בע"ה

מיעוט ושמחה

נקודה מעובדת משיעור ר"ח מנחם-אב ע"ז

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מיעוט ושמחה

אמרו חכמינו: "משנכנס אב ממעטין בשמחה"[ב], ונתבאר בחסידות[ג] שגם את עבודת ה"ממעטין", עבודת המיעוט הנדרשת בימי אב, יש לעשות "בשמחה".

לחדש אב שייכת עבודת ה"ממעטין". המיעוט מתייחס לגורמי החורבן השליליים, ולכל לראש עבודת המיעוט הרצויה היא זו בשלה נאמר על עם ישראל "לא מרבכם מכל העמים חשק הוי' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים"[ד] – "לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה, לפיכך חשק ה' בכם. 'כי אתם המעט', הממעטין עצמכם, כגון אברהם שאמר 'אנכי עפר ואפר' וכגון משה ואהרן שאמרו 'ונחנו מה' וכו'"[ה]. ואכן, תכונת הנפש הפנימית של חדש מנחם-אב – שהתשיעי בו הוא יום השפל של כל השנה – היא מדת השפלות[ו] (וראש חדש מנחם-אב הוא היום ה-מעט בשנה, החל מ"החדש הזה לכם ראש חדשים"[ז]).

עבודת המיעוט-השפלות הזו קשורה, עם כל החידוש שבענין, דווקא בשמחה[ח], כנלמד[ט] מהפסוק "ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו"[י] (כמבואר באריכות ב"מאמר השפלות והשמחה" לרבי אייזיק מהומיל זצ"ל).

מאיפה מתחילים?

מסופר כי פעם שאלו האחים הקדושים הרבי ר' אלימלך מליז'נסק והרבי ר' זושא מאניפולי את הרה"ק המגיד ממעזריטש נ"ע מהו סדר ההתבוננות הראוי – האם על האדם להתחיל מהתבוננות בשפלות האדם וממנה להגיע לרוממות א-ל או שההתחלה היא ברוממות א-ל ומתוכה מגיעים לשפלות האדם.

השיב המגיד ממעזריטש כי שתי הדרכים אמת – הדרך הגבוהה והעמוקה יותר היא משפלות האדם אל רוממות א-ל, אך בשל חולשת דורותינו אלה (המתקשים לעמוד פנים אל פנים מול שפלות עצמם) הדרך הנכונה כיום היא דווקא מרוממות א-ל לשפלות האדם.

אם טעון בירור ביחס לסדר של רוממות א-ל ושפלות האדם – שאינן אלא שני קצוות של אותו ענין – על אחת כמה וכמה שיש לברר את הסדר הנכון בין השפלות והשמחה, שתי תנועות נפש רחוקות ואף נדמות כסותרות: האם יש להגיע מהשפלות אל השמחה או שמא מהשמחה אל השפלות?

משפלות לשמחה ושמחה לשפלות

גם כאן קיימות שתי הדרכים, ושתיהן אמת, אך יש ביניהן שוני מהותי עד שגם השמחה וגם השפלות הן בעלות אופי שונה בכל אחת מהדרכים הללו:

כאשר תחלת הדרך היא שפלות האדם מתבונן ברוע מצבו ובריחוקו מה' ומגיע מתוך כך לשפלות קיומית עמוקה. אז עליו להתנחם בהכרה שעם כל שפלותו הקב"ה עדיין נמצא עמו תמיד, מרחם עליו ומיטיב לו[יא], ומתוך כך לשמוח בשמחת ה'.

כאשר תחלת הדרך היא שמחה מדובר בשמחה טבעית ותמימה, שמחתו של האדם שזכה (מלידה או בהרגל) לטבע הטוב והבריא של "איזהו עשיר? השמח בחלקו"[יב] וחש כי בכל מצבי החיים אין שום טעם ותועלת בעצבות. כיצד שמחה זו מביאה לשפלות? אל מול השמחה הטבעי בא היצר הרע – המופיע בלבושי השכל האנושי – וטוען שלא ניתן לשמוח במצב ביש כזה, כאשר חסרים לך דברים כאלה ואחרים (שאחרים זכו להם בחלקם, ומדוע תגרע מהם?!). אז מתבונן האדם ומכיר בשפלותו – אכן, "לא מגיע לי כלום", וממילא אין שום מקום לקנאה באחרים (להם מגיע) או לצער על החסרון. השמחה היא המצב הטבעי, והשפלות היא המסקנה העולה מהניגוד בין השמחה הפנימית לקשיים במציאות החיצונית – אם אני שמח למרות שאין לי כלום, כנראה אני יודע בסתר לבבי שבאמת לא מגיע לי כלום, ורק צריך להתבונן כדי להכיר בכך באופן פנימי.

נדמה שגם כאן נכונה תשובתו של המגיד ממעזריטש על הפער בין ימים כתקנם לבין ההוראה לדורותינו החלושים: מהפסוק "ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו" (כמו גם מהביטוי "השפלות והשמחה") נראה שראשית הדרך היא השפלות והמשכה בשמחה. ואכן, דרך זו כולה 'עבודה' עמוקה – השפלות היא חויה קיומית מטלטלת והשמחה היא אלקית (התגברות לא-טבעית לשמוח בה' למרות המצב האישי הקשה והמצער). לעומת זאת, בדרך השניה מדובר בשמחה אנושית-טבעית וגם השפלות 'קלילה' הרבה יותר – דרך קלה ופשוטה יותר לחולשת הדורות האחרונים, בהם נמליץ לאדם קודם כל על אימוץ שמחת-חיים בריאה כאורח חיים.

השמחה הטבעית אפילו בזמן החורבן

כך גם בימי השפל של השנה, ימי הצער והחורבן, בהם "ממעטין בשמחה" – עושים את עבודת המיעוט מתוך השמחה הקודמת לה. כיצד ניתן לשמוח בימי האבלות על חורבן הבית (עליהם נאמר "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"[יג])?

מי ששמח בטבעו שמח בכל מצב, גם בימי חורבן וגלות – הוא שמח בעצם, שמח שהוא חי ונושם – ורק כאשר מתעוררת בו קושיא על שמחתו הוא מתבונן שלעוצם שפלותנו היה מגיע לנו חלילה עונש גרוע יותר, אך ה' בחסדו "שפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל"[יד] – השמחה הטבעית 'מתורצת' בכך שודאי ה' בטובו "סותר על מנת לבנות"[טו] ועתיד לגאלנו בקרוב, ועל החורבן הזמני הנראה לעינינו אין לנו להלין שהרי 'לא מגיע לנו כלום' (ואדרבא, כל החורבן הוא בחסד וברחמים, כנ"ל).

בדורות הקודמים ניתן היה להתמרמר ולבכות עד עומק הנפש בימי החורבן, ומתוך עומק האבל לזכור גם את רחמי ה' עמנו להתחזק בבטחון בלידת משיח ובגאולה העתידית, אך עם ירידת והחלשות הדורות "הלכה כדברי המקל באבל"[טז] – סממני עבודת הצער הולכים ומתמעטים – ובעיקר יש לחזק את השמחה הטבעית והבריאה, תוך הגעה מתוכה למיעוט קליל ופשוט (שבמובן מסוים ממעט את הישות יותר מהשפלות הקיומית, שבסופו של דבר מעמיקה גם את עיסוק האדם בעצמו...), עד שנזכה ל"שמחת עולם על ראשם"[יז] בהפיכת הצומות עצמם לששון ולשמחה ולמועדים טובים[יח].