – אמת שייכת בפרט ליעקב אבינו, התפארת – היא תורה.

עצמות ה' – טוב בלתי-משתנה

ה' עצמו אינו מוגדר אמת, הגם שיש פסוק "והוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם" (וכן "הוי' אל אמת", וכן "ואמת הוי' לעולם" – הוא "אלהים אמת" והוא "אל אמת" ויש לו את מדת האמת, "ואמת הוי'", אבל לא שעצמותו ומהותו אמת, ודוק). אורייתא וקוב"ה כולא חד, ואם גדר התורה הוא אמת ממילא גם ה' אמת, אבל בתור מלה אחת זהו לא הגדר העצמי של ה'. כתוב "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אי אפשר לתת שום גדר, ואף על פי כן כתוב בחסידות, כפי שאנו מסבירים הרבה פעמים, שיש מלה אחת שאפשר לומר על עצמות ה' – "טוב", ה' הוא עצם הטוב. באמירת "אמת" על הקב"ה אין כל חידוש, פשיטא[ג]. ודאי שאני מאמין בה' ויודע את ה' (בהיותו המציאות האמיתית הבלעדית), אבל מהו ה' בשבילי? עצמותו יתברך, מה שכל יהודי מאמין בה', "לדעת זה התינוק אני מתפלל", מומחשת בכך שה' הוא עצם הטוב. "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו" ו"טוב הוי' לקויו לנפש תדרשנו" (וראה בשיעורים שהיו על ספר אור ה' שחולק על הרמב"ם דווקא בנקודה זו).

יש שם שהוא בגימטריא טוב, השם של הבעל שם טוב, שהוא בעצם הקשר לקב"ה שהנחיל לנו מורנו הבעש"ט, לב לבה של תורת החסידות. שם הטוב הוא גם כח של קישור וחיבור, "את השמים ואת הארץ", ר"ת אהוה, בגימטריא טוב. "האמר לדבק טוב", טוב הוא כח של דבק, לחבר יחד שני הפכים. בעצמותו יתברך שני ההפכים שהוא נושא אינם הפכים כלל וכלל (והוא סוד "הוי' הוא האלהים" אותיות הוי' אהוה אלהים כנודע, וד"ל). גם "ואתם הדבקים", אנחנו דבקים בקב"ה מכח היותו טוב, שהוא עצמו דבק, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". בכל אופן, אם רוצים מלה אחת בשביל ה', המלה היחידה שאפשר לומר על ה' עצמו היא טוב.

נסביר עוד ווארט אחד בענין: כתוב "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", הקב"ה לא מתחרט. לפני כמה ימים[ד] למדנו על חרטה לעומת חריצות, זוג מדות שמציין הרשב"ג. לקב"ה אין חרטה – שמנו את זוג התכונות האלה שלו בנצח, כמו שהפסוק אומר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". הוא חרוץ, הוא נצח. אבל מה פירוש שהוא "לא אדם"? פירוש "לא אדם" הוא שהוא יתברך לא ציור. אם אתה בעל תואר – היום שואלים איזה תואר יש לך – אתה אדם, ולפי התורה שאתה יודע יש לך תואר, ודווקא בגלל התורה שלך אתה עלול להתחרט. אבל על מי שהוא "לא אדם", משיח עליו כתוב "לא תאר לו", נאמר "אני הוי' לא שניתי". אם אומרים שאפשר לומר על ה' רק מלה אחת, 'טוב', היינו לומר שהוא טוב ויהי מה – מה שלא אעשה לא בסדר, ה' אף פעם לא מתחרט לעשות אתי ואתנו טוב, הוא עצם הטוב, הוא "לא אדם להנחם" בטוב שלו (כלומר שהטוב העצמי שלו לא בא בציור, שכל ציור מגביל ולכל ציור יש קצוות, עד כאן ותו לא), "טבע הטוב להיטיב". הוא אך ורק טוב, "אך טוב לישראל אלהים".

גדר ישראל – אמונה

אם ה' הוא טוב, לא מתחרט מהטוב שלו כי הוא העצם שלו, "לא שניתי", ואם התורה היא אמת – מהם ישראל? כתוב שיש שלשה דברים שאחר הצמצום מתקשרים אחד עם השני ולפני הצמצום "כולא חד" – קוב"ה, אורייתא וישראל. לגבי השאלה מה קדם למה, אחרי הצמצום התורה למעלה מישראל – לכן הם מתקשרים לה' דרך התורה, ממוצע המחבר – אבל לפני הצמצום ישראל קודמים לתורה, "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". כעת נדבר בשרש כל השרשים, אם ה' הוא טוב והתורה היא אמת וישראל הם בכתר של האמת שנקרא אמונה – ישראל הם אמונה.

אם כן, יש לנו שלש מלים פשוטות בשביל "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד". להגדיר יהודי, כמו השאלה בחז"ל "מיהו יהודי?" – חז"ל אומרים "הכופר בעבודה זרה", בדרך השלילה, ובדרך החיוב פשוט מאד שיהודי הוא מאמין. כמו שהבעש"ט אמר, הזכרנו אמש, שאחרי כל ההשגות אני עוזב את הכל ועובד את ה' באמונה פשוטה (כמו יהודי פשוט). עצם היהודי הוא אמונה, כמו שאמרנו שאמונה היא לאו מילתא זוטרתא. אמונה היא "אמונה אֹמן", האיתן שבנשמה, כח אדיר שאי אפשר לתאר אותו – אי אפשר אפילו לדעת מהי האמונה הזו, הכח המיוחד שיש לעם ישראל. ה' הוא טוב, יהודי הוא מאמין והתורה היא אמת – אלה שלשת היסודות שצריך לדעת.

ג. יראת ה', אהבת ישראל ואמונה בתורה

כמו שהזכרנו אתמול, הראו לי שיעור שלמדנו את אגרת הקדש כז, עם שלש מדות הרוח של הצדיק – אמונה, יראה, אהבה – לפני 27 שנה בשכם, בקבר יוסף, לפני שרוב החבר'ה כאן נולדו, אז כנראה ששמעו את השיעור למעלה. צריכים לנסות להזכר, אם אתם זוכרים את השיעור. שם היו שתי נקודות שמתקשרות:

אמונת אברהם בדבר ה'

נקודה אחת היא בעצם מה שאמרנו עכשיו, שעיקר האמונה במקום התפארת הוא האמונה בתורה – אותו ווארט שאמרנו עכשיו. לכן גוי שיאמר שהוא מאמין בה' – עוד לא עושה אותו יהודי (אלא אם כן זוכה לרוח הקדש מתוך אמונתו האיתנה, כאמונת אברהם אבינו, "איתן האזרחי", שמתוך אמונתו עבד את השי"ת לבדו והלך בדרכיו, בדרך התורה, דהיינו דבר ה' אליו, וכנ"ל בשם התנא דבי אליהו). הגם שהפשט הוא שאברהם אבינו הוא הראשון שהאמין בה', אבל כמו שאמרנו הכוונה היא שהוא האמין בדבר ה', האמין בתורה, בהלבשה מסוימת של הקב"ה באותיות של התורה, ב"שוב" של הקב"ה – זהו בעצם מה שה' בורא את העולם, "אסתכל באורייתא וברא עלמא". כעת נלך לשלש המדות של הצדיק – אמונה, יראה ואהבה. עוד משהו פשוט,

תכלית האהבה – אהבת ישראל

אם אמונה בעיקר שייכת לתורה, ויש שלשה דברים שמתקשרים ומתאחדים, תורה, ישראל וקוב"ה, יש לנו עוד שתי מדות של הצדיק. באמונה הוא מתקשר בעיקר לתורה, מה לגבי היראה והאהבה שלו? דייקנו מביאור האגרת, שבביאור הוא מביא לאהבה את הפסוק "רודף צדקה וחסד ימצא חיים", "וחסד הוא אהבה", מכאן הוא מוכיח שאהבה מביאה חיים. דייקנו, דבר פשוט, שהפסוק לא מדבר באהבת ה' אלא באהבת ישראל. מכאן הסברנו שעיקר ה"רצוא ושוב" – "זאת חקת התורה" של פרשתנו, שכוללת את כל התורה כולה – הוא בפרט במדת האהבה. קודם הוא כתב שהאהבה היא "רשפי אש שלהבת יה" לה', ואחר כך בביאור הוא הופך את כיוון האהבה וכותב שהיא "רודף צדקה וחסד ימצא חיים". אמרנו שיש גם פסוק באמצע, שכתב בגרסה אחת, "כי טוב חסדך מחיים" שמחבר אותם, כמו שדובר אתמול בלילה.

בכל אופן, תכלית האהבה – כמו שאמר אדמו"ר הזקן – היא אהבת ישראל, כמו שכתוב בביאור "רודף צדקה וחסד", מדת אברהם אבינו. אכן אברהם נקרא "אברהם אהבי", אוהב את ה', אבל ה' בוחר בו בעיקר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט" – אהבת הבריות וחסד (גם בהנחלת התורה לבניו). התכלית היא אהבת הבריות.

יש "רצוא ושוב", ולפי עצמת ה"רצוא" – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", אפילו יותר מאשר "אפילו נוטל את נפשך", עם הפירושים השונים ב"בכל מאדך" – כך ה"שוב", התכלית היא לאהוב מה שהאהוב אוהב, "אהבתי אתכם אמר הוי'", מתוך חסדך כלפי שטוב מחיים. אם כן, אהבת הצדיק, מדת האהבה, היא הישראל שבו.

אמונת הצדיק בתורה ואהבת הצדיק לישראל

שוב, האמונה של הצדיק – מה שמאמין באמת, בתפארת – היא התורה שלו. התורה של הצדיק היא "כתר תורה", שהוא זוכה לכתר תורה, ל"אשת חיל עטרת בעלה". האמונה שלו היא בתורה, האהבה של הצדיק היא הישראל שלו. מה הווארט המפורסם בחסידות? אם תקח יהודי, ישראל, ותסחוט אותו כמו סמרטוט עד שתצא ממנו טפה אחת של תמצית – מה הטפה? לא "בא חבקוק והעמידן על אחת", "וצדיק באמונתו יחיה", אלא טפת אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך". התמצית, טפת המהות והעצם של היהודי, היא אהבת ישראל.

קודם אמרנו שישראל היינו מה ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", אבל כאן עושים משהו אחר, לפי העקרון שאמת ואמונה בתפארת. יש שלש מדות, אמונה, יראה ואהבה. כאן אנו מחברים את האמונה והאמת יחד, כמו בתורת אבי הרבי – האמונה היא פן או ממד התורה של הצדיק, שמאמין בתורה וכך זוכה בכתר תורה. האהבה שלו, שהפסוק עליה בביאור (שהוא ה"שוב" של המאמר המקורי, כפי שדובר) הוא "רדף צדקה וחסד ימצא חיים".

מציאת החיים ע"י יגיעה באהבת ישראל

לא עשינו אתמול גימטריא, "רדף צדקה וחסד ימצא חיים" שוה 770, פסוק טוב בשביל חב"דניקים, שהוא התכלית. מה התכלית? מבצעים. מה התכלית של לימוד תורה? מה התכלית שאתה יהודי, שאתה בעולם הזה? התכלית היא "רדף צדקה וחסד ימצא חיים".

אמרנו שהמיוחד בפסוק הזה היא מציאת החיים – לא כמו "יראת הוי' לחיים" אלא "ימצא חיים". על כל מציאה כתוב "יגעתי ומצאתי תאמין" ו"לא יגעתי ומצאתי אל תאמין" – צריך בעמוד החסד יגיעה באהבת ישראל. יש "יגעת ביראה", אבל כאן רואים שעיקר היגיעה למצוא חיים הוא היגיעה באהבת ישראל, ומתוכה לעשות כמה שיותר "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה".

האם יש עוד פעם בתנ"ך מציאת חיים? "כי מצאי מצא חיים". מי אומר את הפסוק? התורה, פסוק במשלי בפרק שהתורה מדברת בעד עצמה. התורה אומרת "כי מצאי מצא חיים". ב"מצא חיים" יש כתיב וקרי – הכתיב של הפעל "מצא" הוא גם עם י בסוף, שאין לכך הסבר בפשט. כלומר, הכתיב הוא "כי מצאי מצאי חיים", פעמיים אותן אותיות, רק שבקרי משמיטים את ה-י מהפעל וקוראים "כי מצאי מצא חיים". המשך הפסוק הוא "ויפק רצון מהוי'", כמו בסיום הפסוק "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" – ברור מאד שיש כאן השוואה בין הפסוקים, בחינת חן בין הפסוקים. התורה אומרת זאת וכמו כן על אשת חיל, האשה הטובה, נאמר כך.

כאן כתוב "מצא חיים" וכאן "מצא טוב", מה הקשר בין טוב לחיים? חיים בגימטריא ד"פ טוב, ממוצע כל אות. אשה בגימטריא חי פעמים טוב, היהלם של טוב. על שניהם כתוב "ויפק רצון מהוי'". היות שהכתיב הוא עם י נעשה את הגימטריא לפי הכתיב: "כי מצאי מצאי חיים" בגימטריא ליובאוויטש, עיר האהבה. שוב, זהו שעשוע בשביל חב"דניקים – וכולנו חב"דניקים, מותר להיות חב"דניק, לא נורא להיות חב"דניק... לפי הקרי "כי מצאי מצא חיים" שוה שע, שע נהורין, בגימטריא "דברי אלהים חיים" (תורת חב"ד).

ה' שבאדם – יראת ה'

שוב, מה המסקנה? בשלש המדות של הצדיק האהבה שלו היא הישראל שלו, מה שהוא ישראל. האמונה שלו היא התורה שלו. ממילא יוצא שהיראה שלו היא הקב"ה שלו. גם דבר שדברנו הרבה מאד פעמים – חוזרים רק כדי לקשר לשלש המדות שהוא מביא, על הצדיק שנמצא בעולם הזה אחרי ההסתלקות אפילו יותר מאשר לפני כן, נותן-מעזיב לנו, "שבק חיים לכל חי", את האמונה, היראה והאהבה שלו. רק צריך להתקשר אליו, וההתקשרות היא ב"רצוא ושוב" של חבלי עבותות אהבה רבה.

איך יודעים שיראה היא ה'? מי היראה בתורה? "פחד יצחק", שפירושו 'אלקי יצחק'. כלומר, פחד כאן הוא ה' – מי שיצחק פוחד ממנו. כתוב "אלהי אברהם ופחד יצחק", כלומר שה' הוא פחד יצחק, אבל בכל אופן יש משמעות פשוטה – שיצחק פוחד, זאת אומרת שמה שהוא פוחד זה ה'. יראת שמים היא בעצם הקב"ה שבך.

"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" – סדר שמלמטה למעלה, אבל במדות הסדר הוא מימין לשמאל, אהבה-אמונה-יראה. ישראל הם אהבה-ימין, התורה היא אמונה-אמצע ודווקא הקב"ה הוא שמאל, לכן לעתיד לבוא נאמר דווקא ליצחק "כי אתה אבינו", כי אז יהיה גילוי עצמותו ומהותו יתברך. ומה שהקב"ה הוא טוב בעצם, על זה נאמר "ופחדו את הוי' ואל טובו באחרית הימים" (היינו בקשת בית המקדש כמובאר בחז"ל), חווית הטוב של ה', המדה העצמית של ה', היא "פחד", ואותו פחד עתיד לצחוק בצחוק אחד גדול באחרית הימים, וד"ל.

זו טפת הרחבה על נקודה שדברנו לפני 27 שנים...

ד. נשיאת ההפכים של ישראל אורייתא וקוב"ה לפני הצמצום

בשרש כל מדרגה לפני הצמצום יש נשיאת הפכים

הנקודה השניה: כל בחינה משלש הבחינות האלה נמצאת כפי שהן בשרש שלפני הצמצום, ישראל אורייתא וקוב"ה. מה מאפיין את לפני הצמצום? מה עושה הצמצום? הגיון. אחרי הצמצום לא יתכנו שני הפכים בנושא אחד, או זה או זה – זהו גדר הצמצום. לכן המתנגדים פחדו מהחסידים, שהתחילו לצעוק "אין סוף" בכל מקום – חששו שיהרוס את הצמצום, חס ושלום. אם כן, הגדר של לפני הצמצום הוא נשיאת הפכים. גם בנשיאת הפכים יש כמה דרגות, כמו שכתוב בספר אשא עיני במאמר על "כל יכול, נושא הפכים, נמנע הנמנעות" – כנגד ג' רישין או כנגד ג"ר לפני הצמצום, מלמטה למעלה, כמו שמסביר רבי הלל לגבי "כל יכול" שהיינו אורות ד-סג שבבחינת יחיד ממש שלפני הצמצום, כלומר בינה דיחיד שלפני הצמצום.

מה הווארט השני לפי זה? הוא אומר שכל אחד מישראל, אורייתא וקוב"ה איך שהם בעצם ואיך שהם אחד – מה שבעצם מחבר אותם, המכנה המשותף שלהם, הצד השוה – שכולם בבחינת נשיאת הפכים. עד רום המעלות יש את שלש המדות האלה. אנחנו נפרש אפילו יותר ממה שכותב כאן בלקוטי לוי יצחק ונסביר ש"עד רום המעלות" היינו לפני הצמצום, שם ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד, כפי הווארט הראשון שאמרנו.

נשיאת הפכים באמונת התורה – "אלו ואלו דברי אלקים חיים"

נתחיל מהתורה, מה נשיאת ההפכים שבתורה? איך אני יודע שהתורה נושאת הפכים? "אלו ואלו דברי אלהים חיים". פסיקת הלכה למטה אחרי הצמצום לא יכולה להיות בעת ובעונה אחת כבית הלל וכבית שמאי, אבל באמת לאמתו – כפי שלפני הצמצום, בשעשועים העצמיים של הקב"ה (כפי שמסביר רבי הלל בכמה מקומות) – פשיטא ש"אלו ואלו" לגמרי, עד כדי כך שבאמת לאמתו אינם הפכים כלל (כנ"ל), ורק אצלנו נקרא נשיאת הפכים.

היו הרבה שיעורים בענין. מתי נתגלה ה"אלו ואלו"? השפת אמת כותב שעל כך היתה מלחמת יון, שבאו "להשכיחם תורתך", התורה שלך, ולחמו בעיקר נגד הממד הלא הגיוני של התורה, מה שנגד הלוגיקה ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים". באמת עד הזוגות, באותה תקופה, לא היתה מחלוקת. בתקופת האשכולות שקדמה לזוגות – אשכולות היינו "איש שהכל בו" – לא היו מחלוקות, וממילא לא התגלתה התורה כפי שהיא לפני הצמצום הראשון. חנוכה היא המצוה ה-כתר, סוד כתר תורה, האחרונה שב-ז מצוות דרבנן שמשלימות כתר מצוות. באמת היא מגלה את הכתר, והכתר של התורה היא גם הבחינה הזו של "אלו ואלו דברי אלהים חיים", שבעצם "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", "חביון עז העצמות" שברדל"א. אנחנו בשנת עז, ת'הא ש'נת ע"ז. זו נשיאת ההפכים של התורה.

נדבר על מדות הצדיק, האמונה, היראה והאהבה שלו. נשיאת ההפכים של האמונה שלו – מה שהוא מאמין בתורה – היינו אמונתו ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", נגד השכל שלו לגמרי, נגד ההגיון לגמרי.

נשיאת ההפכים ביראת ה' – פחד וצחוק-שעשוע

מה נשיאת ההפכים שיש במדת היראה? חידוש, שאנחנו חוזרים על משהו שנאמר – לא היינו זוכרים, אבל היות שכתוב (זו מעלת הכתב) – לפני הרבה זמן בקבר יוסף. מה נשיאת ההפכים של מדת היראה? שוב, חוזר לפסוק "פחד יצחק". [עקידת יצחק?] העקדה היא מעבר להתכללות האהבה והיראה, לא בתוך הפחד עצמו. אנחנו רוצים לזהות את נשיאת ההפכים בפחד עצמו, בכך שאתה פוחד, שאני פוחד. איזה דבר לא הגיוני יש בפחד, שהוא סימן ששרש הפחד הוא ה'? ה' ודאי לפני הצמצום, שם הוא נושא הפכים.

שוב, הביטוי "פחד יצחק" כפי שאנו דורשים אותו בכל מקום – שהפחד צוחק. בתניא הוא מביא מהזהר שצריך להיות "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", צריכה להיות נשיאת הפכים יהודית – גדר של יהודי שבוכה וצוחק יחד. כאן יש משהו דומה, שנשיאת ההפכים היא של שני מצבי רוח מהקצה אל הקצה – אם אתה רואה אחד שקודם הוא רועד מפחד ופתאום הוא מתחיל לצחוק צחוק אחד גדול, מה אומרים עליו? [מניה-דיפרסיה.] משהו כזה. קוראים לאנשים הלבנים לטפל באותו אחד... בכל אופן, לא רק שהוא עובר – שיכול לעבור בן רגע ממצב הפכי למצב הפכי, דווקא במדה הזו של פחד – מפחד לצחוק.

מהם פחד וצחוק לפני הצמצום? הצחוק הוא השעשועים העצמיים, שעשועי המלך בעצמותו, שרבי הלל קורא לו "אור המאיר לעצמו". אחר כך, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא", מתחיל "אור המאיר לזולתו", אבל שעשועי המלך בעצמותו הם "אור המאיר לעצמו" – גם גילוי, אבל לעצמו. מה היה לפני הגילוי? העלם עצמי של אור בעצמות המאור, בלשון הרבי הרש"ב. ההעלם העצמי הוא לפני האור המאיר לעצמו, שהוא השעשועים העצמיים. מי שזה מתגלה לו – ההעלם העצמי אינו גילוי, אבל מי שמתגלה לו העצם הזה, כלומר שהוא מרגיש וחווה את ההעלם העצמי – נמצא בפחד (אותו פחד של לעתיד לבוא עליו נאמר "ובאו במערות צֻרים ובמחִלות עפר מפני פחד הוי' ומהדר גאונו"). הפחד האמתי מעצמות ה' היא תחושת ההעלם העצמי, ובן רגע ההעלם הזה הופך להיות גלוי ואז יש "צחוק אחד גדול", שעשועים עצמיים. כך חוזר חלילה מהעלם עצמי, מפחד, לצחוק. היכולת לעבור בן רגע ממצב למצב הפוך היא גם סימן שבאמת, למעלה מהזמן, הוא חווה את שניהם יחד, כמו שכתוב על בכיה וחדוה שהם ממש יחד. זו נשיאת ההפכים של היראה, שבעצם אמרנו שהיא ה' שבך, קוב"ה שבך.

נשיאת ההפכים באהבת ישראל – מודעות לרע ואהבה עזה

מהי נשיאת ההפכים של אהבת הצדיק? איזו נשיאת הפכים יש באהבה. יש בחינה שכבר אמרנו, ה"רצוא ושוב". אמרנו שעיקר ה"רצוא ושוב", "זאת חקת התורה", הוא במדת האהבה – "בכל מאדך" ו"רודף צדקה וחסד", כלפי מעלה וכלפי מטה. זו בחינה אחת.

מה עוד? בשיעור לפני 27 שנה אמרנו משהו אחר על נשיאת ההפכים של מדת האהבה (שרש ישראל לפני הצמצום) – "וירא און ולא יתבונן", "בצדק תשפוט עמיתך", שאני מודע לרע ומתעלם ממנו ומתייחס רק לטוב. כמו שאמרנו קודם לגבי הקב"ה, שהוא רק טוב ולא משנה מה יש במציאות, "אני הוי' לא שניתי", כך היא אהבת ישראל. כך מוסבר באריכות בדרך מצותיך לצ"צ במצות אהבת ישראל במדרגה הגבוהה של "ואהבת לרעך כמוך" (מבין השתים שהוא מסביר), "על כל פשעים תכסה אהבה", שאהבת ישראל היא אהבה עצמית ו"כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" – הוא רואה, אך מתעלם מהם תוך כדי שהוא יודע מהם.

לגבי אהבת ישראל יש שיחה אחת שהרבי מסביר שגם אצל הצדיקים הגדולים, תלמידי המגיד, היו כמה מדרגות בזה. היתה מדרגה של רבי זושא, של רבי לוי יצחק ושל אדמו"ר הזקן[ה] – עד כמה ראו את מגרעות הזולת ובכל זאת אהבו. אצל אדמו"ר הזקן היתה זאת בשלמות, לגמרי רואה את הרע של החבר שלך ומודע אליו, אבל אדרבה דווקא התבוננות זו מושכת את עצמת האהבה, "וירא און ולא יתבונן". כך הסברנו את נשיאת ההפכים של מדת האהבה, מודעות לרע יחד עם אהבה עזה, כשראיית הרע שבחבר לא פוגמת באהבה אליו. הווארט כאן שהמודעות לרע היא חלק מהאהבה, צד אחד מהאהבה, כמו הוכחה לאהבה – כמעט כמו "הרע כסא לטוב", שבלי ממד המודעות לרע האהבה לא היתה שוה. אתה אוהב מישהו טוב? איזה חידוש יש בזה?! בכך שאתה אוהב מישהו רע יש חידוש, זה הווארט.

שלש נשיאות הפכים – שלשה צירים של ו"ק

נוסיף לכל הדרוש הזה, מלפני שנים רבות, עוד משהו: כעת הגדרנו שלש נשיאות הפכים – של התורה והאמונה בה, של האהבה ושל היראה. נשיאת הפכים היא כמו המושג עומק בספר יצירה, "עמק צפון", "עמק דרום" וכו'. הו"ק הם שלשה ממדים כאשר לכל ממד יש שתי נקודות אין סוף – כפי שנקרא בחכמת החשבון – ה"עמק" של כל קצה של הממד האין-סופי. יש ממד רוחב – ימין-שמאל. כעת מסבירים כמו בספר לחיות במרחב האלקי. יש קדם-אחור ויש מעלה-מטה. אלה שלשה ממדים, כשלכל ממד יש שתי נקודות עומק, נקודות אין סוף בכל כיוון.

באמת זו מחלוקת במתמטיקה – משהו שלכאורה לא יכול להיות, אבל כאן כן – שתלויה בשאלה אם מאמינים במציאות של אין סוף, האם יש בכלל כזה מושג במציאות. רק זו יכולה להיות מחלוקת. לפי אלה שמאמינים שיש באמת אין סוף, שתי הנקודות נפגשות שם – על כך אמרנו שיש כאן נשיאת הפכים. כדי להשלים יפה את הדרוש צריך להסביר בסוד הדעת, קשור לדרוש הדעת שאמרנו לפני כמה ימים[ו], שהדעת נקראת "מפתחא דכליל שית", ואמרנו שבכללות יש בתוך הדעת גופא את כל ו הקצוות, עוד לפני שהיא מתפשטת למטה בו"ק של הלב. אותו רעיון הוא מה שכעת מדברים.

אמונה – ימין ושמאל (אברהם ויצחק); אהבה – מעלה ומטה (משה ואהרן); יראה – קדם ואחור (יעקב ויוסף)

נתחיל מהאמונה בתורה: נשיאת ההפכים של "אלו ואלו דברי אלהים חיים", שאני מאמין שבית הלל אמת וגם בית שמאי אמת, שניהם אמת לאמתו בעת ובעונה אחת. לאיזה ממד שייך? מעלה-מטה, קדם-אחור או ימין-שמאל? ימין-שמאל, כי בית הלל מימינים (מתירים) ובית שמאי משמאילים (אוסרים). לפי זה יוצא שנשיאת ההפכים של האמונה בתורה היא על הציר – ממד – של ימין-שמאל.

מה לגבי האהבה כפי שהסברנו בפירוש הראשון? היא מעלה-מטה, כי בעת ובעונה אחת "רץ לבך" למעלה, לה', לאהוב את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ותכף אתה שב למטה לאהוב מה שהאהוב אוהב וה' אוהב ישראל כו'. נמצא שנשיאת ההפכים של ישראל, של האהבה, היא על הציר של מעלה-מטה.

מה נשאר בשביל הקב"ה, יראה? קדם-אחור. למה? כתוב דבר פשוט מאד בחסידות שטבע היראה הוא לגרום לסגת – כתוב "כל ירא בורח".זהו החידוש שמוסבר בחסידות על "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", שיעקב היה מסוגל לשבת, לא לברוח, לא לסגת ממגורי אביו, "פחד יצחק", אלא לשבת שם, כפי שמסביר רבי הלל באריכות. שוב, הוא כותב שטבע היראה הוא בריחה אחורה, ואמרנו שהפחד לפני הצמצום הוא מתחושת ההעלם העצמי. יראה עילאה היא בטול במציאות, ה-י של שם הוי'. בכל מקום בתניא כתוב "להבטל ולהכלל", כלומר שמתוך בטול אתה נכלל. יש פרדוקס – נשיאת הפכים – של מדת היראה, שהמודעות העצמית שלי בורחת אחורה, אבל יש משהו בי, האמת שלי, שנשאב להכלל ממש במה או במי שאני ירא ממנו. מה שהירא נשאב ונכלל בתוך הדבר שהוא ירא ממנו, סימן שהוא-הוא הנורא – על כך אמרנו שהיראה היא-היא הקב"ה, כי מתוך בטול של היראה אדם נכלל, התכללות שנקראת "לאשתאבא בגופא דמלכא".

אם כן, זהו הסבר מאד יפה להבין את נשיאת ההפכים של היראה, שהיא אחור-קדם, הציר של "גופא [יעקב] ובריתא [יוסף] חשבינן חד" (יעקב נכלל, רץ לדבר מצוה, ויוסף נס ובורח מן העבירה, הכל מתוך יראת שמים טהורה), של אהבה מעלה ומטה, הציר של משה (עליו נאמר "מי עלה למרום" באהבה עזה שבבחינת "בכל מאדך" כדי שיוכל להחזיק בעז של תורה – "והוריד עז מבטחה") ואהרן ("אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות כו'"), ושל התורה ימין ושמאל, הציר של אברהם ויצחק ("אלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", בחינת הלל ושמאי, עליהם נאמר "את והב בסופה". נשיאת ההפכים של "אלו ואלו דברי אלהים חיים" מתגלה בתורה שבעל פה דווקא, תורת אברהם ויצחק שלפני מתן תורה שבכתב על ידי משה רבינו, נשמת יעקב אבינו, כמבואר במ"א).

עד כאן בזכות ששלחו לי את השיעור מלפני הרבה שנים. לחיים לחיים.

נגנו ניגון "יעלה".

גילוי העצמות 'בגובה העינים'

יש מאמר של רבי אייזיק בו הוא כותב שאת גילוי העצמות לא מרגישים כיורד מלמעלה למטה, אלא גילוי שפתאום מופיע לך מול העינים. היום אוהבים את הביטוי 'לדבר עם מישהו בגובה העינים'. מקור הדבר הזה, גילוי בגובה העינים, הוא מאמר של רבי אייזיק. הוא אומר שסתם גילויים – סובב, ממלא – אתה מרגיש כמשהו מעליך שיורד אליך, אבל עצם הוא לא מלמעלה למטה אלא רק מולך. כמו שאדם משתחוה בפישוט ידים ורגלים, ואז הכתר שלו באיזון מוחלט איתו, לכן האות כ – האות של הכתר – היא בצורת כתר של מישהו שוכב, לא עומד אלא שוכב. יש מאמר של כתבי גורי האר"י שנקרא "רזא דאתוון", ועל הנאמר שם לגבי האות כ מפרש רבי אייזיק ומסביר את ענין גילוי הכתר, גילוי העצם, איך ששייך לבטול מוחלט, השתחוויה, ובא ומופיע דווקא 'בגובה העינים'.

זה מאד מחזק מה שאמרנו כעת לגבי ממד היראה, שהיא מן העצם. אהבה היא לגילויים אבל יראה היא מן העצם, והעצם נצב מולך, וכאילו משהו תוך כדי שהוא בורח נשאב ונכלל באותו גילוי 'בגובה העינים'. למה אנשים אוהבים היום לומר שצריך לדבר עם מישהו בגובה העינים? כי אז אתה מדבר מהעצם שלך לעצם שלו. אם אתה מדבר מלמעלה למטה אין מפגש של עצם עם עצם, "עצם מעצמי", בכלל. מפגש של עצם הוא רק בגובה העינים. הרווחנו עוד ווארט חשוב.

ה. מקשת כנסת ישראל

כעת נלמד את ההתחלה והסוף של המאמר (ובהשלמות נוסיף גם את אמצע המאמר). שכל מי שעדיין אתנו יפתח את המאמר:

רמזי "עד ירכה עד פרחה" – שני עדי התורה

הדרוש הוא על הפסוק "וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה". המלה "מקשה" מופיעה פעמיים, "מקשה זהב... מקשה היא". היות שיש כאן שתי בחינות שיסביר, "ירכה" ו"פרחה", יהודים פשוטים ותלמידים חכמים, 'תכשיטים'. יש מי שמחפש בישיבות 'תכשיטים', אבל אני רואה שרוב התכשיטים כבר הלכו מכאן ומי שנשאר הוא רק ה"ירך" שהם באמת האנשים היציבים... על כל פנים, יש לומר שההבדל בין ה"מקשה" הראשונה לשניה הוא בין "ירכה" ל"פרחה". ב"מקשה" הראשון הדגש הוא "מקשה זהב" ובשני "מקשה היא". דווקא כנגד ה"ירכה", הפשוט, צריך להדגיש את ה"זהב", וביחס למה שסמוך ל"פרחה", התלמיד חכם, הצ'אצ'קע, התכשיט, צריך להדגיש ש"מקשה היא", הכל מקשה.

לפני שנתחיל לקרוא, יש כאן גימטריא יפהפיה, מהיפות בתורה. "עד ירכה עד פרחה" – ביטוי הקשר בעם ישראל בין היהודים הפשוטים לתלמידי החכמים – הוא הוי' ברבוע, וממילא ממוצע כל מלה הוא אחד ברבוע. זו גימטריא שמלמדת שהכל (כל סוגי הנשמות שבעם ישראל הם) אחד ממש. "עד... עד..." אפשר לקרוא גם כמו שני עדים, "על פי שני עדים יקום דבר". החידוש של נבואת זכריה הוא שדימוי המנורה הוא עצמו דבר ה'. כתוב "על פי שני עדים יקום דבר", כדי להקים את דבר ה' ולהאמין בתורה – להאמין באמת של התורה, כמו שאמרנו קודם – צריך לדעת ששני העדים הם שני ה"עד"ים כאן, "עד ירכה עד פרחה". גם ליהודי הפשוט יש עד, הוא עד, וגם לתלמיד חכם יש עד, הוא עד. כמו היום, אם רוצים שמשהו יעבור כאן במדינה, איזה חידוש דבר, אז "על פי שני עדים יקום דבר". לא מספיק שהתלמיד חכם יבוא ויאמר שכך כתוב בתורה וצריך לעשות כך וכך, וכמובן לא מספיק שיבוא עם הארץ ויאמר שכך צריך לעשות, אבל "לא סגי הא בלא הא" – כדי להקים את דבר ה' צריך שגם הירך יעיד וגם הפרח יעיד על אותו הדבר. זה בא מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל. הרבי תמיד חבר אהבת ישראל לאחדות ישראל. הביטוי הכי מיוחד כאן הוא "עד ירכה עד פרחה".

רצינו להסביר גם בראש חדש תמוז, לפני כמה ימים, שהשבט של החדש הוא ראובן, ראו-בן, תראו את הבן שלי, הוא משהו מיוחד. מה הממוצע בין ירך ל-פרח? ראובן, ז"פ לז (יחידה), וב"פ ראובן עולה ז"פ עד (בהכאה פרטית, ירך פרח = 40960 = ה פעמים ב בחזקת אחד, (2¹³)5!). אם כן, יש כאן תשע פעמים עד – "עד... עד..." ועוד ירך-פרח, ונשאר עוד 10, שתי ההין בסוף "ירכה" ו"פרחה". בלי ה-ההין 'עד ירך עד פרח' עולה 666, המשולש של לו, שהוא עצמו המשולש של ח וגם הרבוע של ו. מספר מיוחד, שהמלה הכי חשובה בו היא יתרון, "כיתרון האור מן החשך". עד כאן רמזים על הפסוק.

זכריה הנביא: המנורה – "זה דבר הוי'"

נתחיל לקרוא את הדרוש. כדי להבין את ההתחלה כאן צריך לפתוח ספר זכריה, עיקר הדיוק כאן הוא מנבואת זכריה, "מנרת זהב כלה". למי שלא בקי קשה לקרוא אפילו את תחלת המאמר כאן.

וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה. הנה מנורה נקראת כנס"י [המנורה היא סמל. כל מה שדברנו בתחלת דבריו היום באה להסביר, שהיות שהמנורה היא סמל – כך קוראים היום, סמל יכול להיות גם במשמעות מאד שלילית, ע"ז, פסל, אך בכל אופן רואים שיש סמל קדוש מאד אם הוא במקום הנכון ובהקשר הנכון, כמו הכרובים בבית המקדש שבהקשר הנכון ובמקום הנכון ובמתכת הנכונה הם קדש קדשים, ובמקום אחר הם עבודה זרה. הסמל של הקדושה הוא ציור, הוא תואר. בלי להסתכל על המנורה לא הייתי יכול להבין את כל הסודות שלה – ז קנים ו-כב גביעים ו-יא כפתורים ו-ט פרחים – אבל הסמל הוא מורכב ויפהפה, ואומר שכל מה שיש כאן הוא סמל של עם ישראל.] שהיא קדושת כלל נש"י כמבואר במנורת זכרי' הלא ידעת מה המה וגו' ויען כו' זה דבר ה'

נקרא בפנים: "וישב המלאך הדבר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו. ויאמר אלי מה אתה רֹאה ויאמר ראיתי והנה מנורת זהב כֻלה וגֻלה על ראשה ושבעה נרֹתיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. ושנים זיתים עליה אחד מימין הגֻלה ואחד על שמאלה. ואען ואמר אל המלאך הדבר בי לאמר מה אלה אדני. ויען המלאך הדבר בי ויאמר אלי הלוא ידעת מה המה אלה [בתמיהה] ואֹמר לא אדני. ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר הוי' אל זרֻבבל...". האם בהמשך מוסבר מהי המנורה? יש קצת, אבל כאן יש תשובה כללית שהמלאך אומר לנביא זכריה מהי המנורה שראית, "זה דבר הוי'" – המנורה שראית "זה דבר הוי'".

יש בתורה שמונה פעמים "זה הדבר אשר צוה הוי'", הנבואה המיוחדת של משה רבינו, אבל הביטוי "זה דבר הוי'" לא כתוב בשום מקום אחר בתנ"ך. יש הרבה "דבר הוי'", אבל המשפט "זה דבר הוי'" יש רק כאן. סימן שיש איזו התנוצצות מאד גדולה של נבואת משה רבינו בנבואה של זכריה כאן. המלאך אומר לו "זה דבר הוי' אל זרֻבבל". הוא מבית דוד, שהזכרנו קודם, והוא בא מהגולה שנזרעה בבבל, זרע-בבל. כעת נראה איך הוא מסביר מיהו זרובבל וכו'. רק קראנו כדי לראות שמביא פשט, שמי שקורא את התנ"ך כמו שצריך רואה ש"זה דבר הוי'" היינו המנורה שאתה רואה – הוא ראה מנורה, ציור, והציור הזה הוא "דבר הוי'".

מה דבר הוי' אל זרובבל (מה 'אומרת' המנורה לזרובבל)? "זה דבר הוי' אל זרֻבבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר הוי' צבאות" ("לא בחיל ולא בכח" = עד עד, רמז ל"עד ירכה עד פרחה". "זה דבר הוי' אל זרֻבבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר הוי' צבאות" = זך פעמים עד, ודוק). אתמול דברנו על רוח הצדיק, שכוללת אהבה יראה ואמונה. יש אצל אליהו עוד רוח שלא הזכרנו, רק אמרנו שכל רוח שייכת לאליהו הנביא. כתוב שה' לוקח את אליהו ברוח ממקום למקום – עובדיה שואל איך יאמר שהוא כאן, הרי הרוח ישא אותו בן רגע למקום אחר. הרוח שייכת לאליהו מבשר הגאולה. כאן יש אחת הרוחות החשובות בתנ"ך, "כי אם ברוחי אמר הוי' צבאות". לפי מה שאמרנו "רוחי" היינו גילוי אליהו. לא חיל ולא כח – שכנראה גם רומזים לשרש נשמה כל שהוא – "כי אם ברוחי", שרש נשמת אליהו הנביא, והיא מה שיש לכל צדיק אמת שמנחיל לנו בהסתלקות שלו. או שהוא חי או שמת, כפי שהסברנו אתמול בלילה, איך שלא יהיה הוא מנחיל לנו את הרוח שלו – האמונה, היראה והאהבה שלו.

המנורה היא דבר ה' [זו היא התשובה לשאלה מה היא המנורה. איזה "דבר הוי'"? אנחנו תמיד מביאים מאחז"ל "'דבר הוי'' זו הנבואה, 'דבר הוי'' זו הלכה, 'דבר הוי'' זה הקץ", אבל כאן אומר משהו אחר – ש"דבר הוי'" הוא כנסת ישראל, מלכות ישראל, והיא-היא המנורה:] הוא אשר בדבר ה' שמים נעשו המחיה כל העולמות שהיא כנס"י על שם שמכנסת בתוכה בחי' אלהות הנק' ישראל [המלה ישראל היא גילוי אלקות, ודווקא] סובב כל עלמין [שלמעלה מיכולת כלי העולמות להכיל בפנימיות, ישראל אותיות לי-ראש.] כמ"ש ויקרא לו אל אלהי ישראל [מפרש כאן שישראל הוא גילוי אלקות, "אל אלהי ישראל", כך הוא המשיך לתוך תודעת יעקב אבינו. כעת הוא לא מדבר על ישראל אלא חוזר לכנסת ישראל:]

כנס"י כ"אדם המבולבל"

והיא כוללת כל הנשמות מגדולי הצדיקים [הפרח.] ועד פחותי ערך [הירך.] וע"כ כתיב אל זרובבל [מהו זרובבל?] אדם המבולבל [ווארט חזק. בתחלה, כל זמן שאין אחדות בעם ישראל, האדם הזה – שיעור הקומה של עם ישראל – הוא מבולבל. מה הבלבול שלו? שיש בו דעות שונות ומשונות שמושכות לקצוות שונים לגמרי, אחד נגד השני, מפלגות-מפלגות בעם ישראל. אם באים למציאות, שיש הרבה מפלגות, כל אחד רב עם השני – כמו המציאות היום – עם ישראל, האדם, מבולבלים. כך היה בתחלת בית שני, היינו בבלבול. הבלבול הזה הוא תוצר של גלות בבל, כמו שאמרנו שהפשט של זרובבל הוא על שם בבל. בבל הוא לשון בלבול.

שוב, מיהו זרובבל? אדם המבולבל. ממה הוא מבולבל?] טוב עם רע [שיש בתוך עם ישראל. עיקר הווארט כאן שהתיקון, המנורה הטהורה, "מקשה זהב... מקשה היא", "עד ירכה עד פרחה", היא כאשר אין יותר ערבוביא ובלבול של טוב ורע בעם ישראל, כאשר הכל זהב נקי, מקשה אחת של זהב נקי וטהור. הוא יסביר איך מגיעים לכך. אבל בתחלה לא ככה, יש בלבול, כי יש בעם ישראל] זרע אדם [הצדיקים.] וזרע בהמה [ההיפך, אנשים שהולכים אחר התאוות הבהמיות שלהם:] שמשים עצמו כבהמה שמהלך אחר שיחה נאה [זו דוגמה של אחד פחות הערך, שמענינת אותו איזו חדשה בעיתון או ברדיו, שיחה נאה, כפי שדברנו לאחרונה[ז] – זה הסימן שהוא בכי רע. חיזוק למה שדברנו לפני כמה ימים. אדם שזה מה שמענין אותו, כל שעה הוא חייב לפתוח חדשות – לא רק שהוא מבולבל, אלא מוסיף בלבול לעם ישראל, זה הדבר שמבלבל את כולם, הוא נמשך אחר שיחה נאה שאין בה שום ערך ולהיפך, רק מקלקלת את הערכים האמתיים של הנפש. כל זמן שיש זרע אדם וזרע בהמה בערבוביא עם ישראל נקרא זרובבל, אדם מבולבל, וצריך לצאת מכך.],

"מעשה המנֹרה מקשה" – תיקון הבלבול בשבירת המדות ובטול הרצון

ועל זה אמר הכתוב וזה מעשה המנורה [אם אתה רוצה לתקן את המנורה, מעשה לשון תיקון, שתהיה מנורה יפה של עם ישראל.] מי שרוצה לצאת מבחי' רע [גם לעצמו, ובעיקר לתקן את הכלל.] ולעשות עצמו מנורה [מה הוא צריך לעשות? הפסוק מלמד את הסדר:]

יעשה כסדר הזה מקשה [צריך לקחת קורנס ולהכות, לעשות מכל העסק מקשה מתוך עשת של ככר זהב.] שמתחלה היה ככר עגול [מענין, הייתי יכול לחשוב שמקשה היא המצב הראשוני. הפירוש של "מקשה" הוא לא לעשות מגופים נפרדים ואחר כך לחבר, אך הייתי יכול לחשוב ש"מקשה" והמצב הראשוני הם היינו הך, ומסביר שלא כך. עיגול אחד של זהב אינו מקשה – המקשה היא על שם הקשת הקורנס, רק אחרי שמכים הרבה בחומר הגלם של זהב מקבלים מקשה. חומר גלם אינו מקשה, ורק אחרי שמרביצים לו והוא נעשה רך ואפשר לעצב אותו בציור הרצוי הוא מקשה. במצב הראשוני יש פסולת שמרוכזת בכל מיני מקומות, הזהב לא אחיד. כשעושים אותו מקשה, לאט לאט עם ריבוי הכאה, משוים אותו וגם מוציאים ממנו את הפסולת. אם כן, הדבר הראשון הוא מקשה, לעשות את חומר הגלם שלך מקשה.]

ופרש"י עשת של ככר זהב היתה [גוש זהב, שעדיין אינו מקשה.] ומקיש בקורנס וכו' לפשט אבריה [מקיש כדי להוציא את הקנים ואת כל קישוטי המנורה.] וע"י הכאת הקורנס יורד זהב עליון למטה ותחתון עולה למעלה עד שנתערב כל הזהב ומתבטל מצורתה הראשון [הייתי חושב שהמקשה היא עדיין צורה גלמית, אך אומר ש"מקשה" היא אחרי שקבלה את צורת המנורה, והחידוש שהיא "מקשה", הכל מעשת אחת. הצורה הראשונה התבטלה. ורמז נאה לכך ש"מקשה" כולל את כל מעשה המנורה: מנורה במ"ס = 58 = חן – המנורה היא עיקר החן של בית המקדש. וכן מקשה במ"ס = חן! כלשון סיום נבואת המנורה של זכריה (הפטרת שבת פרשת בהעלתך ושבת חנוכה) – "תשאות חן חן לה".],

כן יעשה האדם בעצמו לשבר המדות שיתבטלו מצורתם [הגלמית, מהטבע הראשון שלהם, העשת שלהם. הוא אומר שהטבע הראשון של האדם הוא העשת, ושם יש רצונות – יש רצונות של השכל שלו, יש רצונות בטן שלו, יש כל מיני רצונות לאדם. כל הרצונות האלה שיש לו מבולבלים, לא מתוקנים. צריך לקחת קורנס ולהקיש, לשעבד את כל הרצונות – אם הם באים מהשכל, מהבטן, מהלב, שהכל יהיה משועבד לרצון ה', לרצון התורה.]

כמאמר בטל רצונך מפני רצונו ומה שלמעלה יהיה למטה [קודם רצית משהו חזק בשכל, וכעת התורה אומרת שלא צריך לרצות זאת. הרב מלמד את התלמיד שמה שרצית בשכל הוא טעות חמורה ביותר, תוריד אותו – לפחות צריך לדכא את הרצון הזה. לא כל אחד יכול להפוך או לבטל לחלוטין את הרצון השלילי, אבל לפחות צריך להדחיק אותו, כמו שדברנו הרבה פעמים בתורה הנפש שיש הדחקה מכוונת. הדחקה לא טובה היא כאשר היא לא מכוונת, לא מודרכת על ידי השכל של הקדושה, על ידי המודע – כשהדבר לא מודע כלל. אבל הדחקה מודרכת ומכוונות על פי השכל של התורה היא רצויה מאד, עליה כתוב "בטל רצונך". כך הוא מוריד רצונות ומעלה רצונות, שרצונות שהיו למטה עולים, כלומר מתחשבים כדברים חשובים באמת, ורצונות שהיו למעלה יורדים, כשהוא מבין ומבטל את עצמו שהרצון הזה לא חשוב ויתכן שהוא גם שלילי.] ויתערב וד"ל [עד כאן פרש רק את המלה "מקשה".].

ו. זהב היראה

התבוננות לשם יראה

ואח"ז אמר הכתוב זהב [מתקנים את המנורה שלך עם המלה "זה", "זה דבר הוי'" ("זה דבר הוי'" נוטריקון זהב. שאר האותיות של "זה דבר הוי'" = ירך, נמצא ש"זה דבר הוי'" הוא ירך זהב, "מקשה זהב עד ירכה" כנ"ל), "וזה מעשה המנרה מקשה זהב". הסביר מהי "מקשה" וכעת מסביר מהו "זהב".]. [על ידי שעושה עצמו "מקשה"] יבוא לבחינת זהב שהוא יראה [בתניא מסביר שזהב, "כמעלת הזהב על הכסף", הוא עוד מדרגה עליונה של אהבה, כלות הנפש ממש, אבל ככלל סתם אהבה היא כסף וסתם יראה היא זהב, ויש "מעלת הזהב על הכסף".] כי כסף הוא אהבה מלשון נכספה שכוסף לדבק בשרשו לאור באור החיים וזהו נק' אהבה מסותרת שיש תמיד בלב כל איש ישראל כמ"ש במ"א [בתניא. לא צריך הרבה יגיעה, כי כבר נמצא בלב, ורק צריך דרך להדליק-לגלות אותה. האהבה המסותרת של כל יהודי היא הכסף שלו, הכיסופין שלו.]. וזהב נק' יראה [הוא לא משהו זמין לך, מוסתר בלב, אלא צריך לקנות אותו – "יגעת ביראה".] מצפון זהב יאתה [צפון הוא מח הבינה, התבוננות:]

ולזה צריך התבוננות בגדולת א"ס ב"ה איך הוא ממלא כל עלמין [מדלג כאן על סוכ"ע.] וכולא קמיה כלא חשיב [ובזכות ההתבוננות] יירא ויתבושש מגדולת א"ס ב"ה [מדבר כאן על יראה עילאה, ירא-בשת, אותיות בראשית. הזהב אצלו הוא יראה עילאה.], וע"כ תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה התפלה עם פסוקי דזמרה ומדאורייתא אין צריך כ"א ק"ש [מצות עשה דאורייתא.] ומעט תפלה [להתפלל פעם ביום, לומר משפט אחד של בקשה לה'.], כמו במקדש ראשון שלא היו מתפללין [כמו שאנחנו מתפללים מתוך סידור.] לפי שהיה שכלם בהיר בשחקים כל היום לראות ולהבין פלאות א"ס ב"ה. אבל אנשי כנסת הגדולה בתחלת בית שני ראו שנתמעט[ו] השכליים ונתקרבו הלבבות אל החומר [כתוב ש"רוח האדם העלה היא למעלה" ו"רוח הבהמה הירדת היא למטה בארץ", ובתחלת בית שני ראו שזרע בהמה מתחיל להשתלט על עם ישראל, יש משיכה כלפי החומר, כלפי מטה.] לראות הגשם לבד [כמו שדברנו הרבה פעמים, שנפש האלקית רואה את האין האלקי המהווה את הגשם, אבל היא נעלמת, בגלות, העין שלי לא רואה את האין האלקי אלא את החיצוניות, הקליפה הכי חיצונית, שהיא החומר. היות שאני רואה רק את החומר צריך לעשות לי איזה תרגיל, ש"כולי האי ואולי" אזכה לטעום משהו מאלקות, והתרגיל הזה הוא להתפלל שלש פעמים בכל יום מתוך התבוננות על דרך החסידות:] ע"כ תקנו להם התפלה וברכותיה שכולה ספורי שבחי אלהים פעמים הרבה שיגיע למדת יראה [הכל הוא יראה. הגם שבמקום אחר כתוב "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", שתכלית העבודה היא אהבה, אבל בגדול הכל הוא כדי שתגיע ליראת ה', שתזכה לזהב בחיים שלך.].

[מכאן השלמה]

התבוננויות היראה והאהבה

עד כאן דבר על יראת ה' שבשבילה צריך התבוננות בגדולת א"ס ב"ה, ממכ"ע וכולא קמיה כלא חשיב, בדילוג על סוכ"ע (כנ"ל). הרי גם אהבה צריכה התבוננות בגדולת ה', אז מאי נפק"מ?

בתניא כתוב שיש התבוננות בדברים המעוררים את האהבה והתבוננות בדברים המעוררים את היראה. מכך אפשר לדייק שההתבוננות בממכ"ע – נוכחות ה' כאן, שאני יכול לחוש אותו ("והנה הוי' עומד עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו וכו'" – תניא פמ"א, התבוננות של יראת ה') – היא סגולה ליראה תתאה (יראת המלכות, המלך הגדול עומד עלי ורואה את כל מעשיי כו') ו"כולא קמיה כלא חשיב", "אין עוד מלבדו", היא סגולה ליראה עילאה (בטול במציאות, היינו דכולא קמיה כלא ממש). שתי היראות הן ה"יירא ויתבושש" שמזכיר – יירא מנוכחות הממכ"ע ויתבושש מכך ש"כולא קמיה כלא חשיב". ואילו ההתבוננות בסוכ"ע יותר קשור למדת האהבה – שאני נמשך לאור אין סוף הסובב (סוד "זאת חקת התורה", רצוא ושוב כאשר הרצוא הוא לאור אין סוף הסובב כל עלמין). לסובב יש התייחסות לעולמות ומשיכת האהבה היא לדבר שמתייחס אליו, לאור ששייך לעולמות, הגם שאינו מתלבש בפנימיות.

נמצא שיש שלש מדרגות, זו למעלה מזו – יראה, אהבה, יראה. יראה אהבה יראה = מקשה, נמצא שהכל כלול כאחד במעשה המנורה "מקשה זהב... מקשה היא". והנה, מבואר בדא"ח שגם לאחר יראה עילאה, בטול במציאות, יש עוד דרגה של אהבה, אהבה רבה בתענוגים – יראה עילאה היא בחכמה-בטול ואילו אהבה רבה בתענוגים בכתר, וכמו שיתבאר עוד לקמן. יראה עילאה היא ממה ש"כולא קמיה כלא חשיב" ואילו אהבה רבה בתענוגים היא בחינת "אנא נסיב מלכא" ממש, "מי לי בשמים וגו'", מתוך הגילוי ש"לית אתר פנוי מיניה", מעצמותו יתברך ממש, והוא ענין הריקוד עם קוב"ה בקדש הקדשים שמזכיר הרבי, ראה בסוד ה' ליראיו שער אור אין סוף. נמצא שישנן ארבע מדרגות זו למעלה מזו – יראה, אהבה, יראה, אהבה, והוא סוד עבד שנעשה בן שנעשה עבד שנעשה בן, בחינת משיח, ודוק היטב.

כאן משמע שעיקר עבודת ההתבוננות היא בשביל יראה, אך לא כך כתוב בכל מקום, וצריך להבהיר. בפשטות מה שכותב שעיקר עבודת ההתבוננות שייך ליראה, היינו מפני הפסוק שמביא "מצפון זהב יאתה" – שרש הצפון הוא בינה, עבודת ההתבוננות, ודוק.

התכללות היראה והאהבה במנורת הזהב

עוד דבר: בפרק נ' בתניא מעלת הזהב על הכסף נאמרה דווקא על אהבה ולא על יראה. כאן הזהב הוא יראה כי הוא גבורה – מחלק כאן בין כסף וזהב, חסד וגבורה בכל מקום, כמו הצבעים לבן ואדום. ודאי שאין סתירה לגבי הזהב – שני הענינים הולכים יחד (האהבה של פרק נ' בתניא היא אהבה כרשפי אש, בחינת גבורה, צבע אדום. נמצא ששתי הבחינות – יראה ואהבה כאש – הן בסוד "אש אוכלת אש", וד"ל).

הכל כאן בא להסביר את ענין המנורה, ו"מנורה בדרום" – "הרוצה להחכים ידרים" – ודרום בכל מקום הוא אהבה רבה, כמו "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". שוב מתעוררת השאלה למה הוא אומר שהמנורה שעשויה זהב היא יראה. במאמר מוסגר, לפי הלכה אם אין לצבור זהב אפשר לעשות את המנורה מכסף בדיעבד. מובן שאם אי אפשר להגיע לאהבה רבה בכלות הנפש ממש (של פרק נ' בתניא, "מעלת הזהב על הכסף") מסתפקים באהבת עולם, אך פחות מובן אם נסביר שזהב הוא יראה.

אכן, יש תופעה כללית של התכללות בבית המקדש – הכהן נכנס לבית ממזרח למערב, ולכן השלחן מימינו והמנורה משמאלו. כלומר, מצד הגברא של הכהן הוא צריך לעורר יראה – לפנות שמאלה – כדי להגיע ל"חפצא" של הדרום.

"מנורה" (אהבה) ו"מנֹרה" (יראה)

אפשר לצרף לכך משהו שלא כתוב כאן – "זה מעשה המנֹרה" כתוב חסר בתורה (בלקו"ת כמובן מצוטט מלא), כמו ברוב המקומות בתורה. רק לפעמים כתוב מלא, כמו ב"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (בציווי על עשית המנורה בפרשת תרומה כתיב: "ועשית מנרת [חסר] זהב, מקשה תיעשה המנורה [מלא]". הכתיב המדויק של "תיעשה" הוא מלא י, לא כמו שכתוב בכמה חומשים. "מקשה תיעשה המנורה" = 1536 = 6 פעמים אהרן, 16 ברבוע וכו'. פרשתנו פותחת "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרֹת [חסר] אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות [מלא]"). לפי כללי חסר ומלא – שחסר הוא העלאה, שחסר גילוי, ומלא הוא המשכה וגילוי (כמו שמוסבר לגבי "הקל קול יעקב") – אפשר לומר ש"המנרה" חסר היא יראה ו"המנורה" מלא אהבה, והיות שכאן כתוב חסר רומז למדת היראה.

[וראה בהיכל הברכה שמנרה חסר היא רחל, כנסת ישראל, "אשה יראת הוי'", ואילו מנורה מלא היא אמא, אהבה רבה, והוא עולה בקנה אחד עם הנ"ל, ודוק. ושם: מנורה = ז פעמים טוב הוי', סוד הטבת שבעת הנרות. והוא רומז ל"ופחדו אל הוי' ואל טובו באחרית הימים", בקשת בית המקדש, שהזהב, זהב המנורה בפרט, נברא עבורו, כמבואר בחז"ל, והיינו פחד ש"תוכו רצוף אהבה" רבה, וד"ל.

יש ג פעמים מנורה מלא בתורה, כולן "המנורה" – "מקשה תיעשה המנורה" "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" "אל מול פני המנורה העלה נרתיה", הראשונה בציווי מעשה המנורה כנ"ל ושתי האחרונות בתחלת פרשתנו. י"ל שהן כנגד הג"ר – הרי בנ"ך יש עוד ז פעמים מנורה מלא כנגד הז"ת. לפי זה, ה-י של "תיעשה המנורה" רומזת לחכמה סתימאה דאריך המִתקנת ע"י הגבורה דעתיק, בוצינא דקרדוניתא, כח המשכיל בנפש, שרש אור אבא דיסד ברתא, ושני "אל מול פני המנורה" הסמוכים זל"ז בפרשתנו רומזים לחו"ב, "תרין ריעין דלא מתפרשין", שני המוחין שהם "אל מול" הפנים, וד"ל. במספר קדמי,

"טוב הוי'" = 175, 7 פעמים 25, חיי אברהם שהתחיל להאיר, ו-7 פעמים 175 = 1225 = 35 ברבוע = 49 במשולש, סוד "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" כנודע. "המנורה" = אשה, היהלם של טוב – "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" הטוב. ג פעמים "המנורה" בתורה = בריאה-יצירה-עשיה, ללמד ש"לא לאורה הוא צריך" אלא שמטרת המנורה היא להאיר את אור אחדות הוי' למטה מטה בבי"ע לתקן את שלשת העולמות התחתונים – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – שיהיו דירה לו יתברך.]

חומרי המטה-האפריון

המשך הדרוש הוא על הביטוי "רפידתו זהב". כתוב בשה"ש "עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם". הפסוק "עמודיו וגו'" כולו קשור למִטה, הוא בא לפרט את מרכיבי ה"אפריון" שמוזכר בפסוק הקודם, "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון", ובהמשך הוא יסביר שמטה היא תפלה. מטה כמובן רומז לזיווג, ורומז לחדר המטות – לא מקום המנורה בקדש אלא בית קדש הקדשים. ידוע שבקדש החפץ שהכי קשור לקדש הקדשים הוא המנורה – מאותו שער של הארון, נר-רן, ובשניהם יש סימן שהשכינה שורה בישראל. ה"ושכנתי בתוכם" של קדש הקדשים ו"ארון העדות" הוא "עדות שהשכינה שורה בישראל", ובמנורה נר המערבי הוא סימן שהשכינה שורה בישראל.

הפסוק אומר שעמודי המטה הם כסף, מצעי המטה הם זהב ו"מרכבו" היינו כילה שפורסים על המטה היא ארגמן ובתוך המטה "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם". הביטוי "בנות ירושלם" חוזר בשיר השירים שבע פעמים, "כל השביעין חביבין" – שייך לסוד השבועות של שיר השירים, ארבע פעמים "השבעתי אתכם בנות ירושלם" (4 פעמים 7 = 7 במשולש, כח-יחי), המדובר בסיום מסכת כתובות. יש בשה"ש פעם אחת "בנות ציון" ושבע פעמים "בנות ירושלם". "בנות ירושלם" עולה חן פעמים חי, מספר הגימטריא של בנות צלפחד – מחלה נעה תרצה חגלה מלכה – רמז ש"בנות ירושלם" הן בנות צלפחד שחבבו את הארץ ביותר. בפשט "בנות ירושלם" היינו העיירות והפרברים שסביב ירושלים. היו כמה שיעורים על "תוכו רצוף אהבה" (כאשר ה-א של אהבה = 1000, "האלף לך שלמה", אזי "תוכו רצוף אהבה" = 1820, "סוד [פעמים] הוי' ליראיו [היינו יחוד של אהבה ויראה]").

אם כן, הפסוק מתחיל בכסף-אהבה ומסיים ב"רצוף אהבה", ואת ה"רפידתו זהב" שבאמצע הוא מפרש על יראה. צריך לומר שעד כאן יש אהבה שפחותה מזהב – פחותה מיראה, בפרט מיראה עילאה, יראת בשת – ויש את התכלית של שיר השירים, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", שלמעלה מהיראה (כנ"ל, המדרגה הרביעית של יראה, אהבה, יראה, אהבה). מה ההבדל ביניהן? יראה עילאה היא חכמה ואהבה בתענוגים היא כבר כתר, ובתוך הכתר גופא יראה עילאה היא גבורה דעתיק במו"ס דאריך ואילו אהבה רבה בתענוגים היא חסד דעתיק שבגלגלתא דאריך.

רמזי "רפידתו" ושרש רפד

רמז יפה: רפידה היא כפולה של אהבה – חיה פעמים אהבה – אבל "רפידתו" שוה בדיוק 700, נ פעמים זהב, כמו פרק נ' בתניא, שער ה-נ. "רפידתו זהב" עולה נא (טוב טוב טוב) פעמים זהב. והוא עולה מנורה במילוי: מם נון וו ריש הא!

היום רפד הוא שרש יחסית נפוץ, אבל בתנ"ך הוא מופיע רק ארבע פעמים, מתוכן פעמיים בשיר השירים – "רפדוני בתפוחים" ו"רפידתו זהב". כנראה שרש שמאד קשור לשיר השירים. יש ברפוד משמעות של חיזוק – "רפדוני בתפוחים" כמו "סמכוני באשישות" – או הצעת מצע, שגם היא מחזקת. "רפדוני" עולה חצי "רפידתו" – כה פעמים זהב. "בתפוחים" עולה 546, כפולת 13 וגם כפולת 14 –טל פעמים זהב, אהבה-אהבה-אהבה פעמים זהב (שהוא יראה). הסתברות מאד קטנה ששני ביטויי רפד יהיו כפולות זהב – כל ביטוי עם שתי מלים, וכל מלה היא כפולת זהב, והיחס בין שתי המלים משרש רפד הוא "שלם וחצי". "רפדוני בתפוחים" עולה דין (אדם-חוה) פעמים זהב, בגימטריא תמימות, ויחד עם "רפידתו זהב" עולה 1610, זהב פעמים חזק, י"פ קסא.

המדקדקים אומרים ששרש רפד שייך לעוד שרש נדיר בתנ"ך – לפי הכלל ש-פ ו-ב מתחלפים באותיות בומפ – שרש רבד, "מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה" (ב"אשת חיל", גם כאן יש ארגמן). מענין שקשור ליוסף הצדיק, בו כתוב "וישם רבִד הזהב על צוארו" – רואים שקשור לזהב, "רפידתו זהב" ו"רבד הזהב". רפד-רבד עולה 490, לה פעמים זהב. רפד-רבד בהכאה פרטית עולה 40176, אנכי (ט ברבוע) פעמים מלכות (משולש א-ל), בצלם פעמים אברהם (שעולה "בצלם אלהים"), א-ל (השרש הראשוני) פעמים 1296 (לו ברבוע), לו פעמים "בראשית ברא" (כתר מלכות).

עד כאן לגבי המלה המיוחדת "רפידתו". הוא בחר בפסוק זה כדי להגיע בסוף ל"רצוף אהבה" – כפי שרואים בסוף המאמר – כי התכלית היא אהבה. ועוד רמז יפהפה: "רפידתו זהב" מתפרש כאן על מעשה המנורה שבה שבעה קנים ושבעה נרות כנגד שבעה שרשי נשמות עם ישראל, כפי שמבואר בלקו"ת במ"א. "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". שבעת הקנים והנרות הם כנגד ז"ת – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. והנה ידוע ששתי המדות העיקריות של הנפש, אהבה ויראה, כוללות את כל הז"ת. והוא עד"ז: חסד הוא אהבה וגבורה יראה. תפארת היא אהבה (רחמי התפארת הן בחינת אהבה, כידוע בסוד "ארחמך הוי' חזקי", ותרגום אהבה בכ"מ הוא רחימו). "איהו בנצח ואיהי בהוד" היינו אהבה ויראה. יסוד הוא אהבה (אבר התענוג, אהבה בתענוגים, ו"גופא ובריתא חשבינן חד". הערך הממוצע של "[אלה תלדות] יעקב יוסף" הוא אהבה ברבוע). מלכות היא יראה (יראת המלך, "אשה יראה הוי' היא תתהלל"). נמצא שהז"ת הם: אהבה יראה אהבה אהבה יראה אהבה יראה = 700 = רפידתו! הערך הממוצע של כל "נר" הוא 100, שלמות של יפ"י – המנורה היא הלעומת-זה של "שקר החן והבל היפי", חן אמת ויפי של ממש.

ועוד רמז: "עמודיו עשה כסף רפידתו זהב..." – ה-ר של "רפידתו", ראש התבה, היא האות ה-אהבה בפסוק. כמה רישין יש בפסוק? "עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם" – יש ה רישין בפסוק, בגימטריא 1000 אורות של מתן תורה, "האלף [ה"פ ר] לך שלמה ומאתים [ר, ה-ר של רפידתו בפרט] לנטרים את פריו". מיקומי ה הרישין: 13 (אהבה) 23 (ע"כ 36, יראה במ"ס) 28 (7 במשולש, 36 = 8 במשולש, ע"כ 64, 8 ברבוע) 36 (יראה במ"ס כנ"ל, ע"כ 100, יפי, ממוצע אהבה-יראה-אהבה-אהבה-יראה-אהבה-יראה כנ"ל, סוד "רפידתו") 50 (שער ה-נ, חצי 100, "שלם וחצי". 50 = יראה זהב במ"ס). סכום ה המיקומים = 150 וביחד עם האות ר = 350 = 25 פעמים זהב = "רפדוני" כנ"ל. והנה, "רפידתו זהב" ר"ת רז, סוד אור אין סוף המאיר בנשמות ישראל, סוד המנורה הטהורה. האות ז היא האות ה-19 בפסוק, וביחד עם 150 = 169 = 13, אהבה, ברבוע!

כנסת ישראל – "אשה יראת הוי'" בעצם

וזהו רפידתו זהב כמו המסדר המטה מסדר ומניח כל דבר ודבר בפ"ע על מקומו [ווארט מענין בפני עצמו, שדווקא מי שמציע מטה כל דבר מונח במקום – המטה (הרומזת לזיווג כנ"ל) היא איזה פאזל שצריך לשים כל חלק במקום המתאים לו.]. כן המסדר שבחי אלהים [החלק הראשון של התפלה – כמו שיסביר בהמשך, שהמטה היא התפלה – הוא סדור שבחו של מקום.] נותן מקום לכל דבר ה' שברא לכבודו למצוא גדולתו [לכאורה מתאים להתבוננות בפרטי הממלא כל עלמין להוליד יראה תתאה, כנ"ל.],

ויש שבעה מיני דהבא בדיקנא [בזקנו של דוד המלך, שענינו מלכות אליה שייכת יראה תתאה, הבאה מהתבוננות בממכ"ע דווקא, כנ"ל.] דהנה דוד הוא רגל רביעי למרכבה ["מרכבה" רומזת להמשך הפסוק, "מרכבו ארגמן"[ח].] בחי' אלהות הנק' מלכותך מלכות כל עולמים [או ש"מלכותך" היא מלכות דאצילות ו"מלכות כל עולמים" השתלשלותה וירידתה בבי"ע, או ש"מלכותך" היא מלכות דאין סוף. שם יש לדוד דיקנא עם שבעה מיני זהב, שהוא בעצם המנורה – משוה בין דוד למנורה. קודם היה פשוט אצלנו שהמנורה היא כנסת ישראל (מנורה ועוד דוד = ז פעמים מה, סוד ז מיני דהבא שבדיקנא דדוד שכנגד ז קני המנורה. והוא עולה ה פעמים סג, סוד ה הנקודות שיצאו מעיני א"ק שהמנורה באה לתקן, וד"ל).

נחזור לשאלה הראשונה ששאלנו: הזהב הוא יראה או אהבה? הדבר הכי פשוט, שצריך להתחיל בו, הוא שכנסת ישראל היא מלכות שהיא "אשה יראת הוי' היא תתהלל" – זה הפשט במה שמסביר אדה"ז במאמר שהמנורה היא יראה. היות שהמנורה היא כנסת ישראל, וכנסת ישראל היא "אשה יראת הוי'", אז עבודתה העצמית היא יראה. אבל כאשר אהרן מדליק אותה, "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", היא כבר חווה תשוקה אדירה ואהבה רבה להשי"ת, בסוד "רוחא דשביק בה בעלה" – הרוח שמעלה מ"נ, "ואל אישך תשוקתך". בפשטות כמו בחורה, שלפני שמתחתנת היא בעצם יראה, זו מהותה, ועיקר אהבתה הוא דווקא אחרי הנישואין. היא בחורה-זהב על שם היראה שלה. בדמיון הכי פשוט, אם רוצים להקביל איש ואשה למתכות פשיטא שאשה היא זהב ואיש הוא כסף – לכן אנשים רוצים כסף, אבל "אין אשה אלא לתכשיטי אשה", דווקא תכשיטי זהב. אשה = "המנורה" כנ"ל. אשה-זהב שוה שך – נַעֲרָ חסר כתיב – שצריך להמתיקה, וכשממתיקים ונעשה נערה מלא היא כבר כפולת אהבה.]

שבע דרכים להתלהבות נשמות ישראל ביראה

ודיקנא [זקן דוד, בו יש שבעה מיני זהב, כנ"ל.] נק' המשכה מהשכל [הזקן הוא המשכה מהמוחין.] ויש שבעה מיני שכליים בבחינת דוד הנ"ל [שבע בחינות התבוננות] ש[על ידן ]יכול לבא לבחי' זהב שהיא יראה. וזהו שבעה קנים היוצאים מן המנורה [הוא אומר שכל קנה הוא בחינת שכל וחכמה – אפשר לרמוז מהפסוק "קנה חכמה קנה בינה" – שמוליד יראה.] והם ז' ימי הבנין [כל שכל שייך למדה אחרת. אם כן, צריך לומר שיש כאן התכללות של הגבורות – היראה בתוך כל אחד ממדות הלב, החל מיראה שבאהבה.] וכל אחד כלול מיו"ד הם שבעים נפש של יעקב [העולה אהבה פעמים זהב. יעקב-דוד כבר עולה זהב ברבוע. יעקב הוא זהב כאשר הוא כנסת ישראל, התכללות כל שבעים נפש יוצאי ירך יעקב. זהב-יראה עולה ירך – סוד "יוצאי ירך יעקב" ו"עד ירכה" כאן בפסוק (לעיל הוסבר ש"מקשה זהב" מתיחס בעיקר ל"עד ירכה"). מסביר כאן שירך היינו היהודים הפשוטים ופרח תלמידי חכמים. הוא רוצה לחדש, כבתורת הבעש"ט, שדווקא בירך יש זהב-יראה, בעוד הפרח הוא כנראה יותר אהבה, כסף.] ויש שבעים שרשים בנשמות ישראל וכל אחד מישראל אחוז באחד מהע' שרשים הכלולים מז' ויכול לבוא לבחי' זהב ע"י אחד מז' בחי' להיות רפידתו זהב ["רפידתו זהב" עולה גם ז פעמים אמונה. "איהי אמת איהי אמונה", האשה היא אמונה והיא זהב כנ"ל. אמונה זהב = "חן חן לה", מנורה במ"ס = חן כנ"ל]

ויתלהב בהתגלות לבו רשפי אש [כאן כבר מתחיל לעבור לאהבה כאש, כרמוז בביטוי "יתלהב בהתגלות לבו רשפי אש", אך עדיין אומר שמדובר ביראה – חידוש כאן שהתלהבות בהתגלות לבו רשפי אש עדיין מדבר ביראה.] שהוא חם ויבש [שתי תכונות האש, חם בעצם ויבש במקרה. חם-יבש עולה שכם, עיר האש.] אבל אהבה הנ"ל [כסף, שהוא פחות מזהב.] אינו מושג בלי בחי' מים [שתכונותיהם הפוכות מיבש:] קר [בעצם] ולח [במקרה. אש חם יבש מים קר לח עולה גל ברבוע. עצם הכנסת המושגים כאן הוא חידוש, לכאורה מראה שהוא מאמר קדום.].

ז. טהרת הזהב – "סור מרע" בעזרת ה'

זהב טהור מסיגי רע

עד ירכה עד פרחה. ירכה היא רגל התחתון ופרחה הם הפרחי' עליונים כולה כאחת נק' מנורה בין גדולי צדיקים הנק' פרחה על שם שתורת' ותפלתם פרחה לעילא ע"י דחילו ורחימו [כותב בפירוש שהצדיקים אינם רק יראה, אלא יש להם יראה ואהבה.] שהם גדפין לפרחה כמבואר בזה"ק,

ואפילו הירך הוא באמת מנורה רק שיהיו זהב טהור [כמו שכתוב בפסוק אחר "מקשה אחת זהב טהור". טהור = אהבה רבה ו"זהב טהור" עולה חי פעמים אהבה, אך כאן רומז לפסוק "יראת הוי' טהורה עומדת לעד". "עומדת  לעד" רומז לירך, המעמיד את המנורה. היות ש"זהב" שייך בפרט ל"ירך" כנ"ל מובן למה זהב הוא יראה, שייך ליראת שמים טהורה של יהודים פשוטים] בלי סיג כמ"ש בפסוק אחר מקשה אחת זהב טהור

כי הזהב אם יש בו סיג ממין אחר נשתנה מראיתה לירקון [צבע של חולי, שיתכן שרומז ל"כי חולת אהבה אני". אם הזהב אינו טהור יש בו תערובת רעה, וכשמדובר בזהב-יראה הרע המעורב בו הוא יראה חיצונית. יתכן שרומז כאן לצוואת אבי הבעש"ט לא לפחד משום דבר אלא רק מה' – הזהב טהור כאשר לא פוחדים משום דבר אחר, שום דבר תחתון (רע הוא גם לשון תחתון). אם פוחדים ממשהו חיצוני יש כבר תערובת וחולי.], כן ע"י הרע נשתנה וסימן לעבירה הדרוקן [חולי. הפשט שהרע הוא עבירה, אבל הסברנו שרומז ליראה חיצונית. מי שיש לו דעת פוחד רק מה', ומי שאין בו דעת ופוחד מדברים אחרים הוא "אין עני אלא בדעת" ו"העניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו" – מביאה לעבירה.]

"סור מרע" על ידי אמונת חידוש העולם

וצריך להיות סור מרע לגמרי ["יראת חטאו קודמת לחכמתו" שאז "חכמתו מתקיימת" – "אם אין יראה אין חכמה".] והיינו להאמין [סוד "רפידתו זהב" העולה ז"פ אמונה, כנ"ל.] בבוקר חדשים לבקרים שהיום נתחדש העולם מחדש כמאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית שממש נברא מאין ליש [מאין ליש = אמת, האמת לאמתה שברגע הזה העולם נברא מאין ליש.]

והוא ג"כ היום נוצר ["ואל יוציא האדם עצמו מן הכלל", כמו שכתוב בתניא.] כמו אדם הראשון [יציר כפיו של הקב"ה. מי שמרגיש שכעת נוצר מחדש יש לו כח לעשות אתכפיא – "כפיו" – ולהיות סור מרע בתכלית. "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" – אחור הוא האשה-היראה וקדם האיש-האהבה וכאשר מרגיש ש"צרתני" יש לו כח לעשות אתכפיא, "כפכה".] בוודאי יירא ויבוש מלמרות עיני כבודו ולא ירצה בעולם האין [ביטוי יחודי, שלעולם התחתון קורא "עולם האין", עולם של גארנישט.].

גם בחוש הראות [החוש של תמוז, החדש הזה.] אנו רואים בכל יום מעשה בראשית בתחלה חשך הלילה ואח"כ יהי אור השמש ליום [אור הוא יש וחשך הוא אין – העולם הזה הוא עלמא דשקרא, עולם של חשך כפול ומכופל.]. וזהו בכל יום אברכך במה שאני רואה שגולל אור וכו' [ובעיקר:] וחשך מפני אור היום ["ברישא חשוכא והדר נהורא".] בזה אני מכיר לברכך.

"סור מרע" – הוצאת ה' את ישראל ממצרים

ואל יאמר האדם שנמנע אצלו לפרד מהרע והתאוות שנשתרש באיסור [שהוא כבר מורגל, ובעיקר בדברים שהאדם דש בעקביו – זהו תיקון עקבתא דמשיחא. בעקבתא דמשיחא יש נטיה ליאוש שאי אפשר להפרד מהרע – קלקול הזהב הטהור, "יראת הוי' טהורה".]. ע"ז אנו אומרים בתפלה אמת [אמת = מאין ליש, כנ"ל.] ממצרים גאלתנו ה' אלהינו

מצרים נק' ערות הארץ היינו הדיבוק בתאוות במחשבתו [שחושב על תאוות, אפילו שלא מבצע אותן – "קשין הרהורי עבירה מעבירה עצמה".] והרע מקיפו [במחשבה יוצר אויר שמקיף אותו, כמו אויר ג"ע ואויר גיהנם שמקיפים האדם, כמבואר בתניא בשם הרמ"ע בעשרה מאמרות. אם חושב תאוות הרע מקיף אותו. אם הוא יעשה את העבירה הרע כבר יכנס בפנימיות. יש כאן פירוש ב"קשין הרהורי עבירה מעבירה" – מקיף יותר חמור מפנימי.] שאינו יכול לצאת ולהסיח דעתו [הסח הדעת הוא סוד האמונה, כמבואר במאמר אמונה ובטחון.] מהם [אם הוא חושב תאוות הרע מקיף אותו והוא נמצא במצרים, שעבד לא יכול לברוח משם:] זהו בחינת מצרים שאינו יכול לברוח משם כי אם ברצון ה' [רק אם ה' ירצה ותהיה אתעדל"ע.]. וזהו נשים משלו בנו נשים לשון רבים בין בהיתר בין באיסור [שהן עיקר מחשבות התאוות. שוב, הוא נוטה להתייאש מהיכולת שלו להפרד מהרע, כמו עבד במצרים שיודע שאי אפשר לברוח משם. כמו שהיה במצרים צריך להיות רגע שהוא צועק לה' מתוך סבל, שלא יכול לסבול יותר את "סבלותם" של מצרים.] אז הקב"ה מוציאו ממצרים

כי מאין יבוא איש הישראלי לבחי' מצרים [איך בכלל הגענו למצרים, ערות הארץ?] שנקראו בנים למקום שטבעם לעשות רצון אביהם שבשמים אבל הוא מאתו ית' ["מאת הוי' היתה זאת היא נפלאת בעינינו".] שנתן היצה"ר (כמאמר אשר הרעותי וגו' [שה' מתחרט על כך בכל יום, וחרטת ה' היא נתינת הכח, האתעדל"ע, שה' יוציאנו ממצרים.]) כמו שהיה גלות מצרים ע"י גלגל שגלגל הקב"ה עם אבותינו [כמו שנאת אחי יוסף וכל מה שה' גלגל] עד שהביאם וכו',

סגולת ישראל – להפוך את השורוק לסגול

[כעת מתחיל דבר חדש ומופלא:] וע"כ כתיב ואנכי נטעתיך שורק [הוא מפרש שׂוֹרק כשֻׁרוק. שֻׁרוק, כסדר הנקודות שמופיע בסידור, הוא הניקוד של ספירת היסוד – חיות מענין הברית, או בקדושה או חלילה בקליפה. אם בקדושה, אז כפשוטו:] כולה זרע אמת אפילו כשהאדם נופל למטה ח"ו לתאוות בחי' שור"ק בעקמימות [אדמו"ר הזקן כאן קורא שֻׁרוק למה שבסידור מופיע כקֻבוץ, כדרכו בלקו"ת ללכת בשיטת המדקדקים שקוראים לניקוד ֻ שֻׁרוק ולניקוד וּ מלאפום. כלומר, השֻׁרוק המדובר כאן הוא שלש נקודות שיורדות עקום, באלכסון, ולצורה זו הוא מתייחס. בסידור קֻבוץ הוא ניקוד ההוד ושֻׁרוק ניקוד היסוד – שֻרוק אותיות קשר, לשון התקשרות, והוא גם אותיות קרש שהוא שטות דקדושה, כנגד השטות דלעו"ז שגם היא בעיקר בתאוות פגם הברית כפי שלומדים מאשה שוטה ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". לכן, אף שהוא קורא כאן שֻׁרוק לניקוד הקֻבוץ, שכנגד ההוד, יש גם כאן קשר ליסוד – כפשוט מההמשך על "זרע אמת", ומהקשר של שרק-קשר-קרש – ויש לומר שהמלה "כלֹה", הכתובה כאן באופן יחודי, עם ה בסופה, בבחינת "איהי בהוד", היא המחברת כאן בין ההוד ליסוד (שהרי "כל" הוא כינוי של היסוד, ותוספת ה-ה משייכת אותו כאן ל"איהי בהוד").] אעפ"כ [היהודי עם כל התאוות, שכולן באות מה', בכל מצב] כולה זרע אמת

ויכול להשתנות ויכול לעשות מזה סגו"ל [יכול לקחת את שלש נקודות השֻׁרוק-הקֻבוץ ולעשות מהן שלש נקודות סגול, המסודרות ימין-שמאל-אמצע.] סגולה מכל העמים [צריך לומר שמפרש שזו גופא הסגולה שלנו, שיכולים לעשות מהשֻׁרוק-הקֻבוץ סגול. לכן שם הוי' בחותם ברכת "קבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו" – שיש שם שם חבו, "חיל בלע ויקיאנו", הוצאת כל הניצוצות – מנוקד קֻבוץ, שרש קבץ של ברכה זו. "ברוך אתה הוי' מקבץ נדחי עמו ישראל" ר"ת נעמי שקבצה לתוך עם ישראל את נשמת רות המואביה אם המלכות, בסוד אמא עליה נאמר ש"בינה עד הוד אתפשטת", מקום אחיזת רות כנודע (רות = שורק – "ואנכי נטעתיך שורק כֻלֹה [כלה נאה וחסודה] זרע אמת". "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת" = 2025 = מה-אדם ברבוע, "כלה זרע אמת" היינו "זרע אדם", "ועמך כלם צדיקים" כנ"ל. "[זרע] אמת" = אהיה ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה", השם של יציאת מצרים שנתגלה למשה רבינו, "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון", בסנה. "אנכי" = ט ברבוע, "אנכי מי שאנכי" – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" כנ"ל).

שוב, ההוד כאן קשור ליסוד, קֻבוץ ושֻׁרוק, שמבטאים אותו דבר בביטוי, רק שקֻבוץ הוא תנועה קטנה ושֻׁרוק תנועה גדולה. מי שיכול להבחין בין קֻבוץ לשֻׁרוק יאריך את התנועה של שֻׁרוק ויקצר את התנועה של קֻבוץ. בכל אופן, יש כאן קשר בין הוד ליסוד (סוד הנאמר בנח "צדיק תמים", כמבואר במ"א), כנ"ל. עיקר הסגולה שלנו הוא היכולת לעשות מהעקמימות סגול, כי בעצם "כולה זרע אמת" והרע הוא רק ממה שה' נתן בנו יצר הרע.]

"אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה"

וכן היה במצרים שאמר הקב"ה אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה אנכי מי שאנכי [אותו "אנכי" שהתגלה בעשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", לא להיות עבדים לפרעה, אף שעבד לא יכול לברוח משם – מי שבעצם "כולה זרע אמת" ה' מוציאו משם "ביד חזקה ובזרוע נטויה".] ארד וגו' ואנכי אעלך שהקב"ה עוזרו ["אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", ליצר הרע שה' נתן בו, אבל ה' עוזרו.] גם עלה שבחי' גם [שמה (כך בנוסח הישן)] יהיה לו ג"כ עלייה [בדרך כלל בביטוי כמו "אעלך גם עלה" ה"גם עלה" אחרי ה"אעלך", אבל כאן הפוך, שיש עליה "גם שמה" (כמודגש בנוסח הישן).] (ועמ"ש בד"ה ויעש משה נחש נחשת בענין פי' גם זו לטובה [שגם במצרים אנחנו בעליה, כמו "ובקשתם משם". "גם עלה" שוה עד-עד, רומז ל"עד ירכה עד פרחה". "גם עלה" היינו שגם מה שהיה למטה עלה ומה שהיה למעלה ירד למטה, והעיקר שהטוב מחברו, שמה שהיה בירך עלה לפרח, כדלקמן.]).

וזהו אמת ממצרים גאלתנו כי כולה זרע אמת כנ"ל [מדגיש שאמת הוא 'גם שמה', גם במצרים יש גאולה שהיא בחינת אמת, "כלה זרע אמת".] ע"כ ממצרים גאלתנו ה' אלהינו [ומה עיקר הגאולה, שהיה כבר במצרים?] שהגאולה שיהי' הוי' לאלהינו [כמו "ובקשתם משם... ושבת עד הוי' אלהיך", עד ששם הוי' – הסובב, העל טבעי – יהיה "אלהיך", אור הממלא, כחנו וחיותנו.] מבית עבדים המשועבד לתאות פדיתנו

הפלת רצונות השכל והתבוננות בתפלה

ואיך היתה הגאולה כל בכוריהם הרגת [עוד כשהיו במצרים.] כי בעולם נק' פטר כל רחם הראשון וכן בנפש הוא השכל [שהוא] ראשית חכמה. וזהו כל בכוריהם הם שכליים של מצרים [המחשבות הזרות, ההרהורים הרעים שדברנו עליהם קודם – דבוק בתאוות במחשבתו והרע מקיפו. ה' הורג אותם עוד במצרים.] שכל אחד רוצה להעמיד רצונו ע"י שכלו [כל פעם מחדש ווארט חדש. קודם דבר רק על תאוות, וכעת אומר שהבכור – שהוא כח מיוחד, "ראשית אוני" – הוא הרצון להעמיד רצונו על ידי שכלו. השכל מוליד רצון והוא מאד חזק כי הוא בכור. או, הפשט האמתי, שהכוונה להיפך, שקודם יש לו רצון שלמעלה מהשכל והוא משתמש בשכל כדי להעמיד את התאוה שלו, את הרצון שלו.] הרגת שיפול ממדרגתו [רומז ללשון הזהר "מאן דנפיל מדרגיה איקרי מית".] ורצונו שנק' מיתה [הרצון מתבטל וממילא גם המחשבה מתבטלת, השכל מתבטל.]

ובכורך ישראל שכלו אלהות להתבונן גדולת א"ס ב"ה בתפלה הנק' מטה בזהר הקדוש [דווקא ראשית התפלה נקראת מטה, כמו שאמר קודם שצריך להתבונן "חדשים לבקרים", דבר ראשון בבקר, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" "ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל". לכן אבא בנימין אמר שתהא תפלתי סמוכה למטתי.],

שיש בתפלה מטה כסא מנורה ושולחן [מענין שמשנה את הסדר, מטה-שלחן-כסא-מנורה שהוא סדר עלית העולמות – מטה תפלת העשיה, שלחן תפלת היצירה (עד "ברכו"), כסא תפלת הבריאה (ק"ש וברכותיה) ומנורה תפלת האצילות (שמו"ע). כאן מתחיל ממטה, "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", "הכנעה ושפלות", מטה גם לשון למטה. המטה כוללת את ההכנה לתפלה, כמו שלמדנו ברמ"ח אותיות שהתבוננות בשפלות האדם, איך אני נמצא בשפל המדרגה, היא בעיקר הכנה לתפלה (סוד תרומת הדשן, כמבואר בסידור עם דא"ח). כסא הוא קריאת שמע ומנורה היא שמו"ע. כל הבעיה כאן שמדלג על שלחן, שם אותו בסוף. קודם הוא אמר שאנשי כנסת הגדולה הוסיפו דווקא את פסוקי דזמרה – השלחן – אז אפשר לומר שבתחלה היה מטה-כסא-מנורה, הכל עבודה מדאורייתא, ובאו אנשי כנסת הגדולה והוסיפו שלחן. "הכל הולך אחר הפתיחה", המטה היא העיקר. כידוע שהרבי הרש"ב הקפיד שדווקא בתנועה הראשונה, הנמוכה, של ניגון חסידי, יש להאריך...] (בזח"ב מ"ד א' קל"ג א') רפידתו זהב [המטה כאן היא "רפידתו זהב".]

[וצריך להתקיים בהתבונוות בתפלה מה שכתוב: ובכורך ישראל] גאלת שלא יהיה דרך מקרה מחמת מניעת [אולי צ"ל מניעות.] שזהו גלות עדיין [אם עבודת הקדש היא בדרך מקרה האדם עדיין בגלות – צריך עבודה בקביעות.] אבל תהיה הגאולה וחירות משעבוד הפרנסה [עוד משהו: קודם היו תאוות, היו רצונות וכעת מדבר על עול הפרנסה. אדמו"ר האמצעי כותב שעיקר מה שמעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו הוא שעבוד הפרנסה.] שלא יהיה דבר מונע מתפלה [בשביל תפלה צריך קודם לפנות את המחשבה מכל דבר.],

"סור מרע" ע"י רכוז בתפלה

כי בלא תפלה א"א להיות סור מרע [גם במובן שאמרנו קודם, שלא תהיינה שום מחשבות זרות. העבודה הזו גופא מתחילה מהתפלה.],

ה"נתיבות רפאל" – הספר שקבלנו השבוע – נקרא על שם רבי רפאל מבארשיד. ראיתי ווארט יפה ממנו, שאמר בסוף ימיו שכאשר ישאלו אותו בבית דין של מעלה למה לא למד יאמר שלא היה לו ראש ללמוד וכאשר ישאלו למה לא התפלל יאמר שלא היה לו כח הריכוז וכשישאלו אותו למה לא עשה צדקה, מצוות ומעשים טובים, יאמר שהיה עני, לא היה לו כסף, אבל כאשר ישאלו אותי אם כן למה התנהגת ברבנות לא יהיה לי מה לענות...

מהווארט הזה לומדים שעיקר התפלה הוא יכולת ריכוז. איך מתאים להמבואר תמיד בדא"ח בענין התפלה? יכולת ריכוז היא דעת ודעת היא מח האחור, ואכן מבואר שהתפלה היא עבודת-תיקון האחור, ח"י ברכות שמו"ע כנגד ח"י חוליות חוט השדרה שמתחיל מהדעת. סתם שכל הוא פנים, חכמה ובינה (פעמיים "אל מול פני המנורה" כנ"ל), ששייך ללימוד תורה. אין לי שכל (חכמה ובינה) ללמוד תורה ואין לי דעת – כח הריכוז –  להתפלל. כאן אומר אדה"ז שבלי תפלה אי אפשר להיות "סור מרע". כמו שאנו לומדים לגבי "אמונה ובטחון", ה"סור מרע" הוא כמו אמונה, פינוי מח"ז, והבטחון הוא קו. בדרך כלל אומרים שהאמונה קודמת לבטחון, אבל ראשית הקו קודם לעיגול הגדול – בתפארת הנעלם שלפני הצמצום – בלי תפלה אי אפשר לעשות צמצום של "סור מרע".

ולכן תיקנו וידויים בכל יום בתפלה שקודם התפלה [מדגיש שהשפלות לפני התפלה, ואז יש גם שפלות וגם גדולת ה'..] כשיתבונן שפלתו שהוא במצרים ויתבונן בגדולת א"ס ב"ה יתחרט בודאי מן הרע ובתפלה יהיה וידוי דברים [אף שלא מתבוננים ומעמיקים אז בשפלות, יש ודאי ביטוי למה שהיה קודם – בוידוי דברים. אז זוכה להיות "סור מרע" במשך כל היום. וידוי דברים הוא קיום מצות התשובה מדאורייתא, לפי הרמב"ם שעיקר קיום המצוה הוא הוידוי. אז יש לו גם סיעתא דשמיא שה' מוציאו ממצרים והוא נהפך ל"סור מרע".] ואז יהיה מנורה אחת זהב טהור [הכל היה הסבר איך האדם הופך עצמו למנורה.] שיהי' ירכה ופרחה מנורה אחת.

ח. אחדות ישראל

[עד כאן השלמה] נמשיך את הסוף:

הרע של חברי ממני והטוב שלי ממנו

אך העיקר [של תיקון המנורה.] שצריך להיות אחדות גמור זה עם זה [הירך עם הפרח, היהודי הפשוט עם התלמיד חכם. לכן המאמר הזה הוא אחד החשובים בכל החסידות. איך שמסביר כאן יתכן שלא מוסבר בשום מקום אחר, וזהו יסוד היסודות של מה שרוצים ממנו בעבודתנו את השי"ת.] שלא יביט ברעת חבירו [רמוז בתניא, באגרת הקדש, "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" – פסוק שלא ימיש מפיך ומזכרונך. בדיוק מה שאמרנו קודם, על נשיאת ההפכים של האהבה – לא שאיני מודע לרעה שלך, אבל "וירא און ולא יתבונן". למה אומר "יביט"? למדנו גם בסעודת ראש חדש שהבטה היא שימת לב. ראיה היא בלי תשומת לב, "וירא און", אבל "ולא יתבונן", וכאן כותב "לא יביט". (כמו "לא הביט און ביעקב".)] וכו'.

והיינו שידע שיש למעלה מנורה מקשה שהעליון ירד למטה והתחתון עולה למעלה שהרע יורד לפעמים למטה ונכנס באדם רע [אם הייתי למעלה, איזה תלמיד חכם, אני צריך להיות מודע כל הזמן שיתכן מאד – עלי לחשוב שמסתמא כך – שההקשה של כללות המקשה הוריד את הרע שהיה בי והוא התלבש בתוך אדם פחות ערך בכללות, אבל בעצם העבירה שלו היא היצר הרע שלי שהגיע אליו.] ולהיפך עשיית איזה מצוה מאדם רע [שבכל אופן "מלאים מצוות כרמון". יש איזה מעשה טוב שעשה מישהו לא טוב, אבל הטוב הזה מפעפע ועולה ומגיע אלי, וגורם לי לעשות טוב:] לפעמים עולה למעלה ונוטל אחר [עשיתי איזה מעשה טוב, יתכן שהוא בהשפעת מישהו אחר. הוא מתאר מהי אחדות, שכל דבר טוב שאני עושה – ומודה לה' – יתכן שהגיע אלי מאיזה רשע, מי שאני מחשיב כרשע. דווקא הטוב שלי ממנו והרע שלו ממני. זהו תכנות חשיבה, ואם אני מצליח כך לתכנת את עצמי – תכנות אמת – שהטוב שלי מהחבר שלי, ובדרך כלל זהו חבר נחות ופחות, והרע שלו הוא מהרע שלי, נעשה "עד ירכה עד פרחה מקשה היא", כך נעשית אחדות ישראל, וכל קדושת המנורה תלויה בה.],

וכל אדם צריך לתלות החסרון בו [חסרון לא צריך לתת למישהו אחר, לקחת לעצמו, היסוד של "פרק בעבודת ה'".] והטוב שלו שמא הוא מאחר שעלה למעלה ורעת אחרים שמא הוא שלו שירד למטה [חוץ ממה שכל אדם צריך לתלות את החסרונות שמוצא בעצמו בו, מוסיף עוד שני דברים, שהזכרנו בסעודת ראש חדש – שהטוב שלי ממנו, מחברי, והרע שלו ממני.]

אחדות הירך והפרחים – הדרך להדלקת המנורה

ואז יהיה באמת אחד הירך עם הפרחים [התכלית של מעשה המנורה, "עד ירכה עד פרחה", קשר בין היהודים הפשוטים לפרחים, גם בין היהודים שאינם שומרי תומ"צ ליהודים שכן שומרים תומ"צ. התכנות הוא] שכל אחד יחזיק עצמו לבחי' ירך ולחבירו בחי' פרח וחבירו להיפך [אני בעצם ירך, ואם זכיתי לאיזה פרח קבלתי אותו ממישהו אחר, כמו שהבעל מביא הביתה זר פרחים – כל פעם שאני זוכה לעשות דבר טוב מישהו העניק לי פרח. על החבר צריך לחשוב על עצמו שהוא ירך ואני פרח.]

ואז [אם מתאחדים כך באמת.] יכול אהרן הכהן להדליק אש בכל הז' נרות [עד שתהא שלהבת עולה מאליה. קודם הוא הסביר ש-ז נרות הם ז מיני זהב, שבעת גווני הזהב שיש בזקן דוד המלך, שגם הוא כנסת ישראל, שכולם מיני יראה.] שהוא כהן גדול רב חסד שכל החסדים בו יוכל להמשיך מאהבה רבה [שלו] לאהבת עולם [שלנו] ואז ממילא יהיה תוכו רצוף אהבה [סיום הפסוק הנ"ל, "רפידתו זהב... תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם", שכולנו אהבה ב"רצוא ושוב".] בהתגלות לבו כרשפי אש וכו' ["עד שתהא שלהבת עולה מאליה", ו-שלהבת עולה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שלהבת אהבה רבה שאהרן מדליק.]. וזהו בהעלותך את הנרות שאהרן יעלה אותם.

מנורה-כנס"י-דבר ה' – עולמות-נשמות-אלקות – אורייתא-ישראל-קוב"ה

רק נחזור רגע להתחלה: הוא מקיש שלשה דברים – המנורה, כנסת ישראל, דבר ה' (ו"בדבר הוי' שמים נעשו"). איך נבין את היחס בין שלשת הדברים שהוא משווה? הרי כל אחד נשמע לי אחרת לגמרי. היות שיש כאן שלישיה חשובה, צריך להקביל למשהו שאנחנו מכירים.

הדבר הראשון שבא לומר הוא שהם כנגד מונחי הבעש"ט עולמות-נשמות-אלקות: המנורה היא סמל במציאות, זהב, גשמיות – לקחת משהו רוחני ולתת לו איזה בסיס, איזה כן גשמי, שישרה ויתלבש בו. מעשה המנורה הוא תיקון מציאות הגשם, בעולמות. כנסת ישראל היא אותו דבר בדרגת נשמות. דבר הוי' הוא אלקות, כמו שאמרנו ש"והאמן בהוי'" של אברהם היינו האמונה בדבר ה'. הגם שהוא אומר שמדובר במלכות דאצילות – היא אלקות. זו דרך אחת להבין כאן, שמנורה-כנס"י-דבר הוי' היינו עולמות-נשמות-אלקות, שבשרש הכל אחד – מלכות דאצילות.

יש עוד דרך שאפשר להסביר: אם אמרנו שדבר הוי' הוא אלקות וכנסת ישראל היא ישראל, יש לנו שנים מתוך השלשה שדברנו עליהם קודם – ישראל וקוב"ה, כנס"י ודבר הוי'. נשים לב, לא להתבלבל כמו זרובבל, שקודם אמרנו שדבר הוי' הוא בעצם התורה. בכל אופן, כאן רוצים לומר שההבדל בין דבר ה' לבין סמל המנורה הוא בין האלקות לתורה. הכל קשור למה שדברנו בהתחלה, שכל צורה מוחשית היא תכלית התורה, שאפשר להלביש דברים רוחניים ואפילו אלקיים בצורה – המשכן הוא הכח להלביש אלקות במשהו גשמי, וזהו כח התורה. כל מה שדברנו בהתחלה על התאר והצורה, האש שחורה שעל גבי אש לבנה, הוא בעצם המנורה. אש, צורה, בגימטריא מנורה. אם כן, בשלישיה זו אומרים ש"דבר הוי'" הוא אלקות, כנסת ישראל היא ישראל והמנורה היא התורה.

היות שכל תוכן המאמר כאן הוא שמתוך התבוננות במנורה, בעשית המנורה, אפשר להבין מהי אחדות ישראל – סימן שעל ידי ההתבוננות בתורה בכלל מגיעים לאחדות, שהתורה נתנה לנו כדי שנגיע לאחדות אמתית, החל מהדבר הכי פשוט בישיבה, שצריך כל הזמן להדגיש כאשר מחנכים, שיש דבר שהתלמיד החלש מבין והתלמיד הפקח לא מבין (לפחות בהשקפה ראשונה), וכן להיפך. באגרת הקדש בה מביא "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" הוא כותב את הכלל הגדול "שכל אחד מתוקן מחברו". התכל'ס של המנורה היא "שכל אחד מתוקן מחברו" – מקבל את התיקון שלו מהחבר שלו.

עד כאן. שיר המעלות.